צוות טיפול במגפות

 

כשאני שומעת את המלה "צוות" אני חושבת על מספר חד-ספרתי של אנשים שיכולים לשבת סביב שולחן ממוצע, למשל צוות אוויר שכולל קברניט, טייס משנה וכמה דיילות, או צוות של מסעדה עם טבח ראשי וטבח עזר וכמה עובדי מטבח ומלצרים ושוטף כלים ומנקה. לכן כששמעתי את המונח צט"מ, כלומר צוות טיפול במגפות, חשבתי שמדובר בששה שבעה פרופסורים לרפואה שכולם אפידמיולוגים בכירים ויודעים כל מה שאפשר לדעת על מגפות. רק השבוע למדתי שמדובר בתשעים אנשים, מספר שיותר דומה לפרלמנט מאשר ל"צוות", ושרק ארבעים ושניים מתוכם הם רופאים, ולאו דוקא רופאים שמומחים למגפות. איך הם בכלל יושבים ודנים בטיפול במגפה? הרי הם צריכים מקום בגודל של מליאת הכנסת רק בשביל שיהיה לכולם מקום לשבת, ויושב-הראש צריך גם להחליט מי ידבר ומתי, כי אם לפחות עשרה מתוכם רוצים לדבר זה כבר לוקח שעה וצריך לקבוע תור מי ידבר מתי, ויושב-הראש צריך להפסיק אותו אם הוא מדבר יותר מדי. הם גם מחליטים כמו בכנסת, בהצבעה, ומעניין מי סופר את הקולות בעד ונגד ואם כותבים את המספרים בגיר על לוח כמו שבכנסת עושים.

העניין הוא שבכנסת מקיימים דיונים אבל לפני זה דנים בוועדות הכנסת שהן פורום יותר קטן ובאמת דומה לצוות, והדיונים בוועדות הם הדיונים היותר מעמיקים ומעשיים, כי כמו שפרופסור פרקינסון כבר ציין, אי אפשר לנהל דיונים יעילים בפורום גדול מדי, ולכן הוא המליץ על ממשלות קטנות עם מספר שרים חד-ספרתי, שיכולים לשבת סביב שולחן אחד ולשמוע היטב איש את רעהו, כי אם יש יותר מדי אנשים, אלה שבקצוות השולחן לא שומעים את הקצה האחר, וזה כבר פוגע באיכות הדיון. איך תשעים אנשים דנים יחד איך לטפל במגפה? ואיך לעזאזל הגיעו בכלל למספר הזה של תשעים אנשים? ואולי מי שמינה תשעים אנשים דוקא רצה לסרבל ולסכל את הטיפול היעיל במגפות, כי אז מה שקורה הוא שבעצם הממשלה קובעת ומחליטה והצט"מ הוא רק חותמת גומי שמכשירה את ההחלטות שנפתלי בנט כבר קיבל ודרש, כמו לתת חיסון רביעי לאנשים בקבוצות סיכון, למרות שאין שום מחקר בנושא שאפשר להתבסס עליו לצורך החלטה, ולמרות שנפתלי בנט איננו רופא ואין לו מושג קלוש בחיסונים. לעומת זאת יש לו צורך פוליטי להצטייר כמי שהפליא לטפל במגפת הקורונה, ומכיוון שהטיפול בגל הרביעי בעזרת החיסון השלישי הצליח לו, הוא מנסה לטפל גם בגל החמישי באמצעות חיסון נוסף, כי בעצם אין לו מושג קלוש איך לטפל במגפה וגם לא צריך להיות לו, כי איננו רופא ובוודאי איננו אפידמיולוג והרופאים צריכים להגיד לו מה לעשות, ולא שהוא ינזוף בהם למה עוד לא התחילו בניסוי לתת חיסון רביעי, שמיד גרר החלטה של הצט"מ לתת לקבוצות הסיכון חיסון רביעי, ובלבד שראש הממשלה לא ינזוף בהם על איטיות פעולתם.

בעצם רק בזכות ההחלטה הזאת השנויה במחלוקת, שקוממה כמה פרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ויודעים על המאבק במגפה יותר מאחרים, אנחנו יודעים שבצט"מ יש תשעים איש שרק ארבעים ושניים מתוכם רופאים, ושגם אלה מתוכם שאינם רופאים, שהם רוב חברי הצט"מ, מצביעים וקובעים בהחלטות אם לתת חיסון שלישי או רביעי או חיסון לילדים שזה עניין רגיש במיוחד, למרות שמי שאינו רופא בוודאי שאינו מוכשר להחליט החלטות כאלה, ולא בטוח שכל רופא מוסמך להחליט אותן, כי כדי להחליט החלטות כאלה צריך להבין במיוחד גם במגפות וגם בוירוסים וגם באימונולוגיה שזו תורת החיסונים ואלה התמחויות מיוחדות שלא כל הרופאים מומחים בהם, כי לכל רופא יש תחום מומחיות משלו, ובן-אדם אחד לא יכול להיות מומחה להכל.

כל העובדות האלה די מזעזעות ודי מחזקות את התחושה שיש לרבים, שבעצם מי שמחליט על מדיניות החיסונים, שהיא האסטרטגיה העיקרית של הממשלה למאבק במגפת הקורונה, זו בעצם הממשלה, והרופאים הם רק חותמת גומי, ודוקא העובדה שהצט"מ כולל תשעים חברים מקלה על הממשלה לכפות את המדיניות שלה, כי לגוף של תשעים חברים הרבה יותר קשה לגבש התנגדות למדיניות הממשלה מאשר לתשעה חברים שבאמת מבינים בנושא ויושבים סביב שולחן אחד ומתייעצים בנושא שבו הם באמת מבינים. ויש גם הדינמיקה של אספת עם שכבר אבי ההיסטוריה הרודוטוס עמד עליה כשסיפר איך היוונים מלידיה שבאסיה הקטנה באו לבקש מהיוונים ביוון שיעזרו להם נגד מלך פרס. תחילה הם באו למלך ספרטה ליאונידס והוא גירש אותם, ואז הם הלכו לאסיפת העם באתונה והלהיבו את חברי האסיפה ואתונה יצאה לעזרת לידיה וכמו שהרודוטוס כתב, זאת היתה ראשית האסון ליוונים ולפרסים, וחוץ מזה הוא גם כתב שכנראה יותר קל לשכנע אסיפת עם שלמה מאשר מלך אחד, ועל העיקרון הזה כנראה מבוסס גם הצט"מ. כמובן כשמלך פרס פלש ליוון האתונאים השתפנו ומלך ספרטה ליאונידס יצא עם שלוש מאות מטובי לוחמיו שעצרו את הפרסים בתרמופילאי והוא בעצמו נהרג בקרב, מה שמזכיר לי את הפתגם היווני האהוב עלי: כשצחקו על ספרטני זקן שהוא יוצא לקרב צולע, הוא ענה: אני באתי להילחם, לא לברוח.

ומה שאותי לפחות מרגיז זה שרק עכשיו נזכרו העיתונאים לברר מה זה בכלל הצט"מ ומי בכלל חבר שם, רק כשפרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ומבינים בנושא התקוממו ומתחו ביקורת על ההחלטה לתת חיסון רביעי שאיננה נסמכת על מחקרים. עד עכשיו, למרות שהצט"מ היה אותו צט"מ, והחליט באותה צורה על חיסון ראשון ושני ושלישי וחיסוני ילדים שזו החלטה רגישה במיוחד,ועל סמך ההחלטות האלה גם קבעו מי יקבל תו ירוק ומי לא, מי ילמד בכיתה, ומי ילמד בזום, ועוד כהנה וכהנה החלטות רבות משמעות לגבי המבוגרים ולגבי הילדים, וכתבי הבריאות ושאר הכתבים חשבו שתפקידם הוא לדברר את הצט"מ ואת משרד הבריאות, ולא העלו בדעתם לברר איך בכלל מתקבלות ההחלטות, שהיו במקרים רבים שונות משל מדינות שלרוב אנו רוצים להידמות להן, או הקדימו אותן במידה רבה, וגם כעת מקדימות אותן מסיבות שאינן תמיד משכנעות. ומתברר שדוקא מי שפקפקו והיססו והתקשו לתת אמון היו דוקא הרציונלים, ולא דוקא הצייתנים והמדבררים.

ומכיוון ששנת 2021 מסתיימת היום, ומאחר שאני נמנית על תלמידיו הפסימיים של הרודוטוס, אני מעריכה שדברים לא ממש ישתנו גם בשנה הבאה. אבל מכיוון שכדברי הרומאים כל עוד נשמה באפי תקוה בלבי, אולי בכל זאת יקרה גם משהו טוב בשנה הבאה.

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

לאומנות אלימה כמופע של גבריות רעילה

 

איתמר בן-גביר חנה במקום אסור. הוא ידע מן הסתם שהוא חונה במקום אסור עוד לפני שהמאבטחים הערבים אמרו לו שהוא חונה במקום אסור ושיזיז את הרכב שלו למקום מותר לחניה. אבל איתמר בן-גביר הוא גבר-גבר וגבר-גבר לדעת איתמר בן-גביר עושה מה שמתחשק לו כי הוא לא אשה ולא הומו שיגידו לו מה לעשות, ובטח ובטח שערבים לא יגידו לו מה לעשות. איתמר בן-גביר מבחינת עצמו הוא נזר הבריאה וכגבר יהודי הוא עומד בראש הסולם, והוא עושה מה שהוא רוצה וגם אומר לאחרים מה לעשות. הוא לא עושה מה שאומרים לו לעשות, וכשמאבטח או סדרן ערבי אומר לו לא לחנות במקום אסור, הוא לא רואה מול העיניים עובד בחניון ששומר על הנהלים. הוא רואה ערבי מאיים על עליונותו, כי לדעתו הוא זה שצריך להגיד לערבים מה לעשות ולא להיפך, ולכן ערבי שאומר לאיתמר בן-גביר להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה הוא איום על הגבריות של איתמר בן-גביר. הגבריות של איתמר בן-גביר מבוססת על כך שאך אחד לא יגיד לו מה לעשות, גם אם העבודה של אותו אחד היא להגיד לו לא לחנות במקום אסור. היחסים בין איתמר בן-גביר לסביבה אינם מבוססים על כך שהוא ממלא תפקיד מסוים ואנשים אחרים ממלאים תפקידים אחרים. אצל איתמר בן-גביר אין תפקידים, יש רק מהויות, והמהות קובעת. להיות יהודי זו מהות, ולהיות גבר זו מהות. כמובן שגם להיות ערבי זו מהות, ולכן מבחינת איתמר בן-גביר ערבי לא יכול למלא תפקיד. ערבי יכול רק להיות ערבי, ולהיות ערבי לדעת איתמר בן-גביר זה להיות נחות ממי שהוא יהודי, ולכן לא יכול מבחינתו להיות מצב שערבי יאמר לו להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה. המציאות של בעל תפקיד ממלא תפקיד לא קיימת לגביו. המציאות היחידה שקיימת לגביו היא שערבי שלדעתו נחות ממנו אמר לו מה לעשות, וזה מבחינת איתמר בן-גביר איום חמור על הגבריות שלו ולכן הוא הוציא אקדח ונפנף בו מול הערבי שאמר לו מה לעשות וצעק עליו שהוא לא יאיים עליו והוא מבחינתו צדק. כי המאבטח הערבי לא איים עליו אלא על הגבריות שלו שמבוססת על כך שהוא אומר לערבים מה לעשות ולא להיפך.

הגבריות של איתמר בן-גביר לא מתמצה כמובן בלומר לערבים מה לעשות ולא לציית למה שהם אומרים. גם להרוג ערבים זה חלק ממושג הגבריות של איתמר בן-גביר. לכן הוא וחבריו חשבו שאלאור אזריה הוא גבר-גבר, וכשהתנהל דיון בעניינו בביתך המשפט הם באו לשם ושרו בקולי קולות: "מדינה של קוקסינלים", ו"מי שלא יורה הוא קוקסינל", כי לירות בערבי זו מבחינתם גבריות ומי שלא יורה הוא הומו, לא סתם הומו, הומו זונה, כי לזיין זה גברי ומי שמזיינים אותו הוא לא גבר, וזה פוגע בגבריות של כל הגברים, לכן איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין תמיד הפגינו נגד מצעד הגאווה, כי הקיום ההומוסקסואלי מבחינתם פוגע בגבריות שמורכבת מלאיים על ערבים ולהרוג ערבים ולזיין נשים. איתמר בן-גביר גם נכח בחתונת הדמים שבה רקדו עם תמונות של התינוק עלי דוואבשה שנשרף למוות מבקבוק תבערה שהשליכו לביתו בכפר דומא כשנם את שנתו עם הוריו ואחיו. עלי והוריו נשרפו למוות. אחיו נפצע קשה וניצל בקושי. איתמר בן-גביר וחבריו התגאו בפשע בדומא, כי לדידם מי שרוצח משפחה ערבית בשנתה הוא גבר-גבר, ולא קוקסינל או סתם הומו ובטח לא אשה. איתמר בן-דביר התחיל את הקריירה שלו בהפגנות נגד הנשים בשחור. הוא צעק עליהן וקילל אותן, וכבר אז היה ברור שהוא גבר-גבר והן כמובן נשים, כאלה שלא אמורות להגיד לאנשים מה לעשות אלא לציית למה שאיתמר בן-גביר אומר להן.

מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית המאבטחים הערבים מיד הבינו שהמופע של איתמר בן-גביר שצעק עליהם ואיים עליהם באקדח הוא מאבק על מי הכי גבר-גבר, והם ענו לו באותה שפה: "תבוא בלי נשק ונזיין אותך". לזיין זה מה שגברים-גברים עושים. הם הבינו מיד שאין כאן עניין של אי ציות להוראה של בעל תפקיד ששומר על הסדר, אלא יש כאן מאבק על הגבריות, אבל מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית, הם ביקשו צדק אוניברסלי, כלומר שהמאבק יתקיים בהגינות, כי אדם חמוש מול אנשים בלתי חמושים זה לא כוחות. אבל איתמר בן-גביר שדובר את שפת האלימות הגברית האוניברסלית איננו דובר את שפת הצדק האוניברסלי, ולדידו זה לגמרי בסדר ונכון שיהודי חמוש יירה בערבי לא חמוש, שהרי לדידו גם ברוך גולדשיין שירה במתפללים מוסלמים בלתי חמושים הוא גיבור, ואפילו מי שרצח תינוק ערבי בשנתו הוא גיבור, ולכן פה הסתיימה ההבנה של איתמר בן-גביר וגם של המאבטחים הערבים. הם הבינו נכון שהוא נאבק באיום על הגבריות שלו, אבל הם לא הבינו שמבחינתו לא צריך להיות צדק שמתבטא בשיוויון כוחות. מבחינת איתמר בן-גביר בהחלט צודק לאיים בנשק על ערבי לא חמוש וגם להרוג אותו מפני שהוא ערבי שאמר ליהודי מה לעשות זה מבחינתו לגמרי צודק.

וכפי שאסור לתת נשק לבעלים שמושג הגבריות שלהם מבוסס על תפיסת עצמם כזכאים לרצוח נשים בלתי חמושות, אסור לתת לאיתמר בן-גביר נשק.

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם

 

הספר הזה הוא עונג צרוף, ודוקא משום שאיננו דוקא ספר מסות – יש בו כמה מסות טהורות שדנות בשאלות כמו היחס לזקנה, לאמונה, לאמנות, למוסיקה, לתיאטרון, לקולנוע, אבל רוב הטקסטים בו הם סיפורים וממוארים. גם כאשר הם משולבים בהרהורים לעומקם של דברים, הם נשענים בעיקר על החוויה האישית, ובדיוק משום כך חוויתי בספר הזה עונג דומה לזה שחוויתי בקריאת ספרה האהוב עלי ביותר של נטליה גינצבורג "לקסיקון משפחתי", שחלק מהטקסטים המובאים כאן יכלו להיות חלק ממנו. נפלא במיוחד הסיפור – שגינצבורג עצמה מגדירה כסיפור ואכן כזה הינו – "לבנה חיוורת עולה עמליל" המספר על הרכושנות והקנאה הנלוות לחברויות בין ילדות – ואולי לא רק בין ילדות, שלובשות לעתים אופי אקסקלוסיבי של קשר זוגי שאין בו מקום לקשרים נוספים.

הן הסיפורים והן המסות רוויים באירוניה דקה שלעולם איננה גולשת לסרקאזם. אפשר לומר שזה ספר טוב לב וסלחני כלפי הזולת, גם כאשר איננו מחמיא לו, וגם כאשר הוא מביע דיעות נחרצות, ויש בו הרבה מאד הומור עצמי, שבעזרתו התמודדה הסופרת הדגולה עם הסובבים אותה, שעבורם היא רק בת או אם או בת זוג, ומבטם עליה איננו שונה ממבטם של בני משפחה על קרוביהם בדרך כלל – סלחנות מתוך זלזול, ביקורתיות מתוך מוכרות. כבר אמר מי שאמר שאין נביא בעירו. מאחר שהטקסטים מתייחסים לתקופות חיים שונות, הם משרטטים את חיי הסופרת מילדותה, דרך חייה הבוגרים, אלמנותה ונישואיה השניים, זקנתה ויחסיה עם ילדיה הבוגרים. כולם עשירים בחום אנושי ובספקנות בריאה.

שם הספר הלקוח מסיפור לוהנגרין, ובמקרה הספציפי מגרסתו של וגנר לסיפור, ריגש אותי במיוחד. לפני מספר שנים תרגמתי מגרמנית יצירת ביכורים מראשית המאה שעברה, שהושפעה, איך לא, מסיפור לוהנגרין, והייתי צריכה להסביר לעורכים הישראלים כמה מרכזי הסיפור הזה בתרבות האירופית, והגרמנית במיוחד, והרגשתי שהם נתפסים לעניין וגנר יותר מאשר לסיפור פרציפל הימי ביניימי של וולפראם פון-אשנבאך, שהגה את סיפור לוהנגרין בן פרציפל כמעין אפילוג לאפוס הגדול שסיפר מחדש על פי כרתיאן דה-טרואה. וגנר שעיבד את הסיפור והוסיף לו דמויות ועלילות משנה כיד דמיונו, שמר דוקא בסצינת המפתח של "אל תשאליני לעולם מאין באתי ומה שמי" על נוסח קרוב מאד לזה המקורי של וולפראם, שהרי הסיפור הזה בתרבות הגרמנית כמוהו כסצינת המפגש של יעקב ורחל בתרבותנו שלנו, כוחו בהיותו סצינה מיתולוגית של אהבה ממבט ראשון, שלעולם תרעיד את לבו של כל דור ודור בהיותה גילום מיתולוגי של חוויה אישית ונצחית שאין גבול לעוצמתה, ושבחובה טמון כבר זרע הטרגדיה שתשים לה קץ – עזיבתו של לוהנגרין כמו מותה של רחל בטרם עת בלידת בנה השני בנימין, שיהפוך אותה לאם המקוננת המיתולוגית שמסמלת את האמהות והטרגדיה כאחת. כך המפגש בין אלזה ולוהנגרין הוא התגלמות האהבה הגורלית שניצתת כהרף עין, שכבר ברגע האושר העילאי שלה טמון זרע הטרגדיה של קץ האהבה, שלא רק המוות גוזר עליה – גם החיים עלולים לשים קץ לאהבה. ואכן הרגע הזה באופרה של וגנר הוא יפהפה ומסעיר כאחת, ובו חוזר לוהנגרין לרגע לדמותו ההיסטורית כפי שעוצבה אצל וולפראם וגם ב"אביר הברבור" של קונרד פון וירצבורג, דמות רכה ופגיעה יותר מן הלוחם הקשוח שמעצב וגנר באופרה שלו.

בעצם עוסק הטקסט של גינצבורג לא במוסיקה, אלא בכוחן של חוויות ילדות ובאכזבותיהן. את עלילת לוהנגרין סיפרה לה אמה, שאהבה לשיר את אריית "אל תשאליני" ושהיא עצמה ניסתה לשיר אותה ללא הצלחה (בגרמנית? בתרגום איטלקי?), והיא התקשתה לשאת את פרידתם של אלזה ולוהנגרין, ודימיינה סוף טוב לאהבתם הגדולה. אבל כשאמה לקחה אותה לצפות באופרה היא נחלה אכזבה: "הברבור היה קטן כמו אווז, לוהנגרין היה זקן ומכוער, חבוש בקסדה גדולה מדי, אלזה היתה נמוכה וזקנה, עם שני זנבות צהובים, ולא דמתה כלל ליצור המכונף שדימיינתי."

למרות האכזבה היא המשיכה לאהוב את האופרה "לוהנגרין" שהזכירה לה תמיד את אמה ואת הבקרים המאושרים שבילו יחד לאורך ילדותה, שכן אביה התנגד להליכתה לבית הספר היסודי והיא למדה איפוא בבית, והיא התעקשה להמשיך לחשוב שזו האופרה היפה ביותר של וגנר.

רק כשקראתי את המסה הזו חשבתי על כך שאני מכירה את האופרות של וגנר בעיקר מקריאת הטקסטים הנוראים שלהן שחיבר בעצמו – לוהנגרין היא דוקא הפחות אנטישמית מביניהן, והסצינות הנפוצות כל כך באופרות של וגנר, של לעג ואלימות כלפי דמות יהודית כלשהי שמשמיעה קריאות אוי ווי אופייניות – כיום מקפידים הבמאים לרכך או להשמיט את הקטעים האלה -נעדרות ממנה. פעם השמיעה לי בתי קטע מן הוולקירות ונזכרתי שכבר שמעתי אותו קודם לכן, אך לא יכולתי להיזכר מתי והיכן.    

ככל שסיפורי פרציפל ולוהנגרין הם מיתוסים מכוננים בתרבות הגרמנית ונלמדים בבתי הספר בעיבוד כזה או אחר, דומה שבתרבות האירופית הכללית הם מוכרים בעיקר בגרסת האופרות של וגנר, למרות שמקורם בעצם באפוסים צרפתיים. זהו ללא ספק גם כוחה של המוסיקה להפיץ ולהטמיע סיפור. כפי שרבים יותר מזהים את "כרמן" עם האופרה של ביזה מאלו שחושבים דוקא על סיפורו של פרוספר מרימה. ו"שירי מות ילדים" מזוהים יותר עם יצירתו של מאהלר מאשר עם פרידריך ריקרט שכתב אותם מתוך הטרגדיה האישית שלו.

וכן, סיפורים כרוכים בתודעתנו גם במי שסיפר לנו אותם לראשונה וכשאנו סופסוף מבינים אותם לאשורם כבר איננו לרוב בחיים. לסיפורים יש כוח להחיות גם את הסיפור וגם את המספר.

וכך דיבורה של נטליה גינצבורג אלינו בספר הזה הוא דיבור חי מאד, ממש כאילו סיפרה את הדברים באוזנינו ממש ברגע הזה.

 

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם, תרגמה אספיר מילמן, הוצאת מגנס, 2021

 

 

מדוע נתרמו חיסוני אסטרה-זניקה

 

2.5 מיליון חיסונים של חברת אסטרה-זניקה היו אמורים להגיע לישראל, ויכלו לאפשר לישראלים בחירה איזה חיסון הם מעדיפים: חיסון של חברת פייזר בשיטת מסנג'ר רנ"א, או חיסון של אסטרה-זניקה בשיטה מסורתית. על פי מה שפורסם אודות החיסונים לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות: לשני החיסונים תופעות לוואי, מהם מדאיגה במיוחד תופעה של דלקת שריר הלב בקרב מחוסני פייזר, בעיקר בקרב גברים צעירים, ובעיה בקרישת דם בקרב מחוסני אסטרה-זניקה, שלזמן מסוים גרמה להפסקת השימוש בחיסון, אך התופעה הוגדרה כנדירה והחיסון נמצא בשימוש רב במדינות אירופה. החיסון של אסטרה-זניקה יכול להתאים יותר לסובלים ממחלות אוטו-אימוניות או מאלרגיות, שנמצא שהם עלולים להגיב לא טוב לחיסון של פייזר. לכן יש יתרון בשימוש בשני החיסונים ובמתן בחירה למחוסנים איזה חיסון הם מעדיפים. במדינות המערב ניתנת אפשרות בחירה למתחסנים בין ארבעה חיסונים שארגון הבריאות העולמי מכיר בהם כיעילים ובטוחים יחסית, החיסונים של החברות פייזר ומודרנה בשיטת מסנג'ר רנ"א, והחיסונים המסורתיים יותר של החברות אסטרה-זניקה וג'ונסון את ג'ונסון. בישראל אין למתחסנים בחירה: הם יכולים בפועל להתחסן רק בחיסון של פייזר. בכירים בחברת פייזר טענו בדיונים פנימיים שהתפרסמו ברבים, שבישראל יש לחברת פייזר בלעדיות, ושישראל משמשת בפועל כמעבדת ניסויים של פייזר. בכירי משרד הבריאות הכחישו את הדברים, אבל התחושה היא שבכירי פייזר הם אלה שאומרים את האמת, והעובדה ששניים וחצי מיליון חיסונים שתושבי ישראל קנו בכספם וזכאים להשתמש בהם, נתרמו למדינות אחרות במקום להגיע לישראל, יוצרת בפועל  מצב שבו לחברת פייזר יש בלעדיות בישראל, וממשלת ישראל פועלת באופן שמשמר את הבלעדיות הזו.

אי אפשר להימנע ממחשבות קשות על התופעה המוזרה הזו, שבה מדינה פועלת באופן שמשרת בלעדית תאגיד מסחרי שמחויב לעשיית רווח ולא לציבור. ברור שמגוון של חיסונים משרת את האוכלוסיה טוב יותר מחיסון יחיד, שיעילותו דועכת במהירות ויש לו תופעות לוואי קשות במיוחד. מחקר של אוניברסיטת אוקספורד טען שחיסון ראשון באסטרה-זניקה וחיסון שני בפייזר יניבו הגנה טובה יותר. תוצאות המחקרים הן עדיין ראשוניות ולא נחרצות, אבל ברור שיש יתרון לשימוש במגוון חיסונים, וזו זכותם של אזרחי ישראל ששילמו על החיסונים האלה שיעמדו לרשותם כמה סוגי חיסונים ולא החיסון של פייזר באופן בלעדי.

במקרה זה התרומה של מספר חיסונים כה עצום למדינות אחרות איננו משמח אותי, אלא גורם לי לחשוד שמסיבה שאיננה ידועה לי, ממשלת ישראל הנוכחית כמו הקודמת כבולה בהתחייבות דרקונית לחברת פייזר, שמטילה אימה על הממשלה וגורמת לה לפעול בצורה מוזרה כדי להבטיח בלעדיות לחברת פייזר ולמנוע מאזרחי ישראל שימוש במגוון של חיסונים שיכלו לעמוד לרשותם לפי בחירתם והעדפתם. אם חשדותי נכונים, ודברי הבכירים בפייזר, כמו התנהלות ממשלת ישראל בעניין, גורמים לי לחשוב שחשדותי נכונים, הדבר חמור ביותר, וצריכה לקום מחאה אזרחית נגד שיתוף הפעולה הפסול הזה בין ממשלות ישראל לתאגיד מסחרי רב כוח שפוגע באינטרס של תושבי המדינה לבחור את החיסון שבו יתחסנו או לשלב חיסונים מחברות שונות על פי בחירתם. כנסת ישראל שאמורה לייצג את טובת הציבור חייבת לפעול בעניין, וראוי שהתקשורת תשמיע את קולה בעניין ותשאל שאלות קשות, ולא תסתפק בדיווח יבש כאילו אין כאן שום בעיה.   

צעדים דרקוניים ללא הצדקה

 

כבר כמה חודשים שאני מחכה בדריכות לחג המולד, בתקוה שבתי ונכדי שחיים באנגליה יבואו לביקור בישראל. בפעם האחרונה שהיו פה היה נכדי בן שנתיים וחודשיים, ועכשיו הוא בן ארבע וחצי, ובמשך כל התקופה הזו אני רואה אותו רק בסקייפ. לפני זמן מה הוא שאל את בתי אם יש לי מכונית כדי שאוכל לבוא לבקר אותו, ובתי הסבירה לו שצריך לבוא באווירון. בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו באווירון הוא היה קטן מכדי לזכור את זה. עכשיו אני ובתי הבכורה והמחותנת שלי שחתני הוא בנה היחיד והיא עצמה חולה ורתוקה לבית – איננו יכולות לנסוע לאנגליה, וקיווינו והתפללנו שבתי וחתני ונכדי יוכלו להגיע לביקור ולפגוש את כל בני המשפחה, אבל בחג המולד זה כבר לא יקרה, כי ממשלת ישראל הכריזה על אנגליה כמדינה אדומה בגלל זן האומיקרון שמתפשט בה, שלדברי הרופאה הדרום-אפריקנית שזיהתה אותו לראשונה, הוא זן יותר מדבק אבל לא מסוכן במיוחד, והחולים שנדבקו בו לא נזקקו לחמצן או להנשמה, שזו לכאורה הסיבה שניתנה בעבר להגבלות ולסגרים, כדי שמערכת הבריאות הישראלית לא תקרוס כפי שקרה באיטליה. אבל המגפה בישראל וגם המצב של מערכת הבריאות בישראל אף פעם לא התקרבו למצב בשיא המגפה באיטליה, גם לא כשהמגפה היתה בשיאה ומדי יום נפטרו עשרות אנשים, שזה ללא ספק היה נורא ואיום, ועדיין לא בטוח שכל ההגבלות והסגרים היו מוצדקים, כי סביר מאד שהתו הסגול שאיפשר מסחר ופעילות תוך חבישת מסכות וכניסה מבוקרת לעסקים ללא הצטופפות היה מאפשר לצמצם את המגפה מבלי להרוס לאנשים את הפרנסה ומבלי לגרום לשלל מחלות שחלפו מתחת לרדאר, כמו השמנת יתר והתקפי לב ושבץ וטרומבוזה שנגרמו ממתח ולחץ ואכילת יתר ועישון מוגבר בגלל הסגרים והמצוקה הכלכלית וגזילת פרנסתם של רבים ובדידות וצער שגם הם גורמי חולי בפרט אצל בני נוער וקשישים, שרבים מהם עוד סובלים מנזקיה העקיפים של המגפה ובעיקר של מדיניות הטיפול במגפה. מאד הערכתי את טיפולם של נפתלי בנט וממשלתו בגל הרביעי ללא אמצעים קיצוניים וללא סגר, ואינני מבינה מדוע זן האומיקרון שאיננו קטלני במיוחד ואולי החיסונים פחות יעילים נגדו אבל עדיין יעילים, מדוע האומיקרון עורר כזו בהלה ותגובה כל כך מוגזמת של הממשלה, ולא מובן מי ועל סמך מה מחליטים על המדיניות הזאת, כי פרופסור איתמר גרוטו שלמיטב ידיעתי הוא המומחה הכי גדול בישראל למגפות, אמר שאין טעם לסגור את נתב"ג, כי הווריאנטים יגיעו לישראל בכל מקרה, וכבר מצאו בארץ חמישים נדבקים בזן האומיקרון ועוד חמישים חשודים שנדבקו כבר בזן הזה, והמספר האמיתי בוודאי גבוה יותר כי תמיד מאתרים רק חלק מהנדבקים, אז מי המליץ למנוע כמעט כליל כניסה לישראל מחו"ל, ובתנאים של אי וודאות והחלטה מדי יום מהיום למחר, שאין שום בסיס למדיניות הנוקשה הזאת, שחוץ מלהתעלל באנשים כמונו שלא ראו יותר משנתיים את בני המשפחה מקרבה ראשונה, לא ברור לי מה היא תשיג. הרי עשרות הנדבקים הראשונים בזן האומיקרון כבר נכנסו לארץ בשבועות האחרונים בלי לסבול משום הגבלות, וכבר הדביקו את מי שהדביקו, ומספר החולים הקשים בינתיים נמוך, ואחוז החיוביים בבדיקות נמוך, ולפי הסימנים הראשונים האומיקרון לא יגרום למחלה קשה יותר מזן הדלתא וזן האלפא שכבר צלחנו אותם ונשארנו בחיים, אז מדוע הבהלה והצעדים הדרקוניים? ואם הכוונה היא לעודד או לדחוף אנשים להתחסן, זה לא יקרה אם אנשים איבדו את האמון בכנותם  של צעדי הממשלה, אם הם מרגישים שמאחורי צעדי הממשלה יש מניעים שאינם ענייניים ואינם גלויים, ושמנחיתים עליהם גזירות שהם אינם יודעים את סיבותיהן ואינם מבינים.

עכשיו כבר אי אפשר שבתי ונכדי יבואו לארץ ואני בעצמי כבר אינני רוצה שיבואו, כי אני מפחדת שהממשלה תשלח אותם בכפייה לבידוד במלונית שזה כמו בית סוהר וגם התנאים יותר דומים לבית סוהר מאשר למלון, ואפילו אם יאפשרו להם להיות בבידוד בדירה שכורה, אני לא חושבת שמגיע להם העונש הזה להיות בבידוד ובמיוחד לנכד שלי שהוא ילד בן ארבע וחצי, ובאנגליה הוא יכול בחופשת חג המולד ללכת למגרש משחקים ולשחק עם חברים, ואם הוא יבוא לישראל הוא יצטרך להיות כלוא בבית שבוע או יותר אפילו אם כל הבדיקות שלו יהיו שליליות, ולמה מגיע לו העונש הזה. אני מאד עצובה לדחות את הפגישה בינינו לזמן בלתי ידוע, ואני מרגישה שאני לא יכולה להיות סבתא באמת ממרחק כזה, כי בסקייפ אפשר לראות ולדבר אבל אי אפשר לשחק ביחד ולאכול ביחד וללכת לטייל ביחד ולהיות ביחד באמת,  

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של שתי סבתות שמתמודדות עם געגועים ואכזבה ועוגמת נפש, אבל במקרה הזה לגמרי נכון שהאישי הוא הפוליטי. כי לא רק מונעים מאיתנו ומרבים כמונו מפגש משפחתי, אלא הרסו לגמרי את תקופת התיירות הכי חשובה בישראל, תיירות הצליינים של חג המולד, שרוצים לחגוג את הולדת ישו בישראל, בירושלים ונצרת ובית לחם, ובשביל הרבה ישראלים בענף התיירות זאת התקופה הכי חשובה בשנה שעכשיו התקלקלה להם כבר בפעם השנייה, ולא בטוח בכלל שיש לכך הצדקה. ורבים מהצליינים שביקרו בישראל שבים הנה שוב ושוב כדי לשחזר את החוויה, ואחרי שנתיים שישראל סגורה דוקא בחג המולד אולי הם לא ימהרו לחזור חזרה, וכך הנזק יימשך גם בשנים הבאות. הזלזול בתעשיית התיירות הוא בלתי נתפס, כי בכל מדינה מתוקנת ענף התיירות מקודם ומטופח ואצלנו מזלזלים בתיירות שמפרנסת משפחות רבות בלי שום הצדקה, ונוקטים צעדים קיצוניים ודרקוניים שבכלל לא בטוח שהם נחוצים ושהנזק שלהם עצום וודאי. כל ההערכה שהיתה לי לניהול המגפה בממשלה הזאת קרסה, מפני שאינני יכולה להבין את התגובה הקיצונית והרודנית הזאת שנשלפה מהשרוול שבוע אחרי חנוכה, בדיוק אחרי שמשפחתו של ראש הממשלה שבה מהאיים המלדיביים בלי שום הגבלה. וזה לא עניין פרטי שמשפחת ראש הממשלה שבה זה עתה מנופש באיים המלדיביים, וזה עוד פחות עניין פרטי כשמיד אחר כך סוגרים את השמיים לכל המדינה.

מה קורה בכיכר צרפת

 

 

חודשים רבים, אולי כבר שנה, שכיכר צרפת היא אתר בנייה מוקף גדרות אטומות, למרות שלא נראה שמשהו נבנה שם. העוברים בצומת שהיא אחת המרכזיות והסואנות בירושלים, מופנים לעבור למדרכה השנייה, לאורך חומת בניין טרה-סנטה, והלאה משם.

כיכר צרפת, שרבים טועים לכנותה כיכר פריז כמו הכיכר הותיקה יותר בעיר התחתית בחיפה, תחנתה הסופית של הכרמלית, מוכרת לציבור הישראלי מסיקור האירועים שכונו "ההפגנות בבלפור", למרות שלא התקיימו וגם לא יכלו להתקיים ברחוב בלפור שבימי שלטון נתניהו נסגר בגדרות סורגים לציבור הרחב ובפתחו מוצבים חיילים חמושים. המתחם עדיין סגור, למרות שנפתלי בנט כידוע לא עבר להתגורר שם. ההפגנות התקיימו בעצם במפגש הרחובות עזה ובן-מימון, לאורך חומת טרה-סנטה, וכשרבו המפגינים הן גלשו לכיכר צרפת הסמוכה והמפגינים אף קפצו למימי המזרקה שבכיכר. מימי המזרקה מלאו פסולת ועלונים והעירייה שפכה לשם קצף סבון, כנראה יותר כדי להרתיע את הקופצים למים מאשר כדי לנקות את המזרקה.

כבר בימי ההפגנות הפסקנו ללכת לשם, אני ואושר, שבשנים קודמות נהג לקפוץ למימי המזרקה ולשכשך בה בימי הקיץ הלוהטים. מראה הכלב הגדול רובץ בבריכה שעשע את העוברים ושבים, תיירים ומקומיים כאחד, והם הירבו לצלם אותו בטלפונים הנייידים שלהם. לפעמים פשוט צילמו ולפעמים שאלו את רשותי, אם מותר לצלם, ואמרתי להם בבקשה, וחשבתי לעצמי שהיה נחמד לבקש תשלום על כל תמונה, אבל כמובן לא ביקשתי דבר. פעם כשאושר שכשך במזרקה הגיע בחור אחד שהראה לי תמונה של אושר משכשך שמישהו שלח לו, וכמובן הוא צילם את אושר משכשך ושלח לחבריו. הרגשתי כמו מונומנט ציבורי ושמחתי שאנשים משועשעים, כי אלה היו ימי נתניהו והכל היה די מדכא.

בימי ההפגנות משכתי את אושר לעקוף את הכיכר והמזרקה, שהיתה כאמור מלאה פסולת ועלונים וקצף סבון, ובהיותה מרכז ההפגנות הגדולות נגד נתניהו הפכה גם למוקד זעמה של עיריית ירושלים, שבראשה עמד כמו היום משה ליאון, מי שהתחיל את הקריירה הציבורית שלו כראש לשכת נתניהו, והיה ראש עיר רצוי מאד למקורבו משכבר הימים. בזמנו היה ליאון מעורב בפרשת עמדי, שבה נחשד נתניהו בקבלת מתנות ושירותי חינם מהקבלן עמדי. נתניהו וגם ליאון יצאו מהפרשה בעור שיניהם, אך ללא פגע.

בתקופת נתניהו וביתר שאת בימי ליאון השתנתה אוכלוסיית רחביה. חילוניים עזבו, שלא לומר נמלטו, ויהודים חרדים מארצות הברית הפכו לאוכלוסיה הדומיננטית בשכונה. בגן הג'ירפה כמעט אי אפשר כבר לשמוע עברית, ובמקום חנות הנעליים ברחוב קק"ל שנסגרה בעקבות הקורונה נפתחה חנות פאות, במרחק חנות אחת מתלמוד התורה שנפתח שם בשנים האחרונות. גם קפה שוש בפינת קק"ל אבן-עזרא נסגר, ובמקומו נפתח סניף של בייגל בייגל. כך שונאי נתניהו התמעטו בשכונה ואוהביו התרבו, מגמה רצויה מאד גם לליאון וגם לנתניהו. בימי ההפגנות עשה ליאון כמיטב יכולתו לפגוע במפגינים. פקחי העירייה נלוו לצוותים של שוטרים וניסו למצוא כל תירוץ כדי להתנכל למפגינים ולקנוס אותם בכל עילה שהמציאו. מרוב מאמץ הם עצרו וקנסו לעתים סתם תושבים של ירושלים שנקלעו לסביבה, כשהם מעמידים פנים חשובות וכעוסות כאילו עצרו רוצחים ושודדים.

למרות מאמצי ההתנכלות למפגינים, ואולי גם קצת בגללם, הפסיד נתניהו את ראשות הממשלה. עוד קודם לכן נסגרה כיכר צרפת בגדרות אטומות וכלים כבדים חפרו בה ומסביבה, והחריבו את הכיכר ןהמזרקה שנבנתה בתרומה מצרפת שמכאן כמובן שמה. מאז עומדים הדברים בעינם. הכיכר חפורה והרוסה זה חודשים רבים ושיקומה איננו נראה באופק.

ואני חושבת לעצמי: אולי גם זו תרומת ראש העיריה למקורבו ומיטיבו נתניהו? האם נשבע ראש העיריה להרוס את הכיכר שממנה יצאה הרעה לנתניהו, ולהותירה בהריסותיה כמעשה יריחו המקוללה? ואולי כמנהג חסידי נתניהו, שדומים לחביביהם האוונגליסטים שמצפים לשובו של ישו, וחולמים על שיבתו השנייה של נתניהו שבעקבותיה תבוא כמובן אחרית הימים, מצפה גם ראש העיריה לשובו של נתניהו, ונזהר למנוע כל אפשרות לחידוש ההפגנות בכיכר צרפת, שנותרת סגורה והופכת את הצומת כולה לבלתי עבירה? ואולי רק נדמה לי הדבר, ויום אחד יוסרו הגדרות ובתוכן תתגלה כיכר חדשה ואפילו מזרקה חדשה? עד כמה שהצלחתי להציץ מבין הגדרות האפשרות האחרונה איננה מאד סבירה, בוודאי איננה קרובה.

ואתם תחשבו לעצמכם מה פשר הדבר, ומה סוד המתרחש בכיכר צרפת הסגורה.

מה שרופאים לפעמים שוכחים

 

הנדבק השלישי בקורונה מזן אומיקרון הוא רופא קרדיולוג שמצנתר חולי לב. הוא היה בכנס רפואי בלונדון שהשתתפו בו אלף מאתיים איש מכל העולם, והיו גם ארוחות משותפות, אז המשתתפים כמובן הסירו את המסכות, אם בכלל הקפידו לעטות אותן קודם לכן. הוא נסע ברכבת התחתית של לונדון, והוא חזר בטיסה לארץ, וצינתר חולי לב, עשרה חולים לדבריו, וגם סעד עם בני משפחתו, אחד עשר איש לדבריו, ואז התפרצה אצלו הקורונה, היה לו חום גבוה, כאב גרון וכאבי שרירים, הוא היה ממש חולה למרות שהיה מחוסן בשלושה חיסונים. את כל זה הוא סיפר בראיון שנתן ממיטת חוליו לכאן 11. הוא התנצל בפני כל מי שנדבק ממנו. המסקנה שלו מכל ההתרחשות הזו היתה שהחיסונים הם הדבר.

אני שאינני רופאה ובוודאי אינני קרדיולוגית ואינני מצנתרת חולי לב שהם אנשים בסכנת חיים והקורונה עלולה להרוג אותם – אני מאד מקוה שאיש מעשרת המצונתרים של הנדבק השלישי בקורונה שלא ידע כמובן שנדבק כששב מהכנס ומיד חזר לעבודה וצינתר חולי לב כשהוא נגוע בקורונה מזן אומיקרון המאד מדבק, לא ימות חלילה מהמחלה – דוקא לא הגעתי למסקנה שהחיסונים הם הדבר. חיסון שצריך לחזור עליו בכל כמה חודשים ועדיין נדבקים במחלה הוא חיסון בעייתי, למעשה חיסון בתהליכי פיתוח שאושר בהליך מקוצר בגלל מגפת הקורונה ומיליוני האנשים שמתו ממנה. בעוד כמה שנים, לאחר עוד הרבה ניסויים ושיפורים, אני מאמינה שיצליחו לייצר חיסון עמיד יותר, שלא מאבד את יעילותו בתוך כמה חודשים, ועם הרבה פחות תופעות לוואי. כיום החיסונים אינם יעילים מספיק, ואנשים מחוסנים בשניים ובשלושה חיסונים עדיין נדבקים במחלה ומחלתם איננה תמיד קלה. אבל גם לו היה החיסון עמיד ויעיל יותר, עדיין, כמו שאמר לי לפני שנים וטרינר שטיפל בכלבים שלי: "כמובן אנחנו לא סומכים על שום חיסון", כי גם החיסונים היעילים ביותר, אינם מגיעים ליעילות של מאה אחוז, ולכן תמיד צריך לנקוט אמצעי זהירות נוספים, ודוקא רופאים צריכים לדעת את זה ולהיות זהירים במיוחד, ומעבר לרופא הבודד, הנהלת בית החולים צריכה לנקוט כללים מחמירים.

לא יעלה על הדעת בעיני בזמן מגפה עולמית, שרופא יחזור מחו"ל ולמחרת ינתח חולים קשים ויסכן את חייהם. בתי החולים חייבים לדרוש מכל רופא ששב מחו"ל להיות בבידוד לפחות חמישה ימים, עד שיתברר מעל לכל ספק שאיננו חולה.

ויפה שהרופאים מוקירים את החיסונים, אבל הם צריכים לדעת שהחיסון איננו חזות הכל, ושצריך גם לשמור מרחק, ולשמור על היגיינה, שזה כולל כמובן גם מסכה, ועדיף להשתתף בכנסים בזום ולא בפועל. לשמור מרחק ולשמור על ניקיון אלה אמצעים עתיקים נגד מחלות, והם לא פחות חשובים מחיסונים, כי חיסונים לא תמיד פועלים, ומרוב מאמץ לעודד חיסונים, הרופאים מתחילים להאמין בתעמולה של עצמם ולחשוב שהחיסונים מגינים עליהם מכל רע, וזה איננו המצב. החיסונים הם עוד אמצעי נגד המגפה. כשרופא נוסע לחו"ל אני מצפה ממנו להשתמש גם בשכלו ולא רק לסמוך על החיסונים, להקפיד על מסכה, לוותר על ארוחות משותפות עם אלף מאתיים איש מכל העולם, ובשובו ארצה      להישאר כמה ימים בבית בבידוד ולא לסכן חולים, כאילו אפשרות הידבקותו בקורונה, במיוחד בכנס בינלאומי ובמיוחד בטיסה, איננה ידועה לו.

ציפיתי שהראיון הזה יזעזע אנשים כפי שהוא זיעזע אותי, ושמיד יוציאו הנחיות מחמירות לרופאים ששבים מחו"ל. אבל איש לא התמרמר ואיש לא תהה. זה קצת מזכיר איך אחרי שאריאל שרון לקה בשבץ דב ויסגלס הכריז: "היה כלא היה" וההמשך ידוע.

חוזרים ואומרים לנו שהמדע נלחם במגפות, ובמגפות נלחמים באמצעות חיסונים, אבל האמירה הזו נכונה רק בחלקה. החיסון נגד אבעבועות שחורות היה יעיל לכל החיים וחיסל את המחלה. החיסון נגד פוליו יעיל לשנים ארוכות וצמצם מאד את המחלה. אבל החיסון לשפעת לא חיסל את השפעת. הוא יעיל רק לשנה ותמיד מופיעים זנים חדשים. לקשישים וחולים השפעת יכולה להיות מסוכנת, למרות החיסונים. ומצד שני, שיפור ההיגיינה לבדו יכול לחסל מגפות מסוימות. הכולרה שלפנים עשתה שמות באוכלוסיה, הצטמצמה מאד בארצות שמספקות לתושביהן מים נקיים, וגם מטופלת בהן בקלות יחסית.

וגם בימים שבהם מעטים נהנו ממים נקיים, ידעו אנשים ששמירת מרחק והתבודדות מסייעת למנוע את המחלה. בזמן המגפה השחורה הקטלנית באמצע המאה ה-14 נמלטו רבים מן הערים הצפופות אל הכפרים דלילי האוכלוסין, וכך הצילו את עצמם מאימת המגפה הקטלנית ביותר הידועה לנו. החכמה העתיקה הזו נכונה גם כיום – מי שרוצה לחמוק ממחלה צריך להשתדל להימנע מהתקהלויות, וכנסים מדעיים, ואפילו רפואיים, הם קודם כל התקהלות. התקהלות מסוכנת מאד. ולפעמים רופא צריך  לא רק להתחסן, אלא גם להיזהר, ממש כאחד האדם.

פריחה

 

לבתי ניצן ביום הולדתה

 

בִּתִּי הַצְּעִירָה בַּת אַרְבָּעִים

וַאֲנִי בַּת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה

נוֹשֶׁקֶת לַחֹרֶף שֶׁל הַחַיִים

וּמַרְגִּישָׁה מְאֹד זְקֵנָה.

 

תָּמִיד שְׁאָלוּנִי אֲנָשִׁים

מַדוּעַ אֵלֵד כֹּה צְעִירָה,

וּמוֹרִי אַבְרָהָם לָהֶם הֵשִׁיב:

"מִי שֶׁיֵּשׁ לָה בַּת יֵשׁ לָה חֲבֵרָה"

 

שְׁתֵּי בָּנוֹת לִי חֲבֵרוֹת

וְהָאֱלֹהִים עֵדִי -

מֵאָז בָּאוּ לָעוֹלָם

לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי.

 

שִׂמְחָתִי גַּם צַעֲרִי

לָהֶן אָשִׂיחַ בְּדַבְּרִי

אֶת הַבֶּכִי וְהַצְּחוֹק

יֵשׁ תָּמִיד עִם מִי לַחֲלֹק.

 

לְבִתִּי הַצְּעִירָה קָרָאתִי נִצָּן

וְהַנִּצָּן הַקָּט פָּרַח

הוּא פָּרַשׂ אֶת הֶעָלִים

וּבִמְּלֹא יֹפְיוֹ נִפְתַּח.

 

וְהַפֱּרַח עָשָׂה פְּרִי

לְפוֹגֵג אֶת צַעֲרִי

וּלְהַצְמִיחַ לִי שִׂמְחָה

וְעַל כָּךְ אֶשָׂא בְּרָכָה.

 

עַל פַּלְגֵי מַיִם פִּרְחֵךְ יִפְרַח

וְתָמִיד עָלִים יְרֻקִּים תַּצְמִיחִי

וּבְכָל עֵת תִּתְנִי פֵּירוֹתַיִךְ

וּבְכָל אֲשֶׁר תַּעֲשִׁי תַּצְלִיחִי.

 

 

מורי אברהם שטאל ז"ל לימדני סוציולוגיה של החינוך ופירסם את מחקרי "הדור השני".

"מי שיש לה בת יש לה חברה" – פתגם עממי