אושר חוגג את יום העצמאות

בבוקר חשבתי שזאת שבת, שזה היום שהולכים לאן שאני מבקש, וביקשתי ללכת לגן העצמאות שאני תמיד אוהב ללכת לשם, אבל היום לא היו שם כלבים, רק אנשים ששכבו על הדשא והדשא היה מלא דברים: כוסות ריקות ושקיות וכל מיני שאריות של אוכל טעים שענת לא נתנה לי לאכול. אחר כך הלכנו לסטימצקי והיה סגור, ומה שיותר חמור שהפיצה ליד, שלפעמים קונים לי שם משולש, היתה סגורה. אז ענת ראתה את האכזבה שלי ולקחה אותי לשוק, שלשם אני מאד אוהב ללכת, כי יש שם מלא אוכל טעים, בדוכנים וגם על הרצפה, ובאמת בדיוק כשהגענו לשוק הביאו עגלה גדולה עמוסה לחמניות ובורקס, ורציתי לרחרח אותם, אבל האיש אמר לענת שתיקח אותי משם, וכבר הצטערתי כי חשבתי שלא יקנו לי בורקס, אבל קנו לי שקית של בורקס גבינה וזה היה כל כך טעים! ביקשתי כל הזמן עוד בורקס, ובסוף הם נגמרו וענת נתנה לי ללקק את השקית והייתי מאד יסודי, לא השארתי אף פירור, וענת זרקה לפח את השקית, למרות שאם זה היה תלוי בי הייתי אוכל גם את הנייר. אחר כך הלכנו הביתה ושתיתי הרבה מים ונרדמתי מיד. ענת התחילה לנקות את הסלון שאני שונא את זה, כי היא מזיזה אותי מהמקום שלי תחת השולחן, אבל יש לזה גם צד חיובי שכל הכדורים והעצמות שדחפתי מתחת למיטות ולארונות פתאם יוצאים החוצה ואפשר לשחק בהם. בכל זאת נכנסתי מתחת לשולחן ולא הסכמתי לזוז משם כי יש גבול כמה אפשר להפריע לכלב בשביל לנקות, למרות שאני די אוהב לשכב על הרצפה אחרי ששוטפים אותה והיא נהיית כזאת קרירה, במיוחד שנהיה די חם. בצהרים התחילו רעשים נוראיים שחשבתי שהגג יפול עלינו וענת ישנה כאילו כלום. כשהיא רוצה לישון שום דבר לא מפריע לה ולא אכפת לה שאני מת מפחד מכל הרעשים, אז דחפתי לה את האף לפרצוף עד שהיא התעוררה וליטפה אותי ואמרה לי לא לפחד, זה רק אוירונים ששומרים עלינו כמו ציפורים גדולות, ואז התחלתי לבכות שהיא תוציא אותי לטיול, תמיד אני צריך לבכות שהיא תוציא אותי כי תמיד היא עושה מלא דברים לפני שהיא מוציאה אותי וזה ממש מעצבן שצריך לחכות לה מלא זמן כשרוצים כבר לצאת מיד. איך שיצאנו מהבית מיד הרגשתי איזה ריח טוב של בשר ממלא את האוויר וסחבתי את ענת ישר לניות לדשא הגדול, שהיה כולו מכוסה באנשים שצולים בשר ואוכלים בשר, ואני רציתי ללכת לשם שיתנו לי גם, אבל ענת משכה אותי משם למרות שדי התעקשתי. בדרך ראינו עוד אנשים יושבים בעשב וצולים בשר ואוכלים בשר והתיישבתי על ידם והסתכלתי עליהם שיבינו שאני גם רוצה, אבל הם רק אכלו כאילו אני בכלל לא קיים ולא היה אכפת להם שיש כלב שמתגרה מהריח של הבשר וגם רעב. לא זרקו לי אפילו פירור הקמצנים. לא סתם קוראים לזה יום הקמצנות. משם הלכנו לצריף של הצופים וגם שם היו אנשים שצלו בשר ותלו את התינוקת שלהם בערסל בין העצים. רציתי לרחרח אותה קצת אבל אמא שלה באה מהר ואמרה שאני לא אתקרב לערסל. כאילו שהייתי עושה לה משהו. אני דוקא אוהב תינוקות, נעים מאד לרחרח אותם, במיוחד כשהחיתול שלהם מלא. עלינו לכיוון מאורת הארנבות ולא ראיתי שום ארנבת, אבל מתחת לעץ בין הקוצים – בכלל לא היה אכפת לי להידקר קצת – מצאתי חתיכת נקניקיה, וזה היה טעים! אז כבר לא היה אכפת לי שהקמצנים לא כיבדו אותי בכלום. בדרך הביתה כל כך התעייפתי מהחום וצנחתי על העשב היבש מתחת לעץ ולא רציתי בכלל לזוז משם, ורק ענת רצתה כל הזמן ללכת הביתה. תמיד היא רוצה ללכת הביתה כשאני עוד רוצה להישאר בחוץ, שזה הרבה יותר מעניין, וגם לפעמים מוצאים כל מיני דברים טעימים. בבית קיבלתי עוף וקוטג' עם אורז שזה טעים, אבל לא כמו בשר על האש שבימים רגילים כשאני הולך לגן סאקר זורקים לי לפעמים, במיוחד כשאני מתיישב יפה ליד האנשים ועושה פרצוף של כלב מאד מסכן ורעב. הייתי עייף והלכתי לישון, אבל מחר אני אקח את ענת לגן סאקר ולכל המקומות ואני בטוח אמצא שם מלא אוכל טעים, קציצות ונקניקיות וסטייקים ופעם אפילו מצאתי בדשא שוק שלם של תרנגולת ואכלתי הכל, העצם היתה לי הכי טעימה ומצצתי אותה בלי לעשות חשבון. תמיד משהו נופל לדשא או בין השיחים ואני מוצא ואוכל בהנאה. בשר זה מאד טעים, במיוחד כשמכינים אותו על האש ואז יש לו ריח משגע שאני יכול להריח מקילומטרים, ואני מאחל לכל האנשים בירושלים שיעשו כל יום הרבה בשר על האש ושיכבדו לי גם, לתפארת מדינת ישראל.       

חיי ילדות ונשים

היום יום העצמאות ולא יצאתי כלל מהבית. מאז שהכלבה איננה מסוגלת לרדת במדרגות אני יכולה להישאר בימי החופש בבית, לסגור את החלונות ולהרגיש על כוכב אחר, או אולי בחללית בין הכוכבים, כי אני רואה רק את השמיים. הסתכלתי היום על תמרוני המטוסים כאילו נערכו במיוחד בשבילי, מול המרפסת, כאילו הייתי הצופה היחידה. אמרתי ליקיריי שאהיה כל היום בבית ומי שרוצה מוזמן לבוא, אבל איש לא בא, אז שכבתי במיטה וקראתי את Life of Girls and Women של אליס מונרו. אני לא יודעת למה קוראים לזה דוקא חיי ילדות ונשים, כי אלה חיים גם של נשים וגם של גברים, וכולם די עלובים בסך הכל, חיים קטנים של בני עיירה נידחת שמנסים לשרוד ומכירים חלק קטן מאד של העולם שהוא כל עולמם, ומחוצה לו הם חשים כדג מחוץ למים, ולפיכך בדרך מוזרה הם מאושרים למדי בחייהם העלובים. יש משהו מאד מוחשי בספר הזה. אפשר כמעט להרגיש שנמצאים שם, ורוב הזמן זה די נעים להימצא שם, רק הסיפורים על הסבתא שהם בעצם הסיפורים של האמא, לא משהו שהילדה המספרת הכירה בעצמה, כי הסבתא מתה בטרם עת במהלך ניתוח, והילדה הכירה אותה רק מסיפורי האם, שכעסה עליה מאד, מפני שהסבתא היתה מאד אדוקה בדתה וקנתה בכספי ירושה שקיבלה ספרי תנ"ך מהודרים ששלחה את ילדיה לחלקם לאנשים במתנה, למרות שהם היו כל כך עניים. והאמא אמרה לבתה את יודעת מה היא עשתה, וסיפרה שהסבתא ניסתה להחביא עגל קטן בשחת כשבא הקצב לקחתו. לא הייתי צריכה לקרוא על עגל שרוצים לשחוט ביום העצמאות. אני מנסה תמיד להעמיד פנים שרק בשמיים קורים דברים ביום העצמאות. זיקוקים או מטסים. את זה אני רואה ושומעת מביתי, אפילו כשהחלונות סגורים היטב. אני אוהבת לעקוב אחרי המטוסים ופסי העשן שהם משאירים בשמיים. אבל לקראת הצהריים חודר ניחוח הבשר ואני מגיפה את כל החלונות. אני אפילו לא צמחונית. אני מבשלת בשר עוף לכלבה וגם לעצמי, אבל אינני יכולה לראות את כל נתחי הבשר על הגחלים, במיוחד להריח אינני יכולה. הריח הזה ערמומי. תחילה מרגישים את ריח העשן בלבד, ואט אט מופיע בתוכו בבהירות ריח הבשר החרוך. עגל קטן. אני רוצה להחביא אותו בשחת, שלא ישחטו אותו. איך אפשר לגדל חיה קטנה ואז למסור אותה לשחיטה, ולמה כל האנשים שמחים כשהם אוכלים בשר ואוכלים בשר כשהם שמחים. אפילו יין איננו משמח אותם כמו בשר.

פעם הייתי מטיילת עם הכלבים ביום העצמאות וריח הבשר החרוך היה מטריף את הכלב. קילומטרים היה גורר אותי לגנים, ששם הותירו הסועדים שלבם גס כרעי עוף, קציצות, המבורגרים, וגם צלחות פלסטיק, בקבוקי שתייה, שקיות ניילון. העורבים רקדו על הדשא וזללו את הבשרים, ואני בקושי רב הייתי סוחבת את הכלב הביתה, חצי תאוותו בידו. בשר אוהבים כולם. גם הכלבה הזקנה. האוכל הוא ההנאה האחרונה שנותרה לה, אבל די בה. מי שאוהב לאכול אוהב לחיות.

עכשיו כשהכלבה הזקנה כבר איננה יכולה לרדת במדרגות אני פטורה מלצאת מן הבית, ואת החלונות סגרתי היטב שלא יחדור הריח, למרות שמשהו ממנו חדר. למזלי לא ראיתי מעולם את הבשר שאני אוכלת כשעוד היה תרנגולת, או עגל קטן. לא הייתי עומדת בזה. אין בלבי כמובן על האנשים ששמחים. קשרתי דגלים לסורגים בשתי המרפסות ועקבתי אחרי המטוסים שהסתחררו במעגל מעל הבית. ממש מעל הבית. לצאת מן הבית בשום אופן לא רציתי. הכל היה שקט מאד. השכנות בדירה הסמוכה נסעו, הכלבה הזקנה שקעה בשינה עמוקה. אני קראתי את "חיי ילדות ונשים". בפרקים הראשונים נהניתי לקרוא את תיאורי האוכל אצל הדודות הזקנות: קותלי החזיר, העופות הצלויים, הפירות, הריבות, החמוצים. כל האוכל שהכינו ללווייה של הדוד, כי לוויות מעוררות באנשים תיאבון. זה נכון. קרבתו של המוות מעוררת באנשים תיאבון, כי ככה הם נאחזים בחיים. אהבתי את תיאורי האוכל, קראתי אותם שוב ושוב. רק כשקראתי על העגל הקטן הבנתי שהם גם שחטו בעצמם, או הזמינו קצב ששחט לנגד עיניהם את הבהמות שהם גידלו, ומי שלא יכול היה לעמוד בזה, כמו הסבתא הזאת שנחשבה משונה ודתיה פנאטית, זכה לבוז כללי. ואני רציתי להחביא את העגל הקטן בתוך השחת ששם יהא לו מזון כל צרכו ושום קצב לא ימצא אותו לעולם.

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה, שאני אוהבת אותו במיוחד, הרבה יותר מאשר את הבלוגים הקודמים. הבנות אמרו לי שנדמה להן שכבר חלף זמן רב בהרבה משנה, ולי דוקא נדמה שהזמן היה הרבה יותר קצר, כי הוא עבר לי מהר. מצחיק שמועד השנה נפל בדיוק ביום העצמאות, כאילו יש בזה מסר מכוון. כן, יש הרבה עצמאות בבלוג משלך, לא בלתי מוגבלת כמו שמדמיינים, אבל ככל שאפשר להשיג. התרגלתי לעצמאות הזאת ואני אוהבת אותה. דוקא עכשיו כשיש לי תמיד איפה לפרסם מציעים לי הרבה לפרסם במקומות אחרים ואין לי כל כך חשק. לעצמאות יש טעם מתוק, לפעמים הוא מתוק אפילו יותר מטעמה של ההצלחה. זו ההנאה שיש לך מקום משלך ופינה משלך וקרן-זווית משלך, ואינך רוצה להחליף אותה במקומות אחרים. יש משהו מושך את הלב בנידחות השמחה בחלקה.

ותודה לכל הקוראים שמלווים אותי כבר דרך ארוכה.

ומקרה אחד להם

בימים שלפני יום העצמאות התכניות מתמלאות בסיפורי גבורה ושכול והרווחים שבין התכניות מתמלאים בפרסומות לבשר. נתחים אדומים של בשר בקר או נתחי כבש שמנוניים, ארוזים בחבילות או נחים על מדף או נצלים על פחמים ומעלים עשן וקורמים קרום פריך וורדרד. דוקא הציפור הלאומית שממנה ניזון עם ישראל ברוב ימות השנה, העוף הקפוא נטול הראש, נעדרת מן הפרסומות, ורק בשר הבקר והצאן מככבים בהן, כמו שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח. ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה, בני. השה לעולה בני, בעברית אומרים בשר תותחים ובגרמנית אומרים Kanonenfutter, מספוא תותחים, כי כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי: ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק: והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. מה לששון ושמחה אצל הרוג בקר ושחוט צאן, מה לששון ושמחה אצל הרוג ושחוט, מה להרוג ושחוט אצל ששון ושמחה, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. עת ספוד ועת רקוד, עת מלחמה ועת שלום. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין.

פרנץ קפקא/ כלאיים

יש לי חיה מיוחדת, חציה חתלתול, חציה טלה. זו ירושה מקניינו של אבי, אבל היא התפתחה לראשונה רק בזמני. קודם לכן זה היה הרבה יותר טלה מחתלתול. אבל כעת יש בו בה במידה משניהם. מן החתול ראש וטפרים, מן הטלה גודל ודמות, ומשניהם העיניים, שהינן מנצנצות ופראיות, שער הפרוה, שהינו רך ומכסה אותו בקושי, התנועות, אם ינתר ואם יחמוק. בשמש על אדן החלון הוא מתעגל ונוהם, באחו הוא רץ כמטורף ובקושי אפשר לתופסו. מחתולים הוא בורח, טלאים הוא רוצה לתקוף. בליל ירח הוא מעדיף לעשות את דרכו על המרזב, לילל איננו יכול ומחולדות הוא נרתע. ליד הלול הוא יכול לארוב שעות, אבל מעולם לא ניצל עדיין הזדמנות לטבוח.

אני מאכיל אותו בחלב מתוק, זה הטוב ביותר בשבילו. בלגימות ארוכות הוא יונק אותו פנימה אל קרבו מעל לשיני חיית הטרף שלו. כמובן זה מחזה נפלא עבור ילדים. ביום ראשון לפני הצהריים שעת הביקור. אני מחזיק את החיה בחיקי והילדים מכל השכונה עומדים מסביבי.

אז הם מציגים את השאלות הנפלאות ביותר, שאיש אינו יכול לענות עליהן: מדוע יש רק חיה אחת שכזאת, מדוע היא דוקא אצלי, האם היתה חיה שכזאת לפניו ואיך תהיה אחרי מותו, האם הוא חש בודד, מדוע אין לו גור, איך קוראים לו וכן הלאה.

אינני טורח לענות, אלא מסתפק בכך שאני מראה, ללא הסברים נוספים, מה שיש לי. לפעמים מביאים עמם הילדים חתולים, פעם הביאו אפילו שני טלאים. אבל למרות ציפיותיהם לא היו מחוות היכרות. החיות צפו זו בזו בשלוה בעיני החיה שלהן וברור היה שזו כזו רואות את הווית זולתן כעובדה אלוהית.     

בחיקי לא ידעה החיה פחד או תשוקת מירדף. כשהיא מתרפקת עליי היא חשה את עצמה הכי טוב. היא דבקה במשפחה שגידלה אותה. אמנם אין זו איזו נאמנות יוצאת דופן, אלא יצר נכון של חיה, שאמנם יש לה על פני האדמה אינספור מחותנים, אבל אולי אף לא שאר בשר אחד, ולכן החסות שמצאה אצלנו קדושה עבורה. 

לעתים אני אנוס לצחוק, כאשר הוא מרחרח אותי, מתפתל בין רגליי ומסרב להיפרד ממני. לא די בכך שהינו טלה וחתול, הוא כמעט רוצה גם להיות כלב. – לפעמים כאשר אני, כפי שיכול לקרות לכל אחד, לא יכולתי למצוא עוד מוצא בעסקיי ובכל מה שקשור אליהם, ורציתי להניח לכל להתמוטט, ובכזה מצב שכבתי בבית בכסא הנדנדה, כשהחיה בחיקי, נטפו שם, כאשר הסתכלתי במקרה למטה, משערות הזקן הענקיות שלו דמעות. – האם היו שלי? האם היו שלו? - האם לחתול בעל נפש טלה זה היתה גם שאיפת כבוד אנושית? – לא ירשתי הרבה מאבי, אבל ירושה זו אינה זזה ממני.

יש בו שני מיני אי שקט, מן החתול ומן הטלה, שונים כפי שהינם. לכן עורו צר עליו. – לפעמים הוא קופץ על הכורסה לידי, משעין את רגליו הקדמיות על כתפיי ומגיש את פיו אל אוזני. זה נראה כאילו אמר לי משהו, ובעצם הוא מתכופף אז קדימה ומביט בפניי, כדי לראות איזה רושם עשו עליי דבריו, וכדי לרצותו אני מעמיד פנים שהבנתי משהו ומהנהן. – אז הוא קופץ לרצפה ומרקד סביב.

אולי סכין הקצב היה מביא לחיה זו גאולה, שבהיותה ירושה אני נאלץ לסרב לכך. היא אנוסה לפיכך להמתין, עד שרוחה תיפח מעצמה, גם אם לפעמים היא מביטה בי בעיני אדם נבונות, שדורשות לעשות את הדבר הנבון.

הערות:

הסיפור "כלאיים", במקור Eine Kreuzung, נמצא במחברת האוקטבו הרביעית, עם הכותרת שנתן קפקא עצמו. כאן תירגמתי על פי הנוסח שערך פאול ראבה לפירסום ב-1970, ופורסם מחדש ב-2008 בכל כתבי קפקא בכרך אחד של הוצאת Suhrkamp. התרגומים בבלוג הם שלי מהמקור אם לא צוין אחרת.

תרגום שלם לעברית של מחברות האוקטבו שהתקין פרופ' שמעון זנדבנק התפרסם בעברית בהוצאת עם עובד בכמה מהדורות. מחברות האוקטבו נמצאות מאז שנת 1961 בספרייה הבודליאנית באוקספורד, שם הפקידו אותן היורשות של קפקא, ארבע אחייניותיו ששרדו את השואה.

הסיפור "כלאיים" התחבר בשנת 1917, בסמוך ל"דוח לאקדמיה" ו"תנים וערבים" שהתפרסמו באותה שנה בכתב העת Der Jude של מרטין בובר ואחר כך בקובץ "רופא כפרי", אך למיטב ידיעתי הוא לא התפרסם בחייו של קפקא. קפקא ביקש מבובר שלא לקרוא לסיפוריו משלים אלא "סיפורי חיות". גלגול המספר או הגיבור בדמות של חיה מופיע לאורך כל שנות כתיבתו של קפקא, הן בגוף ראשון והן בגוף שלישי.

בדוקטורט משנת 2009 של נעמה הראל "דה אלגוריזציה של החיה הקפקאית: ייצוג בעלי חיים ביצירותיו של פרנץ קפקא", המחברת דנה ארוכות בצמחונותו של קפקא ומביאה מידע מעניין, במיוחד לגבי הרקע ההיסטורי לסיפור "דוח לאקדמיה". לצערי אני מוצאת את פרשנותה הספרותית לסיפורי החיות מצמצמת מדי ואני מעדיפה בהרבה את גישתם הפרשנית של דן מירון ואחרים, שעל כך ארחיב בהזדמנויות אחרות.