הבעיה שלי עם ברני סנדרס

לכאורה לא היתה צריכה להיות לי בעיה עם ברני סנדרס. גם אני חוזרת וכותבת כאן שנתניהו הוא גזען מתועב ושההסתה שלו נגד ערבים מזכירה לי את האנטישמים הגרועים ביותר שהסיתו ועדיין מסיתים נגד יהודים כדי לזכות בבחירות, כפי שקרה לא מאד מזמן גם בפולין וגם בהונגריה. ובכל זאת הרגשתי מאד גרוע כשברני סנדרס קרא לנתניהו גזען ריאקציונר ובמיוחד כשאמר שלא ילך לכינוס של איפאק. איפאק הוא שדולה של יהודים אמריקאים לתמיכה בישראל, ושלטונו הארוך של נתניהו בישראל חיזק גם את המגמות הימניות באיפאק, אבל זו עדיין שדולה לא מפלגתית שמייצגת את הזרם המרכזי ביהדות ארצות הברית, שרובה תומכת במפלגה הדמוקרטית ולא תומכת בהתנחלויות, ולהגדיר את איפאק כארגון שתומך בגזענות, זה קצת דומה להחלטת האו"ם משנת 1976 שהציונות היא גזענות, זו הכללה גסה שיש בה אפילו ניחוח אנטישמי, כי היא מנסה להכפיש שדולה שתומכת בישראל באשמת גזענות שנכונה לגבי נתניהו אבל לא נכונה לגבי אנשי איפאק, כולל אלה שתומכים בנתניהו. איפאק היא שדולה גדולה שאיננה מקשה אחת: הרבה יהודים אמריקאים חברים בה, ויש להם דעות מגוונות. יש אנשים שחושבים שלאיפאק יש השפעה מוגזמת, אבל רובם אנשים שנוטים ליחס ליהודים השפעה מוגזמת באופן כללי, שזו אחת הטענות הנפוצות של אנטישמים, שליהודים יש השפעה מוגזמת בהוליווד, או בקונגרס, או בארצות-הברית בכלל. בכלל יש עיסוק מאד מוגזם בישראל שזו מדינה של שמונה מיליון אנשים, וזה מגוחך לעסוק בה כל כך הרבה  במערכת בחירות אמריקאית שהיה ראוי לעסוק בה במעצמות כמו סין או רוסיה או ביבשת אוסטרליה העולה באש, במיוחד לאור מדיניות טראמפ בשאלות האקלים, או במוקדי סכסוך מדממים כמו סוריה, או במשבר הכלכלי הנורא בדרום אמריקה, אבל מתעסקים בישראל כי היא המולדת של אלהים הנוצרי שמת על הצלב ומאז אין ליהודים מנוחה. וברני סנדרס הוא מסוג היהודים שאנטישמים אוהבים, ואני לא אוהבת יהודים כאלה, שיותר מעניין אותם לשאת חן בעיני האנטישמים מאשר להגן על בני עמם. ויהודי ארצות הברית זקוקים להגנה, כי הם מתמודדים עם התפרצות קשה של אנטישמיות שגבתה בשנים האחרונות את חייהם של יהודים בארצות-הברית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, בטבח המחריד בבית הכנסת בפיטסבורג של 11 אנשים, ברצח אשה בסן דיאגו ולאחרונה במרכול יהודי בניו-ג'רסי. ישנה גם עלייה חדה בכמות ההתנכלויות על רקע אנטישמי שאינן רצחניות, אבל מערערות את תחושת הביטחון של היהודים. כאשר מועמד לנשיאות ארצות הברית שדבריו מהדהדים בכל העולם תוקף את נתניהו ואת מדינת ישראל, בתפיסתם של האנטישמים הוא מתיר את דמם של היהודים, גם אלה שחיים הרחק ממנה ואין להם שום קשר אליה, אבל קל לזהותם כיהודים, כאשר לבושם יהודי או שהם מתפללים בבית הכנסת. כאשר תוקפים קהילה כמו הקהילה היהודית, שמתמודדת עם התנכלויות אנטישמיות והתקפות אנטישמיות רצחניות, צריך לחשוב על מה שאומרים, ולהתבטא בצורה שלא תיתן לגיטימציה לאנטישמים לפגוע ביהודים, ולכן הדיבורים של ברני סנדרס הם מרושעים וחסרי אחריות, גם אם הם נכונים לגבי נתניהו, כי הוא יודע היטב שבארצות הברית דבריו אינם מתקבלים כהתקפה על ראש ממשלה מנוול של מדינת ישראל אלא כהתקפה על העם היהודי, כולל אלה שחיים בארצות הברית ואין להם שום קשר לישראל. גם הדברים שלו שיחזיר את השגרירות לתל-אביב נשמעו לי מרושעים ומטופשים. הסירוב למקם שגרירויות בישראל והרצון שירושלים תהיה בשליטה בינלאומית נבע תמיד מהסירוב הנוצרי האנטישמי להכיר בריבונות יהודית בירושלים, שעל פי המסורת הנוצרית ניטלה מהיהודים עקב סירובם להכיר באלהותו של ישו, וגם אם לא מכירים בשליטת ישראל במזרח ירושלים אין סיבה להימנע מהצבת שגרירויות בירושלים המערבית. הרי גם לפני הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית סירבו רוב המדינות להציב שגרירויות בירושלים מהסיבה האנטישמית, והותיקן בכלל סירב להכיר בישראל עד שהוקמה הרשות הפלשתינית והותיקן הכיר בישראל כדי שיוכל להכיר ברשות הפלשתינית ולשלוח גם אליה נציגות, שזה בסדר גמור כמובן, רק חבל שהם לא חשבו להכיר במדינת ישראל מיד עם הקמתה, שאולי זה היה פחות מבליט את המהירות שבה הם הכירו במשטרו של היטלר עם חתימת הקונקורדט עם גרמניה הנאצית. אולי ברני סנדרס ממש צודק בדבריו על נתניהו, אבל הוא לא אדם פרטי ולא אזרח ישראלי שנאבק נגד ראש ממשלה מושחת וגזען שמסרב להיפרד ממנעמי שלטונו הארוך הרבה יותר מדי. ברני סנדרס הוא מועמד לנשיאות ארצות הברית וכשהוא תוקף את ישראל ואת השדולה היהודית אמריקאית איפאק המתקפה שלו מתקבלת כמתקפה על יהדות ארצות הברית שבשום אופן איננה אחראית למדיניות של נתניהו או של ישראל בכלל, והוא יודע שכך מתקבלים הדברים בארצות הברית, ויכול היה להגיד דברים זהירים יותר, אבל הוא לא רצה להיות זהיר, הוא רצה למצוא חן על חשבון יהודים אמריקאים שלא עשו שום רע לאיש אבל עלולים להיפגע מהדיבורים הלא אחראיים שלו, ולכן הוא עשה מעשה מנוול. ואם מישהו חושב שזה יעזור לסנדרס לנצח את דונלד טראמפ הוא טיפש. האנטישמיות בארצות הברית היא בעלייה והיא רצחנית ומסוכנת בגלל הפקרות הנשק והנטייה לאלימות בארצות הברית, שזאת בעיה חמורה של החברה האמריקאית שכמובן הרבה יותר רחבה מבעיית האנטישמיות בארצות הברית. אבל לרוב האמריקאים יש יחס חיובי לישראל בגלל המסורת האוונגליסטית החזקה בארצות הברית ובגלל האתוס האמריקאי של ההימלטות מהרדיפות הדתיות באירופה לארצות הברית שהפכה את המיתוס של יציאת מצרים למיתוס אמריקאי ואת ההזדהות עם היהודים בארצות הברית לייחודית בעולם כולו. לכן אם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית, יש הרבה יותר סיכויים שדונלד טראמפ ינצח, מאשר שסנדרס ינצח ויגשים את המדיניות שלו נגד ישראל, ומי שבאמת רוצה לסלק את טראמפ מהנשיאות, לא צריך להתפעל מסנדרס, כי הוא הרבה יותר טוב בלהזיק למועמדים שיכולים לנצח את טראמפ מאשר בלנצח את טראמפ, וההצלחה שלו היא לאו דוקא בשורה טובה.       

חתונה ממבט ראשון

הבוקר כשקמתי ראיתי שסופסוף נפתחו ניצני הרקפות ושתי רקפות פורחות בעציץ, וגם רקפת אחת סגולה הפתיעה ופרחה בעציץ הגדול, ומיד היה לי מצב רוח רומנטי, אז ראיתי בפעם המי יודע כמה בגרסה המי יודע כמה את גאווה ודעה קדומה, עם קירה נייטלי בתור אליזבת בנט יפהפיה וברנדה בלתין בתור האמא הבלתי נסבלת שזה כמעט התפקיד הקבוע שלה ודונלד סאתרלנד הנהדר בתור מר בנט וג'ודי דנץ בתור הרוזנת המכשפה – אני יותר אוהבת אותה כשהיא נחמדה – ומתיו מקפאדן בתור מיסטר דארסי קצת עצי מדי – טוב, קולין פירת' היה יותר מוצלח וגם יותר שמנמן ואהבתי את זה, וחשבתי איזה עונג לראות סרט שיודעים בדיוק מה יקרה ומה יגידו ובכל זאת כל כך נהנים לשמוע את השחקנים אומרים את הטקסט, כמובן גם מפני שאין שנינות כשנינותה של ג'יין אוסטין, שתיעבה נשים פתיות אפילו יותר משתיעבה גברים מרושעים, אבל זה לא רק זה. הקסם הזה שמאז היותנו ילדים אנחנו אוהבים לשמוע את הסיפורים שאנחנו מכירים בעל פה ויודעים לדקלם אותם מלה במלה, אי אפשר להסביר אותו. אז צפיתי מרותקת בפעם המי יודע כמה באליזבת בנט מתאהבת במר דארסי ולהיפך ואחר כך ראיתי את חתונה ממבט ראשון, ששם הקסם אמור להיות הפוך, כלומר שאין לאף אחד מושג מה יקרה, וזה מה שאמור להדביק אותנו למסך. ובאמת הייתי מרותקת לזוג המאד נוגע ללב שמחפש פרק ב' אבל עוד לא ראינו אותם נפגשים, כי קשת צריכה להרוויח וחתונה ממבט ראשון היא משאבת צופים וכסף וצריך למתוח את הסיפור ולהכניס הרבה פרסומות והרבה מריחות זמן. כל זה לא ממש מפריע לי, כי באמצע אני מבשלת חזה עוף לאושר, אוכלת בננה ושוטפת כמה צלחות ואפילו כותבת קצת. מה שכן מפריע לי שהחליטו למלא את הזמן שהתפנה בגלל שהפסיקו להראות לנו את הזוג המאושר בהסברים איך משדכים את בני הזוג בתכנית, והיה לזה ריח לא נעים. זאת אומרת, חוץ מזה שהסבירו שעושים לזוגות בדיקות דנ"א בציריך כדי למצוא התאמה לפיהן, שזה באמת דבר טפשי במיוחד להגיד, כי אפשר למצוא בבדיקות דנ"א המון דברים אבל לא התאמה. אני מנחשת שעושים בדיקות כאלה כדי לוודא שלא ישדכו זוג שיוולדו לו ילדים חולים וקשת תקבל תביעת פיצויים ענקית שתקזז את כל הכסף שעושים מפרסומות בין סצינה לסצינה של חתונה ממבט ראשון, כי לא נראה לי שמישהו יעשה בדיקות כאלה יקרות רק בשביל לראות שמשה ודניאלה ששניהם נורא אוהבים לקום בחמש בבוקר ולרכב על אופניים במכנסי טייץ מבריקים יכולים אולי להתאים. כמובן יחסית לאחוז הזוגות שנשארים ביחד לא היו צריכים לפחד במיוחד בקשת מתביעה כזאת, אבל לכל חברת הפקה יש עורך דין כריש שלא לוקח שום סיכונים, אז עושים לזוגות בדיקות דנ"א, שזה דבר שתמיד רציתי לעשות כדי לגלות אם אני באמת שייכת למשפחת המוצא שלי, אבל חיכיתי יותר מדי ועכשיו כולם כבר מתים ואני לעולם לא אדע אם בעצם אני מאומצת. אבל בחתונה ממבט ראשון לא מסתפקים בזה ועושים גם בדיקות ריח. אומרים לאנשים לא להתרחץ ולא להחליף בגדים שלושה ימים ואז להביא את הבגד למעבדה ששם בני הזוג הפוטנציאלים מריחים אותו, מה שגרם לאחת המועמדות לתכנית לומר במבט מהורהר שבעצם אנחנו חיות. אני כבר לא מדברת על הבסיס המדעי המאד מפוקפק של השיטה הזאת, אני מדברת על הריח, שלמרות שאי אפשר להרגיש ריחות בטלויזיה השאירה לי ריח מאד לא נעים. בכלל הקטעים של "אנשי המדע" בתכנית, כמו הפרסומות, נראים לי כמו עונש שנותנים למי שמתמכר כמוני לתכניות ריאליטי אויליות ולא מסוגל להפסיק לצפות בהן למרות שהוא יודע שעובדים עליו, שהשידוכים האלה הרבה יותר עלובים ומופרכים מאלה שאנשים בלי יומרות מסדרים לחברים שלהם שנדמה להם שהם מתאימים ויש להם בטח אחוזי הצלחה הרבה יותר גבוהים, ואולי בעצם הפסיכולוגים שם בשביל שאנשים לא יברחו מהתכנית אחרי יומיים וקשת תפסיד את כל ההוצאות של ההפקה ותישאר עם גירושין ממבט ראשון שזה דוקא רעיון. בכל אופן המחשבה שאנשים הסכימו בשביל התכנית ללבוש שלוש יממות את אותו בגד בלי להתרחץ ולהביא אותו למעבדה שמישהו יריח אותו, איך להגיד, הייתי מעדיפה שאת זה לא יספרו לי, למרות שנורא חשוב להם לספר את הדברים האלה, כי זה עושה אותם כביכול מדעיים, למרות שאין שקר גדול יותר מלומר שאפשר למצוא אהבה בשיטה מדעית, שאם מישהו היה מגלה דבר כזה הוא היה מקבל פרס נובל מזמן. וחשבתי שבטח האנשים שבאים לתכנית הזאת באים בגלל הפחד. זאת אומרת הם רוצים שמישהו יבדוק בשבילם עם מי הם עומדים לצאת ואת מי הם מכניסים הביתה, ומה שהתכנית בעצם מבטיחה להם זה שזה לא יהיה רוצח סדרתי או נוכל שירוקן להם את חשבון הבנק, שגם לקשת זה חשוב כי הם לא רוצים שמישהו יגיש נגדם תביעה ענקית וכו'. אנשים כאילו באים לתכנית הזאת מתוך תקוה, אבל אולי בעצם הם באים מפחד, כי הם רוצים איזו תעודת ביטוח שהרצון שלהם באהבה לא יפיל אותם לזרועותיהם של סוטים או פושעים כי החיים הם דבר נורא מפחיד. אולי היה עדיף במקום לא להתרחץ שלושה ימים ולעשות בדיקות גנטיות אם אנשים היו חוזרים לשיטות הישנות, יוצאים עם מישהו שמכירים כבר, מישהו מהעבודה או חבר של חברים, במקום לחפש אהבה באינטרנט או במועדונים. ממילא בשביל להתקבל לתכנית טלויזיה צריך להיות רזה ומטופח כמו האנשים שנבחרים להשתתף בתכנית, כי ההתאמה האמיתית שמחפשים זה מי מתאים להופיע בטלויזיה, ולכן לא רואים בתכנית הזאת אנשים שמנים או לא כל כך יפים. כולם שם רזים וספורטיבים ועושים ג'וגינג או רוכבים על אופניים או שוחים. לכן אני רואה את התכנית הזאת מהספה ובכל פעם שהאנשים הרזים והיפים בתכנית מספרים על בן הזוג האנרגטי שהם מחפשים ועל הנפש הצעירה שלהם שמחפשת עוד נפש צעירה ועל כמה שהם בעצם עוד ילדים, אני נאנחת וחושבת לעצמי שאם הייתי מחפשת בעל הייתי מעדיפה אחד שמן ועצלן שאוהב לנמנם על הספה, כי רק זה חסר לי בעל שקם בחמש בבוקר לרכב על אופניים או חולם לטפס על האוורסט. אני כבר זקנה וגם הנפש שלי לגמרי זקנה ואני יודעת שסוד האושר בחיים הוא לעשות בעצמך מעט ככל האפשר ולהתמקם יפה על הספה כדי לצפות בנחת באלה שמתאמצים.    

לא אובייקטיבית

היום התעצבנתי כשראיתי שקלמן ליבסקינד ואראל סגל שוב מגישים את התכנית שלהם בכאן 11. יכלו לפחות לחכות עוד כמה ימים עד שיחזירו את סגל לשדר, ויכלו להגיד גם לליבסקינד שיישאר בבית ביחד עם החבר שלו אם כל כך מפריע לו שהשעו את סגל בגלל סרטון התעמולה שלו עם נתניהו, שזה מה שהיו עושים אם מישהו שהוא לא עיתונאי חצר של נתניהו היה אומר איזו אמירה שלא נוחה לנתניהו, והכי מעצבנים אותי אלה מהשמאל שתמיד צריכים להגן על חופש התעמולה של חצרני נתניהו ודובריו למיניהם בכובע כזה או אחר. אין לי כוח עכשיו להיות אובייקטיבית. אני מתעבת את האנשים האלה סגל וליבסקינד וריקלין ומגל, וכל יום שלא צריך לראות אותם בטלויזיה הוא יום טוב. וזה לא שמפריע לי סרטון התעמולה שלהם עם נתניהו, מפריעות לי התכניות שבהן הם מנחים ומדברים כביכול על כל מיני נושאים אקטואלים ועושים כביכול עבודה עיתונאית, ובעצם רק מדבררים את נתניהו ואת הימין באופן כללי, וזה כולל גם את עמית סגל שמסביר בחדשות שממשלה עם הרשימה המשותפת היא לא לגיטימית, רק רוצחים וטרוריסטים כמו אבא שלו הם לגיטימים. נמאסו עלי כל תועמלני נתניהו שכביכול רק עושים את העבודה שלהם אבל כל הזמן מדבררים את הגזענות המתועבת של נתניהו שהתחיל את הקריירה שלו בהסתה נגד רבין עד שרבין נרצח והוא נבחר לראשות הממשלה במקומו וממשיך בהסתה גזענית נגד ערבים ובמיוחד נגד חברי הכנסת הערבים היותר מתונים, איימן עודה ואחמד טיבי, שאת השמות שלהם הוא מבטא כאילו היו קללה, ובכל פעם שאני שומעת אותו מסית נגד ערבים אני מרגישה בחילה כזאת לא רק מנתניהו אלא מכל האנשים שמאפשרים במדינת היהודים ראש ממשלה שמזכיר בהסתה הגזענית המחליאה שלו את הצוררים הכי גרועים נגד עמנו, כי זה שיש פה ראש ממשלה מתועב כזה זו בושה לכולנו, וכל עיתונאי החצר שלו הם אנשים שלא ראוי לאנשים הגונים לשבת בחברתם, כי הם משרתי הגזענות והשנאה, והם הופכים את המדינה שלנו למקום מחליא, ולא מעניין אותי חופש הביטוי שלהם כי לא זכור לי שהם נלחמו פעם עבור חופש הביטוי של איזה שמאלני. בעיקר הם עוסקים בסתימת פיות של שמאלנים, וזה לא מקרה שרוצים להוריד דוקא את גאולה ולונדון שזאת כמעט התכנית היחידה בכאן 11 שממש מעניינת ושוה להדליק בשבילה את הטלויזיה במיוחד. היה משהו כל כך יהיר גם בסרטון עם נתניהו וגם בפוסט התמיכה של קלמן ליבסקינד בסגל. זה לא היה אומץ כי לא צריך אומץ לא בשביל ללקק לראש הממשלה ולא בשביל לתמוך במשרתיו. אומץ צריך בשביל למתוח ביקורת על בעלי הכוח. על ביקורת משלמים ביוקר. על חנופה ממש לא. וחופש דיבור הוא חשוב אם נותנים אותו לכולם, לא רק למשרתי השלטון.

ממש נגמר לי הכוח להיות אובייקטיבית ולהגן על עקרונות מופשטים. נמאס לי מאיילה חסון עם האובססיה שלה לפרשת הרפז שכמו בקריקטורה הקולעת של עמוס בידרמן ב"הארץ" גם אני חושבת שעדיף כבר קורונה. כל הסיפור של הקורונה פשוט מרתק אותי שאני לא יכולה להתנתק מזה, ואחרי שגומרים לדווח על זה אני הולכת לחדר שלי בשביל לא לראות ולא לשמוע את נתניהו מדבר דברי בלע וחסידיו השוטים מריעים בהתפעלות, ולא הצלחתי אף פעם להבין מה כל כך נורא בזה שאשכנזי התבייש להגיד שהוא חשב שמסמך הרפז אמיתי ומנדלבליט ביקש לחשוב על הכל לילה אחד. כל התגלית העיתונאית המסעירה של ברוך קרא נראית כמו עוד ספין של נתניהו להגיד שמנדלבליט הגיש נגדו כתבי אישום בגלל שהוא תומך בגבי אשכנזי, כלומר בכחול לבן, ונתניהו מפחד שהם ינצחו אותו בבחירות וסופסוף הוא יפסיק להיות ראש ממשלה ואולי גם יישלח למאסר. אני לא מאמינה שבדיוק שבועיים לפני הבחירות מפרסמים את הקלטות של מנדלבליט ואשכנזי בגלל שאיזה עיתונאי נהיה פתאם נורא חרוץ. ברור שמישהו הדליף את המידע הזה כדי לעזור לנתניהו, ולהשאיר אותנו ברפובליקת הבננות הגזענית והדוחה שהוא עשה ממדינת ישראל, שפעם היתה מדינה שלא התביישתי בה ועכשיו נראית כמו אחוזה פיאודלית שבה מושל ביד רמה האדון הפיאודלי נתניהו, שנתיניו הכנועים מביאים לו דורונות ומתחנפים אליו ולגברת, ושרים לו היושב במרומים כאילו הוא בעצמו אלהים. שליטים דמוקרטים אמיתיים לא מארגנים לעצמם עצרות חנופה מביכות כאלה, ואל תגידו לי טראמפ כי טראמפ הוא באמת לא דמוקרט והוא הפך את ארצות-הברית למדינה שרבים מתושביה מתביישים בה. מה הטעם להגן על עקרונות כלליים כשיש בן אדם כמו נתניהו שאין לו שום מעצורים ושום בושה והוא גורר את ישראל פעם שלישית לבחירות בתקוה שהוא יישאר ראש ממשלה ויוכל לבקש שוב חסינות או להעביר חקיקה שבכלל תבטל את התביעה. אנחנו נלחמים על הקיום של ישראל כמדינה דמוקרטית וזאת מלחמה לחיים ולמות, ואין זמן להיות נחמדים לסגלים ולריקלינים שביום שהם יוכלו הם יזרקו את כולנו לבית סוהר כשנעז לפתוח את הפה. חנפני החצר של נתניהו הם האויבים שלנו, ואי אפשר להתייחס אליהם כמו לקולגות, ולו מהסיבה הפשוטה שהם לא קולגיאלים, אלא לבני מינם בלבד.  

יפו הכבושה

כתבתי כאן על סרטו הנפלא של רם לוי "המתים של יפו", שהוא סרט אלגורי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ויפו בו היא משל לשטח כבוש, אבל למרות שיפו היא חלק ממדינת ישראל ולא שטח כבוש באופן רשמי, יפו היא כן שטח כבוש, וזה דבר שהטריד אותי כל הזמן בשנה האחרונה, שבה ביליתי הרבה ביפו אצל בתי והסתובבתי הרבה ביפו, וראיתי כמה יפו חנוקה בין ערים יהודיות, תל-אביב מצפון ובת-ים מדרום וחולון ממזרח, שיושבות על כל עתודות הקרקע של יפו וחונקות אותה מכל הצדדים שאין לה לאן להתפשט ואיפה לבנות בתים חדשים לבני העיר שמתבגרים, ואני לא יודעת אם עשו את זה בכוונה כדי לחנוק את יפו, כמו שבנו את נצרת עילית כדי לחנוק את נצרת הערבית, ואת יפו העתיקה השאירו כמו מוזיאון לתיירים, אבל לא השאירו ליפו מרחב נשימה להתפתח כעיר. ועכשיו עושים בדרום של יפו פרוייקט של פינוי-פיצוי, כדי לפנות את השיכונים הישנים ולהעביר את התושבים למגדלים צפופים ורבי קומות שבנו למשל בשדרות ירושלים, מגדלים גבוהים ומכוערים שלתוכם רוצים לדחוף את התושבים של יפו כדי שלא יתפסו הרבה שטח, כמו שעשו בצרפת עם המהגרים מצפון-אפריקה שדחפו אותם למגדלים בפרברים ועכשיו מתפלאים שהם מוכנים לשרוף את כל פריז. גם התושבים של יפו לא יכולים לחיות במגדלים, הם לא יכולים לחיות בלי החצרות והגינות, שבהן הם יושבים בשעות הערב עם השכנים והחברים והמשפחות. הם פחות הולכים לבתי הקפה. בבתי הקפה יושבים יותר תל-אביבים שנראים ברובם צפונים ובאים ליפו במכונית לאכול ולערוך קניות, וככה יפו נהייתה יקרה מדי לתושבים שלה, שקשה להם לחיות שם ועוד יותר קשה להם לקנות שם דירות. ליהודים זה נוח לבוא לשם כי הדירות שם יותר זולות והאווירה אקזוטית וזה מתאים לבוהמה התל-אביבית שהיא בוהמה די תפרנית ברובה ומאד נמשכת לאקזוטי, וגם משלה את עצמה שיש ביפו דו-קיום בין יהודים וערבים, ובאמת יש דו-קיום אבל מתוך כפייה, לא מתוך בחירה, כי בעלי העסקים ביפו צריכים את הלקוחות היהודים בשביל להתפרנס ולכן הם מאד נחמדים אליהם, אבל הם מאד מודעים לזה שהלקוחות היהודים הם יהודים ולא משלהם ושהיהודים רואים בהם מיעוט שהוא לכל היותר נסבל ולא אזרחים שווים. לרחובות ביפו כמו בעיר כבושה קראו בשמות של יהודים. בדרום של יפו יש הרבה שמות של חסידים וחסידויות, רחוב הבעל-שם טוב, ושדרות חב"ד, ורבי נחמן מברסלב והמגיד ממזריץ' ורבי ישראל מרוז'ין, ויפו כולה לחוצה בין רחוב יפת הארוך לבין שדרות ירושלים שנמשכות דרומה לחולון כמו קשישה שנדחקה למיטת סדום, ולמשורר הגדול ג'ובראן חליל ג'ובראן הקצו רק סמטה קטנה שלפחות היא הולכת אל הים. קשה לחוש את השנאה והזעם ביפו כי האנשים שם לרוב נחמדים ליהודים, אבל אני הסתובבתי שם עם הכלב שלי הגדול אז שמעתי מסננים לעברי קללות ועלבונות וגם צעקו עלי, וכשהלכתי פעם לרחוץ בים ילד ערבי זרק לי כדורי חול על הגב, ועשיתי את עצמי לא מרגישה ולא רואה. כל זה לא קרה הרבה אבל זה קרה, וחשבתי שיש ביפו הרבה שנאה כבושה שיכולה להתפרץ, ובייחוד ישנה התחושה הזאת, שכל הזמן מודעים לזה שאני יהודיה וחושבים על זה גם אם לא אומרים שום דבר. פעם הלכתי לקנות בשר ברחוב יפת אצל בישארה חינאווי ואושר היה איתי והיתה שם לקוחה מוסלמית שנרתעה ממנו אז חיכיתי בחוץ ואז אדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה והכלב שלי מתנהג בסדר ואמר לי להיכנס לחנות והאשה אמרה לי: אצלנו אומרים שכלב יותר טוב מבן-אדם, כי הוא נאמן. גם אני חושבת שכלב יותר טוב מבן-אדם כי הוא נאמן, ובעיקר הוא פחות צבוע מבני-אדם. אבל האשה הזאת בטוח לא חשבה שכלבים יותר טובים מבני-אדם, היא די נרתעה מאושר, אבל היא הרגישה צורך להיות נחמדה אליי אחרי שאדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה ואני בסדר, זאת אומרת יהודיה אבל מתנהגת נורמלי עם ערבים ולא מציקה להם בגלל שהם ערבים. זה יותר עשה לי חשק לבכות מהאנשים שקללו אותי. כשצפינו בסרט של רם לוי היו אנשים שכעסו על הסרט ואמרו למה היהודים שם רעים, והאמת היא שהם לא רעים במיוחד, הם שוטרים שעושים את העבודה שלהם ותופסים שוהים בלתי חוקיים שבאים מהגדה לעבוד ביפו, והם לא מתנהגים באכזריות, לפעמים הם אפילו ידידותיים, ואיש אחד אמר שהסרט נהדר אבל שלא היתה ברירה אחרי שקאוקג'י תקף אותנו היינו חייבים לגרש את הערבים ואולי זה אפילו נכון, אבל מאז עברו הרבה שנים ואנחנו כבר לא נלחמים על נפשנו, כבר יש לנו מרחב מחיה משלנו, אז אפשר לגלות קצת יותר רגישות למה שמרגישים אחרים, ולא מוכרחים כל הזמן לדרוך על יבלות, אפשר קצת ללכת מסביב וקצת פחות לדרוך על רגליים של אחרים, שגם הם יוכלו קצת לנשום לרווחה.

היינריך היינה / תחת עץ צחור

ט"ו בשבט היום, ובעמק המצלבה פרחו השקדיות בלבן, אבל השמים התקדרו והרוח שרקה, והשמש לא זרחה כמו בשיר. ובכל זאת השיר של היינה אופטימי.

היינריך היינה

תַּחַת עֵץ צָחוֹר יוֹשֵׁב

הַרְחֵק שְׁמַע רוּחַ מְיַבֵּב

רְאֵה אֵיךְ עֲנָנִים דּוֹמְמִים

בִּשְׂמִיכַת עֲרָפֶל נָמִים.

רְאֵה אֵיךְ לְמַטָּה נָחִים

שָׂדֶה וַיַעַר קֵרְחִים

חֹרֶף סְבִיבְךָ, חֹרֶף בְּךָ,

וְקָפוּא גַּם לִבְּךָ.

לְפֶתַע צוֹנְחִים עָלֶיךָ מַטָּה

פְּתִיתִים צְחוֹרִים, וּבְדִּכְּאוֹנְךָ

תַּחֲשֹׁב שֶׁזוֹ סוּפַת שְׁלָגִים

מִן הָעֵץ עָלֶיךָ נִשְׁפְּכָה.

אַךְ זוֹ אֵינָה סוּפַת שְׁלָגִים

תַּבְחִין בִּבְעָתָה שְׂמֵחָה

פְּרִיחַת אָבִיב רֵיחָנִית

הִיא שֶׁמְכַסָּה אוֹתְךָ.

אֵיזֶה קֶסֶם מַרְהִיב

הָפַךְ חֹרֶף לְאָבִיב

הֶחֱלִיף שֶׁלֶג בִּפְרִיחָה

שֶׁמֵחָדָשׁ אוֹהֵב לִבְּךָ.

רם לוי / המתים של יפו

רם לוי / המתים של יפו

ראשית כל, זהו סרט יפהפה, שמצולם להפליא, ומלא סצינות צבעוניות וחלומיות, שניכרת בו השפעת הניאו-ריאליזם האיטלקי ובפרט סרטיו המאוחרים של פליני, שרם לוי סיפר בשיחה לאחר הסרט שהושפע מן המוסיקה בסרטים שלו, וככל הנראה התכוון למלחין נינו רותה שעבד עם פליני בקביעות. רם לוי עבד עם המלחין הישראלי רן בגנו, שהלחין את המוסיקה לסרט. לא רק המוסיקה מעלה בתודעה את פליני, שגם כשצילם סרט תיעודי צילם חלום ולא מציאות. גם הסרט של רם לוי, שעל פי התקציר נשמע כסיפור משולי החדשות, איננו סרט ריאליסטי, אלא סרט סימבולי ואלגורי, שמספר סיפור שובר לב ושואל הרבה שאלות יותר משהוא נותן תשובות. זה איננו סרט שעוסק במציאות כפי שהינה אלא כפי שהיא נחווית בדימיונם של אנשים, זה סרט שיותר משהוא מבקש לומר משהו, הוא מבקש להפנות את המבט למה שקל להתעלם ממנו, ויותר משהוא מבקש לעורר רגשות הוא מבקש לפתח רגישות למה שאפשר לראות רק כאשר חפצים להתבונן. הסיפור שפותח את הסרט ונשמע כסיפור אגדה על שלדים וגולגלות שמתגלגלים לים בחורף סוער מבית קברות הבנוי על מצוק, הוא למרבה הפלא סיפור אמיתי לגמרי, שהתרחש במציאות, אבל בסרט הסיפור הזה איננו מדבר על המתים שנקברו בבית הקברות, אלא על החיים שגורשו מיפו. אולי גם קרוב המשפחה של גיבור הסרט ששלח את שלושת ילדיו לבית קרובו חשוך הילדים הוא בנם של מגורשים מיפו. אולי כן ואולי לא. היו צופים שכעסו על שהסרט מזכיר את תושביה הערבים של יפו שהיהודים גירשו במלחמת השחרור. אבל הסרט איננו עוסק במגורשים מוחשיים, אלא מנסה להנכיח את המגורשים כפי שמנכיחים זיכרון של מתים. וכך המתים של יפו אינם המתים שנקברו בבית הקברות שלה ושלדיהם התגלגלו אל הים, אלא המגורשים שמתו משום שחלף זמן רב כל כך מאז גורשו, והם לא מתו ביפו אלא בניכר, הם המתים של יפו לא משום שמתו ביפו, אלא משום שיפו מנכיחה את העדרם.

ספק רב אם יש היום ביפו בתים עזובים שלא אוכלסו. במצוקת הדיור המתמדת ביפו היה מן הסתם בית ריק מאוכלס במהרה. אבל במרכז הסרט עומד בית ריק ונטוש שמנכיח את הערבים שכבר אינם גרים כאן, ובו מצולם סרט, סרט קלישאי שמצלם במאי בריטי, ובו כל הקלישאות האירופיות על המזרח. לכן בסרטו של הבמאי הבריטי יש דרוויש מסתובב, מסתובב סביב עצמו ועולה השמיימה, בסצינה יפה ומפעימה במיוחד. האם אתם שחייתם כל חייכם במזרח התיכון ראיתם אי פעם דרוויש מסתובב סביב עצמו? מן הסתם מעולם לא, אבל כמעט בכל ספר אירופי שמתאר את המזרח יש דרוויש מסתובב. הדרוויש איננו חלק מהסיפור, הוא חלק מהדימוי האוריינטליסטי והקולוניאליסטי של המזרח שלוי  מדבר בגנותו מפיה של שחקנית בריטית צעירה שאיננה אוהבת את התסריט שכתב אביה הבמאי לא רק משום שאיננו אמת, אלא משום שהוא קיטש בכל קנה מידה. השאלה הזו, מהי אמנות ומהו קיטש היא אחת השאלות שלוי מתלבט בהן בסרטו. אחת התשובות לכך שהוא נותן מפי השחקנית הצעירה היא שקיטש הוא ניסיון ליפות את המציאות, להדחיק את הרוע והאכזריות שבה. אבל קיטש הוא גם עניין של הקשר. גם העמדת דבר מחוץ להקשרו הנכון היא קיטש. קיטש הוא הצבת דברים מחוץ להקשרם הנכון. אפילו מוות יכול להיות קיטש, אם הוא מוצג באופן שמוציא אותו מהקשרו הנכון.

באמצעות הסרט בתוך סרט דן לוי בשאלה איך נכון לתאר מציאות עכשווית ומציאות היסטורית, שאלות שהטרידו אותו שנים רבות שבהן התמהמה ביצירת סרטו. אבל אלה השאלות שברקע העשייה הקולנועית. הסרט עצמו דן באופי הקולוניאלי של הציונות, והוא עושה זאת בתחכום רב באמצעות דיון בקולוניאליזם הבריטי. לוי מדבר על יפו, לא על הגדה המערבית, או יהודה ושומרון כפי שיעדיפו אחרים. ויפו היא משל. לכן אין בסרט שום מונומנט מוכר מיפו. לא מגדל השעון ולא הנמל – למעט תקריב של סירת דייגים אחת, לא חוף עלייה ולא כיכר חאג' כחיל. יפו של לוי היא תקריב של בית ועוד בית, דלת כניסה, קטע רחוב, מכולת. יפו היא כל מקום שבו אנשים נתונים לשלטונו של עם אחר שמתנשא עליהם, מתעמר בהם, שולט בגורלם. הדיכוי איננו צריך להיות מוחשי. די בכך  שהנפש מדוכאת. די בכך שאדם מרגיש שהרשויות עשויות להתנכל לו גם אם לא עשה כל רע. רק מפני שהינו מי שהינו. די בכך שהוא חש שיש אנחנו והם,והוא איננו אחד מהם, הוא אחד מהאחרים.

לוי התבסס על סיפור של גלעד עברון המנוח, שעמו עבד בשיתוף פעולה שנים רבות. אבל הוא לקח את הסיפור למקום שלו, הפך אותו דרמטי וטראגי יותר, לא משום שהמציאות היא אכן טראגית. לוי לא ביקש לשקף את המציאות אלא לשרטט את הסבל האנושי הכרוך בה, את המחיר האנושי הכרוך בה. הוא קטע את סרטו בנקודה שבה יכול כל אחד מהצופים להמשיך את הסיפור כרצונו. הוא בחר שלא לסיים אף לא אחד משני הסיפורים שמובאים בסרטו, והשאיר לצופים את האפשרות לדמיין סוף כרצונם. הסוף איננו באמת חשוב בסרט הזה, החשוב הוא להבין את הגיבורים שלו, כאשר אנו צופים בהם מתמודדים עם חייהם. אלה גיבורים שלא קשה להזדהות איתם, גיבורים שאינם מאלה שיוזמים ועושים, אלא מתמודדים כמיטב יכולתם עם כל מה שהחיים מנחיתים עליהם, והחיים מנחיתים עליהם לא מעט.

לוי איננו מסתיר את חיבתו לחולמים, למופנמים, לשקטים, לילד איברהים שרוצה לדעת מה יש אחרי הים ומדוע החיה הקרויה בעברית "עצלן" מחייכת. יש בסרט הרבה רגעים דרמטיים ומזעזעים אבל אהבתי במיוחד את הרגעים שבהם מתמקדת המצלמה בפניו של הילד איברהים והסרט כולו מתכנס לתוך פניו רבי ההבעה והדימיון שבתוכו הוא בוחר לחיות. כשהוא מציג לקצין המשטרה את תמונת העצלן שלו, ומציאות הסכסוך האכזרית נסוגה לרגע מפני עולם הדימיון שבתוכו חי הילד, ולרגע ניצתת התקוה שהטוב ינצח.

אבל הלב מפחד שלא.