מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

מיומנו של פרנץ קפקא / הישיבה באוסטרו

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. לפני שנה תרגמתי כאן מתוך יומנו את סיפור אהבתו לשחקנית התיאטרון היהודי הגברת צ'יסיק, אשה נשואה ואם לשניים ומבוגרת ממנו בשנים. הקטע הבא, אף הוא מיומנו של קפקא, מתחיל בגברת צ'יסיק, אך רובו מוקדש לתיאור סיפור מפי ידידו, השחקן באותו תיאטרון יהודי, יצחק לוי, על בריחתו בנעוריו לישיבה בפולין, סיפור שעורר את סקרנותו של קפקא, שהוא עצמו התחנך בבתי ספר גרמניים ממלכתיים בפראג האוסטרו-הונגרית ובאוניברסיטה שלה, ולא הכיר מבשרו את הוויית הישיבות במזרח אירופה.

 

7 בינואר [1912]

לגברת צ'יסיק למרבה הצער יש תמיד תפקידים, שמראים רק את תמצית הווייתה. היא משחקת תמיד נשים ונערות שאומללו, הושפלו, התבזו, נפגעו, אבל לא ניתן להן זמן לפתח את אישיותן באופן טבעי. בכוח הטבעי המתפרץ, שבו היא משחקת תפקידים אלה, שרק בשיאי המשחק אפשר להיווכח מה היא מסוגלת לבצע – לעומת זאת במחזות הכתובים, עקב העושר שהם דורשים, יש רק רמזים. אחת מתנועותיה החשובות נובעת כמו מטר מן המתניים המיטלטלות מעט בנוקשות. נראה שלבתה הקטנה יש מתניים לגמרי נוקשות. כאשר השחקנים מחבקים איש את רעהו, הם אוחזים איש ברעהו בכוח כנגד הפאות.

כשעליתי לאחרונה עם לוי לחדרו, שם רצה להקריא לי את המכתב שכתב לסופר הוורשאי נומברג, פגשנו במדרגות את הזוג צ'יסיק. הם נשאו למעלה לחדרם את התלבושות שלהם ל"כל נדרי", שהיו ארוזות כמו מצות בנייר משי. נשארנו לעמוד זמן מה. יכולתי לתמוך את ידיי על המעקה ועל משפטים מודגשים. פיה הגדול נע כה קרוב אליי בצורות מפתיעות אבל טבעיות. באשמתי איימה השיחה להפוך לחסרת ניחומים, כי עקב שאיפתי לדכא במהירות כל אהבה ומסירות, הגעתי לקביעה שעסקי הלהקה עלובים, שהרפרטואר שלהם מוצה, שלכן אינם יכולים להישאר עוד זמן רב ושאיבוד העניין של יהודי פראג בהם בלתי נתפס. ביום שני הייתי צריך – כך היא ביקשה ממני – לבוא ל"ליל הסדר", למרות שכבר הכרתי את זה. אז אשמע אותם שרים את אותו השיר (בורא ישראל) שאני אוהב במיוחד, כפי שהם זכרו מהערה ישנה שלי.

"ישיבות" הן בתי ספר גבוהים לתלמוד, שהרבה קהילות בפולין וברוסיה מקיימות. ההוצאות אינן מאד גדולות, כי בתי ספר אלה מתנהלים לרוב בבניינים ישנים שאין בהם צורך, שבהם נמצאת, מלבד חדרי הלימוד וחדרי השינה של התלמידים, דירתו של ראש הישיבה, שדואג גם לשירותים נוספים לקהילה ועומד לשירותה. התלמידים אינם משלמים שכר לימוד ומקבלים את ארוחותיהם לסירוגין מחברי הקהילה. למרות שבתי ספר אלה מבוססים על האמונה המחמירה ביותר, דוקא הם הינם נקודות המוצא להתקדמות המרדנית ביותר. כי כאן נפגשים צעירים מרחוק ודוקא העניים, האנרגטיים ביותר, אלה שרוצים להתקדם מהבית, כי הפיקוח פה איננו כה מחמיר והצעירים פה תלויים זה בזה וחלקו העיקרי של הלימוד הוא משותף ויש הסברים מנוגדים למקומות קשים, כי הדתיות במולדות השונות של הסטודנטים היא שוה בחומרתה, ואיננה מעודדת במיוחד תקשורת, בעוד שהקידמה המדוכאת, בכל מקום על פי נסיבות המקום, עולה או נופלת באופנים מגוונים, כך שתמיד יש פה הרבה מה לספר – כי מעבר לצעדי הקידמה האסורים, תמיד אחד או שניים נמצאים בידי אדם יחיד – בעוד שבישיבה הם מגיעים מכל הכיוונים ויכולים להשפיע כאן באופן מיוחד, כאשר כל בעל דיעה איננו מעביר רק את הטקסט, אלא גם את האש הבוערת בו – מכל הסיבות האלה והתוצאות הנלוות אליהן יוצאים מבתי הספר האלה לאחרונה כל המשוררים, הפוליטיקאים, העיתונאים והמלומדים המתקדמים. לכן מצד אחד המוניטין של בתי הספר האלה בקרב המאמינים המחמירים מאד הורע, מצד שני זורמים אליהם יותר מקודם צעירים שואפי קידמה.

ישיבה מפורסמת היא זו של אוסטרו, מקום קטן במרחק שמונה שעות נסיעה מוורשה. כל אוסטרו היא בעצם רק קצה של חתיכה קצרה של רחוב ראשי. לוי טוען שאורכה כאורך מקל ההליכה שלו. כאשר חנה פעם באוסטרו גראף עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, שני הסוסים הראשונים וחלקה האחורי של המרכבה עמדו מחוץ לאוסטרו.

בגיל ארבע-עשרה לערך החליט לוי, כאשר כורח החיים בבית נראה לו בלתי נסבל, לנסוע לאוסטרו. בדיוק אביו, כאשר לקראת הערב עזב את בית המדרש, דפק על כתפו ואמר כלאחר יד, שהוא רוצה לבוא אליו מאוחר יותר, שהוא צריך לדבר איתו. מכיוון שברור היה שאין לו למה לצפות כאן מלבד נזיפות, הלך לוי ישר מבית המדרש, ללא מטען, לבוש בקפטן היותר טוב שלו, כי זה היה במוצאי שבת, ועם כל כספו, שתמיד נשא איתו, לתחנת הרכבת, ונסע ברכבת של השעה עשר לאוסטרו, שאליה הגיע בשעה שבע בבוקר. הוא הלך ישר לישיבה, שם הוא לא התבלט במראהו, כי כל אחד יכול להיכנס לישיבה ואין שום תנאי קבלה מיוחדים. יוצא דופן היה רק שהוא רצה להיכנס דוקא בזמן הזה, בקיץ, מה שאיננו נהוג, ושהיה לו קפטן טוב. אבל גם זה הסתדר במהרה, כי יהודים כאלה צעירים, שיהדותם קושרת אותם זה לזה בעוצמה בלתי מוכרת לנו, מתוודעים זה לזה בנקל. בלימודים הוא ציין לעצמו, שהוא כבר הביא עמו מהבית הרבה ידע. השיחה עם הצעירים הזרים מצאה חן בעיניו, במיוחד מכיוון שכולם, כשהם שמעו על כספו, הקיפו אותו בהצעות מכירה: אחד מהם, שרצה למכור לו "ימים", הדהים אותו במיוחד. "ימים" היו בעצם כינוי לארוחות חינם. "ימים" עמדו למכירה, משום שחברי הקהילה, שבדאגה לארוחות חינם מבלי להכיר את האדם רצו לעשות מעשה חסד, היו שווי-נפש מי יישב באותו שולחן. אם סטודנט מסוים היה מוכשר במיוחד, הוא יכול היה להצליח לקבל פעמיים ארוחות חינם באותו יום. הוא יכול היה להסתדר עם הארוחות הכפולות האלה, כי הן לא היו מאד עשירות, ואפשר היה לאכול אחרי האחת עדיין בהנאה גדולה גם את השנייה, ומפני שקרה גם, שאמנם ביום אחד היו ארוחות כפולות, אך ימים אחרים עמדו בריקנותם. למרות זאת היה כמובן כל אחד שמח כאשר נקרתה לו ההזדמנות, למכור ברווח ארוחות חינם עודפות כאלה. כאשר מישהו, כמו לוי, הגיע בקיץ, כלומר בעונה שארוחות החינם כבר חולקו מזמן, אפשר היה לקבל אותן רק באמצעות קנייה, כי ארוחות החינם העודפות מלכתחילה נקנו כולן בידי ספסרים.

הלילה בישיבה היה בלתי נסבל. אמנם כל החלונות היו פתוחים, כי הלילה היה חמים, אבל הסירחון והחום לא זזו מהחדרים, כי הסטודנטים, שלא היו להם מיטות משלהם, במקום שבו ישבו לאחרונה, מבלי להתפשט, שכבו לישון בבגדיהם המיוזעים, הכל היה מלא פרעושים. בבוקר הרטיב כל אחד בחטף את ידיו ופניו במים ומיד החל שוב ללמוד. לרוב למדו יחד, בדרך כלל שניים מספר אחד. לעתים קרובות חיברו הדיונים רבים יותר לחוג אחד. ראש הישיבה הסביר רק פה ושם את המקומות הקשים ביותר. למרות זאת לוי – הוא נשאר באוסטרו עשרה ימים, אבל ישן ואכל בפונדק – מצא שם שני חברים כלבבו (לא קל למצוא חברים, כי צריך קודם לבחון בזהירות מה טעמו של החבר ואם הוא ראוי לאמון), שב מאוחר יותר בשמחה רבה הביתה, כי היה רגיל לחיים מסודרים, ולא יכול היה לגבור על געגועיו הביתה.     

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ ה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

אין צורך לנסוע לפולין

 

ביטול מסעות בני הנוער לפולין גורם לי תחושת הקלה, ואני מקוה שהוא יישאר בעינו. תמיד חשבתי שזו מעמסה רגשית גדולה מדי לבני נוער רגישים – ואני מניחה שרבים מהמשתתפים במסעות הם דווקא אלה שרגישים יותר – ושאין צורך לבקר במחנה ריכוז כדי ללמוד על השואה ולהתחבר לסיפורי הניצולים – עדיף להקשיב לסיפורי הניצולים מפיהם ולשוחח עמם, וזה עדיין אפשרי, וגם כאשר ילכו כולם לעולמם עדיין יישאר עמנו התיעוד, הסרטים, ראיונות הוידיאו, הספרים, היומנים, העדויות, המוצגים במוזיאונים כמו יד שם, לוחמי הגיטאות, יד מרדכי, התיעוד ההיסטורי, שמאפשרים להתעמק ולהבין יותר מאשר ביקור בשרידים הפיזיים של המחנות. אבל הדברים שהכי הפריעו לי בנסיעות לפולין אינם התוכן הלימודי שלהם, אלא החמדנות והסחטנות של אותן חברות מסחריות שהפכו את הנסיעות לעסק מניב וכל מעייניהן בהגדלת רווחיהן המופקעים תוך ניצול ציני של הרגישות הציבורית והרצון הטוב של ההורים וילדיהם. בתי הבכורה מאד רצתה לצאת למסע הזה. היא אמרה שסבא וסבתא – ניצול עבודת כפייה וניצולת טרנסניסטריה ששרדו רק בזכות העובדה שחוו את הזוועות בהיותם בני 18-17, כשעדיין עמד להם כוחם לשרוד את הסבל, החולי והרעב הקיצוני – ישמחו שהיא נוסעת, ובזה היא צדקה, ההזדהות שלה עם הסבל שעברו ריגשה אותם מאד, והנחתי לה לנסוע. המעמסה הרגשית אכן היתה לה קשה, כפי שחששתי, אבל היו גם דברים אחרים: המארגנים לא טרחו לספק לילדים אוכל כשר, וילדים רבים כמעט לא אכלו, אלא כשהגיעו לעיר גדולה שהיתה בה מסעדה כשרה. אוכל כשר יקר הרבה יותר, בוודאי בחו"ל, אבל זה לדעתי המינימום שנדרש מחברה שמארגנת מסעות לבני נוער, ובישראל ישנם ילדים שומרי כשרות גם בבתי ספר חילוניים. בתי אמרה שגם האוכל שהיה היה מגעיל. היא היתה בין אלה שכמעט ולא אכלו במשך המסע כולו, ויחד עם לוח הזמנים המתיש והמעיק, והנסיעה ברצף ממחנה ריכוז אחד למשנהו, המסע היה עבורה חוויה קשה. העלות היתה כמובן גבוהה באופן בלתי סביר למדינה שבאותם ימים היתה המשכורת הממוצעת בה כמאה דולר, והמארגנים בחוצפתם אף המליצו להורים לצייד את ילדיהם בסכום נוסף של כשלוש מאות וחמישים דולר, שבאותם ימים הספיק למחיה של שלושה חודשים בפולין – מן הסתם היה להם מקור הכנסה נוסף מעסקים בפולין שאליהם כיוונו את הילדים בשעת הפנויות. כל זה הגעיל אותי כל כך, בנוסף לעובדה שמראש לא כל הילדים יכלו להשתתף אלא מעטים בלבד, מסיבת כלכליות ואחרות, וחשבתי שהעובדה הזו לבדה איננה חינוכית. לימוד השואה צריך להיות משותף לכל ילדי בתי הספר, והדרך היחידה האפשרית לכך היא לימוד השואה בישראל בעזרת מפגשים עם ניצולים, ביקור במוזיאונים, קריאה מודרכת וצפייה מודרכת בסרטים.

בהתחלה אפילו הזדהיתי עם כעסם של הפולנים: הרי איש איננו שולח בני נוער לביקור בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן ומחנות ריכוז אחרים בגרמניה במשך שבוע ימים, והיתה אמת בטענת הפולנים שלפולין באים לבקר במחנות ולגרמניה הישראלים נוסעים לבלות. מצד שני מובן מדוע התמקדו הביקורים במחנות במחנה אושוויץ-בירקנאו, הגדול במחנות, שבו נרצחו למיטב ידיעתנו כמיליון וחצי יהודים, ושחזיתו עם כתובת "העבודה משחררת" הפכה סמל לא רק למחנות הריכוז כולם אלא בכלל לרוע ולרצחנות של המשטר הנאצי כלפי היהודים. אבל ככל שנקפו השנים והאירועים התברר לי שהפולנים אינם חרדים לאמת ההיסטורית אלא מנסים לסלף אותה בעצמם ולנכס לעצמם את שואת היהודים בשלל דרכים מקוממות: הם ניסו להציב באושוויץ צלבים ולהקים שם כנסיה, הם טענו שמיליוני פולנים נרצחו במחנה, דבר שכלל איננו אמת: הרוב המוחלט של הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ואמנם נרצחו במחנה גם פולנים, אבל הם היו מיעוט קטן מהנרצחים בו. הפולנים ניסו גם לנפח את מספר הנספים הפולנים במלחמה – כמיליון וחצי על פי ההערכות המבוססות יותר, וטוענים כי שלושה מיליון פולנים  נרצחו בידי הנאצים, מספר שהוא כנראה כפול מהמספר האמיתי, כדי לטעון שהנאצים רצחו מספר שוה של יהודים ופולנים, כאשר בפועל נרצחה כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפולין באופן שיטתי ולעתים גם בשיתוף פעולה של פולנים, ושיא הכחשת השואה הפולנית היא הטענה שהם מפיצים ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מנסים לנכס לעצמם, לא בלי הצלחה, את המספר ששה מיליון המזוהה עם שואת היהודים, כאשר הם מצרפים יחד את המספר המנופח של נספים פולנים ואת שלושת מיליוני יהודי פולין שנרצחו בשואה, כאילו היהודים נרצחו בתור אזרחים פולנים, בזמן שתחת המשטר הנאצי בפולין לא היו ליהודים לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, והם נרדפו ונרצחו רק בשל יהדותם ולא משום סיבה אחרת – איש לא התעניין בכך שלפני הכיבוש הנאצי היו אזרחים פולנים, לא הנאצים וגם לא הפולנים. בנוסף לכל אלה ישנן אינספור התבטאויות אנטישמיות של בכירים פולנים ושל היסטוריונים פולנים מקורבים לממסד, שמנסים להסביר את האנטישמיות הפולנית בטענה – השקרית והאנטישמית לכשעצמה – שהיהודים תמכו בכיבוש הסובייטי ועזרו לרוסים הבולשביקים להתעלל בפולנים. היהודים כמובן סבלו מהכיבוש הרוסי לא פחות מהפולנים, וחלקם אף סברו תחילה בתמימותם שהגרמנים ינהגו בהם טוב מהרוסים. עם השנים איבדתי כל אמון ביושרתם של הפולנים ובאפשרות לשתף איתם פעולה במחקר היסטורי אובייקטיבי, עניין שבעצמו גרם לי להסתייג מהנסיעות של בני נוער לפולין. אני עצמי מעולם לא נסעתי לא לפולין ולא לאוקראינה, גם לא לטיול שורשים – ידעתי שרוב שרידיו של הקיום היהודי התוסס בפולין במשך מאות שנים, ובפרט בעיירות המוצא של משפחתי בסטניסלבוב ומונסטרז'יסקה (כיום באוקראינה), נמחו מעל פני האדמה, ושלעשרות, אולי מאות בני משפחתי שנטבחו בידי הנאצים, אין קבר שאוכל לבקר בו, ואת זכרו של אבי סבתי אברהם משה מרפלד שהנאצים רצחו במכות של קתות רוביהם בראשו, וזכר סבי ובני משפחתי האחרים שאת שמם לא ידעתי, אני מעדיפה להעלות כאן – כמה אירוני שגם ברשת אני סובלת ללא הרף מהתנכלויות של גורמים גרמנים ממסדיים, שאינם משתנים – ולא במסעות לפולין או לאוקראינה, למרות שההפגזות הרוסיות האכזריות על הערים שבהן חיו בני משפחתי מאות שנים מחרידות אותי עד עמקי נפשי. בימים האלה קשה שלא לחשוב כמה רע העולם וכמה מרושעים בני האדם, וגם בישראל צריך להתמודד יומיום עם רוע אינסופי, שנאה והסתה וחוסר אנושיות. לנסוע לפולין אין צורך. מי שרוצה ללמוד על השואה ילמד עליה בכל מקום, ומי שלבו אטום ומרושע, הנסיעה לאושוויץ לא תועיל לו דבר.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

סיפור הצלתו בשואה של בן דוד אמי רישק

ברשימה הקודמת סיפרתי על דפי העד שמילא הדוד רובין, ראובן מרפלד, ב"יד ושם" במאי 1956, חודש לפני שנולדתי, והיום הסכים בנו של הדוד רובין, רישק, בשמו המלא ירחמיאל מרפלד, לספר לי על מה שעברו בשואה. הדוד רובין היה איש שקט מאד, מאופק מאד ואלגנטי, עם קרחת עטורה בשער שיבה. לאשתו של הדוד רובין קראנו דודה פאנצ'ה, כי לכולם במשפחה קראו בשמות חיבה. לאחות הגדולה של סבתא שרה קראנו הדודה שורצ'ה, ולבנה שלום קראנו שוניו, לסבתי שפרה קראו במשפחה שיינצ'ה, שזה יפה, והיא באמת היתה אשה יפה מאד, ועיני התכלת הענקיות שלה האירו את פניה אפילו כשהיתה זקנה מאד. היה לה גם שם גרמני, שרלוטה, שהופיע במסמכים אבל איש לא קרא לה כך. במוצאי שבתות היו כולם מתכנסים במרפסת של הדודה שורצ'ה בדירתה שברחוב מלצ'ט בחיפה, שורצ'ה וסבתי שפרה-שיינצ'ה, והדוד רובין ואשתו פאנצ'ה, והדוד הצעיר אריה-לייפצ'ו ואשתו טוני-טונצ'ה, ויהושע, הבן של הדוד יוסף ואשתו מתילדה שמתו בטרם עת, ולפעמים באו גם רישק ואשתו עדנה שהיתה צברית אבל השתלבה לגמרי במשפחה, ולפעמים באה גם טובה'לה, הבת היחידה של הדוד לייפצ'ו והדודה טונצ'ה שאהבתי במיוחד, כי היא היתה צעירה בהרבה מכל בני הדודים של אמי ויותר קרובה אלינו בגיל, וגם היתה תמיד חייכנית ושמחה. ידעתי שאמי עלתה עם הוריה ואחותה מסטניסלבוב שבגליציה בשנת 1936, וידעתי שהדוד רובין והדודה פאנצ'ה ובנם רישק נשארו בפולין בזמן המלחמה והתחבאו בבונקר, וכשהם יצאו משם רישק לא היה מסוגל ללכת. סבתא שפרה סיפרה לי את זה כמה פעמים ומחתה דמעה. ואמא סיפרה לי גם שלדודה שורצ'ה היו בעל ובן נוסף שמתו במלחמה. אבל רק היום, אחרי שמצאתי השבוע את דפי העד שמילא הדוד רובין ביד ושם בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי, ושרישק לא ידע עליהם עד שסיפרתי לו, הסכים רישק לספר לי על קורותיהם בשואה, וזה סיפור מדהים בשבילי, כי מה שידעתי עד כה היה כל כך מעט.  

רישק נולד בשנת 1934 בסטניסלבוב, אבל הוריו התגוררו בעיר מונאסטרז'יסקה. רישק אמר שלפני המלחמה אביו היה אדם אמיד. הוא ניהל בפועל את משרד הנוטריון בעיר. הנוטריון היה אציל פולני שאהב לבלות בציד ולא לעבוד, והשאיר לדוד רובין לנהל את המשרד, שכמו בארצות אחרות באירופה מילא תפקיד דומה למינהל המקרקעין במדינת ישראל ונרשמו בו עסקות מקרקעין ובעלות על מקרקעין, כך שהרבה אזרחים נזקקו לשירותיו ולדוד רובין תמיד היתה הרבה סבלנות לאנשים. רישק הלך לגן עברי, אבל שפת הדיבור שם היתה בעיקר פולנית, ורק כשחגגו את החגים היהודים הם למדו מעט עברית. אחר כך נכנסו הרוסים לגליציה ורישק עבר לגן רוסי, ששם הוא בילה שנה והוא זוכר ששם הם בילו כל היום והשכיבו אותם לישון בצהרים. אמו של רישק, הדודה פאנצ'ה, שקראו לה בעברית ציפורה ובפולנית פאני-פרנצ'סקה, גדלה בכפר אוקראיני קטן בשם שינקוף ליד העיר זלשצ'וצ'יקי, שנמצאת על נהר הדנייסטר בגבול גליציה-בוקובינה, ורב אחד שהיה חוזה עתידות ניבא לדוד רובין שהוא יתחתן עם אשה בשם ציפורה מסביבת זלשצ'וצ'יקי וכך היה. לאבא של פאנצ'ה שנקרא אברהם גולדהירש היתה בשינקוף חוה גדולה עם פרות וסוסים וסבא אברהם נתן לרישק במתנה סוס פוני שהוא נהג לרכב עליו מאז שהיה קטן. פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ, נסע רישק הקטן עם אמו פאני לבלות בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף, שתושביו היו אוקראינים. זה היה המקום האהוב עליו. ובחופשת הקיץ 1941, כשרישק היה בן שבע, ובילה בנעימים בכפר שינקוף עם אמו וסבו ושני דודיו, תפסה אותם המלחמה.

רישק לא יודע מדוע ישן באותו לילה אצל המטפלת שלו, שהיתה קודם העוזרת של אמו ואחר כך גם טיפלה בו. אולי העובדה הזאת הצילה את חייו ואולי בני המשפחה ידעו משהו על מה שעומד לקרות ולכן שלחו אותו לישון אצל המטפלת, ואולי קיוו שתשאיר אותו אצלה. רישק איננו יודע. אבל בבוקר כשהוא חזר ברגל לבדו, דרך לא קצרה לדבריו, לבית סבו בחוה, הוא מצא את הדלתות פרוצות, הבית הפוך ואיש לא היה שם. רישק הלך איפוא לאחות סבו. שתי אחיות של סבו התגוררו גם הן בכפר שינקוף, והן לקחו איתו את רישק ויצאו בלילה דרך השדות לעיירה קרלובקה, שלשם הוגלו או ברחו יהודי שינקוף. בדרך פגשו אותם אוקראינים והיכו את שתי הדודות הזקנות, אך לילד רישק הניחו. בכל זאת הם המשיכו בדרכם והגיעו לקרלובקה. אחר כך התברר להם שהתושבים האוקראינים, שעם נסיגת הצבא הרוסי מגליציה קיבלו מעין אוטונומיה בחסות חיל החלוץ ההונגרי, משתף הפעולה עם הנאצים, החליטו להרוג את כל יהודי הכפר, והם כינסו את היהודים במרתף ושחטו אותם בסכינים, וגם את סבו ושני דודיו של רישק הם רצחו. פאנצ'ה הצליחה להימלט, ולחבור לבנה, ורובין שלח להם עגלה ממונאסטרז'יסקה שהביאה אותם חזרה לבית אביו של רובין במונאסטרז'יסקה.

סבו של רישק אברהם משה מרפלד התגורר במונאסטרז'יסקה בבית מרווח עם חצר שגידלו בה ירקות ותירס. הסבתא רחל הלכה לעולמה ואז באה הדודה שורצ'ה רוזנברג להתגורר עם אביה. בעלה של הדודה שורצ'ה נסע לאקוודור והיא נשארה בבית אביה עם שני בניה הבוגרים, שלום-שוניו ואהרן. הדוד לייפצ'ו שעבד בבנק נטה לקומוניזם והסתבך בצרות. הוא עשה מעשים אסורים כדי לסייע לעניים וחשש לעמוד לדין, לכן נמלט לפנמה יחד עם אחיינו שוניו, וכך למזלם נמלטו גם מהמלחמה. בפנמה הם ניהלו חנות. אשתו של לייפצ'ו טוני-טונצ'ה באה גם היא להתגורר בבית חמיה אברהם משה מרפלד. רישק אמר ששם היתה הפעם היחידה שמישהו היכה אותו. זה היה גרמני שהתגורר שם והסתובב עם סוס ועגלה כשהוא מחזיק בשוט ומצליף ביהודים. הוא עמד ליד שער הבית והגרמני קרא לו והצליף בו בשוט פעם אחת ונסע משם. סבא אברהם משה שיפץ את מרתף הבית והפך אותו לבונקר, ושם הם הסתתרו מהנאצים והצליחו לשרוד שתיים או שלוש אקציות. אבל הבן הצעיר של הדודה שורצ'ה אהרון נתפס ונרצח באחת האקציות וגם סבא אברהם משה נרצח על יד החיילים הגרמנים שהיכו אותו למות בקתות הרובים, אבל לרישק סיפרו שהוא מת בבית, ועד שהראיתי לו היום בדף העד שאביו מילא ביד ושם שהסבא אברהם משה נרצח באקציה הוא לא ידע את זה. לא היה לי אומץ לספר לו את הסיפור על המכות בקתות הרובים. שאלתי את רישק אם הוא פחד מהגרמנים והוא אמר שלא רק מהגרמנים, שמהאוקראינים והפולנים הם פחדו אפילו יותר.

בחורף של 1943 גירשו את כל היהודים שעוד נותרו במונאסטרז'יסקה לעיירה בוצ'אץ. הם הלכו ברגל לבוצ'אץ' בשיירה ארוכה ובבוצ'אץ' אמרו להם להיכנס לגור אצל משפחה יהודית אחת, והדוד רובין חלה שם בטיפוס, כי התנאים היו מאד גרועים, אבל הדודה פאנצ'ה טיפלה בו והוא הבריא. רישק זכר שהיא הצליחה להשיג לימון כדי שיהיה לדוד רובין החולה מיץ לימון טרי, ולא היה קל להשיג לימונים בפולין, בוודאי לא בזמן המלחמה. אחר כך  הם עברו לגור עם משפחה יהודית אחרת, וכל הזמן הם פחדו מהנאצים, אבל רישק אמר שלא היה לו משעמם, למרות שהוא היה כלוא בבית והוא היה כל הזמן הילד היחיד, לא היו הרבה ילדים בגילו שנשארו בחיים. אבל הדוד רובין ידע שהסכנה הולכת ומתקרבת אליהם, והוא פנה לפולני פנקביץ' שהיה הפולני היחיד בכפר של אוקראינים בקרבת מונאסטרז'יסקה. הדוד רובין הכיר את פנקביץ' ממשרד הנוטריון שהוא ניהל במונאסטרז'יסקה. פנקביץ' כבר היה איש זקן, והתגורר עם אשתו, בתו וחתנו. הם חצבו חדר בהר המיוער, באבן הגיר,  ודיפנו אותו בקרשים ובנו שם שני דרגשים. בחדר הזה החצוב בהר המיוער התחבאו עשרה אנשים במשך עשרה חודשים: רישק עם הוריו רובין ופאני, והדודה שורצ'ה והדודה טונצ'ה ואיש זקן אחד בשם באוכמן ועוד ארבעה אנשים שרישק איננו זוכר את שמם. הם הלכו לשם בלילה סוער, החתן של פנקביץ' לקח אותם לשם והוא היה מביא להם אוכל ולפעמים עיתונים ומספר להם קצת חדשות על המלחמה, אבל היה מעט מאד אוכל והם היו מאד רעבים. הם יכלו לדבר בלחש והיו צריכים להיות מאד בשקט, כי לפעמים עברו מעליהם אוקראינים והם שמעו אותם ואסור היה שהאוקראינים ידעו שהם שם. בדרך חזרה החתן של פנקביץ' לקח איתו ענפים כבדים מהיער וטישטש את עקבותיו בשלג כדי שהאוקראינים לא ימצאו את העקבות ולא יוכלו למצוא לא את היהודים ולא את מציליהם. עשרה חודשים הם שכבו בבונקר הזה ולא יצאו ממנו אף פעם. רק הדודה פאנצ'ה שכאבה לה מאד הבטן יצאה פעם אחת מחופשת לאוקראינית והלכה לרופא במונאסטרז'יסקה והצליחה לקבל טיפול ולחזור בשלום. בקיר הבונקר קדחו חורים ודרכם הם יכלו לראות את מסילת הרכבת ובהתחלה הרכבות היו נוסעות מגרמניה לרוסיה, אבל אחר כך הם ראו רכבות חוזרות לגרמניה, כשהנאצים נסוגו והצבא הרוסי התקדם לעברם. שלושה ימים לפני שהרוסים הגיעו לאיזור האוקראינים רצחו את פנקביץ' ואת חתנו שהצילו אותם. הבת של פנקביץ' באה לספר להם שהנאצים נסוגו והרוסים הגיעו. ואז הם יצאו. הם לא רצו לראות יותר את מונאסטרז'יסקה, והם הלכו בבוץ הגדול של אביב 1944 עד לעיירה סקאלאט בגבול המזרחי של גליציה לא רחוק מטרנופול, ושם הם נשארו שנה שלמה. כשיצאו מהבונקר רישק היה תשוש מהרעב ולא היה מסוגל ללכת, ואביו סחב אותו על הגב. הדוד רובין מצא עבודה בעיירה סמוכה, והדודה פאנצ'ה היתה נוסעת לטרנופול וקונה שם וודקה, מוהלת אותה במים ומוכרת את הוודקה המהולה לחיילים הרוסים שלא התלוננו, וככה היא הרוויחה כסף למחייתם, כי הדוד רובין קיבל משכורת מאד קטנה. רישק התאושש מהר ופעם ראשונה בחייו נהנה מהחופש. הוא הלך לבית ספר רוסי, שיחק כדורגל עם חברים והיה מבלה את זמנו עם מחלק המים של העיירה שהיו לו סוס ועגלה כדי לחלק את מיכלי המים, ורישק הסתובב איתו וקיבל רשות לקחת את הסוס בעצמו לאגם כדי להשקות אותו במים. זה לא היה כמו הפוני שהיה לו אצל סבא אברהם גולדהירש שהאוקראינים רצחו, אבל בכל זאת זה היה סוס, ורישק מאד אהב סוסים כל חייו, ודאג שגם הבנים שלו ילמדו לרכב על סוסים, למרות שבישראל וגם במקומות אחרים בעולם זה כבר לא מאד שימושי. בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף הוא למד לאהוב חיות, וכל החיים הוא אהב חיות וגם הילדים והנכדים שלו אוהבים סוסים וכלבים, כי יש דברים מהילדות שנשארים כל החיים, ואפילו השואה לא יכולה למחוק.

אחרי המלחמה שורצ'ה וטונצ'ה נסעו לפנמה, שורצ'ה כדי להתאחד עם בנה שוניו וטונצ'ה כדי להתאחד עם בעלה לייפצ'ו, ובתם היחידה טובה'לה נולדה שם בפנמה, ועכשיו אני מבינה למה היא היתה הרבה יותר צעירה מבני הדודים שלה, כי במשך שנים אמה היתה בפולין ואביה בפנמה, והם עלו לארץ רק בסוף שנות החמישים. הערב נזכרתי שטונצ'ה סיפרה לי פעם שהיא ולייפצ'ו גרו בית מול בית והכירו מילדות. וכל זה היה במונאסטרז'יסקה, שהיתה בה קהילה גדולה של יהודים, כמו בכל כך הרבה עיירות בגליציה שאת כולן הנאצים חיסלו.

הדוד רובין, שלא רצה להישאר עוד בברית המועצות, מצא עבודה בהיידנהיים שבגרמניה בארגון אונר"א, שאז ניהלו אותו שלטונות הכיבוש האמריקאים. האמריקאים יישבו אותם בשכונה שגירשו ממנה את הדיירים הנאצים ונתנו את בתיהם ליהודים, ושם מצבם היה טוב, אבל רישק שהצטרף לתנועת בית"ר בעיר וספג שם הרבה ציונות רצה לעלות לארץ ישראל, וגם הדוד רובין שכבר חידש את הקשר עם המשפחה בארץ ישראל רצה לעלות לארץ, ולמרות שהדודה פאנצ'ה רצתה יותר לנסוע לאמריקה ולחיות חיים נוחים יותר אחרי כל מה שהם עברו, בכל זאת הם עלו בשנת 1950 לישראל, ומעולם לא שבו לפולין או לאוקראינה אפילו לבקר, ורישק אפילו לא הסכים שהילדים שלו יסעו לשם. גם סבא מוישה שלי וסבתא שפרה אף פעם לא חזרו לשם אפילו לביקור, וגם אני לא נסעתי לשם, למרות שאמי ואחי ועוד בני משפחה נסעו לפולין אפילו כמה פעמים. מאות שנים המשפחה שלנו חיה בפולין אבל די. כבר אין לנו מה לחפש שם, ולבני המשפחה שלנו שנרצחו אין אפילו קבר שאפשר לעלות עליו, וגליציה עם כל הקהילות היהודיות התוססות ושוקקות החיים שלה כבר איננה קיימת, ומי שרוצה לראות את גליציה היהודית צריך לקרוא את הניצולים ו להקשיב לניצולים, כי גם חייה של יהדות גליציה וגם חורבנה נמצאים בסיפורים שלהם ולא בטיולים.

   

סבא רבא נרצח בעת אקציה

מדי פעם אני חוזרת ומחפשת עדויות ביד ושם על בני משפחתי בגליציה שנרצחו בשואה. עד כה לא ממש הצלחתי. אולי לא חיפשתי נכון. אבל השבוע מצאתי באינטרנט 33 דפי עד שמילא אחי סבתי ראובן מרפלד, הדוד רובין בפינו, בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי.

בכל דף עדות נכתב מה הקשר של המעיד לנרצח. לרוב היה כתוב בן דוד/דודה, לא את כל הנספים הצלחתי לחבר לבני המשפחה המוכרים לי. ראיתי מיד שרבים מביניהם היו ילדים. ואז מצאתי את הדף שבו הדוד רובין הגדיר את עצמו: בן, והחסרתי פעימה.

ובכן זהו הדף של אבי סבתי שפרה, סבא רבא שלי, שאפילו את שמו לא ידעתי. לפחות אינני זוכרת ששמעתיו אי פעם. אברהם משה מרפלד קראו לו. שמה הגרמני של משפחת מרפלד Meerfeld, נכתב כך. פירושו בעברית "שדה-ים". המלים האלה מרעידות אותי. שני שמותיו הפרטיים, אברהם ומשה, כשם שני סביי, משה שטרסברג ואברהם מרגלית. האם סבא רבא שלי נקרא על שם שני סביו? אינני יודעת.

גם את שמה של אם סבתי לא ידעתי. סבתא הזכירה אותה לפעמים, לרוב בהקשרים של אוכל. כשהכינה לי, נדמה היה לי תמיד שבמיוחד עבורי הכינה, מלבד אוזני ההמן ממולאות הפרג, ה"הומן-טאשן", את אוזני ההמן המיוחדות שלה, הממולאות ריבת פובידל, ריבה סמיכה של שזיפים שחורים, שלימים אלמד בוינה שאלה עוגיות אוסטריות שנקראות "פובידל קולאטשן" – מאתיים שנה היתה גליציה תחת שלטון אוסטרי, והמאכלים האוסטרים הטיפוסיים התחבבו ונכנסו גם לתפריט של יהודיה – חזרה סבתי ואמרה: "אמא שלי תמיד הכינה אוזני המן עד שבת הגדול, וגם אני". וכך נחרתה אם סבתי שלא ידעתי את שמה בזיכרוני: ספוגה בריחה של ריבת הפובידל הריחנית, ובצק השמרים העוטף אותה ברכות, כמו שסבתא היתה מחבקת אותי בלילות החורף הקרים ומדקלמת לי שיר חיילים אוקראיני – רוב תושבי גליציה היו אוקראינים, ובני משפחתי דיברו את שפתם כנראה טוב יותר משדיברו פולנית. הו מאמע מאמע, החלה סבתא לדקלם, ואני זכרתי רק את השורה האחרונה: בּוּדוּ נֶה פַּנַמֶה. הו אמא, אל תבכי לנו, אנחנו נהיה אדונים, וחשבתי שאולי גם לסבתי דיקלמו את השיר הזה כשהיתה ילדה קטנה, בלילות החורף הקרים פי כמה של אוקראינה. עכשיו מצאתי בדף העד את שמה של אם סבתי, סבתא רבא שלי: רחל לבית גרוס. תמיד אהבתי את השם רחל, וכעת אני יודעת שזה היה שמה. היא היתה בת מזל למות לפני המלחמה. סבא רבא אברהם משה מרפלד לא היה בר מזל. הדוד רובין כתב שהגרמנים הרגו אותו בעת אקציה. עכשיו מתערבל זיכרוני בקטעי הסיפורים ששמעתי: אחי סיפר שסבא רבא שלנו הוכה למוות בקתות הרובים של הגרמנים. הסיפור הזה התבלבל בזיכרוני עם סיפור שסיפרה לי סבתי שפרה יותר מפעם אחת: שהחיילים הנאצים הפשיטו את חזן העיירה בשלג והכריחו אותו לשיר, ואז היכו אותו למוות בקתות הרובים. סבתא שפרה לא סיפרה לי על אבא שלה, אולי לא היתה מסוגלת. בזמנו חשבתי שאולי אחי התבלבל עם סיפור החזן, אבל שני הסיפורים אינם סותרים: גם החזן וגם סבא רבא שלי הוכו כנראה למות בקתות רובי הגרמנים, ואולי כך בחרו הגרמנים לרצוח את הזקנים. לכן כתב הדוד רובין : "נהרג על ידי הגרמנים בעת אקציה", ולא נהרג באקציה, כי באקציה רצחו ביריות רובים, אבל את הזקנים והילדים רצחו במכות, וסבא רבא אברהם משה היה כבר בן שבעים. אינני זוכרת אם ראיתי פעם את תמונתו אצל סבתא. רק עכשיו אני חושבת על כך שמעולם לא נתלו על קירות ביתם של סבא וסבתא צילומים. האם בגלל שסבא האורתודוקסי חשש לעבור על לא תעשה לך פסל וכל תמונה, או אולי חששו שאם אנו הילדים נתבונן בתמונות נשאל שאלות שעליהן הם יתקשו לענות? עכשיו אני מנסה לדמיין את סבא רבא שלי: האם היו לו עיניים כחולות וגדולות כמו לסבתא שפרה, ושיער חום שופע? תמיד גידלה סבתא שיער ארוך מאד, והיתה אוספת וקולעת אותו על ראשה בהמוני מסרקים זעירים וסיכות, אבל בלילות התירה אותו והוא גלש על גבה כמו גלימה. אני רואה לפני עיני זקן עטור שער שיבה וזקן לבן וארוך ועיניו כחולות וצלולות. האם אמצא עוד את תמונתו? את דירותיה של אמי נעלה גיסתי לאחר שהסתירה מאיתנו את דבר מותה וקברה אותה בלעדינו, וכעת מתגוררים שם ילדי אחי ואינם מתירים לנו להיכנס. אלבומי התמונות של הורי אמי היו שמורים שם, אם לא הושלכו עם תמונותיהם האחרונות של בני משפחתנו הנרצחים. בקושי יש לי תמונות אפילו של סבי וסבתי. באותם הימים לא הירבו לצלם, ולרוב הצטלמו אצל צלמים מקצועיים, רק בהזדמנויות מיוחדות. אולי בכל זאת ראיתי פעם תמונה באלבום של אבי סבי, ותמונה אחת זכורה לי במיוחד, תמונת משפחתו של בן דוד אמי מצד סבי שרגא, שברח בגיל תשע מאחת עשרה אקציות והגיע עד ברית המועצות, ובתמונה רואים גם את הוריו ואת אחותו בתיה שנרצחו בשואה. האם היתה באלבומים גם תמונה של סבא רבא אברהם משה לפני שסבי וסבתי עלו לארץ? כבר אינני זוכרת. אולי פעם אזכה עוד לראות.

למרות המקום הצר לכתוב בדפי העד, הבחין הדוד רובין בין מי שנרצחו באקציה, כאשר כינסו את היהודים בצורה מכוונת וירו בהם למוות, למי שנרצח באופן אקראי יותר, ובין מי ששולח להשמדה במחנה הריכוז בלזץ, שבו נרצחו רבים מבני משפחתנו. ניסיתי ליצור עץ משפחתי קטן. בדף העד מצאתי גם את שמות הורי סבא רבא שלי: שמעון ורוניה. והנה עוד בן של שמעון ורוניה, אחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד. גם הוא היה סוחר. על סבא רבא שלי כתב הדוד רובין "סוחר ובעל נכסים". מעניין לאלו נכסים התכוון. האם היו לו דירות, או אולי טחנת קמח, או פונדק, כמו לרבים מן היהודים שהיו חוכרים את נכסי האדונים ומפעילים או משכירים אותם, מין אנשי ביניים כאלה, ששנואים על שני הצדדים בקצוות, האדונים והאיכרים. אחי סבא רבא יצחק ואשתו פייגה התגוררו בעיירה בריש Barisz, שבה נולד גם סבא רבא שלי. אבל יצחק נשאר בעיירת הולדתו, ואילו סבא רבא שלי עבר עם משפחתו לעיירה מונסטרז'יסקה Monasterzyska, שבה כנראה נולדה סבתי שפרה ונולדו אחיה. אולי בגלל שלא ידעתי את שם העיירה הנכון התקשיתי למצוא פרטים על משפחתה. חיפשתי את קרובי משפחתי הנספים בסטניסלבוב, שבה חיו סבי משה שטרסברג וסבתי שפרה בטרם עלו לארץ ובה נולדה אמי וחיה עד גיל שמונה, כאשר לפי סיפורה הטילה עליה המורה לדקלם שיר לכבוד שליט פולין המרשל פילסודסקי שבא לבקר בבית הספר, וכשלקחה אותה המורה לביתה כדי לשנן את הדיקלום, שמעה אמי את בעל המורה שואל אותה: לא מצאת מישהו אחר מלבד הז'ידובקה? וכשסיפרה זאת אמי לאביה הוא כעס כל כך ואמר: מספיק, עולים לארץ-ישראל. אולי לבעל האנטישמי של המורה אנו חייבים את הצלתם מציפורני הנאצים. אבל סבתי הגיעה מהעיירה מונסטרז'יסקה, ושם נותרה משפחתה, ושם חי גם הדוד רובין ומשפחתו עד שהוכרחו לעבור לעיירתו של עגנון בוצ'אץ'. בשבוע הבא אפגוש את רישק, בנו של הדוד רובין, והוא, הילד שגדל עד גיל עשר בבונקרים ובמקומות מסתור, ושסבתי סיפרה לי כשיצאו מן הבונקר הוא לא ידע ללכת, עד גיל עשר נאלץ לשכב בבונקר ולא ידע מהו משחק ילדים ומהי שמחת ילדים, ובשנת 1950, כשעלה לארץ בגיל שש עשרה, כך אמר לי רישק, התחילה אצלו הספירה מחדש ואת כל מה שהיה קודם הוא רצה רק למחוק ולשכוח, אבל הסכים לספר את סיפורו בחוג המשפחה לבנים ולנכדים, וכעת ניאות לספר גם לי את סיפורו, שהיכרתי רק בקצרה מדברים שסיפרה לי סבתי בתמציתיות. היא לא אהבה לבכות לידינו ולכן סיפרה רק מעט ממה שידעה. על דודה יצחק מרפלד ומשפחתו לא סיפרה לי. עכשיו אני יודעת מדפי העד של הדוד רובין שמסר ליד ושם חודש לפני שבאתי לעולם שהדוד יצחק נרצח במחנה הריכוז בלזץ בשנת 1943 בהיותו בן ששים, ושאשתו פייגה לבית אשכנזי נרצחה על ידי הגרמנים במונסטרז'יסקה בהיותה בת 58, שבתם הנשואה של יצחק ופייגה, פרידה קירשנר, שחיה עם בעלה בעיירה יזירז'אני Jesierszany נרצחה על ידי הגרמנים בשנת 1943, בהיותה בת 33 שנים. שאחיה משה, יליד 1913, נרצח בידי הגרמנים בשנת 1943 בבוצ'אץ', וששתי הבנות הצעירות בראנה בת השבע-עשרה ורוניה בת החמש-עשרה נרצחו גם הן בבוצ'אץ'. האם היו לאחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד ואשתו פייגה עוד ילדים, שאולי מי מהם שרד?  אני מאד מקוה שכן, כי הבדל השנים בין משה לבראנה גדול. אבל עדיין לא העמקתי לחקור. אולי נמצאו ניצולים ואולי עוד מילדיהם נספו ולא מצאתי. אבל כעת אני יודעת שסבא רבא שלי נרצח בידי הגרמנים וגם אחיו יצחק וגיסתו פייגה וארבעת ילדיהם פרידה ומשה ובראנה ורוניה נרצחו בידי הגרמנים. לכולם יש שם ולכולם היו פנים, ואני רוצה לזכור אותם ולדעת, כל מה שאוכל ללמוד ולזכור ולהזכיר. ארורים הגרמנים הרוצחים וארורים מלחכי פנכתם השוכחים והמשכיחים.

יום השואה תשע"ט

עוד מאמרים בנושא השואה תוכלו למצוא תחת התגיות שואה, הכחשת השואה, מלחמת העולם 2, נאצים, אדולף היטלר, דר שטירמר ועוד.

חנה קראל / הוכחות לקיום

את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.

מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  

ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים

בימים האחרונים ניסיתי ללא הצלחה להשיג את הנוסח האנגלי שאמור להיות הנוסח המקורי של ההצהרה שעליה חתמו ראשי הממשלות של פולין וישראל. בידי שני נוסחים עבריים, זה שהפיץ משרד ראש הממשלה, וזה שפורסם בעיתון "הארץ" (ובעיתונים עבריים נוספים) בידי גורמי מימשל פולנים. אין כמעט הבדל בין שני הנוסחים העבריים בתוכן, בעיקר הבדלי סגנון בין מתרגמים, ושניהם הם הכתבה מובהקת של שיח הכחשת השואה הפולני, שמעוות את האמת על השואה בצורה כה קשה, עד שהגורמים הישראלים המעורבים אפילו לא הבינו באיזו חומרה של הכחשת שואה מדובר כאן. כל הביקורות המוצדקות של היסטוריונים על המסמך המביש הזה, אפילו לא התייחסו לעניין החמור ביותר בו, תיאור השואה כ"פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי וכל הפולנים ממוצא יהודי".

על פי המסמך היו איפוא שתי קטגוריות של נרצחים: "העם היהודי" וכן "פולנים ממוצא יהודי". נראה שהחותמים מצד ישראל לא הבינו, בגלל גודל המופרכות, ש"פולנים ממוצא יהודי" הם יהודי פולין, שלמעלה משלושה מיליון מתוכם נרצחו בשואה. כבר כתבתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין" על כך שהפולנים מנכסים לעצמם את שואת היהודים וטוענים שנרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מונים את הנרצחים היהודים בשואה שהתגוררו בזמן המלחמה בשטח פולין הכבושה, וכן שלושה מיליון פולנים שנרצחו לטענתם, מספר כפול מההערכות המבוססות וניסיון ליצור שוויון כפול ומכופל בין גורל היהודים לגורל הפולנים: לטעון שמספר הפולנים שנרצחו זהה למספר היהודים שנרצחו, דבר שגם אינו נכון עובדתית וגם יוצר שוויון מדומה בין יהודים שנרצחו במפעל ההשמדה הנאצי לבין פולנים שמיעוטם נרצחו ורובם נהרגו במלחמה מתוך אוכלוסיה גדולה פי עשרה מן האוכלוסיה היהודית בפולין, שנרצחה כמעט כולה. כעת חתום ראש ממשלת ישראל על הצהרה שטוענת שהשואה איננה רק רצח של יהודים בשל יהדותם. השואה על פי המסמך היא גם רצח של פולנים. אמנם פולנים ממוצא יהודי, אבל פולנים. כנראה בגלל התופעה הלא מוכרת להיסטוריונים, אך קורמת במסמך הזה עור וגידים: "אנטיפולוניזם". מפעל ההשמדה הנאצי כולל איפוא רצח של העם היהודי, וגם רצח של פולנים.

אבל הנאצים, שאמנם בזו לעמים הסלאבים, הרוסים, הפולנים והסרבים, וראו בהם גזע נחות, אך לא אויב קיומי כפי שראו ביהודים, לא רצחו את יהודי פולין מפני שהיו פולנים, אלא מפני שהיו יהודים. בני משפחתי שנרצחו בפולין לא היו פולנים משום בחינה: מחוז גליציה שבו נולדו וגדלו וחיו השתייך עד מלחמת העולם הראשונה לממלכת אוסטרו-הונגריה, שקיבלה אותו מאתיים שנה קודם לכן, בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזר המחוז לידי פולין, לאחר מלחמת העולם השנייה סופח לברית-המועצות, ולאחר התפרקות ברית-המועצות הועבר לאוקראינה. סטניסלבוב, העיר שבה נולדה אמי, נמצאת כיום באוקראינה ונקראת איוונו-פרנקונסק, אבל בני משפחת אמי ואבי שנרצחו בשואה בגליציה לא היו לא אוסטרים ולא רוסים, לא גרמנים ולא פולנים ואף לא אוקראינים. הם היו יהודים שמחוזות מגוריהם עברו מיד ליד, איש מעולם לא ראה בהם דבר אחר מלבד יהודים, את אזרחותם הפולנית, במידה שהיתה להם כזאת, איבדו עם הכיבוש הנאצי, ורק לאחר הירצחם בשואה הועלו לדרגת פולנים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את מותם ולהציב את עצמה כקורבן הנאצים בדומה ליהודים, וכעת חתם גם ראש ממשלת ישראל על השקר הפולני הזה שאיננו אלא הכחשת השואה.

כל ההצהרה כולה נועדה למטרה זו: לגזור גזירה שוה בין יהודים ופולנים. היהודים סבלו מאנטישמיות? ובכן, גם הפולנים סובלים מ"אנטיפולוניזם". שזו לדברי המכון לזיכרון לאומי בפולין תופעה חדשה יותר מאנטישמיות, אבל לא פחות חשובה. כנראה שאנטיפולוניזם הוא תופעה מאד משמעותית, אם בגללה רצחו הנאצים שלושה מיליון "פולנים ממוצא יהודי".

לצד הכחשת השואה המהותית הזאת, נמצאות בהצהרה כל הטענות הפולניות המתכחשות לאנטישמיות הקשה בפולין, שהקלה על שיתוף פעולה של פולנים עם הנאצים ברמות שונות, עד כדי רצח יהודים בודדים שניסו להימלט מידי הנאצים בידי פולנים, ואף מעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות בידי קהילות כפריות פולניות. מנגד מוצגים הפולנים בהצהרה כמי שבעיקר פעלו לסייע ליהודים ולהצילם, כשבפועל מצילי היהודים היו מעטים ויחידים במינם, גם בגלל האיום הנאצי הכבד לרצוח את כל בני משפחתם של פולנים שסייעו ליהודים. אינני באה לפולנים בטענה על כך שרק למעטים מהם היה האומץ האדיר שנדרש כדי להציל יהודים, אבל עדיף שלא ינופפו בגבורתם, אם אינם רוצים שיזכירו להם כמה רבים היו הפולנים שהלשינו על יהודים והסגירום לידי הגסטאפו, גם אם לא הרגו אותם בעצמם, שגם זה קרה לא מעט.

רבים מיהודי פולין, כפי שקרה גם בארצות אחרות, התקשו לקבל את מעשי השנאה מצד שכניהם הפולנים שלצדם חיו, ולעתים קרובות היו ביחסים טובים וידידותיים עמהם לפני הכיבוש הנאצי, עוד יותר מכפי שהתקשו לקבל את רצחנות הגרמנים, שהיו זרים להם. לכאב היהודי על בגידת השכנים והידידים הפולנים, אין הפולנים מוכנים להתייחס כלל. את הפולנים המעטים שהצילו יהודים הם הופכים לנכס לאומי כאילו פעלו מטעם האומה הפולנית ולא בזכות עצמם. על הפולנים הרבים שרדפו, גזלו, הלשינו ואפילו רצחו, הם אומרים שאין לכך שום קשר למוצאם.

לפי הפתיח להצהרה הכל נפלא ביחסי ישראל ופולין, ויש זהות גמורה ביחס כלפי השואה, אין שקר גדול מכך. הפולנים תמיד ניסו לנכס לעצמם את הקורבן היהודי. באושוויץ הם ביקשו להקים כנסיה ולהציב צלבים, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי ולא באתר טבח המוני ביהודים. במשך שנים התריעו יהודים בפולין כנגד ההסתה האנטישמית של רדיו מריה. אבל רדיו מריה מקורב מאד למפלגה השלטת כעת בפולין. אין שום דבר משותף במבט ההיסטורי היהודי ובמבט ההיסטורי הפולני, שמלא בתכנים אנטישמיים, לעתים אפילו תכנים נאצים. אני זוכרת בזעזוע מיפגש עם היסטוריונים פולנים באוניברסיטה העברית בשנות התשעים, שבו למדתי מושג חדש "יודאקומונה", המקבילה הפולנית למושג הנאצי "יודובולשביקים". תחת הכותרת הזו מאשימים פולנים, כולל היסטוריונים רשמיים, את היהודים באחריות לדיכוי הקומוניסטי של פולין, ובנוכחות היהודים הם לא העזו לומר זאת במלים מפורשות, אך רמזו לכך, שבעצם היהודים אשמים בעוינות הפולנית כלפיהם ובתוצאותיה הרצחניות, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הסובייטים. במקרה זה הפולנים אינם מחילים על היהודים את הזהירות שהם דורשים לגבי עצמם, ומאשימים את כל היהודים בשיתוף פעולה של יהודים עם הקומוניסטים. כמובן שזו בעצמה האשמה אנטישמית-נאצית, שמזהה יהודים עם קומוניסטים. השנאה הפולנית ליהודים היא תופעה עתיקה בפולין, ואחראית לה הכנסיה הקתולית הפולנית והמסדר הישועי שפעל בפולין. עלילות דם הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, וגם הפוגרום בעיירה קיילצה ביולי 1946, שבו נרצחו 42 ניצולי שואה יהודים, התבסס על עלילת דם. גם כיום יש בפולין אנשים שמאמינים כי היהודים רוצחים ילדים ושותים את דמם, וזה מאד קשור למוצאם ולדתם. וכמובן, מאד מקובל בפולין של מפלגת החוק והצדק להאשים את היהודים בקומוניזם, ולהתעלם כליל מהעובדה שהמשטר הקומוניסטי בפולין רדף את היהודים עוד בשנות החמישים, ולאחר מלחמת ששת הימים בעצם גירש אותם מפולין. לאירועים אלה, שצרובים עמוק בלבם של יהודי פולין, אין זכר בהצהרה. רק מודגש בה שהיהודים מסכימים לכל מה שהפולנים טוענים על השואה. הם לא.

הזיכרון המשמעותי ביותר של אמי מפולין הוא שלקראת ביקורו של ראש ממשלת פולין באותם ימים, הגנרל פילסודסקי, בבית ספרם, בחרה בה המורה לדקלם שיר לכבודו, והזמינה אותה לביתה לערוך חזרות על הדקלום. בעלה של המורה שאל אותה אם לא מצאה מישהו אחר מלבד הז'ידובקה לדקלם לכבוד ראש הממשלה. אמי לדבריה סיפרה זאת לסבי והוא כעס מאד ואמר מספיק, עכשיו עולים לארץ ישראל. למרבה המזל הם עלו לארץ בשנת 1936. מאז שעלו סבי וסבתי לארץ, מעולם לא יצאו עוד ממנה. את פולין מעולם לא שבו לראות, ואני, שהייתי קשורה אליהם במיוחד, מעולם לא רציתי לנסוע לפולין, גם כאשר בני משפחתי האחרים נסעו לשם. איני חשה שום שותפות וחברות עם הפולנים, רק כעס וצער. איני מוצאת ביחסם אלינו שום כבוד ושום רגישות. רגישות יש להם רק לעצמם. כאשר מישהו אומר "מחנות ריכוז פולניים", למשל נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפולנים משתוללים מזעם, אבל אובמה, וגם אחרים האומרים זאת, מתכוונים אך ורק לכך שמחנות הריכוז הגדולים כמו אושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, וגם חלמנו ובלז'ץ, המחנה שבו נרצחו בני משפחתי, הוקמו בשטחה של פולין. אנחנו יודעים שאת המחנות הקימו והפעילו הנאצים, ושאת בני משפחתי רצחו הנאצים. את משפחת אחי סבתי רובין מרפלד, שהיה עורך דין פלילי, את אשתו פאני ובנו הרך רישק,  הציל פושע פולני שרובין ייצג. הוא סיכן את חייו כדי להציל משפחה יהודית, אולי דוקא מפני שהיה פושע. במשפחתי סיפרו שאחרי המלחמה רצחו אותו האוקראינים מפני שהציל יהודים. אני מספרת כל מה ששמעתי כלשונו. פעם חשבתי שיכולה להיות קרבת נפש בין קורבנות הנאצים היהודים והפולנים, אבל היום אני מבינה שזה איננו אפשרי. לא רק בגלל שהיו פולנים רבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם, אלא מפני שהתרבות הפולנית היא תרבות אנטישמית מאד, והיא איננה מאפשרת שום דיאלוג אמיתי, ומפני שהפולנים רוצים לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ולשם כך הם משתמשים גם באנטישמיות וגם בסתם שקרים. ההצהרה הזאת שחתומים עליה ראשי ממשלות פולין וישראל היא אחת מהשקרים האלה. הפולנים מנפנפים בה כמו פושע שקיבל זיכוי. אולי הם, שאינם יודעים דמוקרטיה מהי, חושבים שאם יבהירו לתושבי ישראל על איזה מסמך מביש חתם ראש ממשלתם, יעברו כל תושבי ישראל לדום וידקלמו את ההצהרה המבישה והשקרית הזו כאילו היתה תורה מסיני. אבל להצהרה הזו אין יותר ערך מהצהרה אווילית אחרת של מכחיש השואה בנימין נתניהו, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון. האמת, אמרה לי תמיד לוחמת הגיטאות המנוחה ברוניה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, והיא תחזור ותתנוסס מעל ההטעיות והשקרים.

גרמניה וחוק השואה הפולני: שתיקה כהסכמה?

עד כה גרמניה יצאה נשכרת מחוק השואה הפולני. היהודים הזועמים בצדק על ממשלת פולין האנטישמית, שמסתחררת יותר ויותר בהתבטאויות אנטישמיות שהאחת גרועה מהשנייה, ומתבוססת בהכחשת השואה, פורקים את זעמם על הפולנים באמירות הבל שהפולנים היו גרועים מן הנאצים, ושגרמניה מתמודדת עם העבר בצורה מכובדת יותר מפולין, שזה כמובן לא קשה במיוחד. אבל האם באמת גרמניה נוהגת בהגינות בעניין החוק הפולני? כל מה שהיה לקנצלרית מרקל לומר בעניין החוק המאיים בשלוש שנות מאסר על מי שייחס לעם הפולני שותפות ברצח יהודים, הוא ש"אנחנו כגרמנים אחראים למה שקרה בשואה במשטר הנאצי", ושאיננה רוצה להתערב בחוק של השכנים. מדוע איננה רוצה להתערב דוקא בחוק הזה? הרי ברפורמה שערכה פולין במערכת המשפט שלה, שבה העניקה לממשלה זכות לפטר שופטים, גרמניה בהחלט התערבה והיתה שותפה לאיום מצד האיחוד האירופי על פולין להשעות את זכות ההצבעה שלה במוסדות האיחוד, אם תחוקק חוקים שיחתרו תחת המשטר הדמוקרטי. בכלל גרמניה, כמדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באיחוד איננה נמנעת מהתערבות בענייניהן של מדינות האיחוד האחרות, כפי שיכולנו לראות במשבר הכלכלי ביוון, ופתאם דוקא בעניין חוק מזעזע שכל תכליתו למנוע דיון בשיתוף פעולה פולני עם הנאצים ברצח יהודים שהיה גם היה, פתאם גרמניה נתקפת שיתוק? גם זיגמר גבריאל, שר החוץ הגרמני מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שלישראל דוקא יש לו הרבה מה להגיד ולבקר, אפילו הצדיק את החוק הפולני והכריז ש"אין שום ספק מי אחראי למחנות הריכוז, הפעיל אותם ורצח בהם מיליוני יהודים אירופיים, כלומר הגרמנים", ובכך חזר בדיוק על הטענה הפולנית הצבועה, כאילו סיבת החוק היא שמישהו מכחיש כביכול את אחריות הגרמנים לרצח היהודים במחנות הריכוז, בעוד שהגרמנים כמו שאר העולם יודעים היטב, שסיבת החוק האמיתית היא המחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, למשל מחקריהם של ההיסטוריונים יאן תומס גרוס ויאן גרבובסקי, שחשפו את מעורבותם של פולנים ברצח יהודים בשואה ואכן לא במחנות הריכוז, אלא בכפרים ובעיירות שבהם התגוררו היהודים ושבהם נרצחו בהמוניהם, לעתים גם ללא מעורבותם של הנאצים. מחקרים אלה הציתו בפולין ויכוח ער ועודדו פירסומים נוספים בנושאים אלה, כמו ספרה של אנה ביקונט "אנחנו מידוובנה" שהביא גם את קולם של הרוצחים ומשפחותיהם. את כל אלה רוצה ממשלת פולין להשתיק, והסעיף בחוק המחריג דיון מדעי או אמנותי לא יסייע לעיתונאים ולניצולים שישמיעו את דבריהם. הוא גם לא עזר לחוקרים שהזכרתי, שכולם מותקפים ומאוימים בפולין "כמשמיצי המולדת", ולא בלי התייחסות למוצאם היהודי.

שתיקתה של גרמניה מקוממת במיוחד בהתחשב בכך שדוקא הגרמנים מרבים מאד בשנים האחרונות להדגיש את ממדי שיתוף הפעולה של העמים הכבושים על ידיהם ברצח היהודים, בבחינת "לא רק אנחנו", והנה דוקא בעניין החוק הפולני המחפיר, פתאם נשכחה מהם הטענה הזאת שהם מרבים כל כך לחזור עליה בהקשרים אחרים, מבלי שהם טורחים להדגיש שהם היו האחראים והמתכננים וההוגים של רצח העם היהודי.

בעבר הופתעתי מהמהירות שבה אימצו כלי תקשורת גרמנים את נוסחת השקר שתיארתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין", ושבאמצעותה מנסים הפולנים לנכס לעצמם את שואת היהודים ולהציג את עצמם כקורבנות השואה האמיתיים, ושמכתבתו אתמול של איוו מינסן ב"נויה ציריכר צייטונג" למדתי, שלמרבה החוצפה מפלגת השלטון הפולנית אף השתמשה בנוסחת שקר זו כנימוק לחוק האנטישמי שלהם: שפולין נמנית על הקורבנות הגדולים ביותר של הנאצים, וששה (כך!) מיליון איש, שהיו עשרים אחוז מאוכלוסייתה בזמן הכיבוש הנאצי, נהרגו. "באופן ראוי לציון", מעיר מינסן, "הם לא הזכירו שמחצית מהרוגים אלה היו לפני המלחמה יהודים בעלי אזרחות פולנית" (וגם הטענה שהיו שלושה מיליון הרוגים פולנים היא שקרית והומצאה רק לצורך ניכוס המספר ששה מיליון לפולנים). אבל כעת, יחד עם התמיכה למעשה של ממשלת גרמניה בחוק הפולני, אינני יכולה להימנע מהמחשבה, שהגרמנים, בדיוק כמו הפולנים, פשוט שמחים על כל צורה של הכחשת השואה ושל אנטישמיות שפוגעת ביהודים ומערערת על מעמדם כקורבנותיה המובהקים של גרמניה הנאצית, וגוזלת מהם אפילו את הזכות לגנות את הרוצחים.

השקר היותר גרוע של פולין

אני עדיין בהלם מהחוק שאושר אתמול בפולין, ערב יום השואה הבינלאומי, שאוסר לדבר על שיתוף פעולה של הפולנים עם הנאצים ברצח היהודים או על רצח יהודים על ידי פולנים בזמן הכיבוש הנאצי, לפעמים גם ביוזמה עצמאית של פולנים ולא בהוראת שלטונות הכיבוש. הרצון לאסור על עיסוק ודיון בפשעי הפולנים בזמן הכיבוש הנאצי באיום של מאסר, מזעזע בתוקפנות ובחוסר הבושה שמאפיינים אותו. אבל הסתרת פשעיהם של פולנים בזמן השואה, והיחס המכוער מצד פולנים רבים ליהודים הנרדפים – עולה לנגד עיני מראה הנהג הפולני שסיפר לקלוד לנצמן בסרטו "שואה" כיצד סימן ליהודים האומללים בקרונות הרכבת לטרבלינקה סימן של שחיטה על צווארו – היא רק חלק מניסיון סילוף ושיכתוב מקיף בהרבה, שבאמצעותו מנסים הפולנים, לא בלי הצלחה, לא רק להסתיר פרקים אפלים בהיסטוריה שלהם, אלא הרבה יותר מכך – לנכס לעצמם את אסונם של היהודים באמצעות שיווק של מסכת שקרים שרבים, גם אנשים מלומדים בישראל, קונים ללא ביקורת וחוזרים על השקר שמפיצות ממשלות פולין כבר שנים בניסוח הבא: "במלחמה נרצחו ששה מיליון אזרחים פולנים". כל כך נשתרש השקר הנאלח הזה, שגם אצל מלומדים ועיתונאים ישראלים אני קוראת מדי פעם שבשואה נרצחו ששה מיליון יהודים ו"ששה מיליון אזרחים פולניים", שכוללים כמובן למעלה משלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה, ואני תוהה אם הכותבים כך מודעים לכך, שקודם כל הם סופרים פעמיים את היהודים שנרצחו בשואה, פעם כ"אזרחים פולנים" ופעם כיהודים, שזו הספירה הנכונה, כי היהודים נרצחו כיהודים, לא כ"אזרחים פולנים", שכן איבדו את זכויות האזרח וגם את זכויות האדם שלהם עם הכיבוש הנאצי, ודבר שני, שגם אם מתייחסים לרצח של כשלושה וחצי מיליון של יהודי פולין כאל "רצח אזרחים פולנים", עדיין לא נרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", והמספר הזה לא רק שהוא ממציא קטגוריה שאיננה קיימת, כי הנאצים לא רצחו אזרחים פולנים באשר הם אזרחים פולנים – הם רצחו יהודים ומסתירי יהודים והם רצחו גם קומוניסטים ומתנגדים פוליטיים – שלושה מיליון נרצחים פולנים הוא מספר מומצא שנועד להציג תמונה מסולפת, כאילו מספר הקורבנות הפולניים במלחמה זהה למספר הקורבנות היהודיים, דבר שאין לו שחר. ההערכות המבוססות יותר לגבי מספר הקורבנות הפולניים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי פולנים שנרצחו במלחמה, מאתיים אלף מתוכם במרד הפולני שפרץ כאשר הצבא האדום כבר התקרב מאד לבירה ורשה. במשך כל השנים ניסו הפולנים לטעון שבאושוויץ נרצחו ארבע וחצי מיליון איש ושלושה מיליון מתוכם היו פולנים, במטרה לטעון שמספר הפולנים שנרצחו שוה למספר היהודים שנרצחו, אבל מידע מבוסס יותר מצביע על כך שבאושוויץ נרצחו כמיליון וחצי איש, כמעט כולם יהודים. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות של הכנסייה הקתולית בפולין להציב באושוויץ צלבים ואפילו לבנות שם כנסיה, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי, שכך מנסים הפולנים וגם הכנסיה הקתולית להציג את השואה: כרצח של קדושים נוצריים באשר הם נוצרים, למרות שבפועל היתה הכנסיה הקתולית בת בריתו של המשטר הנאצי, וכרתה עמו כבר ביולי 1933 את הסכם הקונקורדט שהעניק לה חופש דת בתמורה להסכמתה בשתיקה לרצח היהודים, על ידי מי שיהיה לימים האפיפיור פיוס השנים-עשר. גם לו נרצחו בשואה שלושה מיליון פולנים, דבר שכלל איננו נכון, אי אפשר היה ליצור הקבלה בין גורל יהדות פולין שנמחתה מעל פני האדמה כמעט ללא שריד ופליט, לבין גורל הפולנים, שרבים מהם נרצחו, אבל רוב מתיהם נהרגו במלחמה, וזה שונה מאד מבית החרושת השיטתי לרצח יהודים שניהלו הנאצים על אדמת פולין. פולין לא רק אוסרת ומאיימת על מי שחושף מעורבות פולנים ברצח יהודים ובהסגרתם לנאצים, אלא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים על ידי מסכת שקרים של ניפוח מספר הפולנים שנהרגו במלחמה, לאו דוקא נרצחו, לכפול ממספרו האמיתי, וחיבורו למספר היהודים הפולנים שנרצחו ברצח יזום למטרת השמדת העם היהודי ליצירת קטגוריה מומצאת של "אזרחים פולנים" שלא היתה קיימת כלל מבחינת הנאצים, שהפרידו לחלוטין בין הפולנים לבין היהודים שנכלאו בגטאות, ואת אלה מהם שלא גוועו בגטאות מרעב ומחלות, רצחו ביריות או בתאי הגזים. הנאצים אמנם בזו לכל העמים הסלאבים, ורצחו באכזריות פולנים שהתנגדו לכיבוש הנאצי או הסתירו יהודים על כל בני משפחותיהם, אבל לא היתה להם שום תכנית ושום כוונה להשמיד את העם הפולני כפי שהתכוונו למחות את העם היהודי מעל פני האדמה, וכל ניסיון פולני ליצור הקבלה בין גורל הפולנים לגורל היהודים, ובמיוחד על ידי האמירה השקרית והמתחכמת שהנאצים "רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", במטרה לנכס לפולנים את גורל היהודים, הוא צורה שפלה במיוחד של הכחשת השואה.

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

הדבר הטוב ביותר בסרטו של אבי נשר "החטאים" הוא, שבעקבות הצפייה בו הורדתי סופסוף מהמדף את הספר "ואולי השמיים ריקים" שערכו שוש אביגל ואלה שריף מתוך רשימותיו של אביהן ברוך מילך, שעל סיפורו מתבסס הסרט, וקראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו. מאז צאתו לאור, לפני כשמונה-עשרה שנים, עמד הספר על המדף ולא העזתי לקרוא בו, ביודעי כמה נוראה עדות השואה הזו, שאת רובה כתב ברוך מילך סמוך להתרחשות הזוועות המתוארות בה, בעת שהסתתר אצל משפחת ז'ילינסקי הפולנית בכפר צ'רבונוגרוד הסמוך לטלוסטה, שם החביאו אותו אם המשפחה, אלמנה ואם שכולה, ובנותיה, ודאגו לו במסירות תוך סיכון חייהן, עד שהצבא האדום הגיע לאיזור ושיחררו מהכיבוש הנאצי. ועוד סיבה היתה לאימה שחשתי מקריאת הספר, שמתאר בפירוט את שואת יהודי פודהייצה וטלוסטה שבגליציה המזרחית, מעט צפונה מנהר הדנייסטר, שרק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, מדרום לדנייסטר, בעיר סטניסלבוב, נרצחו בני משפחתם של סבי וסבתי, ששנים ספורות קודם לכן עלו למזלם לארץ עם אמי ואחותה, ומעט צפונה משם, בעיירה פרמישלני, נרצחו אחד עשר אחיה ואחיותיה הגדולים של סבתי מצד אבי, עם כל בני משפחותיהם, ורק בן אחד של אחיה הבכור, שלמה הכהן-נס, שהתגייס לצבא הרוסי, ניצל ועלה לימים לישראל. הסיפור שמספר ברוך מילך הוא גם סיפור הרצח של משפחתי בשואה, שמעולם לא היה לי האומץ לחקור לעומקו, אבל בקוראי את זוועות סיפורו ידעתי, שכך אירע גם לבני משפחתי.

משברי שיחות בעברית בלולה ביידיש של בני משפחתי הבנתי עוד בילדותי שבני משפחתנו המורחבת בסטניסלבוב נרצחו בשלב די מוקדם של המלחמה, ובבגרותי קלטתי את שמו של מחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו נשלחו יהודי גליציה להשמדה, וסברתי ששם נרצחו. אבל היה עוד סיפור נורא ששמעתי מסבתי, על חזן שחיילים נאצים הפשיטוהו עירום בשלג, ואילצוהו לשיר בעוד הם מכים על ראשו בקתות רוביהם עד שנפל ומת. מאוחר יותר שמע אחי את הסיפור מפי סבתי ולדבריו היא אמרה שהיה זה אביה שנרצח כך. כשהשווינו, אחי ואני, את הגירסאות בבגרותנו, כבר לא היתה סבתי בין החיים ולא יכולנו לברר מהי הגירסה המדויקת. סבתי שמעה את הדברים מפי בני משפחתה שניצלו ועלו לארץ אחרי המלחמה. אחי סבתי רובין מרפלד, עם אשתו פאני, פאנצ'ה בפינו, ובנו הרך רישק, הוסתרו בבונקר ושרדו, וכשיצאו מן הבונקר לא היה רישק הקטן מסוגל ללכת. מסתירם ומצילם היה פושע פולני שהדוד רובין, עורך-דין פלילי במקצועו, הגן עליו. לאחר המלחמה רצחו אותו האוקראינים בגלל שהציל יהודים. כך שמעתי מבני משפחתי.

כעת אני קוראת ברשימותיו של ברוך מילך כי לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות ביוני 1941, לא ראו בעיר מגוריו טלוסטה חיילים נאצים במשך ששה שבועות, ובאותו זמן השתוללו האוקראינים ורצחו את היהודים בכפרים השכנים. "פה ושם ניסו בודדים, מאנשי האינטליגנציה האוקראינית, לעצור את ההמון המתפרע. ביניהם היו הכומר המקומי ומנהל הבנק בעיר. בערים אחרות באזור – לבוב, טרנופול, צ'ורטקוב, בז'ז'נה וסטניסלבוב – נערכו פוגרומים נוראים: ריכזו את היהודים בתוך בתי הכנסת ושרפו אותם חיים."

ריכוז היהודים בתוך בתי כנסת ושריפתם חיים הוא מנהגם של פורעים נוצריים ביהודים מאז ימי הביניים, באירופה כולה. הצלבנים נהגו כך ביהודי אירופה בדרכם לארץ הקודש, וגם ביהודים שחיו בארץ-ישראל, שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. כמו עלילות הדם עבר הנוהג הזה מדור לדור עד הנאצים, ולא נשאר, כפי שרוצים להניח, מוגבל לימי-הביניים.

מילך מספר שגם בטלוסטה פשטו האוקראינים בגרזנים על הבתים והרגו ופצעו עשרות יהודים. לאחר מכן הגיעו חיילים הונגרים ששדדו ואנסו, ורק אחריהם הגיעו הגרמנים, ומיד הצטרפו למעשי הטבח ביהודים, יחד עם הלאומנים האוקראינים.

עכשיו אני חושבת, האם בני משפחתי או חלקם נרצחו בעצם בידי שכניהם האוקראינים, עוד לפני שהגיע הצבא הנאצי לסטניסלבוב? ולאמי היתה מטפלת אוקראינית בילדותה, וממנה למדה לדבר את השפה. בסיפוריהם של בני משפחתי שניצלו נזכרו האקציות של הנאצים, ומחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו הובלו ובו נרצחו גם חלק מבני משפחתו של ברוך מילך. אך רבים רבים, כך ברור מרשימותיו של מילך, נרצחו עוד בעיירותיהם, בידי שכניהם ומכריהם.

אם מסיפוריהם של בני משפחתי עלתה תמונה של השמדה מאורגנת היטב בידי הנאצים: אקציות של איסוף יהודים והריגתם במכונות ירייה והטלתם לבורות שהוכנו מראש, או איסופם ושילוחם למחנה הריכוז בלז'ץ כדי שיומתו שם, הרי מרשימותיו של ברוך מילך עולה תמונה מזוויעה של רצח יהודים ספוראדי שקדם לרצח המאורגן והוסיף להתקיים לצדו: השתוללות של פורעים מקומיים וחיילים הונגרים וגרמנים שרוצחים יהודים בכל מקום, משפחות שלמות, וממציאים להם שיטות רצח מטורפות כמיטב דימיונם: מרגע שהסתלקו הסובייטים הותר דמם של היהודים, והכל טובחים בהם להנאתם. במהרה פורצות גם מגפות שמפילות בהם חללים.

זהו זמנם של האכזריים שבבני האדם, וגם בין היהודים מגייסים את האכזריים והמושחתים מכולם. "למנהל המשטרה היהודית התמנה בחור יהודי אכזר ומופרע שסבל ממחלת הנפילה. הוא גרם סבל רב לקהילה ואף הוציא במו ידיו את הוריו ממקום מחבואם בבונקר, בעיצומה של אקציה פתאומית, והביא אותם למקום החיסול בבית-הקברות."

באוגוסט 1942 מתחילות בטלוסטה האקציות המאורגנות והמשלוחים לבלז'ץ. אבל הרציחות הספוראדיות, להנאת הרוצחים, נמשכות:

"ארבעה אנשי גסטאפו השתכרו מן הוודקה שסיפק להם היודנרט. אחרי השתיה יצאו העירה להשתולל. הם ירו באוויר בתת-מקלעים וצלפו בעורבים שעל מגדל הכנסיה. אחרי כן הלכו ליודנרט ודרשו כמה עשרות יהודים "לקינוח", כדבריהם. מכיוון שלא סיפקו להם את הקורבנות מיד, נכנסו לשלושת הבתים הקרובים, הרגו ארבעים וחמישה יהודים ועזבו את העיר בשירה קולנית."

זו אותה ההנאה שברצח, העונג שרוו הנאצים מרצח היהודים, שדניאל גולדהגן היטיב לתאר והגרמנים זעמו על התיאור הזה, שבניגוד לסיפור שהם מעדיפים לספר, כיצד הוכרחו לרצוח יהודים בניגוד לרצונם, מדגיש עד כמה היה רצח היהודים מעשה של בחירה ועונג, ועד כמה התקשו הנאצים לשבוע ממנו. ללא כחל ושרק מתאר מילך את תוצאת הטבח, משפחות שלמות, נשים, גברים וטף מרוטשים. קשה מנשוא לקרוא את הדברים. הרבה עדויות וסיפורי שואה קראתי, ועדות זו היא מהקשות והנוראות ביותר שהזדמן לי לקרוא במשך השנים. ללא כל יומרות ספרותיות, כדי להותיר עדות במקרה שלא ישרוד, כדי להנציח את הנרצחים ולבוא חשבון עם מעניהם ורוצחיהם, וגם כדי להוקיר תודה לבנות משפחת ז'ילינסקי שהצילוהו ולבקש מקרוביו בארץ ישראל לגמול להן על מעשיהן, מספר ברוך מילך ללא כחל ושרק את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו ואת אשר חוה מבשרו, את מותם של בני עירו ושל בני משפחתו הקרובה, תחילה חמותו וגיסתו הצעירה באקציה עם בנו בן השלוש שנקבר חיים, ואחר כך רצח אשתו ואשת גיסו, וגם את יסורי החיים במסתור, לעתים מואס בחייו ובכל זאת נלחם עליהם וחרד להתגלות, עד שהגיעו החיילים הסובייטים, וגם אז לא מצאו היהודים שלוה ומנוח, עד שהגיעו לארץ ישראל, וכמו משפחתי השתקעו גם הם בעיר חיפה, שאליה הגיעה ספינתם.

למרות שאיננו מתיימר להיות סופר, יש לכתיבתו של ברוך מילך הכוח לקחת את קורא רשימותיו אל הבונקרים הנוראים, הבורות, האורוות ועליות הגג שבהם הסתתרו הוא וקרוביו ויהודים אחרים, כמעט ללא רגע של מנוחה, בפחד תמיד מחיפוש מקרי או בעקבות הלשנה, או מכך שבעלי הבית יחששו להחביאם עוד וישלחו או יסגירו אותם, ובכל זאת בתחושה ששפר מזלם, לאחר שחזו בקרוביהם נרצחים בדם קר ונקברים חיים. וגם את השיחרור נטול השמחה הוא מתאר, כאשר מגלים הניצולים המעטים כי לא נותר להם קרוב ומודע, כולם נרצחו, ובתיהם נהרסו או עברו לידי אחרים, חלקם מלשינים ורוצחים שרצחו וגם ירשו, ואיש איננו שמח על כך שנותרו בחיים, ולבד מתחושת הבדידות הם חשים אשמה על שלא הצליחו להציל איש מקרוביהם, והמעטים שהצליחו בכך, כמו האיש שהחביא את אשתו ושני ילדיו במחבוא שחפר ביער ומדי לילה יצא לכפרים להביא להם אוכל, וכך שרדו כולם עד תום המלחמה, דומים בעיניו של מילך לגיבורים מן האגדות, שלא לדבר על מי שהצליחו להרוג נאצים, מעשה של התאבדות, שהוא משתוקק לעשות לאחר המלחמה, ואפילו מצטייד לשם כך באקדח, שכצפוי לעולם איננו יורה בו.

למרות שחשב שלא יוכל לשוב לחיים, חוזר ברוך מילך במהרה לעבוד במקצועו כרופא, ובין הניצולים הוא פוגש את לוסיה היפה והצעירה ממנו בשנים שהוא נושא לאשה ומוליד עמה את בתם הבכורה רוזה'לה, היא שוש אביגל. שנים אחר כך, בארץ, נולדת אחותה אלה, והן מכירות את אביהן כאדם נוקשה וקפדן. נוראים הם דבריה של שוש אביגל במבוא על אביה: "גדלתי בביתו של איש מת, איש חכם וחזק, אבל מת". סיפורי השואה נוכחים בביתם כל העת, אבל רק כשהן קוראות את רשימותיו של אביהן, מתברר להן כמה מעט הן יודעות.

בדיוק אותם הדברים אני יכולה לומר על עצמי: גדלתי מוקפת בסיפורי שואה, אבל כל כך מעט אני יודעת על גורל משפחתי. וגם מפחדת לדעת, מה בדיוק אירע לאנשים שאת פניהם אני מכירה היטב מן התמונות בשחור לבן ששמרה סבתי באלבום.

רק עכשיו אזרתי עוז לקרוא את הספר הזה שמונח אצלי כמעט עשרים שנה, אחרי שצפיתי בסרט "החטאים" של אבי נשר ולא אהבתי אותו. אם כבר בוחרים לספר סיפור אמיתי, מוטב לדעתי להסתפק באמת כפשוטה.

אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

רשימה ראשונה

רשימה שנייה: חלום אחשוור של ברוך מילך

רשימה שלישית: כתב המחילה של הסרט "החטאים"


ברוך מילך / ואולי השמים ריקים, יד ושם, 1999