המצב ההריוני כאתגר מוסרי וחברתי

הדיון בזכויות נשים, כמו הדיון ברפואת נשים, סובל מכך שמודל הדיון הוא מצבו של הגבר, ולכן הוא מחמיץ לא פעם את מצבן הייחודי של נשים והקשיים המוסריים והחברתיים הנגזרים ממנו. כאשר אני קוראת דיונים העוסקים במעמד האשה ובזכויותיה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כיצד נמנעים העוסקים – ואף העוסקות בנושאים אלה, מהתייחסות למציאות הגופנית והמשפחתית של נשים, כאילו עצם ההתייחסות לכך היא מיננית וחורגת מן הטעם הטוב, בעוד שהמציאות הזו והשלכותיה היא עצם העניין, וההתחמקות ממנה רק משטיחה את הדיון ומרחיקה אותו מן המצוקות האמיתיות.

מצב האשה ההרה הוא מצב ייחודי שאין לו מקבילה גברית. במצב זה מקיים ומגדל גוף האשה בתוכו גוף חי נוסף, שהוא ישות אחרת ונפש חיה אחרת. המצב ההריוני הוא מצב שבו קיומו והתפתחותו של יצור חי תלויים לחלוטין בגוף זולתו, ועדיין הוא מהוה ישות נפרדת לגמרי מהגוף שבו הוא תלוי. הדיון בהפלות בורח לרוב מן המציאות הייחודית הזאת. המצדדים בחופש הפלה לנשים מדברים על "זכות האשה על גופה", ומתעלמים מכך שהפלה היא הרג של גוף חי אחר, שתלוי לקיומו בגוף האם, אבל איננו מהוה בשום צורה חלק מגוף האם אלא הוא ישות נפרדת לגמרי. והמתנגדים להפלות טוענים, בצדק לדעתי, שהפלה היא רצח, אבל מכך הם מסיקים שרשויות המדינה חייבות להתערב בביצוע הפלות, לפקח עליהן, או למנוע אותן, בעוד ששאלת התערבות המדינה היא שאלה נפרדת לגמרי, שאיננה מתחייבת מהגדרת ההפלה כרצח או כהריגה. אפשר לראות בהפלות רצח או הריגה ועדיין לחשוב שמטעמים חברתיים מוטב למדינה להניח לנשים המפילות את עובריהן לנפשן, כדי להבטיח שהפסקות ההריון, שקשה מאד למנוע אותן, תיעשנה במוסדות רפואיים מפוקחים ועל ידי רופאים מומחים, ולא באופן פיראטי שיסכן את חיי הנשים ויוליד שוק שחור של הפסקות הריון מפוקפקות תמורת בצע כסף, כפי שקרה וקורה בחברות שאוסרות על ביצוע הפלות במסגרת רפואית תקנית. הפללה של הרופאים שמבצעים הפלות ושל הנשים המפילות את ולדותיהן, תגרום בהכרח למצב רע ומסוכן יותר, והדילמה הזו אופיינית לתופעות חברתיות הקשורות בנשים, שקשה לבודד בהן את האשה עצמה מבלי להתייחס למעורבות של נפשות נוספות, ואין זה משנה מבחינה זו אם המטרה היא להגן על האשה או להעניש אותה. מבחינה זו המצב ההריוני איננו רק מציאות של תקופות ההריון, אלא הוא מטפורה למצב האשה בכלל: אם לילדים מכילה את חיי ילדיה לאורך כל חייה, ומצבה כאם הוא תמיד מצב הריוני: לכל החלטה ובחירה שלה יש השלכות מרחיקות לכת על חיי ילדיה: אם תחליט להקדיש את רוב עתותיה לעבודה, עלולים הילדים לסבול מהיעדרה. אם תוותר על הצלחה מקצועית כדי להתמסר לגידול ילדיה, עלולה המשפחה כולה לשלם מחיר כלכלי עד כדי מצוקה כלכלית ומעמד חברתי נמוך. בחירות של אם הן תמיד בחירות שיש להן השפעה מרחיקת לכת לא רק על האם, אלא גם על הילדים, ולעתים גם על נפשות נוספות. כמובן שלא תמיד יש כאן בחירה אמיתית: אם חד-הורית תיאלץ לעבוד כדי להתקיים ולקיים את ילדיה, והמחיר שישלמו הילדים הוא מחיר בלתי נמנע. בנסיבות אלה החברה יכולה וצריכה לסייע על ידי הקטנת המחיר שהאם עצמה וילדיה משלמים על בחירותיה, למשל על ידי תמיכה משמעותית יותר במסגרות לילדים במקומות העבודה, שיכולה להקל משמעותית על עבודתם של שני ההורים.

המורכבות של המצב ההריוני שמכתיב לא פעם בחירה בלתי אפשרית, מחייבת התייחסות מורכבת ולא פנאטית, שמבוססת על רגישות אנושית, חמלה, וגם מידה של סלחנות. כפי שעדיף להתייחס בסובלנות להפלות גם אם רואים בהן רצח או הריגה, עדיף להימנע מהפללה של לקוחות זנות, כשם שחובה להימנע מהפללה של העוסקות בזנות, גם אם רואים בזנות אונס של נשים שהן קורבנות של מצוקה והתעללות מינית, וגם אם היא אכן כזאת. הפללה של לקוחות זנות היא גם קשה להוכחה ומחייבת חדירה בלתי נסבלת לפרטיות, וגם איננה מסייעת לנשים העוסקות בזנות אלא פוגעת גם בהן, והיא איננה מפסיקה את תופעת הזנות אלא מרחיקה אותה לדירות פרטיות, ולבנייני מגורים, דבר שמגדיל גם את סבלם של השכנים. הכלל העתיק שאין גוזרים על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה נכון גם כאן, גם אם הוא מחייב ויתור  על שאיפות תיקון העולם של הלוחמים והלוחמות בזנות – בעבר היו אלה בעיקר שליטים אדוקים בדתם שפעלו נגד מה שראו כפריצות, וכיום אלה בעיקר פמיניסטיות שמאמינות כי הפללה ודה לגיטימציה חברתית של לקוחות הזנות יעקרו את הזנות משורש, דבר שאני מודה שאינני מאמינה כלל שהוא אפשרי. תופעות חברתיות שליוו את האנושות מאז ראשית הזיכרון – צריך לזכור שלא רק זנות היא עתיקה מאד, גם מאמצים של נשים להפיל עוברים לא רצויים, שלא לדבר על הרג תינוקות פגועים, ליוו את האנושות לאורך כל העבר הידוע לנו ועד ימינו אלה, כשבדיקת האולטרסאונד הפכה לכלי בהפלת עוברים ממין נקבה במדינת ענק כמו הודו. יש קושי גדול להיאבק בתופעות האלה, ודרך ההפללה נראית מהירה ויעילה יותר, אבל תוצאותיה לרוב גרועות בהרבה מחינוך ושינוי איטי וממושך, שכבר הביא לכך שבארצות המערב אין כיום העדפה מיוחדת לבנים, ואנשים שמחים להביא ילדים לעולם בין אם הם בנים ובין אם הם בנות. ייתכן גם שנטייתן של נשים להקדיש משאבים רבים למראן החיצוני נובעת מתכתיבים חברתיים, ותעשיות שלמות מבוססות על כך. אבל אולי אין טעם להקדיש משאבים למאבק בתעשייה הזו שהנשים עצמן מעודדות ומפרנסות וגם מתפרנסות ממנה בעצמן. מצד שני ממש אין צורך שכל פאנל העוסק במעמד האשה יכלול בהכרח יחצ"נית של מותגי אופנה וקוסמטיקה, שתסביר שהעצמת נשים זה מסג' וטיפול פנים, ושהנשים כבר התקדמו יותר מדי ועכשיו הן מסרסות את הגברים וכדאי שיחזרו להתמקד בטיפוח עצמי ובצריכה של קרם לחות. לא חייבים להזמין לכל פאנל שעוסק במעמד האשה מישהי שתהדהד את רוח ההמון הגברי, שאנו נתקלות בו במנות גדושות בכל מעבר ברחובה של עיר, הרבה מעבר ליכולתנו לספוג.

לעתים האפליה הבולטת לעין של נשים, כמו במיעוט הזוכות בפרס ישראל, היא רק מראה לאפליה הקשה של נשים בדרגים הגבוהים באקדמיה, שרוב חתני פרס ישראל מגיעים משורותיה ומומלצים על ידיה. תיקון המצב מחייב מאבק על קידום הוגן של נשים באקדמיה ועל סיוע לסטודנטיות וחוקרות שהן אמהות לילדים, ולא רק תיקון קוסמטי של הגדלת מספר הנשים שתזכינה בפרס ישראל, אם כי יש גם לכך חשיבות חינוכית וסמלית. לכן צריך להילחם בכל הכוח בקיום מסגרות מדירות נשים עבור דתיים וחרדים, שבהן נאסר על נשים ללמד – גברים מורשים ללמד גם גברים וגם נשים, ומכאן ברור שהמטרה האמיתית היא קיפוח נשים ולא הפרדה לשם צניעות. המדינה חייבת גם לכפות על המפלגות החרדיות לכלול ברשימותיהן נשים, שכן חופש הייצוג הוא זכות יסוד של הדמוקרטיה, ולא ייתכן שיניחו לפגוע בו כדי להתחשב במה שהחרדים מגדירים כערכיהם הייחודיים. מדינה דמוקרטית חייבת לכבד זכויות פרטיות שאינן פוגעות באיש, כמו הזכות להתלבש כרצונך ולהתפלל כרצונך, אך היא  איננה יכולה לאפשר פגיעה בזכויות יסוד של חלק מהציבור, במקרה זה פגיעה אנושה בזכות הייצוג של נשים, שהיא זכות מהותית במשטר דמוקרטי וביטוי מהותי ובסיסי לערך השוויון.

הכרה במציאות אין פירושה לוותר מראש בדברים שחייבים שינוי כי פגיעתם בלתי נסבלת, כמו אפליית הנשים בישראל בהליכי נישואים וגירושים או בזכות לנכוח ללא פגע במרחב הציבורי, שבימים אלה דוקא משתנות לרעת הנשים ולא לטובתן, ועם כך אסור להשלים. אבל צריך לבחור היטב את המאבקים, ולא תמיד לנסות לחקות את מה שקורה במדינות סקנדינביה במציאות שונה לחלוטין. חינוך צריך להיעשות בדרך של חינוך ולא בדרך של חוקים, קל וחומר לא בדרך של חוקים מפלילים, וחקיקה פמיניסטית צריכה להתמקד קודם כל בתמיכה וסיוע לנשים, ולא בניסיונות לחנך את הגברים. חופשת הלידה בישראל קצרה מאד, מעט יותר משלושה חודשים. בתקופה קצרה זו רוב האמהות בקושי התאוששו מהלידה ועדיין מניקות, ולכן אין זה מעשי לצפות שהאמהות תצאנה בתקופה זו לעבודה והגברים יטפלו בילדים. בשבדיה חופשת הלידה ארוכה מאד, שנה ויותר, ואז יש סיכוי שהתינוק כבר נגמל ואפשר לבחור אם האם או האב יהיו אלה שיטפלו בו. בחופשת לידה של שלושה חודשים אין טעם בכלל להילחם על האפשרות הלא מעשית של האב להחליף את האם בטיפול בתינוק, ועדיף להילחם על שבועיים חופשה לאב עם הולדת הילד, כדי שיוכל לסייע בסידורים הרבים ובקניות הנדרשים עם הולדת ילד, וכן בטיפול ביולדת המתאוששת מהלידה ובילדים האחרים, ובכך צריך להסתפק עד שתוארך חופשת הלידה בישראל באופן משמעותי, וכל תוספת של שבוע נוסף היא לברכה, גם אם היא ניתנת בקמצנות. ושוב – במקום להשקיע בחופשת לידה לגברים, עדיף להשקיע במעונות יום במקומות העבודה ובאפיקים אחרים שיסייעו לנשים להתמודד בשוק העבודה, יגנו עליהן מפיטורים בתקופת ההריון ובחופשת הלידה, ויסייעו להן להשתלב מחדש בשוק העבודה גם אם נאלצו לעזוב לצורך גידול הילדים, שזו נקודת התורפה הקשה והכואבת ביותר בקידומן של נשים: האפליה של אמהות בשוק העבודה, שצריך להילחם בה על ידי תמיכה ממשלתית בתעסוקת אמהות, ולא על ידי ניסיונות בלתי ריאליים לגרום לגברים לצאת לחופשת לידה שתוצאתם אפסית. כל עוד מעמדן האישי של נשים בישראל כפוף להלכה דתית מקפחת ומפלה, הרצון לחקות את סקנדינביה בחקיקה איננו יותר מבדיחה גרועה, וכדאי שהלוחמות לזכויות נשים ילחמו קודם כל על ביטול הכפייה הדתית ועל דיני מעמד אישי שיוויוניים לנשים, על ביטול המוסדות הארכאיים האכזריים של עגינות וממזרות שאינם נסבלים בחברה שדוגלת לכאורה בשיוויון וחירות הפרט, ועל מניעת הרחבתה של הדרת הנשים באקדמיה, בצבא ובכל מרחב ציבורי אחר. המלחמה שלנו לצערנו איננה על עולם מושלם, אלא על מניעת שעבוד נשים והדרתן ממרחבים ציבוריים, ובמלחמה הזו נצחוננו כלל איננו מובטח, וגם התקדמות הדרגתית איננה כלל מובטחת, וכדאי שנדע היכן אנו חיות והיכן למקד את המאמצים.    

דר שטירמר מאשים רופאים יהודים בהפלות

את כתבת "דר שטירמר" שאני מביאה כאן את תרגומה פירסמתי בעבר בהקשר של המאמר ב"די צייט" משנת 2007, שקטעים ממנו הבאתי ברשימתי "מדיניות הפיריוןבישראל בעיני הגרמנים", עקב האשמת הרופאים היהודים בהפלות שחוזרת בשתי הכתבות, בכתבת "דר שטירמר" הטענה היא שהיהודים מבצעים הפלות בנשים גרמניות בלבד, כדי להרוג בגרמנים, ואילו בכתבת "די צייט" הנ"ל הרופאים היהודים להוטים לבצע הפלות בכלל מסיבות של "אאוגניקה" כביכול, כלומר כדי להביא לשיפור הגזע, וכך מושלכת החשיבה האווגנית-הנאצית הרווחת עדיין מאד אצל הגרמנים על קורבנותיהם היהודים, המשמשים להם שעיר לעזאזל. כפי שכבר ציינתי אני רואה קשר בין ההאשמות הנאציות נגד רופאים יהודים לרדיפת מוהלים יהודים ומוסלמים בגרמניה ובשכנותיה כעת. בינתיים התפרסמה גם במוסף "ספרים" של "הארץ" ביקורתה של עמיה ליבליך על ספר בידיוני שעוסק לכאורה בטרנספורט הילדים לבריטניה, אבל מתאר משפחה יהודית כמי שהכריחה את הילדה היהודיה שהגיעה אליהם לבצע הפלה, וכך הפכו היהודים המאמצים המתוארים בספר למי שמתאכזרים לילדה היהודיה שנמלטה מהנאצים, והאכזריות שלהם כביכול תופסת את מקומה של האכזריות הנאצית בתודעת הקוראים. ספרים בידיוניים מסוג זה מכונים "ספרי שואה", למרות שרובם עוסקים בהכחשת השואה ובהנצחת סטריאוטיפים אנטישמיים, ואין לבלבלם בשום אופן עם ספריהם האותנטיים של ניצולי שואה. מוטיב זה של יהודים הכופים על צעירה תמימה הפלה הוא מוטיב אנטישמי-נאצי מובהק, ובכל עת שהוא מופיע בספר או במאמר כלשהו, הוא צריך להדליק נורה אדומה אצל הקוראים.

אצל "דר שטירמר" הופך גירוש ספרד משום מה לגירוש צרפת והמובאות מסולפות, אבל חשובה כאן הדמוניזציה של הרופאים היהודים ולא כל כך הפרטים. דמוניזציה של רופאים יהודים כמרעילים, כמקרה פרטי ומודגש של היהודים כמרעילים, אנו מכירים במסורת ובספרות באירופה. המאמר ב"די צייט" תיאר את רפואת הפיריון הישראלית כרפואה נאצית, וכרך יחד עיסוק בילודה אצל חרדים עם טענות על כך שהרופאים היהודים מרבים כביכול לבצע הפלות – בניגוד כביכול לגרמנים שרגישים לחיי אדם ובמיוחד לנכים. המאמר הדגיש שהיהודים אינם מוקירים סבל, שכן אינם מאמינים בישו ואינם מוקירים את סבלו. בבסיס האנטישמיות הגרמנית ניצבת תמיד האנטישמיות הנוצרית, בין אם הדבר מודגש ובין אם הוא מוסוה. הניסיון לחבר בין הדת היהודית לבין פשעי היהודים כביכול, באופן שמזכיר את החיבורים נגד היהודים בימי הביניים, מאפיין את המאמר ב"דר שטירמר" כמו גם את המאמר ב"די צייט". העיון ב"דר שטירמר" תמיד מזכיר לי, שאמנם תכניו מטורפים וקיצוניים, אבל תכנים דומים רווחים בשיח הגרמני עד היום, וממשיכים לעצב את דמות היהודים בגרמניה, וגם את היחס המשפטי והחברתי כלפיהם.

דר שטירמר

נירנברג, פברואר 1939, גיליון 5

משפט ההפלות

רופאים יהודים כרוצחים

מדוע היהודים נהיים רופאים ורוקחים

בשנת 1489 חוקק מלך צרפת באותם ימים חוק ליהודים. הוא קבע, שעל כל יהודי להיטבל. מי שיסרב, צריך לעזוב את הארץ. היהודים המבועתים בצרפת פנו להנהגה היהודית העליונה שלהם בקונסטנטינופול. הם ביקשו עצה ועזרה. ההנהגה היהודית העליונה שלחה ליהודים בצרפת את "איגרת טולדו" המוכר. הוא פורסם מאוחר יותר בשנת 1583 בחיבור La Silva Curiosa. אחד המשפטים במכתב זה אומר:

"אתם מתלוננים, שחייכם בסכנה, הניחו לילדיכם להיטבל, הניחו להם להיעשות רופאים ורוקחים, וכך תוכלו לסכן את חיי אויביכם ללא עונש".

דרישה זו תואמת את הכתוב בספר החוקים היהודי הסודי תלמוד שולחן ערוך, שאומר:

" מי שיכול להרוג לא יהודים בגלוי, מבלי להסתכן, יעשה זאת. מי שאינו יכול, יגרום את מותם באמצעות תככים ועורמה." (חושן משפט, עמ' 425).

היהודי מתנהל מלכתחילה על פי עצות אלה ועל פי חוקים אלה. הוא לעולם אינו נהיה רוקח כדי לספק לחולים הלא יהודים תרופות מרפאות. הוא נהיה רוקח, כדי לספק ללא יהודים רעלים, שבעזרתם הוא יכול לחסלם מבלי להסתכן. הוא מעולם לא נהיה רופא, כדי לעזור לחולים הלא יהודים. הוא נהיה רופא, כדי שיוכל ליטול את בריאותם ואת חייהם של הלא יהודים מבלי להסתכן. היהודי שונא את הלא יהודים. מדי שנה מתפללים היהודים בראש השנה בבתי הכנסת שלהם לאלהיהם ה':

"התש את גופיהם של הלא יהודים, הדבק את לשונם לחיכם, השפל את גאותם למען יירמסו. ולואי ותפקע נשמתם".

                                                              (סליחות, עמ' 20)

לרופא היהודי מעולם לא היה עניין בהבראתם של החולים הלא יהודים. מעולם לא היה לו עניין בשמירת בריאותו של העם הגרמני. שאיפתו היא לנגוף (מלשון מגפה) בעם הגרמני, להרעילו ולהרוג בו [הביטוי שמופיע הוא dezimieren, להרוג כל עשירי].

יהודי ההפלות ד"ר מאייר

לכן היה זה בשורה הראשונה הרופא היהודי, שדרש את ביטולו של סעיף 218, סעיף ההפלה. הרופא היהודי רצה, שהעם הגרמני לא יוליד ילדים. הוא רצה שפרי בטנה של הגרמניה העתידה להיות אם יומת. לעם היהודי נאמר:

"פרו ורבו כחול אשר על שפת הים"  

העם היהודי לא ביצע הפלות. הוא הפיץ וקידם הפלות בקרב הלא יהודים. העם היהודי לעומת זאת צריך להתרבות "כחול אשר על שפת הים".

לכן הרופאים היהודים מעולם לא ביצעו הפלות אצל יהודיות. תמיד רק אצל לא יהודיות. זאת הוכיח שוב משפט ההפלות הגדול, אשר ב22.8.1938 הגיע לסיומו בבית המשפט המחוזי בהמבורג. שני יהודים ושני לא יהודים ישבו על ספסל הנאשמים. הלא יהודים כל כך התיהדו והסתאבו, שהם ביצעו את ההפלות יחד עם היהודים. היהודים היו האשמים הראשיים. הם נקראים ד"ר מקס מאייר וד"ר אלפרד אלכסנדר. ד"ר מאייר הוא יהודי שנטבל לנצרות. הוא נטבל לנצרות והפך לרופא, כדי ש"יוכל לסכן ללא עונש את חייהם של הלא יהודים". הוא הפעיל את מרפאתו באלטונה ברחוב אמיך 33. היתה לו הכנסה חודשית של 1500 רייכסמרק. הוא הגדיל את הכנסתו זו על ידי כך, שביצע הפלות תמורת כסף רב. כבר ב-25 ביוני 1930 הוא נשפט עקב הפלה לעונש הקל שהיה נהוג באותה תקופה של ששה חודשים, שאז הופחת לארבעה חודשים ולבסוף הסתיים בתשלום כופר של 5000 רייכסמרק. אבל כעת ניתן היה להוכיח שהד"ר מאייר ביצע הפלות בפעם השנייה ובשבעה מקרים. מובן מאליו, שיהודי זה במשך שנותיו הארוכות במקצוע ביצע אולי הפלות בכמה מאות מקרים. כבר אי אפשר להוכיח זאת. לד"ר מאייר נפסק עונש כולל של חמש שנים בכלא.

יהודי ההפלות ד"ר אלכסנדר

היהודי ד"ר אלכסנדר הפעיל את מרפאתו בהמבורג  ברחוב ההר הגדול 84. ב-11 בספטמבר 1936 נדון על עבירות מין על פי סעיף 176 פסקה I בספר החוקים הפלילי לשנתיים מאסר. הוא ביצע בנערה לא יהודיה שבאה להיבדק אצלו מעשים מגונים בכפייה. היהודי אלכסנדר לא יכול היה להיתבע אז על חילול הגזע, כי הפשע אירע בקיץ 1935, כלומר עוד לפני חקיקת חוקי נירנברג. לגבי היהודי אלכסנדר ניתן היה להוכיח ביצוע הפלה על ידי רופא בשלושה מקרים. הוא קיבל עונש כולל של שלוש שנות מאסר.

הלא יהודים שישבו על ספסל הנתבעים (רופא צעיר לא יהודי ומיילדת לא יהודיה) קיבלו גם הם עונשי מאסר. נתקיימה בהם האמרה העממית העתיקה:

"מי שחובר ליהודים, נופל עם היהודים!"

גם מן המקרה האומלל של הרופאים היהודים מאייר ואלכסנדר יכול העם הגרמני להגיע להכרה, כלומר להבנה שהיהודי, היכן שביכולתו, הינו תמיד רק יהודי, ולפיכך אויב בנפש של הלא יהודים, ושברכה היא לעם הגרמני שסוכלה מזימתו של ה"רופא" היהודי.

סוף המאמר

  

     

מדיניות הפיריון בישראל בעיני הגרמנים

את הרשימה שלהלן פירסמתי לפני חמש שנים בבלוג אחר, בעקבות כתבה בשבועון הגרמני "די צייט" שתיארה את מדיניות הפיריון בישראל כנאצית ואת הגרמנים כמוסריים יותר מן היהודים. בין השאר עלתה בכתבה הטענה כי היהודים אינם מכבדים את הסובלים, מכיוון שדתם איננה מכבדת את סבלו של ישו, טענה שחושפת את המקור האנטישמי הנוצרי של הכתבה כולה, בנוסף לניסיון האנטישמי לתאר את היהודים כנאצים כדי לטהר את הגרמנים מאשמת השואה. אני מוצאת דימיון בין הטיעונים בכתבה זו לבין הטיעונים שבשמם מנסים הגרמנים כעת להוקיע מילת ילדים ולרדוף מוהלים מוסלמים ויהודים, שלכך התייחסתי בהרחבה  ברשימתי "הויכוח על מילת ילדים בגרמניה." מאז חלה התפתחות לרעה ורופא גרמני הגיש תלונה של רופא גרמני נגד רב ומוהל יהודי שפועל בגרמניה בהאשמה של פגיעה גופנית בילדים, עקב טקסי המילה שהוא עורך. המתלונן איננו מכיר כלל את המוהל, אלא לדבריו מצא אותו באינטרנט. הוא טען גם שהוא איננו אנטישמי, ושיש לו הרבה חברים מוסלמים ויהודים. גם בכתבה מ-2007 וגם באיסור המילה נעשה שימוש בטענות רפואיות ומוסריות לכאורה לצורך רדיפה אנטישמית לשמה, וכדי להציג את הגרמנים כבעלי עליונות מוסרית על היהודים שמתאכזרים כביכול לילדיהם ופוגעים בהם. על כך ענו הרבנים אברהם קופר ויצחק אדלרשטיין במאמר שהתפרסם בגיליון "די צייט" מס' 34  מתאריך 16 באוגוסט 2012:

"היטלר ועושי דברו רצחו מיליון וחצי ילדים יהודים. גם זה מסביר, מדוע הורים יהודים אינם מוכנים, במילת בניהם שמונה ימים לאחר הלידה, לקבל תוכחות או הוראות מרשויות כלשהן בגרמניה."

כתבת התחקיר מאת מרטינה קלר בגיליון 37 של השבועון הגרמני היוקרתי "די צייט" מתאריך ה-6 בספטמבר 2007, תחת הכותרת "הכל הולך?" הוקדשה למדיניות הפריון בישראל. ריבוי ילדים בעדה החרדית נכרך עם אידיאולוגיה ציונית, שואה ואיום דמוגרפי, הפריות מבחנה, בדיקות גנטיות והפלות מלאכותיות, שלדברי הכתבת הן הליך נפוץ ומקובל חברתית בישראל. כל זאת במטרה להעביר את המסר המובע בציטוט מכתבת "הארץ" תמרה טראובמן: "האם הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנחנו, (היהודים), הננו הנאצים?"

ציטוט זה הוא סיבת הכתבה ותכליתה. המאמר אינו בוחל בשום אמצעי כדי לדמות את היהודים לנאצים ואת הרופאים היהודים לרופאים שפעלו בשירותה של תורת הגזע הנאצית. ההיבט החמור ביותר במאמר הוא השימוש של הכתבת במונח "אווגניקה", תורת שיפור הגזע, המתקשר לתורת הגזע הנאצית, כדי לתאר ייעוץ גנטי ובדיקות גנטיות שנערכים בישראל ובעולם היהודי בכלל, כאילו ניסיונות למנוע הולדת ילדים חולי טיי-זקס בעזרת ייעוץ גנטי, שקולים לפשעי הרופאים הנאצים.

בנוסף לכך נעשה במאמר עצמו שימוש במוטיבים אנטישמיים מסורתיים, כולל איפיונים אנטישמיים של הדת והמסורת היהודית. לטענת המאמר:

"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית."

בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית העובר הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.

לאורך כל המאמר מחליפה הכתבת את מושא ההשוואה לחברה הגרמנית מחרדים לחילונים ומחילונים לחרדים, כדי להתאים את המסקנה בכל פעם לצרכיה האנטישמיים: כאשר צריך להציג את היהודים כמטורפים לפריון שיולדים יותר מעשרה ילדים, היא משוה את החברה הגרמנית לחרדים בישראל. כאשר צריך להציג את היהודים כנאצים שמבצעים הפלות כדי לקבל ילדים מושלמים, היא בוחרת להשוות את הגרמנים דוקא לחברה התל-אביבית החילונית, ו"שוכחת" שהחברה הדתית בישראל, וגם הדת היהודית, אוסרת הפלות, למעט במקרה של סכנה לחיי האם. היא מציגה את היהודים כחסרי סובלנות לילדים נכים, ורומזת לכך שהיהודים אינם סוגדים לישו ולסבלו, ולכן לפי טענתה אינם יכולים לסבול נכים – טענה אנטישמית נוצרית שחושפת את האנטישמיות הדתית שבשורש המאמר המדעי כביכול. גם תיאורה כביכול את "ההבדלים הדתיים בין יהודים לנוצרים" הוא חסר שחר. הרבה לפני בואו של ישו לעולם אמר רבי עקיבא "חביבים יסורים", ובמה שנוגע להפלות, דוקא תיאולוגים נוצריים התירו לעתים הפלות לפני החודש השלישי. ביהדות ההפלה אסורה, אלא אם כן יש חשש לחיי האם. אי אפשר להסביר פסקה זו במאמר אלא כאנטישמיות נוצרית קלאסית שמנסה להכפיש את הדת היהודית כבלתי אנושית, וצובעת את המאמר כולו בגוון אנטישמי מחליא.

עוד דוגמה זדונית במיוחד מן הכתבה:

"עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע."

עוברים בהחלט נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, ובמקרה של הפלה טבעית או מלאכותית צריך לקבור אותם, ואין שום קשר בין מחקר תאי הגזע בישראל לדת היהודית. המגמה הדתית-אנטישמית של הכתבה חוזרת וצצה שוב ושוב:

"בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע גרועות מפצצת האטום."

לא זו בלבד שהיהודים אינם סוגדים לסבלו של ישו, ולכן אינם סובלים נכים, גם אין להם בישופים מוסריים כמו לגרמנים, שמתמחים בהשוואות חכמות.

גם ההסתמכות על דוברים יהודים ועל עיתון "הארץ" מאפיינת את המסורת האנטישמית, שנהגה תמיד לצטט חיוויים אנטישמיים מפי יהודים או מומרים כדי לשוות להם תוקף. "הארץ" ממלא כיום תפקיד ייחודי בזירת האנטישמיות הבינלאומית: זהו כלי התקשורת היחיד בעולם שנמצא בבעלות חלקית של גורמים בעלי עבר נאצי (ראה הראיון של ארי שביט עם אלפרד נוון דומונט במוסף הארץ מיום 25.8.06: "רק פעם אחת, כשהייתי בן עשר, פשפשתי בארון הבגדים של אבא ופתאם מצאתי שם מדים נאציים. זה הדהים אותי. הוא לא לבש אותם מעולם."), אך ממותג כיהודי וישראלי. מצב זה מאפשר לבעלי השליטה ב"הארץ" לשווק את השיח האנטישמי הגרמני המתגונן של אחרי השואה, שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, שיח שמנסה להציג את היהודים כנאצים ואת הגרמנים כקורבנות או כצדיקים, במסוה של ביקורת עצמית יהודית.

מניעי הכתבה מתבהרים לגמרי בסופה:

"כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."

למה מזכירים לנו כל הזמן את השואה, מקונן החוקר הגרמני, למה נטפלים אלינו עם הנאציזם הזה, ועם מה שעשינו ליהודים. תראו את היהודים, הם הנאצים האמיתיים, אנחנו הטובים.

תגובות הקוראים לכתבה, שלא במפתיע, גם הן אנטישמיות ומשוות את היהודים לנאצים.

"הכל הולך?" מאת מרטינה קלר

ינטל בת ה-40 גדלה במאה שערים, הרובע הישן ביותר של ירושלים להוציא העיר העתיקה. משפחות יהודיות אורתודוקסיות חיות שם, סגורות בפני העולם החילוני, ללא טלויזיה, קולנוע ואינטרנט. את תמונת הרחוב יוצרים גברים בחליפות שחורות של העיירה המזרח-אירופית ונשים שראשיהן מכוסים במטפחות או בפאות. ינטל, שאינה רוצה כי שם משפחתה יופיע בעיתון, היא העשירית בין ששה עשר אחים. משפחתה חיה בשני חדרים, היא מספרת, אחד לילדים ואחד להורים. לעתים ישנה ינטל אצל שכנה מבוגרת, כי בבית לא היה די מקום בשבילה. היא ביקרה בבית-ספר דתי ולמדה שם להיות עקרת-בית ואם.

------------

במשפחות חרדיות נולדים בממוצע שמונה- תשעה ילדים, ולעתים לא רחוקות גם יותר. למשל מרים. במשך רבע מאה היא היתה בהריון או בדיוק היניקה את אחד מ-16 ילדיה. את שמות הבנות והבנים מונה מרים, בסוף שנות החמישים שלה, בזה אחר זה ללא היסוס. "זוהי מהותה של האשה, להזין", היא אומרת בסרט הדוקומנטרי "פרו ורבו" של יוצרת הסרטים הישראלית שוש שלאם. "פרו ורבו" – משפט זה נמצא ב"בראשית" ושייך גם לכתבי הקודש הנוצריים כמו גם לתורה, החלק החשוב ביותר של כתבי הקודש העבריים. למאמינים אורתודוקסיים זוהי המצוה הראשונה במעלה.

עבור מרים נוסף על כך עוד דבר: כל משפחתה סבלה בשואה, היא איבדה כמה דודות ודודים. באמצעות ילדיה היא רוצה לתרום, לאזן את ההפסד בבני אדם. גם בישראל החילונית שומעים לעתים קרובות טיעון זה. תחושת האיום הקיומי הניעה את התהוות המדינה ועקב מצבה הגיאוגרפי נותרה בעינה. ישראל מוקפת מדינות ערביות שאוכלוסייתן גדלה במהירות. "רחם האשה הערבייה הוא הנשק החזק ביותר שלי", אמר פעם יאסר עראפת, הנשיא הראשון של הרשות הפלשתינית. בעל הטור הישראלי תושב הגדה המערבית ישראל הראל מכנה זאת "שואת הקטיפה".

בדיקת הפריות מבחנה לגילוי פגמים גנטיים היא שגרה

ממשלת ישראל מתמודדת עם האיום בין השאר באמצעות מדיניות אוכלוסין פעילה. כבר ב-1949 הנהיגה הממשלה פרס לאמהות של עשרה ילדים או יותר – וביטלה אותו עשר שנים מאוחר יותר, כאשר התברר, שרובן המכריע של מקבלות הפרס הן ערביות. עם כמעט שלושה ילדים לאשה, כאשר עשרים אחוז מן האוכלוסיה הם ערבים, עדיין שיעור הילודה בישראל גבוה יותר מאשר בארצות אחרות של העולם המערבי.

הרצון החזק בצאצא חובר לאמונה כמעט בלתי מוגבלת ברפואה המודרנית. בישראל מספר המרפאות לטיפול בעקרות הגבוה ביותר לתושב ובקירוב השיעור הגבוה ביותר של הפריות מלאכותיות למיליון תושבים בשנה.

פתיחות זו כלפי המדע היא חלק מן המורשת הציונית, אומרת חוקרת מדע המדינה האוסטרית ברברה פריינזאק Prainsack, שכתבה את הדוקטורט על ביורפואה בישראל. טכנולוגיות משופרות בהתמדה יועדו להפוך מדבריות לאדמה נושבת ואת יהודי הגולה המפוחדים לתושבים מאושרים של הארץ המובטחת. היא מצטטת בת-שיח מתל-אביב: "אני באה ממשפחה ציונית, אנו מעריצים מדע וטכנולוגיה כמו אל נוסף".

למעשה ישראל היא קיצונית מהרבה בחינות, במה שנוגע לרפואת פריון. מה שבמקומות אחרים שנוי מאד במחלוקת או אפילו אסור, מקובל כאן. ישראל מתירה פונדקאות, במידה שוועדה שנקבעה בחוק מאשרת זאת. בנקי הזרע שלה פתוחים לנשים רווקות וללסביות. אם גבר נפטר, למשל בתאונה, ניתן לשאוב ממנו זרע לאחר המוות, כדי שאשתו תוכל להרות. איבחון לפני ההשתלה, שבו נבחנים פגמים גנטיים אצל עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, הינה הליך שגרתי כאן.

ישראל מחזיקה בשיא עולמי בבדיקות גנטיות לפני או במהלך ההריון – אצל נשים לא אורתודוקסיות מקובלים 14 מבחנים. אפילו חריגות קלות מהנורמה מובילות לעתים קרובות להפלה, ביניהן גם חך שסוע שנראה בבדיקת אולטראסאונד.

אם רוצים לציין בביו-רפואה, במיוחד בתחומי הפריון והשימוש בעוברים, שני קטבים מנוגדים גלובליים , הרי אלה הם ישראל וגרמניה – המדינה האחת ליברלית קיצונית ופחות מוסדרת, האחרת מאד מגבילה. על פי מחקרים משווים משנות התשעים, מצאו שני שליש מן הגנטיקאים הישראלים שבלתי אחראי להביא לעולם ביודעין ילד עם נזקים תורשתיים. רק שמונה אחוזים מעמיתיהם הגרמנים היו שותפים להשקפה זו. העיתונאית תמרה טראובמן שואלת בהתחשב בתוצאות כאלה: "האם איפוא הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנו הננו הנאצים?"

הביואתיקה הגרמנית טבועה בחותם משפטי נירנברג, כאשר רופאים נציונלסוציאליסטים אולצו לשאת באחריות על פשעיהם כלפי יהודים וקבוצות אחרות לפני כס המשפט. במערב-גרמניה המונח "אווגניקה" מאד טעון. בישראל הוא אינו כך. גם בישראל מגדירה השואה את היחס לשאלות רבות. אבל היהודים סבלו אותה כקורבנות, בעוד שהגרמנים היו הפושעים.

כאשר שר האוצר הישראלי הציע בשנת 2003 לצמצם במידה דרסטית את מימון המדינה להפריה מלאכותית, הגיב הציבור בהתמרדות. לפני הוועדה למצב האשה דיווחה אשה צעירה עם בעיות פריון שהיא נכדתה היחידה של ניצולת שואה, ושחייבים לאפשר לסבתא "לראות המשכיות ולזכות בנין". לאחר חמשה חודשים משך שר האוצר את הצעתו.

יהושע דור הוא אחד מרופאי הפריון המפורסמים ביותר בישראל. בבוקר הוא עובד במרכז הרפואי הממלכתי שיבא בתל-השומר. אחר הצהריים הוא עובד במרפאה פרטית, שנשים נואשות מכל המדינה מבקרות בה. דור הוא תקוותן האחרונה לילד משלהן. בעזרתו בא לעולם ב-1982 ילד המבחנה הראשון בישראל.

---------------------

סריקת פגמים גנטיים של עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, שאסורה בארצות אחרות, או מותרת רק במקרים של מחלות תורשתיות קשות, מפעיל דור גם כדי לזהות עוברים חרשים או עיוורים. בקרוב הוא מתכוון להרחיב את האיבחון בטרם לידה לגן שהנושאות אותו עלולות כמבוגרות ללקות בסרטן השד. בחירת מין היילוד בעזרת סריקת עוברי מבחנה הוא רואה כהליך שגרתי. זה זמן רב מותר להשתמש בהליך בישראל במקרים מיוחדים, אם ועדה מאשרת זאת. דור, בשנות הששים לחייו, מכיר את הדיון בגרמניה בשאלות אלה, ויש לו דעה על כך: "הגרמנים חוששים בגלל הטראומה, שיתבעו אותם. אבל זאת תגובה מוגזמת, אם הם מגבילים הליכים, שמקובלים בקהילה הרפואית בכל העולם."

בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע "גרועות מפצצת האטום".

להט הפריון בישראל אינו יודע גבולות. האפשרות להפריית מבחנה נגישה מאד – המדינה מממנת הפריות מבחנה כאלה כמעט במלואן עד הילד השני של אותם בני זוג. אם אחד מבני הזוג יוצר קשר זוגי חדש, הוא זוכה מחדש בזכות להפריית מבחנה בתשלום – נוהל יחיד במינו בעולם. בנסיבות אלה אין זה קל לפציינטיות לסיים את הטיפול, אם רצונן בילד לא התגשם. מיירה עברה במשך שמונה שנים 22 מחזורים של טיפולי הפריה כושלים, כמעט ללא הפסקה. "רציתי לראות תוצאות", היא אומרת. לשם כך היא לקחה בחשבון הכל: גירויים הורמונליים ארוכי שנים, הוצאת ביציות, יחסי מין על פי השעון, היעדרות מן העבודה, עימותים עם בעלה. להפסיק לא חשבה מעולם. "רציתי להיות אם, אשה נורמלית, כמו כולן".

היא הניחה לארבעה רופאים לטפל בה. אצל יהושע דור הצליחה לבסוף. לאחר הריון קשה הביאה לעולם תאומים, לפני ארבע שנים. אך מיירה היא עדיין מטופלת במרפאה. מאז הלידה עברה חמישה מחזורי טיפולים נוספים. "אני רוצה הרבה ילדים, או לפחות עוד אחד." כעת היא מאפשרת לעצמה רווח זמן גדול יותר בין ההפריות המלאכותיות, כי היא ובעלה, לאחר שכבר זכו בשני ילדים, צריכים לשלם את הטיפולים בעצמם. והיא דואגת לבריאותה, כעת, כאשר יש לה תאומים, שהיא רוצה לראותם גדלים. "אני יודעת שזה לא טוב לגוף".

אבל פרופסור דור פיזר הרבה מחששותיה, שמא עלולות להיות סכנות לסרטן וכיו"ב. למעשה מעודד הגיניקולוג בעצמו את המטופלות במשך שנים רבות להמשיך, כי ככל שמספר המחזורים רב יותר, גדול יותר הסיכוי להריון, כפי שהראה בפירסום על שיעורי ההריונות המצטברים. האם המחיר עבור הפצינטיות גבוה מדי? פרופסור דור אינו חושב כך. "בגרמניה משפחות יכולות להיות מאושרות עם כלב. פה לא."

--------------

בישראל נולדים לא רק ילדים רבים, אלא גם ילדים בריאים. כשהסוציולוגית התל-אביבית יעל השילוני-דולב הרתה לראשונה בגיל 28, היא הבחינה באי נוחות מסוימת, שהנשים ההרות סביבה עוברות בדיקות גנטיות מרובות. היא נזכרה, שגם הוריה ביקשו לפני לידתה ייעוץ גנטי. אחותה הגדולה ממנה חלתה בגיל עשר בסוכרת, וההורים רצו לדעת, כמה גבוהה ההסתברות, שגם ילדם השני עלול לחלות. מכיוון שהמידע הראה שהסיכוי הוא נמוך, הם החליטו להביא את יעל לעולם. וכאן היא נמצאה כעת, 28 שנים מאוחר יותר.

"מה הייתי עושה, לו היתה בדיקה, שמנבאת שלעובר שלי נטייה לסוכרת? האם הייתי שוקלת הפלה? האם הייתי – באופן תיאורטי, לאחר מעשה – מפילה את אחותי האהובה, שהיא כל כך הרבה יותר מחולת סוכרת? השילוני-דולב קיבלה לידיה את המחקר הנזכר לעיל, שמשוה עמדות של גנטיקאים מ-37 ארצות. את שני הקטבים מרכיבות שוב ישראל וגרמניה, האחת פתוחה, השנייה חצויה, במה שנוגע לאיבחון בטרם לידה. בינתיים חקרה השילוני-דולב את הנוהל בשתי הארצות מקרוב וחיברה את הספר

A Life (un)worthy of Living. Reproductive Genetics in Israel and Germany

המסקנה: ההבדלים בחלקם ניכרים.

למשל בישראל יש סריקה של האוכלוסיה, משוכללת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם: אשה בגיל הפריון נבדקת לגבי מחלות תורשתיות סמויות, ובמקרה של ממצא חיובי גם בעלה, ובמקרה ששניהם נושאים גן מסוים, יבדקו מאוחר יותר גם את העובר, מכיוון שיש לו סיכוי לחלות. האגודה הישראלית לגנטיקה ממליצה לקבוצות אוכלוסיה מסוימות על 14 בדיקות שונות. מחפשים את תסמונת הטיי-זקס, הפרעה גנטית שמופיעה הרבה אצל יהודים ממזרח אירופה, שמביאה למות בגיל רך, אך גם למחלת חילוף-חומרים שכיום יש לחולים בה תוחלת חיים של עד 50 שנה. עוד כתריסר בדיקות נוספות אמנם אינן מומלצות, אך מבוצעות. בגרמניה אין עדיין שום סריקת אוכלוסין למחלות גנטיות.

לא פחות דרסטיים ההבדלים בייעוץ הגנטי. מומחים ישראלים נוטים יותר באופן משמעותי להפסקת הריון במקרים של סטייה מהנורמה מאשר עמיתיהם הגרמנים. ההבדל נמצא ב-20 מתוך 26 אבחונים אפשריים, ביניהם הפרעות כרומוזומליות מיניות, שתוצאתן העיקרית היא עקרות, וגם פגמים פחות מזיקים כמו חך שסוע.

הפסקת הריון בישראל היא אפשרית בקלות ומקובלת חברתית. דבר זה נכון גם למה שמכונה הפלות מאוחרות, שבהן העובר כבר בר-חיות. בגרמניה הן שנויות מאד במחלוקת והרבה יותר נדירות מאשר בישראל. אמנם בעולם האורתודוקסי הפלות אסורות. כאן מצאו דרך ייחודית: מי שמחייג את המספר 001-718384-6060, מגיע למענה קולי בניו-יורק – המוסד הברוקליני "דור ישרים". משמעות השם "דור הצדיקים", ובתרגום חופשי "דורם של אלה, שקיבלו החלטה טובה".

במחשב המרכזי של "דור ישרים" מאוחסנים נתונים גנטיים של יותר מ200,000 יהודים אורתודוקסים מישראל, ארה"ב ואירופה. את הארגון יסד בשנות השמונים הרב יוסף אקשטיין מניו-יורק, שאיבד ארבעה מעשרת ילדיו מתסמונת הטיי-זקס. כבר בגיל 17 מספקים אורתודוקסים צעירים את נתוני בדיקות הדם שלהם כדי לבדוק מחלות גנטיות סמויות. הם משלמים עבור כך מחיר מסובסד על ידי תרומות פרטיות של עד 200 דולר. עשר בדיקות נהוגות כעת, לגילוי טיי-זקס או תסמונת גאוקר.

כל חבר מקבל מספר צופן. כאשר שני מועמדים לחתונה שהוסדרה בידי ההורים נבחרים, הם מחייגים את המספר בברוקלין, מוסרים את מספרי הצופן ורואים, האם הם מתאימים זה לזה מבחינה תורשתית. על פי התשובה "מתאימים גנטית" הם יכולים להכיר זה את זה ולראות, האם הם גם חביבים זה על זה. אבל במקרה שמאיימות על צאצאיהם בעיות גנטיות, הם מוותרים על פגישה נוספת.

"אף אחד לא יעלה על הדעת לא לרצות ילדים או לקחת בחשבון ילדים חולים מאד", אומרת המומחית למדע המדינה ברברה פריינזאק, שמלמדת בקינגס קולג' בלונדון. הנוגעים בדבר או קרוביהם אינם מקבלים את הפרופיל הגנטי. "כך נמנעת ההכתמה, כפי שהדת היהודית דורשת", אומרת פריינזאק. 

-------------

בין אם התאמה גנטית לפני הפגישה הראשונה, בין אם בדיקות גנטיות לנשים הרות – ויכוח מוסרי ביקורתי בשאלות אלה איננו קיים בציבור הישראלי, כך הסוציולוגית השילוני-דולב. ייתכן שהדבר קשור לתולדות ייסודה של המדינה. "ציונות ואווגניקה היו ילדיה של אותה תקופה", אומר רפאל פלק, פרופסור לגנטיקה בגימלאות מירושלים. הציונים עשו תעמולה ל"יהודי השרירים" הבריא והחזק, כניגוד ליהודי הגולה המדוכאים. "בנוהג הבדיקה הגנטית חיה משאלה זו לאדם משופר יותר", אומרת חוקרת מדע המדינה פריינזאק.

שלא כמו בגרמניה האווגניקה בישראל אמנם מעולם לא הופעלה בכפייה ממלכתית, והציונות כתנועה סוציאליסטית שיוויונית לא פיתחה הירארכיה גזעית. אפילו גופי הנכים בישראל לא רואים לפיכך שום קשר בין בחירה לפני הלידה לבין הפשעים, שבוצעו בשמה של האווגניקה. על פי מחקר של הסוציולוג אביעד רז, רבים מברכים על בדיקות גנטיות יזומות אפילו כאמצעי מניעה. רז, חוקר באוניברסיטת הנגב בבאר-שבע, מדבר על השקפה כפולה של החברה הישראלית על נכות: לפני הלידה נלחמים בסטיות מן הנורמה הגנטית, אחרי הלידה יש לאדם המוגבל כל זכות להכרה ולתמיכה.

ארגוני נכים בגרמניה מטילים ספק שהפרדה כזו יכולה להצליח. הם מבקרים את הליך האבחון לפני הלידה בין השאר, מכיוון שבבסיסו מונחת חשיבה של סלקציה וברירה. נכים רבים חשים את עצמם מוכתמים, ועל רקע העבר הגרמני גם מאוימים. "האוותנסיה הנציונלסוציאליסטית חייבת להיחשב לשלב מוקדם של השואה" מסכמתת הסוציולוגית מקלן אנה ולדשמיט מחקר חדש יותר, "לכן צריך להתייחס בביקורתיות גם לאווגניקה". השוואה בין הפרקטיקה העכשווית לפשעי אותם ימים היא אמנם פרובלמטית. אבל יש שאלה פתוחה, כיצד האווגניקה החדשה, שאיננה מוסדרת בידי המדינה, משפיעה על חיי הנכים. התנסויות של הנוגעים בדבר מצביעות על כך, ששיפוט ערכי לפני הלידה בשום אופן אינו נותר חסר השפעה על החיים.

----------------

לשילוני-דולב, הסוציולוגית מתל-אביב, חסר דיון מוסרי בנושא בישראל. השילוני-דולב, בת 37, שלצד הדרכון הישראלי נושאת גם דרכון גרמני, ועסקה במחקר חודשים רבים בארץ הולדתו של אביה, רואה גם כן את הגישה הגרמנית בבביקורתיות. "יש משהו מאד נוקשה ואידיאליסטי בתרבות הגרמנית, במידה מסוימת אני מוצאת שזה מושך, אבל זה גם מתחסד." גם בגרמניה נעשות הפלות של עוברים עקב פגמים, אבל מסווים זאת. "הנשים חייבות להאשים את עצמן, הן חייבות לומר שהן אינן יכולות להתמודד עם המצב."

בגרמניה הפסקת הריון אפשרית, אם מאיים על האשה ההרה נזק גופני או נפשי קשה, אך מה שכונה "אינדיקציה אמבריופתית" נאסר ב-1995, למרות שהפסקות הריון במקרים של עיוותים קשים עדיין מתרחשות. בויכוח מתמשך גברה התפיסה, שהחקיקה מכתימה אנשים מוגבלים. המבקרים מצביעים על כך, שלא ניתן פשוט "להשמיד" את המחלה והנכות.       

"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית." 

בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.

-----------

עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע.

----------

על שיווט בני אדם לא חושבים בינתיים גם בישראל. שיעורי הטעות גבוהים מדי ביונקים כמו כבשים או עזים. אבל ההליך אינו טאבו גמור. "בהנחה שיתגברו על הבעיות הטכניות וההליך יהיה מושלם, אז לא תהיה מנקודת המבט הישראלית שום סיבה לא להתיר זאת", אומר אסא כשר, אחד הביואתיקנים המובילים במדינה.

המסורת המערבית נוטה לקחת בחשבון קודם כל את הסיכונים, חושב לעומת זאת הפילוסוף דיטמר מית Mieth, שממלא בגרמניה תפקיד בולט. עבור ביואתיקנים ישראלים ניצבת השאלה בדיוק להיפך: בדמוקרטיה אדם אינו צריך להתנצל, מדוע הוא מביע את דעתו בחופשיות, אלא מי שרוצה לשלול את הזכות ממישהו אחר חייב לנמק זאת. אותו הדבר תקף לגבי טיפולים רפואיים חדשים. "שיווט היא בעיקרון שיטה נוספת לטיפול בעקרות. כאשר זוג הוא עקר וזו האפשרות היחידה, לזכות בילד בעל קירבה ביולוגית, מדוע לא לנצל את הסיכוי לכך?"

בקהילת המדינות הבינלאומית מציינות ישראל וגרמניה בשאלת השיווט קטבים מנוגדים. העמדה הגרמנית אומרת: בכל מקרה חייבים למנוע שכפול בני אדם. "אנו מקווים, שאיסור זה ייאכף במסגרת האומות המאוחדות", אומר מית. "בגרמניה אנו מחויבים לערכי החוקה, והערך העליון הוא כבוד האדם." הוא מודה שהמדיניות הגרמנית, עקב הניסיונות ההיסטוריים, מונחית יותר משיקולי הקדמת תרופה למכה. במרכזים בינלאומיים אין מתייחסים בינתיים לנציגים הגרמנים ברצינות. "כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."

ישראל לא קבעה איסור מוחלט על שיווט, אלא מורטוריום. ב-2004 הוארך המורטוריום בחמש שנים נוספות. אחר כך יראו.