נולד בדיר-יאסין

השבוע ראיתי את הסרט של נטע שושני ותמרה ארדה "נולד בדיר-יאסין", סרט מרתק ומחריד ומזעזע ושובר לב, הכל ביחד. השם של הסרט מתייחס כנראה לדרור ניסן שנולד לאמו שהיתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, שמוקם בבתי הכפר דיר יאסין. היו מבקרים שתהו על החיבור בין סיפור הילד שנולד לחולת נפש שאושפזה במקום וניסתה לשוא לברוח ממנו, לבין סיפור הטבח בדיר-יאסין, היו מי שחשבו שהחיבור לא לעניין והיו מי שחשבו שהוא סוג של מטפורה לחברה הישראלית המטורפת שחיה על חורבות כפרים פלשתיניים, מאיר פעיל המנוח, שביקר בזמנו במקום עם הבמאית, אמר: זה בית חולים לחולי נפש, זה מתאים, יש פה רוחות רפאים. אבל אני חשבתי על הסבר הרבה יותר פשוט: הקמת בית החולים לחולי נפש בכפר איפשרה לגדר ולסגור אותו, למנוע מאנשים לבקר בו ולהלך בשביליו ואולי לראות דברים שהעדיפו שלא יראו, והסרט "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה. אני ידעתי שיש בית-חולים לחולי נפש שנקרא כפר שאול, אפילו היכרתי פעם אחות גימלאית שעבדה שם, אבל עברו המון שנים עד שנודע לי שכפר שאול הוא בעצם דיר-יאסין, שכמו שאומרים בסרט בית החולים לא הוקם על חורבות הכפר, אלא התמקם בבתי הכפר, ולכן אנשים כמוני, שנולדו אחרי מלחמת השיחרור, אולי שמעו על הטבח בדיר-יאסין, אבל לא היו שם אף פעם – זה מקום סגור לציבור הרחב ורק מעטים מאד מאזרחי ישראל ואפילו מתושבי ירושלים ביקרו בו. ואם יש כאן איזו מטפורה, הרי זה שבית חולים לחולי נפש הוא הגירסה המודרנית למושבת מצורעים, ששומר נפשו ירחק ממנה. דיר-יאסין הוא סוג של מושבת מצורעים שאמורה לכסות על הפשע, ולא ממש מצליחה.

למרות הכחשות של כמה מהמעורבים מאד ברור שהיה בכפר דיר-יאסין טבח של אוכלוסיה אזרחית ולא קרב רגיל. העדות הכי מזעזעת עבורי בסרט היא של אשה שהיתה נערה בגדנ"ע, ונשלחה עם חבריה לכפר לקבור את גופות ההרוגים, שזה דבר מזעזע בפני עצמו ששלחו נערים ונערות מהגדנ"ע לעשות את זה. היא פתחה את הדלת  לאחד הבתים בכפר וראתה אשה כרותת-ראש יושבת בכסא, וכמעט התעלפה, אז שלחו אותה הביתה. יש עוד הרבה עדויות מזעזעות בסרט על הטבח באזרחים, ומפקד הפעולה של האצ"ל מתגאה בזה שבגלל הטבח בדיר-יאסין הרבה ערבים ברחו מישראל, והוא מצטער רק שלא כל הערבים ברחו, ושר בהתלהבות את המנון בית"ר כשהוא עומד זקוף ומצדיע, וזה קטע גם מצמרר וגם קומי.

שרגא פלד, שאני מכירה מארכיון ההגנה, כי הוא מתנדב שם ועוזר לאנשים לחפש שם חומר, ולי הוא מאד עזר למצוא חומרים על אבא שלי, את התיק של שירות הידיעות של ההגנה על אבא שלי שהיה קומוניסט, סיפר שהוא ראה בכפר נער שרוף קשור לעץ, וגם שהוא צילם בכפר תמונות עבור ההגנה, ונטע שושני רצתה לראות את התמונות האלה, אבל ילנה מגנזך המדינה אמרה לה שזה סגור. גם כשאני חיפשתי חומרים בגנזך המדינה ילנה מאד השתדלה שאני לא אקבל את החומרים, ותמיד קיבלתי רק חלק מהתיקים שביקשתי עם רק חלק מהמסמכים. ידעתי שזה רק חלק מהמסמכים כי היו לי חלק מהמסמכים החסרים ממקורות אחרים. בדרך כלל בכלל לא קיבלתי שום דבר. נטע שושני לא ויתרה בקלות ועתרה לבית המשפט העליון, אבל אחרי שהשופטים עיינו בתמונות מהטבח בדיר-יאסין העתירה שלה נדחתה. אני דוקא חשבתי שזה שאין בסרט שלה תמונות מהטבח בדיר-יאסין לא משנה שום דבר, כי העדויות של האנשים שהיו שם כל כך מזעזעות, וכשראיתי את הסרט שלה חשבתי על הסרטים של קלוד לנצמן שאין בהם צילומים מהעבר, רק עדויות מסופרות. כשאנשים מספרים סיפורי זוועה אפשר לראות את התמונות בדימיון וזה לא כל כך משנה שלא רואים את התמונות האמיתיות. אולי חשוב להגיד את זה לאנשים בתקופתנו שהם כל כך תלויי ראייה וכל כך חשוב להם לצלם דברים יותר מלזכור אותם. נכון שאין כמו מראה עיניים, וקשה לסמוך על הזיכרון ולא תמיד מאמינים למי שלא יכול להציג תיעוד מצולם, אבל עדיין העוצמה של עדויות מדוברות ושל הזיכרון היא כל כך גדולה, ובעיני זה בכלל לא חשוב לנסוע למחנות ריכוז כמו אושוויץ שהיום הם מוזיאונים, אלא חשוב להקשיב לניצולי שואה, ואם הם כבר לא בחיים, לקרוא את הסיפורים שלהם. גם הרבה מהאנשים שנטע שושני צילמה בסרט שלה כבר לא בחיים, כי הסרט התחיל בפרוייקט על כפר שאול שהיא הכינה לפני שנים לבצלאל, וזה שהיא עובדת הרבה שנים על אותו דבר, זה דבר שיפה בעיני, שהיא משחזרת לאט לאט את הסיפור של דיר-יאסין כמו שמרכיבים פסיפס מאבנים מאד קטנות. פחדתי בהתחלה שאני לא אצליח לצפות בסרט הזה בגלל האכזריות של המעשים שמתוארים בו, אבל הייתי מאד מרותקת לסרט, למרות שיש בו קטעי עדות שקשה מאד להקשיב להם.

כמו שכבר כתבתי, "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה, וגם על התכחשות, ואחרי שנטע שושני כבר צילמה עדויות קשות של המשתתפים, מישהו אמר להם לא להתראיין יותר ולא להצטלם ולא לספר. לא ברור מי אמר להם כי הם לא מספרים, אבל אמרו להם. הם כבר אנשים קשישים והם מצייתים להוראות, שלא לומר פקודות. ומה שיפה זה שגם כשסוגרים ומסתירים ומנסים מאד מאד להשכיח, הזיכרון פורץ את כל הגדרות ואפשר לשמוע את נהמת הקולות המושתקים.

התכתבות בנוגע לתיקי אבי בגנזך

להלנה שלום,

אני מבקשת בכל זאת לעיין בתיקים הנוגעים לאבי יוסף מרגלית מכהונתו כפרקליט ושופט משנות החמישים, ואם אין הרבה תיקים גם משנות הששים. אני מבקשת להזמין לי את התיקים לאולם הקריאה.

בברכה, ענת פרי

גנזך: העניין בטיפול נעדכנך בהמשך.

ענת שלום,

התיקים חזרו מבדיקת חשיפה אך הוחלט שהם יישארו חסויים עד 2040 מסיבות של צנעת הפרט (התיקים מכילים חומר העוסק גם באנשים אחרים).

בברכה,

הלנה וילנסקי

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

אני: בתקוה שאני אמות עד אז?

גנזך: חלילה, אלו נהלי החשיפה ע"פ חוק הארכיונים.

אני: לא יכול להיות שחומר משנות החמישים יהיה סגור עד 2040. זה אפילו לא שבעים שנה, זה יותר משמונים שנה. אולי הלכתם לפי המסמך המאוחר בתיק, אבל צריך ללכת לפי תאריך יצירת כל מסמך ולא לפי המסמך המאוחר ביותר בתיק, כי אפשר גם לחשוף חלק מהמסמכים, ואפשר לתת לי לעיין רק במסמכים שנוגעים לאבי בלבד, כי אני מתעניינת באבי ולא באנשים אחרים, ובכל מקרה לסגור עד 2040 זה כמו לומר לי תמותי ולא תראי את התיק וזאת בעצם המשמעות, גם אם מנסחים אותה בלשון משרדית.

בברכה, ענת פרי

ענת שלום,

פרק הזמן של 70 מסיבות של צנעת הפרט שנה נמדד מהתאריך המאוחר ביותר בתיק. רק מפקיד החומר (בית המשפט) יכול להתיר עיון בחומר לפני תום מועד החיסיון.

במידה וניתן היתר החומר נפתח לכלל הציבור.

בברכה,

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

בהמשך למייל הקודם-המפקיד הוא הנהלת בתי המשפט. הבעיה היא שבתיק ישנם פרטים הנוגעים גם לאנשים אחרים.

בברכה,

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

אני מבקשת להתיר לי לעיין במסמכים מתוך התיק משנות החמישים שנוגעים לאבי בלבד. אני לא מבקשת לראות את התיק כולו.

אתם בוודאי יכולים להוציא לי מתוך התיק מסמכים בודדים שנוגעים לאבי בלבד. ולאפשר לי לעיין בהם, ואין דין בן משפחה מקירבה ראשונה כדין כל אדם. הרי גם במסמכים רפואיים מתירים לבני משפחה לעיין במקרה הצורך מבלי לפתוח את התיק לציבור, ואתם גם יכולים לצלם לי מסמכים ולהשחיר פרטים שאסור לי לראות. אפשר למצוא הרבה פיתרונות אם תגלו רצון טוב, כי כאן יש עניין משפחתי שיש לו חשיבות לבני המשפחה ואני מבקשת שתתחשבו בזה.

בברכה, ענת פרי

לעובדי משרד המשפטים שלום,

אני בתו של השופט המנוח יוסף מרגלית, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ונפטר בשנת 1996.

פניתי לגנזך המדינה וביקשתי מטעמים משפחתיים לעיין בתיקי שירות של אבי משנות החמישים, כאשר היה פרקליט ושופט שלום בחדרה. נאמר לי שהתיקים חסויים לעוד שנים רבות, אבל שאם הנהלת בתי המשפט תיתן לי רשות לעיין בתיקים יאפשרו לי בגנזך לעיין בהם.

אני מבקשת את עזרתכם והסכמתכם לאפשר לי לעיין בתיקים. אני מבקשת בשמי ובשם אחי הפרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה שכעת חולה מאד.

בתודה, ענת פרי

גב' ענת פרי שלום,

 מאשרת קבלת פנייתך לתיבת פניות הציבור של מערכת בתי המשפט.

 העברתי הפנייה לגורם המקצועי בהנהלת בתי המשפט המטפל בשופטים על מנת לנסות לסייע לך.

 אנו נשוב אליך בהקדם האפשרי.

גב' ענת פרי שלום,

לאחר בדיקה להלן התייחסותנו:

מדובר במידע אישי ורגיש ביותר שנמסר לנו כמעסיק ושנאסף על ידנו מכוח תפקידנו.

אנא פני ישירות ללשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט, במכתב המסביר את הצורך בעיון בתיקים, פירוט החומר הדרוש לך ומדוע לדעתך יש לתת לך לעיין בו.

בנוסף, נודה אם תצרפי את התשובה הכתובה שקיבלת מגנזך המדינה (אם ישנה).

אנו מודים לך על פנייתך ובמידת הצורך את מוזמנת לשוב ולפנות אלינו. 

בברכה, נעמי

נעמי ורדי, סגנית המבקרת הפנימית, הנהלת בתי המשפט

אשוב ואפנה.