עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.

התעללות היא פשע קולקטיבי

 

כשסיימתי לקרוא את ספרה של גליה עוז – לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא – חשבתי שוב על כך שבמשך שתים עשרה השנים מאז שבעלי עזב אותי ועד שנתיים לאחר מותו של אבי, כשאמי הודיעה לנו שמעתה תעביר לנו קצבה חודשית, רעבנו לא פעם ללחם, אבל הוריי בקושי עזרו. גם אז ידעתי שהם אמידים דיים לעזור לנו, אבל רק לאחר מותה של אמי, כשהתברר לנו כמה דירות קנתה בסתר לאחי ולגיסתי, שחמדו גם את הירושה הצנועה שהותיר אבי לבנותי בגלל שגידלתי אותן לבדי וניסו לגזול אותה מהן – הם לא העזו לעשות זאת בגלוי ושלחו את אמי ששלחה את אחי אבי להתעמר בנו בתקוה שנוותר על ירושת בנותי מאבי – רק כעת אני מודעת לעושרם של הוריי שישבו על מיליונים בעודם מניחים לנו לרעוב, והרי אפילו אלף שקל לחודש היו משנים כליל את מצבנו. כמו כל רשעות מצד הורים כלפי ילדיהם גם העדר העזרה דוקא בתקופה הקשה ביותר נועד כנראה לחנך אותנו. הורים מתנכרים ומתעללים רוצים הרי רק לחנך את הילד.

*

לעומת עמוס עוז היתה אמי ממש מתוחכמת. היא לא היכתה אותי, רק סחבה אותי ללא הרף לרופאים וביקשה שיטפלו בי על מחלות שלא היו לי, בטענה שרופא כלשהו שהלך לעולמו איבחן אצלי מחלה וצריך רק המשך טיפול. במשך שנים עברתי אינספור בדיקות מכל סוג וקיבלתי תרופות לאפילפסיה. איש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפסיה, אבל אמי סיפרה שבגיל שנתיים, כשאבי היה במילואים, איבדתי את ההכרה לשתי דקות. אבי שלרוב לא האמין למלה שאמי אמרה קנה את הסיפור הזה בשתי ידיים. גם הנוירולוג שנתן לי תרופות לאפילפסיה מאז בית הספר היסודי ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה, כשהעזתי סופסוף לשאול מדוע אני מקבלת כדורים הוא אמר שכבר לא צריך, אבל לא הסביר מדוע רשם לי כדורים במשך שנים. כשבעלי ביקש גט בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים – ברבנות לא התרשמו ואחד הדיינים שאל את בעלי כמה זמן לאחר שהכיר את המאהבת החלו אצלי ההתקפים – חזרתי לנוירולוג ואז הוא הניח לי לקרוא את התיק והבנתי שאמי טענה שרופא שכבר לא היה בחיים כשהביאה אותי לנוירולוג איבחן אצלי אפילפסיה וצריך המשך טיפול. הנוירולוג שלח אותי לבדיקה והיה ממצא כלשהו ומכיוון שאמי טענה בעקשנות שהייתי אפילפטית הוא החליט לטפל בי. הוא לא ידע שהוא הראשון שטיפל בי על אפילפסיה ולפני זה לא היה שום טיפול, וגם לא התקפים. אמנם גם קודם סחבו אותי להמון רופאים אבל הם רק ערכו לי אינספור בדיקות ולא רשמו תרופות. אמי המשיכה איפוא לנוירולוג שאיתו נחלה הצלחה. מאז הקפידה אמי לומר לי שאני אפילפטית וחיה על כדורים ורמזה שאני נוטה למות. בשנות נעורי המתנתי למותי שלא הגיע. כאמור בגיל שש עשרה או שבע עשרה העזתי לראשונה לשאול ואז אמר הנוירולוג שכבר אין צורך בכדורים. אני מניחה שהוא ידע כל השנים שאין צורך בטיפול, אבל אמי כדרכה לא הרפתה והיה קל יותר לתת תרופות מיותרות לילדה מאשר להדוף את אמי שהיתה נחושה לגדל אותי כילדה חולה שנוטה למות.

*

הייתי כבר אם בעצמי כשקראתי לראשונה מאמר על סינדרום מינכהאוזן של אמהות, וגם שם הדוגמה היתה של אם שממציאה לבנה אפילפסיה, ואז נפל לי האסימון. אבל רק אחרי שבעלי ניסה לקבל גט בטענה שאני אפילפטית, והתחלתי מסע משלי לחשוף את עינויי ילדותי, שוחחתי עם אבי ואמרתי לו שהאפילפסיה היתה המצאה והוא, שמעולם לא סמך על מלה של אמי, דוקא בעניין הזה שגורלי לחיי הלך אחריה בעיניים עצומות.

התעללות לעולם איננה פשעו של אדם יחיד. התעללות איננה יוצאת לפועל ללא משתפי פעולה. אמי לא היתה יכולה לתייג אותי כחולת אפילפסיה שזקוקה לטיפול תרופתי לולא שיתוף הפעולה של אבי ושל הרופא. מדוע אנשים משתפים פעולה כל כך בקלות עם הורה מתעלל קשה לדעת, אבל זה המצב. כשילד חווה התעללות מאחד ההורים. תמיד ישנם מבוגרים נוספים שמשתפים פעולה או לפחות מעלימים עין. הם אינם בהכרח הורים מתעללים בעצמם, אבל ללא שיתוף הפעולה והעלמת העין שלהם ההתעללות איננה אפשרית. אין דבר מטופש יותר מאשר לשאול את בן הזוג של ההורה המתעלל מה היה באמת. הוא הרי שותף לפשע, אם במעשה ואם במחדל, אם בגלל חולשת אופי, אם בגלל היותו מרוכז בעצמו, אם בגלל העדר אומץ להכיר במציאות המרה. זה כמובן בדיוק מה שעשו עיתונאים לגליה עוז: הלכו לשאול את האם הכנועה, זו שקיבלה מכות בעצמה ומעולם לא הגנה על בתה, האם עמוס עוז היכה את האם והבת. האם לא ממש הכחישה אבל כעסה שגליה מכבסת את הכביסה המלוכלכת ברבים. משפיל מאד להודות בכך שבעלך היכה אותך, ובפרט אם היית תמיד אשה כנועה שמסבה את ראשה הצדה ומעדיפה לא לדבר ולא לראות.  

*

שיתוף הפעולה של הסביבה עם ההורה המתעלל איננו ניתן לפענוח עד הסוף. מדוע התגייס אחיו הצעיר של אבי לסייע לאמי לגזול את ירושת בנותי לטובת אחי וגיסתי? ומדוע פעל באובססיביות כזו כשמעולם לא עשיתי לו כל רע, אפילו חיבבתי אותו, והתקשרתי לאחל שנה טובה וחג שמח, ופעם הוא בא להרצאה שלי, ואחרי שנדחתה תביעת הדיבה של פרופסור צימרמן נגדי הוא התקשר ואמר לי ששימחתי את כל המדינה. ובני הדודים שהצטרפו לתביעתו נגד בנותי בשירותה של אמי, מה היה להם נגד בנותי? באזכרה שערכתי לאמי הגיעו אחי אבי ורעייתו והתלוננו שזכרו של אבי נמחק ושנכדיו לא הגיעו לאזכרות שאמי ערכה לו – שאני ובנותי כלל לא הוזמנו אליהן. היה לי קשה לעצור בתוכי את הזעם. כאילו לא די בכל הסבל שהנחיל לנו הדוד, עוד היתה לו החוצפה לדבר על זכרו של אבי, כשהוא עשה ככל יכולתו כדי להפר את רצונו האחרון, וגם את ניסיונו המגושם של אבי בצוואתו לפצות אותי על הסבל שהמיטו עלי הוריי, שבדיוק מהסיבה הזו פעלו אחי וגיסתי באמצעותה של אמי כדי למנוע את קיום צוואתו של אבי, בניסיון שלא צלח להשיג לעצמם גם את כבשת הרש שהעניק אבי לבנותי. רק אחרי מותה של אמי, כשהתברר לנו שקנתה לאחי וגיסתי בסתר כמה וכמה דירות, כביכול עבור ילדיהם, הבנו את גודל חמדנותם ורשעותם.

משתלם מאד להיות אח או אחות מועדפים של קורבן התעללות. אם האב המתעלל או האם המתעללת עשירים דיים, תוכל תמיד לסחוט מהם מיליונים, כדי ש"האחות הרעה", קורבן ההתעללות, תקבל פחות ירושה או לא תקבל בכלל. הירושה היא ביטוי אחרון לחיים שלמים של טובות הנאה מההורים שזוכים להם אחים ואחיות של קורבן התעללות, קצת כדי להיטיב עם המועדפים וקצת כדי להוסיף פגיעה להתעללות. מעגל הנהנים מקיפוחו וסבלו של קורבן ההתעללות יכול להיות רחב עוד יותר. למשל בן הדוד שלי ורעייתו זכו להתארח בבית הוריי בכל עת שנסעו לחו"ל. כששבו מן הנסיעה הקפידה אמי להתקשר אליי ולספר לי כמה נהנו בן הדוד ואשתו מהשהות בביתם שנמנעה ממני בעקביות, למרות שבן הדוד ואשתו הם זוג אמיד למדי, ואני הייתי גרושה ענייה עם שתי בנות שהיו להן סבא וסבתא עשירים בחיפה, אך מעולם לא זכו לבלות חופשה נעימה בים. הוזמנו כמובן להתארח אצל הוריי בחופשות ובחגים וגם באנו להתארח, אבל זה היה דומה יותר לשהות בקסרקטין צבאי מאשר לחופשה. היו לי סיוטים מהחגים והחופשות האלה, כפי שהיו לי סיוטים מכל ביקור של אמי בביתי.

לא רק כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. גם כדי להתעלל בילד צריך כפר שלם. הורים מתעללים אוהבים לגייס להתעללות את כל הכפר – או הקיבוץ - או לפחות את כל המשפחה. הם משקיעים אינסוף אנרגיה כדי לגייס את בני המשפחה כנגד קורבן ההתעללות, שממנו הם תמיד מפחדים, פן יספר למישהו את האמת על יחסם אליו. והם מעניקים טובות הנאה על כל סיוע להתעללות בקורבן. האחים והאחיות של קורבן ההתעללות הם המוטבים הראשונים מקיפוחו ונידויו של הקורבן. המוטבים האלה הם העדים הגרועים ביותר להתעללות, שכן הם גם משתפי פעולה וגם הנהנים העיקריים ממנה. אין דבר מטומטם יותר מאשר לשאול אותם על הקורבן ועל ההתעללות. אשמתם דומה לזו של ההורה המתעלל. זה מה שעשו כמובן העיתונאים. הלכו לשאול את אחיה של גליה עוז מה באמת היה. מה רצו שיאמרו? שהיא סבלה והם נהנו והרוויחו כל חייהם מסבלה?

לקורבן התעללות אין משפחה ואין אחים. יש רק שותפים להתעללות שעם השנים הופכים גם ליוזמי התעללות נוספת, כי מי שזכה מילדותו למעמד של ילד מועדף חש שהשיג את מעמדו בזכות ומתרגל להתנשא כל חייו על אחיו, או לרוב אחותו, שהיא קורבן ההתעללות. מתעללים יותר בבנות ועוד יותר בבנות שניות, כי אב פטריארכלי שרוצה בן כועס הרבה יותר כשנולדת לו בת שנייה. מתעללים גם בבנים, אבל פחות. כמובן שהעיתונאים לא חדלו לשאול את גליה עוז מדוע דוקא בך התעלל אביך, והם שאלו את השאלה באופן שתבין שהיא בעצם אשמה, כי בה התעללו ולא באחיה. גם האחים והאחיות של קורבן התעללות חושבים שמגיע להם, שזכותם לנצל את קורבן ההתעללות ולגנוב ממנו. קורבן התעללות איננו זכאי לא לרכוש פרטי ולא לפרטיות. מותר לנצל אותו בלי גבול ולקחת ממנו הכל ולא צריך אפילו להתבייש בחמדנות, בגזלנות וברוע כלפי קורבן ההתעללות, שהרי משחר ילדותם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. את היחס הזה לקורבן ההתעללות הם מורישים גם לילדיהם ומגדלים דור שני של מתעללים ומנאצים של קורבן ההתעללות. מעטים הם האנשים שיקומו וישאלו מדוע הוריהם מתנהגים כך לדודה שלא עשתה להם כל רע. מעטים האנשים שחונכו לרוע ומסוגלים להתגבר עליו. ומה גם כשהרוע מפיק להם כל כך הרבה טובות הנאה. רוב האנשים, ואפילו כאלה שיכירו בהתעללות בד' אמותיהם ויגנו אותה, לא יעמדו בפיתוי לעשות בה שימוש לטובתם בכל הזדמנות.

וצריך גם לומר שבמשפחות האיומות ביותר יש גם חוט של חסד. לגליה עוז היו סבא וסבתא שהעניקו לה אהבה ושלוות נפש. גם אני ניצלתי בזכות סבי וסבתי שאימצו אותי ללבם והעניקו לי הרבה מאד אהבה. זה לא ריפא את הפצע, אבל נתן לי כוח להתמודד עם החיים.

*

יוסי קליין כתב ב"הארץ" שהיה מעדיף שגליה עוז לא תפרסם את ספרה שקריאתו העיקה עליו. הוא טעה מאד לחשוב שהיא כתבה את הספר לאביה. אין דיאלוג עם הורה מתעלל ודיאלוג כזה איננו אפשרי. הורים מתעללים אינם מסוגלים לחמלה ולהכאה על חטא, הם מסוגלים רק להשליך את פשעיהם על הקורבן. גליה עוז גם לא כתבה את ספרה לציבור הרחב, שתגובותיו לספרה מטומטמות, אטומות, ומרושעות להחריד, כמו הצטרפו רבים רבים למשפחה המתעללת ואימצו את יחסה לקורבן. גליה עוז כתבה את ספרה, היא גם אומרת זאת, לאנשים כמוני, קורבנות התעללות כמוה, שחיים כל חייהם בצלה הכבד של ההתעללות הזאת, צל שאיננו מניח להם אפילו שעה אחת של רוגע בחייהם, ומעיב על חייהם גם לאחר שההורה המתעלל הלך לעולמו, כי הפצע שפצע בהם ממשיך תמיד לדמם והעוול שעשה להם משכפל את עצמו. היא כתבה את ספרה הכואב לאנשים כמוני, שהם היחידים שיכולים להבין, ואני אסירת תודה לה מעומק לבי על הספר הזה.   

 

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת, זמורה, דביר, 2021

 

עמוס עוז ויחסי ישראל גרמניה

נפלה לי ערימת ספרים מאחד המדפים, וכשסידרתי אותה ראיתי את הסיפרון הקטן "על מדרונות הר געש" של עמוס עוז שהתפרסם בהוצאת "כתר" בשנת 2006 ומכנס שלוש מסות, בעצם שלוש הרצאות, שכולן קשורות ביחסי ישראל גרמניה, הראשונה, "בדרך לגרמניה" שארוכה יותר מן האחרות, היא הקרובה ביותר לצורת מסה, ונכתבה לרגל מלאת ארבעים שנה ליחסי ישראל-גרמניה, כלומר בשנת 2005, ואילו שתי האחרות הן הרצאות שנישאו בטקס קבלת פרס "די ולט" בברלין בנובמבר 2004 ובטקס קבלת פרס גיתה באוגוסט 2005. לגמרי שכחתי מן הסיפרון הזה, שבזמנו דוקא נקשר לאירוע משמעותי בחיי שאינני רוצה לעסוק בו כעת, ואחר כך פרח לגמרי מזיכרוני, ומוזר שנמצא לי כעת, כאשר מציינים חמישים שנה ליחסי ישראל-גרמניה, וחייבים לומר שבעיקר הגרמנים הם שמתאמצים להפוך לאירוע את שנת היובל ליחסים, שמבחינת הגרמנים מציינים מחילה גורפת שהם קיבלו מן העם היהודי, שמטבע הדברים משמחת אותם מאד, ומבחינת היהודים מציינים בעיקר מלח על פצעי השואה, שלשמחה מה זו עושה. רק לפני שבועיים, ביריד הספרים הבינלאומי, שהתקיים השנה במתכונת מאד מצומצמת מבחינת השתתפות המו"לים מחו"ל, אבל היה משופע במפגשים מרתקים עם סופרים ויוצרים, האזנתי לדיון שהשתתפו בו הפרופ' פניה עוז, בתו של עמוס עוז, העיתונאי אלדד בק, שהיה ידידו של אחי, ושגריר גרמניה בישראל, והוקדש לישראלים בברלין, נושא שכבר התייחסתי אליו כאן ולא בחיוב. היה מעניין לקרוא את דבריו של עמוס עוז בסמיכות לדיון הזה, כי פניה עוז חזרה בו על כמה מהרעיונות שביטא אביה בסיפרון הזה, ועל כמה מרעיונותיה שלה שכבר הביעה בהזדמנויות אחרות, כמו הטענה שהצעירים הישראלים מחפשים בגרמניה את ברלין היהודית שלפני המלחמה עם כל האינטלקטואלים היהודים שלה, שזה מה שהגרמנים אוהבים לשמוע, שברלין של היום, עם הישראלים שמהגרים אליה כדי לעשות כסף או קריירה, היא חזרה לברלין של לפני המלחמה, ואני חשבתי כל הזמן על אחי שאמר לי תמיד שהגרמנים רצחו את היהודים שהיו להם וקיבלו את היהודים שמגיע להם, שבוודאי הוא לא אמר את זה לאיש מלבדי, כי אחי בניגוד לי תמיד נזהר בדבריו ברשות הרבים, הוא היה היסטוריון חשוב ומכובד, למרות שכמוני גם הוא לא נמלט מזעמם של הגרמנים, וחשבתי גם על התחקיר הגדול שקראתי ב"די צייט" על היחס הנורא לפליטים שמגיעים לגרמניה, מסוריה למשל או מאפריקה, על מכות רצח שפליטים חטפו במעונות לפליטים שממוקמים תמיד במקומות נידחים, ובשום אופן לא בברלין, כי לעיריית ברלין יש הסכם עם ממשלת גרמניה שברלין איננה קולטת פליטים, חוץ מיהודים ובמיוחד ישראלים שהתפקיד שלהם לכבס בנוכחותם את העבר וגם את ההווה של גרמניה וגם לאפשר לגרמנים להגיד שהרבה יותר טוב ליהודים לגור בברלין מאשר בישראל כי אין דבר יותר נחמד ליהודי מאשר לגור בארץ של נאצים. פעם כשהייתי צעירה הייתי בטח קמה ואומרת איזה שקר זה לדבר על הישראלים בברלין כאילו מדובר בעיר פתוחה למהגרים, אבל עכשיו אני זקנה וכבר אינני רואה טעם להתווכח עם אנשים בכנסים שבהם כל אחד משמיע את השקרים הרגילים. כמובן שגם אותו דיון היה מלא באותם שקרים רגילים, כמו אמירתו של שגריר גרמניה בישראל שההשוואות בין ישראל לנאצים בגרמניה נובעות מהפציפיזם של הציבור הגרמני, שבעקבות מלחמת העולם השנייה הפך לפציפיסטי ולא יכול לסבול צבא ומלחמה, שזה כמובן שקר. בשנת 1999 שש הציבור הגרמני להפציץ את הסרבים, שנואי נפשו של העם הגרמני שעולים עליהם כמושא לשנאה רק היהודים. ושמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בגרמניה יש מעט מאד פציפיזם, יש הרבה יותר שנאה לסרבים וליהודים ולרוסים שעד היום נחשבים על ידי רבים בגרמניה ל"יודובולשביקים", ולאמריקאים, שבתפיסה הגרמנית האנטישמית נשלטים על ידי "הלובי היהודי" ושנואים משום שכבשו את גרמניה הנאצית והכניעו אותה. כשם ששנאת הגרמנים לסרבים ותאוותם לפירוק יוגוסלביה, מדינה שהוקמה כדי לחסום את ההתפשטות הגרמנית לבלקן ולים התיכון, הניעה אותם לתמוך ולהשתתף בהפצצת בלגרד, כך הניעה אותם השנאה ליהודים ולאמריקאים והאהדה הספונטנית לכל מי שפוגע ביהודים, להתנגד למלחמת המיפרץ הראשונה וגם השנייה. למלחמת המיפרץ השנייה גם אני התנגדתי מאד, מסיבות לגמרי אחרות, אבל לא יכולתי להחמיץ את ביטויי האנטישמיות הקשים שנילוו בגרמניה להתנגדות הזאת.

פניה עוז ענתה לשגריר, בתקיפות האופיינית לה, שהיהודים, בניגוד לגרמנים ה"פציפיסטים", יודעים שהם חייבים את חייהם לצבא האדום, ולצבא האמריקאי והבריטי, ובכך כמובן רמזה לשורשים האמיתיים של מה שהגרמנים מכנים "פציפיזם", כלומר הכעס הגרמני על הכנעת גרמניה הנאצית, אבל היא לא סתרה את  טענת הפציפיזם, ולא אמרה את מה שמוסכם על חוקרי האנטישמיות הגרמנית: שההשוואות הרווחות כל כך בגרמניה בין ישראל לנאצים נובעות ממה שתיאודור אדורנו כינה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה", וכיום מקובל להגדיר כצורה של הכחשת השואה. האופן האמיתי שבו משפיעה השואה על יחסי ישראל וגרמניה הוא הדבר הכי מוכחש ומודחק בשיח על היחסים. האיסטרטגיה שנקטה פניה עוז בדיון דומה לזו שנקט אביה בהרצאתו בטקס קבלת פרס גיתה, השלישית במספר בספר. לאחר שהוא מספר על גורלן של קרובות משפחתו שנשלחו לטרזינשטאט הוא אומר:

"הלוואי ויכולתי לספר לכם כי שתיהן שוחררו מטרזינשטאט תודות למפגיני שלום נושאי שלטי "עשו אהבה ולא מלחמה". אבל למעשה, לא פציפיסטים-אידיאליסטים שחררו אותן כי אם חיילים קרביים חובשי קסדות וחמושים בתת-מקלעים. אנו, פעילי השלום הישראליים, לעולם אין אנו שוכחים את הלקח הזה, גם לא בעוד אנו נאבקים נגד יחסה של ארצנו אל הפלסטינים, גם לא בעוד אנו פועלים למען שלום בין ישראל לפלסטין באמצעות פשרה שאפשר לחיות עמה."

זה לא שדברי האב והבת אינם נאים בעיניי, ובוודאי שהיו ראויים להיאמר, וזה לא שאינם אמת לכשעצמם, אבל במקרה הזה, של טענת הפציפיזם הגרמני כסיבה להשוואות בין ישראל לנאצים, הם "הליכה בין הטיפות". הגרמנים מאד אוהבים לשבח את עצמם כמה יפה "התמודדו עם העבר", כפי שהם מכנים זאת. אבל השלכת האשמה על הקורבן איננה התמודדות עם העבר, אלא בריחה מהתמודדות וגרוע מכך. גרמניה לעולם לא תוכל להתמודד באמת עם אשמתה, אם תתעקש להשליך אותה על הקורבנות.

*

עמוס עוז מתאר במסותיו תהליך של המרה: מבן למשפחה רוויזיוניסטית שהתנגדה להסכם השילומים וליחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, אחיינו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שנאם לצד מנחם בגין נגד הסכם השילומים עם גרמניה ו"פרץ באמצע נאומו בבכי היסטרי", כפי שמתאר עוז לא בחמלה יתרה, ממי שבהיותו ילד האמין שיש להחרים את גרמניה לנצח, הפך לאדם שמרבה לבקר בגרמניה, ושיש לו שם ידידים רבים, גם אם פה ושם הוא נתקל בביטויים בלתי נעימים של אנטישמיות.

את תהליך ההמרה קושר עוז לספרות הגרמנית: הספרות הגרמנית הקלאסית שקראו הוריו, גיתה ושילר והיינה וקלייסט, וגם תומס מאן ואריך מריה רמרק וברטולד ברכט, ולימים הספרות שנכתבה אחרי המלחמה, שלדבריו לאחר שגילה אותה שוב לא יכול היה להחרים את גרמניה חרם מוחלט:

"אחרי קריאת "תוף הפח", "ביליארד בתשע וחצי", "תמונה קבוצתית עם גברת", וספרים רבים אחרים, שוב לא יכולתי לתעב ולהחרים את כל מה שבא מגרמניה."

גם אבי, שהיה מבוגר מעמוס עוז, התפעל מאד מ"תוף הפח" של גינתר גראס, ודחק בי לקרוא בו. הייתי אז תלמידת תיכון, וקשה היה לי להדוף את הלחץ הכבד שהפעיל עלי אבי בהתלהבותו היתרה. התחלתי לקרוא וכבר הפרק הראשון הגעיל אותי כל כך שהפסקתי לקרוא ולא המשכתי מעולם. כשהתגלה דבר שירותו של גראס בוואפן-אס-אס, שנה אחרי שעוז כתב את דבריו, אבי כבר לא היה בחיים מזה עשר שנים, ואין בכוחי לשער מה היה חושב עליו אילו ידע.

נדמה לי שהיהודים שקראו את גראס בגרמנית התלהבו פחות מאלה שקראו אותו בעברית. השפה שלו תמיד היתה שפה נאצית, מלאה ביטויים נאצים ותכנים אנטישמיים. מי שרצה לדעת יכול היה לדעת את טיב כתיבתו של גינתר גראס, גם ללא ידיעת עברו. האם באמת ספרו הזה של גינתר גראס גרם לעמוס עוז שלא לתעב עוד את גרמניה?

את שני ספריו הנזכרים של היינריך בל אכן אהבתי מאד, ואילו אחי שנא את הקתוליות של בל שמשוקעת כל כך בספרים. לי הקתוליות המודגשת הפריעה פחות. האם קריאתם שינתה את דעתי על גרמניה? לא ממש. הרי היינריך בל תיאר בספרים אלה במודע אנשים שאינם נאצים, אנשים שמתעמתים עם הנאציזם בדרכם המעט משונה. היו אנשים כאלה בגרמניה אז וגם היום יש, אבל זה לא ממש משנה ולא ממש שינה.  

ועוד כותב עוז:

"קשה היה שלא לשאול את עצמי, למקרא "השיעור בגרמנית" מאת זיגפריד לנץ (ספר שהשפיע עלי יותר מכל ספרי הדור הגרמני שלאחר המלחמה), מה הייתי אני עושה, כיצד הייתי אני עצמי נוהג, לו נולדתי בגרמניה, לו הייתי ילד גרמני בן שבע או בן עשר, בן למשפחה בורגנית קטנה של פטריוטים הולכי בתלם, בשנת תפיסת השלטון בידי הנאצים? מה הייתי עושה לו שלחו אותי הורי, עם מיטב חברי, להצטרף ל"היטלר יוגנד"? לו הייתי תושב כפר הדייגים הקטן בפאתי שלזוויג-הולשטיין, "הכפר הצפוני ביותר בכל גרמניה"? האמנם הייתי הופך להיות זיגי הקטן מ"השיעור בגרמנית"? ולו הייתי אני הצייר (בן דמותו של אמיל נולדה)? או אולי הייתי עלול להיות דווקא שוטר הכפר באותו רומן (בן דמותם של כל הקונפורמיסטים בעולם)?

כך נאלצתי איפוא לבדוק כמה מן המוסכמות של ימי ילדותי. נעשה לי יותר ויותר קשה לשנוא ללא הבחנה את גרמניה, את הגרמנים..."

מה פירוש אילו הייתי ילד גרמני? אילו היית ילד גרמני שגדל במשפחה פטריוטית גרמנית, לא היית אתה, אלא היית ילד גרמני שגדל במשפחה פטריוטית גרמנית ומתחנך לאנטישמיות ולנאציזם, וגם במקרה כזה לא היית חייב לגדול להיות רוצח נאצי. הרי לא כולם, גם בגרמניה, היו פושעים נאצים. היו די הצורך פושעים נאצים כדי לרצוח ששה מיליון יהודים. והיו כמובן גם אחרים. איש מאיתנו איננו מכחיש שהנאצים לא נולדו נאצים אלא גדלו והתחנכו להיות נאצים. באיזה אופן הגילוי הזה, שמי שגדל במשפחה גרמנית לאומנית היה עלול להפוך לנאצי, מטהרת את הגרמנים? הרי מה שמסתתר מאחורי דבריו האלה של עוז היא אותה טענה גרמנית אנטישמית שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים, ולכן אין להם זכות להאשים את הגרמנים בפשעיהם ולהסתייג מהם. העובדה שעוז איננו מנוע מצורת החשיבה הזו ניכרת גם בדבריו, שכאשר חשב כילד להחרים את גרמניה, החליט שלא יקנה שום תוצרת גרמנית, "אולי חוץ מספרים מתורגמים מגרמנית, כי אסור להחרים ספרים, הלוא להחרים ספרים פירושו להיות קצת כמוהם, לא?" באמת? להחרים ספרים זה כמו להיות נאצי, זה כמו לרצוח מיליונים, או אפילו כמו להעלות מדורות של ספרים? האם שום ספר איננו ראוי בעיקרון להחרמה? האם אסור להחרים את "מיין קאמפף", את "הפרוטוקולים של זקני ציון"? האם הספר עצמו קדוש או שערכו תלוי בתוכן? האם הנאציזם הוא משהו כל כך מטושטש ומעומעם, שדי בסירוב לקרוא, למשל את גינתר גראס, כדי להשוותך לנאצי? צר לי, אבל זוהי דמגוגיה אנטישמית במיטבה, שהגרמנים מרבים לעשות בה שימוש, למשל כאשר יהודים מסרבים להאזין למוסיקה של וגנר. אני מוצאת את דרך הטיעון הזו מקוממת ואפילו זדונית. הנאצים זכו למוניטין שלהם בגלל רצח מיליונים, לא בגלל החרמת ספרים. לגנות אדם כלשהו ובפרט לגנות יהודי שאיננו מעוניין לקרוא סופרים נאצים, או לצרוך אמנות אנטישמית, או סתם להרחיק מחייו דברים או אנשים שמזכירים לו את השואה בטענה שהוא מתנהג כמו נאצי, זו זילות של הנאציזם כפי שהיה באמת, וזו גם רישעות.

*

אפשר גם לראות את יחסי עמוס עוז עם הגרמנים כחיזור שהצליח: הגרמנים חיזרו אחריו בהזמנות לבביות, תירגמו את ספריו, העתירו עליו ועל ספריו שבחים ופרסים, והוא התרצה להם. איזה תפקיד באמת מילאה הספרות הגרמנית, שחלק בלתי מבוטל ממנה נכתב בידי סופרים נאצים שהסתירו או לא הסתירו את עברם, וחלקה נושאת אופי רוויזיוניסטי בוטה המגמד את פשעי הנאצים, באותו תהליך המרה שמתאר עוז, קשה לדעת. כיום עמוס עוז, וגם בתו, הפרופ' להיסטוריה פניה עוז, הם אולי הישראלים הבולטים ביותר שמגבים את יחסי ישראל-גרמניה, לא בלי ביקורת על יחסים אלה, לא בלי תוכחה מתבקשת לגילויי האנטישמיות הגרמניים, אבל מבלי לערער יתר על המידה שום קלישאה גרמנית על יחסי גרמניה-ישראל, בוודאי שהם נזהרים שלא לנפץ דבר מהשקרים שמלווים את מערכת היחסים הזאת, שהיא מערכת יחסים בין ענק לננס, ובכך היא איננה משנה מהותית את היחסים ההיסטוריים בין הגרמנים והיהודים, שעמדו תמיד ועדיין עומדים בצל עוצמתם הגדולה לאין שיעור של הגרמנים, למול העם היהודי הקטן ומדינת ישראל הקטנה. גרמניה זקוקה לישראל וליהודים בכלל רק לצורך אחד – קבלת לגיטימציה לעצמה ולמעשיה למרות פשעיה. ישראל מצדה, בהיותה מדינה קטנה ומאוימת, זקוקה לסיוע גרמני באינספור תחומים, מדיניים ובטחוניים וכלכליים ואחרים. זהו מראש מצב שאיננו מאפשר לישראל באמת יחסים מתוך בחירה עם גרמניה, ישראל אנוסה לקיים יחסים עם גרמניה בין אם תרצה בכך ובין אם לאו. פער הכוחות הזה מעניק לגרמניה כוח עצום להכתיב את אופי היחסים עם ישראל, תוך שימוש במשאביה האדירים ובכוחה הפוליטי והכלכלי העצום. גם זה הוא שקר גדול במערכת יחסי ישראל וגרמניה: זו איננה מערכת יחסים הדדית, אלא בעיקר מערכת יחסים שגרמניה מכתיבה לישראל בתמורה לתמיכה כספית ופוליטית. ושקר נוסף, שקשור בקודמו, הוא העמדת הפנים של שני הצדדים שהגורם הדומיננטי ביחסים בין ישראל לגרמניה הוא זכר השואה, שבמסגרת יחסים אלה מנסה גרמניה כביכול לכפר על השואה, בעוד שבפועל כל מהותם והכרחיותם של היחסים האלה נובעת מכך שגרמניה, ובפרט מאז איחודה והפיכתה למנהיגת אירופה, היא שחקן מפתח בזירה הבינלאומית שישראל זקוקה לאהדתה ותמיכתה, ובתמורה מספקת לגרמניה תעודת כשרות, מה שהגרמנים מכנים Persilschein, כאילו אין שום קשר בין גרמניה של היום לגרמניה שחוללה את השואה, וכאילו אין קוי רצף מהותיים בין גרמניה הרוצחת לגרמניה של היום.

עמוס עוז עצמו מודע לאופי הכפוי והכוחני הזה של היחסים מאז ראשית כינונם בשנת 1965:

"הקנצלר לודוויג ארהרד בחר לשגר אלינו את השגריר רולף פאולס, קצין לשעבר בוורמאכט שאיבד זרוע בקרב בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה. בכך חילץ ארהרד מישראל, ולו גם בחירוק שיניים, הכרה בלגיטימיות של אנשי הוורמאכט: אם ישראל מוכנה "לבלוע" שגריר גרמני שנלחם ונפצע תוך ניסיון להשמיד את רוסיה, במסגרת מלחמתו של היטלר, ולהעניק לו בכך "חותם של כשרות", מי בעולם כולו יוכל לסרב להכיר בחייליו המשוחררים של הוורמאכט כבאנשים מטוהרים מבחינה מוסרית, הראויים לבוא בכל חברה הגונה?"

והוא מספר גם שקצין הוורמאכט הזה גם התעקש לשאת את דבריו בטקס ההאמנה בגרמנית, למרות שהתבקש להתחשב באנשים שמתקשים לשמוע את השפה.

ומיד אחר כך אומר עוז דברים שנשמעים כמו היפוכם הגמור של הדברים הנ"ל:

"השגריר פאולס עצמו התגלה עד מהרה כשגריר מצוין של ארצו, איש בעל תבונה וטאקט יוצאי דופן, ידיד ישראל אמיתי שהצליח לרכוש לו כאן לא מעט ידידים אישיים."

הייתי ילדה בבית הספר היסודי כשפאולס הגיע לארץ, עוד לא היתה בישראל טלויזיה, ואני זוכרת אמנם שצפיתי בו יורד מהמטוס ומושיט את ידו האחת ללחיצה, אבל כבר אינני זוכרת אם זה היה בזמן אמיתי, ביומן קולנוע, כמה אהבתי את היומנים האלה שהיו אז עבורנו דבר כל כך מיוחד, או אולי צפיתי בסצינה בדיעבד בסרט דוקומנטרי, כשכבר היתה לנו טלויזיה.

לפני כמה שנים, כשעזרתי לספריה הלאומית במשפט עזבונו של מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, התברר לי מדבריה של הגב' חוה הופה, בת אהובתו של ברוד שתובעת בעלות על העיזבון, שכבר בשנת 1965 התעניינו הגרמנים ברכישת העיזבון. מכס ברוד ואהובתו אסתר הופה ביקרו בגרמניה באותה שנה בהזמנת הגרמנים, שקיוו לשכנע את ברוד להעביר לידיהם את עזבונו יחד עם כתבי קפקא.

הגילוי הזה זיעזע אותי. רק הגיעו הגרמנים לארץ, הפצע היה כה גדול ועדיין מדמם, וכבר ניסו לשדוד מישראל את כתבי קפקא, סופר שהיה מן הראשונים להיכנס לרשימת "הסופרים המזיקים והלא רצויים" של "לשכת הכתבים של הרייך", ולפיכך כתביו נאסרו ונשרפו בגרמניה. באופן זהה נהגו גם במכס ברוד, שלולא הקדים להימלט לישראל עם כתבי קפקא, היה נרצח כמו אחיו הצעיר ושלוש אחיות קפקא שנותרו מאחור, וכל הכתבים היו עולים באש. בדיעבד שמע ברוד שיום לאחר נסיעתו הגיעו אנשי האס-אס לדירתו וחיפשו אחריו.

לא את כל  נפתולי סיפורם של כתבי היד של קפקא הצלחתי לשחזר, אבל למדתי די כדי להבין שהשוד הגרמני של כתבי קפקא מישראל באמצעות תשלום הון עתק לאהובתו של מכס ברוד ובנותיה עבור הברחת הכתבים לחו"ל ומכירתם המדומה במכירות פומביות, לעתים באמצעות קוני קש, שהעבירו אותם לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, נמשך שנים רבות, ורבים בישראל היו מודעים לו, אך לא הצליחו למנוע אותו.

שוד נכסי התרבות היהודיים ממדינת ישראל היה איפוא אחת המטרות שלשמן ניצלו הגרמנים את קבלת שגרירם בישראל, ולא הפחותה במטרות. רציתי מאד להאמין שהגרמנים בכל זאת הגיעו ברוח נמוכה יותר לישראל, בתחושה מסוימת של בושה ומבוכה עקב רצח ששה מיליון יהודים, מתוך ניסיון אמיתי להתנהג כהלכה ואפילו לתקן. כשנוכחתי לדעת שמיד עם נחיתתם בישראל החלו הגרמנים בניסיון לשדוד ממדינת ישראל את כתבי קפקא, גם האמונה הזאת נראתה לי חסרת-שחר. הגרמנים הגיעו לישראל מבלי ששום דבר מהותי השתנה ביחסם ליהודים, כפי שעולה מדבריו של עוז עצמו לגבי בחירת השגריר ונאומו בשפה הגרמנית. הם הגיעו לישראל מאותה עמדה של כוחנות ודורסנות כלפי העם היהודי שהיכרתי היטב בשנים מאוחרות יותר. אם היה משהו שונה ביחסם ליהודים, נבע הדבר אך ורק מן העובדה המשמחת שגרמניה הנאצית הפסידה במלחמה.

*

מבלי דעת מתעד עוז את התהליכים שעברו על יחסי גרמניה-ישראל, כשהוא מתייחס אך ורק למה שנקלט בעינו שלו, מנקודת מבטו, כאילו אפשר להבין את המתחולל ביחסה של גרמניה לישראל רק מתוך המיפגש הגרמני עם הישראלים. עוז לועג למדעי החברה שמסבירים כל רוע בילדות קשה, אבל עושה דבר דומה כשהוא מסביר את האנטישמיות הגוברת משנות השמונים ואילך כריאקציה להתאהבות כביכול של הגרמנים בישראל בשנות הששים והשבעים, שבהן הגיעו לישראל מתנדבים רבים מגרמניה. עוז איננו מודע לכך שהצעירים שהגיעו לישראל היו מיעוט מבוטל ולא מייצג בקרב העם הגרמני, ושבאותן שנים מילאו נאצים בכירים תפקידי מפתח במימשל הגרמני ולא נענשו מעולם, וגם המעטים שנענשו, נענשו בעונשים מגוחכים. אבל עוז צודק בכך שגרמניה של וילי ברנדט היתה ידידותית לישראל, מבלי שהוא מזכיר את וילי ברנדט, או כל קנצלר גרמני אחר. גרמניה של וילי ברנדט היתה ידידותית במיוחד לישראל, מפני שוילי ברנדט היה מתנגד מושבע לנאצים שנמלט מגרמניה הנאצית ושהה בתקופת המלחמה בשוודיה, והוא פעל להכרה בגבול המזרחי שכפו בעלות הברית על גרמניה, ולהכרה באשמה הגרמנית, כפי שביטא זאת בכורעו על ברכיו בפני האנדרטה בגטו ורשה. לא כל הגרמנים אהבו את מעשהו זה, בלשון המעטה. הסתלקותו של וילי ברנדט מהשלטון שינתה לרעה את יחסי ישראל-גרמניה. בימיו של הלמוט שמידט, שאמנם הודה לימים בהיותו בן לאב יהודי, אבל שירת בורמאכט כגרמני, התגבר המתח בין המדינות, אבל ההחמרה המשמעותית היתה בימיו של הלמוט קוהל, ולא בכדי: מאז שעלה לשלטון חתר קוהל "לנרמל את התקופה הנאצית", להביא להפסקת היחס למשטר הנאצי כאל משטר נפשע באופן חריג. במלאת ארבעים שנה לכניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1985, הזמין את הנשיא ריגן להניח זר בבית הקברות בביטבורג, שבו נקברו חיילי הורמאכט וגם חיילי הוואפן-אס-אס. פרצה שערורייה, אבל קוהל לא נסוג בו. ברוח המגמה החדשה של הלמוט קוהל התפרסמו גם התיאוריות של ההיסטוריון ארנסט נולטה, שטען אף הוא שאין לעשות דמוניזציה של הנאצים, שמשטרם כמו כל משטר אחר לא היה רק שלילי, ושהיטלר רק חיקה את הרצחנות של סטלין שרצח מעמד שלם בברית-המועצות – בכך היה רמז בוטה לטענה הנאצית על ה"יודובולשביקים" שביקשו כביכול להשמיד את האנושות. בעקבות פרסומיו של נולטה פרץ "ויכוח ההיסטוריונים", שבו תמכו היסטוריונים נוספים מהימין הגרמני בגישתו של נולטה, שתאמה את מדיניות הקנצלר. איחוד גרמניה לאחר נפילת ברית המועצות הוסיף והגביר את הלאומנות הגרמנית, ואת תוקפנותם של הגרמנים כלפי שנואי נפשם משכבר הימים – הסרבים, הפולנים, הצ'כים, וכמובן היהודים, כי היסוד האנטישמי בלאומנות הגרמנית הוא יסוד חזק ועוצמתי ביותר, וכל עלייה בכוחה ובעוצמתה של גרמניה – והרי איחוד גרמניה העצים אותה מאד - גורר בהכרח עלייה בביטויי האנטישמיות.

"באמצע שנות השמונים, פחות או יותר, כבתה כמעט בבת אחת ההתאהבות הגרמנית בישראל, ופינתה מקומה לאכזבה זועמת, ולפעמים גם להרגשה שהאוהב רומה ושאהבתו ומסירותו נוצלו לרעה.

להט האהדה הסנטימנטלית של שוחרי טוב ושל תומכי מדוכאים בגרמניה הוענק עכשיו לפלסטינים בפרט ולמדינות העולם השלישי בכלל. ושוב היתה זו אהדה רגשנית נלהבת, ללא תנאי וללא הבחנה."

כך כותב עוז, ובכרונולוגיה הוא צודק: באמצע שנות השמונים חל מיפנה ביחס הגרמני לישראל, אבל המיפנה שיקף את השינויים הפוליטיים, האידיאולוגיים והתרבותיים שהתרחשו בגרמניה כפי שתיארתי לעיל, ולא את הדינמיקה ביחסי העם הגרמני עם הישראלים, יחסים שאחוז קטן מאד מהישראלים ומהגרמנים היה מעורב בהם באותם ימים.תהליכי העומק הלאומניים בגרמניה לא הושפעו אלא השפיעו על היחס הגרמני לישראל. גרמנים שמתייחסים לעברם כאל עבר נורמלי, ואל השואה כאל תופעה נורמלית שלא צריך להרגיש עליה אשמה, חזקה עליהם שיחסם לישראל יהיה יחס אנטישמי בוטה, כי זה היה המסר העיקרי של משטר קוהל ושל השקפת הימין הגרמני בויכוח ההיסטוריונים: שהגרמנים לא צריכים להרגיש אשמים ושאין על מה.

"בל נטעה: הסחף הגדול במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות אחרות נובע בראש וראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים, ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית." כך כותב עוז. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שהגרמנים שהתעקשו כל כך על איחוד גרמניה, וראו עוול נורא בכך שאחרי מלחמת העולם השנייה נקרעה ארצם לשניים, וראו באיחוד גרמניה תיקון של עוול, צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שהגרמנים שעסוקים ללא הרף בשלמותה של גרמניה ובשטחים שנקרעו ממנה לאחר המלחמה, בגירוש הגרמנים מהשטחים שנמסרו לפולין ולצ'כיה ומהעוול שנגרם להם בכך, מבקרים את ישראל מפני שהיא לאומנית מדי לטעמם ומתאוה לשלוט בטריטוריות מיושבות באחרים.  

זה לא שעוז איננו מודע לבעייתיות וליסודות האנטישמיים ביחס הגרמנים ליהודים. הוא מציין למשל את הציפיה שהקורבנות היהודים ינהגו כקדושים.

והרי התפיסה הזו, שהיהודים צריכים להיות קדושים כדי לזכות ליחס אנושי היא בעצמה תפיסה אנטישמית. התפיסה שאם היהודים אינם צדיקים גמורים אזי השואה מוצדקת היא תפיסה נאצית. העובדה שכה רבים בגרמניה מחזיקים בתפיסות כאלה איננה מעידה על כך שהגרמנים עברו שינוי, אלא על כך שהתפיסות הנאציות בגרמניה הן מאד עמוקות ובעלות כוח התמדה גדול. זה מובן מאליו שתפיסות עומק בחברה אינן משתנות במשך כמה שנים וגם לא במשך כמה דורות. זהו דבר מובן מאליו כשמדברים על היחס לשחורים או לנשים או להומוסקסואלים, שלדיעות קדומות יש כוח התמדה גדול, והן אינן נמחקות בן-לילה וגם לא במשך כמה דורות. רק המדינה הגרמנית דורשת להתייחס אליה כאילו ב-8 במאי 1945 החליפה את זהותה בן-לילה, ואין גבול לתוקפנות הגרמנית כלפי מי שמצביע על עומקן של התפיסות האנטישמיות והנאציות בחברה הגרמנית ועל התמשכותן עד עצם היום הזה. עוז מנסה, כפי שמקובל לעשות, לתאר כיצד צריכה להישמע ביקורת גרמנית מוצדקת על ישראל, דבר שאיננו קיים במציאות. לא משום שאין סיבות לבקר את ישראל, אלא מפני שגרמני הגון לא ימתח ביקורת דוקא על ישראל. האם חסרות עוולות בגרמניה עצמה לבקר אותן, שצריך לבקר דוקא את ישראל? האם מה שקורה בישראל משמעותי כל כך בהשוואה לאירועים אחרים בעולם, לולא היה מדובר בעם שהוציא מקרבו את אלוהי הנוצרים ואז, כך הם טוענים, רצח את אלהים? לולא היה מדובר בעם שהגרמנים רצחו ששה מיליון מבניו שלפיכך אינם יכולים להניח לו לנפשו?

וגם המחשבה שהיחס הגרמני לישראל תלוי כולו בהתנהגות היהודים, תוך התעלמות גמורה ממה שקורה בגרמניה עצמה, היא מחשבה אנטישמית, כאילו התנהגות היהודים היא זו שקובעת את יחס הגרמנים כלפיהם, מחשבה שבהתחשב בהיסטוריה של היחס הגרמני ליהודים מעוררת חלחלה.

עוז כותב מה מותר לגרמנים לומר ומה לא, אך מה הטעם בכך? כיצד יכולים בני העם שרצח ששה מיליון יהודים להתייחס ליהודים בצורה עניינית ולמתוח ביקורת עניינית? ואפילו אם נתעלם מהעובדה שרבים מן הגרמנים הם נוצרים אדוקים שמאמינים שאלהים נולד מרחם אשה יהודיה והיהודים רצחו אותו? עוז איננו עוסק בדת. גם כאשר הוא מדבר על אנטישמיות, הוא מדבר על הסטריאוטיפים הנאצים של הקשר היהודי העולמי, שקיימים כמובן, וגם להם שורשים דתיים. אבל כמו יהודים חילוניים רבים, הוא מתקשה להתייחס לצד הדתי של שנאת היהודים בגרמניה, לטענות האופייניות כל כך לזמננו שהיהודים מתעללים בילדים כאשר הם מלים אותם, מתעללים בחיות כאשר הם שוחטים אותן, טענות שמשחזרות האשמות אנטישמיות עתיקות, אך מעניקות להן גוון חדש, עכשווי.

עוז משרטט את גרמניה שלו: סופרים מפורסמים שמצהירים על עצמם, בצדק או שלא בצדק, כאנשי שמאל, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ודיפלומטים גרמנים, כאלה שמדברים איתו באנגלית מצוחצחת שרוב הגרמנים אינם מסוגלים להתבטא בה. אני רואה חשיבות לציין זאת משום שכאלה הם רוב הישראלים העוסקים ואפילו החיים בגרמניה. הם יושבים בבתי קפה ולא בבתי בירה, במסעדות יוקרה ולא במזללות עממיות, הם אינם מדברים בגרמנית שוטפת עם חדרניות ומלצרים, ספרניות וכרטיסנים, זבניות ונהגים. גרמניה שלהם היא תמיד גרמניה של מעלה, ייצוגית מאד, מתוחכמת מאד, וגם צבועה ושקרית מאד.

והם אינם יודעים למזלם דבר וחצי דבר על גרמניה האמיתית.

פקפוקים

בדרך כלל אנשים כותבים או מדברים כשיש להם דיעה על משהו ובדרך כלל זו דיעה די נחרצת, למשל בעד התקפה על איראן או נגד. כל אלה שמדברים או כותבים הם בעד התקפה או נגד, והם יודעים בדיוק למה. ובגלל זה הדיעה של רוב האנשים, שמפחדים מהכל אבל אין להם מושג מה נכון ובגלל זה הם לא יודעים בכלל אם להיות בעד או נגד, הדיעה שלהם בכלל לא באה לידי ביטוי, ונדמה שהאנשים מחולקים בין אלה שבעד לאלה שנגד, בזמן שבעצם רוב האנשים לא יודעים בכלל בעד מה או נגד מה צריך להיות. ומה שמעניין בזה, שזה לא שאֵלֶה שבעד מפחדים ואֵלֶה שנגד לא מפחדים, אלא אֵלֶה שבעד מפחדים שאם לא נתקוף את איראן תהיה לה פצצת אטום והיא תהרוס את ישראל וכולנו נמות, ואלה שנגד מפחדים שאם נתקוף את איראן יירו עלינו המון טילים ויהרסו את ישראל וכולנו נמות. שתי האלטרנטיבות לא מאד מלהיבות ולא גורמות לבן-אדם מהשורה, זה שהוא לא בעד או נגד כי אין לו מושג מהחיים שלו בעד מה או נגד מה צריך להיות, הן לא גורמות לו לחשוב בבהירות, למען האמת הן גורמות לו שעוד יותר לא יהיה לו מושג בעד מה צריך להיות, ואם הוא מעדיף למות מפצצת אטום או מטילים, שתודו שהבחירה ביניהם די קשה ואיננה מובנת מאליה. מכיוון שהבן-אדם שלא יודע מהחיים שלו הוא בן-אדם תרבותי, הוא קורא את דוד גרוסמן ועמוס עוז, שהם מאד נגד מתקפה על איראן ובעד שלום עם הפלשתינים, ויש להם תמיד רעיונות מצוינים לשלום עם הפלשתינים, שהם כמו הרעיון המצוין של העכברים לתלות פעמון על זנב החתול, רעיון מבריק בפשטותו שרק היישום שלו מסובך וקשה לביצוע, והם אפילו מודים בזה, שאיכשהו זה לא מצליח, אבל כמו מרקסיסטים ותיקים שבטוחים שהבעיה היחידה עם הקומוניזם היא שלא יישמו אותו כהלכה, הם לרגע לא מעלים בדעתם לאבד את האמונה ברעיון. והם ממש לא מבינים למה אנשים מקשרים בין אחמדינג'אד להיטלר. צריך לתת להם רמז: אולי מפני שהוא אמר שישראל לא צריכה להתקיים? אולי מפני שהוא אמר שהשואה לא התקיימה ואירגן בטהרן כנס של מכחישי שואה? אולי מפני שהוא אירגן בטהרן תערוכה של קריקטורות שואה ואמר שהשואה זה דבר נורא מצחיק? אבל עמוס עוז לא מפחד מאחמדינג'אד כי היטלר כבר מת. זה באמת מאד מרגיע שהיטלר כבר מת, אבל זה לא הופך את פצצת האטום האיראנית למשהו יותר אטרקטיבי, מנקודת מבטם של אלה שהיא אמורה ליפול להם על הראש. מעניין שכל אלה שמתנגדים למתקפה על איראן משכנעים את הציבור בזה שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, והם רוצים שנאמין להם שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, ואנחנו באמת מאמינים להם, כי אנחנו מטבענו אנשים מאמינים, וגם מפני שהאישיות שלנו חלושה למדי ונטולת התנגדות, ואנחנו תמיד מאמינים לכל מה שאומרים לנו, ולכן אנחנו גם מאמינים שאם תהיה מתקפה על איראן תהיה מתקפת נגד נוראה ומלחמת עולם וכולנו נמות. הבעיה היא שאנחנו מאמינים באותה מידה שאם תהיה לאיראן פצצת אטום היא תזרוק אותה עלינו וכולנו נמות, ככה שמרוב שאנחנו מאמינים לכולם אנחנו לא נהיים יותר נגד או יותר בעד, אלא אנחנו נהיים יותר לא יודעים מהחיים שלנו בעד מה או נגד מה להיות, ובמצב זה נישאר מן הסתם עד שיבוא תשבי ויתרץ קושיות או עד שתיפול עלינו פצצת האטום האירנית או במקרה שנתניהו יחליט לתקוף את איראן עד שמתקפת הנגד תהרוג את כולנו. במוקדם או במאוחר כולנו נמות, אלה שתמיד יודעים בעד מה או נגד מה להיות, וגם אלה כמונו שממש אין להם מושג.