דם נקי וחורבן הבית

מיכה המורשתי הוא הנביא שבנבואות החורבן שלו על ירושלים, ניבא במפורש את חורבנו של הר הבית, בשמו זה:

"שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הַיְּשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה: ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יוֹרוּ ונביאיה בכסף יקסוֹמוּ ועל ה' יִשָּׁעֵנוּ לאמר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְּלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר."

(מיכה פרק ג', פסוקים ט-י"ג)

העוול שבגללו מנבא מיכה את חורבן ירושלים והר הבית הוא עיוות הדין, משפט על פי שוחד, משפט שנקנה בכסף. בלשון דומה מנבא הנביא ישעיהו:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים: כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים, שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם."

(ישעיהו, פרק א, פסוקים כ"א-כ"ג)

נבואתו זו של מיכה המורשתי, הצעיר מעט מישעיהו בן-אמוץ, שכן על ישעיהו נאמר שהתנבא בימי עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה, ואילו על מיכה שחזה בימי יותם, אחז וחזקיהו, נזכרת בדרך מפתיעה בספר ירמיהו, פרק כ"ו, בראשית מלכותו של יהויקים בן יאשיהו, שפרעה נכֹה המליכו תחת אחיו יהואחז: 

"כה אמר ה': עמוד בחצר בית ה' ודיברת על כל ערי יהודה הבאים להשתחוות בית ה' את כל הדברים אשר ציויתיך לדבר אליהם, אל תגרע דבר: אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה וניחמתי אל הרעה אשר אנוכי חושב לעשות להם מפני רוע מעלליהם: ואמרת אליהם כה אמר ה': אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם, לשמוע על דברי עבדי הנביאים אשר אנוכי שולח אליכם והשכם ושלוח ולא שמעתם: ונתתי את הבית הזה כשִׁלֹּה ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ."

ככלותו את דבריו תפסו את ירמיהו "הכהנים והנביאים וכל העם" ורצו לדונו למות בגלל דבריו. גם שרי יהודה עלו מבית המלך לבית ה', וישבו "בפתח שער ה' החדש", שנועד ככל הנראה להיות מקום המשפט. וירמיהו מדבר אליהם: "ה' שלחני להינבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת את כל הדברים אשר שמעתם: ועתה היטיבו דרככם ומעלליכם ושימעו בקול ה' אלהיכם וינחם ה' אל הרעה אשר דיבר אליכם. ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידוע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה, כי באמת שלחני ה' אליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה:"

לשמע דברי ירמיהו אומרים "השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים: אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפָּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֵּר אֵלֵינוּ: ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר: מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה, ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות: ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער: ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה?"

ובכן: כהנים ונביאים (אשר כדברי מיכה בכסף יקסומו) מכאן, והשרים וכל העם מכאן: הראשונים חפצים להמית את ירמיהו על נבואתו והאחרונים חפצים לזכותו. וכאן מסופר לנו על הנביא אוריהו בן-שמעיהו מקרית-יערים, שהתנבא נבואות חורבן כמו ירמיהו, והמלך יהויקים, המושל בחסד מצרים, רצה להמיתו, והוא ברח מפניו למצרים, אך יהויקים שלח לשם אנשים שהביאוהו חזרה לירושלים והיכהו בחרב, והשליך את נבלתו אל קברי בני העם, מה שהיה כנראה בגדר ביזוי המת, שהיה כרוב הנביאים בן-שועים. אך ירמיהו נמלט מגורלו של הנביא אוריהו בן-שמעיהו, שכן "יד אחיקם בן שפן [הסופר] היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו."

יהויקים עתיד ליתן את הדין על מעשיו: במלכים ב' פרק כ"ד מסופר לנו כי יהויקים מלך אחת-עשרה שנה וכי "בימיו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים וישוב וימרוד בו: וישלח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון, וישלחם ביהודה להאבידו כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדיו... וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי, ולא אבה ה' לסלוח". ולא נזכר כאן במפורש אוריהו בן- שמעיהו, שעל פי נוסח הדברים היו רבים כמותו.

ועל כך נאמר בתהלים צ"ד, פסוק כ"א: "יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ".

אלה הם ימיה האחרונים של ממלכת יהודה: יהויכין בן יהויקים מלך רק שלושה חודשים והוחלף בדודו מתניה ששמו הוסב לצדקיהו, צדקיהו מרד בנבוכדנצר שבתגובה עלה על ירושלים וכבש אותה, לכד את צדקיהו, שחט את בניו לעיניו ועיוור את עיניו והגלהו לבבל. ככל הנראה בשנת מלכותו האחרונה של נבוכדנצר, שנת 586 לפני הספירה, הוא שלח את שר צבאו נבוזראדן המכונה רב-טבחים ששרף באש "את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול", ניתץ את חומות ירושלים והגלה "את יתר העם הנשארים בעיר". רק מדלת העם הוא הותיר לכורמים וליוגבים, כלומר רק מן האריסים המעבדים את הכרמים והשדות נותרו יהודים בארץ, כדי להמשיך ולעבדה.

וזאת לדברי נביאנו על שראשיה אוהבי שוחד, ורודפי שלמונים, ושופכי דם נקי.

ואין מכנים בתנ"ך את הבית בית המקדש אלא בית ה', והר הבית הוא קיצור שמו של הר בית ה'. לא הבית הוא העיקר, אלא היותו בית ה'. וכך הוא מופיע בחזון אחרית הימים החוזר על עצמו כמעט באותן מלים אצל הנביאים בני כמעט אותו הדור, ישעיהו בן-אמוץ ומיכה המורשתי:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."

(ישעיהו פרק ב, פסוקים ב-ד)

"והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים: והלכו גויים רבים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד רחוק, וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות: לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה: וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דיבר: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד."

(מיכה פרק ד, פסוקים א-ה)

ולא הקמת הבית היא העיקר כאן, אלא רצון הגויים ללמוד מדרכו וללכת באורחותיו, ולא להילחם עוד אלו באלו, אלא לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. נבואת אחרית הימים הזו שחוזרת אצל שני הנביאים, שכוחה בהיותה ניגודה של מציאות חייהם, שעולה מן הסיפא של מיכה, מציאות של מלחמות דת נוראות, מלחמות שמד, היא אולי שיר שהיה מושר בימים הנוראים שחיו בהם, שרק מקצת נוראותם אנו שומעים בספריהם, וכדי לדעת את מלוא שיעורם של הדברים אנו נזקקים לספר דברי הימים, וגם הוא מוסר לנו את דבריו במשורה.

במלכים ב' פרק ט"ז מסופר לנו כי אחז מלך יהודה לא עשה את הישר בעיני ה' "ויזבח ויקטר בבמות ותחת כל עץ רענן, אז יעלה רְצִין מלך ארם ופֶקַח בן-רמליהו מלך ישראל ירושלים למלחמה ויצורו על אחז ולא יכלו להילחם". לכאורה תבוסה של התוקפים. אבל המשך הפרק מספר סיפור אחר: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי: ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך וישלח למלך אשור שוחד: וישמע אליו מלך אשור, ויעל מלך אשור על דמשק ויתפשה ויַגְלֶהָ קִירָה ואת רצין המית:

עוד קודם לכן, בפרק ט"ו, אנו שומעים כי "בימי פֶּקַח מלך ישראל בא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית-מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויַגְלֵם אשורה: ויקשור קשר הושע בן-אלה על פקח בן-רמליהו ויכהו וימיתהו וימלך תחתיו", ללמדך שהכל באים על עונשם.

האיום הארמי-ישראלי על קיומה של ממלכת יהודה הוסר איפה בחסדו של מלך אשור, תמורת השתעבדות מלך יהודה למרותו והעלאת מס, ובנוסף לכך הורה אחז להקים בהר הבית מזבח כדוגמת זה שבנה תגלת פלאסר בדמשק, שהרי השתעבדות פירושה גם לקבל את אלהיו של האדון, ואת מזבח הנחושת שבו זבחו בהר הבית לה', הורה אחז להעביר צפונה ממקומו, אך הותיר אותו בשטח הר הבית כמעין פשרה בין אלהי אדונו לאלהיו שלו.

בספר ישעיהו, שנועד גם להאדיר את הנביא רב ההשפעה, בפרק ז, אנו שומעים כי ה' שלח את ישעיהו לצאת לקראת אחז, הוא ושאר ישוב בנו, כנראה משום שישעיהו כבר היה בא בימים ונזקק לליווי של בנו, אבל ללא ספק מבקש הטקסט התנ"כי להדגיש קודם כל את המשמעות הסמלית של שם הבן, ועל פי הכתוב התבקש ישעיהו לומר לאחז: "הישמר והשקט ואל תירא ולבבך אל ירך משני האודים העשנים האלה בחרי-אף רצין וארם ובן-רמליהו, יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן-רמליהו לאמר: נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן-טבאל: כה אמר ה': לא תקום ולא תהיה: כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין ובעוד ששים וחמש שנה ייחת אפרים מעם: וראש אפרים שומרון וראש שומרון בן-רמליהו, אם לא תאמינו כי לא תאמנו:"

והנבואה הזו, שגם בה נשמעת לשון שירה, כמעט פזמון, הושרה מן הסתם לאחר חורבנה של ממלכת ישראל בידי אשור, ולא בלי שמחה לאיד, אבל כדי להבין את השנאה ששררה באותם ימים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל צריך לפנות לדברי הימים ב', פרק כ"ח: גם שם מסגרת הסיפור זהה, אך התוכן שונה עד מאד: אחז עשה את הרע בעיני ה' הקטיר בגיא בן-הינום והבעיר את בניו באש וקיטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן, "ויתנהו ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו, וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק, וגם ביד מלך ישראל ניתן, ויך בו מכה גדולה: ויהרוג פקח בן-רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, הכל בני חיל בעוזבם את ה' אלהי אבותם: ויהרוג זכרי גיבור אפרים את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך: וַיִּשְׁבּוּ בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים, בנים ובנות וגם שלל רב בזזו מהם, ויביאו את השלל לשומרון:"

בעזרת בעל בריתו רצין מלך ארם פושט מלך ישראל פקח בן-רמליהו על ממלכת יהודה וטובח ביום אחד מאה ועשרים אלף איש ביהודה ושובה מאתיים אלף בני משפחותיהם, נשים וילדים, שלדברי הכתוב הנביא עודד משומרון קרא לצבאו של פקח לשחררם והזהיר את בני עמו מזעם האל על מעשיהם, דבר שקשה לדעת אם אכן קרה או סופר בדיעבד, לאחר מפלתה של ממלכת ישראל. כיצד מאורע כה נורא וטרגי בתולדות עמנו, טבח אחים עצום שכזה, נדחק כל כך מן הזיכרון הלאומי, ושמחת יהודה לאיד על חורבנה של ממלכת ישראל הרצחנית הפכה עם השנים לכיסופים משיחיים לעשרת השבטים הנעלמים, שבזמן אמיתי גרמה הסתלקותם כנראה לשמחה גדולה בממלכת יהודה.  

בחולשתה של יהודה פשטו עליה גם האדומים והפלישתים ונגסו בשטחה. פרק זה, פרק כ"ח בספר דברי הימים ב', המתאר באופן מדויק יותר את אסונה של ממלכת יהודה בימי אחז, מנסה לגנות את אחז על פנייתו לתגלת פלאסר, ולזלזל בחלקו של האחרון בהמשך קיומה של ממלכת יהודה, אך ברור שאחז, בפנייתו למלך אשור, הציל את ממלכתו בימיה הקשים ביותר, והוא יכול היה להוריש לבנו חזקיהו ממלכה שהיתה חזקה דיה לשקם את כוחה, אם כי גם חזקיהו שמרד תחילה באשור, נאלץ לחזור ולהיכנע לה ואף להתמסר לממלכת בבל המתחזקת. לישעיהו, שניבא לו נבואה נוראה שיום יבוא וכל אוצרות ממלכתו ילקחו לבבל ובניו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל עונה חזקיהו בשלוה: "טוב דבר ה' אשר דיברת, ויאמר הלוא אם שלום ואמת יהיה ביָמָי" (מלכים ב', פרק כ, פסוקים י"ד-כ). חזקיהו שראה את ממלכת ישראל נחרבת בידי שלמנאסר מלך אשור והצליח בדוחק להסיר מעליו את איומו של מלך אשור סנחריב, לא ביקש אלא להבטיח את שלומה ועצם קיומה של ממלכתו בימי מלכותו שלו. אם הצליחה ממלכת יהודה לשרוד בכלל בין המעצמות האדירות אשור ובבל ומצרים, והמעצמה האיזורית ארם דמשק, רק תבונתם הפוליטית של מלכיה אחראית לכך, ולימים עלו לשלטון מלכים כיהויקים ובנו יהויכין שחסרו תבונה זאת.

האם למוסר יכול היה להיות תפקיד חיובי בימים הקשים ההם? האם חבירה של ישראל ליהודה כבימי אחאב ויהושפט היתה מצילה את שתי הממלכות? הלב מבקש לומר שכן, אבל מי יודע. חורבנה של ישראל התקבל ביהודה כעשיית צדק, הגם שאשור איימה בה במידה על קיומה של יהודה, ולימים חרצה בבל את גורלה. נוראות הימים ההם נצרבו בתודעת עמנו, אבל האם יש בהם כדי ללמדנו דרך נכונה? אוהב שוחד ורודף שלמונים לא פסו מבינינו, ועוד אינינו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא לומדים מלחמה, וחווים מלחמה אחר מלחמה. גם אותנו הולמים דברי חזקיהו "הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי", וכמו חזון אחרית הימים, גם זו היא עדיין רק משאלה.

ש. שפרה יורדת שאולה

שתי משוררות בשבוע אחד זה הרבה יותר מדי, אפילו למלאך המות שחרמשו ארוך וחד. והן כל כך שונות זו מזו. כל כך שונות. דבר איננו מחבר ביניהן לבד מתאריך המות, עניין מקרי וחסר חשיבות, שלא היה עולה על הדעת לולא צירוף המקרים. אלו מתה ש. שפרה בחודש התמוז אי אפשר היה להתעלם מכך שהמשוררת הגדולה של עלילות התמוז ירדה איתו שאולה, אבל המות בחודש שבט שהוא חודש הלבלוב איננו מעלה על הלב את הנשים מבכות את התמוז אלא את החיים החדשים שמפכים, את צדו השני של התמוז, זה שעולה מן השאול אל הארץ כמו הצמחים שנובטים מן האדמה ובאמת בראיון יפהפה למיה סלע לפני שלוש שנים אמרה ש. שפרה שרדת הגשם הוא זמן לאהבה. אבל היא עצמה הזדהתה כל העת עם האלה אִינַנָּה היורדת לשאול, מעשה שאפילו השירים העתיקים אינם מסבירים. ירידתה של אִינַנָּה לשאול, שהיא יודעת שיִקְשֶׁה עליה לשוב משם, איננה מובנת, וגם הזדהותה של ש. שפרה עם אִינַנָּה איננה מובנת. אִינַנָּה היא אכזרית, היא נוראה. מדוע ש. שפרה מזדהה איתה, מדוע שמה שורות מירידת איננה לשאול בפתח ספרה "אשה שמתאמנת בלחיות"? האם ההזדהות הזו עם אִינַנָּה מקורה ברצון לגבור על המות? ואולי חשה שהיא עצמה שלחה את אהובה לשאול כמו אִינַנָּה:

אשה שמתאמנת בלחיות פוקדת

את מצבת אישה, ריח ניחוח של

שרידי פרדסים מעלה בעיניה

דמעות, מַלּוּחַ, מַלּוּחַ, מגעגועים, אשה

שמתאמנת, מחליטה לפתע, לא מתאים

לה כלל, להעמיד למראשותיו עציץ

חֹמֶר רחב, ככל שיספיק הרֶוַח הצר

בין דלת אמותיו לדלת אמותיה

הממתינות, מתלבטת אם לטעת

בוגנויליאה, אֲדֻמָּה כדם,

מתורבתת, או סְגֻלָּה כשקיעה

מדברית פרועה.

אינני מבינה את עניין המַלּוּחַ – ניקדה בפתח, כלומר שהתכוונה לצמח, לא לטעם הדמעות, ומה עושה שם הצמח. דוקא את הרצון לבוגנוילאה עזת-צבע אני מבינה. אלה החיים שנובטים מן המות, גם כשאין חוזרים מן השאול. כבר מוכן לה קִבְרָה שלה לצדו. כל החיים אהבה גבר אחד, חיכתה לו. אני אמורה להבין, אבל אינני בטוחה שאני מבינה. כשמת חזרה לימיה כפילגשו:

חיכיתי לך במיטה כפולה מכוסה

בשמיכה, ריחה טחוב כמו בבית

המלון שבו בילינו את לילותינו הגנובים, סוף

סוף הגעת ואיך אהבת אותי, נשקת

לי כמו בימים ההם, בינינו

השמיכה ומתחתיה פרחתי אליך מגנוליה

לבנה פעורת עלי כותרת, פתאם

אמרת אני צריך ללכת, והשארת

אותי במיטה הכפולה בבית

המלון בורחת אל השינה, כלב

לבן מתולתל כמו כבש ליקק

את עיניי בלשון אדומה, וקמתי אל יקיצה

שבה אתה חי וזכר הריח בנחיריך למרות

שהלכת והשארת אותי

לבדי בבית המלון ולמרות שאפילו לא נגעת

בגופי מבעד לשמיכה, והלא רק עכשיו נשקת לי כל

כך חי.

נדמה לי שזאת התשוקה שאינני מבינה עד הסוף. השירים האלה נוראים:

כמה חמדה ניגרת

מאשה אם היא מוכנה ומזומנה לעלות

לילה לילה על משכב

רצפה, לילה לילה

על משכב ענפי

אקליפטוס על

משכב חול

ים, ולפעמים מגעגועים

למיטה על משכב

זונה ברחוב

הירקון.

היא מזדהה עם אִינַנָּה, שיש לה תשוקה לשלוט גם בשאול, שיורדת אל השאול, ואז שואלת לעלות מן השאול. אבל אולי גם תמהה על התשוקה, על כוח שלטונה של התשוקה. גם אִינַנָּה יורדת שאולה משתוקקת לכס אחותה מלכת השאול. יש בתשוקה משהו נורא.

איש לא בא על פילגש בְּעֶדְנָה

אף פעם אפילו בימים

הטובים, בעדנה, מתנמנמת

המלה בחיקה ברכבת לחיפה, ואחריה שבלי

שחפים על בצעי מים ועשב רך, מתערסלת ושועטת

מתערסלת ושועטת אף

פעם לא, תמיד על דגלו מלחמה

וכיבוש.

את השיר הזה אני אוהבת במיוחד. יש בו הרבה צער על מה שאינו אפשרי, הרבה כמיהה לאהבה אחרת מזו שהיא בלתי נמנעת, כמיהה וגם ויתור, כי מה שלא קורה, לא קורה אף פעם. אולי את זה אני יכולה להבין טוב יותר. אינני חושבת שהקרב בין איננה לאחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל העסיק אותה. היא חזרה ושבה שוב ושוב לאיננה ודומוזי בגלל אותו עניין לא פתור, הגבר והאשה והשנאה והאהבה והתשוקה שאין לה גבול והעדנה שלא היתה אבל התנמנמה בחיקה כשהיתה לבדה, אולי אהבה את העדר העדנה בשירים העתיקים, אולי היא חשבה שהקול שאין בו עדנה הוא קולם של החיים האמיתיים.

אחר אשר הוסרו בגדיה, והיא כורעת – הובאה האשה פנימה.

הקימה את אחותה מעל כסאה,

והיא – על כסאה ישבה.

שבעת שופטי האֲנֻנָּה חרצו עליה משפט:

נתנו בה עין – עין המות!

דִּבְּרוּ דָּבָר – דבר חרון!

קראו אליה – קריאת אשם!

הֻכְּתָה, הפכה לפֶגֶר,

את הַפֶּגֶר תלו על וו.

(בימים הרחוקים ההם, ש. שפרה, יעקב קליין, עמ' 358, ירידת איננה לשאול בתרגום ש.שפרה ויצחק צפתי)

אפילו המיתוס איננו מבאר את מעשי איננה בשאול. אביה האל אנליל מסתייג ממעשיה:

בתי, מרומי שמיים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,

איננה מרומי שמים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,

ממשלות שאול, ממשלות – איש בל יחמדם, ואשר ישיגם –

בשאול ישאר!

(בימים הרחוקים ההם, עמ' 359)

את השורות האלה שמה בפתח ספרה: "אשה שמתאמנת בלחיות", שם שרה לאהובה המת. וגם הוסיפה שתי שורות מכניסתה של איננה לשאול, איך הסירו מראשה את המצנפת, את נזר מלכותה בשמיים, כשירדה אל השאול, ששם בשיר (בימים הרחוקים ההם, עמ' 357) זו רק ההתחלה, שהרי אחר כך מסירים מצוארה את חרוזי הספיר, מחזה את הענק והמשכית, מידה את צמיד הזהב, את סמלי מלכותה ואת בגדיה, הכל נלקח ממנה והיא באה אל השאול עירום ועריה ומיד היא משליכה את אחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל מכס מלכותה ומתיישבת במקומה. מדוע אהבה ש. שפרה כל כך את המיתוס הזה? האם ראתה ברדתה של איננה אל השאול, שדודה מכל סמלי מלכותה ואפילו מבגדיה, סמל למעשה האהבה, שנוטל מן האדם את כל הגנותיו, לבד מעצמיותו? האם ראתה באיננה סמל לכוחה של האשה גם כשנוטלים ממנה את כל סממני הלואי, האם התפעלה מעוצמתה של איננה, גם אם זו הביאה על עצמה את המות? מאומץ לבה לרדת שאולה? ב"אשה שמתאמנת בלחיות" היא שוב ושוב מהרהרת בכך:

אני לא יכולה ללכת

איתך לשם הולכים

לבד

רק ללוות עַד ולקשור

לפחד עיניים.

ויותר מכך היא אומרת בשירה "כמנהג הודו":

אולי צריך באמת ללבוש

שחורים שנה תמימה לשרוט

שרטת בנגלה לעין כל

לשרוט בחתום מעין כל לילל

כְּתַנִּים, סגורה ומסוגרת בחדרי

חדרים, ואולי נכון

מכל להיות לאפר במי

הנהר

באותו ראיון למיה סלע אמרה:

"יום אחד הגברת הזאת אישתר [שמה האכדי של איננה השומרית] – שלא במקרה נהפכה לדגם להרבה תנועות פמיניסטיות בעולם, חוץ מאשר כאן – מורדת בחוקי האלים שאסרו על אלי השמים לרדת לשאול ועל אלי השאול לעלות לשמים. היא יורדת לשאול ואז הוא [תמוז] בחוץ לבדו ואין פיריון. האלים מסרבים לעזור לה. זה נוגע כמעט לכל אחת מהנשים שאני מכירה. את שוברת את החוקים של המשחק, תשלמי. רק אל אחד מצליח להחיות אותה, אבל מי שיוצא מהשאול חייב להביא תחליף. היא יוצאת לחפש תחליף. פוגשת את בעלה-אהובה לבוש בבגדי תפארתו עושה חיים. ומה היא אומרת? "אותו! קחוהו!" והוא יורד לשאול במקומה. את הדגם הזה לא תמצאי באף סיפור. תמיד האשה נשארת בשאול. כאן הוא נשאר והיא בחוץ. זה סיפור אדיר, שתפס את הפרדוקס העצום שבעצם הקיום הזוגי. את העימות הבלתי פוסק".

לכאורה פתרה ש. שפרה בראיון הזה את חידת משיכתה לאיננה-אישתר, אבל לא באמת, כפי שמראים שיריה. היא עצמה הירהרה במנהג הודו, דימיינה להישרף חיים ולרדת עם אהובה אלי קבר, להיות לאפר במימי הנהר מבלי לחזור אל ארץ החיים. את עצמה היא מתארת לא בתפקיד איננה הנועזת אלא בתפקיד סוכנת ביתה הנאמנה נִנְשֻׁבֻּר, אשר:

בעיניה שרטה עליה שרטת, באפה שרטה עליה שָׂרֶטֶת,

בחתום מעין כל, בעגבותיה, שרטה עליה שָׂרֶטֶת

(בימים הרחוקים ההם, עמ' 358)

את דמותה שלה שירטטה בדמות נִנְשֻׁבֻּר הנאמנה, המקוננת, האבלה, הנותרת לבדה מאחור. המשוררת הגדולה הזו, שהביאה אלינו את האפוסים הגדולים של בבל, שורש תרבותנו, ואלה נטמעו בדם שיריה, אהבה כל חייה איש אחד, אהבה עד מות, ולא לחינם העניקה לתרגומיה מעלילות איננה-אישתר ודומוזי-תמוז את הכותרת "עזה כמות אהבה". היא שראתה בעצמה אשה חופשית שחוגגת את החופש, היתה שפחתה של האהבה, פחדה מהמות אבל חשבה לא בלי הערצה על הנשים ההודיות הנשרפות חיים עם גופת בעליהן ויורדות עם אהובן שאולה. ש. שפרה היתה כל כולה אהבה עד מות, בהתמסרות המוחלטת שאין בה יראת המות היא ראתה סוג של ערך. היה בה בוז מסוים לחיינו הקטנים שאין בהם מחוות אדירות, ולו גם אכזריות, של אהבה ומות, שגדולות מן החיים. היא חלמה על אהבה שיש בה עדנה אבל התמסרה לאהבה שאין בה רחמים. לא ורד ענוג נניח על קברה הטרי, אלא בוגנוילאה אדומה כדם, או סגולה כשקיעה מדברית פרועה.