זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

חיזור

 

היא חשבה שבתה מתקשרת, אבל להפתעתה זה היה ההוא שלמד איתה בתיכון, והוא אמר שהוא מנסה לתפוס אותה כבר הרבה זמן, ושהיא האדם היחיד מהתיכון שהוא רוצה לפגוש. היא לא הבינה למה רצה לפגוש אותה, אבל הסתקרנה ואמרה לו שהוא מוזמן לבוא אליה, ואחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שהוא יגיע לעיר שלה ויבוא אל ביתה בארבע אחר הצהריים. בבוקר היא הלכה לשוק וקנתה דגי ים וירקות ובישלה ארוחה שמתאימה לחולי לב, כי הוא אמר שעבר שני התקפי לב וזה די זעזע אותה. אבל כשהוא בא הוא אמר שהוא לא מסוגל לאכול, למרות שדגים זה הדבר שהוא הכי אוהב, ורק שתה כמה משקאות אלכוהוליים שהביאה ממה שהיה לה בארון, אחרי שענה לשאלתה שהוא שותה אלכוהול, והרבה. למרבה המזל שכחה מבקבוק הוויסקי הכמעט מלא שהסתתר שם.

ואז הוא אמר כמו מישהו שלמד בעל פה מה לומר, שהם עברו יחד כמה חוויות סוערות, ושאל אם היא זוכרת שהיתה לו תקרית עם אבא שלה. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא אמרה דבר, כאילו לא זכרה שכשהיתה חולה מאד, במחלה שאנשים חשבו שכבר עברה מן העולם, הוא בא כאילו לבקר אותה, התיישב על מיטתה ומבלי לומר דבר דחף את ידו לתחתוניה. זה היה בתחילת השמינית. היא היתה חולה מאד במשך כמה שבועות, בהתחלה היתה בסכנת חיים, וגם כשמצבה השתפר מעט, התקשתה לעמוד על רגליה או לעשות משהו מלבד לשכב חסרת אונים במיטתה. אחר צהריים אחד הוא בא, התיישב על מיטתה ודחף את ידו לערוותה, והיא לא התנגדה, לא דיברה ולא זזה, ואז אביה שהיה בחדר הסמוך, בא ואמר לו ללכת הביתה. אחר כך אמר אביה: מחליפים, פעם זו, פעם זו, כי בפעם קודמת בא לבקר אותה יחד עם חברתו הרשמית. היא לא ידעה אם אביה כועס מפני שהיתה לו חברה, או בגלל מה שעשה לה. גם אחרי שהלך הביתה היא לא זזה ולא דיברה.

את זוכרת, הוא אמר לה כעת, שלמדנו לבחינה, והזכיר עוד שתי בנות שלמדו איתם כביכול לבחינה באותו יום, משהו שאולי קרה בזמן אחר, כי הרוצה לשקר מרחיק עדותו, ואז הן הלכו ו"את חשפת  את עצמך בפניי, ואני הייתי רגיל לחיזור, ובכלל היתה לי חברה..." – היא כמעט נחנקה כשאמר את המשפט הזה, "הייתי רגיל לחיזור" – לדחוף את ידו לערוותה? חיזור?  "ואז אבא שלך בא ואמר בשקט, בלי כעס: "אני חושב שאתה צריך ללכת הביתה." לפחות את מה שאמר לו אביה הוא ציטט במדויק. אלה היו דבריו היחידים שלא היו שקר. כן, היא אמרה, ככה בדיוק היה אבא שלי, ולרגע התגעגעה לאביה שמת מזמן, ולא היה עוד בסביבה כדי לזרוק אותו מהבית. כשסיים להעביר את המסר הבחינה בפניו במעין חיוך, כמעט עווית, של רשעות וזדון שהחרידה אותה. "היית חרמן" היא אמרה. זה לא סותר, הוא אמר. בשביל זה הוא בא, היא חשבה לעצמה, בשביל זה התחנחן שהוא רוצה לפגוש רק אותה, יותר מחמישים שנה אחרי שכפה את עצמו עלי, ועשה לי מה שעשה, הוא בא להגיד לי שהוא היה צדיק תמים ואני זונה, שהוא היה נער תמים וחסוד שרגיל לחיזור, ואני חשפתי את עצמי לפניו ופיתיתי אותו - אולי התכוון לכתונת הלילה הלבנה עם הרקמה הסגולה שלבשה במיטת חוליה. היא היתה המומה משקריו, מרשעותו, מכך שלא די שמעולם לא ביקש ממנה סליחה, עוד בא אחרי יותר מחמישים שנה לסלף את האמת ולהעליל עליה עלילה. לכן אמר שרק אותה הוא רוצה לפגוש, כדי שתסכים להיפגש איתו, והוא יוכל לשוב ולפגוע בה, לאנוס את זכרונה ותודעתה. היא תהתה אם אפשר לכנות את מה שעשה לה אונס, ונזכרה בעיתונאית האמריקאית שנעצרה במצריים, ואמרה שהסוהרים אנסו אותה בידיהם. גם הוא אנס אותה בידו, והוא עשה את זה במיומנות רבה, והיה ברור שתיכנן הכל מראש ובא למטרה זו, ושעשה את זה גם לנערות אחרות לפניה. והיא מעולם לא התלוננה ולא אמרה לו דבר, וגם עכשיו שתקה ולא הרגישה שום רצון לומר לו מה באמת קרה, ומה באמת עשה לה. היא רק שתקה, והוא נראה מרוצה. אפילו לא אמרה לו שבעצם אביה רתח מכעס, ורק אדם כמוהו, שאטום לגמרי לרגשות הזולת, יכול היה להחמיץ זאת.

הוא גם אמר שהיתה מאד מוזרה ופעם שכבה על דשא בין העצים ואמרה לו שאם מביטים זמן רב למעלה לצמרות הן נראות כאילו התחברו זו לזו והוא שכב לידה וראה שבאמת הן נראות כאילו התחברו זו לזו. גם את זה אמר כאילו הטיח בה איזו אשמה והיא אמרה שבאמת הרבתה לעסוק באותם ימים ביוגה ומדיטציה. היא לא זכרה את מה שתיאר, אז לא ידעה אם זה קרה או לא קרה. הוא אמר גם שניסתה להתעלס איתו פעם, וזה קרה באמת, כשמצאה את עצמה מטיילת איתו בעמק, היא לא זכרה איך הגיעו לטייל ביחד, אחרי שכבר הבריאה ממחלתה, וחזרה להסתובב וללכת, אבל היתה משוכנעת שלקח אותה לטיול כדי להתעלס איתה, ורצתה שיתעלס איתה באמת, כמו עם נערה נחשקת, ולא כמו עם בובה, כי עדיין השלתה את עצמה שדחף את ידו לערוותה מתוך תשוקה או משיכה, וקיוותה לחלץ ממנו עדנה ורוך שימחקו את עלבונה, אבל הוא היה קר ומנוכר כאבן ורק הכאיב לה, והיא נאלצה להבין שמה שהניע אותו לדחוף את ידו לתחתוניה כשהיתה חולה כל כך, היה דבר מה הרבה יותר אפל ומרושע.

כשליוותה אותו החוצה קנה ושתה בלגימה אחת בקבוק בירה, ושאל אותה אם גם היא רוצה. היא ממש לא רצתה. הם פגשו מכרה שלה והיא הציגה אותה לפניו, ורק בדיעבד נזכרה שלא הציגה אותו בפני המכרה. הם דיברו קצת על המצב הפוליטי והוא אמר שצריך לשים מטעני נפץ לשרי הממשלה והמכרה הביטה בו מזועזעת בעיניים קרועות לרווחה, והיא היתה נבוכה. אחר כך ישבו בגינה ודיברו בגנות הממשלה והוא אמר שבגלל זה הוא מעלים מס בכיף ובכמויות, והיא אמרה שהיא לא מרוויחה די כסף כדי לשלם מסים ולכן אין לה מה להעלים. משום מה הרגישה שעושרו עומד לחובתו, ועוניה עומד לזכותה. היא לא אמרה לו ששנאה מעלימי מס, כי חשבה שמי שמעלים מס פוגע בציבור, ושמי שמשקר ומעלים מס עושה את זה למען עצמו ולא נגד הממשלה. לרגע הוא נאנח עמוקות וכשהביטה בו אמר שטוב להיות צעיר, והיא אמרה שדווקא עכשיו הכי טוב לה, בזקנתה, שאין כבר מי שיציק לה, ואם היא צריכה עזרה, היא מבקשת מבנותיה, וזה בסדר. כן? הוא שאל כלא מאמין, והיא חשבה שלחיים יש דרך משלהם גם לפצות וגם להעניש. כששאל אותה במה היא מאמינה, אמרה לו שהיא מאמינה שאנשים רעים בסוף נענשים על רשעותם, וגם על דבריה אלה הוא הביע פקפוק ותמיהה.

הוא חזר ושאל אם הם יכולים לשבת באיזה בר או בית-קפה שהיו רבים כאלה בסביבה, אבל היא אמרה לו שאם עליו לנהוג הביתה, עדיף שלא ישתה עוד, כי כבר די והותר שתה, והוא אמר נכון. זו היתה העקיצה היחידה שהרשתה לעצמה. אחרי שנסע כעסה על עצמה שלא אמרה לו מה באמת זכרה ומה באמת חשבה. עכשיו כבר לא יכלה לחשוב עליו אחרת, אלא כעל מי שאנס אותה כשהיו בתיכון וכעת, אחרי יותר מחמישים שנה, ביקש לבוא אליה כדי לומר לה שהוא צדיק תמים, והיא זונה, ושבכל מה שעשה לה, בעצם היא אשמה. אבל אנס שאומר לנאנסת שהוא צדיק והיא זונה, חשבה לעצמה, זו הקלישאה הכי עתיקה.  

השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

וצרחת בחגך

 

השירה היתה כל כך חזקה שהיא נשמעה היטב מעבר לכביש ולגינת המשחקים. חשבתי שאולי עורכים בגינת המשחקים אירוע עם רמקולים, אבל כשירדתי לגינה בחצות הלילה הבנתי שהקולות מגיעים מהדירה העליונה בבניין שמעבר לכביש, והם אינם נזקקים לרמקולים. ושמחת בחגך, והיית אך שמח, הם שרו בקולי קולות, והגבירו עוד ועוד את קולותיהם שקרעו את הלילה. היה ברור שהם מנסים להרעיש ככל האפשר, בליל שבת שבאמצע החג, כשאיש לא יוכל לבקש להנמיך את הקולות, להתחשב בשכנים. לכאורה הם חגגו את חג הסוכות, אי אפשר להתלונן על זה, ובכל זאת, אפשר היה להרגיש שהם רוצים שכולם מסביב ירגישו כמה שמח להם, למקרה שמישהו מעז להיות עצוב. מאז הטבח גם עצב ושמחה הם פוליטיים.

כמה פעמים בירכו אותי ב"חג שמח" מהדהד, והתקרבו אליי קצת יותר מדי. כולם היו צעירים דתיים בבגדי שחור ולבן. המשותף לכולם היה שאינני מכירה אותם כלל. הם לא בירכו אותי מתוך ידידות, כמו השירה בקולי קולות, גם הם העבירו מסר: המצב נפלא. הטבח, המלחמה, שורת ההרוגים האינסופית, החיילים הצעירים שנהרגים לעשרות, החטופים שנמקים בשבי, וכל אלה שאינם מוכנים להתעלם ולשכוח, את כל אלה אנחנו נחריש בקול ענות. את שמחתנו נכפה עליהם בכוח, כי אנחנו בשלטון ואנחנו חוגגים את שלטוננו ודורכים על מתנגדינו. זה היה המסר, שנעטף בשמחת חג כפי שעוטפים מטוס לצורך הסוואה, אבל קווי מתארו בולטים מתחת למסוה.

גם בפורים העצוב מישהו דחף את פרצופו אל פני וקרא: "חג שמח". וראש עיריית ירושלים משה ליאון, מי שהחל את הקריירה כראש לשכתו של ראש הממשלה נתניהו ואח"כ כמנכ"ל משרד ראש הממשלה נתניהו, החליט שדווקא השנה חייבים לקיים את העדלאידע שלא התקיימה למעלה מארבעים שנה. מוכרחים להיות שמח. אם אנשים יחשבו על הטבח ויתעצבו ללבם, הם עלולים גם לחשוב על כך שראש הממשלה אחראי להפקרת האזרחים לטבח, וזה לא רצוי. מוכרחים לשמוח, ואם לא ישמחו מרצונם נכריח אותם.

יום אחד הופיעה במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה קבוצת אנשים שביקשו לערוך טקסים דתיים. הם ביקשו לערוך הבדלה בשולי העצרת של מוצאי שבת. באותה שבת הסתיימה צעדה של כמה ימים, והצועדים זרמו לכיכר צרפת ומילאו אותה עד אפס מקום. הקבוצה החלה לערוך הבדלה קולנית, והמשיכה בפיוטים. בינתיים התחילה העצרת ואנשים עלו לנאום. קבוצת המבדילים לא חדלה מלשיר בקולי קולות כאילו לא חשו שהם מפריעים לעצרת, עד שאנשים התמלאו זעם והשתיקו אותם. למרבה השמחה אחרי זמן קצר שבו לא זכו להיענות שציפו לה, נעלמו מהמאהל כלעומת שבאו.

גם בסרטון שבו הודיע נתניהו שלא נפגע מהכטב"ם שנשלח לדברי האיראנים אל ביתו בקיסריה ופגע מאד קרוב לבית, הוא היה מדושן עונג, ודיווח בצהלה על מלחמת התקומה, שכך הוא קורא למלחמה שפרצה בעקבות הטבח. כפי שלקבוצת תומכיו שמנסים לייאש את משפחות החטופים ולסכל את מאבקם לעסקה לשחרור חטופים קוראים פורום תקוה. הוא מאמין כנראה שאם יקרא שוב ושוב למלחמת ההפקרה והחורבן מלחמת התקומה, כולם ישכחו למה פרצה המלחמה ומי האשם. אבל לא ישכחו, כי אי אפשר.

אי אפשר להכריח אבלים לשמוח, והאבלים הם רבים, וחלקם הפכו אבלים בעצם הימים האלה. פצעם מדמם ומכתם טרייה. אפשר לרקוד סביבם, אפשר למשוך אותם אל מעגל הרוקדים בכוח. אי אפשר לגרום להם לשמוח כשהשמיים נפלו עליהם.

השמחה צריך שתבוא מבפנים, וזה לא יקרה כעת. עוד המכה טרייה, עוד הבית שרוף וחרב, עוד הגופות חמות. לא נוכל עוד לשמוח בשמחת תורה כאילו דבר לא קרה. פשוט לא נוכל.

אין שמחה שיכולה להשכיח את האסון, והאצבע בעין רק מנכיחה אותו יותר, מגבירה את הכאב.

מוטב היה להם שיזמרו חרישית. לפחות לא היו מעוררים כעס וחימה.

נאום נתניהו בטכס הזיכרון לטבח

 

לא צפיתי אתמול בטכס הזיכרון לטבח שמחת-תורה שאירגנה מירי רגב. אחרי הצפייה בטכס היפהפה שאירגנו ניצולי הטבח ומשפחות הקרבנות, העדפתי לכבות את הטלויזיה. ובכל זאת הצליח נאומו של בנימין נתניהו בטכס, שלא שמעתי, רק קראתי את תוכנו בעיתון, לקומם אותי. שני דברים שאמר נתניהו קוממו אותי במיוחד, שתיהן אמירות שיש בהן הונאה וגניבת דעת.

האמירה האחת: "כל עוד חטופינו בעזה, נוסיף להילחם. לא נוותר על אף אחד ואחת מהם. אני לא אוותר."

התנאי לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה בעזה. לומר שכל עוד החטופים בעזה נמשיך להילחם, פירושו שכל עוד יש חטופים חיים בעזה, ימשיך נתניהו לסכל כל עסקה לשחרורם על ידי סירוב לחדול מלחימה, ובכך יביא על החטופים מוות, כפי שכבר הביא על עשרות מתוכם. המשך האמירה הוא הונאה וגניבת דעת. אם לא נפסיק להילחם כל עוד חטופינו בעזה, אנו גוזרים עליהם מוות. נתניהו לא רק מוותר עליהם, לא רק ויתר עליהם מזמן וסיכל ככל יכולתו כל עסקה לשחרורם, אלא בנוסף לכך מסית את אספסוף תומכיו נגדם ונגד משפחותיהם, ואלה מקללים ומכים אותם, וגם את מי שתומך בהם וקורא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים בעסקה, ללא סיכון חייהם וחיי החיילים המחלצים אותם.

האמירה השנייה: "7 באוקטובר יסמל לדורות את מחיר תקומתנו." טבח שבעה באוקטובר איננו מחיר תקומתנו, אלא מחיר חורבננו, מחיר המחדל, ההפקרה והכישלון, מחיר היוהרה והטירוף של טיפוח  החמאס והתעלמות מסכנתו ומכוונותיו הזדוניות. האמירה הזו היא ניסיון עלוב של נתניהו לחמוק מאחריותו לטבח בכל היבט אפשרי: טיפוח החמאס, הפקרת הישובים בעוטף עזה, הפקרת החיילים בעוטף, הפקרת החטופים והשבויים למותם, השארת החמאס על כנו עקב הסירוב להכניס כוחות של הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות תומכים של מדינות ידידותיות, כך שהחמאס ממשיך לשלוט ברצועה, וצה"ל חוזר ונכנס שוב ושוב למקומות שכבר היה בהם ועזב, בתואנה שהחמאס משתקם בהם, וחייליו נהרגים לחינם במלחמה הסיבובית הזו שאין שום אופק ושום אסטרטגיה לסיומה. באמירה השקרית הזו שהטבח הוא מחיר תקומתנו מנסה נתניהו להציג את קרבנות המחדל וההפקרה שלו ושל ממשלתו, כקרבנות למען תקומת ישראל, כאילו נהרגו במלחמת השחרור, כאילו לא נטבחו במלחמת המחדל וההפקרה, בעוד הצבא כולו מגויס לשירות המתנחלים, והתותחנים שהיה עליהם להתפרס בגבול עזה ולהגן על תושבי העוטף מהחמאס, הועברו ליהודה ושומרון והועסקו שם בביטחון שוטף כדי לרצות את המתנחלים, וזו רק דוגמה אחת למחדל ולהפקרה של תושבי העוטף לטובת תומכי נתניהו.  

הטכס שאירגנה מירי רגב, ונאום נתניהו בטכס, נועדו אך ורק לגנוב את דעת הבריות בניסיון לעוות את האמת על הסיבות והנסיבות לטבח, ובפרט על אחריות ממשלת נתניהו ואחריותו האישית של נתניהו לטבח הנורא, להפקרת תושבי העוטף תחילה בשביעי באוקטובר, שאפשרה את הטבח והחטיפות לעזה, ובהמשך במריחת המלחמה עד אין-קץ ללא שחרור החטופים, שגורמת למות החטופים והשבויים בשבי האכזרי להחריד. אבל ניסיון העיוות והטשטוש לא יצלח. נתניהו אחראי אישית לטבח, וככזה ייזכר לדורות.

מינוי מירי רגב לרמיסת הזיכרון

לאחר שברק חירם, האחראי לירי פגזי טנק על בני הערובה בבארי, נוקה בטיוח שהתחזה לתחקיר  ומונה לאחראי על אוגדת עזה, כהמשך לירי הפגזים שהרגו שלושה עשר בני ערובה בבארי, עומדת מירי רגב, בהמשך מסעו של נתניהו לרמוס את קרבנות הטבח שהביא על תושבי העוטף, להתמנות לאחראית על טקס לציון יום השנה לטבח. מירי רגב אחראית כידוע להפיכת הטקס הממלכתי והאהוב ביותר, טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, למופע תעמולה לליכוד וחנופה מחליאה לזוג נתניהו. מירי רגב גם מצטיינת בגסות רוח יוצאת דופן וחוסר רגישות קיצוני לכאבם של אנשים שאינם ממעריציו של נתניהו ואף אינם נמנים על מעריציה שלה. אלו מן הסתם התכונות שהפכו אותה ראויה בעיני נתניהו למינוי הזה: בעוד מפגן קיצוני של חוסר בושה ונכלוליות, אמורה מירי רגב לטשטש את המחדל הנורא של נתניהו, הוגה הקונספציה ש"חמאס הוא נכס" ומממן החמאס, במחשבה שכך תוחלש הרשות הפלשתינית, והבעיה הפלשתינית "תרד מן השולחן", כפי שהתפאר בימי כהונתה של ממשלת בנט-לפיד. כרגיל עסוק נתניהו בראש וראשונה בתדמיתו, והוא סימן בצדק את יום השנה לטבח כמועד מסוכן לתדמיתו ולהמשך שלטונו, ולכן מבקש לשלוט באמצעות מירי רגב באופיו של יום השנה, כדי להציג את האחראי מספר אחת למחדל ההפקרה של תושבי העוטף באור שיחמיא לו, תוך עיוות האמת ורמיסתם של הקרבנות ומשפחותיהם, וללא שמץ של רגישות לכאבם הנורא.

כמה מקוממת המחשבה שהאחראים להפקרתם הנוראה של תושבי העוטף הם אלה שיחליטו כיצד יצוין האסון שהוא תוצאה של שורת מחדלי ענק, שאם לציין רק את חלקם: העברת כוחות צבא מהעוטף ליהודה ושומרון לשירות המתנחלים, השארת העוטף ללא סוללות תותחים ועם מספר זעום של לוחמים וטנקים בודדים, עצימת עין שערורייתית מול המידע המודיעיני ודיווחי התצפיתניות כדי להמשיך את האחיזה בקונספציית "החמאס מורתע", עיכובים בלתי נתפסים בהגעת כוחות צבא ומשטרה לעוטף לאחר פלישת חמאס והטבח בתושבים, ותפקוד ממשלתי לקוי גם אחרי הטבח שמותיר את הנפגעים כבר למעלה מעשרה חודשים ללא מענה, עם נזקים הולכים ומצטברים, ניהול לקוי של המלחמה והתמשכותה ללא סיבה אמיתית לבד מתרומתה להישרדותם בשלטון של נתניהו ושאר האחראים למחדל. כעת הם רוצים לשלוט גם בזיכרון, כל מי שהיו צריכים להישלח הביתה מזמן אבל דבקים בכסאם.

כל זה הזכיר לי טקס זיכרון שהתקיים לפני מספר שנים לפלישת בנות הברית לנורמנדי ביוני 1944, שבו השתתפו נציגי בעלות הברית שלחמו בנאצים, וגם נציגי ממשלת גרמניה, ואחד מן הלוחמים הבריטים הקשישים שהגיעו לטקס נשאל האם אין זה מפריע לו שהגרמנים משתתפים בטקס. למה שיפריע? שאל הבריטי חד הלשון, הרי ללא הגרמנים לא היתה שום פלישה לנורמנדי. כך אפשר לומר גם על מינויה של מירי רגב לאחראית על טקס הזיכרון לטבח: לולא שלטון נתניהו והליכוד לא היה שום טבח, לכן רק הגיוני שציון יום השנה לטבח יעוצב בידי סוכנת התעמולה הותיקה של נתניהו, בצלמה ובצלמו של אדונה, ובתקוה להעלות את קרנו ולבסס את שלטונו, על גבם של הקרבנות ומשפחותיהם, אלה שהאספסוף של נתניהו מנסה להשתיק באלימות בקללות ואיומים, ואלה שממילא כבר אינם יכולים, לא לדבר ולא לזעוק.        

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 75, 77, 78, 79

 

75.

בְּאָזְנַיִּם שְׁווֹת נֶפֶש,

אָבְדָּן בִּלְתִי הָפִיך,

אִבַּדְתִּי לֹא מְעַט מִלִּים

שֶׁזָרְמוּ מִפִּיךְ.

 

הֵן זָרְמוּ זַכּוֹת וּצְּלוּלוֹת

וְהִתְפַּתְּלוּ סְבִיבָן

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵי פַּעַם

יִיבַשׁ הַמַּעֲיָן.

 

כָּךְ שָׁמַעְתִּי לְלֹא שְׁמִיעָה

וְעָנִיתִי לְלֹא הֶסְבֵּר

וְעָבַדְתִּי לְלֹא הַפְרָעָה

וְתָּמִיד אַתְּ הִמְשַׁכְתְּ לְדַבֵּר.

 

רַק לִפְעָמִים הִפְסַקְתִּי

כְּשֶׁמַּמָּשׁ כָּעַסְתְּ:

"לַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי, אִמָּא,

בִּכְלָל לֹא הִתְיַחַסְתְּ".

 

הֶהָיָה עָלַי לְהִתְיַחֵס

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּבַדֵּךְ,

חַיֵּי הַפִּטְפּוּט הַמְּתוּקִים שֶׁלִּי

שֶׁכָּעֵת נֶאֱלַם קוֹלֵךְ?

 

כָּעֵת בְּזָהָב אֶרְצֶה לְקַבֵּעַ

כָּל מִלָּה זְעִירָה

שֶׁפִּיךְ אֵי פַּעַם הִשְׁמִיעַ

בְּאוֹצַר הַזְּכִירָה.

 

 

77.

 

אַתְּ שֶׁאֶת סְתָיו חַיַּי

לְאָבִיב הֵמַרְתְּ לִי

אֶת פְּאֵרוֹ שֶׁל הֶאָבִיב

כָּעֵת לִסְּתָיו הִקְדַּרְתְּ לִי.

 

פַּעַם רַק בִּיְּמֵי הַסְּתָיו

עַל מָוֶת וְקֶבֶר חָשַׁבְתִּי

אַךְ בְּמוֹתֵךְ עַכְשָׁיו

בְּכָל לֵיל אָבִיב נֶעֱצַבְתִּי.

 

78.

כַּמָּה מְנַחֵם הַלַּיִל שֶׁסְּבִיבֵנוּ צָף!

לוּ יָדַעְתִּי שֶׁהַמָּוֶת מְצַפֶּה לְךָ עַל הַסַּף

לעו­לם ל­א הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחַיֶיךָ.

הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבְּחַיֵּי נֶצַּח אוֹתְךָ זִכּוּ

וְֱלֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין שֶׁחַיֶּיךָ יַחְמְקוּ

עַד שֶׁרָאִיתִי שֶׁאָכֵן חָמְקוּ מִיָדֶיךָ.

 

79.

בִּדְּמָעוֹת חַמּוֹת לִבְכּוֹת עָלַיִךְ

לְעַצְמִי לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן

פֶּן תִּצְטַנֵּנָה עַל לְחָיַיִּךְ

וְלָךְ תִּגְרֹמְנָה לְהִצְטַנֵּן.

 

כֶָּעְֵת כְּשֶׁלְחַיַּיִךְ קָרוֹֹת

אֶרְצֶה שֶׁדִּמְעוֹתַי יִבְכּוּ

אֲבָל עֵינַיִךְ אוֹתָן עוֹצְרוֹת

כְּאִלּוּ עַל אֲבָנִים הִכּוּ.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה תשפ"ג

 

 

 

 

ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

אם תראו סוכה עפה

 

ביום חמישי בערב כשהלכתי לטייל עם הכלב ראיתי ליד האקדמיה למדעים שני קרטונים מלאים ספרים, ולקחתי מתוכם שניים: את ספרו של נתן שפיגל "מלים מספרות", שמספר על גלגולי המשמעות של מלים יווניות ולטיניות, כמו למשל המלה הומור שמשמעותה בלטינית נוזל, ועל פי תורתו של היפוקראטס יש בגופנו ארבעה נוזלים שקובעים את מזגנו, ולכן הפכה המלה הומור שם נרדף לאופיו של אדם, אם עצוב או שמח, ובעוד שהעצב נקשר במרה השחורה, המלאנכוליה, קיבלה המלה הומור בעת החדשה דוקא משמעות של אופי הנוטה לצחוק, ומכאן התגלגלה המלה לסמל את כל הדברים שמעוררים בנו צחוק. את הספר הקדישה אסתר ליום הולדתה של מימי ב-8 לאוגוסט 1992, וגם לאסי ומולי – אולי ילדיה של מימי, "שתחכימו ותוסיפו דעת מספר נפלא זה", ומשום מה נדמה לי שאסתר שחתומה על ההקדשה הזו היא הבלשנית אסתר גולדנברג חדת הלשון שלא מכבר הלכה לעולמה, וספר זה שניתן במתנה לפני שלושים שנה מצא כעת את דרכו אלי, והספר השני שימח אותי אפילו יותר מהראשון: זהו אוסף שיריו של המשורר אהרן אלמוג שגם הוא הלך לעולמו אחרי מחלה ארוכה, כפי שלמדתי מיומניה של רעייתו, הסופרת האהובה רות אלמוג, שמתפרסמים מעת לעת במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ואני תמיד מחכה בשקיקה לקרוא בהם. בפתח הספר השיר ששם הספר כשמו, "אם תראו סוכה עפה", ויפה שנמצא לי בין יום הכיפורים לסוכות:

אִם תִּרְאוּ סֻכָּה עָפָה תֵּדְעוּ

הִיא שֶׁל אָבִי.

50 שָׁנָה עָמְדָה. נִמְאַס לָה עָזְבָה

כְּמוֹ סוֹף כֻּלָּנוּ לַעֲזֹֹב.

רָאוּ הַשְּׁכֵנִים אֶת הַסֻּכָּה עָפָה הֶרְאוּ עָלֶיהָ בָּאֶצְבַּע לַיְּלָדִים

זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן, אָמְרוּ, זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן

סָבִי קָרָא לִבְנוֹ בֶּן צִיּוֹן

כְּשֶׁגִּלָּה לוֹ חִבָּה קָרָא לוֹ: צִיּוֹן

הִבִּיט אָבִי בַּסֻּכָּה וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו

50 שָׁנָה אָמַר לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּיְרוּשָׁלַיִם

לִבְסוֹף עָלְתָה הַסֻּכָּה בִּלְעָדָיו...

 

בכל שיר של אהרן אלמוג, ואפילו בכל קטע משיר – סיפור, ובלב הסיפור – זיכרון, או צרור זכרונות, והזכרונות מלאים טעמים וצבעים, וגם בת צחוק יש בהם, מה שנקרא בלעז הומור, שכפי שלמדנו נתן שפיגל הוא גם זורם וגם צוחק. ואני מעתיקה כאן שיר אחד שנגע ללבי במיוחד ומקדישה אותו לכל האמהות שאורזות לילדיהן תיק אוכל עם המון רחמי אם:

 

אֲנִי מִתְגַּעֲגֵּעַ לַסֶּנְדְּוִיץ' שֶׁלָקַחְתִּי אִתִּי לְבֵית סִפְרִי

8 שָׁנִים עִם הֲמוֹן רַחֲמֵי אֵם. תִּיק אֹכֶל לָבָן

מַפִּית מַעֲשֶׂה רִקְמָה. אֵיךְ אָהֲבוּ אוֹתִי הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ

לְמֶרְכַּז ווֹלוֹבֶלְסְקִי. אַחַר כָּךְ

קֻפְסַת פַּח מְגֻשֶּׁמֶת עִם חַלְבָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק

בֹּקֶר בֹּקֶר לַעֲבוֹדַת יוֹמִי

הָיוּ עֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת: מַסְגֵּרוּת בִּנְיָן פְּקִידוּת נֶהָגוּת

בְּ-1951 רָאִיתִי מוֹדָעָה בַּעִתּוֹן

דָּרוּשׁ נֶהָג עִם רִשָּׁיוֹן עַל גִ'יפּ

לָבַשְׁתִּי חֻלְצָה לְבָנָה וְהָלַכְתִּי.

אֲנָשִׁים חִכּוּ בַּתּוֹר. אֶחָד כָּסַס צִפָּרְנַיִם הַשֵּׁנִי קָרָא סֵפֶר

בַּעַל הָעֵסֶק סִיטוֹנַאי מִן הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי יָצָא מֵחַדְּרוֹ וְשָׁאַל:

מַה תַּעֲשׂוּ יְלָדַי אִם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ תִּרְאוּ שֶׁאֵין שֶׁמֶן בַּמָּנו­ֹעַ?

אֶת הַעֲבוֹֹדָה קִבֵּל זֶה שֶׁאָמַר

אֶצְלִי אֵין דָּבָר כָּזֶה.

 

כאילו קיבלתי מתנה בספר הזה, שבכל פינת שיר אני מוצאת בו את עצמי. הנה מתוך השיר "סע ברכבת ישראל" שאף הוא נכתב בבת צחוק, ומי יודע כמה עצב מאחורי הצחוק:

 

זֶה שִׁיר שֶׁנִּכְתַּב בַּעֲמִידָה

בֵּין דְחִיפָה לִדְחִיפָה

בַּדֶּרֶךְ לְעוֹרֵךְ דִּין זִיכְלִינְסְקִי

בְּחֵיפָה

לְשֵׁם מַה נוֹסְעִים בַּקַּיִץ בַּרַכֶּבֶת

אִם לֹא כְּדֵי לְהָבִיא מִסְמָכִים

מֵחֵיפָה.

קַיִץ נִשְׁלָף בַּשָּׂדוֹת, פַּסֵּי רַכֶּבֶת

זִכְרוֹנוֹת אֶרֶץ יִשְָרָאֵל.

בַּגֵּרוּשׁ הָלַךְ סָבִי מִיָּפוֹ לִצְפַת

רָאָה בַּדֶּרֶךְ פֶּגֶר סוּס

הִפְשִׁיל שַׁרְווּלָיו פָּשַׁט עוֹרוֹ מֵעָלָיו

וּמְכָרוֹ בְּעַכּוֹ. בַּכֶּסֶף

קָנָה לֶחֶם לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.

עַכְשָׁיו אֲנִי נֶכְדּוֹ רוֹכֵב בּוֹדֵד בִּשְׂדוֹת הַמֶּלַח

קוֹצִים סְבִיבִי

שֶׁמֶשׁ נִגֶּרֶת עָלַי

עֲיֵפָה

כַּרְכּוּר, זִכְרוֹן, בִּנְיָמִינָה,

מֵרוֹץ שְׁלִיחִים. אֵיפֹה חֵיפָה.

 

עכשיו אנחנו נוסעות לחיפה רק לבית המשפט. לפני שנים גם נסעתי עם בתי הצעירה להביא משם מסמכים מתיק עזבונו של אבי, ופגשנו פנים אל פנים את הפקיד שניסה בזמנו להקשות עלינו בשם הקרובים. הוא ביקש שלא נתלונן עליו. לא התלוננו. התיק, כמו השיר, גילה טפח והסתיר טפחיים. נלחמנו אז על הירושה שהוריש אבי לבנותי, חלקו בנכסי הוריו בבנימינה, מגרש בפינת רחוב הכרמל ורחוב הזית שבו עמד בית סבי ולידו מבנה המאפיה שלו שהפעיל עד שזקן מדי. אבי כתב שהוא מוריש לבנותי את הנכס כי אני אם חד-הורית. רוב בני המשפחה חשבו שזאת דוקא סיבה טובה לנשל אותי ואותן, וחברו יחד לגזול מבנותי את ירושת אבי לטובת עצמם - זו היתה רק ההקדמה לגזל הגדול שיתגלה אחרי מות אמי - ובמאמציהם לחמוס את ירושתנו גם רימו והונו איש את רעהו בכל כוחם, שבכך, חייבים להודות, יש לא מעט הומור. בכל פעם שמת עוד קרוב משפחה נחשפת עוד קנוניה נגדנו ועוד מזימת גזל, גזל מאיתנו וגזל של אחד הגזלנים מגזלנים אחרים, שהרי הגונב מגנב פטור. מרגע שמת אבי התגייסו כולם לחמוס את רכושה של אמי ואת ירושתנו. אבל אחי מת ארבע שנים לפני אמי, ולא זכה ליהנות מן החמס והגזל. מדי פעם מתקשרים שוחרי נדל"ן שאין לי מושג כיצד הם מגיעים אליי, ורוצים לקנות ממני את דירותיה של אמי בחיפה, שאפילו להיכנס אליהן לאסוף את חפצי האישיים שם לא הניחו לי. אין לך דירות בחיפה? הם שואלים בתדהמה, לא, אני אומרת להם, אין לי שום דירות בחיפה, אחרים ירשו אותן, או חמסו אותן, זה כבר לא באמת משנה. חיפה כבר הפכה לחור שחור בחיינו. אבל אני חושבת הרבה על ספרייתו הגדולה של אבי שאסף באהבה כל חייו. האם נזרקו לרחוב כל הספרים האלה? האם אסף אותם מישהו, או שהתגלגלו למזבלה? בצוואות שהציגו אחייני לבית המשפט כצוואות אמי לא הוזכרו כלל ספרים. השופטים לא הבינו כמה מרשיעה ההשמטה הזו, אבל הם לא ידעו לא את אמי וגם לא את אבי. כעת המקומות האלה לאורך מסילת הרכבת – חדרה, בנימינה, חיפה, שפעם הציפו אותי בזכרונות ילדות, כאילו שקעו כולם בזוהמת המפרץ, איבדו את חן נעוריהם, כבר איננו נוסעים אליהם אלא כשאנו נקראים לבית המשפט, לפעמים במכונית, לפעמים ברכבת. כשהיינו ילדים וגרנו בחדרה, בטרם עברנו לחיפה, היינו נוסעים להורי אבי בבנימינה ברכבת. היינו נהנים, אחי ואני, לעמוד במעברים, היכן שהרצפה היטלטלה ומילאה אותנו עונג ופחד. אחי לא זכר לי חסד נעורים, ועכשיו, כשכל אחורי הקלעים של חייו התגלו לי, כבר אינני יכולה לחשוב עליו טובות, אפילו לרחם כבר קשה מדי. כמה מעט חושבים אנשים על מה שיישאר אחריהם, עד שמאוחר מדי, ואי אפשר לתקן דבר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.    

 

 

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.