שיחות נתניהו ומוזס

לא ממש הצלחתי להאזין לכל השיחות בין נתניהו למוזס, כי הרבה פעמים לא יכולתי יותר לשמוע, כי זה היה מפחיד, ומי שהפחיד אותי זה נתניהו, ולא מוזס שניסה כל הזמן לרקום עסקה. כבר הרבה שנים אני יודעת ש"ידיעות אחרונות" זה עיתון לא רק מושחת אלא גם פלילי. פעם הצעתי להם מאמר דעה, זה היה אחרי הרבה שנים שפרסמתי מאמרי אורח ב"הארץ" ו"מעריב", שאחרי לחצים קשים משגרירות גרמניה בתל-אביב הפסיקו לפרסם את מאמרי שעסקו בעיקר באנטישמיות ובהכחשת השואה, וחפשתי במה חדשה. עורכת מדור הדעות בעיתון באותו זמן שמחה לקבל ממני מאמר, אבל המאמר התפרסם בשגיאות לגמרי לא סבירות, מאחר שנשלח במייל מהמחשב שלי לעיתון, ובכל זאת היו בו שגיאות דפוס קשות. יותר לא התפרסם שום מאמר שלי, ורק שנה אחר כך כשלחצתי על העורכת, היא אמרה שאני עשיתי שגיאות במאמר והיא לא ראתה אותן והעורך הבכיר צעק עליה שהיא לא תיקנה לי את השגיאות ושלא תפרסם אותי יותר. שלחתי לה מיד את המאמר המקורי מהמחשב שלי שכמובן לא היו בו שום שגיאות ואמרתי לה שאת השגיאות הכניסו לי אצלם, ללא ספק בזדון כדי להבאיש את שמי, ואני רוצה לדעת מי זה שצעק עליה, כי ברור לי שהוא הכניס את השגיאות בעצמו. היא נבהלה וגמגמה ואמרה שהיא תברר, וכמובן מעולם לא שמעתי ממנה מי היה אותו עורך בכיר שלימים התברר לי שבריונותו מוכרת היטב בענף, וגם התברר לי שהוא קשור גם לגרמנים וגם לאנשים שסילקו את אחי המנוח, פרופסור גלעד מרגלית, מהנהלת המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ותפסו את מקומו. גם בעיתון "הארץ" שבאותה עת כבר היה שייך בחלקו למו"ל אלפרד נוון-דומונט, בנו של איש אס-אס ומקורבה של אנגלה מרקל, כבר לא אפשרו לי לפרסם מאמרים, אבל איש ב"הארץ" לא העלה בדעתו לסלף ולזייף את תוכן מאמרי כדי לפגוע בשמי הטוב, תופעה שנתקלתי בה רק בעיתון הזבל "ידיעות אחרונות". בזמנו שקלתי אם להתלונן במשטרה שכבר היה לי ניסיון רע עם אזלת-ידה במקרים אחרים, והחלטתי פשוט לא להכניס יותר את עיתון הזבל "ידיעות אחרונות" הביתה, ולמרות ש"ישראל היום" איננו יותר מעלון תעמולה של נתניהו ואינני מוכנה לקרוא אותו אפילו בחינם, שמחתי שהוא פגע ב"ידיעות אחרונות", שזה העיתון היחיד שנתקלתי בו במעשים פליליים ממש של עורך בכיר. את כל זה אני מספרת כדי שלא תחשבו חלילה שיש לי איזו סימפטיה ל"ידיעות אחרונות" ובוודאי לא למוזס או לאותו עורך בכיר שפגע בי ומוזכר גם בתמלילי הקלטות. מוזס הוא נוכל והוא דיבר עם נתניהו כמו נוכל, ובכל זאת נתניהו הפחיד אותי פי כמה, כי הוא נשמע גם כמו מאפיונר וגם כמו מטורף, כשאמר למוזס שאם הוא מנסה להפיל אותו הוא יילחם בו, וזאת תהיה משימת חייו. האיש שעמד שלוש-עשרה שנים, מתוכן עשר שנים ברצף בראש מדינת ישראל, אמר שמשימת חייו תהיה לחסל מו"ל של עיתון שמפרסם ידיעות שאינן נוחות לו, כי היה ברור שעל זה מדובר, על זה שפורסמה בעיתון ידיעה על התביעה של אב הבית במעון ראש הממשלה בבלפור מני נפתלי שזה דבר שקרה במציאות, ומוזס הסביר שהידיעה, שהיתה ראויה להתפרסם בעמוד הראשון בהבלטה, נדחקה אחורה ולמטה בעיתון, בתקוה לרצות את נתניהו לרקום איתו עסקת צמצום של פרסומי "ישראל היום" שכל כך פגע כלכלית ב"ידיעות אחרונות", דבר שמאד שימח אותי כי ראיתי בו את נקמתי הפרטית בעיתון הנאלח הזה, ולא ממש אכפת לי אם גם הזבלון "ידיעות אחרונות" וגם האשפתון "ישראל היום" ייעלמו מהעולם, אבל עדיין מפחיד פי כמה ממו"ל מושחת של עיתון צהוב ראש ממשלה שמשימת חייו היא לחסל מו"ל שאיננו מלקק לו. זה אלים, מאפיונרי ומטורף שראש ממשלה של מדינה קטנה עם בעיות ביטחוניות גדולות ממנה יתעסק בלחסל מו"ל שמפרסם ידיעות לא נוחות לו, ויאיים על המו"ל כמו ראש ארגון פשע שהוא יחסל אותו, גם אם מדובר בחיסול כלכלי ולא ברצח. ראש ממשלה שככה מדבר וככה חושב הוא סכנה למדינה שלו, כי רק אדם שאיבד לגמרי פרופורציות וקשר עם המציאות יכול לאיים ככה על מו"ל, בגלל דברים שנכתבים בעיתון שלמחרת עוטפים בו דגים, וראש ממשלה צריך קודם כל פרופורציות, לדעת מה חשוב ומה שולי, ובשיחת האיומים שלו עם מוזס נתניהו מפגין חוסר פרופורציות גמור. הוא מתעסק בפרסומים של מוזס כאילו היה איש עולם תחתון שעיתונאי חשף אותו והוא מנסה להשתיק את העיתונאי באיומים לחסל אותו, ולא כמו ראש ממשלה שצריך לדעת שמשימת חייו היא לדאוג לתושבי המדינה שלו ולא לרדוף עיתונאים כדי שיפחדו לפרסם עליו ידיעות שאינן נוחות לו, למרות שהן עובדה. והיה משפט אחד שנתניהו אמר שלא הבנתי איך לא הזדעזעו ממנו בתקשורת, וזה המשפט שהוא אמר שאין לו בעיה עם דעות אלא עם ידיעות, כלומר שלא אכפת לו שיכתבו עליו דעות שליליות, אבל מה שחשוב לו שלא יכתבו עליו ועל משפחתו דברים לא מחמיאים שהם אמת, שהוא רוצה שהעיתונים לא יסקרו את המציאות שזה תפקידם אלא יעוותו אותה כדי שראש הממשלה ומשפחתו ייראו תמיד באור חיובי ולעולם לא ייראו רע, וראש ממשלה שדורש דברים כאלה איננו דמוקרט אלא דיקטטור, ואמנם מו"ל עיתון מושחת זה מצער, אבל ראש ממשלה שהוא מטורף ומאפיונר ודיקטטור זה מצמרר, וזה ראש הממשלה שלנו בינתיים.

העיסקה האמיתית

שום דבר בדיווחים על המשא ומתן בין נתניהו למוזס לא הדהים אותי - טוב, הערב פרצתי בצחוק כשגיא פלג סיפר שנתניהו הציע למוזס להעסיק את אבי רצון ככתב (פוליטי?) – הצעה שמוזס דחה בנימוס. מה שקשה לי לשאת הוא הצביעות וההתחסדויות. בן-דרור ימיני, למשל. לפני כעשור כתבתי מאמרי דיעה לעמוד הדיעות של "מעריב" שבן-דרור ימיני ערך. זה היה כמה שנים אחרי שעיתון "הארץ" נחסם בפני בהוראת שגרירות גרמניה, וזה קרה עוד לפני שעיתון "הארץ" מכר חלק נכבד ממניותיו למו"ל גרמני בעל דיעות נאציות ומקורב מאד לאנגלה מרקל, והחל לקדם באגרסיביות חשודה את הבירה הישנה-חדשה ברלין ועוד כמה וכמה אינטרסים גרמניים. בן-דרור ימיני שמח לפרסם את מאמרי בשכתובים שחרגו מאד ממה שהיכרתי ב"הארץ", שם דחו את רוב המאמרים ששלחתי, אבל את אלה שפירסמו פירסמו פחות או יותר כלשונם. לא באתי לבן-דרור ימיני בטענות. הוא מיוזמתו הסביר לי שהוא מרשה לעצמו להכניס במאמרי תיקונים קצת מרחיקי לכת, מפני ש"יש לנו בדיוק אותן דיעות". אמרתי לו שאין לנו בכלל אותן דיעות, וחשבתי לעצמי שאולי אחרי שהוא משכתב לי את המאמרים הם ממש דומים לדיעות שלו. במיוחד הוא הקפיד למחוק את המלה סוציאליזם כשהזכרתי אותה. הוא לא יכול היה לסבול את המלה הזו, אבל חזר ואמר לי שהוא איש שמאל. לא ששאלתי, היה חשוב לו לומר לי את זה ביוזמתו. חשוב לציין שגם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" כתבתי כאורחת מבלי לקבל שכר על מאמרי, אבל ב"הארץ" פירסמו את המאמרים ששלחתי לעתים די רחוקות, חוץ מדוד לנדאו המנוח, שכשהיה עורך עמודי הפנים של "הארץ" פירסם די הרבה מאמרים שלי, וגם נלחם, ללא הצלחה, שהעיתון ישלם לי שכר. לפני שהגרמנים הטילו וטו על כתיבתי ב"הארץ", עשיתי כמה ניסיונות כושלים לעבוד בעיתון בשכר, אבל כפי שסיפר לי דוד לנדאו ז"ל, במערכת עמדו על הרגליים האחוריות שלא להעסיק אותי בקביעות ושלא לשלם לי שכר. ב"מעריב" אפילו לא ביקשתי שכר, וכמובן שאיש לא הציע, גם כאשר פירסמו מאמרים שלי פעמיים בשבוע, בין דן מרגלית לאמנון דנקנר ובן-דרור ימיני עצמו, שכמובן קיבלו מ"מעריב" שכר, אבל הם כידוע עיתונאים מקצועיים, ואני רק מישהי שאפשר להשתמש במאמרים שלה כדי לחסל חשבונות. למשל מאמר שלי שמתח ביקורת קשה על פסק-דין של מישאל חשין נגד אספקת ארוחת צהרים במוסדות חינוך חרדיים במימון המדינה, הובלט במיוחד. מאוחר יותר, כאשר אמנון דנקנר השתלח בתוקפנות מופגנת במישאל חשין, הבנתי שהמאמר שלי, שנכתב לגופו של עניין, מצא חן כי למשפחת נמרודי, ששלטה אז ב"מעריב", היה חשבון עם השופט מישאל חשין. לבן-דרור ימיני היו חשבונות עם האקדמיה ועם עיתון "הארץ", במיוחד עם עמוס שוקן שפעם הגיש נגדו תביעת דיבה, שלדבריו השופטים זרקו את שוקן מכל המדרגות, ומכיוון שהיתה לי תמיד הרבה מאד ביקורת על האקדמיה וגם על עיתון "הארץ", שכבר שנים רבות מקדם אינטרסים גרמניים תמורת כסף, ועכשיו מתחסד, התאמתי לבן-דרור ימיני ול"מעריב" של נמרודי, במיוחד בהתחשב בכך שכתבתי בחינם, אבל זה לא אומר בשום אופן שבטחו בי. הייתי מישהי שאפשר לנצל אבל שתמיד צריך לחשוד בה, כי היא לא חלק מהמשפחה, וגם פמיניסטית, ו"מעריב" בשליטת נמרודי היה סביבה מאד מאד גברית, ומאמרים שלי עם מחשבות פמיניסטיות לא התקבלו בברכה בדרך כלל. היחסים המוזרים שלי עם עיתון "מעריב" הסתיימו לאחר שמישהו, כפי שגיליתי, חסם את הכתובת שלי, ויותר לא יכולתי לשלוח ל"מעריב" מאמרים, וכך הסתיים הקשר שלי עם "מעריב", כמה שנים אחרי שהקשר שלי עם "הארץ" הסתיים בהוראת הגרמנים. לכאורה מישהי כמוני לא אמורה לדעת מה העניינים, וזה החלק המדהים, כמה שאפשר לדעת עניינים מבלי להיות בכלל בעניינים.

ואז נשארתי בלי במה לפרסם ועוד לא היכרתי את הרשת, אז פניתי לעורכת מדור הדיעות ב"ידיעות אחרונות" והיא דוקא נשמעה מעוניינת. היא ייעדה את המאמר שלי ליום ראשון בבוקר, וכשפתחתי את העיתון גיליתי לתדהמתי במאמר שגיאות מבישות שלא הבנתי איך הן קרו, כי שלחתי את המאמר במייל, אבל פחדתי לעשות מזה עניין כי רציתי להמשיך לפרסם בידיעות, מה שלא קרה, ואחרי שנה לחצתי מאד על העורכת והיא טענה ששלחתי לה מאמר עם שגיאות והיא לא עלתה עליהן, וצעקו עליה ואמרו לה לא לפרסם אותי יותר. אמרתי לה שלא היו לי במאמר שום שגיאות ולכן היא לא מצאה בו שום שגיאות, ושאת השגיאות הכניסו במערכת, ושאני רוצה לדעת מי צעק עליה כי בטח הוא בעצמו הכניס את השגיאות, וגם שלחתי לה את המאמר המקורי שלי מהמחשב שלי שלא היו בו שום שגיאות. העורכת נהייתה עוד יותר לחוצה ואמרה שהיא תבדוק את העניין אבל כמובן לא שמעתי ממנה יותר. רציתי ללכת למשטרה להתלונן על זיוף, שזאת עבירה פלילית שעורך של ידיעות אחרונות עשה בטקסט שלי, וגם פגיעה במוניטין שזו עוולה אזרחית ואפשר לתבוע על זה פיצויים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שאין לי כסף להתמודד עם "ידיעות אחרונות" ושגם המשטרה לא תעזור לי בזה, כי הם מעדיפים להתמודד עם נערים אתיופים משכונות עוני ולא עם עורכים זייפנים של "ידיעות אחרונות". היה לי חשוד מיידי, שגם היה עורך מטיל אימה ב"ידיעות אחרונות", וגם קשור לממשלת גרמניה וידיד אישי של זוג הפרופסורים שכמה שנים אחר כך דאגו לסלק את אחי מהנהלת המכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ולתפוס את מקומו בהנהלה, כך שהכל ממש התאים, אבל לא היה לי כסף וכוח לעשות עם זה משהו, אז ויתרתי והחלטתי ש"ידיעות אחרונות" לעולם לא ייכנס אליי הביתה, ולמרות שאני מתעבת את שלדון אדלסון ואת נתניהו, ממש שמחתי שהגיע "ישראל היום" ודפק את "ידיעות אחרונות", ועשה בזה שירות גדול למען הצדק, גם אם "ישראל היום" הוא ביטאון תעמולה של נתניהו שגם אותו אני לא מכניסה הביתה, ולא ממש אכפת לי שמוזס ונתניהו יוציאו אחד לשני את העיניים ושגם עמוס שוקן ייחנק איתם ביחד. העיתונות בישראל היא בעיקר תעמולה מצד אחד וחיסול חשבונות מצד שני, וצריך להתייחס אליה כמו שהמשטרה מתייחסת לפושעים, כלומר להצליב מידע בין כל כלי התקשורת כדי לקבל איזשהו מושג על המציאות. בכל זאת אני חייבת לומר, שכשחשבתי על שלל מעשי השיפלות והניבזות שחוויתי בעיתונות הישראלית, אני חייבת לומר ש"הארץ" ו"מעריב" עשו לי לא מעט דברים נבזיים, אבל מעולם לא חצו את הרף הפלילי, ואילו בידיעות אחרונות ביצעו כלפי עבירה פלילית מסוג פשע, וזה בהחלט הבדל משמעותי, ומי שעושה מעשים פליליים בהחלט עלול להסתבך בפלילים. ועדיין זה לא ממש משנה לי, כי העיסקה החשובה שנחשפה השבוע איננה בין נתניהו למוזס, אלא בין נתניהו למתנחלים. נתניהו חייב לפנות את מתנחלי עמונה, ולכן הוא הורה להרוס אחד עשר בתים בקלנסואה, עיר בישראל שאני מתביישת לומר שאפילו לא ידעתי איפה היא במפה לפני שהסתכלתי בגוגל. וזאת העיסקה האמיתית שנתניהו עושה, והוא עושה אותה קודם כל עם המתנחלים, אבל בגדול גם עם כל הציבור בישראל, והעיסקה היא כזאת: אני אחיה על חשבונכם כמו מלך ואשלוט בכם לנצח, אני אקצץ בתקציבי החינוך והבריאות והרווחה וארמוס את העניים והנכים והחלשים, אני אקנה צוללות ומטוסים שמקורבי ירוויחו מקנייתם מיליונים, ואתם תממנו את הקנייה מהמסים, ומה שאני מציע לכם בתמורה זה את הזכות להתעלל בערבים ולרצוח ערבים. זאת העיסקה שנתניהו מציע, והמתנחלים אוהבים אותה מאד, כי משאת נפשם היא להרוג ערבים ולהתעלל בערבים. אני לא מעוניינת בעיסקה הזאת, ואני חושבת שנתניהו, לפני כל דבר אחר, הוא בן אדם מנוול, שמה שמניע אותו הוא קודם כל רישעות שאין דוגמתה. ממש לא אכפת לי השמפניה הורודה והסיגרים, אבל את הרישעות של נתניהו כלפי העניים והחלשים, כלפי העובדים הפשוטים והנכים, כלפי הערבים והשמאלנים, את כל זה אני לא יכולה לשאת, ואני מתפללת ליום שבו תעבור ממשלת הזדון של נתניהו מן הארץ, ועד אז אני מתפללת שלאנשים יהיה אכפת מכל אלה שנתניהו מתעלל בהם, אם זה עובד הקבלן מני נפתלי שחי בדירת עמידר עם אשה עצובה ושני ילדים עצובים, ואם אלה המשפחות בקלנסואה שהרסו להם את הבתים באמצע החורף כדי להאכיל בבשרם את המתנחלים, שהם כמו חיות טרף, אם לא נותנים להם לאכול ערבים הם עלולים לטרוף את נתניהו במקום, ואם אלה המורים העשוקים והעובדות הסוציאליות הרמוסות וכל האנשים שרוצים לעשות טוב לעולם, ומשיבים להם רעה תחת טובה, ולמרות שהכל נראה כל כך מייאש אני מאמינה בכל לבי, שכל הרעה הגדולה הזאת תסתיים בקרוב, ויקרה לנו סופסוף משהו טוב.     

בגלל עיתון

היום עלה בדעתי, שנתניהו הודיע הפעם מראש שבשום אופן הוא לא יקים ממשלת אחדות, לא בגלל שהוא ניצח בבחירות ויכול להקים ממשלה עם סיעות הימין האחרות והחרדים, אלא בגלל שזה מה ששלדון אדלסון דרש ממנו, לסלק מהממשלה את כל מי שהצביע בעד האיסור על חלוקת עיתונים בחינם. הרי זו היתה כנראה הסיבה שנתניהו פיטר את לפיד ולבני מהממשלה ופיזר את הכנסת והלך לבחירות, בשביל להציל את עיתון "ישראל היום" ואת האינטרסים של שלדון אדלסון, וכשהחוק המכונה "חוק ישראל היום" עבר בכנסת, נדמה לי רק בקריאה טרומית, ראיתי את נתניהו כועס כמו שלא ראיתי אותו בחיים כועס, ממש כולו האדים מכעס, ואז הוא פיטר את לפיד ולבני, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הוא מפרק את הממשלה והולך לבחירות, אבל רבים שיערו ואף אני ביניהם, שכדי להציל את "ישראל היום", שמשרת לא רק את האינטרסים של נתניהו, אלא גם את האינטרסים של שלדון אדלסון, שהוא אויבו המושבע של ברק אובמה ונלחם באובמה בחירוף-נפש, ולמרות שלכאורה אף אחד לא יודע את זה בוודאות, כולם מבינים ששלדון אדלסון היה מעורב בהזמנה של נתניהו לקונגרס, ושברק אובמה שונא את נתניהו לא רק בגלל מה שנתניהו עושה בישראל, אלא בגלל שנתניהו הוא בן חסותו הנאמן של שלדון אדלסון, שהוא יריבו הגדול והנחוש ביותר של אובמה.

מצד שני, נוני מוזס תמך בהרצוג ולבני ולא הירשה לעיתונאים שלו לכתוב נגדם כי הם הבטיחו לו שהם יעבירו חוק נגד חלוקת "ישראל היום" בחינם, כדי לעזור לנוני מוזס, ש"ישראל היום" פגע בתפוצה של עיתונו "ידיעות אחרונות", וגם קיצץ את כנפיו מבחינות מסוימות, כי הוא כבר לא מונופול רב-עוצמה כפי שהוא היה. בתמורה לעזרה של לפיד והרצוג ולבני נגד "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ניסה לעזור למתנגדים לביבי בבחירות, ואפילו אחרי שנתניהו ניצח ניצחון די גדול, ב"ידיעות אחרונות" כתבו בכותרת "הישג להרצוג, ניצחון לנתניהו", שאותי זה הצחיק. עכשיו אני חושבת שאולי גם זה שלפיד הודיע שנתניהו לא יהיה יותר ראש ממשלה קשור גם לדברים שלפיד והרצוג ולבני סיכמו עם נוני מוזס לפני הבחירות.

אם כל מה שאני חושבת נכון, ותודו שיש הרבה ראיות נסיבתיות לכך שזה נכון, זה אומר שהלכנו לבחירות לא בגלל המצב הביטחוני, ולא בגלל המצב הכלכלי, ולא בגלל אינטרסים של אזרחי ותושבי מדינת ישראל, אלא בגלל המלחמה בין נוני מוזס לשלדון אדלסון, שלעת עתה הסתיימה בנוק-אאוט של שלדון אדלסון לנוני מוזס, שגם ברק אובמה נפגע ממנו, אבל זה עוד לא הסוף, כי ברק אובמה עדיין בזירה והוא ידאג להחטיף לנתניהו כמה אגרופים בתקוה שגם שלדון אדלסון ייפגע מהם, בעוד אדלסון חוגג את ניצחונו של נתניהו, ואובמה מלקק את הפצעים שלו ושל הרצוג ולבני. אולי בכלל גם החיבור בין הרצוג ולבני היה בכלל רעיון של נוני מוזס, כדי שהם יגיעו לשלטון ויעזרו ל"ידיעות אחרונות" להילחם ב"ישראל היום". אבל עכשיו שנתניהו ניצח הוא מזמין לישראל את בן החסות השני של שלדון אדלסון, יו"ר בית-הנבחרים ג'ון ביינור הרפובליקני, שהזמין את נתניהו לקונגרס, ונתניהו לא יזמין את הדמוקרטים שהחרימו אותו, כי הוא רוצה להראות לאובמה שהוא לא שם עליו כי שלדון אדלסון כבר סידר לו תמיכה מהרפובליקנים, ואזרחי ישראל סידרו לו עוד כהונה בבחירות. ואובמה רוצה לתמוך בהכרה באו"ם במדינה פלשתינית, כדי להראות לנתניהו שיש דברים ששלדון אדלסון לא יכול לסדר לו, או אולי כן. אנחנו עוד צריכים לחכות ולראות. אדלסון, שהוא איל הימורים, מהמר על נתניהו. קודם הוא הימר על מיט רומני לנשיאות ארצות-הברית והפסיד, ולפני זה הוא הימר על מועמד רפובליקני אחר וגם הפסיד, ואז הוא הימר על נתניהו וניצח. אובמה הימר על הרצוג ולבני והפסיד ועכשיו הוא מאד מעוצבן, אז אולי הוא יכיר במדינה פלשתינית כדי להתנקם בנתניהו ובייחוד כדי להתנקם בשלדון אדלסון.

אולי המחשבות שלי לא נכונות, אבל אולי הן כן נכונות, וזה מעלה את השאלה מה המקום שלנו, של אזרחי ישראל, למי בכלל אכפת מאיתנו. הלכנו לבחירות שלא רצינו ולא היינו צריכים בגלל עיתון, ומערכת הבחירות התפתלה לכל מיני כיוונים לא צפויים בגלל עיתון, ורבנו עם נשיא ארצות-הברית בגלל עיתון, ותקום לנו ממשלה בשביל עיתון – וגם לו קמה לנו ממשלה אחרת זה היה בגלל עיתון - ואולי אפילו תקום מדינה פלשתינית בגלל עיתון. אולי לא, מי יודע. אני דוקא בעד מדינה פלשתינית, אבל חשבתי שזה צריך לקרות בשביל שיהיו חיים טובים יותר ליהודים שרוצים מדינה יהודית קטנה אבל טובה ודמוקרטית, וגם יהיו חיים יותר טובים לפלשתינים שיוכלו לחיות במדינה עצמאית, ויהיו פחות מלחמות ופחות מות ואסון ויהיה יותר טוב לכולם, והצטערתי שנתניהו נבחר כי הוא לא ידבר עם הפלשתינים וימשיך לדכא אותם ולהילחם בהם שזה עצוב מאד בשבילי. ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב כשנדמה לי שהכל קורה בגלל עיתון של איל הימורים ששונא את נשיא ארצות-הברית ומהמר על החיים שלנו ועל נתניהו שגם הוא מהמר על החיים שלנו וגם היריבים שלו דואגים לעצמם ומהמרים על החיים שלנו, ומה אנחנו? אנחנו שמקווים ודואגים ובוכים ולפעמים גם מתים, אנחנו רק ניצבים בהצגה של כמה אנשים חזקים ועשירים שקשורים זה לזה או נאבקים זה בזה ומשסים גם אותנו זה בזה למטרתם, אנחנו רק קלפי הימורים במשחק שלהם, והם מערבבים אותנו ומחלקים אותנו ומסדרים אותנו על לוח המשחק וחובטים בנו אלה באלה, אבל לאף לא אחד, לאף לא אחד מהם אכפת מאיתנו, ולו במעט.