פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

ממשלה של מי

כשמסתכלים על בנימין ושרה נתניהו קשה להבין מה קושר אותם זה לזו, אבל נדמה לי שמה שקושר אותם הכי חזק זה הכישרון להפוך ידידים לאויבים. יש אנשים כאלה, שמתנהגים לידידים שלהם כאילו הם אויבים, וזאת תמיד נבואה שמגשימה את עצמה, כי מישהו שמתנהגים אליו כמו לאויב, נהיה אויב במוקדם או במאוחר. קשה להישאר ידיד של מישהו שמתנהג אליך כמו לאויב.

וזה לא שאני מרחמת על גלעד ארדן, כמו שכמה עיתונאים ריחמו עליו. אם הוא התנדב לעזור לנתניהו להכפיש עובד קבלן שהפרו הבטחה לסדר לו קביעות, שזאת בדיוק האידיאולוגיה של נתניהו, להפוך מה שיותר אנשים לעובדי קבלן שאין להם קביעות והם מושפלים ונרמסים כל הזמן, בין אם הם עובדי כפיים, או מורים או עובדים סוציאלים, ואחד מהם שמלא במיוחד בתחושת עוול וקיפוח תובע את מה שמגיע לו, ומספר איך התייחסו אליו במעון ראש הממשלה, שהוא ממש לא הראשון שמספר דברים כאלה, החל מהעובדת הותיקה שאשת ראש הממשלה זרקה עליה נעליים כי היא לא ציחצחה אותן די טוב לטעמה, והמשך במצעד ארוך של עובדים מושפלים, ואם גלעד ארדן התנדב לעזור לנתניהו לדכא עובד קבלן מרומה וחשב לקבל על זה פרס, אז מבחינתי זה טוב מאד שהוא דוקא קיבל מכה ולא פרס, וגם ראש הממשלה העליב אותו שהוא עוד צעיר ושבשבילו גם התיק לביטחון פנים מספיק חשוב – מה שדרך אגב מאד נכון לכשעצמו, התיק לביטחון פנים במדינת ישראל הוא תיק מאד חשוב – אבל אם גלעד ארדן נעלב, שיחשוב איך מרגיש עובד קבלן שנותן את הנשמה בשביל לטפל היטב במעון ראש הממשלה, ועושה את זה לא תמורת מעמד ומשכורת של שר, אלא תמורת שכר מינימום והתעמרות, כשראש הממשלה והשרים מתנפלים עליו ומכפישים אותו כדי להוציא את עצמם יותר טוב. שיחשוב על זה בפעם הבאה שיעלה בדעתו לתקוף עובד קבלן כדי לעזור לראש הממשלה ולגברת שרה שפכו את דמי (וחלבי).

כמובן שאם נתניהו התייחס לשרים כאילו הם אויביו, ודחה את חלוקת התיקים לחברי הליכוד עד שכל השרים יצביעו בעד הרחבת הממשלה, כדי שכולם ידעו שלא רק שאין לו טיפת אמון בחברי מפלגתו, אלא שגם לא אכפת לו שכל עם ישראל ידע שאין לו טיפת אמון בחברי מפלגתו, שלא יתפלא אם אנשים מתנהגים אליו באותה צורה וסוחטים אותו. מי שסחט נסחט וכל סוחטיו יסחטו, כי ככה זה בחיים. כמו שאתה מתנהל עם אנשים, ככה הם מתנהלים איתך. וזה כבר קרה בעבר עם אריאל שרון, שגם ממנו נתניהו פחד ונהג בו כבאויב, והיו אנשים שהיו מרוצים מזה, ואמרתי להם כבר אז, שכמו שנתניהו מתייחס לשרון הוא מתייחס לכולנו, ומי שמרוצה מזה הוא טיפש, כמו שמי שמרוצה מזה שליברמן סירב להצטרף לממשלה הוא טיפש, כי כולנו נסבול מהתוצאות של זה.

וזה לא שאני חושבת שאיילת שקד באמת תהרוס את מערכת המשפט. מערכת המשפט היא לא מערכת ששר יכול להרוס, אפילו אם הוא מאד רוצה, ונשיאת בית המשפט העליון מרים נאור היא אשה מאד חכמה והיא תדע לשמור על בית המשפט בדרכי נועם, וגם איילת שקד היא לא טיפשה, והיא גם לא פרופסורית למרבה המזל אלא פוליטיקאית, שזה מקצוע שהרבה יותר מחובר לעולם המעשה, אז להערכתי יהיו במערכת המשפט הרבה פחות התנגשויות ממה שחושבים.

ובכל זאת, זו איננה שמחה גדולה שליברמן לא הצטרף לממשלה והיא עלולה ליפול, וזאת לא שמחה גדולה אם יהיו שוב בחירות או אפילו סתם חוסר יציבות, כי כולנו נסבול מזה. ואני דוקא לא חושבת כמו כמה עיתונאים שליברמן תיכנן הכל מראש כדי להתנקם בנתניהו. אני חושבת שליברמן באמת גילה רק תוך כדי המשא ומתן על הקמת הממשלה, עד כמה נתניהו ויתר לחרדים, ובמיוחד בעניין של חוק הגיור, שהוא עניין קריטי לציבור שעדיין מצביע לליברמן. כי נתניהו לא נהג בגילוי לב לגבי שום דבר ולא יידע את כל שותפיו הפוטנציאלים מה הוא סיכם עם האחרים. הוא גם לא סיכם עם כולם מראש על קוי יסוד לממשלה. הוא הפריד בין כולם וניהל משא ומתן עם כל אחד לחוד, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שכולם מופתעים וכועסים. נתניהו חשב כמובן שהוא נוהג נכון ושומר את הקלפים קרוב לחזה ולא מגלה אותם לאיש. בקלפים אפשר אולי לנצח ככה, כי בקלפים זה לא משנה אם כולם שונאים אותך. בחיים ובפוליטיקה אם כולם שונאים אותך וממורמרים עליך, אתה בצרות.

ונדמה לי שיש עוד דברים שאיננו יודעים, משהו לגבי תיק החוץ, כי אני לא מאמינה שנתניהו שומר אותו אצלו רק בתקוה שליברמן יצטרף, ואם מפלגה אחרת תצטרף ממילא יצטרכו לעשות שינוי ביותר מתיק החוץ. יש סיבה שנתניהו שומר אצלו את תיק החוץ, ואני מנחשת בלי לדעת שום דבר ובלי לדבר עם מקורות יודעי דבר, כי אני רק צופה ולא עיתונאית, אני מנחשת שנתניהו משאיר אצלו בינתיים את תיק החוץ בגלל ששלדון אדלסון ביקש ממנו לשמור אצלו את תיק החוץ, שזו גם הסיבה שהוא שומר אצלו את תיק התקשורת, ולא מוכן לתת אותו אפילו לנאמנו המושבע אופיר אקוניס, ואני מניחה שזה משהו שקשור לנשיא אובמה, שנוא נפשו של שלדון אדלסון, וליחסי ישראל ארצות-הברית. אני מניחה שאם נתניהו שומר אצלו את תיק התקשורת בגלל האינטרסים של שלדון אדלסון ושל "ישראל היום", גם את תיק החוץ הוא שומר אצלו מאותה סיבה. לדרך הסקת המסקנות הזו חז"ל קראו "גזירה שוה", ונדמה לי שזה המקרה.

ואני מאד מקוה שכרגע שלדון אדלסון לא מעוניין בבחירות חדשות בישראל, כי נדמה לי שכרגע שלדון אדלסון הוא זה שמחליט מתי יהיו בחירות בישראל, ואיך ירכיבו את הממשלה, וזו עוד סיבה שאנשים שמכבדים את עצמם לא רוצים להשתתף בה. לא שיש לי איזו התנגדות שמפלגת העבודה תצטרף לממשלה, בעיקרון זה יכול להועיל למדינה, אבל אני מבינה שאנשים לא מעוניינים להצטרף לממשלה בתנאים ששלדון אדלסון מכתיב להם, כדי לשמור על אינטרסים שאין להם דבר וחצי דבר עם אזרחי ישראל, שהממשלה והעומד בראשה אמורים לשרת אותם.

ויותר מכל הדברים האחרים זה הדבר שדוקא כן מדאיג אותי, עד כמה שלדון אדלסון הוא זה שמנהל את מדינת ישראל, ולא הכנסת והממשלה שבחרו האזרחים.

בגלל עיתון

היום עלה בדעתי, שנתניהו הודיע הפעם מראש שבשום אופן הוא לא יקים ממשלת אחדות, לא בגלל שהוא ניצח בבחירות ויכול להקים ממשלה עם סיעות הימין האחרות והחרדים, אלא בגלל שזה מה ששלדון אדלסון דרש ממנו, לסלק מהממשלה את כל מי שהצביע בעד האיסור על חלוקת עיתונים בחינם. הרי זו היתה כנראה הסיבה שנתניהו פיטר את לפיד ולבני מהממשלה ופיזר את הכנסת והלך לבחירות, בשביל להציל את עיתון "ישראל היום" ואת האינטרסים של שלדון אדלסון, וכשהחוק המכונה "חוק ישראל היום" עבר בכנסת, נדמה לי רק בקריאה טרומית, ראיתי את נתניהו כועס כמו שלא ראיתי אותו בחיים כועס, ממש כולו האדים מכעס, ואז הוא פיטר את לפיד ולבני, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הוא מפרק את הממשלה והולך לבחירות, אבל רבים שיערו ואף אני ביניהם, שכדי להציל את "ישראל היום", שמשרת לא רק את האינטרסים של נתניהו, אלא גם את האינטרסים של שלדון אדלסון, שהוא אויבו המושבע של ברק אובמה ונלחם באובמה בחירוף-נפש, ולמרות שלכאורה אף אחד לא יודע את זה בוודאות, כולם מבינים ששלדון אדלסון היה מעורב בהזמנה של נתניהו לקונגרס, ושברק אובמה שונא את נתניהו לא רק בגלל מה שנתניהו עושה בישראל, אלא בגלל שנתניהו הוא בן חסותו הנאמן של שלדון אדלסון, שהוא יריבו הגדול והנחוש ביותר של אובמה.

מצד שני, נוני מוזס תמך בהרצוג ולבני ולא הירשה לעיתונאים שלו לכתוב נגדם כי הם הבטיחו לו שהם יעבירו חוק נגד חלוקת "ישראל היום" בחינם, כדי לעזור לנוני מוזס, ש"ישראל היום" פגע בתפוצה של עיתונו "ידיעות אחרונות", וגם קיצץ את כנפיו מבחינות מסוימות, כי הוא כבר לא מונופול רב-עוצמה כפי שהוא היה. בתמורה לעזרה של לפיד והרצוג ולבני נגד "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ניסה לעזור למתנגדים לביבי בבחירות, ואפילו אחרי שנתניהו ניצח ניצחון די גדול, ב"ידיעות אחרונות" כתבו בכותרת "הישג להרצוג, ניצחון לנתניהו", שאותי זה הצחיק. עכשיו אני חושבת שאולי גם זה שלפיד הודיע שנתניהו לא יהיה יותר ראש ממשלה קשור גם לדברים שלפיד והרצוג ולבני סיכמו עם נוני מוזס לפני הבחירות.

אם כל מה שאני חושבת נכון, ותודו שיש הרבה ראיות נסיבתיות לכך שזה נכון, זה אומר שהלכנו לבחירות לא בגלל המצב הביטחוני, ולא בגלל המצב הכלכלי, ולא בגלל אינטרסים של אזרחי ותושבי מדינת ישראל, אלא בגלל המלחמה בין נוני מוזס לשלדון אדלסון, שלעת עתה הסתיימה בנוק-אאוט של שלדון אדלסון לנוני מוזס, שגם ברק אובמה נפגע ממנו, אבל זה עוד לא הסוף, כי ברק אובמה עדיין בזירה והוא ידאג להחטיף לנתניהו כמה אגרופים בתקוה שגם שלדון אדלסון ייפגע מהם, בעוד אדלסון חוגג את ניצחונו של נתניהו, ואובמה מלקק את הפצעים שלו ושל הרצוג ולבני. אולי בכלל גם החיבור בין הרצוג ולבני היה בכלל רעיון של נוני מוזס, כדי שהם יגיעו לשלטון ויעזרו ל"ידיעות אחרונות" להילחם ב"ישראל היום". אבל עכשיו שנתניהו ניצח הוא מזמין לישראל את בן החסות השני של שלדון אדלסון, יו"ר בית-הנבחרים ג'ון ביינור הרפובליקני, שהזמין את נתניהו לקונגרס, ונתניהו לא יזמין את הדמוקרטים שהחרימו אותו, כי הוא רוצה להראות לאובמה שהוא לא שם עליו כי שלדון אדלסון כבר סידר לו תמיכה מהרפובליקנים, ואזרחי ישראל סידרו לו עוד כהונה בבחירות. ואובמה רוצה לתמוך בהכרה באו"ם במדינה פלשתינית, כדי להראות לנתניהו שיש דברים ששלדון אדלסון לא יכול לסדר לו, או אולי כן. אנחנו עוד צריכים לחכות ולראות. אדלסון, שהוא איל הימורים, מהמר על נתניהו. קודם הוא הימר על מיט רומני לנשיאות ארצות-הברית והפסיד, ולפני זה הוא הימר על מועמד רפובליקני אחר וגם הפסיד, ואז הוא הימר על נתניהו וניצח. אובמה הימר על הרצוג ולבני והפסיד ועכשיו הוא מאד מעוצבן, אז אולי הוא יכיר במדינה פלשתינית כדי להתנקם בנתניהו ובייחוד כדי להתנקם בשלדון אדלסון.

אולי המחשבות שלי לא נכונות, אבל אולי הן כן נכונות, וזה מעלה את השאלה מה המקום שלנו, של אזרחי ישראל, למי בכלל אכפת מאיתנו. הלכנו לבחירות שלא רצינו ולא היינו צריכים בגלל עיתון, ומערכת הבחירות התפתלה לכל מיני כיוונים לא צפויים בגלל עיתון, ורבנו עם נשיא ארצות-הברית בגלל עיתון, ותקום לנו ממשלה בשביל עיתון – וגם לו קמה לנו ממשלה אחרת זה היה בגלל עיתון - ואולי אפילו תקום מדינה פלשתינית בגלל עיתון. אולי לא, מי יודע. אני דוקא בעד מדינה פלשתינית, אבל חשבתי שזה צריך לקרות בשביל שיהיו חיים טובים יותר ליהודים שרוצים מדינה יהודית קטנה אבל טובה ודמוקרטית, וגם יהיו חיים יותר טובים לפלשתינים שיוכלו לחיות במדינה עצמאית, ויהיו פחות מלחמות ופחות מות ואסון ויהיה יותר טוב לכולם, והצטערתי שנתניהו נבחר כי הוא לא ידבר עם הפלשתינים וימשיך לדכא אותם ולהילחם בהם שזה עצוב מאד בשבילי. ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב כשנדמה לי שהכל קורה בגלל עיתון של איל הימורים ששונא את נשיא ארצות-הברית ומהמר על החיים שלנו ועל נתניהו שגם הוא מהמר על החיים שלנו וגם היריבים שלו דואגים לעצמם ומהמרים על החיים שלנו, ומה אנחנו? אנחנו שמקווים ודואגים ובוכים ולפעמים גם מתים, אנחנו רק ניצבים בהצגה של כמה אנשים חזקים ועשירים שקשורים זה לזה או נאבקים זה בזה ומשסים גם אותנו זה בזה למטרתם, אנחנו רק קלפי הימורים במשחק שלהם, והם מערבבים אותנו ומחלקים אותנו ומסדרים אותנו על לוח המשחק וחובטים בנו אלה באלה, אבל לאף לא אחד, לאף לא אחד מהם אכפת מאיתנו, ולו במעט.  

הפוליטיקה של ישראל היום

אינני יודעת מדוע המחשבה על הבחירות הלא צפויות ממלאת אותי שמחה משונה. אמרתי לבתי שרון שנאום נתניהו נשמע כמו בדיחה ובתי שרון אמרה בצדק שהבדיחה היא על חשבוננו, וזה כמובן מדויק, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת מאד נעים להשתעשע במחשבה שבבחירות האלה, שנתניהו זמם במין תככנות שקופה עד מבוכה, הוא יאבד סופסוף את השלטון. גם אם הסיכוי קלוש מתחשק מאד לומר שאם תרצו אין זו אגדה. אולי זו המצוקה שאני חשה כבר זמן רב מהתנהלותו של נתניהו עוד במהלך מבצע צוק איתן, כאשר כבר אז נדמה היה לי שהוא עסוק יותר בבחירות הפנימיות בליכוד מאשר בדאגה לתושבים המופגזים, מהחזרתם הביתה בטרם הסתיימו ההפגזות ומסיום המבצע ללא הסכם עם החמאס, בעצם לא ממש סיום אלא מין התפוגגות למצב בלתי ברור ומאד מאיים למי שמתגורר ליד הגבול וגם לשאר תושבי ישראל. ואחר כך הפקעת האדמות בגדה, והרס הסיכוי שניצנץ לרגע להסכמות עם הרשות הפלשתינית שיכלו לשפר מאד את המצב ואת האוירה באיזור. ומאז התלהמות והקצנה בלתי פוסקות: קריאה מבישה לאזרחי ישראל הערבים להסתלק מפה אם הם לא מרוצים, אמירה ששום ראש ממשלה איננו רשאי לומר לאזרחיו – הוא השליח שלהם, לא הם השליחים שלו, והם אינם צריכים אישור ממנו לחיות כאן, הוא זה שצריך את אישורנו לשבת במשרד ראש הממשלה, מקום שהוא איננו ראוי לשבת בו. ואז מבול הצעות חוק שמתאימות ליושבי ספסלים אחוריים ולא לאדם שעומד בראש הממשלה ונדרש למידה של אחריות ושיקול דעת, ולבסוף הדרישה מחברי הקואליציה להצביע בעד גירסה אנטי דמוקרטית של חוק הלאום בתקוה שהשרים השנואים יתפטרו, וכשלא עשו כן הפיטורים והניסיון העלוב להצדיק אותם, כל זאת למען החזון הכל כך מלהיב לראש הממשלה והרבה פחות מלהיב למרבית אזרחי ישראל לקואליציה עם החרדים. לפתע נראו לי לבני ולפיד, אנשים שאינני מעריכה או אוהדת במיוחד, אמיצים, הגונים והרבה יותר מכובדים מנתניהו, שהתנהגותו פשוט מבחילה. נדמה לי שאפילו תומכיו המובהקים חשים שהפעם הוא הרחיק לכת.

התחושה שראש הממשלה פועל כמוכה זעם התעצמה במיוחד מאז נכשל בהצבעה על חוק ישראל היום – חוק טפשי שלא יוסיף נקודות למפלגת העבודה, שצריכה להתעסק במצבם הקשה של האנשים העובדים במדינת ישראל, במאבק בשיטת עובדי הקבלן שהופכת את שוק העבודה הישראלי לשוק של אדונים ועבדים ורומסת את כבוד האדם, בהסדרת הדיור והעבודה ובהגנה על החלשים בחברה מעושק והתעמרות, ולא בחוקים שיחד עם אמבטיית התעמולה הביביתונית עלולים לשפוך את התינוק של חופש הביטוי. ובכל זאת התגובה של נתניהו להעברת החוק הזה כמעט מטורפת, ומעוררת את השאלה המטרידה, אפילו מפחידה, האם לשלדון אדלסון היתה יד בהחלטה על הבחירות האלה. האם האיש שניסה לשלוט בפוליטיקה האמריקנית ולמנוע כהונה שנייה מהנשיא אובמה ונכשל בכך, מצליח לשלוט בפוליטיקה הישראלית? האם הוא רק תומך בנתניהו, עם כל ההשלכות החמורות שיש לתמיכה זו על יחסי ישראל ארצות-הברית שכבר התייחסתי אליהן כאן, או שבעצם נתניהו עובד אצלו? האם הבחירות נועדו להציל את ישראל היום?

שלדון אדלסון איננו עוד יהודי אמריקאי חם לב שנורא דואג למדינת ישראל. בראש וראשונה שלדון אדלסון הוא מיליארדר אמריקאי רפובליקני שמנסה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית. למשל הוא מנסה לצמצם את ההצבעה היהודית הדומיננטית למפלגה הדמוקרטית ולהגדיל את נתח ההצבעה היהודית למפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת מה חלקו בכך שאכן חל כירסום בהצבעה היהודית לדמוקרטים ומעבר משמעותי של יהודים להצביע למפלגה הרפובליקנית. זה בהחלט בא לכלל ביטוי בבחירות האחרונות לקונגרס שבהן נחלו הדמוקרטים תבוסה צורבת. שלדון אדלסון הוא יריב מושבע של המפלגה הדמוקרטית ושל הנשיא אובמה. ישראל היום איננו משרת רק את בנימין נתניהו, הוא משרת את מאמציו של אדלסון להשפיע על המדיניות האמריקנית, כמובן שלהסתייגות היהודית מאובמה ומשר החוץ קרי תרמה לא מעט התנהגותם שלהם ואנטישמיות הקמפוסים שלהם שיהודי ארצות-הברית, הרבה יותר מילידי ישראל, מכירים ומתעבים. אבל לעניות דעתי לחיבור נתניהו-אדלסון, שנתניהו איננו חוסך שום הזדמנות להבליט אותו ולנפנף בו מול הנשיא אובמה, יש השפעות מאד מזיקות על יחסם של אובמה וקרי לישראל, שמלכתחילה איננו אוהד במיוחד. השמועות שהם מפזרים כעת על סנקציות שנשקלות נגד ההתנחלויות, שהופיעו ככותרת ראשית בה"ארץ" היום, הן שוב ניסיון שקוף ועלוב במקצת לפגוע בנתניהו. חבל שאובמה חסר-הכישרון במדיניות חוץ מתאמץ כל כך. טוב היה עושה לו היה יושב בשקט ונותן למיאוס שמעוררת התנהגותו של נתניהו אצל תושבי ישראל לעשות את שלו. אולי עוד הכל יתהפך לטובה – החוק הטפשי נגד חלוקת ישראל היום בחינם וההצבעה נגדו שהורידה את נתניהו מהפסים וגרמה לו לחוש לבחירות, אולי באמת תביא להחלפת השלטון בישראל, אם כי איש איננו יודע באיזה אופן יתחלף השלטון – תיאורטית הכל יכול לקרות, קואליציה של נתניהו והחרדים או קואליציה נגד נתניהו או ניצחון של בנט בבחירות או אולי דוקא של משה כחלון. הכל פתוח, עוד לא מאוחר, מצב הרוח אולי ישתנה מחר, ישראל היום אולי יינצל ויתחזק ואולי יהפוך הרבה פחות רלוונטי ללא נתניהו בראשות הממשלה, חוקי הלאום ייזרקו לפח ששם מקומם, מתקן חולות יתפרק וכלואיו יצאו לחופשי, שזה כמעט כמו יום הבסטיליה. מכיוון שאיש איננו יודע באמת מה יהיה, המשתנים כל כך רבים ומסובכים, אין סיבה להיות דוקא פסימים. מותר לקוות לטוב ורצוי לפעול בכל הכוח כדי שהטוב הזה יקרה.