בחירות לחירות

 

 תוצאות הבחירות עשו אותי מאושרת. אולי זה רק מפני שהיו לי ציפיות כל כך נמוכות, וכל כך פחדתי שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה, וקיויתי שלפחות יהיו לה ארבעה מנדטים, ויש לה ששה, וגם מפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים, והשמאל דוקא התחזק ולא נמחק. דוקא הבחירות האלה מראות שאסור לוותר ושצריך להתעקש על הדברים שמאמינים בהם, ולא צריך לשמוע לאנשים שאומרים תפרשו, תפרשו, ועוד בגלל סקרים, שמבוססים על מדגם ועל הערכות, שכנראה מאד מתקשות לדייק כשמדובר במפלגות קטנות, שהבוחרים שלהן מפוזרים בכל הארץ, והמדגמים כנראה לא מצליחים לדגום אותם בצורה מדויקת. מאד פחדתי שהסקרים יהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה, שזה היה עלול לקרות אם אנשים היו חוששים להצביע למר"ץ מפחד שקולם ירד לטמיון או גרוע מכך, יגדיל את מספר המנדטים של נתניהו. כל זה לא קרה ומר"ץ דוקא גדלה, ולנתניהו אין רוב, אלא אם כן מפלגת רע"ם תסכים לתמוך בו, אבל הגזענות שהוא זרע וטיפח עכשיו מכה בו וילדי הטיפוחים שלו זועקים אותה ברמה, וכל מה שנותר לו זה לנסות לצוד עריקים. אולי החוק הראשון שהכנסת צריכה להעביר זה חוק שמחייב עריקים להתפטר מהכנסת ולא מאפשר להם לעבור ממפלגה למפלגה, כי העריקות היא רעה חולה מכל בחינה. היא גם גורמת להונאת הבוחרים ולפגיעה קשה באמון הציבור ובדמוקרטיה, והיא למעשה צורה של שוחד, כי נתניהו מציע לאנשים להצטרף אליו תמורת משרת שר או ראשות ועדה בכנסת או טובת הנאה מעין זו, וכך אנשים פוגעים בציבור כדי להיטיב עם עצמם, ונתניהו סוחר בנכסים ממלכתיים שאינם נכסים פרטיים שלו, שזו היא דרכו, וגם כשהוא קנה חיסונים מחברת פייזר במחיר מופקע ומכר בתמורה את המידע הרפואי של אזרחי ישראל לחברה מסחרית, הוא סחר ברכוש שאיננו שלו, כי המידע הרפואי שייך רק לאנשים שאליהם הוא מתייחס, לא לקופות החולים ולא לנתניהו, שכבר כמה שנים מנסה לסחור במידע הרפואי של אזרחי ישראל, והקורונה רק סיפקה לו הזדמנות לכך, ומה שהכי גרוע זה שהוא עשה את העסקה הזו, שאולי מרבית אזרחי ישראל מסכימים לה ושמחים עליה, אולי היא אפילו משתלמת להם, כדי לדרוש מאנשים שיצביעו בשבילו, כאילו צריך לגמול לו אישית על כל דבר שהוא עושה כראש ממשלה, וכאילו אין גבול לאחיזה של אדם יחיד בראשות הממשלה במשך חמש-עשרה שנים ברציפות, דבר שמקרב את ישראל לחברה הלא המחמיאה של רוסיה ובלארוס וכמה מהמדינות השכנות לנו. ומכיוון שחג הפסח בפתח, נותר לנו רק לאחל לעצמנו שנשתחרר סופסוף מרודנות נתניהו, ונצא מעבדות לחירות.

בנשק שלוף כלפי הציבור

 

הבוקר עמוס בידרמן צייר ב"הארץ" קריקטורה נחמדה שרואים את נתניהו בכל מקום ואי אפשר להימלט ממנו. גם אני מרגישה שנתניהו בכל מקום ואי אפשר להימלט ממנו, אבל מה שמעניין זה שאני אף פעם לא רואה את נתניהו בגודל טבעי, כמו שהייתי רואה את יצחק שמיר צועד בבוקר במורד רחוב עזה ואנשים מברכים אותו לשלום והוא מברך אותם בחזרה. אפילו אהוד אולמרט שלא היה טיפוס עממי היה יורד לקנות חלה במאפיית חבה בשוק. נתניהו אף פעם לא מסתובב סתם ברחוב. הוא בכלל לא הולך ברחוב. הוא תמיד נוסע בשיירה של רכבים שחורים אטומים שמקימים רעש איום ולא מניחים לאיש להתעלם ממנו, ובימים האחרונים השיירה הזאת מסתובבת ללא הרף, יורדת במורד רחוב עזה ועולה במעלה רחוב עזה ומחרידה את מנוחת התושבים. ביום חמישי הלכתי לקניות בשוק מחנה-יהודה ובמקום המחסום הפתוח למחצה שבו ממתין לבאים שומר עם מדחום, היה תלוי סדין ולפני הסדין עמדו חיילים עם נשק שלוף שהיה מכוון לאנשים שבו לשוק. אמרו להיכנס מסביב אז הקפתי את השוק וראיתי שגם מצד שני תלוי סדין וגם לפניו עומדים חיילים ונשקם שלוף ומכוון אל העוברים ושבים. כשהייתי בצבא לימדו אותנו שאסור לכוון נשק לאנשים, אלא רק לאדמה או לשמיים, כי תמיד עלול להישכח בקנה כדור ויכול להיגרם אסון. חשבתי לעצמי אם נתניהו היה רוצה לירות בנו למוות, ומה הוא היה אומר אם מישהו היה נפגע. כמובן לא ראיתי את נתניהו, אבל הירקן שאני קונה אצלו בכל שבוע אמר לי שסגרו כי הוא יבוא לביקור מאחורי הסדינים והחיילים. הוא היה יכול לפחות לבוא ביום אחר בתחילת השובע, ולא ביום שאנשים באים לקנות לשבת ועוד שבת הגדול שהרבה אנשים מארחים את המשפחה. אבל כנראה הוא בחר בכוונה יום עמוס בשוק כדי שיהיו הרבה אנשים ומצד שני סגרו חלק מהשוק לכבוד הביקור שלו ומנעו מאנשים להיכנס לשם, דבר שלא קרה אף פעם, בשום מערכת בחירות, למרות שבכל מערכת בחירות פוליטיקאים באים לשוק. גם היום כשטיילתי עם אושר ושיירת הרכבים של נתניהו שוב עברה במעלה רחוב עזה בקול תרועה, הלך על המדרכה מאבטח עם תת-מקלע, אבל הוא לפחות כיוון את הנשק לשמיים ולא לאנשים. למה נתניהו תמיד מוקף בכל כך הרבה אבטחה וחיילים ומסתתר מאחורי חלונות אטומים של רכבים שחורים? בטלויזיה תמיד מצלמים אותו נכנס לדוכן פלאפל או משהו דומה וקונה משהו, וזה נראה כאילו טבעי, אבל בחיים האמיתיים כל ביקור של נתניהו הופך את כל האיזור לשטח צבאי סגור, ובכל פעם זה יותר קיצוני. כמו שבית ראש הממשלה הפך בימי נתניהו לשטח מבוצר וסגור לציבור שמשתרע על פני שני רחובות, ובכל פעם סגרו עוד קטע ועוד קטע מהרחוב עד שכל המתחם נסגר, ככה נתניהו הולך ומתבצר והופך את חיי הסובבים לגיהנום. והכי גרוע היה כשהוא גר בבית הפרטי שלו שבדיוק מולנו, ובגינת המשחקים שליד ביתנו עמדו חיילים עם נשק שלוף ומכוון כלפי ההולכים ושבים, ואפילו גברת ברש שהעריצה את נתניהו כל ימיה ותמיד הצביעה בשבילו עד שהיא מתה בגיל מאה ושלוש בדיוק ביום הבחירות באפריל שעבר ואמרתי לעצמי איזה מצביעה הפסדת נתניהו, אפילו הגברת ברש עמדה במרפסת וצעקה לי: תגידי להם שגם אנחנו בני אדם. היא צעקה בקול רם שגם המאבטחים של נתניהו ישמעו. והיא דוקא אהבה את נתניהו וחשבה שהוא מדבר ממש יפה ואף פעם לא מנבל את הפה, כי לא עלה בדעתה שלהגיד זה ביבי או טיבי זה גזעני ומכוער. בקיצור להיות שכנים של נתניהו זה סיוט. זה כמו תמצית של מה שסובלת ממנו כל המדינה, אבל ממש מקרוב. מדוע הוא מתנהג ככה? אני לא ממש מבינה. אני לא מאמינה שהאיומים עליו יותר גדולים מהאיומים על ראשי ממשלה אחרים. זה נראה כאילו נתניהו, לא רק שלא מספיק לו להיות בשלטון חמש עשרה שנה, אלא הוא צריך כל הזמן להנכיח את עצמו ולא לתת לנו אפילו רגע אחד של מנוחה ממנו, כאילו כולנו חייבים לו משהו, וזה ממש לא נכון, ממש לא, והוא נכנס לנו לווריד ולנשמה ולא נותן לנו רגע אחד לנשום בשקט והמחשבה שהמחנק הזה יימשך היא מחשבה מחרידה, כאילו ישבנו בכלא חמש עשרה שנה וכשקיווינו לצאת דנו אותנו לעוד מאסר עם עבודת פרך. ואני מוכרחה לנשום אוויר נקי בלי נתניהו, בלי המועקה הזו שאין ממנה מפלט כבר כל כך הרבה שנים. אני מוכרחה שנתניהו ייצא מחיינו ושהמקום שבו נמצא ראש הממשלה יהיה מקום שבו אפשר לנשום.

לא לסחטנות ולא לגזענות

 

בזמן האחרון היו לי הרבה סיבות אישיות לחשוב על סחטנות, ולכן כנראה הסחטנות של הפוליטיקאים הרגיזה אותי יותר ממה שהיתה מרגיזה אותי בתקופה אחרת. למשל הדרישה החצופה של נפתלי בנט, שיתנו לו להיות ראש ממשלה גם אם יהיו לו מחצית המנדטים של יאיר לפיד, וגם הטענה של גדעון סער שרק הוא יהיה ראש ממשלה ויאיר לפיד שיש לו הרבה יותר מצביעים והמפלגה שלו הרבה יותר מבוססת לא יהיה. אני בכלל לא תומכת ביאיר לפיד – אני תומכת במר"ץ, ואני אצביע רק למר"ץ, אבל מי שצריך להרכיב ממשלה הוא מי שיש לו יותר מנדטים, ולא מי שיותר רוצה להיות ראש ממשלה. בכלל זאת חוצפה שאנשים מהימין דורשים להיות ראשי ממשלה מטעם מפלגות שמאל, ועוד מציבים תנאים שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. מי שרוצה להחליף את נתניהו, שזאת מטרה מצוינת, שיביא מצביעים מהמפלגה שלו ומהגוש שלו, כי לא יכול להיות שאנשים מהימין שיש להם עשרה מנדטים או אפילו חמישה עשר, ידרשו מארבעים חברי כנסת של המרכז והשמאל לתמוך בהם לראשות הממשלה רק בגלל שהם יכולים גם להצטרף לנתניהו, והשמאל רוצה להחליף את נתניהו. אם בנט וסער כל כך רוצים את נתניהו שיצטרפו אליו ולא יבלבלו את המוח. ממילא אין לי שום אמון לא בגדעון סער והחברים שלו הנדל והאוזר שכבר הכשילו ניסיון לסלק את נתניהו, ולא בנפתלי בנט שעוד הרבה יותר ימני מנתניהו. יכול להיות שהם אנשים הגונים שזה דבר מאד חשוב, אבל הם גם אנשים גזעניים, והשמאל לא יכול לתמוך בגזענים לראשות הממשלה, וגם לא חכם לעשות את זה, כי השמאל תמיד יצטרך את קולות הערבים כדי לעשות משהו בכנסת. בני הברית של השמאל הם בציבור הערבי והשמאל צריך אותם כשותפים, ובגלל שאנשי ימין כמו סער ובנט מראש פוסלים שותפות של ערבים, שהם טוענים שהסיבות לזה הן ענייניות ולא גזעניות אבל הם משדרים גזענות ולא שום דבר ענייני. נכון שבלעדיהם השמאל קטן מדי כדי להרכיב ממשלה וזאת עובדה עצובה אבל זאת המציאות. אם אין לשמאל מספיק מנדטים להרכיב ממשלה הוא לא צריך להרכיב ממשלה, אבל הוא כן צריך לנסות להיבחר לכנסת ולהילחם על דברים, כי חברי כנסת חרוצים יכולים לעשות הרבה דברים בכנסת גם אם הם במפלגות מיעוט קטנות, וחברי הכנסת של השמאל תמיד הצטיינו בפעילות שלהם יותר מכל האחרים גם כשהם לא היו בשלטון. צריך להציב מטרות ריאליות ולנסות לממש אותן, ואי אפשר להיענות לסחטנות של הימין בגלל שרוצים להחליף את נתניהו. יש גבול מה מותר לעשות בשביל להחליף את נתניהו, והדבר הראשון שאסור לעשות בשביל להחליף את נתניהו זה להחרים את הערבים, אחרת אתה נהיה בעצמך כמו נתניהו הגזען שאמר זה ביבי או טיבי. בסיטואציה כזאת איש שמאל צריך להגיד כמובן שטיבי ושנתניהו ילך לעזאזל ביחד עם החברים שלו מהימין שגזענים כמוהו. הדבר הכי גרוע זה כשאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים למפלגות שהם מקווים שיחליפו את נתניהו, כמו שהרבה אנשי מר"ץ הצביעו לבני גנץ ואחר כך התלוננו שהוא רימה אותם, אבל בעצם הם רימו את עצמם שמישהו עם דעות ימניות שמתגאה בהרג מחבלים ומתחבר עם משה יעלון והנדל והאוזר יציל אותם מנתניהו. מי שמצביע למפלגה שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת לשלו רק כי הוא חושב שאולי היא תחליף את נתניהו הוא אידיוט ומגיע לו שינצלו את הקול שלו וירמו אותו, כי אין דבר כזה הצבעה אסטרטגית, יש רק הצבעה מטומטמת, שזה לתת את הקול שלך למי שאתה לא מאמין בו ולא מאמין לו. אנשי שמאל צריכים להצביע לשמאל ולהלחם על שותפות עם הציבור הערבי. לשנות את היחס לאזרחי ישראל הערבים זה אפילו יותר חשוב מסיום הכיבוש, כי האפליה של אזרחי ישראל הערבים, עוד יותר מדיכוי הפלשתינים הכבושים, היא זו שמונעת מישראל לתפקד כמדינה דמוקרטית, ומונעת להחליף את השלטון חילופים סדירים כמו בארץ דמוקרטית, והנדל והאוזר הם לא בני ברית של השמאל. באשר הם נמצאים הם משרתים את נתניהו, ולא מהם תבוא לשמאל ישועה.    

האשה על העדשה

 

הָאִשָּׁה עַל הָעֲדָשָׁה

 

בְּאֶרֶץ חֶמְדָתֵנוּ פֶמִּינִיזְם מְשֻׁכְלָל

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה אֶת הַרַמַּטְכָּ"ל.

עַל כָּךְ הֵעִידוּ חֲכָמִים, וְלֹא זוּ בִּלְבַד:

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה גַּם רֹאשׁ מוֹסָד.

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַצִבּוּר הָיָה לֹא מְסֻפָּק

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה גַּם רֹאשׁ שַׁבַּ"כּ.

לּאֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה בְּאֵלֶה לֹא דַּי לָה –

הִיא הִצְטַרְפָה לְבַעֲלָה לִנְּסִיעָה שֶׁל לַיְלָה.

וּמִכֵּיוָן שֶׁמְּדֻבָּר בִּגְּבֶרֶת יִִצּוּגִִית,

הַנַּגָּרִים הִתְקִִינוּ בַּמָּטוֹס מִטָּה זוּגִית,

כְּדֵי שֶׁשְּׁנָתָה תִּהְיֶה מְאֹד מְאֹד נוֹחָה,

אֲבָל אַבוֹי! הַגְּבֶרֶת כָּל הַלַּיְלָה הִתְהַפְּכָה,

כִּי מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן, אֲבוֹי לָה לַבּוּשָׁה,

דַּיָּלִים מּרֻשָּׁלִים הִשְׁאִירוּ עֲדָשָׁה

וְאֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָיְתָה כֹּה אֻמְלָלָה

כִּי עַל גַּבָּה הִתְנוֹסְסָה לָה חַבּוּרָה כְּחֻלָּה.

כָּעֵת דַּיֶּלֶת לָה שַׁמְפַּנְיָה מַגִּישָׁה,

כִּי רַק אֵירוֹפִּית עֲדִינָה תִּסְבֹּל מֵעֲדָשָׁה.

מדוע אני מעדיפה את מר"ץ

 

היום פגשתי חברה שהיתה תמיד פעילה במר"ץ ואפילו נסעה באינתיפאדה לבקר אצל עראפת והתחבקה איתו, והיא אמרה שהיא מתלבטת אם להצביע למר"ץ או למירב מיכאלי, כי היא האשה היחידה בראש מפלגה. היא לבשה חליפה בירוק זית ונעלי עקב והשיער הארוך שלה הצבוע לבלונד היה מסורק יפה לצדי ראשה. אני נעלתי כפכפים והשיער הלבן הלא מסופר ולא מטופח שלי היה מכוסה בכובע צמר שחור ובמטפחת ראש שקניתי בבזאר בעשרה שקלים. תמיד אני מפגרת אחרי האופנה. כשכל חברותי האופנתיות הצביעו למר"ץ הצבעתי דוקא למפלגת העבודה. המון שנים הצבעתי למפלגת העבודה ונורא שמחתי כשרבין ניצח ושנאתי את שולמית אלוני שאמרה שגולדה שנאה אותה כי יש לה רגליים נורא יפות. הרגליים שלי בכלל לא יפות, אני שונאת חרוזים ולא צובעת שיער והצבעתי המון שנים למפלגת העבודה עד שאבי גבאי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים וגרם לזוהיר בהלול לעזוב את מפלגת העבודה, ואז התחלתי להצביע למר"ץ. עכשיו בכלל לא בא לי להצביע למפלגת העבודה, למרות שאני מעריכה מאד את ההחייאה של מפלגת העבודה שמירב מיכאלי נלחמה עליה וכל הכבוד לה על זה, אבל אני ממש לא אופנתית ואני אמשיך להצביע למר"ץ, ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה אני מאד אצטער אבל לא בא לי להצביע לשום מפלגה אחרת. הרבה עיתונאים כותבים שאין עכשיו שום הבדל בין העבודה לבין מר"ץ, אבל הם אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ, אז בשבילם אין שום הבדל. אני רואה הבדל גדול מאד. לעבודה יש עדיין דנ"א של מפלגת שלטון, והיא לא מסוגלת להיות לא בקונצנזוס. כשהימין התנפל על איבתיסאם מראענה בגלל שהיא לא רצתה לעמוד בצפירה מיד היו אנשים במפלגת העבודה שאמרו לה שהיא צריכה לפרוש. זה לא היה קורה במר"ץ. במר"ץ בחיים לא היו מתנפלים על חבר מר"ץ ערבי בגלל שהימין תקף אותו. נכון שלמר"ץ יותר קשה לסבול פגיעה בקהילה הלהט"בית שמר"ץ תמיד תמכה בה, גם כשאנשי מפלגת העבודה עוד הדירו את רגליהם ממצעד הגאוה, ואולי זה היה גם אחד הדברים שגרמו לי להתרחק ממפלגת העבודה, אם כי שלי יחימוביץ' שינתה את זה ובאה למצעד ובירכה את הצועדים בטבעיות בלי לעשות עניין. אולי אני עוד כועסת על מירב מיכאלי שתמכה בעמיר פרץ נגד שלי יחימוביץ' ובן הזוג שלה ליאור שליין היה תוקף את יחימוביץ' כל הזמן. בכל אופן אני אצביע למר"ץ. אולי אני אקנה נעליים חדשות ואולי אני אלך לקלפי בכפכפים שלי שקניתי ברחוב אלנבי בתל-אביב בקיץ שבו אביב הקטן נולד ואושר היה חולה מאד והיינו הרבה אצל שרון ביפו וגם היינו הרבה בבית החולים הוטרינרי בבית דגן. אף פעם לא נראיתי כמו מצביעה של מר"ץ, ובחיים לא הייתי נוסעת לבקר את עראפת בעזה, גם כי עראפת די הגעיל אותי וגם כי אני פחדנית. הדבר האמיץ היחיד שעשיתי באינתיפאדה זה להמשיך ללכת כל שבוע למחנה-יהודה לקנות ירקות בזול למרות הפיגועים, אבל שרון חשבה שזה לא חכמה, כי חוץ מפעם בשבוע שנסעתי לשוק הייתי כל הזמן בבית והיא חשבה שבכלל לא הייתי בסכנה ואולי היא באמת צודקת. במחנה-יהודה הסוחרים צעקו באינתיפאדה מי רוצה תות שעראפת ימות, מי רוצה תות שעראפת ימות, והאמת שזה די הצחיק אותי. מחנה-יהודה בכלל לא היה אז כמו היום שיש בו המון מסעדות קטנות וחנויות של גלידה וכנאפה. היו בעיקר דוכנים של ירקות ופירות ודגים ובשר והרבה אנשים פחדו לבוא בגלל הפיגועים אבל אני באתי כל שבוע, ולבשתי פחות או יותר את אותם בגדים כמו היום ותמיד הייתי לא אופנתית ותמיד פחדתי שאני אמות בפיגוע ולא יהיה מי שיטפל בכלבים שלי, וגם עכשיו אני תמיד מפחדת מה יהיה אם יקרה לי משהו ולא יהיה מי שיטפל באושר. עכשיו כל האופנתיות שהצביעו למר"ץ רוצות להצביע למפלגת העבודה ואני אצביע למר"ץ, למרות ששמחתי שהעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים והם התנגדו, ולמרות שאני לא מחרימה את ההתנחלויות. סתם אני לא נוסעת לגדה ולעזה, אבל זה בגלל פחדנות, לא בגלל אידיאולוגיה. אני מעדיפה את מר"ץ רק בגלל דבר אחד, שעל זה הימין תמיד מגנה אותה, על זה שהיא סלחנית כלפי ערבים ומכילה אותם, כי זה בעיני הדבר החשוב ביותר. אם רוצים לחיות בשלום עם הערבים, צריך להבין שהערבים לא מרגישים כמונו. הם שונאים את צה"ל שהורג ערבים ופלשתינים כמוהם, וזה טבעי שהם מרגישים ככה, והם יודעים שהרבה אנשים שנורים בתור מחבלים הם סתם אנשים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושחיילים ושוטרים ישראלים ממהרים מדי לירות למוות בערבים, ומה שחשוב זה לא אם יש חקירה בבית הדין הבינלאומי בהאג שהיא אולי הוגנת ואולי לא הוגנת, מה שחשוב זה שאנחנו היהודים במדינת ישראל לא תמיד זוכרים שגם ערבי הוא בן אדם והחיים שלו הם קדושים ויקרים בדיוק כמו החיים שלנו. זה משהו שמפלגת העבודה שיש לה דנ"א של מפלגת שלטון קונצנזואלית לא תמיד זוכרת ומר"ץ אף פעם לא שוכחת, ולכן אני אצביע לה, ואקוה מאד שהיא תעבור את אחוז החסימה, וגם אם לא אני אהיה לגמרי שלמה עם עצמי.

התעללות היא פשע קולקטיבי

 

כשסיימתי לקרוא את ספרה של גליה עוז – לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא – חשבתי שוב על כך שבמשך שתים עשרה השנים מאז שבעלי עזב אותי ועד שנתיים לאחר מותו של אבי, כשאמי הודיעה לנו שמעתה תעביר לנו קצבה חודשית, רעבנו לא פעם ללחם, אבל הוריי בקושי עזרו. גם אז ידעתי שהם אמידים דיים לעזור לנו, אבל רק לאחר מותה של אמי, כשהתברר לנו כמה דירות קנתה בסתר לאחי ולגיסתי, שחמדו גם את הירושה הצנועה שהותיר אבי לבנותי בגלל שגידלתי אותן לבדי וניסו לגזול אותה מהן – הם לא העזו לעשות זאת בגלוי ושלחו את אמי ששלחה את אחי אבי להתעמר בנו בתקוה שנוותר על ירושת בנותי מאבי – רק כעת אני מודעת לעושרם של הוריי שישבו על מיליונים בעודם מניחים לנו לרעוב, והרי אפילו אלף שקל לחודש היו משנים כליל את מצבנו. כמו כל רשעות מצד הורים כלפי ילדיהם גם העדר העזרה דוקא בתקופה הקשה ביותר נועד כנראה לחנך אותנו. הורים מתנכרים ומתעללים רוצים הרי רק לחנך את הילד.

*

לעומת עמוס עוז היתה אמי ממש מתוחכמת. היא לא היכתה אותי, רק סחבה אותי ללא הרף לרופאים וביקשה שיטפלו בי על מחלות שלא היו לי, בטענה שרופא כלשהו שהלך לעולמו איבחן אצלי מחלה וצריך רק המשך טיפול. במשך שנים עברתי אינספור בדיקות מכל סוג וקיבלתי תרופות לאפילפסיה. איש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפסיה, אבל אמי סיפרה שבגיל שנתיים, כשאבי היה במילואים, איבדתי את ההכרה לשתי דקות. אבי שלרוב לא האמין למלה שאמי אמרה קנה את הסיפור הזה בשתי ידיים. גם הנוירולוג שנתן לי תרופות לאפילפסיה מאז בית הספר היסודי ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה, כשהעזתי סופסוף לשאול מדוע אני מקבלת כדורים הוא אמר שכבר לא צריך, אבל לא הסביר מדוע רשם לי כדורים במשך שנים. כשבעלי ביקש גט בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים – ברבנות לא התרשמו ואחד הדיינים שאל את בעלי כמה זמן לאחר שהכיר את המאהבת החלו אצלי ההתקפים – חזרתי לנוירולוג ואז הוא הניח לי לקרוא את התיק והבנתי שאמי טענה שרופא שכבר לא היה בחיים כשהביאה אותי לנוירולוג איבחן אצלי אפילפסיה וצריך המשך טיפול. הנוירולוג שלח אותי לבדיקה והיה ממצא כלשהו ומכיוון שאמי טענה בעקשנות שהייתי אפילפטית הוא החליט לטפל בי. הוא לא ידע שהוא הראשון שטיפל בי על אפילפסיה ולפני זה לא היה שום טיפול, וגם לא התקפים. אמנם גם קודם סחבו אותי להמון רופאים אבל הם רק ערכו לי אינספור בדיקות ולא רשמו תרופות. אמי המשיכה איפוא לנוירולוג שאיתו נחלה הצלחה. מאז הקפידה אמי לומר לי שאני אפילפטית וחיה על כדורים ורמזה שאני נוטה למות. בשנות נעורי המתנתי למותי שלא הגיע. כאמור בגיל שש עשרה או שבע עשרה העזתי לראשונה לשאול ואז אמר הנוירולוג שכבר אין צורך בכדורים. אני מניחה שהוא ידע כל השנים שאין צורך בטיפול, אבל אמי כדרכה לא הרפתה והיה קל יותר לתת תרופות מיותרות לילדה מאשר להדוף את אמי שהיתה נחושה לגדל אותי כילדה חולה שנוטה למות.

*

הייתי כבר אם בעצמי כשקראתי לראשונה מאמר על סינדרום מינכהאוזן של אמהות, וגם שם הדוגמה היתה של אם שממציאה לבנה אפילפסיה, ואז נפל לי האסימון. אבל רק אחרי שבעלי ניסה לקבל גט בטענה שאני אפילפטית, והתחלתי מסע משלי לחשוף את עינויי ילדותי, שוחחתי עם אבי ואמרתי לו שהאפילפסיה היתה המצאה והוא, שמעולם לא סמך על מלה של אמי, דוקא בעניין הזה שגורלי לחיי הלך אחריה בעיניים עצומות.

התעללות לעולם איננה פשעו של אדם יחיד. התעללות איננה יוצאת לפועל ללא משתפי פעולה. אמי לא היתה יכולה לתייג אותי כחולת אפילפסיה שזקוקה לטיפול תרופתי לולא שיתוף הפעולה של אבי ושל הרופא. מדוע אנשים משתפים פעולה כל כך בקלות עם הורה מתעלל קשה לדעת, אבל זה המצב. כשילד חווה התעללות מאחד ההורים. תמיד ישנם מבוגרים נוספים שמשתפים פעולה או לפחות מעלימים עין. הם אינם בהכרח הורים מתעללים בעצמם, אבל ללא שיתוף הפעולה והעלמת העין שלהם ההתעללות איננה אפשרית. אין דבר מטופש יותר מאשר לשאול את בן הזוג של ההורה המתעלל מה היה באמת. הוא הרי שותף לפשע, אם במעשה ואם במחדל, אם בגלל חולשת אופי, אם בגלל היותו מרוכז בעצמו, אם בגלל העדר אומץ להכיר במציאות המרה. זה כמובן בדיוק מה שעשו עיתונאים לגליה עוז: הלכו לשאול את האם הכנועה, זו שקיבלה מכות בעצמה ומעולם לא הגנה על בתה, האם עמוס עוז היכה את האם והבת. האם לא ממש הכחישה אבל כעסה שגליה מכבסת את הכביסה המלוכלכת ברבים. משפיל מאד להודות בכך שבעלך היכה אותך, ובפרט אם היית תמיד אשה כנועה שמסבה את ראשה הצדה ומעדיפה לא לדבר ולא לראות.  

*

שיתוף הפעולה של הסביבה עם ההורה המתעלל איננו ניתן לפענוח עד הסוף. מדוע התגייס אחיו הצעיר של אבי לסייע לאמי לגזול את ירושת בנותי לטובת אחי וגיסתי? ומדוע פעל באובססיביות כזו כשמעולם לא עשיתי לו כל רע, אפילו חיבבתי אותו, והתקשרתי לאחל שנה טובה וחג שמח, ופעם הוא בא להרצאה שלי, ואחרי שנדחתה תביעת הדיבה של פרופסור צימרמן נגדי הוא התקשר ואמר לי ששימחתי את כל המדינה. ובני הדודים שהצטרפו לתביעתו נגד בנותי בשירותה של אמי, מה היה להם נגד בנותי? באזכרה שערכתי לאמי הגיעו אחי אבי ורעייתו והתלוננו שזכרו של אבי נמחק ושנכדיו לא הגיעו לאזכרות שאמי ערכה לו – שאני ובנותי כלל לא הוזמנו אליהן. היה לי קשה לעצור בתוכי את הזעם. כאילו לא די בכל הסבל שהנחיל לנו הדוד, עוד היתה לו החוצפה לדבר על זכרו של אבי, כשהוא עשה ככל יכולתו כדי להפר את רצונו האחרון, וגם את ניסיונו המגושם של אבי בצוואתו לפצות אותי על הסבל שהמיטו עלי הוריי, שבדיוק מהסיבה הזו פעלו אחי וגיסתי באמצעותה של אמי כדי למנוע את קיום צוואתו של אבי, בניסיון שלא צלח להשיג לעצמם גם את כבשת הרש שהעניק אבי לבנותי. רק אחרי מותה של אמי, כשהתברר לנו שקנתה לאחי וגיסתי בסתר כמה וכמה דירות, כביכול עבור ילדיהם, הבנו את גודל חמדנותם ורשעותם.

משתלם מאד להיות אח או אחות מועדפים של קורבן התעללות. אם האב המתעלל או האם המתעללת עשירים דיים, תוכל תמיד לסחוט מהם מיליונים, כדי ש"האחות הרעה", קורבן ההתעללות, תקבל פחות ירושה או לא תקבל בכלל. הירושה היא ביטוי אחרון לחיים שלמים של טובות הנאה מההורים שזוכים להם אחים ואחיות של קורבן התעללות, קצת כדי להיטיב עם המועדפים וקצת כדי להוסיף פגיעה להתעללות. מעגל הנהנים מקיפוחו וסבלו של קורבן ההתעללות יכול להיות רחב עוד יותר. למשל בן הדוד שלי ורעייתו זכו להתארח בבית הוריי בכל עת שנסעו לחו"ל. כששבו מן הנסיעה הקפידה אמי להתקשר אליי ולספר לי כמה נהנו בן הדוד ואשתו מהשהות בביתם שנמנעה ממני בעקביות, למרות שבן הדוד ואשתו הם זוג אמיד למדי, ואני הייתי גרושה ענייה עם שתי בנות שהיו להן סבא וסבתא עשירים בחיפה, אך מעולם לא זכו לבלות חופשה נעימה בים. הוזמנו כמובן להתארח אצל הוריי בחופשות ובחגים וגם באנו להתארח, אבל זה היה דומה יותר לשהות בקסרקטין צבאי מאשר לחופשה. היו לי סיוטים מהחגים והחופשות האלה, כפי שהיו לי סיוטים מכל ביקור של אמי בביתי.

לא רק כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. גם כדי להתעלל בילד צריך כפר שלם. הורים מתעללים אוהבים לגייס להתעללות את כל הכפר – או הקיבוץ - או לפחות את כל המשפחה. הם משקיעים אינסוף אנרגיה כדי לגייס את בני המשפחה כנגד קורבן ההתעללות, שממנו הם תמיד מפחדים, פן יספר למישהו את האמת על יחסם אליו. והם מעניקים טובות הנאה על כל סיוע להתעללות בקורבן. האחים והאחיות של קורבן ההתעללות הם המוטבים הראשונים מקיפוחו ונידויו של הקורבן. המוטבים האלה הם העדים הגרועים ביותר להתעללות, שכן הם גם משתפי פעולה וגם הנהנים העיקריים ממנה. אין דבר מטומטם יותר מאשר לשאול אותם על הקורבן ועל ההתעללות. אשמתם דומה לזו של ההורה המתעלל. זה מה שעשו כמובן העיתונאים. הלכו לשאול את אחיה של גליה עוז מה באמת היה. מה רצו שיאמרו? שהיא סבלה והם נהנו והרוויחו כל חייהם מסבלה?

לקורבן התעללות אין משפחה ואין אחים. יש רק שותפים להתעללות שעם השנים הופכים גם ליוזמי התעללות נוספת, כי מי שזכה מילדותו למעמד של ילד מועדף חש שהשיג את מעמדו בזכות ומתרגל להתנשא כל חייו על אחיו, או לרוב אחותו, שהיא קורבן ההתעללות. מתעללים יותר בבנות ועוד יותר בבנות שניות, כי אב פטריארכלי שרוצה בן כועס הרבה יותר כשנולדת לו בת שנייה. מתעללים גם בבנים, אבל פחות. כמובן שהעיתונאים לא חדלו לשאול את גליה עוז מדוע דוקא בך התעלל אביך, והם שאלו את השאלה באופן שתבין שהיא בעצם אשמה, כי בה התעללו ולא באחיה. גם האחים והאחיות של קורבן התעללות חושבים שמגיע להם, שזכותם לנצל את קורבן ההתעללות ולגנוב ממנו. קורבן התעללות איננו זכאי לא לרכוש פרטי ולא לפרטיות. מותר לנצל אותו בלי גבול ולקחת ממנו הכל ולא צריך אפילו להתבייש בחמדנות, בגזלנות וברוע כלפי קורבן ההתעללות, שהרי משחר ילדותם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. את היחס הזה לקורבן ההתעללות הם מורישים גם לילדיהם ומגדלים דור שני של מתעללים ומנאצים של קורבן ההתעללות. מעטים הם האנשים שיקומו וישאלו מדוע הוריהם מתנהגים כך לדודה שלא עשתה להם כל רע. מעטים האנשים שחונכו לרוע ומסוגלים להתגבר עליו. ומה גם כשהרוע מפיק להם כל כך הרבה טובות הנאה. רוב האנשים, ואפילו כאלה שיכירו בהתעללות בד' אמותיהם ויגנו אותה, לא יעמדו בפיתוי לעשות בה שימוש לטובתם בכל הזדמנות.

וצריך גם לומר שבמשפחות האיומות ביותר יש גם חוט של חסד. לגליה עוז היו סבא וסבתא שהעניקו לה אהבה ושלוות נפש. גם אני ניצלתי בזכות סבי וסבתי שאימצו אותי ללבם והעניקו לי הרבה מאד אהבה. זה לא ריפא את הפצע, אבל נתן לי כוח להתמודד עם החיים.

*

יוסי קליין כתב ב"הארץ" שהיה מעדיף שגליה עוז לא תפרסם את ספרה שקריאתו העיקה עליו. הוא טעה מאד לחשוב שהיא כתבה את הספר לאביה. אין דיאלוג עם הורה מתעלל ודיאלוג כזה איננו אפשרי. הורים מתעללים אינם מסוגלים לחמלה ולהכאה על חטא, הם מסוגלים רק להשליך את פשעיהם על הקורבן. גליה עוז גם לא כתבה את ספרה לציבור הרחב, שתגובותיו לספרה מטומטמות, אטומות, ומרושעות להחריד, כמו הצטרפו רבים רבים למשפחה המתעללת ואימצו את יחסה לקורבן. גליה עוז כתבה את ספרה, היא גם אומרת זאת, לאנשים כמוני, קורבנות התעללות כמוה, שחיים כל חייהם בצלה הכבד של ההתעללות הזאת, צל שאיננו מניח להם אפילו שעה אחת של רוגע בחייהם, ומעיב על חייהם גם לאחר שההורה המתעלל הלך לעולמו, כי הפצע שפצע בהם ממשיך תמיד לדמם והעוול שעשה להם משכפל את עצמו. היא כתבה את ספרה הכואב לאנשים כמוני, שהם היחידים שיכולים להבין, ואני אסירת תודה לה מעומק לבי על הספר הזה.   

 

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת, זמורה, דביר, 2021