יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

פרנץ קפקא / הלחם

על השולחן נחה כיכר לחם גדולה. אבא בא עם סכין ורצה לחתוך אותה לשני חצאים. אבל למרות שהסכין היה חזק וחד, והלחם לא היה רך מדי ולא קשה מדי, לא יכול הסכין לחתוך. אנו הילדים הבטנו באבא בפליאה. הוא אמר: "מדוע אתם מתפלאים? האם לא ראוי יותר לתשומת לב שמשהו מצליח, מאשר שאיננו מצליח? לכו לישון, אולי בכל זאת עוד אצליח."

שכבנו לישון, אבל פה ושם, בשעות שונות בלילה, התרומם זה או אחר מאיתנו במיטתו ומתח את צווארו כדי לראות את אבא. האיש הגדול בכתונת הלילה הארוכה, רגלו הימנית לפנים, מנסה לנעוץ את הסכין בלחם. כאשר הקדמנו לקום, הניח אבינו את הסכין ואמר: "ראו, זה עדיין לא הצליח לי, זה כל כך קשה." רצינו להצטיין ולנסות זאת בעצמנו, הוא גם הירשה לנו זאת, אבל בקושי יכולנו להרים את הסכין, שידיתו כמעט התלהטה מאחיזתו של אבא, הוא ממש התפתל בידינו. אבא צחק ואמר: "הניחו לו, כעת אני הולך לעיר, בערב אנסה לפרוס אותו שוב. אני לא אתן שלחם יעשה ממני צחוק. בסופו של דבר אפרוס אותו לפרוסות, הוא רק אנוס להתגונן, שיתגונן איפוא." אבל כשאמר זאת, התכווץ הלחם, כמו שמתכווץ פיו של אדם המוכן לכל, וכעת היה לחם ממש קטן.  

סיפורים פלאיים על לחם הם לרוב סיפורים על לחם שופע ומתמסר, לחם שאינו כלה. כך בסיפורי אליהו הנביא במלכים א', פרק י"ז:

וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.  ו וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה.  ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל:  כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ.  ח וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹר.  ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ.  י וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל-פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה-שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה.  יא וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ.  יב וַתֹּאמֶר, חַי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-לִי מָעוֹג, כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט-שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ.  יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל-תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה.  יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר:  עַד יוֹם תֵּת יְהוָה, גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  טו וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים.  טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ. 

וכך בסיפורי הנסים של ישו בברית החדשה:

ויצא ישוע וירא המון עם רב ויהמו מעיו עליהם וירפא את החלשים אשר בהם: ויהי לפנות ערב ויגשו אליו תלמידיו ויאמרו המקום חרב וגם נטה היום. שלחה את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל: ויאמר אליהם אינם צריכם ללכת. תנו אתם להם לאכל. ויאמרו אליו אין לנו פה כי אם חמשת ככרות לחם ושני דגים. ויאמר הביאום אלי הלום. ויצו את העם לשבת על הדשא ויקח את חמשת ככרות הלחם ואת שני הדגים ויישא עיניו השמיימה ויברך ויפרוס ויתן את הלחם לתלמידים והתלמידים נתנו לעם: ויאכלו כולם וישבעו וישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים: והאוכלים היו כחמשת אלפי איש מלבד הנשים והטף.

[הבשורה על פי מתי, פרק י"ד, פסוקים י"ד-כ"א. נוסח דומה מופיע בכל הבשורות וכן נסי לחם דומים במדבר].    

אבל הלחם של קפקא איננו שופע אלא מסרב להיאכל, כמו חיה המתנגדת להישחט בסכין, וכאשר הוא שומע שסופו להיכנע, הוא מתכווץ. הככר הגדולה הופכת ללחם ממש קטן. הילדים רעבים, הזמן חולף, ערב ולילה ויום, והלחם הולך ומתמעט. האב הנלחם לפרוס את הלחם עד שידית הסכין מתלהטת אף הוא דמות פלאית. כמו יעקב אבינו הוא שורה עם הלחם כל הלילה, אך איננו יכול לו. מלחמתו עם הלחם היא מלחמת השוחט וקורבנו, התנגדותו של הלחם הכרחית אך חסרת-תוחלת, או אולי התקוה לאכול ממנו היא חסרת תוחלת? הלחם לא רק מתנגד בכוח להיחתך בסכין. הוא מסוגל גם להיעלם.

הסיפור נכתב באוגוסט 1920, כמו "בלילה".