מאיר שלו / אל תספר לאחיך

 

חוץ מקובץ הרשימות "גינת בר" שמאד אהבתי וקראתי שוב ושוב, לא קראתי שום ספר של מאיר שלו למבוגרים. ניסיתי לקרוא את "עשו", כי הוא מספר על אופה ולפני שכתב את הספר מאיר שלו ראיין את אבי על המאפייה של סבי אברהם מרגלית בבנימינה. זאת היתה מאפייה קטנה ששירתה את בנימינה וגבעת-עדה, וסבי עבד בה עם שני פועלים. בשלוש או ארבע לפנות בוקר הוא היה קם ויורד למאפיה שהיתה ליד הבית. היו שם שני מערבלים והוא עירבב בהם קמח ושמרים ומים לבצק ואז חזר לישון עד שעלה הבוקר. כמה פעמים ירדתי איתו למאפיה וראיתי איך הוא מערבב את הבצק ומפעיל את המערבלים. כשעלה האור הגיעו שני הפועלים והם צרו כיכרות מהבצק שכבר תפח והברישו אותם במברשת רטובה שיבריקו והכניסו אותם לתנור על מרדה גדול מעץ. לצערי אני לא יודעת מה מאיר שלו שאל את אבי ומה אבי ענה לו. יכולתי בעצם לשאול את מאיר שלו אבל משום מה לא שאלתי אותו, אולי מפני שקראתי רק כמה עמודים מ"עשו" ולא רציתי להמשיך. אין לי מושג גם איך מאיר שלו הגיע בכלל לאבי, שזה דוקא מסקרן.

בכל אופן התחלתי לקרוא בחנות את הספר החדש של מאיר שלו "אל תספר לאחיך" והוא סיקרן אותי וקניתי אותו והוא באמת ספר מאד קריא, אבל לא ממש הצלחתי להחליט אם הוא פורנוגרפיה או ספרות. זה סיפור על שני אחים שגדלו בירושלים והבכור חי בארצות הברית ומגיע מדי שנה לביקור אצל אחיו בישראל, ואז הם מבלים לילה שלם בשתייה ודיבורים, רק שניהם לבדם, וכמובן הם מדברים על ההורים המנוחים שלהם שהיחסים ביניהם היו איומים ונוראים, וזה החלק הכי מעניין בספר לדעתי, ומספרים איש לרעהו על כל מיני אירועים מחייהם. בלילה הזה שבמהלכו מתרחש הספר, מספר האח הבכור לצעיר על אשה שהזמינה אותו אליה ואז לקחה לו את המשקפיים שבלעדיהם הוא כמעט עיוור, כדי שיישאר איתה עד הבוקר, וכך הוא מצא את עצמו כלוא בביתה, ליתר דיוק בבית שירשה מסבה במושב חקלאי מבודד למדי.

יש בספר המון תיאורים גרפיים של יחסי המין בין הגיבור והאשה המסתורית שאני מצאתי מייגעים למדי, אבל אולי זה כי אני זקנה, ואולי זה מפני שהמין בספר הזה הוא מאד טכני וחסר רגש, ומראש האשה אומרת לו שהיא רוצה לבלות איתו רק לילה אחד ויותר הם לא ייפגשו וזה נשמע מאד לא משכנע ולא סביר.

אם אשה רווקה חושקת בגבר יפה – בספר יש המון עיסוק ביופיו של הגיבור, שהוא על פי התיאור גבר חלש אופי ויפה תואר להפליא, שאפילו קוצר ראייתו שמחייב אותו לחבוש משקפים איננו מפחית מאומה מיופיו המדהים את כל רואיו ורואותיו – מדוע שאותה אשה רווקה שחושקת בו מאד תרצה לבלות איתו רק לילה אחד, ולא תרצה לקיים איתו קשר ממושך, אולי אף להינשא לו, מה שלפחות לכאורה יכול היה לקרות? איזו אשה תרצה לכלוא גבר למשך לילה כדי לקיים איתו יחסי מין שוב ושוב במשך אותו לילה בודד ואז לא לראות אותו יותר לעולם? ואיזו אשה שחושקת בגבר תתנהג אליו בצורה כזו שלא ירצה עוד לפגוש בה לעולם? ואפילו אם נחשוב שהאשה מטורפת, או נקמנית, כפי שמתברר בהמשך, עדיין הסיפור נשאר לחלוטין בלתי מובן. אם האשה כועסת עליו כל כך, מדוע שתרצה לבלות איתו בכלל, ואם היא אכן חושקת בו חשק עז כל כך, מדוע שתסתפק בלילה בודד ולא תרצה מערכת יחסים ארוכה? האשה המסתורית כל כך בלתי מובנת, והתנהגותה כל כך מנוגדת לכל היגיון, שאי אפשר להימנע מהמחשבה שמדובר בעוד פנטסיה גברית על אשה שהיא טורפת מינית וגם מטורפת, ובניסיון ספרותי להפוך את היוצרות: לקחת סיטואציה של גבר שחוטף אשה ואונס אותה שוב ושוב ולהפוך את התפקידים: הגבר מרגיש חטוף והאשה אונסת אותו שוב ושוב, מה שאיננו הגיוני במיוחד, כי הוא חזק ממנה, כך מסופר, ומסוגל להכאיב לה. ואולי כל הסיפור הזה קשור בעצם להתבטאויות של מאיר שלו על me too ועל כך שחיי הגברים נעשו קשים יותר, שקשה לחזר ושהנשים יורות ירי אוטומטי ופוגעות בעוברי אורח תמימים שזאת אמירה שקרית ומטומטמת, של מישהו שמבלבל לחלוטין בין חיזור לבין אונס ותקיפה של נשים, שאין ביניהם שום דימיון ושום אדם סביר איננו מתבלבל בין חיזור לבין תקיפה ואונס. ההתבטאויות של שלו היו כנראה קשורות גם להרשעה ולעונש המאסר שנגזר על חברו הטוב קצין המשטרה ניסו שחם, שכפה את עצמו על שוטרות שהיו כפופות לו, וכל הסיפור הזה נועד כנראה להראות שגם גברים הם חלשים ושנשים יכולות להתעלל בהם, ולכן הוא נתן בספר לגברים תפקידי נשים ולנשים תפקידי גברים: אהובתו של הגיבור מתחילה איתו ואחר כך נוטשת אותו והוא נשאר שבור וכאוב לכל חייו, והאשה שסביבה מסתובבת עלילת הספר היא טורפת מינית מטורפת ונקמנית, רק שהיפוך התפקידים הזה, מכיוון שנועד רק לשרת מטרה ספרותית – למקם את הסיפור במשך לילה יחיד - או אידיאולוגית – לתקוף את הנשים שאינן רואות בתקיפה מינית חיזור, איננו מתאר נשים אמיתיות, שגם אם יש להן אופי מפלצתי הן עדיין נשים וחיות בעולם שמפלה ומדכא נשים, אלא פשוט מתאר התנהגויות של גברים ומלביש אותן על דמויות נשים, וזה אולי מאד קריא אבל מאד לא אמין, וכך רק הגיבורים הגברים הם דמויות משכנעות, ואילו הנשים, האהובה והשובה גם יחד, הן רק פנטסיות שנועדו להוכיח כמה נשים יכולות להיות אלימות ופוגעניות בדיוק כמו גברים, שזה אולי נכון בתיאוריה, אבל צריך כנראה להכיר נשים אמיתיות כאלה בכדי לכתוב דמויות ספרותיות שהן יותר מפנטסיה פורנוגרפית.

 

מאיר שלו, אל תספר לאחיך, עם עובד, 2022

 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

עקרון פומביות הזיון או סטלה המגמרת חוזרת

עכשיו נותיר את החוק והמוסר בצד ונצלול לחלומו של נער ישראלי: לא אהבת נעורים ליפה של הכיתה, לא חיזור סבלני מהוסס, מבויש, והאושר המציף על אהבה ביישנית שמושבת, לא פרטיות, בשום אופן לא אינטימיות, לא מתנות קטנות ולא נשיקה מוגנבת, לא להחזיק ידיים בחשכת הקולנוע ולא להתחבק באין-רואים על ספסל בגן, לא ולא, כל זה נועד לחלשלושים, ולא לקרביים שבדרך. חלומו של הגבר גבר הישראלי בהתהוות הוא משגל מתועד בסרטון, רצוי באתר נופש מפוקפק, עם גויה נאה שאיננה מסרבת, כי לדבר על הסכמה בנסיבות האלה קצת קשה – הרי כשסירבה לשכב עם אחד החברים שנקראו לנצל את ההזדמנות זכתה למטר קללות ונזרקה מן החדר – ועוד העזה להתלונן על אונס המנוולת – כי אם היא לא מחתה כשיחסי המין עם נער אחד הפכו לעוד אחד ועוד אחד – ואנחנו לא נעצור מרצוננו הטוב, כי אם היא לא סירבה במופגן זה חוקי, מה זה חוקי, אלהים בעצמו ובכבודו עמד לצדנו, מרגע שהואשמנו באונס התחלנו מיד להתחזק – האם אלה אנשי חב"ד שמביאים לעצורים יחד עם האוכל הכשר גם כיפות, אולי גם טליתות, כי אין כמו יהדות בכלא? לו לפחות השאירו את אלהים בצד. אבל לא – אלהים נתן לנו את האשה לשעשוענו, וזה הכל היה בהסכמה. כלומר, אחרי שהיא שכבה בחדר עם אחד, הוא קרא לחברים לבוא, שייהנו גם, בזה אחר זה, כי אם אפשר אחד אפשר גם שניים-שלושה, ואם אפשר שניים-שלושה, כמו שאמר מותג הגבריות הישראלית רוני דניאל, אפשר גם שנים-עשר, מה כבר הבעיה. וכמובן שהיא הסכימה, כלומר, עוד לא ממש התנגדה, כשעוד אחד חדר אליה ועוד אחד, ואיך אמר עורך-הדין שלהם: כמה דנ"א בחורה אחת יכולה להכיל, ובכן תתפלא, עורך-דין נכבד, בחורה אחת יכולה להכיל את כל הזרע שהוחדר אליה, בהסכמה, כמובן בהסכמה, הנסיבות מראות שהיתה הסכמה מלאה, והיא היתה שיכורה, שזה אומר שמותר לאנוס אותה, אה, זה מזיק לנו? אז היא לא היתה שיכורה, היא היתה צלולה כבדולח והכל היה בהסכמה, ואלהים שמר עלינו, אלהים אוהב שאנחנו מזיינים גויות נאות שלא בדיוק מדברות עברית ולא בדיוק מבינות מי אנחנו ומה רצינו, וגם אנחנו לא בדיוק מדברים אנגלית, אבל לא צריך לדבר בשביל לזיין, אחד אחרי השני, הבחורה היא רק חפץ לסיפוקנו, ואנחנו נעלה עליה לפי התור וגם נצלם איך אנחנו מזיינים, שכולם יראו איזה גברים גברים אנחנו, כי זה מה שעושים גברים-גברים, תופסים בחורה שמסכימה לשכב עם אחד מהחבר'ה, והוא הראשון, אבל הוא רק הראשון, אחריו באים כולם ושוכבים איתה בזה אחר זה, וזה חוקי, וזה הכל בהסכמה, ואיזה עוול עשו לנו כשאמרו שאנחנו חלאות, שיבקשו מאיתנו סליחה, אנחנו נוער ישראלי למופת, ואחרי שכולם יראו ברשת איך זיינו בחורה בזה אחר זה וצילמנו והפצנו ברשת, ואחרי שכולם יבינו שאנחנו גברים גברים שאין כמונו גברים גברים, אנחנו נלך ליחידה קרבית ונזיין גם את הפלשתינים, ורוני דניאל יתמוגג מאיתנו, כאלה גברים שאין דברים כאלה, אולי אחר כך נלך גם לפוליטיקה ונזיין את כל השמאלנים שיראו מה זה, נטפס עליהם אחד אחרי השני, כמו שטיפסנו על הבחורה וזיינו לה את הצורה, הכל בהסכמה, וגם צילמנו והעלינו לרשת, שכולם ידעו, כי זיונים זה עסק חברתי, כמו שלא אוכלים לבד לא מזיינים לבד, תמיד מביאים גם את החבר'ה, ומשתפים, מאד חשוב לצלם ולשתף, שכולם יראו איך אנחנו מזיינים וידעו איזה גברים גברים אנחנו, הרי לא מזיינים מאהבה ואפילו לא להנאה, מזיינים בשביל להראות לחבר'ה, שכולם יראו וידעו שאנחנו גברים גברים ושגם אלהים היה לצדנו ושמר עלינו, שנישאר בדיוק כמו שאנחנו ולעולם לא נשתנה.

קנסות לזנות ועידוד פונדקאות

השבוע הופללו בישראל לקוחות הזנות ואם ייתפסו – אם גדול, שכן לדעת יודעי דבר רוב הזנות מתרחשת בדירות פרטיות – יחויבו לשלם קנסות, כך שגם מדינת ישראל תוכל להרוויח מן הזנות, כפי שהיא מרוויחה מעישון סיגריות, נסיעה במכוניות פרטיות, וסחר בקרקעות המדינה, מה שלא ממש יוצר למדינה תמריץ לשקם את העוסקות בזנות, או לצמצם את עישון הסיגריות, או לקדם תחבורה ציבורית, או להוריד את מחירי הדירות. את הסחר בנשים המכונה פונדקאות מבקשים לעומת זאת להרחיב בישראל, כדי שלא רק נשים עקרות, אלא גם הומוסקסואלים יוכלו לנצל נשים כרחם להשכיר, ובעצם מדוע רק הומוסקסואלים? אם הזכות להורות היא זכות כה מוחלטת שמתירה לנצל נשים בתנאים של פרות המלטה, שמייצרות באופן דומה לתעשיית החלב והבשר עגלים שמופרדים מהן לתמיד אחרי ההמלטה, מדוע יגרע חלקם של סתם גברים שלא מצאו בת זוג? מדוע להם לא יסופקו שירותי ייצור ילדים על ידי סחר בנשים עניות ומוחלשות? מישהו מהמגיבים כתב שלא צריך להשוות פונדקאות לזנות כי בפונדקאות אין אקט מיני, והעובר מוחדר לרחם האשה במרפאה, כי הרי כל העניין הוא אם יש או אין אקט מיני, כי שאלת המוסר היא שאלת המיניות, לא ניצול גופה של אשה וסיכון בריאותה וחייה. ואותי דוקא האקט המיני ממש לא מטריד. נראה לי הרבה יותר הגיוני ומוסרי שהומוסקסואלים ישכבו עם נשים שמעוניינות בכך ויביאו איתן ילדים לעולם, בתור נשים ואמהות ולא בתור פרות המלטה. זה מה שהומוסקסואלים שרצו משפחה וילדים עשו תמיד וחלקם עושים גם היום: חיים עם אשה, אפילו מתחתנים. הרי כל הדיכוטומיה הטפשית הזאת, כאילו הנטייה המינית היא משהו נחרץ ומוחלט, איננה האמת. לכל האנשים יש פוטנציאל לביסקסואליות, לפחות במצב הבלבול המיני של גיל ההתבגרות ובטרם תבשיל מיניותם הבוגרת. לרוב ההומוסקסואלים היה קשר מיני עם נשים בשלב מסוים בחייהם ולעתים לאורך שנים, ולרוב הנשים הלסביות היה קשר מיני עם גברים לפחות חלק מחייהן ולעתים במשך שנים, לא מעטים מההומוסקסואלים בחרו בחיים עם בני מינם לאחר שנים של נישואים או זוגיות עם בני המין השני, ויחסי מין עם בני המין השני לצורך הבאת ילדים לעולם הם הדבר הנורמלי ביותר, גם אם מדובר ביחסי מין למטרה זו בלבד, והאקט המיני הזה הרבה יותר מוסרי מאשר לנצל אשה ענייה ולהחדיר לרחמה באופן מלאכותי ביצית מופרית או עובר כדי שתגדל אותם ברחמה, בעזרת הורמונים, שאיבת ביציות, טיפולי פוריות והריון לשם מכירת העובר. אבל בתודעה האנושית דוקא יחסי מין נתפסים כמשהו מזוהם ופסול, ופעולות רפואיות שמנוגדות לכל אתיקה רפואית, כי האשה שהעובר מושתל ברחמה יכולה להרות הריון טבעי, וכל הפעולות הרפואיות והחומרים שמוזרקים לגופה כדי לייצר תינוק למכירה, הם למעשה פעולות עסקיות שאין להן כל הצדקה רפואית למעט מימוש עסקה מסחרית, נתפסות כעניין הגון וסביר בהחלט. למרות שכל מטרתו לשפר את מצבה הכלכלי של אשה במצוקה ולשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי של רופאי פיריון עשירים, כי מאחורי לקוחות הסחר ברחם נשים והנשים הנסחרות נמצאת רפואת הפריון, זו שיש לה כסף גדול וגישה למסדרונות השלטון ולבית המחוקקים.

השבוע החליט הבלשן אילון גלעד להקדיש את טורו השבועי במוסף "הארץ" למלה "פונדקאות", שמובנה הראשוני בעברית הוא אורגניזם שנושא טפיל, ותורגם כנראה מהמונח הגרמני לפונדקי Wirt, ששימש בגרמנית בשני המובנים. וכאן הגיע קטע שהעביר בי צמרמורת:

ככל הנראה, כותב גלעד, היה זה אותו פרופ' משיח – פרופ' שלמה משיח, שאחראי ללידת המבחנה הראשונה בישראל – שהנהיג לראשונה את השימוש במונח פונדקאית כדי לתאר אשה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. בראיון עמו שפורסם ב"מעריב" ב-1984, שנה לפני הלידה הפונדקאית הראשונה בעולם, הוא אמר כי "נצטרך וועדה לרפורמה בחוק, כי המציאות מקדימה אותנו. כבר היתה בקשה לאשר "אם פונדקית", בת משפחה של זוג אשר להם ביציות וזרע תקינים, אבל האשה עברה כריתת רחם. הבקשה עדיין בדיון, המקרה חריג. אך אין לדעת אם לא יהיו עוד פניות כאלה".

כמה מעודכן היה הפרופ' משיח, כמה צופה פני עתיד ופני רווח עתידי מניצול נשים עניות בסוג חדש של סחר בנשים, כזה שהרופאים הם חלק בלתי נפרד ממנו, והם הכוח המניע שלו. במהרה יתפרסמו בעיתונות האמריקאית מודעות שמבטיחות "דרך קלה להורות" גם להומוסקסואלים, כי רפואת הפריון מתפרנסת מכך יפה ומגלגלת מיליארדים. משאלות מוסריות הרופאים האלה אינם מוטרדים. הם בכלל אלטרואיסטים שרק רוצים לעזור לאנשים להביא ילדים לעולם. מאז שנות השמונים התפתחה בעולם תעשיית ניצול נשים גלובאלית, שהטיסה נשים עניות ממזרח אירופה לשאיבת ביציותיהן בעלות המטען הגנטי הבהיר והבלונדיני בהודו, שם הופרו בזרעם של גברים אמידים מהמערב והושתלו ברחמן של נשים הודיות עניות. הכל קרה מתחת לרדאר. במשך שנים רק הנוגעים בדבר ידעו מה באמת קורה. מצבם של ההומוסקסואלים במערב השתפר בהדרגה. זה לא היה בלתי קשור להכרה בכוחם הכלכלי העצום של זוגות עם שתי משכורות של גברים בעולם שבו אי השוויון בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים הלך והצטמצם, ואילו אי השוויון בין גברים ונשים הצטמצם הרבה פחות.

ב-1996 עבר בכנסת החוק לסחר ברחמן של אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות. הפרופ' משיח בעל הקשרים במסדרונות השלטון ועמיתיו לתעשיית הפריון מילאו תפקיד מכריע בהעברת החוק, ובכך שלא בוטל בהמשך, למרות שעם הזמן התבררו ממדי הניצול של נשים גרושות במצוקה שמתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן במסגרת החוק הנפשע הזה. הציבור הרחב עודכן הרבה פחות. לא התנהל שום דיון ציבורי אמיתי האם מותר לנצל את הנשים הכי מוחלשות בחברה כדי לייצר ילדים לאחרים, וגם היום אין מתנהל דיון כזה. סרסורי סחר בנשים בעלי רישיון רופא מרשימים את הציבור הרבה יותר מסרסורי זונות, והזרקת חומרים רפואיים לגופן של נשים בריאות כדי לממש עיסקה כלכלית נתפסת כעניין מוסרי לחלוטין, לגמרי שונה מסרסור שמפטם אשה בסמים כדי למכור אותה לזנות. בעיניי רופאי הפיריון המתעשרים מניצול נשים מוחלשות גרועים מכל רועה זונות, שלא נשבע את שבועת היפוקרטס, ומעולם לא למד באוניברסיטה. עבור רוב הציבור בישראל מה שרופא עושה הוא חוקי, למרות שכבר הורשע רופא פיריון בסחר בביציות של נשים שאת חייהן סיכן למען רווח אישי. רוב רופאי הפיריון אינם עוברים על החוק. הם דואגים שהחוק יותאם לצרכיהם, וכעת הם מקווים להתאמה נוספת בכייון הרחבת הרווח.

כעת זועקים ההומוסקסואלים ותומכיהם "שוויון!", אבל הם אינם מתכוונים לשוויון, אלא לזכות לנצל נשים במצוקה לצורך תעשיית תינוקות למכירה, תעשייה שתגלגל עוד הרבה יותר כספים מהיום, כי הנשים העקרות שאינן יכולות כלל לשאת הריון הן למרבה השמחה מעטות, ואילו ההומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כרחם להשכיר הם רבים, ומאחר שמדובר בכסף גדול גם תומכיהם הם רבים, ומבקריהם בולמים את פיהם. די היה לראות את מודעת דגל הגאווה עם הלוגו של יצרנית המכוניות ניסאן על עמוד שלם בעיתון "הארץ" של יום ששי שלאחר המפגן לעידוד סחר בנשים בתל אביב, כדי להבין כיצד כסף הולך לכסף, וכיצד מאחורי מסך של קריאה לשוויון ולקידמה צועדת המפלצת העתיקה מכולן והחזקה מכולן: הסחר בגופן של נשים.

קל יותר להזדעזע ממות של מפורסמים

חברה שהיכרתי לפני שנים אחדות חושפת לפני טיפין טיפין את הטראומה של חייה: בעלה התעלל מינית בבתם, ואיים עליה לבל תספר לאיש. והיא אכן לא סיפרה לאיש, אבל, כפי שסיפרה לי חברתי בשיחתנו האחרונה, בגיל שלוש עשרה ניסתה הילדה להתאבד. ניסיון ההתאבדות לא הביא לגילוי האמת: הילדה המשיכה לשתוק עוד זמן ממושך עד שגילתה את סודה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שהבת ניסתה להתאבד, וגם הפעם הראשונה שהבנתי כמה צעירה היתה כשקרו הדברים. בעקבות הגילוי התגרשה חברתי מבעלה. היה לבתה הרבה כעס על אמה שלא הגנה עליה. כיום,כשהבת כבר בוגרת ומפתחת קריירה עצמאית, חברתי חושבת שבתה לגמרי השתקמה ושהיא כבר מבינה שאמה באמת לא ידעה דבר ולכן לא יכלה להגן עליה, למרות שהדברים התרחשו בביתה. קשה לעכל את הדברים. את כל הסיפור קשה לי מאד לעכל, ובמיוחד את ניסיון ההתאבדות של הבת, שבמזל לא הסתיים במותה. כבדרך אגב סיפרה לי החברה שכיום בעלה הוא מורה בתיכון. ברור לי שהיא לא דיווחה על מעשיו וגם איננה מעוניינת לדווח עליהם. המחשבה על כך שהאיש הזה שהתעלל בבתו עצמו ובשרו מלמד כיום נערות הופכת את מעי. בכל זאת לא העזתי לומר לה שהיא צריכה לדווח עליו, כי איש כזה הוא מסוכן לילדות. אינני יודעת מה לומר לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי בכלל לשאול אם במשך כל התקופה שבה לא ידעה מה מתרחש לא היו אצל בתה סימנים למה שהיא עוברת, ואז היא ענתה לי: ודאי שהיו, בגיל שלוש עשרה היא ניסתה להתאבד. חשבתי על עצמי בגיל הזה, על בנותי. לא ידעתי את נפשי.

נזכרתי גם ביעל העליון, מייסדת ומנהלת בית הספר לאמנויות, שהתאבדה כשגילתה שבעלה התעלל מינית בשתי אחיות שהיו תלמידותיה, פרשה שזיעזעה בשעתו את כל המדינה. לזמן מה מזעזעת הטרגדיה את אמות הספים ואז חוזר הכל לקדמותו. איש לא חשב שצריך להדק את הפיקוח בבתי ספר לאומנויות, שמנסים לחרוג מהכללים הנוקשים של בתי ספר אחרים. משום מה קל יותר לאנשים לסלוח ליוצרים ואמנים, ובפרט אם הם מפורסמים.

על הרווי ויינשטיין מגינים פחות, כי הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים, תרתי משמע. על וודי אלן מגינים רבים. הוא יצר סרטים אהובים והופיע בעצמו בתפקידים של נבעך חביב, נוירוטי אבל טוב לב להפליא, כמו האמרגן דני רוז. לכולם נדמה שהם מכירים אותו, ושהוא אותה דמות שהוא יצר ושיחק, והוא ממש לא. הוא איש ששכב עם בתה של בת זוגו בביתה וצילם אותה צילומים ארוטיים שלא טרח להחביא מבת זוגו, ואז נשא את בתו החורגת לאשה.

עכשיו כשבועז ארד התאבד בגלל שהתפרסם תחקיר על יחסיו עם תלמידות קטינות, מגינים גם על מעשיו ותוקפים את המפרסמים. גם בועז ארד היה אמן ידוע. אני זוכרת במיוחד את פסל עצמו עם תוכי על הכתף כמחוה הומוריסטית לפסל נמרוד, דמות שהופיעה גם במיצג וידיאו שלו, שבו מסבירה אשכנזיה קשישה כיצד היא מכינה גפילטע פיש, וכמה היא שונאת חריף, ומדי פעם מגיחה לתוך ההסבר דמותו עשויה מגבס, עם התוכי על הכתף. זה היה מאד מצחיק. קל מאד לחבב אמן שגם מצחיק. בעבודות של בועז ארד תמיד היה משהו משעשע מאד, משהו שהגחיך גם את החיים וגם את האמנות. לא מפתיע שהרבה תלמידים חיבבו אותו, ותלמידות התאהבו בו. אבל איזה מין תירוץ זה ליחסי מין בין מורה מבוגר לנערות הלומדות אצלו? כיצד עיתונאים אינם מתביישים לכתוב שמדובר באהבה. איזו מין אהבה זאת בין נערה בת שש עשרה למורה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות? מה יודעת ילדה בת שש עשרה על אהבה? על מערכות יחסים? והאם התאהבות של נערות מעניקה פטור מאחריות למורים שמלמדים אותן? הרי התאהבות של בני נוער במבוגרים, ובמקרים רבים במוריהם, היא תופעה מאד נפוצה. האם איננה מחייבת את המורים המבוגרים לאחריות מיוחדת, להתבונן כל העת על האור האדום המהבהב מעל יחסים שכאלה? כיצד יכול העדר אחריות שכזאת מצד מורה מבוגר לשמש נסיבה מקלה?

בועז ארד התאבד וזו כביכול סיבה להתנגד לפירסומים על גברים מפורסמים שמנצלים נשים צעירות ואפילו ילדות ונערות. אילו שלח בועז ארד מישהו להכותן מכות רצח כפי שעשה דודו טופז, איש לא היה חושב שצריך להתנגד לפירסום, למרות שגם דודו טופז התאבד. התאבדות של מפורסם מזעזעת יותר כשמדובר ביחסי מין עם נערות, כי על יחסי מין אפשר לומר שזאת אהבה, למרות שלמרבה הצער לא כל יחסי מין הם ביטוי לאהבה. אבל אלימות מינית תמיד חסתה בצל החשאיות האפלה שבה היא פועלת. בצל השתיקה התעללו אינספור כמרים והגמונים בנערי מקהלה, ועברו שנים רבות מאד עד שהדברים התפרסמו. אלימות מינית נגד נערים היתה סוד אפל עוד יותר מאלימות מינית נגד נערות. רק שבירת הטאבו על פירסום הדברים הביאה להתמודדות עם הבעיה. איש לא הזכיר היום את התאבדותה של יעל העליון בגלל תחושת האחריות למעשי בעלה. איש לא הזכיר גם את הנערים והנערות שהתאבדו בגלל התעללות מינית מצד מבוגרים, ביניהם מורים, כי שמם אינו ידוע ופניהם אינם מוכרים. לו הצליחה בתה של חברתי בניסיון ההתאבדות שלה איש לא היה יודע כנראה לעולם מה היתה הסיבה ומי אשם במותה. התאבדות של אדם מוכר ומפורסם היא מזעזעת לאנשים רבים, אבל הקורבנות השותקים של יחסי מין אסורים, בפרט ילדים ונוער, אינם מוכרים ואינם מפורסמים. הציבור מרשה לעצמו להתעלם ממותם שנחשב אך ורק לטרגדיה משפחתית. זהו מות שקט מאחורי הקלעים שלרוב איננו מגיע כלל לעמודי העיתונים. ללא החשיפות הפומביות של ניצול מיני של קטינים, ללא פירסום הדברים ברבים, התאבדו ילדים ובני נוער רבים שעברו התעללות מינית והציבור שלא ידע גם לא הזדעזע ממותם של הקורבנות האלה בדמי ימיהם. קל יותר להזדעזע מגורלם של המוכרים והמפורסמים. 

גם אני מאמינה לדילן פארו

אחרי שדילן פארו, בתה של מיה פארו שטוענת מאז ילדותה, כי וודי אלן, בהיותו בן זוגה של אמה, תקף אותה מינית, פירסמה פנייה לשחקניות שעבדו עם וודי אלן לתמוך בה, כמה מהן הודיעו שהן מאמינות לה ושלא יעבדו יותר עם וודי אלן, ובתגובה הן זכו למתקפה מצד גברים, ביניהם גם עיתונאים ישראלים, שהאשימו אותן בצביעות ובעדריות, ואף טענו שטענותיה של דילן נבדקו בידי אנשי מקצוע ונידחו ולכן וודי אלן איננו פושע. לדעתי הגברים שתקפו את התומכות בדילן מבטאים בכך גם עוינות בכלל לנשים שתובעות את עלבונן, וביניהן השחקנית המחוננת מיירה סורבינו, שבעצמה גילתה רק לאחרונה כי הקשיים בקריירה שלה, לאחר זכייתה באוסקר על תפקידה בסרטו של וודי אלן "אפרודיטה הגדולה", היו תוצאה ממסע הכפשות נקמני שניהל נגדה המפיק הרווי ווינשטיין, לאחר שדחתה את חיזוריו.

אני מאמינה לדילן פארו שוודי אלן תקף אותה מינית בהיותה ילדה, לא רק מפני שדילן עקבית בהאשמותיה, ולא רק מפני שלא תמיד מאמינים למי שאומר אמת ולא תמיד מצליחים להוכיח אשמה גם כשהיא קיימת, ובמיוחד קשה לילדה קטנה להאשים מישהו מאד עשיר ומאד מפורסם שיש לו הרבה מעריצים, ושמפיץ את הטענה המיזוגינית המאד מקובלת שנשים מתנקמות בגברים שמתגרשים מהן, כאשר האמת היא לרוב הפוכה – נקמנות היא דוקא תכונה מאד גברית, כמו שמדגים המקרה של הרווי ויינשטיין, שפעל להרוס את חייה של כל אשה שסירבה לו. אבל אני מאמינה לדילן קודם כל בגלל שוודי אלן המבוגר, בעודו בן זוגה של מיה פארו, ניהל רומן בביתה עם בתה המאומצת סון-יי וצילם אותה בתנוחות אינטימיות ובהיותה בת תשע-עשרה נשא אותה לאשה. אלה עובדות מוכחות שגם אלן איננו מכחיש אותן ואיננו יכול להכחיש אותן. לכאורה אין שום הוכחה שוודי אלן החל ביחסיו האינטימיים עם סון-יי עוד בהיותה קטינה, ומי שרוצה יכול לחשוב שגבר שמסוגל לנהל רומן עם בתו החורגת בבית אמה ימתין בסבלנות עד שהבת תגיע לבגרות. אבל אני מאמינה שוודי אלן תקף מינית את שתי בנותיה של פארו עוד בהיותן קטינות. ההבדל ביניהן הוא רק שסון-יי נענתה לו ושמחה להינשא לו כשהיתה בוגרת דיה להינשא. היא עדיין נשואה לו וכנראה מרוצה ממעמדה. יש לה שתי בנות מוודי אלן, ואני מקוה בשבילן שהיא משגיחה עליהן היטב.

מעולם לא הבנתי את הקלילות שבה התייחסו אנשים לרומן שניהל וודי אלן עם בתה של מיה פארו, כשהוא מתרץ את הדברים בכך שסון-יי מעולם לא היתה בתו, כי מיה פארו אימצה אותה כשהיתה נשואה לבעלה הקודם אנדרה פרווין, כאילו יש בכך כדי לפוטרו מכל אשמה. גבר שחי בזוגיות עם אשה חייב להתייחס לילדיה כאל ילדיו, גם אם איננו אביהם הביולוגי. לאיסור על גילוי עריות יש לא רק מטרה ביולוגית, למנוע הולדת ילדים מנישואי קרובים. זהו איסור שיש לו גם משמעות חברתית ומוסרית ממדרגה ראשונה. גבר שמקיים יחסי מין עם אם ובתה, ואין זה משנה כלל שהבת מאומצת, קורע לגזרים את הרקמה העדינה שמחברת בין האם וילדיה, בינו ובין הילדים ובינו לבין בת זוגו, ומנפץ לרסיסים את התא המשפחתי שהתקיים בטרם נכנס אליו ושהיה אמור להתקיים בהרמוניה יחד איתו. חיים עם אשה שיש לה ילדים מבן-זוג קודם מחייבים את האב החורג לאחריות מיוחדת, שלא לפגוע ולא לנצל את ילדיה של בת-זוגו, ולנהוג בהם כאילו היו ילדיו לכל דבר. בוודאי ובוודאי שלא יעלה על הדעת קשר מיני בין גבר לבנותיה של בת-זוגו, גם אם אינן בנותיו הביולוגיות, וגם אם המחוקק לא נתן את דעתו על מצבים כאלה, שבהם אב חורג מקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו הביולוגיות. לא כל דבר שמותר בחוק יכול להתקבל כמותר, ואם אין איסור חוקי על גבר לקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו, ראוי שיהיה איסור כזה, כי מה שעשה וודי אלן נוגד באופן חמור את תקנת הציבור והופך אותו לאדם שאיננו ראוי לבוא בקהל. אם החברה קיבלה ואישרה את התנהגותו, אין בכך הוכחה אלא לכוחם העצום של גברים בחברה, שמאפשר להם לרמוס את בנות זוגם ואת ילדיהן מבלי לשלם כל מחיר חברתי על כך.

כשהרומן בין וודי אלן לסון-יי התפרסם הייתי גרושה צעירה ואם לשתי בנות צעירות, והסיפור טילטל אותי עד עמקי נפשי. אולי שמעתי גם קודם על מקרים שבהם אב חורג שוכב עם בנותיו, אבל הם קרו במקומות ובמשפחות שנדמו לי מאד רחוקות ממני. גילוי העריות של וודי אלן הפך את המחשבה על אפשרות של בן-זוג שיפגע בבנותי למשהו קרוב ואפשרי, שלא נתן לי מנוח, קשה לי לומר באיזו מידה השפיע הדבר על חיי והחלטותי כי היו הרבה גורמים נוספים, אבל את האימה שהסיפור הזה הכניס למחשבותי אני זוכרת היטב. אמנם לא הפסקתי לצפות בסרטים של וודי אלן, שאת סרטיו אני דוקא אוהבת, חלקם טפשיים אבל כמה מהם, כמו "מנהטן" ו"פשעים ועבירות קלות" הם סרטים מבריקים, והאהובים עלי ביותר, "ימי הרדיו" ו"דני רוז" הם סרטים מלאי רגש ונפלאים שאפשר לצפות בהם בהנאה שוב ושוב. אינני מעריצה שרופה ואת רוב סרטיו המרובים לא ראיתי, אבל וודי אלן שבסרטים הוא למרבה הצער אדם הרבה יותר טוב מוודי אלן שבחיים, שהוא אדם נאלח, ולכן אני מאמינה לדילן פארו, והייתי מאמינה לה גם לו הייתי האשה היחידה בעולם שמאמינה לה.

      

הכללים לא השתנו

הדבר הכי מקומם בעניין התקיפות המיניות – שבישראל קוראים להן הטרדות מיניות, שזה מקומם בפני עצמו, אבל לא זו הנקודה – הכי מקוממת הטענה שנפוצה גם אצל גברים שפשעו נגד נשים ולמרבה הצער גם אצל פמיניסטיות, שהכללים השתנו. כביכול לפני כמה עשרות שנים מותר היה לתקוף נשים ולאנוס אותן, לתפוס באברים אינטימיים, לקפוץ עליהן פתאם ולנשק אותן בכוח, ושאר מעשים שאני שומעת עליהם ומעוררים בי חשק להקיא את נשמתי, כביכול רק עכשיו לומדים הגברים שזה אסור, שזאת התנהגות חייתית ונפשעת, שאיננה הולמת בן אנוש. אבל האמת היא שאף פעם זה לא היה מותר, ולא רק שזה לא היה מותר, אלא שבעבר, ובחברות מסוימות עד ימינו, תוקפי נשים היו בני מוות, והשלטונות גילו יחס סלחני מאד כלפי קרובי משפחה של נפגעות שרצחו את הפוגעים. זה כמובן לא מנע התרחשות של מעשי אונס ותקיפות מיניות אחרות, כפי שעונשי מוות לא מנעו מעשי רצח, אם מפני שהפושעים מוכנים לשלם את המחיר, ואם מפני שהם מקווים שלא להיתפס. זה בעצם העניין עם התוקפים המיניים. זה לא שהם חשבו שזה בסדר, הם פשוט קיוו שלא להיתפס, או ליתר דיוק הם קיוו שהנשים כל כך תפחדנה לספר ולהתלונן, שהם יכולים לעשות את מעשיהם מבלי לחשוש שיבואו על עונשם. אין שום בלבול ושום טעות. שום אשה לא תבעה גבר שביקש להזמין אותה לצאת איתו, אם כיבד את רצונה להיענות לו או לסרב לו, ולקפוץ על אשה כמו שסוס קופץ על סוסה, זה לא חיזור אלא חייתיות. כל מהותו של מושג החיזור הוא שגבר דוחה את סיפוקו כדי להניח לאשה להכיר אותו טוב יותר ולהוכיח שכוונותיו רציניות ורגשותיו כנים. זה דורש מאמץ מסוים ומידה של ריסון ואיפוק שנדרשת מבן אנוש. דוקא בעבר היו נהוגים אירוסים ארוכים שנמשכו לעתים שנים, וגברים נדרשו לכבוש את יצרם ולשמור על כבודה של כלתם המיועדת. אולי לא כולם עמדו בכך, אבל אלה היו הנורמות, והן החלו להתרופף רק במחצית המאה העשרים. היחלשות מוסד המשפחה, והמעבר מנישואים בשידוך לנישואים מבחירה, התחזקות מעמד הנשים, שינוי היחס למין – כל אלה רופפו את היחס המחמיר למין מחוץ לנישואים, והפכו את היחסים בין נשים וגברים לחופשיים יותר, אבל דוקא בתוך יחסים יותר חופשיים אלה נודעה יותר חשיבות – ולא פחות חשיבות – לבחירתה של האשה, והעדר כפייה של בן זוג שאיננו רצוי לאשה, כפייה שהיתה חיזיון נפוץ בנישואי שידוך שכפו ההורים בעבר. כל מושג הרומנטיקה צמח סביב רעיון הבחירה בזוגיות מתוך רצון חופשי ואהבה. גבר שכופה את עצמו על אשה מבטל כל אפשרות לרומנטיקה, שמתקיימת רק כאשר בני הזוג מבקשים למצוא דרך זה ללבו של זה, ולא לכפות את עצמם זה על זה.

התרופפות היחס המוסרני למין מעולם לא התירה אונס ותקיפה מינית, וכל טעמו של יחס מתירני למין מתבסס על התפיסה שאנשים זכאים בחייהם האינטימיים לבחירה, בין אם הם גברים או נשים. רעיון החופש המיני מבוסס כולו על ההבנה שאושרם של בני אדם תלוי במידה רבה ביכולתם לבחור את בני זוגם בעצמם וללא כפייה. לא היתה שום כוונה להחליף כפיית בן זוג על ידי ההורים בכפיית בן זוג מטעם עצמו. מי שכופה את עצמו על אשה סותר את רעיון החופש המיני מתוך הסכמה ולא מממש אותו, כפי שנוטים לטעון התוקפים. הסכמה מעצם הגדרתה נעשית בין שני בני אדם, ולא בין אדם לבין עצמו.

גברים חזקים תמיד הירשו לעצמם לנהוג בנשים כברכוש ולקחת אותן לעצמם, לא מתוך אמונה שמעשיהם ראויים, אלא מתוך אמונה שאיש לא יוכל לבוא עמם חשבון. כך חשב דוד המלך על בת-שבע, שאת בעלה שלח למות בקרב, ואיך נתפסו מעשיו בציבור, שמענו מפי נתן הנביא. גם התוקפים שנחשפים כעת חשבו שבשל מעמדם הציבורי יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולחמוק מעונש. הם ידעו היטב שמעשיהם רעים ונפשעים, אבל חשבו שיוכלו גם ליהנות וגם לחמוק מעונש.

והם הצליחו בכך זמן רב, כי גם מי שידעו פחדו לפרסם את שמם, פחדו מכוחם ומעוצם ידם. ובעולם שבו טלפון מאדם רב-עוצמה יכול להשתיק עיתונאים ולהעלים מידע כלא היה, קשה היה לקורבנותיהם לבוא עימם חשבון. מה שהשתנה בעשור האחרון איננו הכללים אלא דרכי השיח הציבורי: האינטרנט יצר מרחב שבו פחות אפשר להשתיק קולות, שקודם לכן הושתקו. רק יכולתן של נשים להתבטא ללא פיקוח באינטרנט איפשרה גם ליצור קבוצות תמיכה וגם להשתחרר מאימת המפרסמים ולספר את האמת.

כעת ישנם רבים שמעמידים פני תומכים בנשים, אך מנסים להגביל את יכולתן של הנשים למצוא ביטוי ותמיכה ברשתות החברתיות וברשת בכלל. על הנשים להיזהר מאד שלא לשתף פעולה עם מי שכוונתו לחזור ולדכא את חופש הביטוי שלהן, למי שמתחזה כרוצה להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין, כדי להותיר יותר זמן לתלונות במשטרה של נשים שאינן רוצות להתלונן במשטרה, אבל בתמורה מנסה לאסור על פירסום שמות הפוגעים ברשת. לכל מי שמנסים כעת לנצל את העניין הציבורי כדי לפגוע בזכויות יסוד של נשים, ושל בני אדם בכלל, הסירו מאיתנו את ידיכם ואל תעזרו לנו. לא עזרתם כשנזקקנו לכם וכעת סלקו את ידיכם מאיתנו: סלקו את ידיכם מגופנו וסלקו את ידיכם מחופש הדיבור שלנו, ומזכותנו לזעוק את זעקתנו.

שיחת בנות של אורי סלעי ומיתוס היופי

הסידרה של אורי סלעי "שיחת בנות" על טרנסג'נדריות היא כמו סידרת אגרופים בבטן. אם בכתבות עם טרסג'נדריות ייצוגיות אנו שומעים לרוב שהן היו גברים אומללים, עד ששינו את המין והפכו לנשים מאושרות ושלמות עם עצמן, בסידרה הזו יש מעט טרנסג'נדריות מאושרות. אולי ג'ניפר קים מאושרת, מפני שהיא השלימה את הניתוחים ויש לה חבר שקיבל אותה כפי שהיא ולא שאל שאלות מציקות, ויש לה עסק משלה, כך שאיננה צריכה לשאת חן בעיני מעסיקים. אבל רוב הטרנסג'נדריות שמדברות בסידרה מספרות סיפור של שוליות הולכת ומחריפה: קודם היו יוצאות דופן בקהילת ההומוסקסואלים, וכעת נדחקו לפינה נידחת עוד יותר: קשה להן להתקבל לעבודה, והאנשים שאמורים לסייע להן להשתלב בחברה כנשים, שולחים אותן לעסוק בזנות, כאילו העיסוק בזנות הוא חלק בלתי נפרד משינוי המין מגבר לאשה. גברים מעוניינים בהן ליחסי מין בלבד, ובסתר, כפי שאומרת אחת המשתתפות היותר נוגעות ללב בסידרה: "הם מחפשים את הניראות הנשית עם הזין". בוודאי אינני מכירה די הצורך גברים, כדי לדעת אם רבים מהם מחפשים את "הניראות הנשית עם הזין". ייתכן שכן, אבל הגברים האלה אינם מציעים לטרנסג'נדריות אהבה וקבלה וזוגיות, אלא מעוניינים בהן אך ורק כדי להגשים פנטזיות מסעירות של מיניות חריגה. אם היו להן ציפיות לברוח מהנידוי החברתי שחוו כהומוסקסואלים, הרי שינוי המין, בניראות החיצונית או בסידרת ניתוחים, ועם "לייזרים לייזרים לייזרים, הורמונים הורמונים הורמונים" כפי שאומרת אחת מהן, הופך אותן למנודות עוד יותר. חלקן מוותרות על זוגיות בכלל, ואחרות, וכנראה לא מעטות מהן, אומרות שאם גבר רוצה אותן רק ליחסי מין, ולעולם לא יביא אותן לבית אמו ולא ירצה בהן כבנות זוג גלויות, עדיף שישלם. יחסי מין בתשלום הופכים מביזוי לעידוד: אם משלמים לך הרבה על יחסי מין, סימן שיש לך ערך. אבל איזה ערך, ובתור מה?

ונדמה שגם אלה מן הטרנסג'נדריות שנחשבות למצליחות ומקובלות חברתית, מחפשות לעצמן גבר עשיר שיפרנס אותן ויאפשר להן חיי עושר, דירה מפוארת, מכונית מפוארת, מותרות, להיות "מעושרות" ששואבות את כוחן ומעמדן החברתי מקשר עם גבר רב אמצעים, שאולי זה נחשב נורמטיבי יותר ומכובד יותר בחברה מזנות, אבל לא שונה בעיקרון. אלה עדיין חיים שבהם מין וניראות – זהים או סותרים זה לזה – הם סחורה שנמכרת בכסף, והכסף הוא המדד היחיד לערכן של מערכות יחסים, שלפיכך הן זמניות מטבען, כי קשה לבסס מערכת יחסים ארוכת-טווח על מראה חיצוני, ועוד כזה שמתוחזק באמצעים חיצוניים: כי מי יכול להישאר צעיר ויפה לנצח, ולו בעזרת אינספור ניתוחים ומתיחות ו"הורמונים הורמונים הורמונים, לייזרים לייזרים לייזרים", שמן הסתם יש להם גם תופעות לוואי לא פשוטות. נדמה שרבות מהטרנסג'נדריות האלה הפכו מגברים שחיים בזוגיות הומוסקסואלית לנשים, או לגברים שנראים כנשים, שיכולים לצפות רק ליחסי מין בתשלום, או לכל היותר להיות "אשה מוחזקת", שכל ערכה הוא באספקה של מראה מסוים ויחסי מין מסוימים, כלומר שאין לה קיום אלא במידה שגברים מגלים בה עניין מיני שהם מוכנים לשלם תמורתו. ולפיכך עניין מרכזי בחיים, גם אצל אלה מהטרנסג'נדריות שיש להן מקצוע מכובד או עסק מצליח, הוא שימורו של המראה החיצוני, שהוא מראה מעוצב ומוקפד לפרטיו כדי להתאים לדימוי מסוים של נשיות מושכת שכמעט איננו קיים במציאות באופן טבעי. לכאורה הסיבה היחידה לשינוי מין, ועוד שינוי מגבר לאשה, שפירושו ברוב החברות ירידה בסולם החברתי, היא "להיות מי שאני באמת", בלי שקרים ובלי מסכות, אבל להיות טרנסג'נדרית פירושו לתחזק כל הזמן מסכה של מראה נשי מטופח שאין לו שום קשר עם שום אמת, הוא רק מייצג דימוי של אשה מושכת בעיניים של גבר, ולחפש כל הזמן אישור מהסביבה הגברית שמחפשת ייצוג לדימוי הזה ולא שום דבר אמיתי, כי האמת שלנו היא שכולנו, גברים ונשים וטרנסג'נדרים, לרוב לא מתאימים לדימויים חיצוניים, ולא נראים במיטבנו, וכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו פרועים וטרוטי-עיניים, והאהבה לדידנו היא היכולת לקבל אותנו ממש כאלה, ונדמה שהטרנסג'נדריות ויתרו מראש ולגמרי על הציפיה האנושית הזאת שמישהו יאהב אותך ויקבל אותך – ואין זה משנה אם מדובר באהבת הורה או אהבת בן-זוג – כפי שאתה באמת, שזה בלי ניתוחים ובלי טיפולים ובלי לייזרים והורמונים, בגופות האנושיים והלא מושלמים שלנו, השמנים מדי, המקומטים מדי, המזדקנים ללא חן, ובכל זאת ראויים לאהבה שראוי לה כל בן אנוש.      

טעות בכתובת

מנועי חיפוש הם דבר מצוין. מקלידים כמה מלות מפתח ומיד מקבלים קישורים מתאימים. מישהי, נדמה לי שזאת אשה, חיפשה למשל מתכון לעוגת מרלנקה עם דבש ואגוזים והגיעה לשירה של מרלנקה מתוך אגדת הרותם של האחים גרים ברשימתי "עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים":

"אמי הרגתני / אבי אכלני / אחותי מרלנקה היפה / את כל עצמותי אספה / בבד של משי קשרה / ותחת הרותם קברה / צוויץ, צוויץ, איזו ציפור יפה אני!"

זוהי כמובן גירסה מצונזרת של האחים גרים לשירה של גרטשן בתא הכלא מתוך פאוסט של גיתה (שורות 4420-4412): "אמי הזונה/ היא הרגתני/ אבי הליצן/  הוא אכלני/ אחותי הקטנה/ את עצמותי אספה/ למקום קריר ולח/ שם הייתי ציפור יער יפה/ עופי לך, עופי לך!". למרות שהאחים גרים הצליחו לשכנע הרבה אנשים שההיפך הוא הנכון.

אחר כך אני הסתכלתי מנין היא נכנסה לבלוג שלי וראיתי שהיא חיפשה עוגת מרלנקה שזו, כך היא הסבירה, עוגה צ'כית עם דבש ואגוזים, וככה שתינו הרחבנו את האופקים. תמיד מאד מסקרן אותי לדעת מנין הקוראים מגיעים לבלוג ומה הם מחפשים, אבל לפעמים זה קצת מביך והייתי מעדיפה לא לדעת.

למשל, פעם תהיתי למה אנשים כל כך מתעניינים בשיר הצנוע "כל עולמה" שפירסמתי כשפתחתי את הבלוג, והוא שיר עגמומי על חייה של עקרת-בית, אז הסתכלתי וראיתי שבעצם חיפשו את "עולמה של ענת" שזה לא בדיוק העולם שלי, כלומר זו בהחלט לא אני ובהחלט אינני פונה לאותו קהל וגם לא לאותו איזור בגוף. כמה פעמים, סיפרתי לשרון, אפילו הגיעו אליי כשחיפשו "פורנוגרפיה".

והגיעו ל"פורנוגרפיה של הפיוס"? שאלה שרון וצחקה. באמת הפוסט הזה תמיד משך הרבה קוראים. כתבתי בו בין השאר על סטלאגים, וגם המלה "ציצים" הופיעה. זה לא רעיון טוב שכתבתי "ציצים". עכשיו מי שיחפש במנועי החיפוש "ציצים" מיד יגיע לי לבלוג, ויש הרבה כאלה. שלא לדבר אם מישהו יקליד גם "ציצים" וגם "עולמה של ענת", או כמו שראיתי, נכנס היום לבלוג מישהו שחיפש את "עולם הפורנו של ענת". מזל שאני לא גובה כסף על הכניסה, כי אז הייתי צריכה להחזיר לו את הכסף ואולי גם לשלם לו פיצויים על האכזבה. אולי בגוגל באמת צריכים לחשוב איך לייעל את השירות ולהוסיף משהו שימנע טעויות כאלה, למשל שקישורים לאתרים פורנוגרפיים יהיו בצבע כחול זוהר, וככה החיפוש יהיה הרבה יותר מדויק ויעיל.

מאז שאני מנהלת בלוגים אני כבר לא מתעצבנת על מו"לים ועל מה שהם שמים בעיתונים. סופסוף אצלם זה עניין של פרנסה, והמלה "מין" בכותרת היא מכפיל רציני של קוראים. למשל אם הייתי קוראת לפוסט הזה במקום "טעות בכתובת", אם הייתי קוראת לו למשל "איזה מין בלוג", הקוראים היו נוהרים, אולי לא בדיוק כאלה שאני מחפשת אבל אין ספק לגבי המספרים, כמו שמפיצי הסרטים הישראלים קוראים לסרטים בשמות כמו "איזה מין סרט", ומיד הצופים נוהרים, במיוחד אלה שמתחת לגיל שש-עשרה. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, אלה בוודאי ילדים, כי קצת מפחיד לחשוב שאלה אנשים מבוגרים.

כי אצלי זה לא עניין של פרנסה, ואכפת לי מי נכנס לבלוג, וגם אכפת לי מאיזה מניעים. אולי אני לא צריכה להרגיש רע ולהתבייש, אבל אני מרגישה די רע ודי מתביישת, בשבילם וגם בשבילי, שהם הגיעו לבלוג שלי בגלל שכתבתי כל מיני מלים, והם חיפשו, כל מיני מלים.