שאינם יודעים לכבד

לא פעם מקוממים אותי מעשים ואמירות של חברי כנסת ומשכילים ערביים, ואני משתדלת לכבוש את כעסי ולהתעלם, מתוך מחשבה שהיחסים בין יהודים לערבים גרועים דיים ומתוחים דיים ולא רצוי להוסיף על כך, וגם מתוך הכרה בכך שלממשלות ישראל, ולא רק הימניות שבהן, יש אחריות כבדה ליחסים הגרועים האלה, אבל הערב אני כן רוצה להביע את הכעס שאני חשה על יחסם של חברי הכנסת הערבים לשמעון פרס, סירובם להעניק לו כבוד אחרון, ובמיוחד האופן שבו הם מציגים באמצעות השחרת דמותו של פרס את הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיקר את הצד הערבי בסכסוך, כקורבן חסר אונים של טבח, תיאור שרחוק מלשקף את המציאות.

הפלשתינים אוהבים לנכס לעצמם את אסונם של היהודים, ולתאר את עצמם כאילו היו היהודים בשואה. כמו שהשמדת היהודים בשואה לא היתה רעיון פלשתיני, למרות דברי ההבל של נתניהו, גם השוואת הפלשתינים ליהודים בשואה וכמובן השוואת היהודים לנאצים, איננה רעיון פלשתיני. גם היא מועתקת מהאנטישמיות הגרמנית לאחר השואה, שתיאודור אדורנו כינה אותה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה" (Schuldabwehrantisemitismus), והיא הצורה הנפוצה ביותר של אנטישמיות אחרי השואה, לטעון ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן הם לא יכולים להאשים את הגרמנים בשואה". גם המונח נכבה שבו מכנים כיום הפלשתינים את האסון שהביאה עליהם מלחמת העצמאות היהודית, פירושו "שואה" בערבית, והוא איננו מונח תמים, אלא חלק מהניסיון האנטישמי להשליך את פשעי הנאצים כלפי היהודים על הקורבנות היהודים, כדי לשלול מן היהודים את מעמד הקורבן, שאיננו תואם את האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שרואה ביהודים את רוצחי האלהים, וכמובן איננו תואם את הרצון הגרמני והנוצרי בכלל להתנער מאשמת רצח היהודים. השאיפה להכחשת השואה העניקה לפלשתינים מעמד בינלאומי ותמיכה בינלאומית שאין לשום עם אחר שכמה למדינה משלו, לא הבסקים והקטלונים, לא האבחזים והאוסטים, לא המונגולים והאויגורים ולא הטמילים מעסיקים כך את דעת הקהל הבינלאומית, כפי שהפלשתינים מעסיקים אותה, שלא לדבר על הכורדים, שפטרון הפלשתינים ארדואן הוא גדול מדכאיהם, וגם כשסדאם חוסיין טבח בהם טבח מחריד, הם לא העסיקו יותר מדי את דעת הקהל הבינלאומית, וגם כיום איש איננו תומך בשאיפתם להקים מדינה משלהם. אינני יודעת אם המצב הזה באמת עוזר לפלשתינים או מעכב אותם בעצם. ייתכן שדוקא אדישות בינלאומית, כפי שחווים רוב העמים החותרים לעצמאות, היתה דוקא מקלה על הסכם שלום ישראלי-פלשתיני, כפי שאפשר היה להיווכח כאשר ביל קלינטון ניסה בכל מאודו להשיג הסכם כזה בין עראפת לברק, אבל נשיא צרפת ז'ק שיראק לחץ על עראפת להימנע מחתימה על הסכם ללא מעורבות צרפתית. ספק אם הפלשתינים יצאו נשכרים מהעצה הזו.

במציאות פעלו הפלשתינים יחד עם מדינות ערב לא רק כדי לסכל את החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שהעניקה להם מדינה משלהם, כפי שהעניקה ליהודים מדינה משלהם, אלא גם כדי לחסל את הישוב היהודי. הם לא הצליחו לחסל את הישוב היהודי, אבל הסבו לו אבידות קשות ביותר: ששת אלפים יהודים, אחד מכל מאה משש-מאות אלף היהודים שחיו אז בארץ ישראל, נהרגו במלחמה, רבים מהם במעשי טבח של אוכלוסיה אזרחית. הפלשתינים הפסידו בסופו של דבר במלחמה ומאות אלפים מהם גורשו מן הארץ, אבל ההפסד, הגירוש והאבידות הפלשתיניות היו תוצאה של לחימתם האכזרית ביהודים והאבידות הכבדות שגרמו ליהודים, ותיאורם כקורבנות פסיבים וחסרי אונים של טבח יהודי הוא תיאור שקרי שאין לו שום קשר למציאות, ומטרתו היחידה היא לשכתב את ההיסטוריה ולתאר את היהודים כפושעים שטבחו אוכלוסיה חסרת-אונים, ולא כאנשים שנלחמו על חייהם, שכן כל הפסד מצד היהודים גרר מעשי טבח נוראים מצד הערבים. גם המימשל הצבאי והיחס האכזרי של ממשלת ישראל במשך תקופה ארוכה לציבור הערבי היו תוצאה של אימי מלחמת השיחרור, ופחדם הקיומי של היהודים מפני הפלשתינים.   

כשפרצה מלחמת השיחרור היה שמעון פרס בן 24 בלבד. הוא כיהן כעוזרו של בן-גוריון וטיפל בעיקר ברכישת נשק. הוא לא השתתף בלחימה עצמה ולא היה לו קשר לא לגירוש הפלשתינים ולא למעשי טבח בהם.

 מלחמת השיחרור לא היתה המלחמה האחרונה שבה פגעו הערבים ביהודים בצורה קשה. במלחמת יום הכיפורים בחר נשיא מצרים אנוואר סאדאת לתקוף את ישראל ביום הקדוש ביותר ליהודים. לעולם לא אשכח את המראה המצמרר של אנשים עטופים בטליתות, נוסעים בעמידה במשאיות צבאיות, שעברו ליד בית הוריי באמצע יום הכיפורים. הם נלקחו למלחמה מבית הכנסת, מבלי שהספיקו אפילו לקפל את טליתותיהם או להיפרד ממשפחתם, ולא כולם שבו הביתה. המדריכים שלי בצופים ובגדנ"ע, שלמה הלפרין, חיים שוורץ ועופר שוולבה, נהרגו במלחמה הזו בטרם מלאו להם עשרים, והיו עוד הרוגים רבים מבוגרי בית ספרנו. גם לנו היהודים יש פצעים מהסכסוך הישראלי-ערבי, ולא רק מהשואה. זיכרון השואה העצים את הטראומה של היהודים מהמלחמה, אבל אסור לשכוח שהערבים פגעו ביהודים פגיעות קשות והרגו בהם ועדיין הורגים בהם, בחיילים ולא מעט גם באזרחים. על הטרור הפלשתיני שהופנה תמיד בעיקר נגד אזרחים, וריסק את אמונתם של הישראלים באפשרות של שלום, אינני רוצה להרחיב כאן את הדיבור.

למרות ההתקפה האכזרית ביום הכיפורים והאבידות הנוראות במלחמה, שמח הציבור היהודי על בואו של סאדאת לישראל, קיבל אותו בברכה ותמך ברובו המכריע בשלום עם מצרים. גולדה מאיר באה לכנסת ללחוץ את ידי סאדאת ולבקש שגם גברת זקנה כמוה, כפי שסאדאת אהב לכנותה, תזכה לראות שלום בין ישראל למצרים. כשסאדאת נרצח התאבלו מנהיגי ישראל ואזרחיה על מותו, וכיבדו אותו כמי שהקריב את חייו למען שלום עם ישראל, למרות שהיה זה אותו סאדאת שפתח במלחמת יום הכיפורים שבה איבדה ישראל אלפיים וחמש מאות חיילים צעירים, מכה שממנה התקשתה להתאושש.

אם תושבי ישראל ומנהיגיה יכלו לסלוח לסאדאת על מלחמת יום הכיפורים וללחוץ את ידיו בחייו ולכבד אותו במותו, גם ח"כ איימן עודה וחבריו יכולים וצריכים לכבד את שמעון פרס, אדם שעסק שנים רבות בביטחון ישראל, והיה אחראי גם למלחמות והפצצות נגד פלשתינים, אבל גם נאבק למען הסכם שלום עם הפלשתינים, ופעל ללא הרף לשכנע את הציבור הישראלי לתת אמון בפלשתינים ולהגיע עמם להסכם שלום, ואפילו פעל נגד התכנית להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, מתוך חשש שהדבר יגרום להסלמה ולמלחמה. למרות המחיר האישי והפוליטי ששילם, דבק פרס עד יומו האחרון בפעילות למען הסכם שלום, וגם כאשר הציבור הישראלי ברובו איבד בעקבות אינתיפאדת אל אקצה את אמונו באפשרות של שלום עם הפלשתינים, הוא המשיך לפעול בעקשנות למען הסכם שלום כזה.

גם לירי באזרחים ערבים בראשית אינתיפאדת אל-אקצה, שאיימן עודה ניסה לקשור אליה את פרס, לא היה פרס אחראי. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק ושר המשטרה הפרופסור שלמה בן-עמי. אין שום סיבה מוצדקת לתגובות המחפירות של הרשימה המשותפת של ערביי ישראל למותו של פרס וסירובם להשתתף בהלוויתו, חוץ מניסיון להמציא היסטוריה שקרית שמציגה את הערבים כקורבנות תמימים ואת היהודים כפושעי מלחמה, דבר שאין לו שום קשר למציאות. ייתכן שהפלשתינים וערביי ישראל בכללם מוצאים וימצאו בקרב האנטישמים באירופה ובעולם אוהדים לשקריהם ולגישתם, אבל בישראל גורמת התנהגותם רק לביזוי התומכים בשלום והנלחמים למענו, ששמעון פרס היה המסור והנלהב שביניהם, ולחיזוק אנשי הימין הטוענים שהשמאל שוגה באשליות והוזה כשהוא קורא לשלום עם הפלשתינים. והגרוע מכל, התנהגותם נוטעת יאוש אפילו בלבם של המאמינים העיקשים ביותר בהסכם שלום עם הפלשתינים ובכל הויתורים הנדרשים למענו. אני מאמינה שאיימן עודה עתיד להצטער על סירובו לכבד את שמעון פרס, שאיננו מוסיף כבוד לו ולחבריו.

  

הילארי וטראמפ ואנחנו

ממש פחדתי שדונלד טראמפ ירסק את הילארי קלינטון כמו שריסק את מתחריו הרפובליקנים, וזה לא קרה. הילארי קלינטון התכוננה לעימות, וקודם כל נחה, בעוד שטראמפ התיש את עצמו בנסיעות לפילדלפיה ושיקגו. טוב שהילארי הבינה שהיא צריכה לנצח את טראמפ במוח ולא בכוח. באופן כללי עדיף שמנהיגים ומועמדים להנהגה יפעילו יותר את המוח מאשר את הכוח, לטובת כולנו, ואצל הילארי זה גם מתאים למסר הכללי, שהוא לאחד את הקבוצות השונות בחברה האמריקנית ובמיוחד ליצור חברה של ערבות הדדית, שבה העשירים משלמים מסים גבוהים יותר כדי לסייע לעניים ולחלשים, מסרים שעד כמה שהם עשויים להישמע בנאליים בחברות אירופיות – וישראל היא חברה אירופית מבחינת התפיסות הפוליטיות של מרבית תושביה, כולל אותם תושבים שעלו לישראל מארצות הים התיכון, שכולן נשלטו במאתיים השנים האחרונות על ידי בריטניה וצרפת – בארצות-הברית אלה מסרים כמעט חתרניים, והם מאד רלוונטיים גם לישראל, כי הדיעות של דונלנד טראמפ, לפחות בתחום הכלכלה, דומות מאד לאלה של נתניהו.

טראמפ מציע להוריד מסים כדי שהעשירים ירחיבו את פעילותם, ישאירו את כספם בארצות-הברית ויגבירו את התעסוקה. ממש כמו נתניהו, שהסביר לנו שהעשירים הם הקטר של המשק. רק שבישראל לפחות, הקטר שקוע בחובות של מיליארדים, והקרונות במקום להימשך קדימה תקועים במקום וגם משלמים את החובות של נוחי דנקנר ולב לבייב ויצחק תשובה. וגם בארצות-הברית, כמו בישראל, מאיימים כל הזמן, שאם העשירים יאולצו לשלם יותר מסים, הם יברחו לארצות אחרות עם הכסף שלהם, ולי תמיד בא להגיד להם שבאמת יברחו ויפטרו אותנו מעונשם. הילארי אמרה שדונלד טראמפ פשט את הרגל שש פעמים. אני קראתי על ארבע פעמים, אבל מן הסתם היא בדקה את העובדות כדי לא להסתבך. עוד כשהייתי ילדה הסביר לי סבא שלי שאנשים הגונים אינם פושטים רגל, כי פשיטת רגל פירושה שאתה נמנע מלשלם את החובות שלך. אנשים הגונים, גם כשהם מסתבכים בעסקים, הם מוכרים כל מה שיש להם ומשלמים את החובות. טראמפ מן הסתם פשט את הרגל לא מפני שלא היו לו די נכסים לכסות את חובותיו, אלא כדי להתחמק מתשלום, ולפי פליטת הפה שלו בעימות הוא בטוח שההתחמקויות שלו מתשלום מסים ותשלום חובות הן סימן לחוכמה. בכלל טראמפ מתגאה בדברים שלא ממש ברור מה יש להתגאות בהם, כמו בזה שהוא הכריח את ברק אובמה להציג את תעודת הזהות שלו, כשטען שאובמה נולד מחוץ לארצות-הברית. מה הגאוה בכך, שאל הבוקר אחד הפרשנים – הנשיא השחור הראשון באמריקה, וגם הוא צריך להציג תעודות, כמו השחורים שהמשטרה עוצרת ברחוב בלי שום סיבה, רק משום שצבע עורם שחור.

וזה בדיוק מה שדונלד טראמפ הציע: להחזיר את מדיניות היד החזקה של רודי ג'וליאני, שהתירה למשטרה לעצור אנשים ולחפש על גופם גם בלי סיבה ממשית. המדיניות הזו הופסקה בצו בית המשפט, מפני שהוכח שאיננה מכוונת נגד פושעים, אלא נגד שחורים והיספאנים באשר הם. את השופטת שנתנה את הצו הגדיר טראמפ כמי שעוינת את המשטרה, וזה מזכיר את הדברים שאמר בעבר נגד שופט היספאני שפסק נגדו. בשבוע שבו מפגינים שחורים נגד הרג שחורים על ידי המשטרה בלי שום סיבה מוצדקת, שהתרחש בזמן האחרון יותר מדי פעמים, ופעמיים רק בשבוע האחרון, התשובה של דונלד טראמפ לציבור האפרו-אמריקני המופלה היא שצריך יותר חוק וסדר, והוא מדבר על רצח השוטרים בדאלאס בידי מפגינים שחורים, אבל לא על המקרים החוזרים ונישנים של רצח שחורים. אני מתקשה לדמיין אפילו שחור אחד או היספאני אחד שיצביע בעד דונלד טראמפ, למרות שהוא הסביר להם שזה לטובתם, כי הם אלה שנהרגים, ברמז עבה שמי שאחראי לרצח שחורים הוא השחורים עצמם.

המסרים של טראמפ כל כך גזעניים בוטים שקשה להבין מדוע הוא חוזר עליהם. האם איננו רוצה לשכנע שחורים והיספאנים להצביע בשבילו? נראה כאילו כל דבריו נועדו להבריח אותם. את כל דבריו של טראמפ ניתן להבין כתמיכה באכיפה מפלה וגזענית של המשטרה נגד שחורים והיספאנים, רק בשל צבע עורם. הוא אפילו איננו מצניע את הדברים. אין ספק שדונלד טראמפ פנה בדבריו אך ורק לגברים לבנים ששונאים את השחורים וההיספאנים ופוחדים מהם וחוששים כמעט באותה מידה מאשה בעמדת כוח. זו הקבוצה שהעניקה לטראמפ את מועמדות המפלגה הרפובליקנית, וטראמפ מדבר אליה ורק אליה, אסטרטגיה שנקראת לשמור על הבסיס, כמו נתניהו וליברמן שתומכים באלאור אזריה בטענה שהם מגבים את החיילים, אבל בעצם פונים לציבור שמקל בערך חייהם של ערבים, ואולי גם בערך חייהם של יהודים ממוצא אתיופי, שכמו שמפכ"ל המשטרה העיד על שוטריו, הם מרבים לעצור אותם ולנהוג כלפיהם באלימות כי לפי המחקרים הם יותר מעורבים בפשיעה – הכל ממש מדעי. לכן מה שקורה בארצות-הברית מאד מאד רלוונטי למה שקורה בישראל, זה קורה אצלם וזה קורה גם אצלנו, וגם אצלנו יש מנהיגים שמעדיפים לתקוף שופטים שפוסקים על פי החוק, ובמקרה האמריקני גם על פי החוקה ששומרת על זכויות האדם באשר הוא אדם, וגם אצלנו יש מנהיגים שמעדיפים לערער את יסודות מדינת החוק ולקרוע את החברה לגזרים ובלבד שישמרו על מעמדם, והגזענות המניפולטיבית הזו נועדה לקדם אינטרסים פוליטיים, אבל בראש וראשונה היא משקפת את מי שהינם.

ההצלחה הפרבולית של לאוניד פקרובסקי

לאוניד פקרובסקי עדיין עובד. בקרוב ימלאו לו שבעים, אבל הוא עדיין משכים קום בארבע וחצי לפנות בוקר והולך לבית אמות המשפט, שם הוא יושב בלובי כשוער. זה לא מה שכואב לו. כואב לו שמתוך חמישים אנשים שנכנסים לבניין, אולי אחד מברך אותו לשלום. אפילו אלה שנזקקים לעזרתו אינם מברכים אותו בשלום, ולהגיד שלום, הוא אומר, זה כמו לצחצח שיניים בבוקר.

האם אתה מצטער שעלית לישראל? בשום אופן לא, בשום אופן לא, עם אור כזה ושמש כזאת וים כזה. קרה לי נס, הוא אומר, קרה לי נס. מכל העולים החדשים שכותבים רק הוא הצליח להתפרסם כך בישראל. לדידו זה נס שבני ציפר פירסם את סיפוריו, שקוראים אותו ומעריכים אותו, ששני קובצי סיפורים שלו יצאו לאור. את השני מביניהם, "פרבולה של הצלחה", קראתי עכשיו בהרבה צחוק וגם בשברון לב גדול.

כשיצא לאור קובץ סיפוריו הראשון "מטאטא וסיפורים אחרים", באה כתבת "הארץ" אביבה לורי ז"ל לראיין אותו בבודקה שבה עבד באותה עת, ישבה איתו בבודקה והם שתו קפה ודיברו. על כך הוא מספר בטקסט שעל שמו נקרא הקובץ. עמיתיו שזיהו אותה שאלו: "איך זה שאביבה ישבה בבודקה שלך שלוש שעות?"

"ולמה אתם לא שואלים איך זה שאני ישבתי בבודקה חמש-עשרה שנה?" כותב פקרובסקי. המשפט הזה חותך בבשר.

ועכשיו גם לבודקה הוא מתגעגע. שם היה לו מדף של ספרים ותמונה ממוסגרת של קפקא על הקיר. את קפקא הוא אוהב במיוחד. גם את שלום עליכם. בישראל מתייחסים אליו כנציג של הספרות הרוסית. בוודאי הוא ספוג בספרות רוסית ומושפע כמדומני במיוחד מגוגול ומצ'כוב. אבל הספרות של פקרובסקי היא ביסודה ספרות יהודית, סאטירה יהודית כואבת מבית מדרשם של היינריך היינה, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, וגם נימה מוכרת מחוסר האונים והאבסורד חסר-המוצא של קפקא. אפילו ההצלחה של פקרובסקי היא פרבולית. המריאה לפסגה ומיד שוב גלשה מצדה השני מטה, אל היום יום המייגע ודממת הקשר המענה.

באמת שרציתי לכתוב על הרוח, על הנפש. פקרובסקי דיבר הרבה על הציונות שרצתה יהודי חדש, חזק ולא אינטלקטואל, שיכול לעבוד ולבנות את הארץ. אבל צריך גם מזון לנפש, הוא אומר. איננו מבין כיצד ישנם עורכי-דין שלא קראו את מופסאן. ואני בעוונותי יודעת שגם את קפקא לא קראו מעולם, למרות שמרבים להתייהר בכך.

אבל רוב הזמן כשקראתי את פקרובסקי, וגם אחר כך, חשבתי דוקא על המזון לגוף. האם אין בישראל מו"ל שיכול לשלם לו את שכר המינימום שהוא משתכר כדי שיישב ויכתוב בביתו, ולא בלובי של בית אמות המשפט? כדי שלא יצטרך להשכים קום בארבע לפנות בוקר? והרי הוא כותב כל הזמן, וקוראיו ואוהביו רבים. האם עיתון "הארץ" איננו יכול להעסיק אותו בכתיבת טור שבועי, או כתבה שבועית? והרי מי כמוהו יודע את מצוקת העולים, ואת כאב העובדים הזרים. האם אין אוניברסיטה בארץ שתזמין אותו ללמד קורס אחד על פילוסופיה ואמנות? להעשיר את הסטודנטים שלה במשהו מהים העמוק הזה של תרבות, ספרות, אמנות?

שאלתי אם אין לו אולי עיסוקים אחרים שאפשר להשתכר מהם, האם איננו נותן הרצאות למשל?

כן, הזמינו אותו למשל להרצות בפסטיבל הבינלאומי של הסופרים, אבל אלה לא דברים קבועים, וצריך לקנות אוכל ולשלם את המשכנתא. והרבה מזמינים אותו ואין לו זמן לבוא, בגלל העבודה. ככה זה אימיגרציה, הוא אומר. ואני חושבת שבעברית אומרים עליה וירידה, כאילו מקומה של ארץ ישראל עבור העולים והיורדים הוא אבסולוטי, ורק הם נעים ביחס אליו מעלה או מטה, ואילו בשפות האירופיות מבחינים בין להגר ממקום לבין להגר אל מקום. לאוניד פקרובסקי עלה לישראל מקייב. אחותו נשארה בקייב. גם שם קשה לחיות מהפנסיה. אבל הוא לא היגר מאוקראינה אלא עלה לישראל. יש הבדל גדול בין אנשים שמהגרים ממקום לאנשים שמהגרים אל מקום. פקרובסקי הוא מהסוג השני. הוא חושב שמזל גדול לחיות בישראל עם האור והשמש והים. והוא אסיר תודה בלי גבול לבני ציפר שהוא גם מעריך מאד כעורך, מסאי, מבקר. גם אני חשבתי, עוד לפני ששוחחתי עם פקרובסקי, שאולי בזכות זה שפירסם אותו, יינצל בני ציפר מן הגיהנום.

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומתנצל שהעברית שלו איננה טובה. לדעתי היא טובה למדי, וכמו כתיבתו גדושה בדימויים מלבבים, אבל לאנשים שהשפה היא כלי עבודתם קשה לפעול בשפה זרה, כאילו ניטלו ממך כלי עבודתך הטובים ביותר. ובשבילו, הוא אומר, מלה היא דבר חי. לפעמים במשך מחצית היום הוא מחפש את המלה הנכונה. לפעמים איננו ישן בלילה כי הוא מנסה ללטש משפט. הכתיבה היא התפרצות של אנרגיה, כמו פיצוץ. אבל הוא משקיע זמן רב כדי למצוא את המלה הנכונה, זו שיש בה צבע וריח, כמו לענפי הליבנה שמייבא איזיה לוקימסון מרוסיה לתל-אביב כדי להצליף בהם בסאונות של הומוסקסואלים, שהופכים לענני קצפת ורודים. והקוראים בישראל אינם יודעים כנראה שעץ הליבנה, בריוז'קה, הוא העץ של מריה הקדושה. ומכים בו את הבשר כדי להתייסר ולא כדי להתענג. כמו בסיפור אגדה חסידי ישן, מסרב פקרובסקי להצעתו המפתה של לוקימסון להתעשר. הוא חוזר אל הבודקה, כדי להתבודד ולכתוב.

פקרובסקי נמנע מתקינות פוליטית, שעלולה לעמעם את הצבע, להפיג את ניחוחם של הסיפורים. על כך הוא מותקף לא פעם. הוא אומר שיש סיפורים שאיננו מפרסם, משום שהוא חושש מפמיניסטיות או מגנרלים שלעג להם.

כמעט שאלתי אם הוא מניח לבני ציפר לקרוא את כל הסיפורים שלו, גם את אלה שאיננו מפרסם, ואם הם מפחדים ביחד מפמיניסטיות. אבל האמת היא ששום דבר בסיפורים שלו לא נראה לי פוגעני באמת, למרות שלא תמיד הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו כפשוטם, או שכתב באירוניה.

למשל על עמוס עוז ועל "סיפור על אהבה וחושך" שלו. כשקראתי את המסה הנפלאה של פקרובסקי על עוז, "מסע בנבכי האינטלקט", תהיתי האם באמת אהב את ספרו של עמוס עוז. אני אהבתי יותר את המסה של פקרובסקי על הספר, כי היא יודעת את סוד הצימצום. עמוס עוז מפטפט בלי סוף. מלחמת סבתו במיקרובים בסביבות העמוד המאה בספר ייגעה אותי כל כך, שהנחתי אותו מידי ולא שבתי אליו.

אבל כשאני מדברת עם פקרובסקי הוא מדבר על ספרו של עמוס עוז ברגש כה רב. כל עמוד זה כאבים, הוא אומר, עד היום מאד כואב לעמוס עוז, הוא אומר, שלא קיבלו את אמא שלו.

בכך אין לי ספק. גם ספרים מפוטפטים נכתבים בהרבה כאב.

פקרובסקי מקוה שעמוס עוז יקבל את פרס נובל. ואני חושבת שעד כמה שריגשה אותי המסה שלו על ספרו של עמוס עוז, רק עכשיו, כשהקשבתי לדבריו, לרגש העז שעלה מהם, הבנתי היכן התחבר לכאבו של עמוס עוז, לכאבם של הוריו, שלא מצאו בארץ המובטחת מנוח לכף רגלם: זו האימיגרציה. זה כאב המהגרים שבאו אל מקום, אל מחוז חפצם, ואהבו את האור והשמש וכחול הים, אבל חשו שהארץ דוחה אותם, וזה היה קשה מנשוא, כי זו לא היתה סתם דחייה, אלא דחייה שדוחה אותך אהובת לבך.

חמש-עשרה שנה בבודקה, כמעט עשרים שנה שומר ושוער. ואין שואלים מדוע ואיך והאם באמת אי אפשר אחרת? איך לא נמצא לאיש עדין הנפש הזה, ששופע כל כך הרבה חכמה וידע, וצמא כל כך לשיחה אינטלקטואלית, שרוחו העשירה כל כך עולה על גדותיה, שיש לו כל כך הרבה ללמד ולהשמיע, איך לא נמצא לו מקום אחר?

כל עמוד שנכתב זה כאבים, וגדול מכולם הכאב שאיננו נכתב.

לאוניד פקרובסקי, פרבולה של הצלחה, ספריית פועלים 2015. תירגמו טניה חזנובסקי ותומר שריג.

והבוקר בעיתון "הארץ" עוד סיפור נפלא של פקרובסקי, שנדמה שמסכם בעוצמה גדולה כל מה שנכתב כאן ויותר מכך. ובעמוד שלאחריו, כאילו בלי קשר, רשימה של אברהם בלבן, על אנשים שאינם מצליחים להתפרנס מאהבתם, ובכל זאת דבקים בה בכל לבם.

ואולי עוד צריך לקוות. Dum spiro spero אמרו בלטינית, ופירושו: כל עוד אני נושם, אני מקוה.

ראיון של רחלי ריף עם פקרובסקי ב"מקור ראשון"

תמר משמר על "פרבולה של הצלחה"

חסידיו של אלאור אזריה

האם באמת אמר האלוף עוזי דיין בעדותו לטובת אלאור אזריה שמחבלים צריכים למות, פשוט ככה? האם זו ההוראה שמקבלים חיילים: לירות במחבלים כדי להרוג אותם, גם אם אפשר למנוע מהמחבל לבצע פגיעה על ידי פציעתו בלבד? לא פלא שהקצינים שהתגייסו להגן על אלאור אזריה כועסים על כך שהוא עומד לדין. כשמנהלים משפט נחשפים דברים שאולי קצינים מסוימים מעדיפים להסתיר. לא הרמטכ"ל, שאמר שלא צריכים לרוקן מחסנית על ילדה מחבלת עם מספריים. לא שר הביטחון הקודם משה יעלון, שאמר שגם במאבק בטרור אסור לנו להתבהם, ומיד הועף לטובת אביגדור ליברמן, שטיפס למשרד הביטחון דרך בית הדין הצבאי, לשם הגיע עם אנשי כך כדי לתמוך באלאור אזריה ובהרג מחבלים ללא הבחנה. וראש הממשלה? לוֹ, כמו לדמות במחזה ישן של שילר, יש תפקיד ואין לו שום דיעה, עד שהוא רואה בפייסבוק מה חושב העם, כלומר אלה שכותבים בפייסבוק, וראש הממשלה ראה שבפייסבוק תומכים באזריה, ומיד הוא הבין שצריך להעיף את משה יעלון ולהביא במקומו את השר לעידוד אזריה אביגדור ליברמן. רקע ביטחוני לא נחוץ, דיעות גזעניות וזילזול בחוק ובחיי אדם מספיקים.

לפי עדויותיהם של עוזי דיין ודן ביטון לטובת אזריה, אין בכלל דבר כזה כללי פתיחה באש, ואין בכלל מטרה כזו, להימנע מהריגת המחבל, אם אפשר לעצור אותו על ידי פציעתו בלבד. לדידם מחבל צריך למות, וכל חייל יכול להחליט על דעת עצמו לירות בו למוות. ואם יורים בטעות בפלשתיני זה גם בסדר. העיקר שהחייל חשב שיש סכנה. לפי מה חשב כך? האלופים הנכבדים אינם מתעסקים בקטנות. המטרה הקדושה של הרג מחבלים איננה ניתנת לעצירה.

האם אכן יש מי שמגדיר את הרג המחבלים כמטרה לעצמה? נדמה שכך הדבר, כי מחבלים נהרגים שוב ושוב כשלא תמיד ברור מדוע היה צורך להורגם, וגם כאלה שאינם מחבלים נהרגים בקלות רבה ובתכיפות, כי מי שמתיר חיי אדם כאשר הוא ערבי, יביא בהכרח להרג חפים מפשע. אם המטרה מוגדרת כהרג המחבל, אם אומרים שמחבל חייב למות, אם המטרה היא הריגת המחבל ולא מניעת הפיגוע בדרך הכי פחות קטלנית שאפשר, אם חייל באמת יכול לירות בכל ערבי שהוא חש סכנה מפניו, הרי דמם של ערבים מותר. האלופים לא באו לבית המשפט להעיד על כך שאזריה חף מפשע, הם באו לתמוך בדברים שמיוחסים לאזריה, שמחבלים צריכים למות גם אם אפשר לעצור אותם על ידי פציעתם בלבד. הם באו לומר שצריך להרוג מחבלים כדי להרוג מחבלים ולא לצורך הגנה עצמית.

בהלכה היהודית גם רוצח מותר להרוג רק כשאין ברירה אחרת: הכלל כפי שניסחו אותו חז"ל וגם הרמב"ם הוא, שכדי לעצור רודף פוגעים באיבר מאיבריו, ורק אם אין ברירה אחרת הורגים אותו, וחמור מכך, אם הורגים אותו כאשר ניתן לעצור אותו בפגיעה באיבר מאיבריו, זוהי שפיכות דמים, כלומר רצח. אבל אל תצפו לרב או פוליטיקאי דתי או חרדי שירימו קול מחאה על הפגיעה בהלכה היהודית כשהורגים מחבלים ללא הצדקה. הם ממונים רק על איסור יציאת חרדים למלחמה וביזוי נשים, שני תחומים שבהם הם מרחיקים לכת הרבה מעבר לדרישות ההלכה. צה"ל אכן איננו כפוף להלכה היהודית, אבל הוא כפוף לחוקי המדינה ולחוקי העמים, ואין חוק שמתיר להרוג אדם, ולו גם מחבל, כשאין בכך כורח של הגנה עצמית והגנה על חיי הזולת.

עורכי הדין של אזריה טענו שהוא ירה במחבל משום שחש כי הוא מהוה סכנה. מדוע איפוא הם מביאים עדים שאומרים שצריך להרוג מחבל גם כשלא חשים בסכנה, שצריך להרוג מחבל כי מחבלים צריכים למות? האם הם רוצים להגן על אזריה בטענה שירה מתוך הגנה עצמית, או שהם רוצים להגן על אזריה בטענה שלא צריך מניע של הגנה עצמית כסיבה להרוג מחבל? שאפשר להרוג מחבל כך סתם, כי "מחבלים צריכים למות"? ומי קבע ש"מחבלים צריכים למות"? האם זו המדיניות של שר הביטחון החדש, או שכבר הרבה זמן בצה"ל, הרי מדובר באלופים שכבר פרשו מזמן משירות פעיל, הורגים מחבלים לא מסיבות של הגנה עצמית, אלא מפני ש"מחבלים צריכים למות"? ואם כך הדבר, מדוע אנחנו מופתעים שהערבים טוענים שצה"ל הורג פלשתינים בלי סיבה מוצדקת? אם אלופי צה"ל מורים לחיילים להרוג כל מחבל כי "מחבלים צריכים למות" ולא רק לשם הגנה עצמית, הרי אלופי צה"ל מודים בכך שצה"ל הורג מחבלים ללא סיבה מוצדקת, רק כדי להרוג אותם. אמנם מדובר כנראה באלופים שהפכו לפוליטיקאים של הליכוד, ורוצים להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, ועכשיו הליכוד מתנגד לחוק ומתנגד לבית המשפט העליון, ודוגל כנראה בהריגת מחבלים כי "מחבלים צריכים למות", וגם בהריגת ערבים באופן כללי, למשל נער ערבי שחזר לתומו הביתה בערב ונורה למות, כי מישהו חשב שהוא זרק אבנים, ומיד ירו בו למות. ככה זה כשראש הממשלה לומד מהפייסבוק מה צריכה להיות המדיניות, כי יש לו תפקיד ואין לו שום דיעה, כשחברי הכנסת של הליכוד הופכים לחבורת טוקבקיסטים משולחת רסן, וכששר הביטחון נמנה על להקת המעודדים של אלאור אזריה, ובזכות חברותו בלהקת המעודדים הזו הוא נבחר לתפקיד שר הביטחון. מי שחושב שמדינות יכולות להתנהל כהלכה כשאלה האנשים שעומדים בראשן, ולהתמודד עם טרור אכזרי מבלי לאבד כל רסן מוסרי ולחצות כל נורמה של מדינת חוק, ושאיכשהו יהיה בסדר, מי שהרגיע שלא צריך לפחד ממינויו של ליברמן, היה כנראה אופטימי יתר על המידה.