הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

ניצחון השמאל בבריטניה וצרפת

 

אני לא יודעת למה מדברים על נצחון השמאל בצרפת כעל הפתעה גדולה. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן זכתה בסיבוב הראשון בשליש מהקולות, וגם בסיבוב השני היא זכתה בכמעט שליש מהמושבים לאסיפה הלאומית בצרפת, שזו כמעט הכפלה של כוחה מהבחירות הקודמות. לקראת הסיבוב השני מפלגות השמאל והמרכז הסכימו ביניהן להציב בכל מחוז מועמד משותף לכולם, בתקוה ששני שליש מהבוחרים שמתנגדים לימין הקיצוני יצביעו למועמד אחד שינצח, ולא יפצלו את קולם בין כמה מועמדים, ובעקבות ההסכם כמאתיים מועמדים פרשו ומפלגות השמאל והמרכז הצליחו לקבל מעט יותר משני שליש מהמושבים באסיפה הלאומית, הישג שמשקף פחות או יותר את התמיכה הציבורית בהן וממצה אותה. זה לא שהבוחרים שינו את דיעותיהם – עדיין כשליש מהצרפתים תומכים במארין לה-פן ובמסרים שלה נגד מהגרים מוסלמים, נגד ביטויים במרחב הציבורי לדתות שאינן נוצריות, כמו התנגדות לחיג'אב וגם לחבישת כיפות, והתנגדות לשחיטת חלאל ושחיטה כשרה, שמימושן עלול לפגוע קשה בחיי היומיום של קהילות יהודיות ומוסלמיות בצרפת. ישנם גם יהודים שתומכים למרבה הצער בלה-פן, בגלל אלימות מוסלמית כלפיהם, ובגלל העוינות של מפלגת השמאל של מלאנשון נגד ישראל שאיננה נקייה מאנטישמיות. הרבה זמן אני חושבת שעדיף ליהודים לעזוב את צרפת בגלל היחס העוין מכל הכיוונים הפוליטיים, אך זו כמובן החלטה אישית שאיננה פשוטה. ספק אם נעים היום להיות יהודי בצרפת, וספק אם היחס ליהודים ישתפר, בין אם בשלטון הימין, השמאל או המרכז.

מה שחשוב ללמוד מהישגי השמאל בצרפת וגם בבריטניה, הוא שבחירות הן סוג של מלחמה שדורשת אסטרטגיה מדוקדקת, שעיקרה הימנעות מקיצוניות ומעמדות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שמבריחות בוחרים, שכך הוביל קיר סטארמר בבריטניה את מפלגת הלייבור לניצחון, אך גם תכנון מדוקדק של אסטרטגיית בחירות, כדי למנוע פיצול ואובדן של קולות, ובפרט בהתחשב בכך שבשנת 2014 הוכפל בישראל אחוז החסימה, במטרה מוצהרת לפגוע בייצוג של השמאל והערבים, מה שגרם לאובדן שבעה מנדטים של השמאל בבחירות 2022, ולניצחון גדול יותר של קואליציית נתניהו מכפי שכוחה בציבור מצדיק, ולכך היו כמובן תוצאות קשות וקטלניות לארצנו. חבל לי על הצורך באיחוד בין מר"ץ והעבודה, שפוגע בייחודן של שתי מפלגות היסטוריות שיריביהן אוהבים לתאר כזהות, למרות שהן מאד שונות זו מזו, אבל כעת ברור שאין ברירה אלא לרוץ לבחירות במפלגות מאוחדות, אם רוצים לנצח את משטר נתניהו שהמיט עלינו אסון, ואין אפשרות לתת ביטוי לייחודה של כל מפלגה.

חבל מאד שמלבד חד"ש אין בישראל מפלגות משותפות ליהודים וערבים, וחלק מההתמרכזות של איחוד מר"ץ והעבודה הוא העלמת הייצוג הערבי במפלגות אלה. גם הפיצול בין המפלגות הערביות פגע מאד בייצוג הערבי בכנסת. כאשר רצו כל המפלגות הערביות ברשימה המשותפת הן הגיעו לחמישה-עשר מנדטים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכעת הן מגייסות בקושי עשרה מנדטים. בעיניי הקואליציה של בנט ולפיד עם ליברמן וסער, עבודה ומר"ץ ורע"ם, היתה הישג בפני עצמה בכך שאיחדה מחנות פוליטיים שונים, וחבל מאד שהיתה קצרת ימים כל כך וחבל מאד שפוליטיקאים במרכז ובשמאל כל כך מפחדים מתעמולה ימנית שפלה שמכנה את מפלגת רע"ם "תומכי טרור". הרי האנשים שמדברים כך תמיד יתמכו בימין הפשיסטי-ביביסטי, ולמה אנשי מרכז ושמאל צריכים בכלל לפחד מהם? אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצלחת השמאל בבריטניה וצרפת הוא כוחן של הסכמות ואיחוד, פשרות ושילוב ידיים כדי להביא לשלטון פוליטיקאים שיעשו טוב לעמם ויעבירו מסר אמיתי של שיתוף פעולה ואחדות, ולא יטביעו את ארצם בנהרות של הסתה ושנאה.

שמאלני מניאק שרמוטה

 

שמאלני מניאק שרמוטה. אלה דברי הנוסע לנהג המונית שלמה יצחקי, לפני שיצחקי סילק אותו מהמונית והוא הפליא ביצחקי את מכותיו ושבר את אפו. ליצחקי מבטא אשכנזי, ולפי תורת נתניהו ומשרתיו דוד אמסלם והד"ר להסתה מתחכמת אבישי בן-חיים, אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, ושמאלנים הם אנשים שמותר להכות עד מוות, וכמובן שמותר לקלל אותם בקללות גסות, ואם הם מוכים ונפצעים זו סיבה ללעג ולשמחה לאיד: "צפונבון קיבל שריטה". בעצם מעולם לא שמעתי את הביטוי "צפונבון" לפני ששמעתי אותו מאמסלם. לדידו של אמסלם, כלפי אשכנזים אסור לגלות חמלה. כשאשכנזים נפצעים צריך לשמוח. גם כשאשכנזים נרצחים צריך לשמוח, כפי ששמענו ממעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא, צריך להלל ולשבח את היטלר על שרצח ששה מיליון אשכנזים ולייחל למותם של שאר האשכנזים (זה לא נכון היסטורית -היטלר בהחלט רצח יהודים ספרדים, אבל זה מתאים פוליטית). גם בהפגנה נגד הרפורמה בכנסת צעק מישהו במבטא מזרחי: שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. לרגע לא עלה בדעתו שהיטלר היה שמח לשרוף גם אותו, כי לפי תורת הביביזם רק אשכנזים נרצחו בשואה ולכן היטלר עשה טוב וצריך להעריץ אותו. ההערצה להיטלר משתלבת בהערצה לאשכנזי בנימין נתניהו, בלי שום מודעות לסתירה המובנית, ובשם ההערצה, שלא לומר הסגידה, לבנימין נתניהו, צריך להעריץ את היטלר ולברך על השואה. קצת דומה לאנטישמיות הנוצרית, שבשם הסגידה לישו היהודי שמתואר כבנו של אלהים וכהתגלמות של האל עצמו, בעל טבע כפול של אל ואדם כאחת, בשם הסגידה לישו היהודי מותר לשנוא את היהודים, לרדוף אותם ואפילו לרצוח אותם, שהרי כמו שהיהודים סירבו להכיר באלוהותו של ישו, כך מסרבים האשכנזים להכיר באלוהותו של נתניהו, ואי ההכרה באלוהותו של נתניהו היא העוול החמור ביותר, חמור בהרבה מכל עוולות מפא"י. על העוול הזה האשכנזים, שבהיותם אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, כולם בני מוות, מלבד נתניהו בתפקיד ישו הנוצרי – נולד מרחם אשה, אבל שווה מעמד לאלהים, ומי שאיננו מכיר בו כופר בעיקר ודינו מוות.

בפינת הרחובות עזה והאר"י, כמה עשרות מטרים מביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה שהוכרז כמעון רשמי, הוצבה עמדת די-ג'יי, שמשמיעה בקולי קולות מוסיקה מזרחית, נאומים של נתניהו ודברי תמיכה בנתניהו. זו היתה התגובה לקבוצת מפגינים קשישים שמאחר שההפגנה לפני ביתו של נתניהו נאסרה עליהם, עמדו בפינת הרחובות שממול, פינת עזה-בנימין מטודלה, עם שלטים "חובה להתנגד לדיקטטורה", ולפני שהתפזרו לביתם נהגו לשיר את התקוה. בליכוד הגיעו למסקנה שאין ברחוב עזה מספיק סגידה לנתניהו, שהרי אין די בבית המוקף חומות וגדרות ושלוש סוכות שמירה ומאבטחים רבים, בקטע רחוב שנחסם תדירות תוך חסימת התנועה ברחוב עזה שמקשר בין דרום ירושלים לצפונה, ובהתעללות מזדמנת בתושבי הרחוב שאינם סוגדים לנתניהו די הצורך, ורובם מתעבים את השכן שנכפה עליהם בכוח הזרוע וממרר את חייהם ללא מעצורים. גם למול מפגיני בלפור שהתכנסו ליד טרה-סנטה, במרחק בטוח ממעון ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין החסומה – עדין חסומה, למרות שאיש איננו מתגורר עוד בבית אגיון – הוקמה בזמנו עמדה ליכודית שהשמיעה דווקא שירים חסידיים נוסח "לא לפחד כלל". כעת בפינת הרחובות עזה והאר"י, ליד קיוסק הזיגמונים, מושמעת מוסיקה מזרחית שמרעידה את הרחוב. מעולם לא ראיתי שם יותר משניים שלושה אנשים ולרוב רק אחד שמן הסתם אחראי על עמדת התעמולה. כבר לא מנגנים מוסיקה חסידית, רק מוסיקה מזרחית בקולי קולות, שאמורה ככל הנראה להעביר את המסר, שהסגידה לנתניהו היא בלב המזרחיות, ויש לחזקה ולבצרה למול האויב האשכנזי. בואו מזרחים וחסו בצל כנפיו של אביכם נתניהו, ונשקו את שולי גלימתו.

פעם, כשהפנתרים נלחמו על הכרה בקיפוח המזרחיים, הם חברו לשמאל. צ'רלי ביטון הצטרף לקומוניסטים. המסר היה חברתי: קידום החלשים, שוויון הזדמנויות, חלוקה מחדש של ההון. עכשיו, כשמי שמוחה על סגירת חדר מיון היא "משעממת", והנציגות המזרחית היא איש הקרטייה אמסלם, הד"ר להסתה מערוץ 13, והמקללים ברחובות, המסר הוא רק ביבי – לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, אפילו לא ביטחון אישי – רק ביבי אלהינו בשמיים ובארץ, ומי שמתנגד הוא אשכנזי ולכן שמאלני בוגד, או להיפך, מי שמתנגד הוא שמאלני בוגד ולכן אשכנזי שחבל שהיטלר לא רצח אותו, ובכל מקרה דמו מותר.

                   

הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

נפגשות בהפגנות

 

בהפגנות ליד בית הנשיא נגד הרפורמה המשפטית פגשתי מכרה שאמרה שהיא ימנית. היא באה עם דגל ישראל גדול שחיברה בשדכן סיכות למקל של מטאטא. היא אמרה שהרפורמה הזאת היא ובמקום להגיד עוד משהו עיוותה את פניה. היא אמרה שנתניהו עושה את זה לא בגלל המשפט שלו, אלא בגלל שהוא אוהב כוח והוא רוצה לעצמו מה שיותר כוח. גם אני חושבת שזה לא בגלל המשפט אלא בגלל רצון בכוח בלתי מוגבל, ואני בכלל לא מסכימה עם האנשים שאומרים שאם יתנו לנתניהו חנינה הוא יוותר על הרפורמה המשפטית. אם יתנו לנתניהו חנינה הוא יסתער ביתר שאת על תפקיד ראש הממשלה ולא ירפה ממנו עד שהמוות יפריד ביניהם. אמרתי למכרה שלי שנתניהו נלחם גם באנשי ליכוד אם הם רוצים להחליף אותו ושהוא איננו נותן לאיש להחליף אותו, למרות שהיה כבר ראש ממשלה כל כך הרבה שנים. המכרה שלי אמרה שגם בגין היה ככה, שהוא לא טיפח יורשים, ואני אמרתי שבגין לא היה כל כך כוחני  כמו נתניהו והיא אמרה כן, זה נכון. בשבת האחרונה נפגשנו בהפגנה בפעם השלישית ולא ניגנו בהפגנה בכלי נגינה כמו קודם, רק שרו בשקט אין לי ארץ אחרת וזה נשמע כמו שיר אבל. כולם היו מדוכאים מהפיגוע בנוה-יעקב שנרצחו בו שבעה אנשים. אני אמרתי שמאז ששמעתי שנהרגו בג'נין עשרה אנשים בפעולה של צה"ל פחדתי מאד מפיגוע נקמה ושאולי היה עדיף אם לא היו עושים את הפעולה בג'נין, שנועדה למנוע פיגוע אבל אולי רק עודדה פיגועים, והמכרה שלי אמרה שהפלשתינים עושים פיגועים בכל מקרה, ושאסור לפחד מהם וצריך לפעול בכוח. אני דוקא חשבתי שיש קשר בין הפיגועים לפעולה בג'נין, ושהרג של פלשתינים, גם אם הם מחבלים, אולי דוקא אם הם מחבלים, מעודד פיגועים נוספים, וחשבתי שלולא הפעולה בג'נין וכל הפעולות של צה"ל שגרמו להרג של הרבה מאד פלשתינים בשנה האחרונה, לא היתה בשטחים כזאת שמחה על הרצח של תושבי נוה-יעקב, שכולם אזרחים לא חמושים ואחד מהם ילד. אני חושבת שישראל לא יכולה למנוע לגמרי פיגועים, אבל יכולה ליצור אווירה שלא תעודד פיגועים, או להיפך, ליצור מתיחות שמעודדת פיגועים, ואני חושבת שהצעדים שנוקט איתמר בן-גביר להרוס בתים במזרח ירושלים, מגבירים את המתיחות ואת המוטיבציה לפיגועים. אבל המכרה שלי חשבה שיהיו פיגועים בכל מקרה ושום דבר לא ישפיע על זה לטוב או לרע. גם בתי שרון אמרה שהמחבל שרצח את האנשים בנוה-יעקב בכלל כעס על הריגה של נער בשועפת כשצה"ל נכנס לשם, ושהוא בעצמו לא ציפה שתהיה לו כזו הצלחה ושהוא יהרוג כל כך הרבה אנשים. אני לא יודעת מה המחבל חשב כי המשטרה ירתה בו למוות כדי שלא יהרוג עוד אנשים, אבל גם אם הוא פעל בגלל קרוב משפחה שנהרג בטעות מאש צה"ל בשועפת, גם זו תגובה לפעולה  של צה"ל, והפעולות האלה ברוטאליות, וגם לא מאד מתוחכמות, אלא מבוססות על כוח עדיף. המכרה שלי חשבה שחייבים לעשות פעולות כאלה ואסור לפחד, אבל אני שמאלנית וחושבת שלא צריך לפעול בכוח אלא בתחכום, ושתמיד יש ברירה, ואני משוכנעת שהמעשים של בן-גביר מעודדים פיגועים ומהומות בשטחים ובמזרח ירושלים, ושאם היו בממשלה אנשים יותר טובים ויותר חכמים היה אפשר להרגיע את המרי הפלשתיני האלים. כמובן ייתכן שאני טועה אבל אני לא אוהבת שמניחים מראש שאי אפשר לשפר את המצב ואז ההנחה הזו הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. המכרה שלי אמרה שהיא ראתה אנשים עם שלטים שמאלנים בוגדים ואמרתי לה שאני גם ראיתי בשבוע שעבר איש עם שלט גדול שמאלנים בוגדים הולך לכיוון המפגינים ושזה לא יפה. המכרה שלי אמרה שהיא בכלל ימנית ובכל זאת היא באה שבוע אחרי שבוע להפגין ואני אמרתי שאני שמאלנית אבל אני לא בוגדת. אני חושבת שהמכרה שלי אמיצה כי בכל זאת רבים מהמפגינים הם אנשי שמאל, ובהתחלה חשבתי שכולם יהיו אנשי שמאל, אבל זה לא נכון. גם אנשי ימין באים להפגנה והם רוצים שלטון ימני והם חושבים שבטרור נלחמים בכוח ושאסור לפחד מהפלשתינים, אבל הם לא רוצים שיהיה לנתניהו כוח מוגזם והם לא רוצים להיות בריב ובשנאה ובמלחמה עם השמאלנים, כי אנחנו גרים ביחד וחיים ביחד ומטיילים ביחד עם הכלבים, ואפילו הכלב שלי והכלבה שלה חברים, וגם אנחנו נהיינו חברות, ולפני שנפגשנו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית לא דיברנו אף פעם על פוליטיקה, רק על הכלבים שלנו ועל הנכדים שלנו, כי שתינו סבתות, ולמרות המחלוקות שיש בינינו בהרבה נושאים, אנחנו לא רוצות להילחם בינינו, ושתינו לא רוצות שחוץ מסכסוך יהודי-פלשתיני מדכא ומייאש יהיה לנו גם סכסוך בין יהודים.   

למה השמאל מתייאש בלי סיבה

 

הרשימה המשותפת התפצלה, בל"ד פרשה או הוצאה ממנה, איש איננו מבין בדיוק מדוע, ולאף אחד אין מושג איך זה ישפיע על הבחירות ותוצאותיהן, אבל מיד הופיעו פרשנויות מצד אחד שפרישת בל"ד תעניק לנתניהו רוב, ומצד שני טענות, לפחות מצד בל"ד, שלפיד עומד מאחורי ההתפרקות, במטרה לקבל את תמיכתן של חד"ש ותע"ל במועמדותו לראשות הממשלה. אף אחד לא יודע מה באמת יקרה, וכרגיל אצל הפרשנים הביטחון העצמי עומד ביחס הפוך לרמת הידיעה. בינתיים בסקרים יש תיקו בין הגושים, ואין סיכוי לדעת משהו באמת עד אחרי הבחירות, כשיגיעו התוצאות האמיתיות. אבל דבר אחד בולט: הליכוד מכריז כל הזמן על נצחונו הוודאי, ואילו המחנה המתנגד לו מדבר כל הזמן על הפסד, למרות שלפחות בסקרים הוא איננו מפסיד, אלא נמצא בתיקו עם מחנה נתניהו. מדוע הימין תמיד משוכנע בנצחונו, והשמאל תמיד מתבוסס בתבוסתנות, זה הדבר שמציק לי. נכון שיהירות יפה יותר לימין, שהמסר שלו הוא כבוד והדר וכוחנות, ועדיין במצב כל כך שוויוני, כשאין שום אינדיקציה ידו של מי תהיה על העליונה, מדוע כל כך הרבה אנשים בשמאל מתעקשים להתייאש מראש, כשאין לכך שום סיבה, אינני יכולה להבין. האם השמאל הפך מיואש וקטן אמונה בשנות שלטונו הרבות והנוראות של נתניהו, או שיש בשמאלנות עצמה משהו תבוסתני, שאם זה נכון זה מאד מדאיג. כמובן יכול להיות שנתניהו יצליח להקים ממשלה שתזכה לאמון הכנסת, אבל באותה מידה יכול להיות שלא, ויכול להיות שלפיד יצליח יותר, דוקא בגלל המפלגות במחנה לפיד שנראות קרובות לאחוז החסימה, אבל גם בבחירות הקודמות קיבלו בסקרים פחות מנדטים מאשר במציאות. למשל מר"ץ קיבלה לפני הבחירות הקודמות בסקרים רק ארבעה מנדטים, ולפעמים לא עברה את אחוז החסימה, ובבחירות היא קיבלה ששה מנדטים, גם בזכות קולות החיילים שאינם נכללים בסקרים. בכלל בצבא יש לגוש נתניהו פחות קולות, כי אין בצבא הרבה מצביעים ליהדות התורה ולש"ס, וכנראה שגם למפלגת הציונות הדתית יש פחות קולות בצבא מאשר באזרחות. אני לא מאמינה שזהבה גלאון תקבל פחות קולות מניצן הורוביץ. אני מאמינה שלמר"ץ יש סיכוי טוב לקבל שוב לפחות ששה מנדטים, בפרט אם נכונה הטענה שמנדט שלם של תומכות מר"ץ הצביעו למירב מיכאלי, כי רצו להצביע לאשה. אני גם לא רואה סיבה שמפלגת העבודה תאבד מכוחה, כי מי שרצה לעזוב את העבודה כבר עזב אותה כשמירב מיכאלי נבחרה לראשות המפלגה או קודם לכן, ומי שתמך בה אין לו שום סיבה לעזוב, והרשימה שלה מאד מושכת לצעירים, ולא צריך להיות מוטרדים מזה שהיא פחות מושכת לזקנים שמעדיפים מפלגה עם הרבה גנרלים וכבר מזמן לא מצביעים למפלגת העבודה. וגם רע"ם לפני הבחירות הקודמות, ואפילו במדגם הקלפיות שהוא הרבה יותר גדול ומדויק מהסקרים, רע"ם לא עברה את אחוז החסימה, אבל בבחירות היא כן עברה, ואני מאמינה שהיא תעבור גם בבחירות האלה ואולי אפילו תקבל יותר מנדטים, למרות שלא רואים את זה בסקרים, כי קשה לסקור את התומכים של רע"ם. וגם ליברמן מקבל לרוב בבחירות יותר מאשר בסקרים, ככה שדוקא למחנה לפיד יש סיכוי לקבל יותר ממחנה נתניהו, למרות הפיצול ברשימה המשותפת, ולמרות אחוזי ההצבעה הנמוכים שצפויים במגזר הערבי, שגם הם עוד יכולים לעלות. כמובן שהניצחון איננו מונח בכיס, וצריך להילחם עליו בכל הכוח, אבל בוודאי שאין סיבה להתייאש מראש ולהגיד שהכל הוכרע מראש, כי שום דבר לא הוכרע, ואין סיבה להתהלל אבל גם אין סיבה להתאבל כשהמערכה עוד בעיצומה.

דפנה ליאל: כשאדם נטמע בסביבתו

דפנה ליאל אומרת בראיון לרווית הכט במוסף "גלריה" של "הארץ" (8.7.22) שהיא מצליחה לראות את שני הצדדים שעל המפה הפוליטית. בחלק גדול מהראיון היא מתארת את עצמה כאמינה ואובייקטיבית, וזה מה שכל כך עצוב. כי שום דבר מהדברים שהיא אומרת על המפה הפוליטית איננו אמין ואיננו אובייקטיבי, וזה שדפנה ליאל מתנגדת גם לחוק הצרפתי שיעניק לראש הממשלה חסינות מחקירות והעמדה לדין, שנתניהו וחסידיו מנסים להעביר, וגם לחוק שאוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה שחלק ממתנגדי נתניהו מעוניינים להעביר, עדיין איננו הופך אותה לאובייקטיבית.

דפנה ליאל קוראת בראיון למפלגות "יש עתיד" ו"כחול לבן" "שמאל" וטוענת שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו. אבל שתי המפלגות האלה אינן מפלגות שמאל משום בחינה ומעולם לא הגדירו את עצמן כמפלגות שמאל אלא כמפלגות מרכז וימינה מהמרכז. השמאל בישראל הוא קטן מאד כיום וכולל אך ורק את מפלגת העבודה, מר"ץ ומפלגת חד"ש שרצה במסגרת הרשימה המשותפת. אלה שלוש המפלגות היחידות בישראל שיש להן השקפת עולם שמאלית סוציאליסטית, ויש להן בהחלט דגלים: בראש וראשונה הכרה במדינה פלשתינית, שותפות בין יהודים וערבים בשלטון וחתירה לשוויון בין יהודים וערבים בתחומי מדינת ישראל. אלה גם מפלגות קטנות מאד, שהדגלים שלהן אינם מתממשים כי אין להן מספיק כוח פוליטי, לא מפני שאין להן דגלים.

מדוע דפנה ליאל מכנה את שתי מפלגות המרכז-ימין מתון "כחול לבן" ויש עתיד" "שמאל" למרות שאינן כאלה ומעולם לא הגדירו את עצמן ככאלה? מפני שכך מגדיר אותן בנימין נתניהו. נתניהו הוא זה שכל מי שמתנגד לו מוגדר אצלו כ"שמאל", מלה שבשפתו של נתניהו היא סוג של קללה. בעצם הכינוי "שמאל" לשתי המפלגות האלה, ולא פחות בטענה שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו, חושפת דפנה ליאל את עצמה כמי שאימצה והטמיעה בתודעתה את עולמו הרוחני של נתניהו, גם אם מעולם לא הצביעה לו.

גם התיחסותה של ליאל לעצם ההתנגדות לנתניהו כאל דבר ריק מתוכן היא אימוץ של תעמולת נתניהו. ההתנגדות לנתניהו נובעת משלוש סיבות מהותיות ביותר, שהשחיתות שהוא נגוע בה איננה הראשונה שבהן. ההתנגדות לנתניהו נובעת קודם כל מכך שכל חייו הפוליטיים מבוססים על הסתה נגד ערבים ונגד יריבים פוליטיים. קל ללעוג למסר של אחדות ושיתוף פעולה, אבל כשמבינים שהמסר הזה ניצב מול הסתה גזענית בלתי פוסקת, בכל עת שאיש ליכוד פוצה את פיו, נגד הערבים והיריבים הפוליטיים, ויתרה מכך: כאשר עומדים על כך, שהמסר המרכזי של הליכוד הוא מסר של גזענות ושנאת ערבים, שרעלן החומצי נשפך לזירה הציבורית בישראל בכמויות בלתי נתפסות, מבינים כמה חשוב ומהותי הדגל הזה של התנגדות לגזענות, ומכיוון שנתניהו הוא מר גזענות והסתה שאין בלתו, אי אפשר להתנגד לגזענות ולהסתה מבלי להתנגד לנתניהו. הסיבה השלישית להתנגדות לנתניהו היא המתקפה שהוא וחסידיו מובילים נגד רשויות החוק ונסיונם להרוס את מערכת המשפט בישראל. אי אפשר לקחת מכחול לבן את מחויבותה להגן על מערכת המשפט, ואולי דפנה ליאל עיוורת לדגל הזה, החשוב והמהותי לקיום הדמוקרטיה בישראל, אבל עיוורונה איננו הופך אותו לבלתי קיים או בלתי חשוב. את עיוורונה לגזענות הרעילה של נתניהו ומקורביו חושפת דפנה ליאל בטענתה שהשאלה המגונה שנשאלה ב"סקר מדעי" של ערוץ 12: "האם אתה חושב שהממשלה נשענת על תומכי טרור"? היא שאלה לגיטימית. כמובן שהכינוי "תומכי טרור" לחברי מפלגת רע"ם ובעצם לפוליטיקאים ערבים בכלל הוא המצאה של בנימין נתניהו שנשמעת רבות גם מפי עמיתה של ליאל עמית סגל, בנו של איש המחתרת היהודית שהורשע בשלושה נסיונות רצח וחבלה חמורה.

ההפגנות בבלפור הוציאו את נתניהו מכליו מכיוון שהימין שייחס – כפי שעושה גם ליאל – את הנחישות והמחויבות לדרך לעצמו בלבד, נוכח לצערו כמה עיקשים מתנגדי נתניהו, וכמה המיאוס ממשטרו האוטוקרטי המושחת, מנהנתנותו החזירית ומגזענותו האינסופית הוא עוצמתי ובוער בלב מתנגדיו הנחושים. ניסיונות לארגן הפגנות נגד של תומכי נתניהו לא עלו יפה. דפנה ליאל לא היתה שם, בהפגנות האלה, אפילו לא ככתבת. היא שרויה וכלואה נפשית ורוחנית בבצה הדלוחה של הערוץ שבו היא עובדת, וחוץ מלחזור כתוכי על דברי עמיתיה הימניים והשקפת העולם המוטה שלהם, אין לה שום דבר מקורי או מעניין להגיד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

הרביעיבנובמבר 2021

 

אולי במקרה של רצח רבין היו צריכים לציין אותו בתאריך הלועזי ולא בתאריך העברי, למרות שזה מנהג יפה לציין ימי זיכרון בתאריך העברי, אבל רצח רבין כל כך קשור בתודעה לרביעי בנובמבר, שבלי קשר לכך שמציינים את יום הזיכרון לרצח בתאריך העברי, תמיד ברביעי בנובמבר חושבים על רצח רבין, ועל עשרים ושש שנים של כאב וצער, כמו שניבה לניר כתבה היום במאמר ב"הארץ". אחרי הרצח בא אליי חבר שהיה אז פעיל במר"ץ – מאז הוא זז ימינה כמו הרבה אחרים, והוא אמר לי שעכשיו ננצח בבחירות, ואני ידעתי שלא. כתבתי אז מאמר ב"הארץ" שהכותרת שלו היתה "לבכות פעמיים", על מותו של רבין ועל מותו של מחנה השלום שהבנתי מיד שזאת המשמעות של הרצח. אנשים תמיד מקווים שאם קרה משהו רע, יקרה בעקבותיו משהו טוב, אבל במציאות כשקורה משהו רע קורים בעקבותיו עוד הרבה דברים רעים. מחנה השמאל אף פעם לא התאושש מרצח רבין, ואפילו המפלגות הקטנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וגדעון סער, שלא יכלו להרכיב ממשלה בלי העבודה ומר"ץ, התנהגו אליהן כאילו הן שוות פחות וכאילו הבוחרים שלהן הם בוחרים סוג ב', וכאילו הם בכלל עשו לשמאל טובה, ועוד הרבה עיתונאים כותבים את זה שלשמאל אין אפשרות להיות בממשלה אחרת, כאילו לנפתלי בנט או ליאיר לפיד היתה אפשרות לכהן כראשי ממשלה בממשלה אחרת, וגדעון סער אפילו לא קיבל מנתניהו תפקיד של שר ואת זאב אלקין נתניהו ביזה כשלקח ממנו את המשרד לאיכות הסביבה ומינה אותו לשר המים שכולם צחקו לו על זה. ועדיין יש לימין תחושה שהוא העם והשמאל הוא לא העם, והליכודניקים שיש להם בסך הכל רבע מקולות הבוחרים ושום אפשרות להרכיב ממשלה מתייחסים לעצמם כאילו לפחות שני שליש מהעם הצביע להם או לפחות תומך בהם. כל זה כמובן לא רק בגלל רצח רבין אלא בגלל מסע ההסתה האינסופי של נתניהו נגד השמאל והערבים, אבל אם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה נהיה ראש ממשלה וכל הרעל שנשפך על השמאל כל כך הרבה שנים לא היה בכלל אפשרי. היו צריכים להעמיד את נתניהו לדין על הסתה, על הליכתו בראש ההפגנה שבה נישא ארון קבורה מדומה של יצחק רבין, ועל העמידה שלו במרפסת בכיכר ציון מול השלטים המסיתים והקריאות הנוראות, והיו צריכים לדון למאסר את איתמר בן-גביר על כך ששבר וגנב את הסמל מהמכונית של רבין, והיו צריכים לדון את יגאל עמיר לא רק על רצח אלא גם על בגידה, כי לרצוח מנהיג נבחר במדינה דמוקרטית זאת בגידה בעם. את כל זה לא עשו וגם עכשיו לא מעמידים את נתניהו לדין על הסתה, ויש לו עוד חוצפה לטעון שמסיתים נגדו כשמזכירים לו את ההתנהגות האמיתית שלו שהשפיעה מאד על האווירה הציבורית שהובילה לרצח רבין. נתניהו הוא האיש שיותר מכל אדם אחר אחראי לשיח שמתייחס לאנשי שמאל כאל בוגדים, והוא רק מרחיב את השיח הזה עכשיו כלפי נפתלי בנט שהחליף אותו כראש הממשלה ובינתיים מצליח להוביל את המדינה לא רע, ואפילו אני שמאד התנגדתי למינוי שלו לראשות הממשלה חושבת שבסך הכל הוא ראש ממשלה בסדר, ובוודאי איננו גורם לציבור את הסבל הנורא והנזקים שנתניהו גרם בסגרים הקשים שהטיל לא רק כדי להיאבק בקורונה, אלא גם כדי לעצור בכוח את ההפגנות נגדו, שלא לדבר על הרעל האינסופי שנשפך עלינו ממבצר בלפור בימי נתניהו. אני מצטערת שעדיין המתחם של בית ראש הממשלה סגור מרחוב עזה עד בלפור ומרחוב קרן-היסוד לאורך כל רחוב סמולנסקין, כי נתניהו הרחיב את מבצר ראש הממשלה והפך אותו לאטום ובלתי עביר, לא בגלל סכנות אמיתיות, כי שמאלנים בניגוד לימנים לא מאיימים על חיי ראש הממשלה, גם אם נתניהו ממש התאמץ להמציא על השמאל כאלה סיפורים הוא מעולם לא היה מאוים, רק איים ועדיין מאיים על חיים של אחרים. עכשיו כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה הוא וחסידיו התנערו מכל רסן ומנסים להתכחש בכל דרך לרצח רבין ולקרוא לכיכר רבין בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל, ונתניהו גם לא בא לטכס הזיכרון לרבין למרות שהוזמן, אבל בכך הוא וחסידיו רק מדגישים את העובדה שהם הכי מתאמצים להכחיש, שנתניהו עלה לשלטון על גופתו של רבין וגם על גופתו של מחנה השמאל שלמרות חזרה קצרה לשלטון בימי אהוד ברק לא התאושש מעולם מהרצח וכמעט לגמרי נמחק. בכל פעם שנתניהו נואם אני עדיין מתחלחלת ומחליפה ערוץ. תמיד הוא יהיה קשור בתודעתי לרצח רבין ולהסתה נגד רבין, ולא כעסתי על הנכד של רבין שדיבר על תחושת השחרור מעול נתניהו כי זה היה בדיוק מה שהרגשתי, שלפחות הוא לא ראש הממשלה יותר ולא יכול יותר להכפיש ולתקוף את השמאל מכס ראש הממשלה שתמיד הרגשתי שהוא ניצב על גופתו של רבין. ועדיין קשה להרגיש הקלה כשרואים את איתמר בן-גביר משמיע דברי נאצה לא כבריון מהרחוב אלא כחבר כנסת, שגם זה קרה באדיבותו של נתניהו, שהרבה יותר קרוב רוחנית לבן-גביר ממה שחושבים, והרעל ששניהם שופכים על ראשי השמאל והערבים מגיע ממקור זהה, משנאה לאומנית מזוהמת ורעילה יותר מכל שפך תעשייתי, שעדייו נשפכת על ראשנו, ועדיין זורמת במרחב הציבורי שלנו ללא הפסקה.

מה הועילו חכמים בתקנתם?

 

כשאנשים חושבים שמשהו הוא בלתי נמנע, הם מתחילים לשכנע את עצמם שזה טוב. למשל ההצעה של לפיד לבנט להיות ראש ממשלה, אפילו אנשים מהשמאל כותבים על זה כאילו מדובר באיזה דבר נפלא שמסמל משהו, למרות שבסך הכל מדובר על איש ימין קיצוני שממליכים אותו על אנשים שרחוקים מדיעותיו בתקוה לסלק את נתניהו מראשות הממשלה, שלא בטוח שזה שוה את המאמץ. היום זה היה צורם במיוחד, כשכל היום דיברו על איילת שקד שרוצה להיות שוב שרת המשפטים, כדי שהיא והחבר הטוב שלה אפי נוה שמנסה לחזור לפעילות יוכלו למנות שופטים ושופטות שמתאימים להם, שזה מעורר חלחלה. איך אנשים יכולים לשכוח ששלטון נתניהו מאוס לא רק בגלל נתניהו, אלא גם בגלל שותפיו כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד וחברה אפי נוה שקראתי היום בדה-מארקר על אירוע שבו נכח וגם שרת איכות הסביבה גילה גמליאל, שגם היא חברה של אפי נוה, והרי את הפגיעה במערכת המשפט גרם לא רק נתניהו, ואפילו לא בטוח שדווקא נתניהו פגע יותר מאיילת שקד. יכול גם להיות שאיילת שקד פגעה יותר. ומדברים כל הזמן כמה קשה לנפתלי בנט ולחברים האחרים בסיעתו לחבור לשמאל, ובינתיים מירב מיכאלי וניצן הורוביץ מתחבאים ולא מייצגים את הבוחרים שלהם שרובם מוכים צמרמורת למחשבה על נפתלי בנט בראשות הממשלה ואיילת שקד במשרד המשפטים או בכל משרד שהוא. ואני לא מצליחה לשמוח מזה שכנראה נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, גם זה לא ממש בטוח, אבל גם להחליף את הליכוד בימינה לא ממש מושך מבחינתי, ואני לא חושבת שהבעיה עם נתניהו היא רק השחיתות והאופי המרושע והאנוכי שלו. אופי רע זו כמובן בעיה, אבל לא יותר מאידיאולוגיה גזענית מזעזעת כמו זו שמחזיקים בה כל אנשי ימינה, וגם בריונות היא אצלם סוג של אידיאולוגיה, ואלימות כלפי ערבים וגזל מערבים הם עבורם מטרות לשאוף אליהן. איך השמאל יכול לשתף פעולה עם אנשים כאלה, ובמה זה שונה מההצטרפות של שמולי ופרץ לממשלת נתניהו וגנץ. אני ממש לא מצליחה להבין למה אנשים כל כך שואפים לזה ומה הם חושבים שיקרה? האם אנחנו מתנקמים בנתניהו, או בעצמנו? ומה עם מוסר וכבוד עצמי שפעם היו חשובים לפחות למר"ץ, ועכשיו כלום, רק שאיפה כנראה לא ריאלית לכהן כשר החינוך, ומה? מה יקרה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט? יטיפו בבתי הספר סובלנות ללהט"בים? האם העובדה שהשמאל חלש מצדיקה כזו התקפלות וכזו התרפסות וכניעה? האם אין שום קווים אדומים? כל הזמן רק שומעים על מפלגת ימינה וחברי הכנסת שלה ומה שהם חושבים, ואף אחד לא מראיין את חברי הכנסת מהשמאל, כי הם ממלאים את פיהם מים, אז אף אחד לא טורח להתעניין במה שהם חושבים, אם הם בכלל חושבים, אם הם בכלל מביניפ שגם הבוחרים שלהם ידרשו דין וחשבון על מעשיהם, ועל מחדליהם ואפסות ידם. ואם יש תוצאה טובה לכל זה שכבר באמת לא אכפת לי מי ירכיב ממשלה, נתניהו או בנט, מה כבר ההבדל, ולמה רק ברשימה המשותפת שואלים את השאלה שכולם היו צריכים לשאול, לשם מה בכלל להחליף את נתניהו בבנט? מה הועילו חכמים בתקנתם?     

לא לבנט

 

שבוע שלם לא יכולתי לכתוב כי הנכד הקטן שלי שיחק במחשב ושבר את המסך, והיום בתי שלחה לי מחשב חליפי ואני מנצלת אותו כדי לכתוב קודם כל את מה שהכי מציק לי השבוע, דוקא אחרי השמחה הגדולה שהרגשתי כשמר"ץ קיבלה ששה מנדטים ומפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים והשמאל התחזק ולא נמחק, למרות שהוא עדיין קטן והכוח שלו מוגבל, ובכל זאת בתור מי שהצביעה למר"ץ ואפילו הצליחה מבלי להתכוון לכך לגרום לעוד אנשים להצביע למר"ץ, אני רוצה לבקש מההנהגה של מר"ץ שלא יתנו יד להמליך עלינו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיש להם רק שבעה מנדטים ודרישות אינסופיות, והם שואפים לסיפוח השטחים הכבושים ולהחלשת מעמדו של בית המשפט העליון כדי שלא יוכל למנוע גזל קרקעות של פלשתינים ופגיעות קשות בזכויות האדם של אנשים שאינם יהודים. אני מבינה שחשוב לנסות להדיח את נתניהו, אבל אני לא רואה שום טעם להדיח את נתניהו בכדי להמליך את נפתלי בנט ואיילת שקד, שאמנם אינם מושחתים כמו נתניהו אבל היחס שלהם לפלשתינים ולאפריקאים נעדר אנושיות. אני מבינה שצריך לנסות לסכל הקמת ממשלה של נתניהוף ולצורך זה צריך לשתף פעולה עם אנשי מרכז ואנשי ימין, כי השמאל מאד קטן, אבל זה לא אומר שכדי לסכל ממשלה של נתניהו צריך להתפרק מכל ערכינו ולהמליך עלינו אנשים שהם אפילו יותר קיצוניים מנתניהו בדיעות הלאומניות שלהם, וזה גם מעשה מטופש, כי אם השמאל יציית לדרישות החצופות של גדעון סער, שדוקא לא ויתר על האגו המנופח שלו עם ששת המנדטים הצנועים שלו, בדיוק כפי שמר"ץ קיבלה, ורוצה להכתיב לשמאל להיות החמור של הימין הקיצוני כדי לסלק את יריבו נתניהו ולחזור ולבעוט בשמאל לצדי הדרך, השמאל ימצא את עצמו גם מנוצל וגם מרומה למטרות הכי מנוגדות לערכיו. צריך לתמוך ביאיר לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש השוחרים את החלפת נתניהו ולעמוד על כך שרק הוא יקבל את המנדט, ושאם בנט וסער רוצים להחליף את נתניהו שיתמכו בלפיד, ואם לא פתוחה להם הדרך להצטרף לנתניהו, שלגמרי צודק כשהוא רואה בהם חלק מגוש הימין, ובפרט יועז הנדל וצבי האוזר, שכבר הכשילו לפני שנה ממשלה של בני גנץ בתמיכת הערבים והם הכי אחראים לזה שנתניהו עדיין בשלטון. וגם על שותפות של המפלגות הערביות צריך להתעקש, כמובן אם הן תרצינה בכך, כי אם רע"ם רוצה דוקא להצטרף לנתניהו זו כמובן זכותה, אבל צריך להזמין אותה להצטרף לגוש מתנגדי נתניהו לפני שמתחננים לנפתלי בנט שהוציא מכרז לכל המרבה במחיר שזה דבר מגעיל, כי בניגוד למנסור עבאס שמבקש דברים לטובת הציבור שלו שזה תפקידם של חברי כנסת, נפתלי בנט מבקש לרומם את מעמדו ומעמד חבריו מעבר לכל מה שסביר והגיוני למפלגה עם ששה מנדטים. צריך להגיד לגדעון סער ונפתלי בנט שתמיכתם רצויה, אבל שלפני שהם מטיפים לאחרים לוותר על האגו, כדאי שהם עצמם יתאימו את הדרישות שלהם למספר המנדטים שלהם, ויבינו שהשמאל איננו עובד אצלם והם יכולים להצטרף ולקבל חלק ראוי לגודלם, אבל הם לא יכולים לפקד ולהכתיב ובוודאי שהם לא יכולים לפגוע בערכים הכי בסיסיים של שוויון אזרחי שלהם שותפות גם יש עתיד וכחול לבן, שביחד עם העבודה ומר"ץ והרשימה המשותפת מדובר בגוש גדול של מצביעים שלא עובדים ולא צריכים לעבוד אצל ששת המנדטים של גדעון סער או שבעת המנדטים של נפתלי בנט. ואם יאמרו לי שבלי להתרפס ולהירמס בפני בנט אי אפשר להדיח את נתניהו, אז לפחות נשמור על כבודנו ועל ערכינו, ולא נמליך עלינו במו ידינו את הימין הלאומני, שרק ינצל אותנו כדי לקדם את כל מה שמנוגד לערכינו הכי בסיסיים.

לא לסחטנות ולא לגזענות

 

בזמן האחרון היו לי הרבה סיבות אישיות לחשוב על סחטנות, ולכן כנראה הסחטנות של הפוליטיקאים הרגיזה אותי יותר ממה שהיתה מרגיזה אותי בתקופה אחרת. למשל הדרישה החצופה של נפתלי בנט, שיתנו לו להיות ראש ממשלה גם אם יהיו לו מחצית המנדטים של יאיר לפיד, וגם הטענה של גדעון סער שרק הוא יהיה ראש ממשלה ויאיר לפיד שיש לו הרבה יותר מצביעים והמפלגה שלו הרבה יותר מבוססת לא יהיה. אני בכלל לא תומכת ביאיר לפיד – אני תומכת במר"ץ, ואני אצביע רק למר"ץ, אבל מי שצריך להרכיב ממשלה הוא מי שיש לו יותר מנדטים, ולא מי שיותר רוצה להיות ראש ממשלה. בכלל זאת חוצפה שאנשים מהימין דורשים להיות ראשי ממשלה מטעם מפלגות שמאל, ועוד מציבים תנאים שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. מי שרוצה להחליף את נתניהו, שזאת מטרה מצוינת, שיביא מצביעים מהמפלגה שלו ומהגוש שלו, כי לא יכול להיות שאנשים מהימין שיש להם עשרה מנדטים או אפילו חמישה עשר, ידרשו מארבעים חברי כנסת של המרכז והשמאל לתמוך בהם לראשות הממשלה רק בגלל שהם יכולים גם להצטרף לנתניהו, והשמאל רוצה להחליף את נתניהו. אם בנט וסער כל כך רוצים את נתניהו שיצטרפו אליו ולא יבלבלו את המוח. ממילא אין לי שום אמון לא בגדעון סער והחברים שלו הנדל והאוזר שכבר הכשילו ניסיון לסלק את נתניהו, ולא בנפתלי בנט שעוד הרבה יותר ימני מנתניהו. יכול להיות שהם אנשים הגונים שזה דבר מאד חשוב, אבל הם גם אנשים גזעניים, והשמאל לא יכול לתמוך בגזענים לראשות הממשלה, וגם לא חכם לעשות את זה, כי השמאל תמיד יצטרך את קולות הערבים כדי לעשות משהו בכנסת. בני הברית של השמאל הם בציבור הערבי והשמאל צריך אותם כשותפים, ובגלל שאנשי ימין כמו סער ובנט מראש פוסלים שותפות של ערבים, שהם טוענים שהסיבות לזה הן ענייניות ולא גזעניות אבל הם משדרים גזענות ולא שום דבר ענייני. נכון שבלעדיהם השמאל קטן מדי כדי להרכיב ממשלה וזאת עובדה עצובה אבל זאת המציאות. אם אין לשמאל מספיק מנדטים להרכיב ממשלה הוא לא צריך להרכיב ממשלה, אבל הוא כן צריך לנסות להיבחר לכנסת ולהילחם על דברים, כי חברי כנסת חרוצים יכולים לעשות הרבה דברים בכנסת גם אם הם במפלגות מיעוט קטנות, וחברי הכנסת של השמאל תמיד הצטיינו בפעילות שלהם יותר מכל האחרים גם כשהם לא היו בשלטון. צריך להציב מטרות ריאליות ולנסות לממש אותן, ואי אפשר להיענות לסחטנות של הימין בגלל שרוצים להחליף את נתניהו. יש גבול מה מותר לעשות בשביל להחליף את נתניהו, והדבר הראשון שאסור לעשות בשביל להחליף את נתניהו זה להחרים את הערבים, אחרת אתה נהיה בעצמך כמו נתניהו הגזען שאמר זה ביבי או טיבי. בסיטואציה כזאת איש שמאל צריך להגיד כמובן שטיבי ושנתניהו ילך לעזאזל ביחד עם החברים שלו מהימין שגזענים כמוהו. הדבר הכי גרוע זה כשאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים למפלגות שהם מקווים שיחליפו את נתניהו, כמו שהרבה אנשי מר"ץ הצביעו לבני גנץ ואחר כך התלוננו שהוא רימה אותם, אבל בעצם הם רימו את עצמם שמישהו עם דעות ימניות שמתגאה בהרג מחבלים ומתחבר עם משה יעלון והנדל והאוזר יציל אותם מנתניהו. מי שמצביע למפלגה שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת לשלו רק כי הוא חושב שאולי היא תחליף את נתניהו הוא אידיוט ומגיע לו שינצלו את הקול שלו וירמו אותו, כי אין דבר כזה הצבעה אסטרטגית, יש רק הצבעה מטומטמת, שזה לתת את הקול שלך למי שאתה לא מאמין בו ולא מאמין לו. אנשי שמאל צריכים להצביע לשמאל ולהלחם על שותפות עם הציבור הערבי. לשנות את היחס לאזרחי ישראל הערבים זה אפילו יותר חשוב מסיום הכיבוש, כי האפליה של אזרחי ישראל הערבים, עוד יותר מדיכוי הפלשתינים הכבושים, היא זו שמונעת מישראל לתפקד כמדינה דמוקרטית, ומונעת להחליף את השלטון חילופים סדירים כמו בארץ דמוקרטית, והנדל והאוזר הם לא בני ברית של השמאל. באשר הם נמצאים הם משרתים את נתניהו, ולא מהם תבוא לשמאל ישועה.    

מדוע אני מעדיפה את מר"ץ

 

היום פגשתי חברה שהיתה תמיד פעילה במר"ץ ואפילו נסעה באינתיפאדה לבקר אצל עראפת והתחבקה איתו, והיא אמרה שהיא מתלבטת אם להצביע למר"ץ או למירב מיכאלי, כי היא האשה היחידה בראש מפלגה. היא לבשה חליפה בירוק זית ונעלי עקב והשיער הארוך שלה הצבוע לבלונד היה מסורק יפה לצדי ראשה. אני נעלתי כפכפים והשיער הלבן הלא מסופר ולא מטופח שלי היה מכוסה בכובע צמר שחור ובמטפחת ראש שקניתי בבזאר בעשרה שקלים. תמיד אני מפגרת אחרי האופנה. כשכל חברותי האופנתיות הצביעו למר"ץ הצבעתי דוקא למפלגת העבודה. המון שנים הצבעתי למפלגת העבודה ונורא שמחתי כשרבין ניצח ושנאתי את שולמית אלוני שאמרה שגולדה שנאה אותה כי יש לה רגליים נורא יפות. הרגליים שלי בכלל לא יפות, אני שונאת חרוזים ולא צובעת שיער והצבעתי המון שנים למפלגת העבודה עד שאבי גבאי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים וגרם לזוהיר בהלול לעזוב את מפלגת העבודה, ואז התחלתי להצביע למר"ץ. עכשיו בכלל לא בא לי להצביע למפלגת העבודה, למרות שאני מעריכה מאד את ההחייאה של מפלגת העבודה שמירב מיכאלי נלחמה עליה וכל הכבוד לה על זה, אבל אני ממש לא אופנתית ואני אמשיך להצביע למר"ץ, ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה אני מאד אצטער אבל לא בא לי להצביע לשום מפלגה אחרת. הרבה עיתונאים כותבים שאין עכשיו שום הבדל בין העבודה לבין מר"ץ, אבל הם אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ, אז בשבילם אין שום הבדל. אני רואה הבדל גדול מאד. לעבודה יש עדיין דנ"א של מפלגת שלטון, והיא לא מסוגלת להיות לא בקונצנזוס. כשהימין התנפל על איבתיסאם מראענה בגלל שהיא לא רצתה לעמוד בצפירה מיד היו אנשים במפלגת העבודה שאמרו לה שהיא צריכה לפרוש. זה לא היה קורה במר"ץ. במר"ץ בחיים לא היו מתנפלים על חבר מר"ץ ערבי בגלל שהימין תקף אותו. נכון שלמר"ץ יותר קשה לסבול פגיעה בקהילה הלהט"בית שמר"ץ תמיד תמכה בה, גם כשאנשי מפלגת העבודה עוד הדירו את רגליהם ממצעד הגאוה, ואולי זה היה גם אחד הדברים שגרמו לי להתרחק ממפלגת העבודה, אם כי שלי יחימוביץ' שינתה את זה ובאה למצעד ובירכה את הצועדים בטבעיות בלי לעשות עניין. אולי אני עוד כועסת על מירב מיכאלי שתמכה בעמיר פרץ נגד שלי יחימוביץ' ובן הזוג שלה ליאור שליין היה תוקף את יחימוביץ' כל הזמן. בכל אופן אני אצביע למר"ץ. אולי אני אקנה נעליים חדשות ואולי אני אלך לקלפי בכפכפים שלי שקניתי ברחוב אלנבי בתל-אביב בקיץ שבו אביב הקטן נולד ואושר היה חולה מאד והיינו הרבה אצל שרון ביפו וגם היינו הרבה בבית החולים הוטרינרי בבית דגן. אף פעם לא נראיתי כמו מצביעה של מר"ץ, ובחיים לא הייתי נוסעת לבקר את עראפת בעזה, גם כי עראפת די הגעיל אותי וגם כי אני פחדנית. הדבר האמיץ היחיד שעשיתי באינתיפאדה זה להמשיך ללכת כל שבוע למחנה-יהודה לקנות ירקות בזול למרות הפיגועים, אבל שרון חשבה שזה לא חכמה, כי חוץ מפעם בשבוע שנסעתי לשוק הייתי כל הזמן בבית והיא חשבה שבכלל לא הייתי בסכנה ואולי היא באמת צודקת. במחנה-יהודה הסוחרים צעקו באינתיפאדה מי רוצה תות שעראפת ימות, מי רוצה תות שעראפת ימות, והאמת שזה די הצחיק אותי. מחנה-יהודה בכלל לא היה אז כמו היום שיש בו המון מסעדות קטנות וחנויות של גלידה וכנאפה. היו בעיקר דוכנים של ירקות ופירות ודגים ובשר והרבה אנשים פחדו לבוא בגלל הפיגועים אבל אני באתי כל שבוע, ולבשתי פחות או יותר את אותם בגדים כמו היום ותמיד הייתי לא אופנתית ותמיד פחדתי שאני אמות בפיגוע ולא יהיה מי שיטפל בכלבים שלי, וגם עכשיו אני תמיד מפחדת מה יהיה אם יקרה לי משהו ולא יהיה מי שיטפל באושר. עכשיו כל האופנתיות שהצביעו למר"ץ רוצות להצביע למפלגת העבודה ואני אצביע למר"ץ, למרות ששמחתי שהעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים והם התנגדו, ולמרות שאני לא מחרימה את ההתנחלויות. סתם אני לא נוסעת לגדה ולעזה, אבל זה בגלל פחדנות, לא בגלל אידיאולוגיה. אני מעדיפה את מר"ץ רק בגלל דבר אחד, שעל זה הימין תמיד מגנה אותה, על זה שהיא סלחנית כלפי ערבים ומכילה אותם, כי זה בעיני הדבר החשוב ביותר. אם רוצים לחיות בשלום עם הערבים, צריך להבין שהערבים לא מרגישים כמונו. הם שונאים את צה"ל שהורג ערבים ופלשתינים כמוהם, וזה טבעי שהם מרגישים ככה, והם יודעים שהרבה אנשים שנורים בתור מחבלים הם סתם אנשים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושחיילים ושוטרים ישראלים ממהרים מדי לירות למוות בערבים, ומה שחשוב זה לא אם יש חקירה בבית הדין הבינלאומי בהאג שהיא אולי הוגנת ואולי לא הוגנת, מה שחשוב זה שאנחנו היהודים במדינת ישראל לא תמיד זוכרים שגם ערבי הוא בן אדם והחיים שלו הם קדושים ויקרים בדיוק כמו החיים שלנו. זה משהו שמפלגת העבודה שיש לה דנ"א של מפלגת שלטון קונצנזואלית לא תמיד זוכרת ומר"ץ אף פעם לא שוכחת, ולכן אני אצביע לה, ואקוה מאד שהיא תעבור את אחוז החסימה, וגם אם לא אני אהיה לגמרי שלמה עם עצמי.

אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.

נגד שנאה וגזענות

הבוקר עברתי ליד קיוסק הג'ירפה שצמוד לגן הג'ירפה ושמעתי לקוח אחד אומר: "אם השמאל יעלה, הלך על המדינה הזאת", וחשבתי כמה המשפט הבודד הזה ממצה את עידן נתניהו, עידן שכולו שנאה והסתה, הסתה ושנאה. נתניהו איננו מנהיג ממפלגה יריבה. נתניהו הוא צורר, וזאת חוצפה לשאול למה בשמאל שונאים אותו. נתניהו איננו יריב של השמאל אלא רודף של השמאל עד מוות. הוא החל את דרכו בהסתה רצחנית נגד יצחק רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ועשרים וארבע שנים לאחר שרבין נרצח הוא עדיין מסית נגדו, מפני שעל ראש המסית לרצח בוער הכובע. מספיק לקרוא את התגובות של מעריצי נתניהו באינטרנט כלפי שמאלנים: נגמור אתכם, אחרי הבחירות נחסל אתכם, כפי שהגרועים בשונאי היהודים איימו עליהם. שנאה חולנית של בן היורדים המפונק לאנשים שהקימו את המדינה ולמנהיגם שנתניהו יצר את האווירה שאיפשרה את רציחתו, כי רוצחים פוליטיים תמיד פועלים באקלים שמעודד את פעילותם. עשר שנים, ולפני כן עוד שלוש שנים, הסית האיש הזה וזרע שנאה והרעיל את נפש חסידיו השוטים. באיזו התחסדות הוא העז לנזוף ברינה מצליח ששאלה אותו על הפוסט הטוען שהערבים רוצים להשמידנו שפירסם בחשבון הפייסבוק שלו. והרי הדברים לגמרי תואמים את הטענה שהשמיע בקול ענות, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי הגה את הרעיון. הרי כל השנים עמל נתניהו לייחס את השואה לערבים ולזכות את הגרמנים, שאיתם הוא ומשפחתו עושים עסקים בכלל לא רעים. אבל הסיבה לניסיונו של מכחיש השואה נתניהו להעביר את האחריות לשואה מהגרמנים לערבים איננה נובעת רק מסיבות מניפולטיביות, אלא בראש וראשונה מסיבות גזעניות, שהוא מאמין באמינותן ובתקפותן. נתניהו מזדהה עם הגרמנים, כיוון שהוא משייך את גרמניה לציבור האירופי שהוא רואה גם את עצמו משתייך אליו, וכל תפיסתו את יחסי היהודים והערבים נובעת מהגזענות העמוקה המושרשת בו: הוא מחלק את העולם לעמים אירופים נאורים ועמים לא אירופים נחותים, והגרמנים מקלקלים לו את החלוקה לנאורים ונשרכים מאחור, כי אי אפשר להתכחש לכך שיש בעיה קשה עם הנאורות הגרמנית, שהובילה לאן שהובילה, ולנתניהו יש פיתרון שמאד הולם את נתניהו: הוא החליט לתקן את ההיסטוריה ולהאשים את הערבים בשואה. ואם זה יגרום לשנאה משתוללת נגד ערבים ואולי גם למעשי רצח, נתניהו כמובן יתנער מכל אחריות, וישאל איך בכלל מעזים להאשים אותו, שה תמים שכמותו. בזה נתניהו איננו שונה כמובן מירון לונדון, שגם הוא מוכן לומר על ערבים דברים נוראים, אבל כשנדב אייל דיבר אצלו פעם בתכנית על הנאצים בגרמניה היה מוזר לראות את ירון לונדון מתגייס בכל כוחו להסביר שלא כצעקתה ושגרמניה דוקא ארץ נהדרת. לפעמים כדי להבין את הגזענות צריך לבדוק את היחס לגרמניה ולאו דוקא את היחס לערבים. ובכל זאת יש הבדל בין גזען משמאל לגזען מימין. כי ירון לונדון, שיצר עם מוטי קירשנבאום תכנית מאד גברית ואשכנזית, בכל זאת מושפע מביקורת והתכנית שלו הפכה במרוצת השנים לתכנית שהזמינה הכי הרבה אורחים ערבים ונתנה להם במה שהגזענים מימין מונעים מהם וגוזלים מהם, כמו שהפסיקו את התכנית היפה של לוסי אהריש בערוץ שתיים, ועכשיו כל תכניות האקטואליה של כל הערוצים אחרי הצהרים ובערב הן של מנחים גברים, ורק בששי שבת כשהרבה אנשים לא צופים אפשר לראות את איילה חסון ורינה מצליח ועוד נשים, ומנחים ערבים אין בכלל, לא נשים ולא גברים, רק מנחים יהודים גברים, כדי שאריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' לא יצטרכו חלילה לכבות את הטלויזיה שאין להם. ופני התקשורת הם פני השליט הבלעדי נתניהו, פני ההדרה והשקר, ומחר יהיו בחירות. בניגוד למה שאמר היום יו"ר וועדת הבחירות השופט חנן מלצר, בחירות לכשעצמן אינן מוכיחות שהמדינה היא דמוקרטית. בחירות יש גם אצל ולדימיר פוטין, טייפ ארדואן ואפילו אצל בשאר-אל-אסד. דמוקרטיה פירושו שהבחירות מתקיימות באווירה דמוקרטית: בלי הסתה, בלי הפחדה של בוחרים, בלי הכפשה של המיעוטים הלאומיים או הפוליטיים ובלי ניסיון לערער על תוקף ההליך הדמוקרטי. נתניהו עשה כל מה שבכוחו כדי שהליך הבחירות בישראל לא יהיה חופשי ולא יהיה דמוקרטי, ואיננו מפסיק לטעון שהערבים גונבים את הבחירות. מי שרוצה שישראל תהיה מדינה דמוקרטית צריך לשנוא את נתניהו, כי את הרע חייבים לשנוא, וצריך להיאבק בנתניהו בכל הכוח, כי זהו מאבק על הזכות לחיות במדינה דמוקרטית אמיתית ולא רק בקליפה חיצונית של הליכים דמוקרטים ריקים מתוכן כמו ברוסיה, והזכות לחיות במדינה דמוקרטית היא זכות גדולה ולא מובנת מאליה, ומחר נצא להילחם עליה בכל הכוח,

שמאל זה מרצ

אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.

איומים על מנדלבליט

אינני מסוגלת לצערי להאמין לבנימין נתניהו ושרי הליכוד שלא הוא ולא אנשי ליכוד אחרים השמיעו איומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כפי שנכתב בעיתון המקורב "ישראל היום" בשתי גירסאות שונות: הראשונה ייחסה את האיום לנתניהו עצמו והשנייה לאנשי ליכוד בלתי מזוהים. מה גם שכל השרים שהתגייסו לפטור את נתניהו מאשמת האיום על מנדלבליט, טענו בעצמם שאין זה ראוי שיפרסם את המלצותיו לפני הבחירות, ויו"ר הקואליציה דוד אמסלם השמיע גם הוא בהזדמנויות שונות איומים עקיפים על מנדלבליט ועל רשויות החוק בכלל, שלא לדבר על ההתקפות של נתניהו עצמו על המשטרה שהמליצה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, ודרישה מפי שרים וחברי כנסת שמנדלבליט יימנע מפירסום החלטה להעמיד את נתניהו לדין היא בפני עצמה אמצעי לחץ ואיום. והאיומים העקיפים, המוסווים והמוכחשים כלפי מנדלבליט, וגם הכחשת האיומים שאינה אלא ניסיון התחמקות עלוב של המאיימים מאחריות לאיומיהם, מעוררים חלחלה עוד יותר כשהם מצטרפים לחילול קבר אביו של מנדלבליט, כמנהגם של פורעים נאצים ומכחישי השואה שנתניהו כה מזדהה עמם, שהרי לדבריו היטלר לא רצה להרוג יהודים, ונאצים הם חברים, ורק השמאל, מלה שהוא מבטא בתיעוב אינסופי, בניגוד לשם "היטלר" שדוקא מעורר אצלו סימפטיה, כי היטלר לא רצה לדבריו להרוג יהודים, ורק קיבל את הרעיון מהמופתי של ירושלים, שהיה ערבי, ו"ערבים" כמו "שמאל" בניגוד ל"היטלר" ו"נאצים" שכלפיהם נתניהו חש סימפטיה, "ערבים" ו"שמאל" מעוררים בו מיאוס שאין לו גבול, מה שלא מפריע לו ולתומכיו להתלונן שה"שמאל", זה שלטענתו גרוע מן הנאצים, איננו אוהב אותו, וגם לנוכח הרוצח הנאצי מפיטסבורג וערימת הגופות של מתפללים יהודים קשישים ונכים שהותיר אחריו, הקפיד נתניהו לגנות כמובן את "השמאל" שהוא הכי גרוע ליהודים לדבריו, בניגוד לנאצים וערימות גופות היהודים שהם משאירים אחריהם, שהם דוקא חברים של נתניהו, והוא לעולם איננו מדבר עליהם באותם שנאה לוהטת ומיאוס שניתזים מפיו יחד עם המלה "שמאל".

והרי גם את ההסתה המחרידה נגד רבין הוא מכחיש בטענה שהנה, הוא אפילו אמר שרבין איננו בוגד, וזה הרי מזכה אותו מכל הדברים האחרים שאמר וכל האווירה שיצר ושכעת הוא יוצר כנגד אביחי מנדלבליט, ואינני יכולה שלא לחרוד: האם חייו של מנדלבליט בסכנה? בהיסטוריה שלנו חילול קברים הוא רק הקדמה, רק הצהרת כוונות, ואיומים הם רק סימני דרך. מה עוד עלול לבוא? שהרי תמיד הקפיד הימין גם להתלונן על כך שמאשימים אותו ברצח רבין, ובה בעת לנפנף בחדווה ברצח הזה למול פרצופו של השמאל: אם מישהו יחזיר אפילו אבן קטנה זעקה דניאלה וייס למול פניו של העיתונאי מואב ורדי וניפנפה בחלוק חצץ שהרימה מן הקרקע, אפילו אבן קטנה, אחרי שדיברה באהדה לא מוסתרת על יגאל עמיר שאת מעשהו פטרה כפזיזות שמקורה בחוסר הבנה, לא חלילה כפשע נורא שמקורו בהסתה זדונית ונפשעת. שהרי מה הם כל דיבורי השנאה על השמאל אם לא התרת דם וסחיטה באיומים כמו זו שנעשית כעת כלפי מנדלבליט, בתירוץ שהשמאל הוא המאיים על מנדלבליט – השמאל מעולם לא איים עליו, רק דרש ממנו להעמיד לדין את נתניהו, אבל כשנתניהו ואוהדיו מאשימים את השמאל ברדיפה והסתה הם נוהגים כמעשה הפוסל במומו, את ערוותם שלהם הם חושפים כאן, ואת ניסיונם העלוב לחמוק מאחריות לאימה שהם מטילים, להסתה שהם מלבים, לתוקפנות וחוסר הבושה שהם נוהגים, ואין די לומר למנדלבליט כפי שעשה הפרופסור מרדכי קרמניצר "אל תירא", כי למול האיומים מותר למנדלבליט לפחד, ועל פחדו הגדול מעידה העובדה שביקש שלא לפרסם את דבר חילול קבר אביו, שתיקה שאפשר לפרש רק כביטוי לפחד מפני מי שלחשדו חילל את הקבר או שלח אחרים לחללו או הניעם לכך, ולא מנדלבליט עצמו אלא המדינה היא האחראית להגן עליו ועל חייו מפני ראש הממשלה שאיננו רק חשוד בעבירות שוחד חמורות, אלא גם תוקף ומכפיש ומאיים ומטיל את חיתתו ואימתו על אנשי החוק, ודבק בכסאו שיש לסלקו ממנו מיד, כדי שלא ינצל את כוחו לרעה ויאיים על אנשי החוק העושים את מלאכתם נאמנה, וחלילה יתיר את דמם. שהרי רצח רבין השתלם לימין ובפרט לנתניהו בלי גבול: הוא לא רק העלה את הימין לשלטון ואיפשר לו שלטון רב-שנים, אלא גם ריסק את השמאל ללא תקנה, והותיר את נתניהו ללא מתחרים. ומי שהרוויח כה הרבה מרצח רבין, ולא שילם על ההסתה שקדמה לו שום מחיר, לא יירתע מהתרת דם נוספת, שהאחריות לה תוטל כמובן על השמאל, שלא למד עדיין שראשות הממשלה והמדינה כולה הם רכושו הבלעדי של הימין ושל בנימין נתניהו אישית, ושאבוי למערערים על כך.       

עצרת הרוב ומוסר המיעוט

תנועת "דרכנו" שאירגנה את העצרת במלאת 23 שנים לרצח יצחק רבין, היא תנועה חביבה, גירסה של "צו פיוס" שמעודדת סובלנות וכבוד לערכים ממלכתיים. הצטרפתי פעם להפגנת תמיכה שלהם בנשיא רובי ריבלין, אחרי שמירי רגב תקפה אותו בגסות רוח אופיינית לה כשסירב לחון את חביב הימין אלאור אזריה, והם הזמינו אותי להצטרף לפעילויות נוספות, מה שלא יצא, כי רוב הפעילות שלהם רחוקה מירושלים שבה אני מתגוררת, ואינני אומרת זאת כביקורת, כי הפעילות היא היכן שנמצאים רוב התומכים, ולהפגנה מול בית הנשיא באו לצערי רק מעט ירושלמים והרבה צעירים מערים אחרות, שהיו מאד חביבים ומאד מחויבים, והיה מאד משמח לפגוש אותם. ובכל זאת הרגשתי עם הזמן שתנועה החביבה הזאת איננה מתאימה לי, וההרגשה הזאת התעצמה מאד כשקיבלתי את המייל עם הקריאה לבוא לעצרת לזכר רצח רבין בכותרת: "הרוב המתון מתייצב בכיכר נגד הפילוג וההסתה". כי הכותרת הזאת מעבירה מסר אחד שהוא שקרי, ומסר נוסף חמור ממנו, שמסוכן לדמוקרטיה.

המסר השקרי הוא "הרוב המתון". אין בישראל רוב מתון. הקואליציה השלטת שמורכבת מהליכוד, כולנו, הבית היהודי, ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות, ומייצגת את רוב ציבור הבוחרים, איננה מתונה, ואיננה מתנגדת לפילוג והסתה, אלא ההיפך מכך, מעודדת אותם. המסית הזדוני ביותר בישראל הוא ראש הממשלה, שמייצג את המפלגה הגדולה ביותר, המונה רבע מציבור הבוחרים. הוא האיש שעודד את בוחריו להצביע ביום הבחירות בקריאה "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", קריאה שמלבד היותה שקר גס, העבירה מסר שהצבעה של אזרחים ערבים לכנסת היא תופעה שלילית שיש להילחם בה, וניסתה להשחיר את פני עמותות השמאל בהעברת מסר גזעני ובלתי דמוקרטי, ששיתוף פעולה בין יהודים וערבים הוא דבר פסול. זו היתה הקריאה האנטי דמוקרטית, המסיתה, הגזענית והמפלגת ביותר שהושמעה בשנים האחרונות, והיא עדיין מהדהדת במרחב הציבורי שלנו. איש בליכוד מלבד רובי ריבלין לא גינה את ראש הממשלה על הקריאה הזאת, ולכן שום איש ליכוד מלבד נשיא המדינה איננו ראוי לנאום בעצרת לזכר רצח רבין, מפני שמדיניות הליכוד, שהיא מדיניות הרוב, היא מדיניות גזענית, מסיתה ומפלגת שמערערת את הדמוקרטיה הישראלית.

קריאתו של נתניהו היתה הקדמה לחוק הלאום שביטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ובכך שלל את זכותם הלאומית להכרה בשפתם כשפה רשמית במדינה שבה הם מהווים כחמישית האוכלוסיה, ובכלל שלל שלילה גורפת את זכותם של הערבים במדינת ישראל לזכויות לאומיות כלשהן, בטענה המגוחכת שזכויות אלה מאיימות על אופיה היהודי של המדינה. שבעים שנה הוכרה השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ולא היתה שום פגיעה באופיה היהודי של המדינה עקב כך. ייתכן שלחוק הלאום לא יהיו תוצאות מעשיות, אבל הוא העביר מסר של פלגנות, הסתה וגזענות כלפי ערביי ישראל. לכן מי שתומך בחוק הלאום איננו צריך להשתתף בשום עצרת לזכר רצח רבין, שנרצח בגלל רצונו לכבד את הזכויות הלאומיות של הערבים הפלשתינים כדי לבסס חיי שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל.

וכאילו לא די בכך, פועלת כעת הממשלה להעביר חוק שיפקיד בידי שרת התרבות סמכות לשלול תקציבים ממי שפעילותם האמנותית מזיקה לדעתה למדינת ישראל, מתוך ידיעה וכוונה שחוק זה ישמש את שרת התרבות לפגיעה ביוצרים וביצירה אמנותית שמזוהה עם צדה השמאלי של המפה הפוליטית, שמתנגד לדיעותיהם של השרה והמחנה הפוליטי שלה.  מגוחך לגמרי לדבר על פיוס וסובלנות ושיתוף בין אנשי שמאל וימין, כאשר כל פועלה של ממשלת נתניהו והרוב הקואליציוני שלה מהוה מתקפה פרועה על שמאלנים וערבים ושלילת זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר. בתקופה שבה הרוב הקואליציוני תוקף ורודף את יריביו הפוליטיים באופן שמערער את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, צריך להילחם בשלטון בכל הכוח, ולא להתחבק עם מהרסי הדמוקרטיה ולטשטש את התהום הקרועה בין תומכי הדמוקרטיה לבין מהרסיה.

כל דיבור על "הרוב המתון" תחת ממשלת נתניהו הנוכחית הוא לא רק שקר, אלא שקר שמקעקע את המאבק במתקפה השלטונית על הדמוקרטיה, שככל מתקפה על הדמוקרטיה, היא פועלת בראש וראשונה נגד המיעוט שמתנגד לממשלה, גם אם בהמשך היא מקעקעת גם את זכויותיהם של יריבי ראש הממשלה במחנהו שלו, כפי שמנסה ראש הממשלה לעשות כעת בהמצאת שקר על קשר שרקחו נגדו יריביו בליכוד גדעון סער ורובי ריבלין, שקר שמזכיר את העלילות שממציאים משטרים רודניים אפלים נגד יריביהם הפוליטיים כדי להצדיק את חיסולם, וכבר אץ רץ שליחו של ראש הממשלה לשנות חוק יסוד ולהגביל את סמכויות הנשיא לטובת ראש הממשלה הנוכחי. וכאן אנחנו מגיעים למסר השני, המובלע יותר והמסוכן יותר בכותרת של מארגני העצרת, המסר שלפיו יש איזה יתרון מוסרי להשתייכות לרוב הפוליטי, שנסמכת על השקר הקודם, שהרוב הוא מתון. בדמוקרטיה אדם צריך לכבד את החוק ואת זכויות הזולת. כל עוד הוא מכבד את השניים האלה, הוא רשאי להחזיק בכל דיעה שיחפוץ בה, ואין שום יתרון מוסרי בכך שאדם מחזיק בדיעה המקובלת על הרוב. לא פעם דוקא המחזיקים בדעת מיעוט הם אלה שרגישים יותר לשיקולים מוסריים, שהרוב לעתים מתעלם מהם, וזו בדיוק המציאות כיום במדינת ישראל, כאשר הרוב הקואליציוני פועל לפגיעה בזכויות הערבים והשמאלנים ולעירעור הדמוקרטיה. העלאה על נס של עצם היות האדם חלק מן הרוב ומחזיק בדיעות מקובלות על רבים, מעבירה מסר שהשתייכות למיעוט פוליטי היא פסולה לכשעצמה, ומארגני העצרת אף ניסו לתת ביטוי בוטה למסר זה בשלילת השתתפותה בעצרת של מנהיגת מפלגת מר"ץ, בעודם גודשים את שורת הנואמים באנשי ימין, ורק לאחר הביקורת הציבורית הוזמנה גם תמר זנדברג לדבר בעצרת. בכך חטאו מארגני העצרת פעמיים: גם בכך שהעבירו מסר לא דמוקרטי שיש פגם מוסרי בהחזקה בדיעות פחות מקובלות, וגם בכך שניסו להעמיד במישור אחד את התומכים ברצח רבין מימין ואת התומכים בחלוקת הארץ משמאל. עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט פוליטית איננה הופכת את אנשי מרץ וחד"ש לפסולים מוסרית ולשקולים לאויבי הדמוקרטיה מימין. אולי ההיפך הוא הנכון. לא הכל בחיים אנלוגי, ולפעמים העמדה המוסרית מוצאת את עצמה נדחקת לשוליים. במצב כזה לא העמדה המוסרית פסולה, אלא מי שדוחקים אותה לשוליים, ואם אנשי דרכנו נתנו את ידם להעברת מסר כזה, ראוי שיפשפשו במעשיהם היטב.

הדבר היחיד שמצא חן בעיני בעצרת הן שריקות הבוז לצחי הנגבי, שגררו גינויים מתחסדים מכל סותמי הפיות והמסיתים ובראשם המסית והמפלג הראשי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעביר החוקים הגזעניים והאנטי דמוקרטים להשתקת ודיכוי כל מתנגדיו ויריביו. לא בגלל התקרית שהזכירו רבים, שבה חיבל הנגבי במיקרופונים שדרכם אמור היה יצחק רבין לנאום כדי להשתיק את קולו, ימים ספורים בטרם השתיק אותו הרוצח לנצח, תקרית ששכחתי לגמרי, אלא בגלל שלא האמנתי למלה מדבריו, ובמיוחד כעסתי שאמר שלמרות התנגדותו לרבין הרגיש אחרי הרצח בדיוק כמו המחנה השני. האמירה הזו הזכירה לי את הרופאים שכמעט הרגו את בתי כשנתנו לה תרופה לא מתאימה, ואחר כך הורו לכל האחיות לומר לי שהם דואגים לבתי ממש כמוני. לצחי הנגבי ולמחנהו אין שום מושג ולא יכול להיות להם מושג מה מרגישים האנשים שכן תמכו ביצחק רבין, שהאמינו בדרכו ושמתאבלים עליו באמת, ולו היה להם הם היו עסוקים בדברים אחרים מאשר לרמוס ולרדוף את השמאל עד חורמה ברשעות ובתוקפנות שיש רק למי שמקור כוחם בשפיכות דמים, ולא בערכים דמוקרטיים.  

   

מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

השתלטות עוינת

הדבר העיקרי שאבי גבאי ותומכיו גורמים לי להרגיש הוא השתלטות עוינת של אנשי ימין על מפלגת העבודה, שמנצלים את הפלטפורמה כדי לקדם את עצמם בפוליטיקה, אבל מרוקנים לגמרי מתוכן את מה שהיתה מפלגת העבודה. זה לא התחיל כמובן עם גבאי. מי שהשליט אנשי ליכוד על העבודה הוא קודם כל יצחק הרצוג, שהביא את ציפי לבני ויואל חסון ועוד כמה פליטי ליכוד-קדימה שנשארו בלי מפלגה, וכך הוא קיוה לבצר את שלטונו בעבודה מפני אנשי העבודה שמאסו בעליבותו. אבי גבאי קיבל את מפלגת העבודה אחרי שהרצוג חנק ורמס אותה וכעת הוא מסלק ממנה את שאריות ההוויה הסוציאליסטית שלה והופך אותה לעוד מפלגה ימנית שונאת שמאל. כן, עוד לפני יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' הכריזה שהעבודה איננה מפלגת שמאל, אבל ההכרזה לא צלחה מפני שכולם ידעו ששלי יחימוביץ' היא שמאל, ועדיף היה לה להתגאות בזה מאשר להתכחש למי ולמה שהינה. היום ראיתי בתכנית של עודד בן עמי את יואל חסון מסביר שגבאי צודק ושגבאי מפרק את הסטריאוטיפים שנתניהו הדביק לשמאל, ואני רק שמעתי איש ליכוד ואחר כך איש קדימה שבא עם ציפי לבני לעבודה לא כדי להצטרף למפלגת העבודה אלא כדי להפוך אותה למי שהוא – איש ימין מנאמני אריאל שרון ולא שום דבר ששיך למפלגת העבודה, שביחד עם אבי גבאי מחזק ותומך בסטריאוטיפים שנתניהו ניסה להדביק לשמאל, מפני שהוא בעצמו כמו אבי גבאי שונא את מפלגת העבודה, ורק רוצה להשתמש בפלטפורמה שלה אחרי שהתפרקה לו קדימה. אני באמת מאד מצטערת שאין כבר מפלגת העבודה, כי זאת המפלגה שהעדפתי להצביע לה וחשבתי שיש לי מקום בתוכה למרות כל הדברים שעברו עליה ושאין לי כוח אפילו למנות את כולם ומאד דיכאו אותי, כי מפלגת העבודה לא נעלמה ביום אחד, אלא גססה לאט וביסורים כמו חולים במחלות נוראות שלפעמים נדמה לך שעדיף להם למות מהר מאשר להמשיך את יסורי הגסיסה הבלתי נגמרים שלהם. עכשיו עדיין הגוויה של מפלגת העבודה שוכבת חנוטה כמו מומיה, ועל המומיה הזאת רוכבים כל מיני אנשים ששונאים את השמאל ואת כל מה שמפלגת העבודה היתה, אבל זאת רק מומיה של מפלגת העבודה, שאין בה שום תוכן חי של מפלגת העבודה, ואני כבר לא מסוגלת להצביע לה יותר, למרות שהצבעתי בשבילה כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת למי אני יכולה להצביע, כי אני לא מרגישה נוח עם מר"ץ, למרות שאולי הדיעות שלהם מאד קרובות לדיעות שלי, אבל יש משהו שמפריע לי במר"ץ, שהיא לא מפלגה שמקבלת בזרועות פתוחות אנשים כמוני, ואני לא מהאנשים שרוצים להתקבל למועדון שלא רוצה אותם, אני תמיד מחפשת איפה אני מרגישה שרוצים אותי, ועכשיו בעצם אין כל כך מקום כזה. אולי אני אעשה מה ששקלתי לעשות בבחירות הקודמות כפעולת מחאה ואצביע לרשימה המשותפת, ובסוף חזרתי בי והצבעתי שוב למפלגת העבודה שעכשיו אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. ההתנפלות על זוהיר בהלול שברה אותי סופית. לא שאני מסכימה עם הגישה שלו להצהרת בלפור, אבל זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש כערבי פלשתיני, הוא לא חייב להרגיש בדיוק כמונו היהודים, ואם לא נוכל להכיל רגשות של אדם כמו זוהיר בהלול שהוא חלק כל כך מובהק מהתרבות הישראלית, איך נוכל בכלל לחיות בדו-קיום עם האזרחים הערבים בארצנו? מותר בהחלט לחלוק על הערבים, אבל להעליב אותם ולסלק אותם מהמפלגה, למה? מה הוא כבר אמר? שהצהרת בלפור מתעלמת מהפלשתינים? לא נראה לי שזו היתה הכוונה של הצהרת בלפור, לתת ליהודים מדינה בלעדית בארץ ישראל על חשבון הפלשתינים. התפיסה הזו גם סותרת את תוכן ההצהרה, אבל זכותו של זוהיר בהלול לחשוב ולהרגיש מה שהוא חושב ומרגיש, אלה לא מחשבות שאני לא יכולה לחיות איתן. להיפך, אני לגמרי חושבת שצריך לתקן את מצב הפלשתינים ולהכיר ברשות הפלשתינית כמדינה פלשתינית עצמאית, וגם אני חושבת שצריך להחזיר לערביי ישראל שהופקעו מהם אדמות ללא סיבה את אדמותיהם המופקעות שעל רובן לא נבנה ולא נעשה דבר, סתם לקחו להם בשביל לקחת להם. וזה לא משנה שהפלשתינים הם לא צדיקים. גם אנחנו לא צדיקים. אנשים הם בדרך כלל לא צדיקים אלא סתם בני אדם ולפעמים גם זה לא. צריך להגיע להסדר מעשי שכולם יוכלו לחיות איתו ולא להתווכח מי יותר צדיק שאין שום תוחלת בזה. וזוהיר בהלול נבחר בפריימריס ואיזה זכות יש לאבי גבאי שבכלל היה שר מטעם מפלגת כולנו לסלק את זוהיר בהלול שנבחר לכנסת בפריימריס של מפלגת העבודה? מה הוא חושב, שהוא במפלגה של כחלון? אולי אני אצביע לרשימה המשותפת כפעולת מחאה נגד היחס לערבים וכל ביטויי הגזענות וההדרה כלפיהם. נכון שאני בכלל לא בדיעות של רוב חברי הכנסת ברשימה המשותפת, אבל אני גם לא בדיעות של אבי גבאי וציפי לבני ויואל חסון וקסניה ורודת השפתון, וגם מאד מוזר לי לשמוע את רויטל סוויד שגם היא התגייסה היום להגן על אבי גבאי, אבל ככה זה עורכי דין, הם מגינים על כל מיני אנשים שאני לא רוצה להיות חברה שלהם וגם לא של העורכי דין שלהם. אני עוד מקוה שמשהו טוב יקרה למפלגת העבודה עד הבחירות ושמישהו שם יתעשת, אבל בגדול אני כבר מאד מיואשת, ואם אבי גבאי ויואל חסון הם הפנים של מפלגת העבודה, אז שלום ולא להתראות, אני אלך הביתה עם זוהיר בהלול, לפחות נשמע קצת עברית יפה.  

אין בסיס לדיאלוג

הראיון של מואב ורדי עם מלכה פיוטרקובסקי מהתנחלות תקוע, במסגרת סדרת הכתבות שלו בערוץ 10 על הפיצול בין ימין ושמאל בישראל, זיעזע אותי, ולא בגלל הדרישה שלה שהשמאל יעשה חשבון נפש, שהזכירה לי את האמירה של איילת שקד שהשמאל לא למד דבר מרצח רבין. איילת שקד הופיעה בכתבה קודמת בסדרה וטענה שהימין נבחר בבחירות דמוקרטיות כדי להגשים מדיניות ימנית. הימין נבחר כבר עשרים שנה בבחירות דמוקרטיות, אבל הוא עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות אחרי רצח רבין, והליכוד מקוה שהשמאל ישכח את זה, אבל השמאל לא ישכח את זה, כי רצח רבין רצח את השמאל במדינת ישראל, ועדיין רוצח אותו, כשאנשי ימין מדברים עם אנשי שמאל תמיד קנה האקדח מציץ להם מהכיס ומאיים על השמאל ברצח נוסף, כפי שחווינו להוותנו בסדרת כתבות קודמת של מואב ורדי, ששם איימה דניאלה וייס על כל ראש ממשלה שיחזיר אפילו אבן אחת מארץ-ישראל. השמאל בישראל מאוים תמיד, כי הרבה יותר מדי אנשים בימין, גם אם מלכה פיוטרקובסקי למרבה המזל איננה ביניהם, מצדיקים את רצח רבין, ומי שמצדיק רצח אחד של ראש ממשלה מהשמאל, נותן לגיטימציה לרצח נוסף. ובמצב כזה שהשמאל מאוים ברצח נוסף, אין לימין שום זכות לדרוש מהשמאל הקשבה וסימפטיה. עדיף גם שהימין לא ינפנף יותר מדי בטענה שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, כי אין הרבה ערך לבחירות דמוקרטיות אחרי שרוצחים את ראש הממשלה שבחר מחנה השמאל, רצח שהשמאל מעולם לא התאושש ממנו, ובנוסף לכך מאיימים לרצוח כל ראש ממשלה עתידי מהשמאל שיגשים את מדיניות השמאל. אין שום משמעות לדיבורים על דמוקרטיה, כשהדובר מנפנף כל הזמן באקדח.

בין השאר מחתה פיוטרקובסקי על כך שמונעים ממנה להתריע על דברים נוראים שקורים, בגלל שאומרים שאם תתריע על כך, תגרום לרצח של ראש ממשלה. הצטערתי שמואב ורדי לא שאל אותה על איזה דברים נוראים היא מדברת, ומי בדיוק אוסר עליה להתריע עליהם. מואב ורדי, למשל, רק הקשיב לה ולא התווכח איתה. היא מחתה על כך שמונעים מבנות השירות הלאומי ללמד ילדים יהודים קריאת שמע. אני מניחה שהורים בבתי ספר חילוניים מחו על כך שבנות השירות הלאומי לימדו ילדים יהדות, ואני לגמרי מבינה אותם. רוב החילוניים מעוניינים שלילדיהם יהיה ידע ביהדות, אבל לשם כך יש מורים מוסמכים, אין שום צורך שנערה שכישוריה היחידים הם גידולה בבית דתי לאומי, תלמד את הילדים קריאת שמע, או כל תוכן יהודי אחר. בבתי ספר דתיים מורים חילוניים אינם רצויים, גם כאשר הם מורים מוסמכים ומנוסים. מדוע צריך הציבור שאיננו דתי לקבל הדרכה מנערות דתיות דוקא? ועוד כאלה שגדלו בהתנחלויות, ושהשקפת עולמן האמונית והפוליטית שונה מאד מזו של הורי הילדים? האם הגברת פיוטרקובסקי הזמינה פעם חילוני, או איש שמאל שמתנגד להתנחלויות, להסביר לילדיה את השקפת עולמו? האם למשל הזמינה פעם קיבוצניק ללמד את ילדיה על השקפת העולם הקיבוצית? סופסוף היה לקיבוצים תפקיד מכובד בעשייה הציונית, שלכאורה עומדת בראש מעייניהם של המתנחלים.  

אבל, כפי שכבר אמרתי, לא זה מה שזיעזע אותי, גם אם זה מרגיז. מה שזיעזע אותי הוא הדברים שפיוטרקובסקי אמרה כנראה ללא מודעות מלאה, מכיוון שהיא מתנחלת וחיה בחברת המתנחלים וחברת המתנחלים היא קנה המידה שלה, והיא איבדה את היכולת להבין איך הדברים נשמעים באוזני מישהו שאיננו שייך לחברה הזאת. פיוטרקובסקי העידה על עצמה שהיא יצאה מעל כל במה נגד רצח מוחמד אבו-חדיר, נער בן שש עשרה שנחטף על ידי יהודים שהיכו ושרפו אותו חיים, ושעל כך היא ספגה ביקורת קשה ממתנחלים. זה מה שזיעזע אותי. אילו שאלו אותי הייתי חושבת שהרוב המכריע של המתנחלים הזדעזע מרצח אבו-חדיר, כפי שרוב הציבור הישראלי בכללו הזדעזע ממנו. למרות התנגדותי למתנחלים לא העליתי בדעתי שהם יתמכו ברצח אכזרי להחריד של נער בן שש-עשרה חף מפשע, שחיקה את הפשע של המחבלים הפלשתינים שחטפו ורצחו באכזריות את שלושת הנערים נפתלי פרנקל וגלעד שער ואייל יפרח. היתה לי דוקא דיעה פחות גרועה על המתנחלים מכפי שעולה מדבריה של פיוטרקובסקי, שמהם אפשר היה להבין שהתמיכה ברצח מוחמד אבו-חדיר היתה מקובלת בקרב ציבור המתנחלים עד כדי כך, שאנשים תקפו אותה קשה כשדיברה נגד הרצח, דבר שלי היה מובן מאליו, שכל אדם שראוי לשם אדם צריך להתחלחל עד עמקי נפשו ממעשה רצח כזה ולהוקיע אותו בכל לשון של הוקעה, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לתקוף מישהו שיוצא כנגד הרצח.

ומה שעוד זיעזע אותי זה שפיוטרקובסקי מציגה את יציאתה כנגד רצח הנער מוחמד אבו-חדיר כמעשה אמיץ במיוחד, שהשמאל צריך להעריץ אותה בגינו, זיעזעו אותי דבריה שאם היא יצאה מעל כל במה כנגד הרצח, השמאל צריך לגמול לה בביקורת על הפשעים הנוראים של השמאל, שלא בדיוק הצלחתי להבין ממנה מהם, הטענות שלה כלפי השמאל היו מאד מעורפלות. נדמה לי שהתייחסה להתנתקות, אבל את ההתנתקות יזם וביצע אריאל שרון, שלא היה בדיוק שמאלני. פיוטרקובסקי, שרואה במתנחלים את משפחתה, איננה מבינה שלגנות את רצח מוחמד אבו-חדייר זה המינימום שנדרש מבן-אנוש, לא איזה מעשה גבורה שראוי להוקרה, שרצח מוחמד אבו-חדייר איננו משהו שאפשר להסתייג ממנו אבל אפשר גם לתמוך בו. שמי שתומך ברצח כזה, או מסרב לגנות אותו, איבד את האנושיות שלו, הפך למפלצת אדם.

איזה דיאלוג יכול להיות לי עם אנשים שתמכו ברצח נער ושריפתו חיים, אנשים שלדעתי אינם ראויים לבוא בקהל, ודאי שאינם בני שיח. מלכה פיוטרקובסקי, שבאה לברך את המתנחלים, יצאה מקללת: התמונה שעולה מדבריה לגבי אופיו של ציבור המתנחלים, איננה מותירה כל בסיס לדיאלוג עמהם.