איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

עוד גזענים

 

אינני יודעת מדוע חילי טרופר עזב את בני גנץ כדי לחבור למפלגה אחרת, שגם היא איננה עוברת את אחוז החסימה. את חילי טרופר אני זוכרת בעיקר כמי שמנסה לגזור גזירה שווה בין מפלגות שמאל כמו מר"ץ, שמבקשות להגיע לפיוס ושלום עם הערבים, ולהכיר במדינה פלשתינית עצמאית, לבין מפלגות הימין של בן-גביר וסמוטריץ', שמעוניינות להתנכל לפלשתינים ולגרש אותם מבתיהם ומאדמתם וגם עושות הכל כדי לעודד אלימות נגד פלשתינים שתביא לגירושם, כאילו רדיפת שלום גם היא פשע נגד האנושות. הגזירה השווה הזו מאפשרת לטרופר לנרמל את הגזענות שלו עצמו כלפי ערבים, ואת קרבתו הרעיונית הרבה יותר לימין הלאומני האלים מאשר לשמאל הפציפיסטי.

יועז הנדל שייך במוצהר לימין הגזעני, ובשל גזענותו מנע מבני גנץ להקים ממשלה עם מפלגות ערביות, ממשלה שכמותה הוקמה בסופו של דבר על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט בשותפות עם מנסור עבאס. מי יודע כיצד היו הדברים מתגלגלים לו הורחק נתניהו מהשלטון מוקדם יותר, ואולי אפשר היה למנוע כך ממדינת ישראל ותושביה אסונות שנתניהו הביא עליהם. יפה כמובן שיועז הנדל התנדב לשירות מילואים ארוך, ואת זה אני אומרת בלי שום ציניות. מול הניסיון המחפיר לפטור את החרדים משירות צבאי, שאולי יהפוך בימים הקרובים לחוק, שותפות בשירות הצבאי בהחלט ראויה להימנות על דרישות הסף לכהונה בכנסת, אבל אין די בכך. מי שמעדיף את המשך שלטון נתניהו על פני ממשלה בשותפות יהודית-ערבית, איננו ראוי אפילו לקול אחד ממתנגדי נתניהו.

כל חברי הכנסת שבוחנים אפשרות להקמת מפלגות חדשות הם אנשי ימין, שהדבר היחיד המשותף להם הוא יחסם הגזעני לערבים, שמאפיין את הימין הישראלי כולו, ולמרבה הצער גם לא מעט ממה שמכונה "מרכז" ובעצם הוא ימין מתון יותר, כזה שאיננו שולל לגמרי פשרות עם הפלשתינים, אבל איננו מעוניין בשותפות אמיתית עם אזרחי ישראל הערבים, ואפילו לא עם מפלגתו של מנסור עבאס שמייצגת במידה רבה אוכלוסיה בדואית, שרבים מבניה משרתים בצה"ל, ושעשרות מבניה נרצחו בטבח שמחת-תורה בידי אנשי חמאס, שכשם שלא חסו על נשים ותינוקות יהודים, לא חסו גם על נשים ותינוקות מוסלמים. אפשר היה לצפות שדווקא הטבח הנורא, שכפה על יהודים, בדואים, תאילנדים ונפאלים, שותפות גורל בנסיבות מחרידות, ייצור קירבה ושיתוף פעולה, אבל מסיבות שאני מתקשה להבין, דווקא המפלגות שהיו שותפות להקמת ממשלת השינוי בשותפות מנסור עבאס, שהתגלה כשותף נאמן וסולידרי, מצהירות בראש חוצות שלא תקמנה ממשלה עם ערבים, ובכך יורות לעצמן ברגל. ממשלה משותפת ליהודים וערבים, שתבנה שיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים שוחרי שלום שרוצים לקדם פיוס בין העמים ותרומה משותפת לשיקום המדינה הפצועה והמדממת מאסון השביעי באוקטובר, ממשלה שתחפש ריפוי לפצעים וחיבור מחודש לקרע שנוצר בין העמים בעקבות הטבח, היא בעיני לא אילוץ אלא מטרה. לא צריך לפחד מהאשמות השווא של הימין הפשיסטי, כאילו טבח השביעי באוקטובר הוא תוצאה של הסכמי אוסלו או ההתנתקות. ההיפך הוא הנכון: דווקא הקיפאון ביחסים עם הפלשתינים, עקיפתם בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, וההתגרות הבלתי פוסקת של איתמר בן-גביר בהר הבית, הם אלה שחיזקו את החמאס ודחפו אותו לתכנן את הטבח. הממשלה הלאומנית שעסוקה כל העת בניסיונות טרנספר של הפלשתינים, היא זו שגם הביאה על ישראל את האסון, וגם מאפשרת לחמאס להציג את עצמו ברחבי העולם כלוחם לחירות הפלשתינים, ולא כארגון טרור פונדמנטליסטי שפועל לרצח יהודים באשר הם יהודים ולהרס מדינתם. עצוב מאד שהשואפים להחליף את ממשלת הטבח, דבקים בגזענות במקום להציב חזון של פיוס ושיתוף שיוביל לדרך חדשה.

שמחה רוטמן וחבריו חוגגים את פועלם

 

חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן ממפלגת "יש עתיד", כיום "ביחד", שאלה את יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', מה דעתו על הקדנציה שלהם, והוא ענה לה "קדנציה נפלאה", תשובה שהרגיזה רבים, אבל מבחינתו הוא ענה לה את האמת. מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק איננה נמצאת בפוליטיקה כדי לחזק את הדמוקרטיה ולהיטיב עם אזרחי ישראל. המפלגה הזו נמצאת בפוליטיקה כדי להפוך את ישראל למדינת הלכה, כפי שסמוטריץ' הצהיר במלוא פיו, כדי לבטל את המאפיינים הדמוקרטיים שהיו למדינה, לבטל את עצמאות מערכת המשפט, לבטל את שלטון החוק ואת זכויות האדם, כל זאת במטרה לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, ואם יוכלו גם מעזה, ועל פי חלומם מכל שטחי מדינת ישראל, וכדי ליישב את כל האדמות הפלשתיניות ביהודים, ומבחינת המטרות שלהם הקדנציה שלהם אכן היתה נפלאה. חמאס השתלט על קיבוצים בעוטף עזה, רצח את יושביהם והרס ושרף את בתיהם, מה שנחשב בעיני רוב תושבי ישראל לאסון מחריד, אך בעיני סמוטריץ' ותומכיו נתפס כנס גדול, שגם פגע מאד ביריביהם הפוליטיים, וגם פתח בפניהם הזדמנות, כפי שקיוו, להשתלט על עזה, לגרש את יושביה הפלשתיניים ולהקים לאורכה התנחלויות. אמנם לא כל חלומותיהם התגשמו. בעזה יושבים עדיין פלשתינים, למרות שרובה נהרסה עד היסוד, במטרה מוצהרת למנוע מהפלשתינים לשוב לבתיהם, אבל לסמוטריץ' ותומכיו יש סבלנות והם עדיין מקווים להשתלט על אדמות עזה. ביהודה ושומרון הקימו סמוטריץ' וסטרוק "חוות" שהן בעצם קראוונים עם זוג או כמה מתנחלים אלימים, שעוסקים בהתעללות בפלשתינים, בהרס וביזת בתיהם ורכושם ואפילו ברצח פלשתינים – תמיד אפשר לטעון שהם "חשו מאוימים", ומשטרת בן-גביר לא תעצור אותם ולא תחקור את פשעיהם, וכך הם מצליחים למרר את חיי הפלשתינים ןלגרום לגירושם ומשתלטים על אדמתם. כמובן שה"חוות" זקוקות להגנה, ולצורך זה העבירה ממשלת נתניהו-סמוטריץ' בן-גביר את רוב כוחות הצבא שהיו בעוטף עזה בעבר לשטח יהודה ושומרון, והותירה את עוטף עזה חשוף ונטול הגנה, מה שאיפשר את טבח השביעי באוקטובר שכאמור היה מבחינת סמוטריץ' ותומכיו נס גדול שבעקבותיו הרס צה"ל את עזה ועורר את תקוותיהם לכיבוש עזה, גירוש תושביה הפלשתינים ויישובה במתנחלים. בקיצור: מבחינת סמוטריץ' ואנשיו קרו בקדנציה של ממשלתם רק דברים טובים: הקמת "חוות" שפועלות לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון, ולא בלי הצלחה, השתלטות על אדמות פלשתיניות, כולל אדמות פרטיות תוך התעלמות מהאיסור של בג"ץ לגזול אדמות פרטיות של פלשתינים. בכלל, בקדנציה שלהם איבדו הפלשתינים את זכויות האדם שלהם ודמם הותר, שזו בדיוק היתה מטרתם של סמוטריץ' וסטרוק ואנשיהם, ולמטרה זו הם פעלו בכל כוחם, בתפקידו הכפול של סמוטריץ' כשר אוצר וגם שר במשרד הביטחון, שלמעשה פועל אך ורק לקידום מגזר המתנחלים, וגם תושבי הצפון הם מבחינתו אך ורק בני ערובה כדי לסחוט עוד ועוד כספים למתנחלים. וכמובן רוטמן עצמו פעל ככל יכולתו בתפקידו כראש הועדה לחוקה, חוק ומשפט כדי להרוס את החוק והמשפט בישראל, לבטל ככל האפשר את זכויות האזרח ולמנוע ככל האפשר הגנה של המערכת המשפטית על זכויות האזרח, להתיר את דמם של ערבים, פלשתינים וגם יהודים שמתנגדים לממשלה, ובפרט את דמם של החטופים ומשפחותיהם, ולוודא את המשך ההשתמטות של החרדים ואת המשך שפיכת דמו של הציבור המשרת במלחמה שאין לה סוף שמסייעת להמשך שלטונה של ממשלת הסמוטריצ'ים. שאלתה של מירב כהן היתה בעצם שאלת קיטבג: היא איפשרה לשמחה רוטמן לבטא את שמחתו הכנה על אסונם של מי שאינם תומכי ממשלת הסמוטריצ'ים, כל אותם שוחרי דמוקרטיה ושיוויון וזכויות אדם, שנרמסים ונפצעים ומתים, ואם עודם חיים הם חיים באבל מתמיד על מדינת ישראל שלא היתה דמוקרטיה מושלמת, אבל היו בה מוסדות דמוקרטיים חזקים ומכובדים, והיה בה כבוד למערכת המשפט וכבוד למשפטנים וכבוד לבני אדם, ואי אפשר היה להסתובב ביהודה ושומרון ולרצוח פלשתינים ולשרוף את בתיהם מבלי להיענש על כך, כפי שאנשי סמוטריץ' נוהגים כיום וחוגגים על דם הפלשתינים, הקיבוצניקים והשמאלנים. שמחה רוטמן מבחינתו אמר למירב כהן את האמת: היתה להם קדנציה נפלאה, כי הם הצליחו במידה רבה להפוך את מדינת ישראל למדינת החלומות של הסמוטריצ'ים, מדינה של כוח הזרוע ולא של שלטון החוק, מדינה של רשעות וגזל, ולא של כבוד לזכויות הפרט, מדינה ש"לשרוף את חווארה" כשאיפת סמוטריץ' הפך מחלום למציאות. זה מה שהם חלמו וזה מה שהם עשו ואכן הם שמחים ומרוצים.

השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.  

 

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

פרעות המתנחלים הן תגובה למעצר הפרקליטים

 

בתקשורת מדווחים על פרעות המתנחלים בפלשתינים שעוברות כל גבול ומכוונות גם נגד צה"ל, כאילו אין לכך שום קשר למעצר הפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות בשדה תימן, בד בבד עם מסמוס חקירת ההתעללות בשדה תימן, גירוש קורבן ההתעללות לעזה, אי מעצר הפורעים שהתפרצו לשדה תימן בראשות חברי כנסת ושרים ממפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית ואי העמדתם לדין, לכך מצטרפת הכרזת ראש הממשלה שהדלפת הסרטון, שהוא מכנה מבושל ומזויף, למרות שהוא אמיתי לגמרי, היא הפיגוע ההסברתי הקשה בתולדות המדינה – שהרי פרעות המתנחלים בגדה, הכפרים הפלשתינים העולים באש והפלשתינים הפצועים תורמים כנראה לדעת נתניהו להסברה הישראלית ולתדמיתה של מדינת ישראל. התבטאויות דומות השמיע כמובן גם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הרי הממשלה עצמה קיבלה את דרישת המתפרעים בשדה תימן והמתעללים בפלשתינים, לכלוא את הפצ"רית ואת כל מי שביקש להעמיד לדין את המתעללים בעציר הפלשתיני, והמתנחלים הבינו נכון, שהפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות נמצאים במעצר לא בגלל שהדליפו סרטון של צילומי מצלמות האבטחה בשדה תימן, ולא בגלל ששיקרו לבג"ץ, שממשלת נתניהו עושה הכל כדי לערער ולקעקע את מעמדו, אלא כדי להתיר את דמם של הפלשתינים, ולרמוס את כל מי שמנסה לשמור על זכויות האדם שלהם. אם כך, אם הממשלה התירה את דמם של הפלשתינים ומתירה להתעלל בהם, לשרוף את בתיהם, לגנוב ולהרוס את רכושם ואפילו לרצוח אותם ללא עונש, ובמקום זאת מענישה את אנשי החוק שביקשו להעניש פשעים אלימים נגד פלשתינים, מדוע שהמתנחלים לא יסיקו את המסקנה המתבקשת: שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר דמם של הפלשתינים מותר, ויפעלו בהתאם? כל מי שדרש להעניש את הפצ"רית והכפופים לה, היה צריך להבין שזאת תהיה התוצאה, ושהמתנחלים יבינו נכון שתחת הממשלה הנוכחית הם יכולים לפרוע בפלשתינים , כי נציגיהם יושבים בממשלה ודואגים לתת להם יד חופשית לפרוע בפלשתינים מבלי לחשוש משלטון החוק. יתרה מכך: כל מי שיעז לעצור את פרעות המתנחלים ולרסן את אנשיהם בכנסת ובממשלה, ימצא את עצמו בכלא. הרי גם את היועצת המשפטית לממשלה מנסה הממשלה להכפיש ולהרשיע על לא עוול בכפה, מלבד ניסיונה ההרואי לשמור משהו משלטון החוק במדינה שבממשלתה יושבים פושעים, מי שהסיתו בהצלחה לרצח רבין ומעולם לא חדלו להרוס את שלטון החוק והמוסר ולרמוס את זכויות האדם של כל מי שאיננו מתיישר עם שלטון האימים שלהם. כמובן שהפרעות רק ילכו ויחמירו, כפי שכבר קורה, גם פרעות נגד פלשתינים וגם פרעות נגד צבא הגנה לישראל, והאש שהבעירה ממשלת הדמים תשוב אליה עד שתתקשה לעמוד בכך. בסופו של דבר יקרה בעניין הפרעות בפלשתינים מה שקרה עקב המלחמה הבלתי נגמרת בעזה והרג עשרות אלפי עזתים: תהיה התערבות אמריקאית ובינלאומית וממשלת ישראל תיאלץ לפעול מתוך כפייה של מדינות זרות, ולא על פי רצונה. אם חושבים בממשלה שהשתוללות המתנחלים תמנע מדינה פלשתינית, כנראה שההיפך הוא הנכון. כפי שממשל טראמפ עצר את המלחמה בעזה ומניח כעת את רגלו על צווארה של ישראל בכל מה שקורה בעזה, כך יקרה בסופו של דבר גם בגדה המערבית, וממשלת ישראל בהתנהגותה המחפירה, שמתירה את דמם של הפלשתינים ומעניקה חופש פעולה לאספסוף אלים וחסר מעצורים, ואף מצטרפת בעצמה למתפרעים כפי ששריה נהגו בשדה תימן, תביא על עצמה כפייה של מדינות זרות ובכללן גם מדינות עוינות, כפי שתורכיה מתערבת כעת בנעשה בעזה ודורשת לשלוח לשם חיילים שלה. אם נתניהו לא יתעשת ויעצור את חיות הטרף שהוא שחרר מהכלוב, כדי לזכות במחיאות כפיים מהאספסוף, שלא יתפלא אם ישובו לטרוף גם אותו.

 

העומדים על הדם

 

בנפול אויבך אל תשמח, אמר החכם באדם, ולמרבה הצער לא כולם מקשיבים לו. עדיף היה לוותר על הערק והבקלוואות, וגם על הטפות המוסר לאלה שכבר חודשים מבקשים לשים קץ למלחמה, והיו עלולים למנוע מהציבור את ההתענגות על מות נסראללה ואנשיו – וגם היו מונעים מהציבור לקבור חיילים צעירים ושבויים וחטופים שיכלו לשוב בשלום לחיק משפחתם, ואנשי מילואים שמותירים אחריהם אלמנות ויתומים רכים, שחלקם לא יכירו את אביהם לעולם. לפני מספר שבועות כתבתי על ממשלת האסון שהיא מאה בנקמות ואפס בביטחון, ואני יכולה לחזור על כך שוב ושוב. נתניהו אפילו חדל מלהבטיח ביטחון לאזרחיו. עכשיו הוא רק מבטיח לגמול לאויבינו, ואנו גומלים וגומלים והמוות מכה בשורותינו ללא הרף. ואת המחיר הזה של מלחמת שלום הכס, המחיר בדם ובשכול, אין מביאים בחשבון די הצורך. הנורא מכל הוא שיש מי שהמחיר הזה ראוי ואפילו רצוי בעיניהם, מי שחיי אדם זולים בעיניהם וחסרי ערך, מי ששכחו את קדושת החיים ואת הציווי לבחור בחיים.

אין מלחמה שטובה משלום, ואין מלחמה שרק מצליחים בה. בעלות הברית שלא היתה להן ברירה אלא להילחם בהיטלר, השיגו את הניצחון במחיר דמים נורא, ושנים רבות אחרי המלחמה עוד ליקקו את פצעיהן. אילו בחרנו להגיע להסדר עם לבנון לפני שבוע, היינו עושים זאת כמנצחים. כעת אויבינו מרגישים שגם הם יכולים לגמול לנו, והם יגמלו ויגמלו. לעתים נצליח להכות בהם, ולעתים נספוג מכות בעצמנו. כזו היא המלחמה, והחכמים משתדלים להימנע ממנה ככל האפשר, ואם אין ברירה אלא להילחם, כפי שחשנו בצדק לאחר הטבח, צריך לחשוב כל העת כיצד לסיים את המלחמה ולחתור לכך בכל הכוח, ובוודאי שלא להאריך את המלחמה משיקולים זרים. גם את הפיגועים המתרבים קשה למנוע באווירת מלחמה בלתי-נגמרת. רק הרגעת חזיתות הלחימה תוכל להקטין את הדחף לחולל פיגועים.

הגילויים על נסיונותיו של סינוואר לצרף את חיזבאללה ואיראן למערכה נגד ישראל, הופכים על פיה את התמונה שנתניהו מנסה למכור לנו. לא אויב אירני שדוחף את שלוחיו לתקוף את ישראל הוא עיקר דאגתנו, אלא ארגון טרור פלשתיני, שמניעיו גם דתיים אך בראש וראשונה לאומניים. ללא הסדר עם הפלשתינים, הסדר שיעניק לפלשתינים חופש משלטון ישראלי, ויבטל את הלגיטימיות של מאבקם נגד ישראל, לא יהיה למדינת ישראל מנוח מטרור פלשתיני. נכון שאין ביטחון שמדינה פלשתינית לצד ישראל תעניק לנו שלום ושלווה, אבל בוודאי לא תהיה לנו מנוחה במצב של התעלמות גמורה משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים, והמשך הגזל של אדמותיהם, והתכניות המטורפות להתיישבות בעזה, שבניגוד לשנות השבעים, כשהוקם גוש קטיף כמעט בחשאיות, אין להן היתכנות, כי ישראל לא תוכל להקים כיום התנחלויות בעזה מבלי לקומם את העולם כולו ולמצוא את עצמה במצב של אמברגו נשק כולל וסנקציות אחרות.

בהכרח שוחרי ההתיישבות בעזה ומלחמת הנצח מוזילים את ערך החיים, מתעלמים מהציווי לבחור בחיים, מוכנים לשפוך את דם האדם, מקלים ראש בעמידה על הדם ובשפיכות דמים, קוראים להפקרת החטופים, קריאה שהיא למעשה קריאה לרצח. אין סליחה ואין כפרה למפקירים ולעומדים על הדם, שקטן המרחק בינם לבין שופכי דמים. אבוי לנו שאנשים כאלה נמצאים בעמדות הנהגה, ומנהיגים את צאן מרעיתם לזילות חיי אדם ולשפיכות דמים.

בחג הסוכות נצטווינו לשמוח, ודווקא המצווה הזו איננה מן הקלות בימים האלה. נותר רק לברך שתשלוט בנו החכמה ולא גבהות הלב, ולהתפלל שה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.

חיסולים, הפקרה והאשמת הקרבן

 

כששמעתי שהרגו את שלושת בניו של איסמעיל הנייה הרגשתי רק גועל ממכונת ההרג שצה"ל הפך להיות, במקום להיות צבא הגנה לישראל, שמגן על אזרחים ומציל אותם מהאויב. אולי אם זה היה קורה בימים הראשונים אחרי הטבח, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל כשהחטופים מתענים שם כבר חצי שנה, ורבים מהם כבר נרצחו או מתו בסבל ובעינויים, ובמקרה המזעזע ביותר מאש חיילי צה"ל, גם החיסול הזה מעורר בי רק גועל וחרדה ואימה לגורל החטופים שעדיין חיים ושאני מייחלת ומתפללת לשובם בחיים, וחוסר האונים מטריף אותי. אני משוכנעת בלבי שנתניהו החליט על החיסול הזה כדי להכשיל כל סיכוי לשחרור חטופים שמחייב הפסקת אש ואולי הפסקת לחימה בכלל, והוא מעוניין בהמשך המלחמה ובהמשך מצב החירום כדי לשרוד בשלטון ולכן מקריב את החטופים ושולח חיילים למות במשימות חסרות תכלית שחוזרות על עצמן: שוב חזרה לבית החולים שיפא בעזה שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר, החמאס שב אליו, ושוב חזרה לבית חולים בחאן יונס שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר החמאס שב אליו, וכך חוזר חלילה. דווקא ההודעה הבלתי סבירה לחלוטין שהחיסול בוצע ללא ידיעת הדרג המדיני, דבר שמעולם לא שמעתי שהוא אפשרי, והודעה שמעולם לא נשמעה כמותה, דווקא ההודעה החריגה הזו שכנעה אותי שנתניהו חושש להיתפס כאחראי לחיסול, כדי שלא יאשימו אותו בהכשלת עסקה לשחרור חטופים, ולכן רק חיזקה מבחינתי את אחריותו לחיסול, לכל החיסולים ולכל השלכותיהם הביטחוניות והמדיניות.

גם חיסול הבכיר האיראני הוא באחריות נתניהו, אבל במקרה הזה ארצות הברית ואולי גם בריטניה וצרפת היו כנראה שותפות להחלטה, ולכן גם כולם נזעקו להגן עלינו, שזה בהחלט מחמם את הלב לדעת שיש קואליציה של מדינות שיוצאות להגן עלינו, וכנראה גם על עצמן. בכל מקרה חיסולים אינם מעוררים בי שום שמחה, אלא רק אימה וגועל וחרדה מפני מה שיקרה. ברור שההסלמה בכל החזיתות משרתת בראש וראשונה את שאיפתו של נתניהו להישאר בשלטון ולדכא את המחאה נגדו, ושהאיסור על התקהלות של למעלה מאלף איש יכול לשמש כלי בידי השלטון למנוע הפגנות גדולות. בכלל יש לי מין תחושה של חזרה לימי הקורונה והסגרים, כאשר הממשלה הולכת ומשתלטת על כל תחומי חייהם של האזרחים, סוגרת את מוסדות החינוך, מונעת הפגנות ואפילו מונעת מאנשים לעבוד ולהתפרנס וכך פוגעת אפילו בקיום הבסיסי של האזרחים.

נראה שעיקר המאמץ של ממשלת נתניהו וחסידיה לא נועד לתקן ולבנות את מה שנהרס, אלא להעביר את האשמה מממשלת האסון לקורבנותיה. ביום חמישי בערב התקיימה ברחוב עזה הפגנת ימין – לא גדולה במיוחד, רק כמה מאות אנשים - שקראה להיכנס לרפיח ולחסל בכירי חמאס. עמדתי ליד מאהל החטופים כשבידי תמונתה של אחת החטופות, ללא כל כיתוב או שלט בעל משמעות פוליטית, למעט הייחול לשובם של החטופים. למשמע הקריאות מן ההפגנה ל"ניצחון מוחלט" עצר לידי מישהו בדרכו להפגנה  ושאל בהתרסה ובחיוך (לשמחה מה זו עושה): גם אתם בעד ניצחון? כי זה המסר היורד מטה ומתפשט מלשכת נתניהו: המשפחות המתחננות להשבת החטופים הן אלה שמונעות ניצחון על החמאס, שנתניהו מעולם לא התכוון לסלק, אלא אך ורק לטפח כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והטבח בתושבי העוטף לא שינה מבחינתו דבר. אבל צריך למצוא אשמים לכך שנתניהו ממשיך לשמר את שלטון החמאס, ומשפחות החטופים האומללות נבחרו לשמש למטרה זו, כשעיר לעזאזל של כשלון המלחמה שנתניהו לרגע לא התכוון לנהל באופן שיביא לסילוק החמאס ולהשבת החטופים, אלא רק לצורך היאחזותו בשלטון. "גם אתם בעד ניצחון?" שאל אותי חסיד נתניהו בחיוך, ועניתי לו: " אנחנו בעד שהחמאס ירצח אותנו, כמו שביבי סידר לנו." לפחות נמחק לו החיוך מהפנים והוא הלך, אבל ידעתי שאנשים כאלה, שמוכנים לתקוף את משפחות החטופים כדי לעזור לנתניהו ולעצמם להישאר בשלטון, אינם מסוגלים להשתנות, וששלטון נתניהו, כמו כל הדיקטטורות הלאומניות, מוציא מאנשים רק את הרע, וחוגג על פשעים ואסונות כמו רצח הנער בנימין אחימאיר, שמבחינת תומכיו הנאמנים ביותר של משטר נתניהו, המתנחלים האלימים, הוא בעיקר לגיטימציה לפשעי שנאה נגד ישובים ערביים, מבלי לברר מי באמת אשם ברצח. למזלם מתקפת הכטב"מים והטילים מאיראן דחקה את רצח הנער ופרעות המתנחלים בערבים לשולי החדשות, יחד עם כל השאלות הקשות האחרות שאנשים העלו בתגובותיהם לרצח: היכן הוריו של הנער? מי שלח נער בן 14 לבדו למרעה בשש בבוקר באזור מועד לפורענות? מדוע הוא הולך לרעות צאן ולא לומד בבית הספר, היכן שנערים בגילו אמורים לבלות בבוקר במסגרת חוק חינוך חובה? האם מי שהפקירו את עוטף עזה מפקירים גם את ילדיהם שלהם? האם ההפקרה המוחלטת, וההפקרות המוחלטת, היא צדו השני של שיח הניצחון המוחלט?

השאלות רבות, אבל אין קול ואין עונה.

אכזריות איננה ריאליזם

 

תמיד האנשים שטוענים שהם התפכחו בעקבות הטבח בשמחת-תורה הם אלה שנהיו ימניים יותר ואכזריים יותר, ואולי בעצם היו כאלה תמיד, וכל מה שהם רוצים זה להרוג מה שיותר אנשי חמאס או להרוג סתם ערבים באשר הם, לגרש את העזתים מהרצועה והעיקר: להחניף לנתניהו ולימין בכלל, כאילו הימין שהביא עלינו את האסון כשהפקיר לחלוטין את תושבי עוטף עזה והעביר את כל הצבא ליהודה ושומרון כי "החמאס מורתע" ראוי לפרס החכמה וראיית הנולד. אנשים כמוני, שתמיד חשבו שצריך לחזק את הרשות הפלשתינית ולדכא את החמאס, לא מפני שהרשות מושלמת אלא מפני שהיא האפשרות הריאלית הפחות גרועה, ושצריך להסכים למדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, ולחזק את ישראל בכריתת הסכמי שלום עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות, לא במקום שלום עם הפלשתינים אלא על בסיס שלום עם הפלשתינים, אנשים כמוני לא טוענים שהם התפכחו, כי הם נשארו באותה דעה שהיתה להם קודם, שהרעיון של נתניהו לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, היה רעיון מטורף, ושנתניהו דומה לאדם שהכניס לביתו נמר כדי להבריח את השכן ולהשתלט על דירתו, ואז מתפלא שהנמר בוחר לטרוף דוקא אותו, ושהאפשרות הריאלית היחידה לשיפור מצבה של ישראל היא להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, צעד שיזכה לתמיכת כל מדינות העולם וישפיע לטובה על כל תחומי חיינו, כולל מצבנו הבטחוני, כי במקרה כזה אפילו מדינות ערב יתנגדו לשאיפה של חמאס למחוק את ישראל, שכיום יש עליה מעט מאד ביקורת בעולם הערבי, שמושתקת במהרה. כמובן שיש לישראלים חששות מזה שחמאס ישתלט על הרשות הפלשתינית ושהיא תיהפך לחממה של טרור, וברור שישראל תצטרך להמשיך להחזיק צבא חזק – בכל גבולות ישראל ולא רק בשירות המתנחלים, אבל מדיניות ההתנגדות לרשות הפלשתינית וההחלשה שלה מצד ישראל עד כה בוודאות חיזקה את חמאס, ומי שרוצה להמשיך בדיוק באותה מדיניות ופסגת שאיפותיו היא לבנות מחדש התנחלויות בלב אוכלוסיה פלשתינית עוינת בעזה, רק ידרדר את ישראל עוד יותר ויהפוך את חמאס לגיבור הגדול של הפלשתינים, שזאת ההצלחה העיקרית של מדיניות נתניהו עד עכשיו. אבל אף אחד לא אומר התפכחתי מהניסיון להתעלם מהפלשתינים וחייבים להגיע איתם להסדר מדיני, ואפילו האנשים שתמכו בהסדר לפני הטבח חוששים לומר עכשיו שחייבים להגיע להסדר עם הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות כמו מצרים וירדן שכבר יש לנו הסכמי שלום איתן ששרדו הרבה טלטלות וסעודיה שתחתום איתנו הסכם שלום אם נכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, והפחד הזה מאד מחליש את האופוזיציה לנתניהו, ומאפשר לנתניהו ולימין בכלל להמשיך להציף אותנו בתעמולה שהיא גם מטומטמת וגם מרושעת בלי גבול.

למשל הטענה שאם נשחרר אסירים כדי לשחרר את החטופים בידי חמאס יהיה עוד טבח, כי יחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט והוא - כביכול הוא לבדו בזמן שמדובר בתכנית שתכננה כל הנהגת חמאס - יזם את טבח שמחת תורה, מבוססת על ההתנערות של נתניהו מאחריותו לטבח, שלא נגרם בגלל השחרור של סינוואר לפני שנים בעסקת שליט, אלא בגלל שממשלת נתניהו הפקירה לחלוטין את עוטף עזה והעבירה את כל התותחים, השריון ויחידות הקומנדו ליהודה ושומרון. במקור החמאס תכנן לבצע את הפיגוע בפסח שעבר ונסוג בגלל שישראל הציבה בגבול כוחות. במקרה זה משתמשים בעוד טיעון של הטוענים להתפכחות שמגזימים ביכולות החמאס, בזמן שהחמאס כדרכו התנפל על אזרחים, ילדים וזקנים ונשים, בדיוק כפי שעשה כשפוצץ באינתיפאדה בתי קפה ואוטובוסים, ולעומת זאת כשהתייצבו מולו כיתות כוננות נחושות – וקטנות מאד – לוחמיו נמלטו מבלי שהצליחו לגרום נזק רב, מה שהוכיח את הטמטום והזדון של ממשלת נתניהו שעשתה הכל להחליש את כיתות הכוננות, להקטין את תקציבן ולקחת מהן נשק, שזה לחלוטין בלתי מובן. לנתניהו וממשלתו נוח מאד להציג את הדברים כאילו הסיבה היחידה לטבח היא עצם קיומו של החמאס, בזמן שהסיבה לטבח היא קודם כל הפקרת ישובי עוטף עזה והכשלון המתמשך בהגנה עליהם, שהיא לגמרי באחריותו של נתניהו. יחיא סינוואר הוא רק אחד ממנהיגי תנועת החמאס, שתקפה מטרות אזרחיות ורצחה בעיקר אזרחים מאז הופיעה בשטח, הרבה לפני שסינוואר הגיע להנהגת החמאס, בימיהם של השיך יאסין ורנטיסי בימי האינתיפאדה השנייה וגם קודם לכן, והחזקתם בכלא או שחרורם של מנהיגי חמאס מסוימים איננה משנה הרבה, כי הם מסוגלים להוציא פיגועים גם מהכלא, והאדם היחיד בחמאס איננו חשוב כפי שמספרים לנו, כי התנועה ממשיכה באותו קו כבר שנים רבות למרות אינספור חיסולים של מנהיגיה בדרגים שונים, ולכן גם הריגתו של סינוואר שנתניהו וגלנט מבטיחים לא תשנה את יכולת החמאס לפגוע בנו: במקום ההרוגים יצמחו מנהיגים חדשים שעלולים להיות אכזריים מקודמיהם, כפי שקרה עד כה, והפקרת החטופים לצורך הריגתו של סינוואר או בכירים נוספים תגרום רק למותם של החטופים, להרס משפחותיהם, ולהעצמת התחושה שממשלת נתניהו הפקירה את תושבי העוטף למוות וממשיכה בכך, ולא תגרום לסילוקו של איום החמאס שמשתקם מאד מהר וחוזר להילחם עם מנהיגים חדשים, כפי שקרה תמיד בעבר וקורה ממש עכשיו בכל שטח ברצועה שצה"ל מפנה. השינוי היחיד יכול לבוא מחיזוק ההגנה על עוטף עזה ולא מהריגתו של סינוואר או בכירי חמאס אחרים,  שמטרתה היחידה לחזק את נתניהו בקרב מעריציו הצמאים לנקמה אינסופית בחמאס, ומתעניינים הרבה פחות בהגנה ראויה על ישובי העוטף, ועוד פחות בהצלת חיי אדם, שבני משפחותיהם כבר איבדו בטבח בני משפחה. אבל כנראה שמי שחושב שמי שנלחם ונהרג הוא זה שצריך להילחם יותר ולההרג יותר, חושב גם שמי שהופקר ונרצח צריך להמשיך להיות מופקר ולהירצח, ומי שהפקיר לא צריך לשאת בשום אחריות למעשיו ולא מחויב לתקן.

מי שמאמין שסירוב לעסקת חטופים והרג מנהיגי חמאס יביא ניצחון וביטחון איננו ריאלי יותר ממי שמבקש, כמוני, להפסיק את המלחמה בתמורה להשבת החטופים ולהגברת המעורבות של הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות במתרחש בעזה, שזה להערכתי המקסימום שישראל יכולה להשיג. לומר שאם רק נרצה בכך ונפקיר את החטופים למותם נשיג ניצחון מוחלט, נחסל את החמאס, נגרש את תושבי עזה וניישב את הרצועה במתנחלים איננו יותר ריאלי ממני, הוא רק אכזרי יותר, גזעני יותר ומגלומני יותר, ומגלומניה גזענית ואכזרית איננה מאפיין של ריאליזם, ורגישות לחיי אדם איננה ביטוי לתמימות אלא לשמירה על צלם אנוש.

 

   

הרג המחבלים בג'נין

 

אני לא יודעת אם רק לי זה מפריע, הקלות שבה הורגים, והקלות שבה זה כאילו מקובל על כולם וכאילו נורמלי. בתקשורת דיברו בגאווה גדולה על הרג שלושה מחבלים בבית חולים בג'נין על ידי חוליה של מסתערבים שהתחפשו למוסלמים, כאילו אין שום בעיה בזה שפורצים לבית חולים והורגים שלושה אנשים שלפי הדיווחים ישבו שם ותיכננו פיגוע שתואר "כמו בשבעה באוקטובר", שזה כבר נשמע לי חשוד. בשבעה באוקטובר ירו על ישראל הרבה מאד טילים, ואז פרצו לישראל אלפי מחבלי חמאס עם כמויות אדירות של נשק ותחמושת וחדרו לישובי עוטף עזה בהמוניהם כדי לרצוח משפחות שלמות וישובים שלמים, כלומר הייחוד של טבח השביעי באוקטובר היה בגודל ובהיקף שלו, וכמובן באכזריות החריגה כלפי אזרחים לא חמושים בביתם. מה פירוש "כמו בשביעי באוקטובר"? גם אם המחבלים תיכננו לחדור לישובים ישראלים ולהרוג אזרחים בביתם, הם בוודאי לא תיכננו פעולה שאפילו מתקרבת בהיקף לפעולת השביעי באוקטובר, כי אי אפשר להוציא פעולה כזאת לעתים קרובות, וגורם ההפתעה שסייע כל כך למחוללי המתקפה של חמאס כבר איננו קיים. גם לא הסבירו במה דמה הפיגוע שתיכננו המחבלים לשביעי באוקטובר. לי זה נשמע יותר כמו תירוץ להרוג מחבלים שלא איימו על כוחות צה"ל איום מיידי, ואפשר היה לעצור אותם ולא להרוג אותם. להרוג אנשים כשאפשר לעצור אותם זה פשע, והעובדה שאדם הוא מחבל לא אומרת שמותר פשוט לירות בו למוות, אם הוא לא מסכן חיים. אבל נדמה שרק לי זה מפריע שהורגים אנשים שאפשר לעצור בלי להרוג. אם מחבל לא מנסה להרוג אותך, אין לך זכות להרוג אותו. להרוג מותר רק כשיש סכנת חיים מיידית ואין דרך אחרת לעצור אותה, וצירוף המלים שמחריד אותי "זוהה כמחבל", איננו רשיון לרצח, ושוב אני חושבת על שלושת החטופים שנרצחו בידי כוחות צה"ל ושאם החיילים היו נוהגים על פי הדין, לא רק שהם היו חיים היום, אלא כל המצב של ישראל מול החמאס היה טוב יותר, כי אם שלושת החטופים היו שבים הביתה שלמים ובריאים מבלי שישראל שילמה שום מחיר, לא רק שהיו ניצלים שלושה עולמות, אלא זה היה מאד מחזק את ישראל מול החמאס. אבל נראה שהפכנו למדינה שקודם הורגת ואחר כך שואלת את מי ולמה ואנשים ממש מתפעלים מזה. הכתבת ממש התלהבה מזה שהרגו את שלושת המחבלים בלי קרב, לפני שהם הבינו מה קורה, כאילו זה שירו בשלושה אנשים שלא היוו סכנת חיים מיידית זה משהו להתגאות בו, ואין עליו שום ביקורת. והאדישות הזו להרג של מחבלים שהוא בעצם רצח, זו בדיוק אותה האדישות לחיי החטופים שנתניהו ושותפיו מעודדים: עדיף בעיניהם מותם של בני הערובה הישראלים בשבי חמאס מאשר שחרור מחבלים לצורך הצלת חייהם של החטופים. הם עושים ככל יכולתם כדי לסכל עסקה כזו, וקל להם כמובן להקריב את החטופים כי הם תושבי הקיבוצים וקרובים של תושבי הקיבוצים ולא מתנחלים שמצביעים לסמוטריץ' ובן-גביר. בכל פעם שהם מאיימים שיפרקו את הממשלה אני חושבת בלבי: הלוואי שתפרקו את ממשלת הזוועה הזו. אולי תקום ממשלה אחראית יותר, שבמקום להרשים אותנו בהרג מחבלים, תציל את חיי החטופים שעוד אפשר להציל, מה שהממשלה לא עשתה בשביעי באוקטובר, כשאפשרה לחמאס לרצוח את בני משפחתם של החטופים ולחטוף אותם לעזה, באין מושיע ואין מציל.

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

אין פתרון בלי הרשות הפלשתינית

 

בנאומו במוצאי שבת בחר נתניהו לתקוף ולנאץ את הרשות הפלשתינית כדי להצדיק את סירובו להעביר את רצועת עזה לשליטתה, כפי שישראל התחייבה לעשות בהסכמי אוסלו. הוא התלונן  שהרשות משלמת למשפחות מחבלים ושמחמוד עבאס לא גינה את הטבח של החמאס. בכך הוא ממשיך באותה המדיניות שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: להחליש את הרשות הפלשתינית ולחזק את חמאס. יש רק שלוש אפשרויות ריאליות לשליטה בעזה: שליטה ישראלית ישירה שכל העולם מתנגד לה, כולל ידידינו, שליטה של חמאס שכבר נוכחנו במשמעותה, ושליטה של הרשות הפלשתינית, שכל העולם יתמוך בה. אין שום אפשרות אחרת, שתתאים לדברי נתניהו ש"צריך משהו אחר" מהרשות הפלשתינית. עד 1967 עזה היתה אמנם בשלטון מצריים, אבל מאז השתנו דברים רבים וכיום אין היתכנות להשבת רצועת עזה לשלטון מצרי. יש רק חמאס ורשות פלשתינית, אלה שתי האפשרויות הריאליות, ולכן צריך לבחור בגרועה פחות, שזה שלטון הרשות הפלשתינית, שיחליף את שלטון החמאס. לומר שהרשות איננה ראויה לשלוט בעזה, פירושו לחזק את החמאס, שיש לקוות שצה"ל יצליח להכניע, אבל הכנעת החמאס היא עדיין משאלת לב ולא מציאות. מי שלא ירצה את הרשות הפלשתינית בעזה, יקבל משהו גרוע יותר, לא משהו טוב יותר, כי פשוט אין כזה.

מה שמפחיד במיוחד היא התחושה שנתניהו פשוט מסרב לוותר על החמאס כשותף להחלשת הרשות הפלשתינית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי כנות רצונו למוטט את חמאס, ולגבי רצונו בכלל. כיצד הוא בכלל רואה את עזה אחרי המלחמה? מה הוא מצפה שיקרה שם? הרי ישנם שם למעלה משני מיליון אנשים שרבים מתוכם הפכו לחסרי בית ופליטים. מה יהיה עליהם? אם לא יימצא להם פתרון מוסכם, לא יהיה שקט לא להם ולא לישראל. בניגוד למעצמות הגדולות שמנהלות מלחמות הרחק מביתן, ישראל ועזה צמודות זו לזו, ואם לא יימצא פתרון ראוי לרצועת עזה, גם אזרחי ישראל לא יוכלו לחיות בשלום, כפי שנוכחנו לצערנו, באופן כה נורא.

לא רק הקונספציה שחיזוק חמאס ישרת את מדינת ישראל בכך שימנע את הקמתה של מדינה פלשתינית קרסה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה הגדולה יותר של בנימין נתניהו, שהוא "הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", כלומר שישראל תוכל לחיות היטב וגם לקשור קשרים טובים עם מדינות ערב האחרות, בעודה מתעלמת כליל משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים וממצבם, קרסה כליל. אם ישראל לא תסכים להשיב את עזה לרשות הפלשתינית ואת הרשות הפלשתינית לעזה, ולא תאפשר לרשות הפלשתינית להפוך למדינה, לא יהיה שום פתרון בר קיימא לעזה. גם שליטה ישראלית ישירה לא תמנע מעשי טרור פלשתינים נגד הכוחות הישראלים, שתגרורנה מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ואי שקט מתמיד, שלא יאפשר את שיקום ישובי עוטף עזה, שהוא צורך חיוני של מדינת ישראל. החלומות על סיפוח עזה לישראל והקמת התנחלויות בשטחה יביאו רק לעוד ועוד שפיכות דמים, כפי שהם גורמים לשפיכות דמים ומתיחות תמידית ביהודה ושומרון. הציונות חלמה לפתור את בעיותיו של העם היהודי על ידי ריכוזו במדינה שיש בה רוב יהודי, לא על ידי פיזורו בקרב אוכלוסיה עוינת במצב מלחמה נצחי בינינו לבין הערבים, שבסופו של דבר ימוטט גם את היחסים שנתניהו כה מתגאה בהם עם האמירויות במפרץ הפרסי, וגם את הסכמי השלום שנכרתו ברוב עמל עם הירדנים ועם המצרים.                                                                                                                              

עזה שייכת לרשות הפלשתינית

 

נדרש לי הרבה זמן להבין שמה שנשמע כאמירה שקולה ומפוכחת: "אם נמוטט את החמאס נצטרך לשלוט בשני מיליון פלשתינים בעזה ולדאוג להם", הוא בעצם ספין מבית מדרשו של נתניהו, שראה בחמאס את תעודת הביטוח כנגד הקמת מדינה פלשתינית. אני קוראת הבוקר בכתבתו של גידי וייץ ב"הארץ" - ומתקשה להאמין - את הציטוט מדברי נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס." והוא המשיך: "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון." הגישה הזו של נתניהו הלכה והתעצמה עם חתימת הסכמי אברהם והמגעים לנורמליזציה עם סעודיה. קשה לתאר כמה יוהרה, שחצנות וטיפשות עלו מההתבטאויות של נתניהו ומקורביו בהקשר לדיונים על נורמליזציה עם סעודיה: "ראש העיר רמאללה" – כך הם מכנים את אבו-מאזן כדי להתכחש לעובדה שהרשות הפלשתינית הינה ישות מדינית שנועדה להיות מדינה פלשתינית בדרך – "לא יקבע את פרטי ההסכם עם סעודיה." בנוסף לזלזול השחצני באבו-מאזן, הופצו מכיוון הממשלה מסרים שאין צורך בוויתורים מדיניים לפלשתינים, אלא די בכספים שיועברו אליהם מסעודיה כדי לרצות אותם, כאילו יש בעולם עם שימכור את שאיפתו למדינה עצמאית תמורת בצע כסף, אבל ממשלתו של נתניהו תמיד התכחשה ללאומיות הפלשתינית ולשאיפת החירות המפעמת בפלשתינים שמאסו בשלטונם היהיר של היהודים, ובמיוחד בשלטון המתנחלים המתעללים בהם מבלי שממשלת ישראל עוצרת בעדם.

ואם לחזור לאמירה שהזכרתי בתחילת דבריי, היא מעמידה כביכול שתי אפשרויות בלעדיות: שלטון החמאס בעזה, בהסכמת אם לא בתמיכת ישראל, או שלטון ישראלי ישיר על עזה. אבל ישראל איננה צריכה לשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין, וגם לא החמאס שהשתלט עליה בכוח, אלא הרשות הפלשתינית. על פי הסכמי אוסלו שיש להם תמיכה בינלאומית רחבה, עזה היא חלק מהרשות הפלשתינית, וישראל אף התחייבה למסדרון יבשתי שיחבר בין שתי הטריטוריות הפלשתיניות, והאינטרס הישראלי האמיתי הוא לשים קץ לשלטון הטרור של החמאס בעזה ולהשיב אותה לשלטון הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ושאיננה מעודדת טרור נגד ישראל, ובוודאי שאיש מבין בכיריה איננו מתכנן פעולות צבאיות אכזריות ומזעזעות נגד ישראל כפי שחולל החמאס. כמובן שגם מאזורי הרשות הפלשתינית יוצאות פעולות טרור נגד ישראל, אבל למרבה הצער פעולת החמאס שהצליחה לפגוע בנו בצורה כה קשה וכה אכזרית, מגמדת את הטרור הפלשתיני מהגדה, שגם הוא מונע לא פעם מיוזמה של אנשי חמאס שפועלים בתחומי הרשות.

נתניהו הניח לנמר טורף לצמוח לממדים מפלצתיים ממש מתחת לחלוננו, במחשבה שמאפיינת אותו גם בעניינים אחרים, שהוא תמיד יצליח לתמרן את כולם כרצונו, למרות כל האזהרות שקיבל מגורמי המקצוע והתעלם מהן בשחצנות: הוא חשב שתמיד יוכל לחמוק מהזעם הפלשתיני על ידי הזרמת כספים אליהם מגורמים שונים, ושיוכל גם להימנע מסכנות בטחוניות שמהן הזהירו אותו כל הגורמים הביטחוניים כשהוא מתחמק מהם בגסות-רוח, כפי שסירב לתחנוני הרמטכ"ל להיפגש אתו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וגם להמשיך בחקיקה להשתלטות על מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפטו. אבל כל הכדורים נפלו לארץ וכל הפנטזיות קרסו. מי שמשלם את המחיר הנורא הם כמובן אזרחי ישראל, ששמונה מאות מהם כבר שילמו בחייהם על היוהרה, השחצנות וגם הטיפשות – כן, הטיפשות של בנימין נתניהו, הנערץ על חסידיו כגאון, ועד כה טרם שילם כל מחיר על האסון שהמיט על תושבי ישראל.

שלום עם הפלשתינים חשוב יותר

 

 

אין לי כמובן שום התנגדות לשלום עם סעודיה. אני אמנם מפחדת קצת מזה שתהיה להם אולי פצצת אטום – כמו שאני מפחדת מזו שכמעט יש לאיראנים, אבל אני מקוה שלא הם ולא האיראנים יזרקו עלינו פצצות אטום. כמובן אין לי שום התנגדות שישראלים יסעו לסעודיה, כמו שישראלים נוסעים בהמוניהם לדובאי. אני לא נסעתי ולא אסע לא לדובאי ולא לסעודיה. המדינות האלה מאד מפחידות אותי. כשאני חושבת על דובאי אני מסוגלת לחשוב רק על  בת האמיר הנסיכה לטיפה, שניסתה להימלט משם אבל נתפסה והוחזרה בכוח לדובאי ומוחזקת שם בניגוד לרצונה, וכשאני חושבת על סעודיה אני חושבת על העיתונאי ג'מאל חשוקג'י שהיה מבקר חריף של מוחמד בן-סלמן ופותה להיכנס לשגרירות הסעודית באיסטמבול ששם רצחו אותו וביתרו את גופתו. כל הזמן שידרו את הראיון של בן-סלמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל ואני רק חשבתי על הרצח של חשוקג'י ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, וכשבן-סלמן דיבר על התקרבות בין ישראל לסעודיה חשבתי רק שאנחנו נהיים מיום ליום יותר דומים לסעודיה וגם אצלנו אנשים שמזדהים כשמאלנים או כלהט"בים עלולים לקבל מכות מחסידי הממשלה שחבריה הם בחלקם הגדול פושעים שמעודדים פשעים נגד האנושות כמו מחיקת ישובים ערבים ורצח של ערבים חפים מפשע, שזו בעצם סיבת התמיכה של אנשי עוצמה יהודית בעמירם בן-אוליאל, וכשהם אומרים שהם לא יודעים אם הוא רצח את משפחת דוואבשה אני נזכרת באחמדינג'אד שכשנשאל על יחסו לשואה אמר שצריך לחקור אם זה קרה באמת, כי הוא לא יודע אם זה קרה באמת.

כמובן הסכמי שלום עם מדינות ערב זה דבר טוב, אפילו כשמדובר במדינות כמו האמירויות וסעודיה שאני אישית לא מעוניינת בקשר איתן אבל זה בסדר גמור אם אחרים כן מעוניינים. הדבר היחיד שמפריע לי זה שמתייחסים להסכם עם הפלשתינים כאל המגרעת בהסכם, כאל ויתור של ישראל, ולי חשוב שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הרשות הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. אני לא תומכת באיחוד ירושלים ואני לא מאמינה באיחוד הזה, ופלשתין חייבת לכלול את מזרח ירושלים שהיא המטרופולין היחיד בשטחים הפלשתינים ורמאללה איננה יכולה להוות לה תחליף. בעיני זה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ישראלית ואחת פלשתינית, כי זאת בעצם המשמעות של החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – הקמת שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלשתינים, וזה מה שצודק. חוץ מזה אני מאמינה שישראל צריכה לחלוק עם הפלשתינים כי הם בני ישמעאל, וגם ישמעאל הוא מזרע אברהם, והארץ ניתנה לזרע אברהם, ולכן ישראל וישמעאל צריכים לחלק את הארץ ביניהם, ולא להגיד כמו תוכים שבתנ"ך כתוב שהארץ כולה שלנו, כי זה לא בדיוק מה שכתוב. אני לא תמימה ואני יודעת שגם אחרי הקמת מדינה פלשתינית יהיו ארגונים שיתמכו בהמשך הטרור נגד ישראל בטענה שכל הארץ היא ווקף מוסלמי וצריך לסלק ממנה את היהודים. אני לא יודעת אם הקמת מדינה פלשתינית תביא שלום, אבל זה מה שצודק שיקרה, וזה מה שחשוב באמת – שישראל תגיע להסדר עם הפלשתינים שגרים לידנו וגם בתוכנו, כי רק שלום עם הפלשתינים ישנה באמת את החיים שלנו. שלום עם האמירויות ועם סעודיה זה טוב ונחמד ומי שרוצה לנסוע לשם ונהנה לבלות שם אני שמחה בשבילו, כמו שאני שמחה בשביל אנשים שנוסעים לאמריקה או ליפן, שגם לשם לא נסעתי ואינני יודעת אם אי פעם אסע. אבל לחשוב כמו שנתניהו ואנשי ליכוד אחרים אומרים, ששלום עם מדינות ערביות אחרות מוכיח שאין צורך לכרות שלום עם הפלשתינים ואין צורך להחזיר להם שטחים ואדמות שכבשנו מהם, וששלום זה תמורת שלום, כאילו אפשר לומר דבר כזה למי שלקחת ממנו את כל מה שהיה לו ועכשיו אתה רוצה שהוא יהיה חבר שלך בלי להחזיר לו שום דבר שלקחת ממנו, זאת מחשבה של בת יענה שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להסתכל נכוחה. רק הסדר עם הפלשתינים יכול לשפר את המצב הבטחוני שלנו באמת, כי סעודיה והאמירויות רחוקות מאיתנו ואם יש להן השפעה על חיינו היא השפעה עקיפה, אבל הפלשתינים הם פה בתוכנו וסביבנו ואנחנו חיים כולנו בארץ אחת קטנה עם מעט גשם והרבה שרב ומי תהום מזוהמים, ואם לא נשתף פעולה ונלמד לחיות בשלום יהיה לכולנו גיהנום, גם אם יהיה לנו שלום נפלא עם כל השכנים האחרים. לכן אני קצת אדישה לאפשרות השלום עם סעודיה, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא שנעשה סופסוף שלום עם הפלשתינים ואולי אז המצב פה סופסוף ישתפר ולא ייראה כל כך מייאש וחסר תקוה.  

מחבל בן 14

 

 

אתמול היו ארבעה פיגועים ונהרג החייל הבודד מקסים מולצ'נוב שעלה לבדו מאוקראינה כדי לשרת בצה"ל והיו גם לא מעט פצועים. הפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, שבו נדקר צעיר ונפצע בינוני, משך פחות תשומת לב מהפיגוע המורכב שבו נהרג החייל ועוד חיילים נפצעו, ופרטי התקרית הובאו מפי עדים שונים ללא התייחסות נוספת, ואלה היו פרטים מטרידים בעיניי. עובדה היא שהדוקר היה בן 14, על כך אין מחלוקת. עובדה היא שאיש ביטחון ירה בו והרגו, לדבריו "כדי שלא ידקור עוד אנשים". אבל אזרח שהיה בתחנה סיפר שבעט בפרצופו של הנער-המחבל והוא הפיל את הסכין, ואז הגיע איש הביטחון וירה בו למוות.

אם דברי האזרח נכונים, ובינתיים לא שמעתי שמישהו סתר אותם, הרי שדי היה בבעיטה בפרצופו של המחבל כדי שיפיל את הסכין, וכל מה שנדרש היה שמישהו ירים את הסכין וירחיק אותו מהמחבל, או יתפוס אותו בכוח, כדי לשים סוף לסכנת החיים שנשקפה ממנו. אם איש הביטחון ירה בו לאחר שהפיל את הסכין והיה המום מהבעיטה של האזרח בפניו, אין מדובר בהגנה עצמית אלא בהוצאה להורג של מחבל שהיה נער בן 14. יש אנשים שסוברים שיש להוציא להורג רוצחים, אבל ספק כמה אנשים היו תומכים בעונש מוות לרוצח בן 14, לולא היה ערבי ומחבל. במקרה זה גם אין מדובר ברצח אלא בניסיון רצח, שהעונש עליו, בצדק או שלא בצדק, קל יותר. אבל העובדה שאיש ביטחון ירה למוות במחבל בן 14, לאחר שאזרח שנכח במקום בעט בו וגרם לו להפיל את הסכין, לא עוררה שום תהיות. איש לא שאל שאלות מה קרה כאן ומדוע. כאילו אין דבר טבעי ומובן יותר מכך שאיש ביטחון יורה למוות במחבל בן 14 לאחר שכבר גרמו לו להפיל את הסכין, במקום לתפוס אותו בכוח ולמסור אותו לידי הצבא או המשטרה.

זה מזכיר כמובן את פרשת אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע ששכב על הכביש וכבר לא היווה איום, וגם את הנערה-המחבלת שדקרה אדם בעזרת זוג מספריים שנשאה עמה. שני האירועים אירעו במהלך כהונתו כרמטכ"ל של גדי אייזנקוט, שאמר: "לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". כי לירות למוות מותר רק כשאין ברירה, ואם מצליחים לעצור את המחבל מבלי להרוג אותו, אין שום הצדקה לירות בו למוות, בוודאי כשמדובר בנער בן 14, שגברים חסונים יכולים לתפוס ולעצור בכוח מבלי לירות בו ולמסור אותו חי לרשויות הביטחון.

הימין הגזעני חיבק את אלאור אזריה ואיים על חייו של גדי אייזנקוט. "רבין מחכה לגדי" הם שרו לו. מאז עלה הימין הגזעני לשלטון ויושב בממשלה, ועוסק בהתרת דמם של הערבים, לא רק מחבלים ולא רק רוצחים, אלא גם חפים מפשע, ובהגנה על חבריהם שרצחו ערבים, שלהם לדברי איתמר בן-גביר, כל חייו בריון גזעני אלים וכעת גם השר לביטחון לאומי, מגיע צל"ש. אבל היכן העיתונאים? האם איש מהם לא חש שיש מקום לפחות לשאול שאלות, לתהות, על מה שכבר איננו מכונה הריגה אלא "חיסול", מונח שמשלים את הדה-הומניזציה של הערבי כאדם, שאיננו נהרג או נרצח אלא "מחוסל" כמובן מאליו, גם כשהוא בסך הכל נער מוסת בן 14 שנים בלבד, שאפשר וכנראה גם הצליחו לנטרל בבעיטה בפניו, או לכל היותר לירות ברגלו או בידו, אבל ירו בו למוות, ואיש בתקשורת לא תהה על כך ולא שאל שאלות.

 

סוכני הרשע

 

אני לא יודעת למה חשוב לאנשים שמתנגדים לממשלה וחולים מהמדיניות שלה וממה שקורה להגיד שהם פטריוטים, ושהמפגינים נגד ההפיכה המשטרית הם פטריוטים. אני מפגינה כל שבוע ואני לא מרגישה בכלל פטריוטית. אני שונאת את המדינה, חושבת שהממשלה פה מבחילה ומבחילים גם האנשים שבחרו בה, שחברי הכנסת מבחילים עד כדי כך שלפעמים בחדשות אני מזפזפת לערוצי הסרטים – לאחרונה נפלתי על סרט בריטי יפה שנקרא "לנשום" ומספר על חולה הפוליו רובין קוונדיש שבעזרת אשתו וחבריו המקסימים הצליח לחיות עם שיתוק למעלה מעשרים שנה כשהוא נושם בעזרת מנשם פרימיטיבי למדי ובכל זאת ממצה את החיים – וחשבתי שהסרט הזה כל כך ממצה את מה שאני מרגישה - מחנק, מחנק נורא, התחושה שלי היא לא רק נפשית אלא גם פיזית – אני מרגישה את המחנק בגרון, שאין לי אוויר, שאני לא יכולה לנשום, מכל מה שקורה פה. לראות את המתנחלים הפושעים שורפים כפר רק מפני שתושביו פלשתינים, כמו שהאנטישמים בכל הדורות היו עושים ליהודים בגולה, ואף אחד לא עוצר את זה, והצבא לא מתבייש להגיד שאין לו כוח אדם לטפל בזה – ואיך הוא יטפל במלחמה בכמה חזיתות נגד צבאות סדירים, כמו שקרה בכל המלחמות, אם הוא לא יכול לעצור מאתיים מתנחלים ביריונים ששורפים בתים ומכוניות ופוגעים ברכוש ובאנשים? איפה היה צה"ל? איפה היתה המשטרה? ואיפה היה נתניהו, שעוד היתה לו חוצפה לנאום שאנחנו מדינת חוק ושהוא לא יסבול התפרעויות בשום מקום, אז למה הוא לא עצר את זה, למה הוא נתן למתנחלים להשתולל שעות? בשביל לירות בדרוזים המתקוממים שלחו כוחות משטרה ומג"ב ועשרות ניידות. בשביל להרוג פלשתיני היו מספיק שוטרים ש"הרגישו מאוימים", אבל בשביל להפסיק את פרעות המתנחלים בתורמוס עיא, כמו הפרעות שחוללו קודם לכן בחווארה, לא היו מספיק כוחות? אין ספק שמדינת ישראל הפכה למדינתם של סמוטריץ' ובן-גביר וככה זה נראה, ולא במקרה הכל בוער, ולא במקרה נרצחים אנשים יום-יום, כי סוכני השנאה והרצח יושבים בממשלה, וכמו שידוע שנאה מולידה כנגדה שנאה, ואלימות מולידה כנגדה אלימות, וכבר אינני יודעת אם הם מאמינים שידכאו את השנאה והאלימות שהם מולידים בעוד ועוד כוח, או שאולי שאיפתם היא להגביר ולהגביר את האלימות, כי אלימות היא המנוע של חייהם ושאיפותיהם.

אני חיה פה כי נולדתי פה ואין לי דרכון אחר ושום מדינה אחרת לא מחכה לי, וכמוני רוב האנשים שהולכים להפגנות ונלחמים על החיים שלנו, ואלה שמדברים על להגר לחו"ל מעצבנים ודוחים אותי כי לרוב האנשים פה אין לאן ללכת, בוודאי לאלה מאיתנו שכבר זקנים, ושום מדינה לא תקבל אותנו. כל מה שנשאר לנו זה להילחם עם הגב לקיר, ובמקרה הזה המלחמה הזו ממשיכה את המלחמה שנלחמתי כל החיים שלי לשרוד, ותמיד שרדתי בקושי והשתדלתי לעשות דברים טובים ומשמעותיים. לאחרונה חגגתי יום הולדת 67. לא באמת חגגתי כי הכלב שלי עבר ניתוח והרגיש מאד רע והייתי מאד מדוכאת וגם עכשיו אני קצת מדוכאת מזה שהוא פותח את התפרים שלו בשיניים ומדמם ואני לא יודעת איך לגרום לו להפסיק עם זה – הוא גדול מדי וכרגיל נתנו לי בשבילו קולר קטן מדי שלא נסגר והוא מיד הוריד אותו. אני מאד משתדלת לשמוח כי יש לי בנות מוכשרות ונכדים מקסימים, וזה מנחם, אבל השבוע התקשיתי להתגבר על העצב. אני יודעת שחייבים להילחם ושווה להילחם, כי עובדה שבלשכת עורכי הדין האנשים ההגונים הצליחו לנצח את הפושעים, למרות שהממשלה כרגיל תמכה בפושעים, שאיתם היא יכולה לגנוב סוסים ביחד, ועכשיו מאיימת לפרק את לשכת עורכי הדין כי הם איבדו את השליטה בה. בטח אם הליכוד יפסיד בבחירות הם יפרקו את הכנסת ויעבירו את סמכויות החקיקה לליכודיאדה, שאותה הם יכנסו ביום השואה כי הכי חשוב לנתניהו ואנשיו למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות כשהם צופים במתנחלים שורפים פלשתינים שאף אחד לא מגן עליהם, ושר הביטחון גלנט, במקום להגיד שהפורעים בתורמוס עיא הם פושעים שצריכים לשבת בכלא, קרא להם "אחיי המתנחלים", וביקש מהם לא לקחת את החוק לידיים. במדינת חוק לא קוראים לפושעים אחינו ולא מבקשים מהם להתנהג יפה אלא עוצרים אותם ושופטים אותם ומכניסים אותם לכלא שזה המקום לפושעים, ואם מי ששורף בתים של פלשתינים הוא אח של גלנט, גלנט איננו אחי ובוודאי הפורעים אינם אחים שלי אלא אויבים מרים שהשתלטו לי על המדינה היחידה שאני אזרחית בה, ואני מקללת אותם מעומק לבי, אותם ואת המדינה שבמקום לעצור אותם מניחה להם להתפרע ולא עוצרת אותם ולא מענישה אותם, כמו שצוררי ישראל בגולה לא עצרו ולא הענישו את הפורעים ביהודים, אבל בסופו של דבר הפורעים נענשו בדרך כזו או אחרת, והמדינות שלהם נהרסו והידרדרו מדחי אל דחי, כמו רוסיה שנותרה נחשלת עד היום וגרמניה שהיתה בסוף המלחמה לעיי חורבות. אני אמשיך להפגין ולהתפלל שאלהים יעזור לנו ויציל את המדינה שלנו מממשלת הזוועה ומהרוע והאלימות שמציפים את הארץ. אני ממש לא פטריוטית ולא אוהבת את המדינה בכלל, אבל אני אמשיך להפגין ולהילחם נגד האויבים מבפנים, כי אני בת 67, לא בריאה ולא עשירה וכמו רוב הישראלים אין לי לאן ללכת. לא יקבלו אותי בשום מקום אחר.

מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.   

למה נתנו לו למות

 

בעשרה לחמש אחר הצהרים הדלקתי את הטלויזיה וראיתי ששוב יש מלחמה. היום כבר לא קוראים למלחמות מלחמות. קוראים להן מבצעים או סבבים או בכל מיני שמות כאלה שנשמעים כמו שפה של אנשי צבא וכנראה הם באמת כאלה, אבל כשיורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה וחוזר חלילה, אני אומרת שיש מלחמה, ואני מרגישה שיש מלחמה, ותמיד נופל עלי פחד שאני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית. כמו כל האנשים שמפחדים אני מחפשת הסחת דעת – ראיתי סרט שלא הסיח לי הרבה את הדעת, כי הוא סיפר על חייל אמריקאי שנהרג בעיראק, והשאיר אשה וילד קטן שהכיר את אביו רק מהיומן שהוא כתב לו כמו מכתב ארוך, ואז ראיתי מבזק חדשות וראיתי שמאז ששמעתי על ירי של עשרים טילים על שדרות שגרמו לשבעה פצועים, ירו עוד עשרים טילים, ושכולם בשדרות יושבים בממ"דים כי הם מחכים שיפלו עוד טילים, שזה מה שקורה בדרך כלל. עוד בחמש דיברו אם צריך להגיב או לא צריך להגיב, ואני חשבתי רק למה נתנו לאסיר מהג'יהאד האיסלמי למות בכלא. איך נתנו לו לצום 86 ימים, שזה נס שהוא לא מת קודם, אבל זה רק מחמיר את חוסר האחריות. החיים של אסיר הם באחריות הנהלת הכלא, ובמקרה הזה גם באחריות הממשלה. איך נתנו לאדם לא לאכול 86 ימים ולא העבירו אותו לבית חולים? ושמעתי שמישהו אצלנו, לא קלטתי מי, אמר שחדר עדנאן החליט להתאבד, וזה נשמע כמו הודאה שבישראל רצו שהוא ימות ונתנו לו למות, ומי שמחזיק אסיר בכלא אחראי על החיים שלו ואחראי למנוע ממנו למות גם אם הוא מתאבד, ובוודאי אחראי למנוע ממנו למות משביתת רעב. אולי בישראל כעסו על חדר עדנאן כי הוא כבר שבת רעב הרבה פעמים בגלל מעצרים מנהליים שעצרו אותו שוב ושוב בגלל חברותו בג'יהאד האיסלמי, והצליח לגרום לכך שישחררו אותו, אז אולי מישהו חשב, מישהו די מטומטם כנראה, לתת לו לשבות עד שימות ולא לשחרר אותו – אולי מישהו חשב שככה ילמדו אותו לקח לא לשבות רעב ולא להביך את מדינת ישראל, למרות שלא מגיע לשום בן אדם עונש מוות על התנגדות למעצר מנהלי או למאסר בכלל, ובכלל לא אמור להיות בישראל עונש מוות, וחדר עדנאן אפילו לא היה מחבל. הוא לא היה מחבל כי הוא לא פגע באף אחד בעצמו. הוא בהחלט היה חבר בג'יהאד האיסלמי ותמך במאבק מזוין נגד ישראל, שזו אולי סיבה למאסר אבל לא סיבה לתת לאסיר למות, שזה בעצם כמו להרוג אותו, כי שלטונות הכלא אחראים לחיי האסירים וחייבים למנוע את מותם. אולי מישהו, כנראה מישהו די מטומטם, ששביתות הרעב של חדר עדנאן פגעו לו באגו, החליט להראות לו ולתת לו לשבות עד מוות בלי לטפל בו ולהציל את חייו, כי עובדה שהוא מת בכלא ולא בבית החולים, שלשם היו צריכים לפנות אותו כבר מזמן, והטמטום הוא של כל מי שהיה מעורב בסיפור, ואני מפחדת שהיה מעורב בסיפור גם שר או הקבינט או הממשלה כולה אפילו, כי לא מדובר באסיר רגיל שלא מדווחים על מה שקורה איתו לממשלה, וזה ששרי הממשלה הזאת מטומטמים ויהירים בלי גבול זה לא סוד. הסיפור הזה מזכיר לי גם את מה שקרה עם האסיר הבטחוני בן זיגייר, ששברו אותו נפשית וממש גרמו לו להתאבד, שאולי זה גם מה שקרה עם חדר עדנאן, שאמנם במאסרו האחרון נכלא על הסתה וחברות בארגון טרור ולא במעצר מנהלי, ואולי מישהו חשב שכך יוכלו להצדיק את היחס אליו. אולי זה כמו עם המהפכה המשפטית שכולם רואים איך המדינה מידרדרת לאסון, אבל הממשלה לא רוצה לעצור ולא רוצה להגיד שהיא עוצרת, רק אומרים שבינתיים משהים את הרפורמה בהא ולא בעין, אבל גם אומרים שימשיכו ושתהיה רפורמה בכל מקרה, וככה כולם מבינים שסכנת הרפורמה לא חלפה ולא פחתה כהוא זה. מפחיד לחשוב שאף אחד לא דאג להציל את חייו של חדר עדנאן, כי הוא לא היה צריך למות בכלא ולא היינו צריכים להיות עכשיו במצב מלחמה ולבקש מהמצרים לתווך, כל זה היה צריך להימנע, ובמקום לדבר על זה שהיה אסור לתת לחדר עדנאן למות בכלא משביתת רעב, ומזמן היה צריך להעביר אותו לבית חולים, מדברים על זה שצריך להגיב בעוצמה על הטילים שחמאס יורה עלינו, ומראיינים אנשים שאומרים שצריך לגמור עם זה אחת ולתמיד, וכל מיני דיבורים כאלה בלי כיסוי, כי אי אפשר למנוע מהחמאס לירות טילים על ישראל, אפשר רק להימנע מלתת לו סיבות לירות, ומעל הכל, גם אם מישהו חבר בארגון טרור ועושה לישראל הרבה צרות, זה לא אומר שמותר לתת לו למות, כי חיים של בן אדם יותר יקרים מהאגו של מי שכלא אותו, ומי שמוקיר חיי אדם ושומר עליהם, אפילו אם אלה חיים של איש הג'יהאד האיסלמי, שומר טוב יותר על חייהם של הישראלים, עד כמה שזה נשמע מוזר.