אשה כובסת

כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.

עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 

היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.

הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.

כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.

בריכות השחייה של ירושלים

בארצות אחרות קוראים להן מזרקות, או תעלות מים, או בריכות גן, ולרוב אמורים לראותן בלבד – המים שלהן מלאים כימיקלים, או סתם מלוכלכים, אבל בעיר העוני ירושלים, שכבר אין בה בריכות שחייה ציבוריות, וגם אילו היו, זה לא היה משנה דבר, הן משוש נפשם של הילדים. בזו שבכיכר צרפת רק הכלב שלי טובל, והאנשים מצלמים אותו כאילו היה מיצַג. אבל באלו שבגן העצמאות משתעשעים ילדים והשמחה רבה. יש ילדים ערבים ויש ילדים חרדים, כולם עדיין קטנים וההורים מניחים להם עדיין להינות, לרוץ בתחתוניהם ולטבול ולהתיז על עצמם ועל סביבתם. פעם הייתי אומרת להורים שהמים מטופלים ואסורים לשחייה, אבל במהרה הבנתי שיש שמחות שאסור לקלקל, ובפרט שמחת עניים. ישנם הספונטנים, אלה שבאים ונכנסים למים פשוט כך, רק חולצים את נעליהם ואולי מסירים גם את גרביהם, המהדרים מקפלים כמה קיפולים במכנסיים כדי שלא יירטבו, אבל במהרה הם מקפצים במים רטובים כליל, המכנסיים רטובים והחולצה רטובה ורטובות ארבע הכנפות שמשתלשלות מתחתיה, הציציות נמשכות מטה ממשקל המים, ורטובות השמלות והחצאיות והשיער נדבק לקרקפת, ומרגע לרגע הם נועזים יותר, ומתרוצצים, משפריצים מים זה על זה מבקבוק שהתרוקן, והקטנטנים רצים ברגליהם הגולמניות, נדחפים בין אחיהם הגדולים ומאושרים עד אין קץ. וישנם המאורגנים, כמו האמא שבאה עם להקת בנות בשמלות משובצות, שמתחתיהן ניגלו בגדי ים עטורי כוכבים, והן התפשטו ומרחו על עצמן קרם שיזוף, ורק האחות הגדולה נותרה לבושה ליד אמה והביטה בעצב מה באחיותיה הקטנות מקפצות במים, ומעט מתחתיהן ביים צלם חתונות כלה צעירה, כרע לרגליה ברך וצילם אותה קדה בהדרת כבוד, ידה האחת מרימה את כנף שמלתה והאחרת אוחזת בזר שושנים קטן, ושתי שושבינות מהודרות מאחוריה וגם אמה מתבוננת בנחת. לא רחוק היום שתשוב לכאן עם חבורת ילדים מקפצים, וכי לאן ילכו? לים של ירושלים? ואתמול טיילנו אל מזרקת האריות בגן בלומפילד, וגם בה רחצו ילדים רבים, ורצו מתחת לזרמי המים, היו שם משפחות חרדיות ומשפחות ערביות, אלה בכובעיהן על ראשן ואלה עטורות חיג'אב, שערת אשה לא נראתה, אבל הבנות הצעירות קפצו בחצאיותיהן ובכובעיהן למים, מותר לי לרוץ במים, קראה אחת מהן שבמהרה נרטבה כליל והתיישבה במים, והיו שם נערים שנהגו כמי שרגילים לבוא לשם, היו להם מין רובי מים שבהם הם התיזו מים על אחיהם וחבריהם, והם שיתפו גם את הילדות במשחקם, וכולם היו מרוצים ושמחים ואפילו לא צרחו בגלל הכלב הגדול שבא גם הוא להשתכשך מעט במים והסתפק בטבילה קצרה. אמרתי לאורחת שלי מניו יורק שירושלים נהיית יותר ויותר עצובה, שבגן הפעמון שפעם היה מלא משפחות יהודיות וערביות וילדיהן משתעשעים ביחד במתקני השעשועים, יש עכשיו רק משפחות ערביות והיהודים מדירים את רגליהם משם, ובגן השושנים שפעם שיחקו בו בצוותא יהודים וערבים, ובלילות הקיץ היו באים נערים ערביים לישון שם בשקי שינה ולעשן נרגילות, משחקים כעת רק יהודים, ובכלל חדלנו ללכת לשם בלילות כבר מזמן, מפחד קולות הנפץ העזים של הזיקוקים מהעיר העתיקה, וגם במזרקת האריות זמן רב ראיתי רק משפחות ערביות והיהודים שהירבו לבוא בשבתות ובערבי הקיץ נעלמו משם, והנה אתמול שוב ראיתי חרדים וערבים וילדיהם משתעשעים יחדיו, וביום חמישי נאספו ממול בגן הפעמון אלפים רבים במצעד הגאוה, טורים ארוכים ארוכים ובלתי נגמרים של בני אדם, והלב התרחב, ובינתיים הקיץ בעיצומו ואין מלחמה, כל כך פחדתי שתהיה מלחמה, אבל בינתיים רק השמש לוהטת ושלוה ירדה עלינו ועל העיר, ולעת עתה, לפחות לעת עתה, מותר להקשיב בנחת לצהלת ילדים מקפצים בחינם במזרקות ירושלים, ולשמוח בזול בשמחת עניים, שאין כשמחתה.

החולד העיוור

קראתי שהחולד העיוור לעולם איננו חולה בסרטן, ושפרופסור אהרון אביבי מחפש תרופה לסרטן במחקר החולד העיוור. סיפרתי לאחי והוא אמר שאותו זה כבר לא יושיע. הוא אמר שניסה ללכת, אבל רגליו לא נשאו אותו, ובקושי רב הוא עלה חזרה הביתה. אמרתי לו שהימים חמים והלחות רבה וזה לא זמן לפעילות גופנית, אבל הוא לא מצא נחמה בכך. התביישתי לומר לו שגם לי אין כוח, שכמעט אינני מצליחה לעשות דברים בחום הקיץ, ששעות רבות אני שוכבת כאבן על מיטתי. אני יודעת שרצה לומר לי שמחלתו רעה וכוחותיו כלים, ואני חושבת איך בכלל יש לו כוח לרדת מן המיטה בימי החום האלה של שלהי הקיץ שקשים מן הקיץ. כל השבת חשבתי על החולד העיוור שחופר מנהרות במעבה האדמה ועורם על האדמה תלוליות כבדות הרבה ממשקלו. המחשבה על החולד העיוור שתאיו יכולים להרוג תאי סרטן הציתה את דימיוני. כמו ישועה מידי עיוור, להפקיד את הישועה בידי עיוור, ללכת אחרי העיוור בעיניים עצומות. כיצד חופר החולד בטפריו החדים, פרצופו הפחוס הודף את העפר. כיצד הוא חופר במחשכים וכמה רחוק הוא יכול להגיע. כיצד נוכל להציל את אחי ומאין נמצא ישועה.

באמצע הקיץ

באמצע הקיץ הריח של הים מטריף אותי. הירושלמים מלידה אינם מזהים אותו נישא ברוח המערבית, אבל אני שגדלתי לחוף ימים, אני מריחה את ריח הים הנישא ברוח, ריח אצות ומלח, והוא מעיר בי געגועים בטירוף. אינני נוסעת לים כמובן. בכלל כמעט ואינני יוצאת מן הבית. אני רק חולמת את עצמי שוכבת על חופי זהב, טובלת בים כחול, שוחה. כשהזרועות עוד היו צעירות וחזקות היטבתי לשחות. אפילו המלח בעיניים לא הפריע לי, גם לא חום השמש. עכשיו אני בעיקר חולמת. נדמה לי שלחלום הוא הדבר שאני מצטיינת בו ביותר, נדמה לי שהחלומות הם הרגעים היפים בחיי. אני תולה כביסה וחולמת. הבגדים הרטובים שמחליקים מידיי מזכירים לי בגד-ים. בגד הים שקניתי לפני שנים ולבשתי כה מעט ארוז יפה בארון. אני מדמיינת שאקח אותו איתי כשאסע לוינה, ארחץ איתו בדנובה, במפרץ הזעיר הסודי שלי לחוף הדנובה הישנה, במקום שרק עניי העיר באים אליו, כי הוא קרוב לרכבת התחתית, ולעתים משוטטים בו בלילה שיכורים, והמשטרה אוספת אותם ממקום רבצם על הדשא ולוקחת אותם אל מעונות העירייה, שמשם הם נמלטים, כי שם אוסרים עליהם להתנחם באלכוהול. בפעם האחרונה ששחיתי שם החל פתאם לרדת גשם. על הקיץ האירופי קשה לסמוך. אבל פעם כשטיילנו באמצע אוגוסט במערות הכרמל החל לרדת גשם שוטף והסתתרנו באחת המערות. נדמה לי שהייתי בת ארבע עשרה, ואני זוכרת כיצד חולצת הטריקו ארוכת השרוולים עטפה אותי רטובה, ושערי היה ספוג במים. בחוף הסודי שלי בוינה נמלטתי אל הקונדיטוריה שבתחנת הרכבת התחתית הסמוכה, ואכלתי עוגות וינאיות עד אובדן חושים. כשאבוא שוב לוינה אקח אתי את בגד הים ואלך לשם שוב, אבל קרוב לוודאי שלא, קרוב לוודאי שאשב בספרייה עד שירד החושך ועיניי יהיו מלאות דמעות מרוב מאמץ לקרוא בכתבי היד ובספרים, ואז אוכל במסעדה זולה ואלך למלון, כמה אני שונאת מלונות, ואשכב ואביט לתוך החושך, אולי אביט מהחלון אל אחת מכיכרות העיר, ששם יושבים אנשים שמחים ושותים ואוכלים ומדברים, ואולי גם ירד גשם. נלך לים של הדנובה אמרה בתי הקטנה שגדלה בירושלים, וכל מקוי המים נראו לה דומים, ואני תמיד התגעגעתי לחוף הכרמל שאני חולמת את מימיו כשאני תולה כביסה בירושלים, מרחק ת"ק פרסה ויובל שנים. לעולם לא אלך עוד לחוף הים. כבר אינני יכולה לשאת את המחשבה שיביטו בי גברים. אפילו להביט בעצמי מהלכת על החוף בבגד ים אינני מסוגלת. ולהלך על החוף בחצאית ארוכה באמצע הקיץ זה מגוחך בתכלית, למרות שמראה אשה לבושה למשעי על חוף הים הוא בהחלט מראה רומנטי. אפשר להשלים את המראה בתוספת שמשיה ומניפה, אבל אינני נוטה לתוספות אביזרים דרמטיות, בסגנון סרטי תקופה. קרוב לוודאי שאראה את הים רק במבט מהרכבת, או בחלומותיי, ששם אני תמיד לבדי בחוף שמעולם לא הייתי בו לבדי בחיים, אבל בחלומות אני לבדי בחוף הים ואינני מפחדת כלל, ואני מביטה בגלים שגואים וגואים, אבל בהתקרבם לחוף נשברים לגלים קטנים, ואני הולכת בחול הרטוב שנחשף בחלוף הגאות, דורכת מדי פעם על קונכיה קטנה או צדף מחורר, שאשחיל על חוט ואתלה על צוארי, שידעו שאני האשה מן הים ובאתי מן הים, וכעת אני תולה כביסה בירושלים, וידיי רטובות מן הכבסים.