חופש הביטוי וחופש ההסתה

עיתון "הארץ" מוביל כבר כמה שבועות, בעצם מאז חטיפת הנערים בגוש עציון, קו שעובר כחוט השני אצל רבים מכתבי העיתון, שחוזר שוב ושוב על הטענה שלערבים מותר לא רק לקרוא מות ליהודים, אלא גם לרצוח ממש, ובכל מקרה פשעים של פלשתינים נגד יהודים הם בדרגת חומרה פחותה, כי הם סובלים ומיואשים ונמצאים תחת כיבוש. זוהי טענה מופרכת. יאוש וסבל אינם מניע חוקי ובוודאי אינם מניע מוסרי לרצח אזרחים. למעשה אין שום מניע לגיטימי להרג אוכלוסיה אזרחית למעט הגנה עצמית. גם זכות ההתנגדות לשלטון רודני או כובש איננה בלתי מוגבלת. גם בפעולות התנגדות מותר לפגוע בכוחות חמושים או בנציגי השלטון. אסור לפגוע באזרחים בלתי חמושים.

הניסיון של עיתון "הארץ" להצדיק קריאה לרצח יהודים או רצח ממש או כל פגיעה באזרחים יהודים בטענה ששלטון הכיבוש הופך זאת ללגיטימי היא טענה בלתי מוסרית ומסוכנת. בלתי מוסרית כי היא נותנת רישיון להסתה לפשע ולפשיעה חמורה, מסוכנת גם כי היא עלולה להביא למעשים וגם כי היא עלולה לתת לגיטימציה למי שטוענים שאין זה פשע חמור להרוג ערבים או להסית להריגתם, כי זה כביכול מגיע להם. בדיוק כמו שמי שקוראים לסרבנות חיילים לפינוי התנחלויות נסמכים על הקוראים לסרבנות לשרת בצה"ל, כך מי שקוראים לרצח ערבים ומהללים אותו עלולים למצוא תימוכין במי שמעניקים לגיטימציה לקריאות מות ליהודים ומצדיקים רצח יהודים בטענת הכיבוש, שהיא גלגול של טענות אנטישמיות המתירות את דמם של יהודים עקב האשמתם ברצח אלהים.

אינני יודעת מה בדיוק המצב המשפטי-חוקי של אמירות כגון "מות ליהודים" או "מות לערבים" ברשת, ראיתי פסק דין שהקל בעניין, אבל לעניות דעתי אמירות כאלה אינן צריכות להיות לגיטימיות בשום תנאי, ושתיהן צריכות להיות אסורות ולגרור צעדי ענישה. יש מי שחוששים מפגיעה בחופש הדיבור, אבל האמירות האלה הן לעניות דעתי הסתה אסורה ולא הבעת דיעה מותרת. אינני מבינה כיצד קריאות למותם של אנשים עקב השתייכותם הלאומית או כל השתייכות אחרת יכולות להיות בגדר השיח המותר. אם קריאה למותו של ציבור מסוים איננה הסתה, אינני יודעת הסתה מהי. ונדמה לי שאין כיום אדם בר-דעת שיטען שאין באמירות כאלה באווירת האלימות הנוכחית סכנה ברורה וממשית.

לכן אינני מזדעזעת מדבריה של הפרופ' רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת באר-שבע כי עינה של הנהלת האוניברסיטה תהיה פקוחה על המתרחש ברשת ומהתבטאויות אחרות של הנהלות אוניברסיטאות אחרות המבקשות להגביל ולהעניש פעילות הסתה של הסטודנטים. על ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים נמתחה ביקורת צודקת כאשר קריאות "מות לערבים" נשמעו בבהירות ובעוצמה רבה, למשל במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים, והם לא הגיבו על כך. גם מערכת עיתון "הארץ" היתה בוודאי מזדעזעת, ובצדק, לו התעלמו האוניברסיטאות מקריאות הסתה ברשת של סטודנטים יהודים נגד ערבים. אוניברסיטאות הן קודם כל מוסד חינוכי, ומניעת הסתה לאומנית וגזענית חשובה לפחות כמו מניעת העתקה בבחינות. כאשר השיח הציבורי מאבד את הרסן והופך לשיח של הסתה ואלימות, ראוי לקבוע גבולות ברורים למה שנסבל ומה שאיננו נסבל. שני הביטויים היותר נאלחים בשיח הציבורי בישראל, הקריאות "מות לערבים" ו"מות ליהודים" הן מקום טוב להתחיל בו. תפקידם של שלטונות ושל מוסדות חינוכיים להתערב כאשר החברה איננה מצליחה להציב גבולות להתנהגות נאותה וגולשת לאלימות מסוכנת. לפעמים נכונים דברי חנינא בן-תרדיון במסכת אבות שעלינו להתפלל בשלומה של רשות, שלולא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. במחשבה על כמה מן האירועים בשבועות האחרונים קשה שלא להצטמרר מן המלים הנכוחות האלה.

באמצע התמוז

מוכרת הפרחים שהכינה לי זר לקברו של אחי שאלה אותי אם זה בשביל חייל. לרגע נעתקו המלים מפי. אמרתי לה שלא, שזה בשביל אחי, והיא אמרה שהיא מצטערת. חשבתי שזה מה שאנשים מבקשים בזמן מלחמה, זרים לקברי חיילים. ועכשיו מלחמה.

יש אנשים שמתרגזים על כך שקשה יותר לישראלים להשלים עם מוות של חיילים מאשר עם מוות של אזרחים, כי חיילים אמורים להגן על אזרחים. כאלה הם חוקי המלחמה. אבל החיילים כל כך צעירים. לא רק ממני. הם צעירים בהרבה מבנותיי. באמת אני חושבת שפחות גרוע אם אני אמות מאשר אם ימות חייל. אבל אשה מבוגרת כמוני לא יכולה להילחם כמו החיילים הצעירים. הרבה פעמים זה מצער אותי שאנשים כמוני לא יכולים לצאת למלחמה במקום החיילים הצעירים.

בלוויה של אחי אמרה לי בת דודתי זיוה שהבן הקטן שלה ליד עזה, אבל הוא לא נכנס לשם. בת דודתי זיוה היא אשה מאד מאופקת. הוא על יד עזה, היא אמרה, אבל הוא לא נכנס.

בצומת עמק המצלבה תלו שלטים "מחבקים את גולני" עם ציור של סמל גולני, העץ הירוק. אחי אמר שבשבילנו חייל הוא ילד. החיילים הם הילדים שלנו.

איך אפשר להפסיק לדאוג לילד רק בגלל שהוא עבר את גיל שמונה-עשרה ונהיה חייל?

במנהרה שמובילה מתחת לכביש לעמק המצלבה ישב לעת ערב ניר וניגן בדידג'רידו. הוא הסביר לי שזה כלי נגינה של אבוריג'ינים. אף פעם לא ראיתי את הכלי הזה קודם. קראתי בויקיפדיה שהוא עשוי מענף אקליפטוס אכול טרמיטים. הצליל שלו מזכיר לי צליל של שופר, וכשאני שומעת את ניר מנגן בו, נדמה לי שתוקעים בשופר.

ניר אוהב את אושר. הוא אומר שהוא הכלב היחיד שלא מפחד מהדידג'רידו. באמת אושר לא מפחד בכלל. הוא מתקרב לניר ומושיט את הראש לקבל ליטופים. סיפרתי לשרון והיא אמרה: מה יש לפחד ממקל ארוך?

בכל שעת בין-ערביים שמעתי את ניר מנגן במנהרה בדידג'רידו. אבל כבר הרבה ימים שהוא לא נמצא שם. שרון אמרה: אולי הוא נסע נסיעה ארוכה. ואני חשבתי שאולי הוא בעזה. אולי הוא בעזה מחזיק רובה והדידג'רידו הנטוש מחכה לו בבית שיחזור ויבוא לנגן במנהרה.

אני חושבת עליך ניר, מקוה שתחזור בשלום ותבוא לנגן במנהרה. כשאשמע שוב את קול הדידג'רידו אהיה מאושרת במיוחד. אולי אז אדע שהמלחמה נגמרה.

מוזר איך המלה מנהרה שלא היתה לה שום משמעות מיוחדת נהייתה עכשיו כל כך מפחידה. אבל המנהרה שמובילה לעמק המצלבה היא מנהרה קטנה מאד מתחת לכביש כדי שהילדים יעברו בבטחה לבית הספר, הילדים הקטנים שעוד לא חיילים, ושכולם יודעים שבבוא היום גם הם יהיו חיילים.

מוזר שאחי מת בזמן המלחמה. כשהתחילה המלחמה מצבו הידרדר מאד. כבר לא יכול היה לדעת מה קורה, אבל תמיד היה נדמה לי שהוא יודע ומרגיש הכל.

עכשיו מלחמה בחודש תמוז. אחי מת בכ"ה תמוז. אני נולדתי ב-ו' תמוז, תאריך שאינני חוגגת בו. את יום הולדתי חגגתי עם אחי בתאריך הלועזי שחל בחודש סיון. לו המתנתי לתמוז, מצבו של אחי כבר היה גרוע מדי. אולי בשנה הבאה אחגוג בתאריך העברי, בתמוז. אחי כבר לא יהיה איתי, המלחמה תהיה רק זיכרון, והחיילים הצעירים יישארו צעירים ויפים. עכשיו אני מתפללת שהחיילים שלנו יזכו להזדקן, שלא ימותו צעירים ויפים באמצע התמוז.

חֲלוֹם, אֲחוֹתִי, חֲלוֹם! וּבַחֲלוֹמִי:

קְנֵי סוּף יָנֵצוּ עַל כָּל סְבִיבוֹתַי,

קְנֵי סוּף צוֹמְחִים פֶּרֶא עַל כָּל סְבִיבוֹתַי,

אַגְמוֹן גַּלְמוּד מֵנִיעַ רֹאשׁ עָלַי,

אֶחַד מִתְּאוֹמֵי אַגְמוֹן נֶעֱקַר מֵעִמָּדִי,

עֵצִים גְּבוֹהִים בַּיַּעַר מִתְנַשְׂאִים כְּנֶגְדִּי,

מַיִם מְכַבִּים אֶת רֶמֶץ מְדוּרָתִי הַטְּהוֹרָה לְנֶגְדִּי,

מִכְסֶה קַנְקַנִּי הַטָּהוֹר נִתָּק לְעֵינַי,

צַפַּחְתִּי הַטְּהוֹרָה, הַתְּלוּיָה עַל יָתֵד,

נִקְרַעַת מֵעַל הַיָּתֵד לְנֶגְדִּי,

מַטֵּה הָרוֹעִים שֶׁלִּי נֶעֱלָם לְנֶגֶד עֵינַי,

עַיִט נוֹשֵׂא טָלֶה מִדִּיר הַכְּבָשִׂים,

נֵץ נוֹשֵׂא דְּרוֹר מֵעַל מְשׂוּכַת הַקָּנִים,

שְׂעִירֵי עִזִּי מְגוֹלְלִים בָּעָפָר זְקָנִים כְּעֵין הַסַּפִּירִים לְנֶגְדִּי

אֵילֵי צֹאנִי בּוֹטְשִׁים בֶּעָפָר בְּקַרְנֵיהֶם הֶעָבוֹת לְנֶגְדִּי,

קַנְקַן הֶחָלָב מָשְׁלָךְ כָּאֶבֶן, הֶחָלָב אֵינוֹ שׁוֹפֵעַ,

הַצַּפַּחַת מָשְׁלֶכֶת כָּאֶבֶן, דֻמֻזִי (תַּמּוּז) מֵת וְאֵינֶנּוּ,

הַמִּכְלָאָה נָפוֹצָה לְכָל רוּחַ.

[מתוך "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום בעריכת ש. שפרה ויעקב קליין, מתוך "חלום דומוזי", בתרגום ש. שפרה ויצחק צפתי' עמ' 378].

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם: בַּיּוֹם שֶׁיָזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְתוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כּיִ מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בַּאֲרֻבּוֹת: וְסֻגְרוּ דְּלָתַיִם בַּשׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת-הַשִּׁיר: גַּם מִגָּבֹהַ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הָלַךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַּשּׁוּק הַסֹּפְדִּים: עַד אֲשֶׁר לֹא יִרְחַק חֶבֶל הַכֶּסֶף וָתָּרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָׁבֵר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגָּל אֶל הַבּוֹר: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

קהלת, י"ב, פסוקים ב-ז.

גלעד מרגלית 4 בינואר 1959 - 23 ביולי 2014

מודעת אבל

אני מצטערת להודיע שאחי, הפרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה, נפטר היום בצהרים ממחלת הסרטן. הוא היה בן 55 במותו.

אחי מאד אהב את החיים ומאד רצה לחיות, אבל המחלה הקשה הכריעה אותו.

הלוויתו תתקיים מחר בקיבוץ עין-כרמל בשעה ארבע.

מיום א' 27 ביולי אהיה בביתי ואפשר לבקר בין עשר לארבע או בין שבע לעשר בערב.

אני מבקשת לא להתקשר אליי בטלפון.

אני מודה לכל האנשים שאהבו את אחי ועמדו לצדו.

בעת הרעה

קשה לכתוב על המלחמה וקשה גם לכתוב על דבר אחר כשכל הזמן חושבים על המלחמה. במיוחד כשהמחשבות מיטלטלות מכאן לכאן וגם הרגשות, ולפעמים יש תחושה שהכל נטרף, שמי שהיה קרוב אליך בדיעות מקומם אותך כל כך שאתה מלא כעס עליו, ומי שרחוק ממך בדיעות נראה לך פתאם הרבה יותר הגיוני וקרוב ללבך, ואז פתאם מישהו אומר משהו שממלא אותך חלחלה, ושוב מישהו אומר משהו שממלא אותך כעס, ואתה חושב אם לא עדיף בכלל לשתוק בזמן הזה, כמו שאמר הנביא המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא, כי נדמה שאש גדולה בוערת ומאכלת הכל וכל מי שמדבר עלול להוסיף שמן למדורה ואולי עדיף פשוט לשתוק ולא לומר דבר, אבל כמו שאמרה בתי היכן האנשים הנורמלים, אלה שלא רוצים לשמוע קריאות מות לערבים ולא רוצים שירדפו כל שמאלני שכתב משהו בפייסבוק, אבל נמאס להם לשמוע שישראל ששה למלחמה וישראל רק חיכתה להזדמנות להכות בעזה כאילו אנחנו ביקשנו שיירו עלינו טילים ולא יפסיקו לרגע לירות עלינו טילים, כאילו ממשלה יכולה בכלל במצב כזה שיורים על אזרחיה מאות טילים להימנע מפעולה צבאית ולומר לאזרחיה שיסבלו בשקט את הירי הזה, או כאילו בעזה או בכלל בציבור הפלשתיני רוצים רק לחיות חיים טובים ואם רק יהיו להם חיים טובים הם לא יפגעו בנו לעולם, כשדובר החמאס בעצמו מודיע שהם רוצים לחסל את כל הציונים, וכששעה אחר שעה מתגלות המנהרות שנראה כי שלטון החמאס השקיע בהן את כל משאביו, במנהרות שתאפשרנה להם לבצע פעולות חבלה ולהרוג ולחטוף אזרחים ישראלים שעל כך תפארתם. עד כמה אפשר להעמיד פנים שכל מי שעומד מולנו אלה מסכנים שוחרי טוב, כשהם עצמם חוזרים כל העת על כך שמטרתם היא לחסל אותנו, כשהם קוראים לאזרחיהם לעשות הרבה פיגועים ומתפארים שהם יירו טילים עד חיפה, ואיך אפשר בכלל לומר שמי שאיננו מפסיק לירות טילים ולשלוח לוחמים חמושים לבצע פעולות בראש וראשונה נגד אזרחים הוא מסכן? האם מישהו שתוקף ללא הפסקה אוכלוסיה אזרחית, ואפילו בתנאי נחיתות צבאית, יכול לקרוא לעצמו מסכן ולבקש רחמים?

ולמה להגיד שישראל ששה לקרב ושמחה להכות בחמאס כשכל האנשים מסביב עצובים, וצריך להיות עיוור וחירש כדי לא לראות ולשמוע את זה, את הפחד והצער של אזרחי ישראל, ואת החשש של רבים שנוסף על המחיר בדם יהיה גם מחיר כלכלי גבוה לרבים מאד שפרנסתם נפגעה קשה בגלל המלחמה ותוצאותיה, הרבה מעבר למעגל הישובים שנפגעים ישירות מהמלחמה. וזה לא אומר שמישהו שמח שהורגים אזרחים בעזה, אבל איך אפשר לתקוף את ממשלת ישראל וצה"ל על כך שהם תוקפים בעזה, בזמן שמעזה יורים עלינו טילים ללא הפסקה, ולא על חיילינו אלא על אוכלוסיה אזרחית. מה ממשלת ישראל אמורה לעשות במצב כזה? להציע לחמאס הצעות לטובתם, כפי שמציעים אחדים? האם מישהו יכול באמת להאמין שאם נציע לחמאס ויתורים כאשר הם יורים עלינו טילים, הם מיד יחדלו לירות ויהפכו לשכנים טובים? האם לא ברור שהתנהגות כזו תיתפס אצל החמאס כניצחון תוקפנותם נגדנו, ותגרום אך ורק לכך שהם ימשיכו לירות עלינו כדי להשיג אולי עוד ויתורים, וגם יכריזו שרק דרכם, דרך ההתנגדות, היא הדרך הנכונה, והרשות הפלשתינית שאיננה יורה על ישראל טילים היא בוגדת ומשת"פית וראויה גם לשנאה וגם לבוז? האם האינטרס של ישראל הוא להפוך דוקא את אירגון החמאס ודרך הטילים והטרור שלו למנצחים, ולהציג את הרשות הפלשתינית ככלי ריק?

אם ישראל צריכה לעשות כעת מחוות זה כלפיי אלה שאינם יורים עלינו, ולא כלפיי אלה שיורים. צריך להיות מינימום של היגיון בהתנהגות של מדינה, בדיוק כמו שאנשים פרטיים ביחסיהם החברתיים אינם צריכים ואינם מצופים להיטיב עם מי שמירע איתם ולהרע למי שמיטיב עמהם. וצריך גם לראות דברים נכוחה: את האומללות והיאוש של תושבי ישראל, מפני שעליונותינו הצבאית המוכחת על החמאס ועל הפלשתינים בכלל איננה אומרת שאין בכוח החמאס למרר את חיי תושבינו, את העובדה שיש פלשתינים רבים, וגם ערבים ישראלים, ששנאתם ליהודים היא מטרה לעצמה ולא רק תוצאה מהמצב ולכן פחות ניתנת לשינוי, וגם את העובדה שלא כולם כאלה ושכן יש עם מי לדבר, ושאי אפשר לעשות כל הזמן הכללות, לא על יהודים, לא על ערבים, לא על ימנים ולא על שמאלנים, שאזרחים משלמים מחיר כבד על מדיניות השלטונות שלהם ואין מנוס מכך, כי מדינה מחויבת קודם כל להגן על חיי אזרחיה, גם במחיר פגיעה באזרחי האויב – זו איננה זכותה אלא חובתה לאזרחיה, שאין שום צביעות בניסיון לפנות אזרחים כדי להקטין את הפגיעה בהם – זה מה שחייבים לעשות, ויש לכך גם מחיר כבד בחיי חיילינו שמאבדים את יכולת ההפתעה בקרב, שלא מוכרחים להגיד כל מה שחושבים אם זה פוגע באחרים, אפשר לשמור חלק מהדברים בלב, וצריך לשאול את עצמנו תמיד האם אנחנו מביעים את דעתנו מפני שהדברים בוערים בנו, או מפני שכך אנחנו מקווים להרשים את מי שאנו רוצים להרשים וממתגים את עצמנו במקום ובמעמד הרצויים לנו, ובכך איננו שונים ממי שמתהדר בחליפת מעצבים, שאז עדיף לנו לשתוק. בעיקר צריך להבין שלהיות אדם הגון וטוב זה לא דבר פשוט, ואין דרך אחת מוכחת לעשות את זה, לכן אדם איננו צריך להלל את עצמו ולפסול אחרים מראש, ומה שאומר הנביא בהמשך דבריו, "דרשו טוב ואל רע" הוא לפעמים ברור מאליו, ולפעמים ממש לא, ממש לא ברור מהו הטוב ומהו הרע, וצריך להודות בכך שאם יש דרך טובה ונכונה יותר איננו יודעים מהי.

עמוס פרק ה, י"ג-ט"ו:

לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא: דירשו טוב ואל רע למען תחיו ויהי כן ה' אלהי צבאות אתכם כאשר אמרתם: שינאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי-צבאות שארית יוסף.