קול העם

תחושת האיפה ואיפה שעורר בי הפער בין יחסו המקל של בית המשפט העליון לנאשמים המפורסמים והמקושרים בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, הלל צ'רני ואביגדור קלנר ואף דני דנקנר, לבין היחס המחמיר וחסר-הרחמים כלפי הלא מפורסמים ולא מקושרים, מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שנדון לשבע שנות מאסר, ואיש לא התחשב בנסיבות הטרגיות שבהן הידרדר לקבלת שוחד, והמתווך בעיסקה מאיר רבין שנדון לחמש שנות מאסר, ואיש לא מחה לא על הרשעתם ולא על עונשם ולא על דחיית ערעורם, שהתבססו על אותו עד מדינה חולה לב שנפטר לאחר שלושה ימי חקירה נגדית קשוחה של סניגורו של אולמרט רועי בלכר, ופטירתו זו באמצע חקירתו הנגדית שימשה נימוק להקלה בדינו של אולמרט, וגם נימוק לגולל בעפר את המת, שסניגור לא נמצא לו בבית המשפט העליון, להכפישו ולבזותו ולערער על כל דבריו, ועל פסיקותיו של השופט דוד רוזן שהקשיב לעד המדינה הזה במשך חודשים ויכול היה להתרשם ממנו אישית, דבר שנמנע משופטי העליון, בנוסף לכך שמנעו מעצמם מדעת את ההאזנה לעדותה ולקלטותיה של שולה זקן, שעושות את פסק-דינם לצחוק לבושת כולנו, כל זה איננו נותן לי מנוח, כיצד יכולים לא רק שופטי דעת הרוב בעליון שזיכו את אולמרט מעבירת השוחד המרכזית, אלא גם אותם עיתונאים עצמם שהאזינו בשקיקה להקלטותיה של שולה זקן והביאו את מקצתן בפנינו, להעמיד פנים כאילו לא שמעו אותן מעולם, כיצד זוכה אהוד אולמרט שוב ושוב לחמלה ורחמים ואהדה ודברי תהילה ושבח שאין להם שחר, ואי אפשר אלא להרהר בצער בחוסר יכולתם של אנשים חכמים והגונים לכאורה לעמוד כנגד מניפולציות רגשיות ותעמולת שקר מהסוג שאהוד אולמרט מתמחה בו ואיפיינו את כל דרכו הציבורית: חיזורו הבלתי פוסק אחר העיתונאים והליטופים והחיבובים שהם זוכים להם ממנו ומשרתים אותו בתמורה. קשה היה לי המראה בבית המשפט של אהוד אולמרט שלוחץ את ידי העיתונאים כמנהג ידיד נאמן, את פניו של שי שטרן החביב כשלחץ את ידו של אולמרט, את חיוכו של רביב דרוקר, מי שנחשב בצדק לעיתונאי אמיץ וביקורתי, שהצליח שלא בטובתו לשמש את אולמרט כאידיוט שימושי, כאשר העניק לו במה נדיבה לתאר את עצמו, ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין בעירעור, כמי שעמד לחתום הסכם שלום עם אבו-מאזן, שרק חקירתו באזהרה מנעה את השלום המיוחל הזה, למרות שהראיות לכך שאולמרט עמד לחתום על הסכם שלום עם אבו-מאזן דלות בהרבה מהראיות לכך שקיבל שוחד כדי לקדם את פרוייקט הולילנד. מופע חיבוב העיתונאים בבית-המשפט הציג את אולמרט בכשרונו הבולט ביותר: להפוך עיתונאים נחשבים, מוערכים ואמיצים לסמרטוטים שבהם הוא מנגב את עקביו שהזדהמו בכספים מפוקפקים. כמו ילד המרותק למשמע אגדות קסם האזין רביב דרוקר בתכניתו לסיפוריו של אולמרט כיצד פיתה את אבו-מאזן לבוא לביתו, בטענה שרעייתו הנאמנה עליזה כבר עומדת עשרים וארבע שעות ומבשלת למענו, ואי אפשר היה להכיל את הבוז והזילזול וההתנשאות שרשף כלפי אבו-מאזן בדבריו האלה, שבהם גם הלעיג על יכולתו של אבו-מאזן לסייע בשיחרור גלעד שליט, וחייב אותנו להרהר בכך שאפילו לרקוח עיסקה לשיחרור גלעד שליט לא עלה בידי אולמרט – בנימין נתניהו הוא שהביא לשיחרורו המבורך כשהוא חי ושפוי, כמובן בעזרתם של אנשים טובים אחרים, אבל עדיין ההחלטה על מימוש העיסקה הזו עומדת לזכותו, ואי אפשר שלא לחשוב שאישיותו החמוצה והנקמנית של נתניהו, שאתמול, בטרם יבשו דמעותינו על החיים הצעירים והטהורים שנקטלו באכזריות, נאלצנו לחזות בעוד מופע הסתה וגזענות שלו שאפילו מהמעט שידוע על הרוצח שטרם נתפס לא היה לו שום בסיס, האישיות החמוצה והנקמנית הזו המלוה את חיינו זמן כה רב היא אחת הסיבות החשובות לחיבה התמוהה שלה זוכה אולמרט בקרב מיטב עיתונאינו, אחרי שתי מלחמות מיותרות ונוראות שהמיט עלינו בפזיזות וניהל ברשלנות, ואילו היינו מדינה מתוקנת, היה די בזאת כדי לסלקו מכהונתו גם מבלי להרשיעו בפלילים.

לשי שטרן סלחתי לאחר שצפיתי בכתבתו על פסק-דין הולילנד שבה התלבט בעצמו האם היה עליו ללחוץ את ידו של אולמרט, ובמיוחד בעקבות שיחתו המרעישה עם האדריכל ישראל גודוביץ', שסיפר על ישיבת הועדה המחוזית שבה אושר הפרוייקט בקלות מחשידה מאד, והתנגדותו של גודוביץ' לפרוייקט בשם אגודת המהנדסים והאדריכלים נדחתה בחטף – הנה ראיון שהייתי שמחה לראות את רביב דרוקר וברוך קרא מרחיבים אותו לתחקיר מאלף, כיצד אושר פרוייקט הולילנד בוועדה המחוזית, שלמיטב זיכרוני מפסק הדין עמוס הפרטים והמסמכים של השופט רוזן, התבססה הרשעתו של אורי לופוליאנסקי בשוחד בין השאר על כך שסייע ליזמי הולילנד להעביר את הדיון בפרוייקט מן הוועדה העירונית לוועדה המחוזית כדי לחסום התנגדויות, ואותו לופוליאנסקי מכר את נכסי הציבור הירושלמי שהופקד לטפחם ולשומרם – מעילה באמון קוראים לזה – למען תרומות למפעל חייו המבורך לכשעצמו יד שרה, שלפיכך סלחו לו רבים, כאילו עשה מעשה צדקה כשמעל בנכסי הציבור למען קידום מפעלו, חשוב ככל שיהיה.

אבל לצערי, אחרי הצפייה בתכניתו של שי שטרן, כבר לעולם לא אוכל להתגבר על התיעוב שעורר בי חיים כהן, והוא הרי היה האיש הנחמד שנהניתי כל כך לצפות בו מארח אנשים ומבשל להם, ומספר על אמא שלו המנוחה בזמן שהוא מפלט דגים ונחמד לזקנות שבאות להפגין את כישורי הבישול שלהן במאסטר שף, ופתאם בתכנית של שי שטרן הוא התגלה כבן דמותם של נהגי המוניות שמטיחים בנוסעיהם השבויים את מה שמכונה "קול העם". השופט רוזן פסק בלי ראיות, צעק חיים כהן, וחבט באגרופו בשולחן, מה זה כל יום תולים פה בן אדם בלי ראיות, וגם מי שמעלילה צריכה ללכת לכלא בדיוק כמו האנס. ואני שבמשך ימים ושעות רבות ישבתי וקראתי את פסק-הדין המורכב של השופט רוזן, שהיו בו הרבה מאד ראיות, מסכת כבדה וסבוכה של ראיות, אינספור מסמכים ועדויות, מטילה ספק רב בכך שחיים כהן ישב וקרא אי פעם ולו דפים ספורים מפסק-הדין הזה. את הטענה שהשופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי ראיות שמע חיים כהן מן הסתם מפי עורכי-דינו, דובריו וחבריו של אהוד אולמרט, כפי שכולנו שמענו אותה מפיהם, אלא שהוא גם שמח לאמץ אותה ללא הסתייגות. חיים כהן מאכיל אנשים שיש להם כסף לשלם על ארוחות במסעדות, ולאולמרט יש הרבה כסף, שחלק גדול ממנו הושג בצורה מאד מפוקפקת ועל חשבון הכלל, אבל זה איננו מעניין את חיים כהן, שהפך מטַבָּח מוכשר, חביב וצנוע למעצמת תקשורת כוחנית, וכוח משחית, במיוחד כשהוא מגיע ללא חכמה ושיקול דעת שיאזנו אותו. ואת קביעתו שנצעקה על המעלילה שצריכה ללכת לכלא כמו המורשעים באונס השמיע כהן, באותה צעקנות וחבטת אגרוף בשולחן שאיפיינה את כל הופעתו בתכנית, בתגובה לסיפורה של כנרת בראשי על אורלי רביבו האומללה. לאיזו מעלילה התכוון חיים כהן? כמובן למתלוננת על אונס, שהרי ידוע שמתלוננות על אונס כולן זונות שקרניות שצריך לשלוח לכלא, אם לא להוציא להורג. כן, כן, חיים כהן הוא "קול העם", מושג שעלה השבוע בתכניתו של חיים זיסוביץ' "תיק תקשורת" בשיחה בין נרי ליבנה לבין בני ציפר עטור הפפיון, שבא להלין על יחס התקשורת לשרה נתניהו וחזר והבטיחנו, אותו איש שאיננו חדל להתנאות בידידיו המלומדים מן האקדמיה הצרפתית, שהעם יודע את האמת, ששרה נתניהו היא אשה נחמדה ומקסימה, והעם איננו מאמין לכל דיווחי השקר של התקשורת שהביאה את סיפוריהם המזעזעים של עובדי בית ראש הממשלה על רעיית ראש הממשלה המתעמרת בהם בלי גבול. נרי ליבנה העירה בעוקצנות שבני ציפר איננו בדיוק העם, ואחר כך העלתה אפשרות שהעם הוא כנראה מרכז הליכוד. פעם אכן הריעו במרכז הליכוד לרעיית ראש הממשלה, אבל במרכז הליכוד יש לראש הממשלה ולרעייתו גם מבקרים דעתניים, ולכן אפילו מרכז הליכוד איננו העם. וכמובן שעובדי הקבלן העשוקים מבית ראש הממשלה, שטורטרו וננזפו עד כדי התעלפות והתקף לב ולא זכו לרחמים על סבלם אינם העם. גם הנשים הצעירות והעניות שמשכירות את עצמן כפקידות ועוזרות זוטרות והופכות לצעצועי מין של בעלי השררה עד אובדן נפשן וכבודן אינן העם. העם הוא בני ציפר ועו"ד יוסי כהן ועו"ד אלי זוהר ועו"ד גיורא אדרת והיועץ אמיר דן וניר חפץ וסנדרה רינגלר וחיים כהן – אנשים שמרוויחים את לחמם מחנופה ושירות ושירות וחנופה לבעלי הממון, ההון והשלטון, ומן השירות והחנופה האלה הם שואבים את לחמם ואת כוחם, שמרוממים אותם ונושאים את קולם מעלה מעלה, לא רק מעל עובדי ניקיון ומטבח רמוסים, שחוטפים צעקות ונעליים בפרצופם, אלא גם מעל שופטים הגונים ואמיצים שאינם נושאים פני שררה, ועיתונאים שרק האמת נר לרגליהם. מי שנמכרים לנו כקול העם הם בני אותה פמליית החצר שחבריה שונים ומשונים במעמדם, בהשכלתם, במקצועם ובאופיים, אבל כולם בובות חוטים מרקדות של השררה המדבררים את דברה, ומעל כל הקולות האחרים נשמע קולם.       

הקושי שלי עם זיכויו החלקי של אולמרט

אבי המנוח, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שהיה שופט ארבעים שנה, בתפקידו האחרון נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הסביר לי לא פעם את הקשיים העומדים בפני שופטים להרשיע נאשם, עקב דיני הראיות המחמירים, לעתים דינים פרוצדורליים, שמונעים מהשופט להעלות טענות שלא הועלו בידי הצדדים. אבל, סיכם ואמר: אם פסק-הדין מתנגד לתחושת הצדק הטבעית זה עצוב מאד. כך אני חושבת על זיכויו היום של אהוד אולמרט מעבירת קבלת שוחד, בטענה שלא ידע על כך שעד המדינה שמואל דכנר, ששיחד שורת אנשי ציבור למען קידום פרוייקט הולילנד, שילם לאחיו יוסי אולמרט, שהיה מצוי בקשיים כספיים, סכומי כסף גדולים, לדברי דכנר חצי מיליון ₪, ותחושתי הקשה רק הלכה והתגברה בעת שקראתי את תקציר פסק-הדין המחזיק 50 עמודים.

התחושה קשה במיוחד משתי סיבות: דפוס התנהגות מאד דומה של דכנר התגלה בעניינו של מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שהרשעתו היא החמורה ביותר בתיק הולילנד, ערעורו נדחה והוא נשלח לרצות עונש חמור של שבע שנים בכלא, על שורת עבירות שוחד שבהן הורשע לצורך קידום פרוייקט הולילנד ואישור חריגות הבנייה שלו.

עבירת השוחד הראשונה שבה הורשע אורי שטרית, היא תשלום שלוש המחאות  בסך כולל של 130,000 ₪, שמסר עד המדינה שמואל דכנר לאחיו של אורי שטרית יורם שטרית. אורי שטרית ביקש בערעורו לבית המשפט העליון לבטל את ההרשעה בעבירה זו, כי היא מסתמכת רק על עדותו של שמואל דכנר, שעקב שקרים וסתירות בעדותו הוענק לה משקל מופחת. אבל השופטים דחו את ערעורו בעניין זה בטענה שיש די ראיות התומכות בדברי דכנר, ואלו הן, על פי השופט פוגלמן, שארבעת השופטים הנוספים בהרכב הצטרפו אליו:

"דכנר מסר ליורם שלושה שיקים בסך 130,000 ₪, עד המדינה ויורם לא הכירו זה את זה קודם למתן הכספים, ושניהם היו מקורבים לאדם אחד – אורי שטרית. יורם ואורי היו קרובים זה לזה: חודשים ספורים לפני הפגישה בין דכנר לבין יורם –הפגישה שבה העביר לו את השיקים – הציע דכנר לסייע לשטרית במצוקתו הכלכלית: ושטרית קיבל מדכנר שוחד במקרים נוספים. נקבע כי צירופן יחד של כל הראיות אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי, והמסקנה המתבקשת היא כי שטרית היה החוט המקשר בין דכנר לבין אחיו יורם."

ובכן, הרשעתו החמורה של אורי שטרית בעבירה זו מתבססת על ההגיון. איש איננו מטיל ספק בכך שאורי שטרית ידע על הכספים שהועברו לאחיו יורם. אבל במקרהו של אהוד אולמרט, מופיע לפתע הגיון אחר, לפחות בדעת הרוב שכתב השופט ניל הנדל:

"לדעת השופט נ' הנדל, גם התסריט לפיו דכנר לא סיפר ל[אהוד] אולמרט על העברת הכספים הוא סביר, הגיוני ונתמך בראיות. אמנם, על רקע אופיו ואישיותו של דכנר, אין להיתמם ולחשוב כי נתן ליוסי את הכספים משום שמצבו נגע ללבו... דכנר נתן את הכספים ליוסי בבחינת "שלח לחמך", כפי שהוכח שנהג במקרים אחרים. זאת מתוך מחשבה כי הדבר ישתלם לו במערכת יחסיו מול אולמרט בעתיד..."

אבל דכנר רצה לקדם את פרוייקט הולילנד בהווה. איזה הגיון יש בכך שמסר ללא כל תמורה כספים ליוסי אולמרט, שלא היה לו שום עניין איתו קודם לכן, מלבד הרצון לשחד בדרך זו את אהוד אולמרט? מדוע מה שהגיוני ומובן מאליו לגבי אורי ויורם שטרית – שהמתן ליורם נועד להשפיע על מהנדס עיריית ירושלים אורי שטרית לקדם את פרוייקט הולילנד, הופך פתאם לגמרי לא ברור  ולגמרי לא מובן מאליו כשמדובר בראש עיריית ירושלים באותם ימים ולימים ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחיו יוסי אולמרט?

ואכן בדעת המיעוט של השופט ג'ובראן ההגיון זהה לזה שהופעל בעניינו של אורי שטרית. וכך מסכם התקציר את דעת השופט ג'ובראן:

"התרחיש הרביעי והאחרון עוסק באפשרות ש[אהוד] אולמרט הוא שפנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו יוסי. השופט ס' ג'ובראן קבע כי תרחיש זה מעוגן היטב בחומר הראיות, ואולמרט לא הצליח להעלות ספק סביר שמא הוא איננו נכון. קביעה זו התבססה בין היתר על היחסים האינטרסנטיים בין אולמרט לעד המדינה, על עדותו של מוריס טלנסקי המלמדת כי אולמרט פעל להסדרת חובותיו של יוסי באמצעות בעלי ממון, ועל עדותה של שולה זקן במשטרה, ביחס לאפשרות כי אולמרט הוא זה שביקש מעד המדינה להעביר את הכסף ליוסי."

בינתיים למד הציבור מעדותה המאוחרת של שולה זקן, שלא נכללה בחומר הראיות, שאהוד אולמרט ידע גם ידע על העברת הכסף מדכנר לאחיו יוסי, ואף הודה לו על כך באותה עת, אבל גם בהתעלם מעדות מכרעת זו, אני חשה תמיהה גדולה למקרא הטענה שאולמרט לא ידע על העברת הכספים לאחיו, ויתרה מכך, אני חשה תחושה קשה של איפה ואיפה לנוכח הפער הצורם בין יחס השופטים לתשלום של שמואל דכנר ליורם שטרית, לבין יחסם לתשלום של אותו שמואל דכנר ליוסי אולמרט. מה גם שעדות טלנסקי על כך שאהוד אולמרט ביקש ממנו בשנת 2004 לסייע ליוסי, מצביעה על דפוס זהה לזה שתיאר שמואל דכנר. על כך אומר השופט הנדל, שייתכן שאהוד אולמרט כלל לא ידע על חומרת מצבו של אחיו יוסי עד שנת 2004, שאז ביקש מטלנסקי לסייע ליוסי, ולכן הוא רואה כאפשרי גם תרחיש שהעברת הכסף מדכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002, שנתיים קודם לכן, נעשתה ביוזמת דכנר וללא ידיעת אולמרט, כ"שלח לחמך", והיא שונה מהמקרה של בקשת אולמרט מטלנסקי לסייע לאחיו יוסי.

אני לא השתכנעתי, לא בשוני בין הכספים שהעביר דכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002 לבין הכספים שהעביר מוריס טלנסקי ליוסי אולמרט לבקשת אולמרט בשנת 2004, ואני גם מתקשה לראות את השוני בין ההיגיון שהוחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של מהנדס העיר אורי שטרית לבין ההיגיון שחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של ראש העיר אהוד אולמרט. בשני המקרים מדובר בתשלום נדיב מאדם שבמרכז חייו עמד פרוייקט הולילנד לאחיהם של עובדי ציבור בכירים שיכלו לסייע בקידום הפרוייקט. הפרשות השונות שבהן כבר הורשע אולמרט, כולל הרשעתו שהושארה על כנה בקבלת שוחד מדכנר בסך 60 אלף ₪, מראות על אדם שמקבל באופן שיטתי כספים מבעלי עניין לצורך קידום ענייניהם. למרבה הצער פסק הדין שנתן היום בית המשפט העליון, שתקפותו התערערה מאד עוד לפני שניתן, בעקבות עדויותיה וקלטותיה של שולה זקן לאחר הסדר הטיעון שלא נכללו בחומר הראיות ולא עמדו לפני שופטי בית המשפט העליון בעת כתיבת פסק-דינם, איננו לכבודו של בית המשפט העליון, והמסר שהוא מעביר לגבי השיוויון בפני החוק והמלחמה בשחיתות, כפי שכבר התפרש, תוך שקרים וסילופים, על ידי עורכי-הדין של המורשעים, הוא מסר מטריד, בלשון המעטה.    

הלל צ'רני מעיד על עיסתו

כבר לא חשבתי שאכתוב על פרשת הולילנד. הכרעת הדין של השופט דוד רוזן ארוכה מאד ולא קלה לקריאה. מצוטטים בה מסמכים רבים ואינספור סכומי כסף. חששתי ועדיין אני חוששת לטעות בפרטים הרבים מאד בהכרעת הדין, או חלילה לטעות בהבנת הדברים. אבל ביום ששי האחרון (23.5.14) קראתי לתדהמתי בעיתון "הארץ" מאמר של מי שמופיע בכתב האישום כנאשם מספר אחד, בעלי הקרקע של הולילנד, הלל צ'רני, שהורשע בעבירות מתן שוחד, רישום כוזב והלבנת הון ונגזרו עליו שנות מאסר וקנס. מאמרו נכתב בתגובה למאמרים שפירסמו בעיתון הפרופ' אילה רונאל מבית הספר לאדריכלות אוניברסיטת תל-אביב וכתבת "הארץ" לענייני אדריכלות אסתר זנדברג.

לא אתייחס כאן לכתבות שעליהן כביכול מגיב צ'רני, כי לא בזה העניין. העניין הוא בדברים שהוא כותב בתואנה של תגובה למאמרים אלה.

ראשית הוא מנסה להוציא את דיבתה של עורכת הדין שרית דנה, שלדבריו "בשנת 2000 היתה אמונה על אישור הפרויקט (הולילנד, תוכנית 3507 ד') מטעם רשות התכנון של משרד הפנים, אך החל מ-2010 עסקה בעקביות בעצירתו, על מנת שלא יגידו שגם היא עבדה עם דכנר."

אבל התכנית שאושרה בשנת 2000 איננה התכנית של הפרויקט כפי שהתבצע בסופו של דבר על פי תכניות בניין ערים ה' וו'. הדיון בתכנית ו' לשינוי ייעוד הבנייה בחלקו הצפוני של פרויקט הולילנד מבתי מלון למגדלי מגורים – חלקו הבולט ביותר של הפרויקט המזדקר אל שמי ירושלים – החל אמנם בשנת 2000, אך היא אושרה רק שנים מאוחר יותר. האישור הסופי – בדיעבד, כשהמיבנים הנדונים כבר עמדו על תילם – ניתן רק בשנת 2005, לאחר שועדת הכספים של מועצת העיר ירושלים בראשות סגן ראש העיר הרב אליעזר שמחיוף המליצה לאשרה, ואז, כדברי השופט בעמ' 96 להכרעת הדין, שורות 32-30, "ביום 8.9.05 אישרה מועצת עיריית ירושלים את הסכם הפיתוח ובישיבה השתתפו, בין השאר, אישים קרובים לעד המדינה, כמו פולק, נאשם 6 (אורי לופוליאנסקי, ראש העיר) ונאשם 10 (אליעזר שמחיוף, סגן ראש העיר ויו"ר ועדת הכספים)." אורי לופוליאנסקי ואליעזר שמחיוף הורשעו בקבלת שוחד. אורי לופוליאנסקי קיבל את השוחד כתרומות לארגון "יד שרה". הלל צ'רני לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את העברת הכספים ל"יד שרה", כי תרומות בסך מאות אלפי שקלים היו מתועדות, ולדברי השופט במשך השנים שלאחר 1994 ובמשך כל השנים הרלוונטיות לפרויקט הולילנד היו הלל צ'רני ועד המדינה שמואל דכנר התורמים הגדולים ביותר ל"יד שרה", זאת בזמן שאורי לופוליאנסקי ממלא כל העת תפקידם רלוונטיים לאישור פרויקט הולילנד, כראש ועדת תכנון ובנייה וכראש העיר, ועל כך הורשע בקבלת שוחד. בין השאר סייע לופוליאנסקי ליזמי הולילנד למנוע דיון בועדה המקומית בהתנגדויות לפרויקט, בכך שהעביר את הדיון לועדה המחוזית, הליך חריג ביותר. לבד מתרומות כספיות רכש עד המדינה שמואל דכנר עבור בית הכנסת שהוקם ביד שרה ארון קודש בכ-77 אלף ₪.

לאחר שבעצם הודה במשטרה שהתרומות היו "לובינג" לפרויקט הולילנד, למעשה הודאה בתשלום שוחד, חזר בו הלל צ'רני וטען בבית המשפט שלתרומותיו ותרומות עד המדינה ל"יד שרה" לא היה כל קשר לתמיכת לופוליאנסקי באישור תוספת אחוזי הבנייה החריגים לפרוייקט הולילנד. השופט רוזן דחה טענה זו מכיוון שהתרומות של הלל צ'רני ל"יד שרה" וגם תרומותיו של עד המדינה שמואל דכנר ל"יד שרה" נרשמו במסמכי חברת הולילנד כהוצאות של פרויקט הולילנד,  וצ'רני אמר בבית המשפט (עמ' 111, שורות 6-7): "בסופו של דבר זה תזרים שלילי שנבע מעצם קיומו של הפרויקט". כנראה מר צ'רני איננו מבין שלמעשה הודה באמירה זו בבית המשפט בתשלום שוחד. גם במקרה של תשלומי השוחד לעד המדינה שמואל דכנר, שנרשמו בספרי החברה כהלוואות לדכנר, הלוואות שדכנר מעולם לא החזיר, העיר השופט כי ככל הנראה צ'רני לא הבין שבחקירתו הודה ברישום כוזב לצורך הטעיית מס-הכנסה, עבירה חמורה בפני עצמה שהלל צ'רני אכן הורשע גם בה. השופט דחה גם את טענותיו של אורי לופוליאנסקי שבשנות כהונתו בעיריה התנתק כביכול מ"יד שרה", ושלא היה לפעולותיו לטובת פרויקט הולילנד קשר לתרומות של הלל צ'רני ושמואל דכנר ל"יד שרה".

בעמ' 359 להכרעת הדין קובע השופט רוזן:

"הנה כי כן הנאשם מס' 6 היה מודע למאות רבות של אלפי ₪ שהוזרמו "כתרומות" באמצעותו לעמותת "יד שרה" לאורך השנים בהן נשא בתפקידים רמים כסגן ראש עיריית ירושלים, יו"ר הועדה לתכנון ובנייה, ובהמשך ראש עיריית ירושלים...

נאשם 6 היה מודע להזרמת מאות רבות של אלפי שקלים אליו, באמצעות מוסד "יד שרה", על ידי יזמי פרויקט הולילנד. הנאשם 6 היה מודע כי הכספים הנ"ל מוזרמים על ידי היזמים אך בגין תפקידיו הציבוריים בעיריית ירושלים. הנאשם, כמפורט לעיל, קרא נכוחה התמונה העובדתית, ובחר להמשיך ולעודד היזמים להזרים הכספים למוסד "יד שרה"..."

בדומה לאורי לופוליאנסקי קיבל גם הרב אברהם אריה פיינר, ראש מוסדות חסידות בעלז וחבר מועצת עיריית ירושלים, לאחר שנבחר למועצת העירייה, תרומות למוסדות "בית מלכה" ששימש כמנכ"ל שלהם קודם להיבחרו למועצת העירייה בסך 1,373,880 ₪.

בעמ' 583 להכרעת הדין כותב השופט רוזן:

באותם ימים בהם הזרים עד המדינה סך 175,000 ₪ לטובת מוסדות "בית מלכה", כספים בגינם זכה לתואר "פטרון בית מלכה"... השתתף נאשם 11 בהצבעה על אישור היטל ההשבחה של פרויקט הולילנד בתכנית בניין ערים ג'... בעניין זה חשוב להפנות למכתבו של עד המדינה לנאשם 1 מיום 31.7.99 ...: "מחר אני נפגש בירושלים עם ה"ה פיינר (סגן יו"ר ועדה מקומית) וניסן, מנכ"ל רשות הפיתוח, בהקשר, ביום ד' הקרוב ייפגשו אולמרט ועידו בהקשר..." נאשם 1 (הלל צ'רני) אישר בבית המשפט כי קיבל את מכתבו זה של עד המדינה.

ועוד כותב השופט בעמ' 584:

"הנאשם 11 אישר כי נטל חלק בישיבות ועדות תכנון, שדנו בנושא פרויקט הולילנד, בימים בהם לא היה אמור להשתתף כחבר בועדה הנ"ל... לא זאת, אלא שבישיבת ועדת התכנון מיום 5.3.2001 נדונה תוספת קומות למגדל... הנאשם 11, בכל מקרה, לא הביע דעתו ולא התנגד לתוספת הקומות... חודש אחר כך, ליתר דיוק כ"ח אייר תשס"א, נתקבלה תרומה אצל "מרכז מוסדות בית מלכה" מאת "הולילנד שירות לנופש בע"מ" על ידי נאשם 1 (הלל צ'רני) על סך 40 אלף ₪, וביום 20.8.2001, תרומה ל"סמינר בעלזא" על סך 60 אלף ₪ ומכתב תודה חתום על ידי נאשם 11 (פיינר) למלון הולילנד. באלול תשס"ד... "תרם" מלון הולילנד סך 50 אלף ₪ ל"סמינר בעלזא" בשני שיקים רצופים לפירעון 10.9.2004 ו-1.10.2004... זמן לא ארוך אחר כך, ביום 24.1.2005, השתתף הנאשם 11 בישיבה בנוגע להתנגדויות לתכנית בניין ערים ה', נאשם 11 ציין באותה ישיבה כי "הבניין כבר בנוי", וההחלטה שנתקבלה היתה אכן "להוריד מסדר היום".

השופט מוסיף ומתאר תרומות נוספות ואף גדולות יותר של יזמי הולילנד ל"בית מלכה" ו"סמינר בעלזא" וכנגדן את פעילותו של הרב פיינר לסייע לעניינם של היזמים בפרויקט.

בעמ' 587, שורות 25-23, קובע השופט:

"הנאשם 11 אישר בבית המשפט, כי התערב התערבות ממשית לטובת פרויקט הולילנד גם בנושאים שלא היו קשורים באופן ישיר לתפקידיו בעירייה, מאחר שביקש, "להסיר מכשולים בירוקרטיים", בעקבות פניות אליו מצד יזמי הפרויקט."

"המתת נתקבל בשל פעילותו של הנאשם" קבע השופט, ולכן הרשיע את נאשם 11 אברהם אריה פיינר בקבלת שוחד.   

הבאתי כאן רק שתי דוגמאות במקרים שהיו בהם פחות מחלוקות בין הצדדים, שכן סכומי הכסף הגדולים שהועברו מן היזמים כתרומות למוסדות יד שרה וארון הקודש שנקנה לבית הכנסת של יד שרה על ידי שמואל דכנר, וכן סכומים גדולים שהעבירו היזמים כתרומות לבית מלכה וסמינר בעלזא היו מתועדים היטב, כמו גם פעילותם של לופוליאנסקי ופיינר לטובת פרויקט הולילנד. אבל הם רק שני מורשעים בקבלת שוחד לקידום פרויקט הולילנד. הכספים ששולמו למורשעים אחרים בקבלת שוחד מיזמי הולילנד הגיעו אליהם בדרך פתלתולה יותר, ולעתים קרובות בתשלומים שהועברו במזומן כדי שלא יותירו את עקבותיהם ברשומות.

אבל די בקביעותיו של השופט ובתיאוריו שהבאתי כאן כדי להרים גבה ועוד גבה למקרא דבריו של היזם המורשע במתן שוחד הלל צ'רני במאמרו בעיתון "הארץ":

"הולילנד אינו פרויקט של שחיתות נדל"נית, ממש לא. בית המשפט היה נחרץ מאד בנקודה זו. הוא קבע לפרוטוקול כי המדינה לא הוכיחה מתן כל הטבה אדריכלית לפרויקט בשום שלב."

נדמה לי שדי במעט שציטטתי מהכרעת הדין בת מאות העמודים כדי לקבוע שדבריו אלה של הלל צ'רני במאמרו טועים ומטעים.

ועוד כותב צ'רני:

"בהכרעת הדין קבע בית המשפט שכספים אשר אני נאשם בנתינתם כשוחד נותרו בידי עד המדינה, והמדינה לא הצליחה להוכיח שהם שולמו לצד שלישי."

צ'רני מקוה כנראה שהקורא התמים של "הארץ", שלא קרא את מאות עמודי הכרעת הדין, ואף לא את התקציר, יחשוב שלא הוכחה כלל העברת כספי שוחד מצ'רני לבעלי תפקידים בעיריית ירושלים. בפועל הוא מתכוון למקרה מסוים שבו לא הצליחה המדינה להוכיח שכספים שהעביר לעד המדינה לצורך תשלום שוחד לנאשם 10, סגן ראש העיר ירושלים ויו"ר ועדת הכספים בעיריה אליעזר שמחיוף, אכן שולמו לו ולא נשארו בידי עד המדינה, אם כי הוכח ששמחיוף פעל באותם ימים לסייע ליזמי פרויקט הולילנד, כפי שציטטתי לעיל מתוך עמ' 96 להכרעת הדין. השופט רוזן ציין בעניין זה שעל פי החוק גם מתן שוחד למתווך לצורך תשלום שוחד שלא הועבר ליעדו עולה לכדי עבירת שוחד. השופט גם ציין במקום אחר שדכנר נהג לפדות את ההמחאות ולהעביר את התשלום במזומן כדי שלא יותיר עקבות, ואף ציין במקום אחר שדומה הדבר לעדותו של מוריס טלנסקי כי העביר לאהוד אולמרט מעטפות של מזומנים.

ועוד כותב צ'רני במאמרו:

"בגזר הדין קבע בית המשפט שאיש מהמורשעים לא סטה ממנהגו וסייע לפרוייקט. במלים אחרות המורשעים לא הורשעו בשל כספים שנועדו לשם הקלות בפרוייקט".

שוב די במה שציטטתי לעיל כדי לקבוע שדבריו אלה של צ'רני טועים ומטעים.

ועוד כותב צ'רני:

"התוכנית המקורית של הולילנד (3507 ג') אושרה לא על ידי אהוד אולמרט כמובן ואף לא על ידי אורי לופוליאנסקי, אלא על ידי הועדה המחוזית ואחר כך על ידי המועצה הארצית, שנדרשה לנושא על ידי המתנגדים"

די בקריאת הכרעת הדין של השופט רוזן בעניינם של לופוליאנסקי ופיינר, ובפרט בעניין ההליך המאד חריג – על חריגות ההליך העיר השופט רוזן במפורש – של העברת הדיון בהתנגדויות, מן הועדה המקומית לועדה המחוזית שהרכבה היה נוח יותר ליזמים, כדי להבין את הזדון וההתחכמות, שלא לומר החוצפה האינסופית שבדבריו הנ"ל של צ'רני. הרי בדיוק על כך הרשיעו השופט במתן שוחד, על כך שהעביר תרומות של מאות אלפי שקלים לבעלי תפקידים בעיריית ירושלים כדי שינווטו בין השאר את הדיון בהתנגדויות לפרויקט הולילנד מן הועדה המקומית שהיזמים חששו שחבריה יקבלו את ההתנגדויות לועדה המחוזית שאישרה את החריגות שביקשו היזמים.

בעייתו של צ'רני היא שלמרות, או אולי בגלל חוצפתו האינסופית, הוא נוטה להכשיל את עצמו ולסתור את עצמו מבלי דעת, כפי שקרה לו גם בחקירותיו במשטרה ובבית המשפט. וכך כותב צ'רני בהמשך מאמרו:

"הפרויקט העומד היום על ההר הוא הוא הפרויקט שאושר ועוצב (חלקית) על ידי ועדה מקצועית של אדריכלים של ירושלים והמחוז (שמונתה על ידי הועדה המחוזית) – שהם הם שהחליטו על העברת המגדלים מדרום הגבעה (החלק הנמוך) לצפונה (החלק הגבוה), ועל החיבור בין המבנים ועל תוספת במספר הקומות שתוכננו על ידי כרמי (כרמי תיכנן 18 קומות, ואילו הוועדה המחוזית אישרה שלושים קומות), אחר כך באה המועצה הארצית ואישרה את המכלול."

ובכן, מספר לנו צ'רני, האדריכל הנכבד כרמי תיכנן 18 קומות, אבל – בעזרת תשלומי שוחד אדירים שמפורטים בהכרעת הדין של כב' השופט רוזן, כפי שאנו יודעים כיום – הצליחו היזמים להשיג אישור לבניית שלושים קומות נוספות, כלומר כמעט הכפלה של מספר הקומות וגם חיבורם המכוער של הבניינים זה לזה שהקנה להם בפי הירושלמים את הכינוי "הרובוטריקים", והנורא מכל – העברת המגדלים האימתניים מהמפלס הנמוך בדרום הגבעה למפלס הגבוה בצפונה. לא צריך להיות גאון באדריכלות כדי להבין שלא האדריכל כרמי ותוכניתו המקורית אחראים לתוצאה הסופית המזעזעת.

גם במאמר מלא טעויות והטעיות זה בולטת בשקריותה טענתו של צ'רני כי "שטרית [מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית] הורשע ונידון לעונש כבד על עבודה פרטית שביצע בעבור דכנר – לא בעיר ירושלים."

הבא נתבונן בהכרעת הדין של השופט רוזן בעניינו של נאשם 7 אורי שטרית:

ובכן, ראשית פותח השופט בתיאור סכום של 130 אלף ₪ שמסר עד המדינה שמואל דכנר ליורם שטרית, אחיו של אורי שטרית, בשלוש המחאות. עד המדינה טען שלא הכיר את יורם שטרית קודם לכן ולא פגש אותו לאחר מכן, ומסר לו את ההמחאות לבקשת אורי שטרית כשוחד עבור עזרתו בפרויקט הולילנד. אורי שטרית טען בעדותו שלא ידע דבר על תשלום זה לאחיו, האח יורם שטרית בעדותו אישר את העובדה שלא הכיר את עד המדינה קודם לכן, שלא פגש אותו מעולם לפני קבלת ההמחאות ממנו, ושהגיע אליו לקבל את ההמחאות מכיוון שעד המדינה פנה אליו ביוזמתו לאחר ש"חבר משותף" נתן לעד המדינה את מספר הטלפון שלו. יורם שטרית לא מסר לבית המשפט מיהו "החבר המשותף". הוא טען שהתקשר פעמיים לעד המדינה מאוחר יותר להשיב את הכסף, אך לא אותרו שיחות טלפון שלו לעד המדינה לאחר פגישתם.

השופט רוזן דחה את גירסתו של יורם שטרית וקבע ש"החבר המשותף" לו ולעד המדינה הוא אחיו מהנדס העיר אורי שטרית, ועל כך הרשיע את אורי שטרית בקבלת שוחד מעד המדינה, ולמעשה מיזם הולילנד הלל צ'רני שמימן את תשלומי השוחד ושבמאמרו ב"הארץ" אנו עוסקים כאן. זו כמובן רק עבירה אחת שבה הורשע אורי שטרית, ובהחלט אין מדובר בעבודה פרטית עבור עד המדינה דכנר. קשה גם להתעלם מהדימיון בין עבירת שוחד זו שבה הורשע אורי שטרית על כך שעד המדינה העביר כספים לאחיו יורם שטרית שנמצא במצב כלכלי קשה, לבין עבירת השוחד שבה הורשע אהוד אולמרט, על כך  שעד המדינה העביר כספים לאחיו יוסי אולמרט, שנמצא באותה עת במצב כלכלי קשה. כמעט אפשר לדבר על דפוס פעולה, דבר שיש לו כידוע גם משמעות משפטית.

בנוסף לכך היו העבודות שהלל צ'רני טוען לגביהן במאמרו ש"שטרית הורשע ונידון לעונש כבד על עבודה פרטית שביצע בעבור דכנר – לא בעיר ירושלים."

לגבי עבודות אלה קובע השופט רוזן עוד בטרם דיונו בהם קביעה מקדמית חמורה:

"קודם הכרעה בשאלה האם משרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" נתבקש על ידי עד המדינה לבצע בדיקות היתכנות לפרויקטים עתידיים או שמא מדובר באיצטלה שהיתה אמורה לכסות העברת תשלומי שוחד. אציין, כי עצם קבלת עבודות אדריכלות על ידי משרד האדריכלות "אורי שטרית אדריכלים בע"מ", מִיַּזָּם פרויקט הולילנד הנצרך לטיפולו, התערבותו והחלטותיו של נאשם 7, אורי שטרית, המכהן באותה עת כמהנדס העיר ירושלים, מגבשת יסודות עבירת קבלת השוחד המיוחסת לנאשם 7."

ועוד כותב השופט בהמשך הדברים:

"אמור מעתה, עד המדינה העביר סך 883,500 ₪ למשרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" עבור ביצוע עבודות היתכנות ("כביכול") לפרויקטים שונים.

מאות אלפי השקלים הועברו על ידי עד המדינה לנאשם 7 בשעה שעד המדינה פעל לקידום פרויקט הולילנד ונזקק לטיפולו, התערבותו והחלטותיו של נאשם 7, ששימש אתם ימים כמהנדס העיר ירושלים.

לגישת נאשם 7, העבודות שקיבל היו עבודות לבדיקת היתכנות פרויקטים של עד המדינה.

עד המדינה העביר העבודות ("כביכול") לנאשם 7, אך ורק בשל היותו של זה מהנדס העיר ירושלים.

עד המדינה עבד עם אדריכלים רבים, שלא גבו ממנו תשלום עבור עבודות היתכנות... עד המדינה מצא להעביר ("כביכול") עבודות למשרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" כדמי לא יחרץ. מדובר בטובת הנאה כספית שניתנה לנאשם 7 בגין תפקידו הציבורי כמהנדס העיר ירושלים.

נאשם 7 פעל כמפורט לעיל בניגוד לחוות-דעת מפורשת של היועץ המשפטי, כשהוא מעדיף "עניינו" על פני מסגרות חוק והנחיות מקום עבודתו."

נאשם 7 עצמו תרם להרשעתו בקבלת שוחד כאשר העיד שעד המדינה אמר לו באותה פגישה בה סוכמה העסקה ביניהם כי: "אני חושב שאתה יכול לעזור לי מאד בפרויקטים שאני מנהל ופרויקטים שאני יוזם, ואני בטוח שאתה תוכל להביא לי תועלת, כמו שאני יכול לסייע לך..."

אורי שטרית לא הורשע איפוא, כפי שכותב מי שהורשע בין השאר בתשלום שוחד לאורי שטרית, על עבודה פרטית עבור דכנר, אלא על קבלת שוחד בשווי מאות אלפי שקלים ממי שיש ניגוד עניינים ברור בקבלת עבודות ממנו, וזאת באיצטלה של עבודות פרטיות, כאשר בפועל מדובר בעבודות שאדריכלים נוהגים לבצע בחינם, שכן הן דומות להצעות מחיר שנהוג לרוב לבצע בחינם ולא לעבודה של ממש. כמובן שלולא קבע השופט רוזן שאורי שטרית קיבל שוחד, היה הלל צ'רני פטור מעבירת תשלום השוחד לאורי שטרית, שאותה ניסה להסוות באמצעות עד המדינה כסיוע לחבר בצרה וכעבודות שבכל מקרה, גם לו היו אמיתיות, אסור היה לאורי שטרית לקבלן עקב ניגוד העניינים.

שתי תמיהות העלה בי פירסום מאמרו של צ'רני: מהיכן נטל האיש את החוצפה לכתוב מאמר כזה? לכאורה אין לתמיהה זו כל קשר לעבירות שבהן הורשע, אבל לעניות דעתי יש גם יש קשר בין השניים: כל כך מורגלים בעלי ההון והקשרים המככבים בפרשת הולילנד שהכל משחרים לפתחם לקבל את נדבתם ויראים מהם, שהם מאבדים כל רסן, הן ביחסם לחוק ולאינטרס הציבורי והן בהתנהגותם בכלל, וגם לאחר שהורשעו בעבירות חמורות והוטלו עליהם עונשים כבדים הם ממשיכים לנהוג בשחצנות ולחשוב שהם מסובבים את דעתו של הציבור על אצבעם הקטנה.

ותמיהתי השנייה: מדוע העניק עיתון "הארץ", שאיננו נדיב בהענקת במה לאנשים הגונים, את במתו למורשע בדין בעבירות חמורות של מתן שוחד, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון, עבירות שקשה להגזים בנזקן לציבור, ולא כדי שיכה על חטא ויבקש סליחה מהציבור שנפגע ממעשיו, אלא לצורך הונאת דברים וגניבת דעת? לצערי איני יכולה להימנע מן המחשבה שלא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.