יום שלישי, 31 בינואר 2012

מכס ברוד ורסקולניקוב

אני מביאה כאן תרגום מכתב של מכס ברוד לש. שלום מעזבונו של ש. שלום השמור במכון גנזים, בעקבות סיומה של פרשת אהבים של ברוד עם שחקנית בתיאטרון "הבימה", שבו עבד כדרמטורג מאז עלייתו לישראל בשנת 1939. את מכתבי מכס ברוד המצויים בארכיון המכון חיפשה ואספה עבורי הארכיונאית הילה צור, ואני מודה לה מאד על עזרתה ומאור-פניה. המכתב נושא את התאריך 8 במאי ללא ציון שנה, אך לפי רצף המכתבים נכתב בשנת 1942. כל ההדגשות וסימני הקריאה והשאלה נמצאים במקור.

עזבון ש. שלום, גנזים תיק 97, א-31114
8 במאי
ש. שלום היקר,
אני אוחז כעת במכתבך וקורא אותו בהתרגשות נוראה. טוב שלא דיברת עם אֵלָה. אבל כאשר תדבר איתה שוב, אתה חייב לומר לה, שאני מקלל אותה (את אֵלָה) ושאני מקלל את היום שבו היכרתי את האשה השפלה העלובה הזאת, שאין אדם עלי אדמות (אפילו לא היטלר) שאני שונאו כמו אותה – אני בניתי את קיומה פה והיא הרסה אותי. כי אני הרוס – ולעולם לא אהיה עוד, לעולם לא אהיה עוד שמח בכל ימי חיי.
חבר יקר, אסור לך לדבר איתה בשיוויון נפש. או לא לדבר איתה בכלל – כמו הפעם – או לדבר איתה כך, שהיא תחוש בכל כובד פִּשְׁעָה. כי פשע נעשה לי, מעשה נְבָלָה. אני זועק לשמיים לכפר על הפשע הזה!!!!
הלואי שהחיה הרעה הזאת תיכחד, תוכרע אפיים ארצה, זה מגיע לה! האופי שלה הוא פשיזם מוחלט – בחוסר התחשבות, בשפלות, היא ניצלה אותי במשך שנתיים – כעת היא עושה אותו הדבר עם לוּבִּיטש המסכנה [השחקנית פַאנִי לוּבִּיטש]. היא יודעת מצוין ללבוש את מסכת הצניעות, הידידות, אבל אין לה בראש דבר מלבד אנוכיות.
אני מאשים אותה בקלות הדעת של הפרידה הזאת. אין זו אמת, שרגשותיה כלפיי התפוגגו לפתע. רגשות מתים רק בהדרגה, לא בִּן רגע.
1. או שבמשך שנתיים היא שיחקה קומדיה – רק מתוך חשבון זייפה אהבה כלפיי ואמרה לי משפטים כמו: "אתה בדמי כמו אצל קפקא – יותר מהוריי – אני הרבה יותר קשורה אליך משאתה אליי, לכן אני לא מדברת על זה" וכן הלאה וכן הלאה.
אז מה צריך בן-אדם לחשוב, כשאשה אומרת לו משהו כזה – האם אדם איננו מוכרח להאמין שהיא אוהבת אותו מעומק לבה? 2. או שהפרידה הזו היתה משהו שהיא עשתה רק מתוך חשבון – ובכן זה שפל באותה מידה כמו אפשרות 1.
במה שאני מאשים אותה, זה, שבכל השנתיים היא לא רמזה ולו במלה על האפשרות, שיחסינו יכולים להסתיים – זה היה לא רק לגמרי מובן מאליו, שזה נועד לנצח – וכבר דיברנו גם על מה שנקרא יחד לאחר סיום התנ"ך (למעשה נעצרנו בספר שמות) – פעם אחת היה דיבור על כך, כאשר אשתי הקימה לה מהומה, שאם סצינה כזו תחזור, (מסיבות מעשיות לגמרי, לא מסיבות פנימיות), יחסינו יהיו חייבים להסתיים. אבל סצינה כזו לא חזרה על עצמה. ומה שקרה למעשה, היה שטות מטופשת – 5 דקות, אף לא הרמת קול, אף לא מלת גנאי – ואני התנצלתי מספיק. על זה נותנים לידידות של שנתיים לרדת לטימיון?? למרות שהיא ידעה, שזה יהרוס אותי?!! והאם גרמתי לה נזק? האם הטרדתי אותה, ריגלתי אחריה או משהו כזה? במשך כל השנתיים (אם נתעלם מ-2 או 3 עימותים בהתחלה) זו היתה המריבה הראשונה – ובעצם רק שאלה ששאלתי ("מי זה?") ושלא קיבלתי עליה תשובה ושאחרי 5 דקות של התרגשות הפסקתי עם זה! זה היה כל חטאי.
מעולם בחיים לא נתקלתי בכזו כפיות-טובה, כזו נוקשות וחוסר רגישות.
כיצד, מכתב באורך 8 דפים, ששלחתי לה לאחר מכן, לא נמצא ראוי לתשובה רצינית? לעזאזל עם המפלצת הזאת – אני לא יכול לנשום מרוב כעס והתרגשות! כאשר נאהבים רבים, הם מדברים על כך שבועות. כאן הספיקה מחצית השעה, כדי להרוס בניין של שנתיים.
ועכשיו הדבר השפל ביותר: אתה יודע, מה היא אמרה לנינו? שלחתי אותו אליה עם פתק, כאשר שמעתי שהיא סובלת רעב, הצעתי לה שוב את עזרתי. אז היא אמרה לנינו הזה, שהיו לה איתי שנתיים יחסים "אפלטוניים" – כסף היא קיבלה מקרוביה באמריקה – מכיוון שפעם אחת הכסף לא הגיע, היא ביקשה ממני לתת לה משהו – ואני אמרתי: "כן, אבל רק בתנאי שתשכבי איתי פעם" – ולכן היא נפרדה ממני, כי רציתי לנצל את מצבה. – ככה היא מטיחה בי רפש!
מה אתה אומר על השקרנית הנפשעת הזאת, שממשיכה להסתובב עם מסכה של תמימות וכישרון משחק גאוני?
היא בוודאי איננה יודעת, מה שכתבתי עליה ב"דבר" באמתלה של רסקולניקוב, או מעמידה פנים שאיננה יודעת – למרות ששלחתי מאמר זה לגברת לוביטש. היא משוריינת, והפשע שלה עוד יישא לה פירות טובים, אמנם יש לה הצלחה. ובדיוק בזמן שבו הבחנתי , במבט החד של האהבה האמיתית, מה יכול להיות התפקיד, שבו היא תמשוך לראשונה תשומת-לב לעצמה, ושבו סידרתי לה במאמץ את התפקיד הזה, - בזמן הזה היא הנחיתה עליי את המהלומה הזאת, שממנה אינני יכול להירפא. "הפצע הוא כזה, שאינו יכול להגליד", כמו ב"פרציפל". –
כל זה כל כך זועק לשמיים, שאינני יכול לתפוס זאת – ושההבנה לעולם ולאל אובדת לי. אם תראה עוד פעם במקרה את המפלצת הזאת, אתה חייב לומר לה, מה היא עשתה, ושאין לה סליחה ומחילה לא בשמיים ולא בארץ.
סלח לי, שאני כותב לך באופן כה חסר-מעצורים – ובנוסף לכך אינני מתייחס לתוכן מכתבך. כך זה נראה בלבי, אני אבוד ללא תקנה, וגם אין שום צעד מצדך שיכול היה להצילני. אני רק מייחל, שתהיה גם מיואש כמוני!!!!!!
שלך, ברוד

אכן בארכיון "דבר" שהועלה לרשת מצאתי את מאמרו של מכס ברוד מתאריך ה-17 באפריל 1942 במדורו הקבוע "פנקס קטן", תחת הכותרת "האהבה והרשע" (רסקולניקוב). אני מעתיקה פה קטע מן המאמר:
מעניין הדבר כי כל הפושעים המעניינים והמסובכים הללו, אשר בספרות גברים המה. עד כמה שידוע לי קיים רק ספר אחד המספר על גירסא נשית של טיפוס זה. שם הספר (זהו רומן צרפתי) הוא "אשה-רסקולניקוב" – ויש לחשוב שהמחברת היא אשה – אם אינני טועה, הרי היא הסופרת הידועה קולֶאט...
קולֶאט מתארת אשה המשלחת מעל פניה את אהובה לפתע פתאום. האמתלה אינה ראויה להיזכר, מעין קטטה קטנה, כנהוג בין אהובים, וכפי שהן נדירות ביותר דוקא ביחסי הזוג הזה. מהי, אם כן, הסיבה? הלך-נפש, נכון יותר: תורה של שקר, או של אמת למחצה. בדומה לכך רוצח ראסקולניקוב מתוך תורה עיונית. ובהתאם לתנאים המיוחדים שביחסי שני האנשים ברומן של קולֶאט, הרי הפרידה הפתאומית הזאת איננה טובה בהרבה מרצח. היא מדיחה את הגבר, אשר היא חייבת לו הכרת-טובה, למשך חודשים רבים לתוך תהום שבין חיים למות. ואין זו זכותה, כי אינו שולח יד בנפשו. בקשי-לבבה לא דאגה אפילו רגע אחד לזה מה יהיה בסופו. הוא עזר לה תמיד בלי הפוגות, והיא אינה מושיטה לו עזרה אף כזית. בונה היא, לפי דבריה, חיים חדשים לעצמה. האמנם טובים הם, כנים הם יותר מחייה הקודמים, שאלה היא. על כל פנים חושבת האשה כי יש לה זכות (ממש כרסקולניקוב) להרוס חיי זולת לשם עלייתה שלה. לראסקולניקוב יש במעשהו, לפחות, התירוץ כי ברצחו משמיד הוא אדם חסר-ערך לחלוטין, אפילו אדם מזיק, ואולם אף התירוץ של רסקולניקוב מתגלה כבלתי נכון.
האשה ברומן מרחיקה עוד לכת מזה: למען הצדיק את הפסקת היחסים בעיני עצמה ובעיני אחרים ממציאה היא סיפורי בדים הפוגעים בכבוד הגבר. אומרת היא כי עושה היא למען האמת, אך היא עושה למען השקר. אך מעשה פשע זה, הוצאת לעז על זולתה, גורם סוף-סוף יסורים לה לעצמה, כמעט אשר נטרפת דעתה עליה, והיא יורדת, כמו רסקולניקוב, לבירא עמיקתא של התנגדות לכל, של בדידות, של שאט נפש בפני כל העולם כולו.
לקריאת המאמר המלא, ראו:

רעייתו של מכס ברוד הנזכרת במכתב, אלזה ברוד לבית תאוסיג, היתה חולה באותם ימים. ביולי הורע מצבה מאד. באוגוסט 1942 הלכה לעולמה.

יום שבת, 28 בינואר 2012

הסיפור המוזר על חוה הופה וארכיון מרבאך

עד לפני מספר שבועות לא פניתי מעולם לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, למרות שהוא אוצֵר חומרים רבים שיש לי עניין בהם. מאז נובמבר 2009 הייתי מעורבת במשפט המתנהל על עזבונו של הסופר מכס ברוד, וכתבי יד של פרנץ קפקא שעוד נותרו בו. התנדבתי לסייע לספרייה הלאומית במשפט, בתקוה למנוע מארכיון הספרות הגרמני להשתלט על העיזבון ולקחת אותו לגרמניה, ומאחר שכך, הנחתי שבארכיון מרבאך לא יאירו לי פנים, ובכל זאת לא תיארתי לעצמי שארכיון מרבאך יכול להרחיק לכת בנקמנותו כלפיי כפי שהתברר לי בשבוע האחרון.
לאחרונה הגיע המשפט, שהעיק עליי מאד, לשלב הסיכומים, והרגשתי שאת מה שיכולתי ואיפשרו לי לעשות כבר עשיתי, ואני רוצה להמשיך בחיי, או ליתר דיוק לחזור למחקרים שבגלל העיסוק במשפט לא יכולתי להתעמק בהם כפי שרציתי. גם סיפרתי לחברים שאני מאד מתלבטת אם יש בכלל טעם שאפנה לארכיון מרבאך, לאחר שבמשך שנתיים התעמתתי עם אנשיו, שבוודאי נוטרים לי טינה. מה יש לך להפסיד, אמר לי משהו, וחשבתי לעצמי באמת, מה יש לי להפסיד. הכי הרבה יגידו לי שהחומר שאני מבקשת איננו זמין.
כתבתי איפוא לארכיון מרבאך ושאלתי על מכתביו של מכס ברוד לידידו המאד קרוב לו, המשורר והוגה הדעות הירושלמי יליד גרמניה, הפרופ' שלום בן-חורין, שמוכר בישראל כמייסדה של קהילת הראל ליהדות מתקדמת. אלמנתו של שלום בן-חורין, אביטל, תרמה את עזבונו לפני מספר שנים לארכיון מרבאך, דבר שגרם לי צער גדול ורב, ביודעי את ערכו ההיסטורי והתרבותי של העיזבון הזה לעמנו, ולמה לכחד, גם מתוך חשש שהעברת העיזבון לארכיון מרבאך תסתום את הגולל על יכולתי לעיין בו. רק לפני שנים ספורות נלקח העיזבון לגרמניה, ואינני מוציאה מכלל אפשרות שאחת הסיבות החשובות לעניינם של הגרמנים בעיזבון היא מכתביו של מכס ברוד לשלום בן-חורין, שאולי כוללים התייחסויות לעזבונו, שהגרמנים העדיפו לשמור אצלם, כדי שהספרייה הלאומית לא תוכל לעשות בהם שימוש לטובתה במשפט.
כמובן שלא ציפיתי לקבל ממרבאך צילומי מכתבים שיכולים לסייע לספרייה הלאומית במשפט נגדם, אבל קיוויתי שמתוך ההתכתבות הענפה ורבת-השנים בין מכס ברוד לשלום בן-חורין, יואילו לצלם עבורי לפחות מכתבים שאין להם נגיעה למשפט. ביקשתי במיוחד לקבל מכתבים מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנוגעים ליחסיו של מכס ברוד עם הנס-יואכים שפס, שסייע לברוד בשנים 1931-1929 בהתקנת כרך סיפורים מעזבונו של קפקא ואחר כך הסתכסך עמו, ולאחר המלחמה הפך לפרופסור למדע הדתות בגרמניה, ושמר על קשר רציף עם שלום בן-חורין, ואף חידש במידה מסוימת את הקשר עם ברוד, אך הקשר לא עלה יפה. קיוויתי למצוא התכתבות בין מכס ברוד לבין שלום בן-חורין, שבהיותו מקורב מאד לשניהם, מילא מעין תפקיד מתווך בקשר הסבוך ורב-התהפוכות בין ברוד לבין שפס, שברוד הדיח בשנת 1934 מהטיפול בהתקנת כתבי היד של קפקא לדפוס עקב המחלוקות המרובות ביניהם הן בנושא גישתם לקפקא והן בשורת עניינים אחרים, כמו הציונות שברוד תמך בה בהתלהבות ושפס התנגד לה מעומק לבו:
ברוד לשפס לפרנקפורט  [התרגום מגרמנית שלי]
                                          7 ביוני 1934
ד"ר שפס הנכבד מאד,
רב תודות על איחוליך. עבודותיך מעניינות אותי כאז כן עתה. אני מבקשך לשלוח לי את המאמר שפורסם ב"הבוקר" (Morgen). שמעתי עליו, אבל לצערי טרם קראתיו. אני מצטער מאד, שהבדל ענייני כה עצום נפער בינינו, שמאפשר לי רק בקושי, לשמר את הרגשות החיוביים שהיו לי כלפיך בתחילה.
במה שנוגע למהדורת קפקא, ברצוני לבקשך, שתמסור למר מ. שפיצר את כתבי היד של קפקא שנמצאים עדיין ברשותך ושהוא יאשר את השבתם. כלומר אני אוציא בהוצאת שוקן מהדורה של כל כתבי קפקא. במידה שעבדת עד כה עבור ההוצאה לאור, יודגש כמובן גם במהדורה החדשה חלקך בעבודה. אבל המשך עבודה משותפת עמך על מהדורת קפקא הינו כבר בלתי אפשרי עבורי מסיבות מוצקות, כי אינני מגיע לגרמניה וגם אתה לא סביר שתבוא לכאן. גם בהתעלם מכך, ההבדל הנ"ל בתפיסת היהדות התגלה ככל כך יסודי, שעבודה משותפת נשללת מעצמה. אני משוכנע, שמטעמים של טוהר אינטלקטואלי תבין את החלטתי זו, ושאולי רק כאשר הניגוד יתברר במלואו, נוכל להפגיש את השקפות עולמנו בדרך שכעת אינני רואה.
בברכה,    
זהו מכתב מס' 31 מתוך:
במאבק על קפקא והיהדות – חליפת המכתבים בין מכס ברוד והנס יואכים שפס
Im Streit um Kafka und das Judentum
Juedischer Verlag bei Athenaeum, 1985
עריכה ומבוא מאת יוליוס ה. שפס [בנו של הנס יואכים שפס, שהוא היסטוריון ידוע וראש מרכז משה מנדלסון באוניברסיטת פוטסדאם]
ועוד מכתב מברוד לשפס מתוך אותו ספר:
תל-אביב, רח' הירדן 16, 4 ביוני 1946
ד"ר שפס היקר,
תודה על מכתבך מן ה-18 באפריל. אמנם שמעתי ממך לעתים קרובות דרך בן-חורין (לאחרונה הידיעה המשמחת, שנותרת נאמן לאמונתנו), אבל מזה שנים לא קראתי משהו חדש שלך. אתה יודע, שכל מה שאתה כותב, למרות זויות ההתבוננות המנוגדות לרוב, מעורר בי עניין נלהב.
אם יש לך פרסומים בודדים, אני מבקשך לשולחם לי, ותודה מראש!
כמו אמך, שאני מוקיר את זכרה, נרצח אחי עם רעייתו ובתו בידי החיות הנאציות באושוויץ. – גם על כל שלוש האחיות שקפקא הותיר אחריו (גם אחותו האהובה, אוטיליה הנהדרת, שעשתה בשבילו כה הרבה), נגזר אותו גורל, כמו גם על אחת מאחייניותיו ואחיינו היחיד. – אני כלל איני מדבר על קרובי הרחוקים יותר, חבריי ומכריי. – זה הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהאומה הגרמנית א. הניחה לכנופיית הרצח הזו להגיע לשלטון, ב. העמידה לרשותם מיליוני עוזרי-עוזרים. הפשע הזה אינו בר-כפרה לעולם, הוא הגיע לעומקים מטפיזיים.
לכן אינני מבין, איך יכול להיות לך חשק, לחיות וללמד בקרב עם ארור זה. זו מחויבות קשה ליטול על עצמך. הייתי צריך לומר על כך יותר, אבל בנקודה זו לא נוכל להבין איש את רעהו. עדיף איפוא שנחדול מיד מן הפוליטיקה. אעבור למה שקושר בינינו.
אני עובד על מהדורה של כל כתבי קפקא, שאמורה לכלול 10 או 11 כרכים. היא מופיעה בגרמנית בהוצאת שוקן בניו יורק, ושם גם באנגלית עבור ארצות-הברית. אותו הדבר לגבי ביוגרפיית קפקא שלי (אינני יודע אם אתה מכיר אותה – היא אזלה מן השוק, אבל את ההוצאה החדשה אשלח לך.)
זלמן שוקן, שרכש את כל הזכויות לכל העיזבון בכל השפות, טס לפני זמן קצר מכאן לאמריקה. מיד כשישוב, אדבר איתו על הצעתך (כלומר על מחשבותיך, אם לדייק) להרשות להדפיס שוב בגרמניה את אותה מהדורה, מסיבות טכניות. את מה שהוא יאמר אודיע לך אז.
חברת פרנץ קפקא – רעיון לא רע! אבל חייבים להגדיר זאת בצורה יותר מדויקת, כדי שלא יפלשו בלתי-קרואים. אפילו פושע-על כמו ארנסט יונגר, שבספריו צמאי הדם סייע להכין את כל הזוועה (זה שהוא התחרט מאוחר יותר זה לא תירוץ), רוצה להציג את עצמו כיום כבן-דמותו של קפקא. ומה שבאנגליה וצרפת מורחים כיום "בסגנון קפקא" – הנייר אינו סובל. אם באמת ייכללו אלה שעמלים בלב טהור ועד אינסוף ברוחו של קפקא, אשמח מאד!
רעייתי נפטרה בשנת 1942. מאז עבדתי על ספר שאולי ארצה לכנותו "מצד זה ומצד אחר". הדיאלוג של שלינג "קלרה" היה לי לעזר רב, לחזק בי את האמונה בהישארות הנפש הפרטית. – הארץ כאן, במידה שמולדת ארצית אפשרית, הפכה לי לגמרי למולדת, ורק בחלחלה אני חושב על כך, שיש יהודים מחוץ למולדתם זו.
                                                    בברכות לבביות,
                                                              שלך,
                                                              מכס ברוד     
נ.ב. אני רואה שעדיין לא עניתי על כמה משאלותיך: וילי האז חי בהודו, כקצין אנגלי – אם תכתוב לו, אז בשום אופן לא בגרמנית (הוא לא רוצה את זה) – הנה כתובתו: C.I. Camp Staff, Dehra Dun, Premnagar (UP), India.
דורה דימנט חיה בלונדון ורוצה לבוא לכאן. פליכס ולטש הוא ספרן של הספרייה היהודית (האוניברסיטה העברית) בירושלים. למרבה הצער אנו מתראים רק לעתים רחוקות. פרופסור שלום לגמרי זר לי. לבובר אני קשור בקשרי אהבה, אני מעריץ אותו יותר ויותר.
בבקשה, כתוב לי שוב במהרה!
האם אתה מכיר את "המיתולוגי בדת" של פריץ מדיקוס? (ציריך, הוצאת רנטש, 1945)? אחד הספרים החדשים הטובים ביותר, שקראתי כעת.

תחילה נדמה היה שהיחס אליי הוגן ושמנסים במרבאך לעזור לי. הארכיונאית כתבה לי שעזבונו של שלום בן-חורין עדיין איננו מסודר, אך שהיא חיפשה בעזרת האחראי על העיזבון ומצאה עבורי מכתבים רבים. כמו כן כתבה לי שהם יכולים לצלם ולשלוח לי לכל היותר תצלומי עשרים עמודים לפי בחירתם, ואני שמחתי והסכמתי לכך, ושלחתי להם את 14 האירו שהתבקשתי לשלם מראש, וזמן מה אחר כך קיבלתי מעטפה ובה עשרים צילומים – שניים מהם צילומי מעטפה משני הצדדים שלא היה לי בהם כל חפץ, אבל השאר היו צילומי מכתבים שאמנם אינם מזכירים כלל את הנס-יואכים שפס, אבל תוכנם מעניין ביותר. למעטפה צורפו שני טפסים שהתבקשתי למלא ולשלוח: האחד טופס משתמש בארכיון והאחר טופס בקשה לפרסום מסמכים.
משלוח הטפסים יחד עם המסמכים נראה לי מוזר מעט. כל ארכיון דורש מילוי טפסים ממשתמשים שמבקרים בארכיון, שכן הם מקבלים לידיהם את המסמכים המקוריים, ונדרשים איפוא לשמור עליהם ולא לעשות בהם שימוש לרעה. אבל אין זה מקובל, אני לפחות לא נתקלתי קודם לכן, במשלוח טפסים למשתמש חיצוני שרק מזמין העתקים, ואיננו נוגע כלל בחומר המקורי. והיתה לי הרגשה מאד לא נוחה לגבי הטפסים, אבל חשבתי שמדובר במילוי טפסים פורמלי לחלוטין למען הבירוקרטיה והסדר הטוב, ולכן מילאתי אותם ושלחתי אותם למרבאך. בסך הכל רציתי להיות משתמשת מן השורה ולא להיכנס לעימותים. גם לא חששתי לעניין בקשת רשות הפרסום, כי דיברתי עם הגב' אביטל בן-חורין וידעתי שהיא שמחה על כל התעניינות בעזבונו של בעלה ואין לה שום התנגדות שאפרסם את המסמכים.
אבל מאחורי משלוח הטפסים המוזר מצד מרבאך יחד עם צילומי המכתבים עמדה, כפי שהתברר לי במהרה, מטרה אחרת, כלל לא פורמלית, ונעדרת לחלוטין תום-לב: בתגובה למשלוח הטפסים קיבלתי הודעה מארכיון מרבאך שעליי לבקש רשות פירסום מבעלת הזכויות במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין, שלטענת ארכיון מרבאך איננה הגב' אביטל בן-חורין שהעניקה לארכיון את עזבונו הכולל את המכתבים, אלא הגב' חוה הופה, בתה הצעירה של אהובת ברוד אסתר הופה, שתובעת יחד עם אחותה בעלות על עזבונו של ברוד, וכבר סיכמה עם ארכיון מרבאך לפני שנים רבות שתמכור להם את העיזבון תמורת ממון רב.
וכך כתבה לי הארכיונאית ממרבאך ב-24 בינואר:
Sehr geehrte Frau Peri,

haben Sie vielen Dank fuer die beiden Antraege.

Damit Sie die Briefe von Max Brod und Ester Hoffe veroeffentlichen koennen, muessten Sie noch die schriftliche Genehmigung der Rechteinhaberin einholen und uns diese Genehmigung schicken.
Anschliessend werden wir den Publikationsantrag gegenzeichnen und Ihnen eine Kopie davon schicken.

Die Rechte am Werk von Max Brod liegen bei:

Frau
Eva Hoffe
Spinoza St. 23
64516 Tel Aviv
Israel

Zu den Rechten am Werk von Ester Hoffe liegen uns keine Informationen vor, wir nehmen aber an, dass sie ebenfalls bei Eva Hoffe liegen.
Sollte Frau Hoffe Ihnen mitteilen, dass das nicht der Fall ist, waeren wir Ihnen fuer einen Hinweis sehr dankbar.

Dankbar waeren wir Ihnen ausserdem, wenn Sie uns noch die geplanten (Original-)Zitate schicken koennten, damit wir wissen, welche der kopierten Briefe veroeffentlicht werden.

Vielen Dank und mit freundlichen Gruessen nach Jerusalem
Miriam Haefele
------------------------------------------
Miriam Häfele
Archiv
Deutsches Literaturarchiv Marbach
והתרגום:
גברת פרי הנכבדה,
תודה רבה על שני הטפסים.
כדי שתוכלי לפרסם את מכתביהם של מכס ברוד ואסתר הופה, עלייך לקבל עוד אישור בכתב של בעלת הזכויות ולשלוח לנו אישור זה.
בצמוד לכך נחתום מצדנו על טופס הפירסום ונשלח לך העתק ממנו.
הזכויות ליצירתו של מכס ברוד נמצאות אצל:
גברת
חוה הופה
רחוב שפינוזה 23
תל אביב 64516
ישראל
לגבי הזכויות ליצירתה של אסתר הופה לא נמצא בידינו מידע, אבל אנו מניחים שגם הן נמצאות בידי חוה הופה.
במידה שהגברת הופה תודיע לך, שלא כך הדבר, נודה לך מאד על מידע בעניין.
כמו כן נודה לך, אם תוכלי לשלוח לנו את הציטטה (המקורית) המתוכננת, כדי שנדע, איזה מן המכתבים המועתקים פורסמו.
רב תודות וברכת ידידות לירושלים,
מרים הפלה
מרים הפלה, ארכיון
ארכיון הספרות הגרמנית מרבאך

הדרישה ממני לקבל הסכמה לא רק ל"זכויות היוצרים של מכס ברוד במכתביו לשלום בן-חורין" אלא גם ל"זכויות היוצרים של אסתר הופה", נובעת מכך שאסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, נהגה להוסיף בתחתית מכתביו ברכת שלום ואיחולים לפרופ' בן-חורין ורעייתו.
עניתי מיד לגברת הפלה שמכתבים שייכים לנמען ולא לשולח, ושבעלת הזכויות בעיזבון בן-חורין, ובכלל זה מכתבי מכס ברוד הכלולים בו, היא אלמנתו אביטל בן-חורין, שכבר התירה לי לפרסם את מכתבי ברוד אליו, ולא הגב' חוה הופה, שאין לה שום נגיעה לעזבונו של שלום בן-חורין.
הארכיונאית הנבוכה פנתה איפוא לבכיר ממנה, וממנו קיבלתי באותו יום, ה-24 בינואר, את ההודעה הבאה:
Sehr geehrte Frau Peri,

Frau Haefele hat mir Ihre mail zu Benutzung und Publikation von Brod-Briefen aus dem Nachlass Ben-Chorins weitergeleitet.
Offensichtlich liegt hier ein Missverständnis vor: Natürlich geht ein Brief als materieller Gegenstand in den Besitz des Empfängers über, nicht aber das Urheberrecht. Das Eigentum am Inhalt (an der geistigen Schöpfung) bleibt beim Autor bzw. seinen Erben und zwar bis 70 Jahre nach dem Tod des Autors. (Dann erst erlischt das Urheberrecht).
Der Umstand, dass im Publikationsfall die Zustimmung der Rechteinhaber einzuholen ist, ist übrigens auch in unserer Benutzerordnung festgehalten (IV.4.).
Frau Haefele hat Sie also ganz richtig darauf hingewiesen, dass Sie für die Publikation der Worte Brods die Zustimmung seiner Rechtsnachfolger benötigen.

Mit freundlichen Grüßen
Nikola Herweg
----------------------------
Dr. Nikola Herweg
Handschriftensammlung
Deutsches Literaturarchiv Marbach
שלהלן תרגומה:
גברת פרי הנכבדה,
גברת הֶפֶלֶה העבירה לי את מכתבך בעניין שימוש ופירסום מכתבי ברוד מעזבון בן-חורין.
יש כאן בבירור אי הבנה. כמובן שמכתב כחפץ חומרי נמצא בבעלות המקבל, אך לא זכות היוצרים. הבעלות על התוכן (על היצירה הרוחנית) נותרת של המחבר או יורשיו עד 70 שנה למותו של המחבר (רק אז פגה זכות היוצרים).
העובדה שבמקרה של פרסום יש לקבל את הסכמת בעל הזכויות, מצוינת בנוסף לכך בתקנון השימוש שלנו (IV 4).
גברת הפלה צדקה איפוא בהחלט, כאשר ציינה שעבור הפירסום של דברי ברוד נחוצה הסכמה של יורשת זכויותיו.
בברכה,
ניקולה הרווג
מחלקת כתבי יד
ארכיון הספרות הגרמני מארבך.

עניתי איפוא למר הרווג שאני בקיאה היטב בזכויות יוצרים, והן אינן חלות על מכתבים, ששייכים תמיד לנמען, ולא רק כחפץ חומרי. כל אדם רשאי לפרסם מכתב שנשלח אליו, ואין לו צורך לקבל את הסכמת המחבר לכך, גם אם מדובר במכתב מסופר מאד מפורסם. כמו כן ציינתי שבעלת הזכויות היחידה במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין היא הגברת אביטל בן-חורין שתרמה למרבה הצער לארכיון מרבאך את עזבונו, ואין בתרומה זו כדי להקנות זכויות יוצרים בתוכן המכתבים לא לגברת חוה הופה ולא לארכיון מרבאך. כמו כן ציינתי שכבר קיבלתי מכתבים של מכס ברוד לאישים שונים מעזבונות שמצויים בארכיונים חשובים באירופה, ובכל המקרים היה ברור שהבעלות על העזבונות היא של המקבלים ויורשיהם ולא של שום אדם אחר, ושלגברת חוה הופה יש ללא ספק עסקים רבים עם ארכיון מרבאך, אך אין לה שום עסק עם מכתבי ברוד לאנשים אחרים. שוב נזכרתי במכתבו של מכס ברוד לאסתר הופה שדוקא חוה הופה עצמה מסרה אותו לעורכי הדין במשפט עזבון ברוד, מן הסתם בהיסח הדעת:
                                                                                                                      20.1.1957
לאסתר הופה,
בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל, משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –
את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.
חתום בעצם ידי, מכס ברוד

קודיציל היא תוספת לצוואה שמתייחסת לחלק מוגדר בעיזבון.
חשבתי כמה טראגי הדבר, שעזבונו של מכס ברוד, שהוא אחד העזבונות הספרותיים החשובים ביותר במאה העשרים, שברוד כל כך רצה שיטפלו בו אנשים ברמתו של הפרופ' שלום בן-חורין, עלול ליפול לידיה של חוה הופה וידידיה הגרמנים, שמנצלים את מעמדם כדי להציג אותה כבעלת הזכויות העולמיות על כל מלה שמכס ברוד כתב בחייו, גם במכתבים שכתב לאחרים. סיקרן אותי גם מדוע הגרמנים תמיד מזכירים אך ורק את חוה הופה, למרות שלחוה הופה יש אחות מבוגרת ממנה, הגברת רות ויזלר, שהיא בעלת זכויות שוות לגמרי בעיזבון, אך איש אינו מזכיר אותה ובמיוחד הגרמנים לא. האם כך הדבר משום שרק חוה הופה חתמה על הסכם למכור את זכויותיה בעיזבון לגרמנים?
גם בכתבת "די צייט" מיום ה-19 בנובמבר 2009 על הסכסוך המשפטי על עזבון מכס ברוד, כתבה שגרמה לי להתקשר לעורך-הדין של הספרייה הלאומית ולהציע את עזרתי במשפט, התראיינה חוה הופה לבדה, ללא אחותה. היא גם היחידה שתצלומיה עיטרו את הכתבה. וכך בין השאר אמרה:
"מרבאך לא מעז, להתנגד בגלוי לטענות הישראליות. יש פה עדיין מצפון רע בגלל המלחמה והשואה. הם יותר מדי הגונים, וישראל יותר מדי ערמומית. ישראל צריכה לפרוש ידיים ולומר: סליחה, כל זה לא שייך לנו, זה שייך לכן. אבל זה חלום."
אין פלא שהגרמנים שמחו לשמוע שהם כל כך הגונים וישראל כל כך רמאית. זה מה שהם תמיד חשבו ואמרו על היהודים, ואין פלא איפוא שחוה הופה חביבה עליהם עד מאד, והם חפצים לעשות הכל כדי להרבות את זכויותיה הרבה יותר מכפי שמכס ברוד התכוון. ובכל זאת החליט מר הרווג לשנות מעט את הטקטיקה, וכך כתב לי ב-26 בינואר:
Sehr geehrte Frau Peri,
Veröffentlichungen aus Archivmaterial sind grundsätzlich genehmigungspflichtig. In unserer Benutzungsordnung, die Sie erhalten und mit Ihrer Unterschrift auf unserem Benutzungsantrag akzeptiert haben, können Sie dies nachlesen. Ich kann daher nur wiederholen, dass für eine Publikation der Briefe Brods bzw. für Zitate aus diesen die Zustimmung der Rechteinhaber vorliegen muss. Eine Veröffentlichung aus Archivmaterial ohne Genehmigung der Rechteinhaber und des DLA würde nicht nur gegen unsere Benutzungsordnung sondern auch gegen das Urheberrecht verstossen.

Mit freundlichen Grüßen,
Nikola Herweg
כלומר:
גברת פרי הנכבדה,
פירסומים מחומר ארכיוני מחויבים בהיתר. בתקנון השימוש שלנו, שקיבלת והסכמת לו בחתימתך על טופס השימוש שלנו, תוכלי לקרוא זאת. אני יכול רק לחזור על כך, שעבור פירסום מכתבי ברוד  או ציטטות מהם דרושה הסכמה מפורשת של בעל הזכויות. פירסום מחומר ארכיוני ללא אישור מצד בעל הזכויות ומצד ארכיון הספרות הגרמני, איננו רק נגד תקנון השימוש שלנו, אלא מהווה גם פגיעה בזכויות יוצרים.
בברכה,
ניקולה הרווג

כפי שאתם יכולים לשים לב, בהודעה זו יש דרישה חדשה: כעת דורש ממני מר הרווג, שיודע שהצגתה של חוה הופה כבעלת זכויות במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין היא שקרית וחצופה ולא תעמוד בשום מבחן משפטי, לקבל לא רק את הסכמתה של בעלת הזכויות האמיתית, אביטל בן-חורין, שאת הסכמתה כבר קיבלתי, אלא גם את הסכמתו של הארכיון עצמו. כלומר גם לו הייתי מקבלת מהגברת בן-חורין הצהרה כתובה שהיא בעלת הזכויות היחידה והיא מתירה לי את הפירסום, עדיין דורש הארכיון לעצמו זכות למנוע ממני את הפרסום, בטענה שהוא דורש שאקבל גם את הסכמתה של חוה הופה, וזאת משום שנעניתי לבקשה לחתום על טופס השימוש שלו ולשלוח אותו אליהם, לאחר שכבר שילמתי להם וקיבלתי מידיהם את הצילומים.
פניתי לידיד עורך-דין וסיפרתי לו את השתלשלות הדברים. הוא שאל אותי: האם אמרו לך מראש שעלייך לקבל את הסכמתה של חוה הופה לפרסום?
לא, אמרתי. לא היתנו בפני כל תנאים, מלבד העברת התשלום בסך 14 אירו עבור עשרים צילומים, שאכן העברתי לארכיון מרבאך מיד. רק כאשר שלחו לי את הצילומים, צירפה הארכיונאית מכתב שעליי לקבל את הסכמת בעלי הזכויות, אך לא ציינה שהיא רואה את חוה הופה כבעלת הזכויות, דבר שהיה גורם לי שלא לחתום על הטפסים. אני חתמתי על הטפסים רק משום שברור לי שבעלת הזכויות על מכתבי ברוד לבן-חורין היא הגברת אביטל בן-חורין ולא שום אדם אחר, ואילו ידעתי שארכיון מרבאך מנסה לכפות עלי הכרה בזכויות יוצרים לכאורה של חוה הופה במכתבי מכס ברוד לאחרים, דבר מופרך לחלוטין, לא הייתי חותמת על הטפסים.
אם רצו שתקבלי הסכמה מחוה הופה, אמר לי עורך-הדין, היו חייבים לומר לך זאת מראש, אחרת זו הונאה, והם צריכים להשיב לך את הכסף שגבו ממך. כתבתי איפוא לארכיון מרבאך שהתייעצתי עם עורך-דין, ושמכיוון שלא הודיעו לי מראש על תנאי הפרסום החריגים שלהם, עליהם להשיב לי את הכסף שקיבלו ממני. עד כה לא קיבלתי מהארכיון תשובה להודעתי זו.
רק אחרי השיחה עם עורך-הדין חשבתי על כך שספריית העיר והמחוז וינה, ששלחה לי לפני מספר חודשים תצלומי מכתבים של מכס ברוד מעזבונו של הסופר היהודי-וינאי פרידריך תורברג שפירסמתי כאן כמה מהם, ביקשה ממני תחילה לקבל את רשותו של מנהל עזבון תורברג, ורק לאחר שהיה ברור שמנהל העיזבון מסכים שאקבל את תצלומי המכתבים ואת הזכות לפרסם אותם או ציטטות מהם, התבקשתי לשלם להם עבור התצלומים. עצם קבלת התשלום ומסירת הצילומים על ידי הארכיון מהווה בעצמה ביטוי להסכמה לשימוש סביר, כלומר לכך שההיסטוריון יפרסם את החומר או ציטטות ממנו בעבודתו, שהרי היסטוריון מבקש צילומי מסמכים מארכיון כדי לפרסמם ולא כדי לתלותם על הקיר. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו שארכיון מחייב היסטוריון בתשלום ומוסר לידיו את המסמכים, ורק אז מודיע לו שהוא אוסר עליו לפרסמם ומציב לו תנאים בלתי מקובלים ובלתי סבירים.
ברור לי שהתנהגותו של ארכיון מרבאך היא התנהגות מחפירה שקשורה ללא ספק במעורבותי במשפט עזבון מכס ברוד ובהתנגדותי הנחרצת להעברת העיזבון אליהם. אבל ארכיון ציבורי איננו רשאי לנהוג בדרך כזו באנשים שפונים אליו, גם אם הוא רואה בהם יריבים, ובמיוחד כאשר הוא מתיימר לקבל לידיו נכסי נספים בשואה ונכסי יהודים אחרים במעמד של ארכיון ציבורי שמתנהל על פי כללים מקובלים ופתוח לכל החוקרים. אילו קיבלתי יחס ראוי והגון מארכיון מרבאך הייתי אומרת זאת, ובמקרה כזה הייתי שמחה לומר, שלפחות באשר ליכולתם של חוקרים ישראלים ויהודים להשתמש בחומרים השמורים אצלם, העברת עזבון מכס ברוד לארכיון מרבאך לא תגרום לפגיעה קשה בחוקרים הישראלים. אבל לאור היחס שקיבלתי כעת מארכיון מרבאך כמתואר לעיל, אני נאלצת לומר, שהעברת חומרים ארכיוניים ממדינת ישראל לארכיון הספרות הגרמני במרבאך מהווה פגיעה קשה ובלתי נסבלת בחוקרים ישראלים ויהודים, ושבית המשפט וגם גנזך המדינה צריכים לתת את דעתם על כך, כאשר יחליטו על גורלו של עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו ברשות העיזבון.

יום חמישי, 26 בינואר 2012

תומס ברנרד / הפרסים שלי

קטע מתוך הפרק:
פרס המדינה האוסטרי לספרות

את פרס המדינה האוסטרי לספרות קיבלתי בשנת 1967 ואני חייב לומר מיד, שמדובר במה שמכונה פרס המדינה הקטן, שסופר מקבל רק עבור יצירה מסוימת ושעליו להציג את מועמדותו לפרס בעצמו, בכך שהוא מגיש את אחת מיצירותיו למשרד התרבות והאמנות, ושקיבלתי אותו בגיל שבו בדרך כלל כבר לא מקבלים אותו, כלומר בהיותי בשנות השלושים המתקדמות, כאשר כבר נתקבע הנוהג להעניק פרס זה לסופרים בשנות העשרים שלהם, מה שצודק לחלוטין, שהרי מדובר במה שמכונה פרס המדינה הקטן ולא במה שמכונה הגדול, שמעניקים עבור מה שמכונה מפעל חיים. איש לא התפלא על כך שהעניקו לי את פרס המדינה הקטן יותר ממני עצמי, כי לא הגשתי כלל אף לא אחת מיצירותי, מעולם לא עשיתי זאת, לא ידעתי דבר על כך, שאחי, כפי שהודה בפניי מאוחר יותר, ביום האחרון למועד ההגשה, מסר את ספרי "כפור" בשער המשרד לתרבות ואמנות בככר המינוריטים. מהידיעה על קבלת הפרס לא התלהבתי בכלל, שהרי לפניי קיבלה את הפרס חבורה של אנשים צעירים, וערכו פחת בעיניי מאד. אבל לא רציתי להיות מחריב משחק, ולקחתי את הפרס גם בגלל העובדה, שהייתי אמור לקבלו באותו יום עצמו שבו קיבלו שלושים שנה קודם לכן סבי, שקיבלו בשנת 1937. סיבות אלה גרמו לי להודיע למשרד, שאקבל את הפרס בשמחה רבה. במציאות חמרמרו מעיי מן הרעיון, שבהיותי כמעט בן ארבעים שנה עליי לקבל פרס שצריך להיות שמור לבני עשרים, ובכלל היו לי יחסים מתוחים עם מדינתי, כפי שיש לי גם היום ובמידה עזה בהרבה, והיחסים הכי מתוחים היו לי עם משרד התרבות והאמנות שלנו, שתיעבתי מהיכרות יותר מִקָּרוֹב והכי מִקָּרוֹב, ובראש וראשונה בגלל השר שכיהן בו באותה עת. בצעירותי נכנסתי לעתים קרובות יותר למשרד הזה, כדי לקבל מה שמכונה קצבת נסיעה לחו"ל, באמצע שנות העשרים שלי, כי רציתי מאד וכמעט ללא הרף לנסוע בעולם ולא היה לי כסף לכך, והמשרד העניק לי פעמיים או שלוש קיצבה כזו, בוודאי אני חייב לו שני מסעות לאיטליה. אבל בכל פעם שיצאתי מן המשרד, קיללתי את הפקידים שלו ואת האופן והצורה שבה נוהגים במשרד בשכמותי, וגם מסיבות רבות אחרות, שלא אפרט כאן, למדתי לשנוא אותו. את הפקידים שם מצאתי מתנשאים ומטומטמים, ולא היה להם מושג על מה אני מדבר כשדיברתי איתם, והיה להם הטעם הגרוע ביותר שאפשר לתאר בכל תחומי התרבות והאמנות שלנו. בקיצור ולעניין, כעת היה עליי להסתגל לעובדה, שבאחד מימי האביב יוענק לי מסיבה אבסורדית כלשהי פרס המדינה על "כפור" שלי, שאחי מסר בתא השוער בככר המינוריטים. את זה שהשליכו כעת על ראשי את מה שמכונה פרס המדינה הקטן, חויתי כהשפלה, אבל לא רציתי לעורר מהומה, ועלה בידי אחי לשכנע אותי בצדקת נטילת הפרס ללא התנגדות. כעת היה עליי איפוא ללכת בדיוק לאותו משרד ולהוסיף לעצמי פרס מאותם אנשים, שאותם ואת הפרס שלהם תיעבתי מעומק לבי. נשבעתי לעצמי שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלי במשרד, שבו משלו הטמטום והצביעות יותר ויותר, וכעת הולבשה עליי כתונת המשוגעים הזו, שכפה עליי אחי. כמה עיתונים פירסמו את הידיעה שאני מקבל את פרס המדינה, כאילו היה מדובר בפרס המדינה הגדול, בעוד שהיה זה בעצם הקטן והמשפיל עבורי. נחנקתי מהעובדה הזו ובמשך כמה שבועות התהלכתי עם המחנק הזה בגרוני. אבל לא רציתי להודיע על דחייה, כי אז כולם שוב היו משמיצים אותי כשחצן וחולה בשגעון גדלות, שזה הכלל אצלם, כי עוד היום משמיצים אותי כשחצן וחולה בשגעון גדלות ואולי הם צודקים, שבעצם אני שחצן וחולה בשגעון גדלות, לשיפוט עצמי כולל אינני כשיר. אבל ככל שנחנקתי ולו רק מן המחשבה שעליי להיכנס למשרד ולקבל את פרס המדינה הקטן, תמיד הצילה אותי העובדה, שגם פרס המדינה הקטן הזה היה כרוך בסכום כסף, באותה עת בסכום של עשרים וחמשת אלפי שילינג, שאני, שהייתי שקוע בחובות מעל לראשי, נזקקתי לו בדחיפות. על חובות אלה חשב אחי, כשהירשה לעצמו את הזוועה, להגיש את "כפור" שלי לתא השוער של המשרד. כך הייתי תמיד מסכים עם הפרס, בחושבי על סכום הפרס של עשרים וחמשת אלפי שילינג, עם כל הנתעב והדוחה שחייב להיות כרוך בפרס. תיעבתי את הפרס רק במידה שלא חשבתי על עשרים וחמשת אלפי השילינג, אם חשבתי על עשרים וחמשת אלפי השילינג, השלמתי עם גורלי. לקבל או לא לקבל עשרים וחמשת אלפי שילינג, חשבתי כל הזמן, ובנוסף לכך צדק אחי, כאשר חשב, שאני צריך פשוט לקחת את הפרס, בכלל בלי לעורר מהומה, בלי פרשנות. בסתר לבי חשבתי, שחבר השופטים הירשה לעצמו, עקב חוסר בושה, לתת לי את פרס המדינה הקטן, בעוד שאני חשתי עצמי מוכן, אם בכלל, למה שגם אז כבר עמד על הפרק, כמובן אך ורק לפרס המדינה הגדול ולא הקטן, שלאויבי הספרותיים בחבר השופטים היתה הנאה שטנית להפילני מדוכן המנצחים שלי בהשליכם על ראשי את הפרס הקטן. האם הם רצו, כך חשבתי, להאמין בכל הרצינות, שאני עצמי הצעתי את עצמי לפרס הקטן, שהחובבנות סרת-הטעם שלהם העניקה לי ביודעין ובעיניים פקוחות? ייתכן שהם חשבו, שאני בעצמי מסרתי את "כפור" בתא השוער של המשרד. כנראה שכך הדבר, כאלה בהחלט הם היו ולא יכלו לחשוב אחרת. האנשים שפנו אליי בקשר לפרס, חשבו כולם שקיבלתי כמובן את פרס המדינה הגדול, ובכל פעם נחשפתי לאי הנעימות לומר להם, שמדובר בקטן, שכל חור-תחת שכותב כבר קיבל אותו. ובכל פעם נאלצתי להסביר לאנשים את ההבדל בין פרס המדינה הקטן והגדול, וכאשר עשיתי זאת היה לי הרושם, שהם כבר בכלל לא מבינים אותי יותר. פרס המדינה הגדול, אמרתי שוב ושוב, הוא עבור מה שמכנים מפעל חיים ומקבלים אותו בגיל מתקדם ומעניק אותו מה שמכונה הסנאט לאמנויות, שמורכב מכל אלה שקיבלו את פרס המדינה הגדול הזה עד כה, ויש לא רק פרס המדינה הגדול לספרות אלא גם זה למה שמכונה אמנות פלסטית וזה למוסיקה וכן הלאה. אם אנשים שאלו אותי, אז מי כבר קיבל את מה שמכונה פרס המדינה הגדול הזה, אמרתי בכל פעם, חורי-תחת מושלמים, ואם שאלו אותי, אז איך קוראים לחורי-התחת האלה, אז מניתי להם שורה של חורי-תחת , שכולם היו בלתי מוכרים להם, רק אני הכרתי את חורי-התחת האלה. והסנאט לאמנויות הזה מורכב איפוא מחורי-תחת מושלמים, הם אמרו, כי לכל אלה שיושבים בסנאט לאמנויות הזה, אתה קורא חורי-תחת. כן, אמרתי, בסנאט לאמנויות יושבים חורי-תחת מושלמים ודוקא חורי-תחת קתולים ונאצים מושלמים ובתוספת כמה יהודים כאליבי.         
                              מתוך "הפרסים שלי" לתומס ברנרד, זורקאמפ 2009
                                  פירסום מתוך העיזבון
                         Thoms Bernhard /  Meine Preise, Suhrkamp

סבו של תומס ברנרד שקיבל את הפרס שלושים שנה קודם לכן הוא הסופר יוהנס פרוימביכלר, שגידל אותו והיה כאב לו. 

יום שני, 23 בינואר 2012

"כפור" של תומס ברנרד

נכתב לפני מספר שנים ונערך כעת מחדש

כדאי לקרוא קודם את הרשימות:
"גלן גולד של תומס ברנרד"
"עם תומס ברנרד בוינה"

א.
את הספר "כפור" של תומס ברנרד מצאתי מתפורר במכירת ספרים של הספרייה הלאומית, שרוב הספרים בה התפוררו, ועכשיו כשאני קוראת אותו כל כך הרבה זמן לאט לאט הוא הולך ומתפורר בידיי, והיום נקרעה לגמרי חתיכה מן העטיפה שהיתה תלויה על בלימה, אבל לבד מן העטיפה הספר בסדר גמור, ואינני יודעת מדוע אני קוראת אותו לאט כל כך, אולי מפני שהוא עצוב, והוא מספר על סטודנט צעיר לרפואה שנשלח לעקוב אחרי הצייר הגוסס שטראוך, שזה בגרמנית שיח, אבל אני לא יודעת אם יש לכך משמעות, והצייר שטראוך הוא אחיו של הכירורג שטראוך שאצלו מתמחה הסטודנט בכירורגיה, אבל השהות בכפר הקטן וֶנג בהרים, שאליו נמלט הצייר שטראוך מביתו לאחר שהתברר לו כי מחלתו סופנית, מנתקת את הסטודנט מלימודיו וגם גורמת לו לחשוב על הכל באופן שאדם אינו חושב על דברים במהלך חייו הרגיל. ליד הכפר בונים סכר שהוא הגדול ביותר באירופה. בשנות החמישים בנו כאלה דברים וחשבו שהאדם יכול לגבור על הטבע. עדיין אנשים בונים בניינים גדולים מדי, אבל עכשיו זה רק התחנה המרכזית הגדולה בעולם או המגדל הגבוה בעולם, דברים כאלה, שהם מיותרים כמובן, אבל הם כבר לא מנסים לעשות ים יבשה ויבשה ים. מזה האנשים כבר נגמלו, ועכשיו הם מפחדים שהים יעלה על היבשות ויציף אותן, ולפעמים זה קורה באחת והאנשים מתמלאים פחד וקוצר יד. עדיין אינני יודעת אם הסכר ממש חשוב בסיפור או רק ברקע, כי קראתי רק קצת יותר מהאמצע. יש שם ערוץ תלול שאנשים מנסים לטפס עליו והרבה נופלים, וקר מאד מאד רוב הזמן. הצייר שטראוך נמלט לפונדק קטן שבו שהו הוא ואחותו בזמן המלחמה, ומיד כשקראתי את זה אמרתי לעצמי: זהו ורטהיימר ואחותו של וורטהיימר מ"האובד", שהוא גם הפרופסור ב"הלדנפלאץ", ואולי כל חייו ברנרד שב וחזר לאותה דמות חידתית של ניצול שואה יהודי שהוא ניסה לפענח ועכשיו אני מנסה לפענח בעקבותיו, וגם הפונדק ובעלת הפונדק הם אנשים אמיתיים ויש דברים שחוזרים בסיפורים, ומוזר שהחוקרים לא כתבו יותר על הספר המוקדם הזה שהוא ספר כל כך נפלא, כי סופרים גדולים הם גדולים מלכתחילה, ומכיוון שלא כל כך הרבה התייחסו לספר הזה באירופה אינני יודעת אם יתרגמו אותו אי פעם לעברית, אולי כן, כי בינתיים כבר תירגמו די הרבה ספרים של ברנרד לעברית, אבל נדמה לי שאת כולם תירגמו רק אחרי שהוא מת, ונדמה לי שהתרגומים לעברית הלכו מן הסוף להתחלה, קודם "הלדנפלאץ", הספר האחרון, ואחר כך הספרים האחרים, עד שאולי יגיעו פעם לספר הראשון.

בכפר הקטן וֶנג בהרי האַלְפִּים, בסוף שנות החמישים או תחילת שנות הששים, כשהייתי ילדה, הצייר שטראוך רואה הכל ומספר לסטודנט כל הזמן את הדברים שהוא ראה ואת הדברים שהוא ידע, שלמרות שהסטודנט נמצא באותו מקום עצמו הוא לא יכול לראות או לדעת, אלא דרך הסיפורים של הצייר שטראוך, שהוא מקשיב להם כל הזמן:

לפני הצהרים, הייתי שם בדיוק כדי לצחצח את הנעליים – לא מצחצחים את הנעליים בסדירות, ותמיד צריך להבריק אותן לבד במטלית – ראיתי, איך בעלת הפונדק מכה את בתה הבכורה. פתאם שמעתי את ההתעללות. היא בוודאי היכתה את בתה עם חפץ קשה על הראש, כי ראיתי את הילדה רצה למטה עם ראש מדמם. תחת עץ הערמון היא התמוטטה. היא אחזה את ראשה בשתי ידיה. כנראה היא היתה חצי לילה למטה עם עובדי מסילת הברזל. גיליתי בשלג עקבות דם, כשירדתי מאוחר יותר מן הבית למטה, כי לא יכולתי לסבול יותר בחדרי. שברי מלים היכו בחלון. הם היו כבר בדרך לדואר, אבל אני ראיתי הכל. קפצתי לחלון. כל הסצינה היתה מלוכלכת. כנראה הילדה בילתה את הלילה עם בנו של שומר המסילה. "זונה!" אני שומע, "זונה!" בעלת הפונדק האמינה כנראה, שכבר הסתלקתי, כי אחרת היא לא היתה משתלחת בצורה כל כך נבזית. מרוב כאב הילדה התפתלה תחת עץ הערמון. היא עוד לא בת ארבע עשרה. הוא בוודאי מצא חן בעיניה, הבן של שומר המסילה, בחור צעיר וגדול. הוא עובד במפעל הצלולוזה. הוא בא לפונדק רק כשבעלת הפונדק איננה. כעת כבר ימים רבים אינני רואה אותו יותר. אז, כשפושט-העור והמהנדס שרו יחד, הוא היה שם: חזק, שחום. היא בוודאי ראתה אותו. בצהרים שמענו, שהילדה הסתלקה ונסעה. היא עלתה עם אהובה על רכבת. זה עשה עלי רושם מחריד, קודם כל חוסר האונים של הילדה החריד אותי. בעלת הפונדק היכתה אותה בידית המחתה, אתה יודע. היא התנפלה עליה כמו שוחֵט.

נדמה לי שפושט העור הוא דמות די חשובה בסיפור. הוא מנהל רומן עם בעלת הפונדק, שהיא בוודאי דמות חשובה בסיפור. לפושט העור אין שם וכל הזמן קוראים לו רק פושט העור:

במלחמה לא חסרו פה פשעים. עוד אחרי המלחמה, כשכבר הייתי בבית, שברו לאנשים את הראש בשביל אופניים או בשביל פרוסת לחם. ותאר לעצמך: הצרפתים שיחררו את האסירים מבית הסוהר, והם הציפו את כל הארץ, ובכל מקום היו מקרי רצח בגלל שמיכה או בגלל סוס זקן. ואז גם פעולות נקם!" אמר פושט העור. "הצייר לא סיפר לך על כך?" הוא היה במלחמה ואחרי המלחמה עם אחותו בוֶנג. באותם ימים האיכרים לא התנהגו אליו יפה." לפעמים נאלץ הצייר לישון על גג הפונדק, "כי כל החדרים היו תפוסים בחיילים." הם תפסו את בעל הפונדק, העמידוהו לקיר ורצו לירות בו, "לא יודעים למה. אבל ברגע האחרון הם לא ירו בו." בית החרושת לצלולוזה עבד בשנות המלחמה רק עבור התחמושת. "מטוסים ניסו להפציץ אותו, אבל הפציצו את פסגות ההרים, או שנאלצו לחזור שוב ושוב, משום שלא יכלו לראות דבר. בשובו מן המלחמה נאלץ להתחבא שבועות בבקתות קש. "ישנתי ימים רבים בשדות תירס. התירס היה אז גבוה. אכלתי סלקים צעירים טריים ותירס," הוא אמר. "היה לגמרי שקט בעמק." פה ושם עוד שמעו יריות. שום רכבת, כלום. "הגשרים שכבו כולם במים." גושי סלעים שכבו על רציפי הרכבת. לפני הבתים הוצבו עמדות שמירה." כאשר הן נעלמו יום אחד, הוא התרומם משדה התירס והלך לכפר. הוא השיג לעצמו מכנסיים ישנים ומעיל ישן, פשט את מדיו וגלש לתוך המכנסיים הישנים והמעיל הישן. אז הוא נרשם במשרד ראש העיר, היכן ששמחו על כל גבר. הם נזקקו לקברן מתים. "מיד מצאתי את עבודתי."
פושט עור הוא נהיה שבוע מאוחר יותר. כשגילו ביער הארזיות את מאתיים הסוסים הירויים, שכבר ימים רבים הפיצו ריח מחריד, שעליו הם בפירוש לא ידעו, מאין הוא בא, הרוח באה מהכיוון ההפוך, אחרת הם לא היו יכולים לסבול את הריח. "נאלצתי לעבוד יום ולילה. להפריד בין החיילים שנורו לבין הסוסים שנורו. את הסוסים פשוט הדלקנו. אש גדולה", אמר פושט העור. "את החיילים קברנו בערימות. על מאה האנשים הצעירים, שרכבו על הסוסים האלה, לא ידענו מאיפה, ולא ידענו מי ירה בהם. משערים שמכונות יריה צרפתיות... כן, זה מה שמשערים". כאשר נפרדתי ממנו בכיכר הכפר, הוא אמר: "הכל מלא ריח גוויות!" ואני הלכתי לדואר. 

הדואר קצת מחבר את הכפר הקטן וֶנג עם העולם, אבל רק קצת, והכפר הקטן וֶנג קצת מחבר את אנשי הפונדק עם העולם, אבל רק קצת. בשלג התמיד כמעט בלתי אפשרי להבחין בין העונות. לפעמים כשהסטודנט יורד לכפר הוא נזכר במה שקורה בעולם, אבל רק לזמן קצר, כי מיד קורה משהו ששיך רק לעולם הסגור שבו הוא נמצא:

בחנות ידעתי פתאם, ששוב התחילו הלימודים. כל החנות הקודרת היתה מלאה ילדי בית-ספר, שכולם קנו מחברות וספרים ועפרונות, ומבוגרים חיפשו עבור ילדי כיתה א' נוצות וקסתות-דיו וניירות ציור ואיימו והתלוצצו, צחקו והשליכו ערימות שלמות של מטבעות על דלפק החנות. הילדה הקטנה בשמלה השחורה , בתה של בעלת החנות, לא עמדה בספירת המטבעות הרבים, שהילדים חסכו כנראה במשך כל מחצית השנה. "ועוד עיפרון!" – "ועוד נוצה!" – "ועוד מחברת כזאת!" – "לא, לא עם שורות!" – "לא, לא כחול, אדום!" רציתי עיפרון ונדחפתי קדימה, אבל אז לא התחשק לי, לחכות זמן כה רב, עד שיגיע תורי. איך התערב בחלל הצר, הקטן, הכמעט אפלולי, ההבל המתוק והמבחיל של הילדים והמבוגרים! למטה יש חור הצצה, שדרכו אפשר להתבונן החוצה על השלג. לקחתי את העיפרון שלי ויצאתי שוב לאויר הצח. שם פגשתי את פושט העור, שגרר אחריו עור פרה גדול. את עור הפרה העניק לו הקצב, הוא אמר, הוא מביא אותו הביתה ומוסר אותו לעיבוד, ואז יפרוש אותו לפני מיטתו. "עור פרה הוא שטיח מחמם במיוחד לפני המיטה", הוא אמר. בבוקר הוא היה באתר הבנייה למטה, היתה לו פגישה עם המהנדס, שסייר איתו באתר הבנייה. הם הלכו יחד לקנטינה ואכלו שם טוב. "גם הרבה יותר זול שם מאשר בפונדק." הוא רצה לשמוע ממני, אם הצייר לא נראה לי מוזר." "לא", אמרתי, "הוא בן-אדם כמו היתר." אולי אני צודק. בעיניו הצייר משוגע. מאז שהוא שב לשם משהו לא בסדר איתו. "כאילו קרה לו אסון בְּוִינָה", אמר פושט העור. "כן", אמרתי, "הוא אמנם יוצא דופן, אבל לא יוצא דופן בצורה חריגה." הוא ראה את הצייר אתמול יושב בכנסייה, "בספסל הקדמי", ראשו נד. פושט העור הסתתר, כדי שיוכל להמשיך להתבונן בצייר. בכמה צעדים מהירים קרב הצייר למזבח והניף את אגרופו כנגד לחם-הקודש. "אז יצא מן הכנסייה וירד לבריכה למטה." פושט העור אמר: "ובמנהרה גם היה משוגע." אני מניח לו ללכת עם עור הפרה שלו, שמותיר אחריו כתמי דם על השלג, בלתי שוים בגודלם, והולך לאופה, שם אני מחליף שטר של מאה שילינג, שאיתו שילמתי על הבירה ששתיתי בימים האחרונים. בחוץ פגשתי את הצייר, לובש את מעיל האמן האדום שלו. "אני רוצה היום עוד פעם לזעזע", הוא אמר, "לזעזע את עצמי ואת העולם. כשאני לובש את המעיל האדום הזה, אני נראה כמו הטיפש הגדול בכל הזמנים. והאנשים מאמינים לי, שאני הטיפש הגדול בכל הזמנים. בוא, נלך מהר לארוחת הערב."       

בתחילת הקטע הזה נזכרתי איך כשבאתי לוינה עם הילדות הלכנו בתחילת שנת הלימודים לחנות, שהיתה דוקא גדולה ויפה, אבל מלאה עד אפס מקום ילדים והורים, ואני לא ידעתי לבקש דבק בגרמנית. אמרתי "דבק" באנגלית ובצרפתית, אבל זה לא עזר, מפני שאף אחד לא הבין מה אני אומרת, או מפני שלא אוהבים אנשים שלא מדברים גרמנית. כמה אבוד בן אדם יכול להיות בחנות של צרכי כתיבה בתחילת שנת הלימודים. אחר כך למדתי לומר "אוּהוּ-קְלֶבֶּר", שזה מקל של חומר דביק להדביק ניירות. את המלה הזאת אני לא יכולה לשכוח למרות שאין לי שום צורך מעשי בה מזה שנים רבות.

שמתי לב שתוך כדי קריאת הספר התחלתי לעקוב גם אחרי האנשים האחרים, שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם הם גיבורים או רק דמויות מישנה, כמו פושט העור. התחלתי לחפש את פושט העור, כמעט לארוב לו, ולראות מה יקרה איתו. אני מודאגת מהרומן שלו עם בעלת הפונדק, כי הצייר סיפר לסטודנט:

"גם לשוטר הכפר יש יחסים אינטימיים עם בעלת הפונדק", הוא אמר. "התבוננתי בהם. הם מתאימים למה שחשבתי. אני קם והולך לחלון ורואה את השוטר. אני שומע למטה חילופי דברים, שהעירו אותי. חילופי דברים בין בעלת הפונדק והשוטר. תחילה חשבתי, שהשוטר בתפקיד, שבעלת הפונדק הזעיקה אותו בגלל משהו. אבל לפי לבושו אני רואה, שהוא בילה את הלילה עם בעלת הפונדק. המדים שלו בכלל לא היו מכופתרים. הוא הלך לכפר עם הרובה על כתפו. כבר עלה בדעתי פעם, שבין בעלת הפנדק והשוטר נוצר מתח גדול. לא התאכזבתי. הלבוש הבלתי מסודר וכל ההתנהגות של השוטר הם ההוכחה, שהלילה קרה משהו בינו לבין בעלת הפונדק. אני מתעורר מהרעש הקל ביותר. לכן אני רואה יותר מאחרים. זה מאד בלתי נעים. החשד שלי אֻשַר: שכשפושט העור נעדר, השוטר ממלא את מקומו. זה ראוי לציון, מה גורם לאנשים למצוא זה את זה ולהתחבר. מאמינים עליהם, שהם בוודאי דוחים זה את זה, אבל לא, הם נמשכים זה לזה. השוטר עדיין מאד צעיר, צעיר ממנה."

אני כבר מכירה את שוטר הכפר הזה, הסטודנט כבר פגש בו בימיו הראשונים בפונדק. אני חוזרת איפוא אחורה. קודם אני מוצאת את פושט העור והמהנדס, פושט העור גדול ושחרחר, והמהנדס קטן ממנו בראש, שערו חום והוא דברן, שונה לגמרי מפושט העור, שבעיקר חוזר כהד על מה שאומרים לו, ובמהרה אני מוצאת גם את שוטר הכפר:

אני הולך כברת דרך עם שוטר הכפר. הוא מושך אותי מיד לשיחה. הוא חייב למלא את שירותו ואינו רואה לו סוף, אין כל שינוי. כעידוד העלו את דרגת השכר שלו, אבל מה שיש לעשות, תמיד אותו הדבר. בהתחלה הוא רצה ללמוד. ההורים שלחו אותו לחטיבת הביניים, ואז שנתיים לגימנסיה, שממנה הם הוציאו אותו, כי אבא שלו פחד, שהוא עלול להיטמטם שם. "הוא שנא את זה שאני הולך לגימנסיה", הוא אומר. את טיסות המרומים בלטינית החליפה משרת שוליה אצל נגר, את היוונית שולחן הנסורת. זה היה אסונו. מכאן ואילך הכל הידרדר. מהרגע שבו הוצא מן הגימנסיה וידע: לכאן לא אכנס עוד. כלומר: לא יהיו לי עוד חיים טובים יותר. הכל היה חסר סיכוי, יום קודר ואפור ללא סוף מלא מחשבות התאבדות גבוה על פסגת ההר, שמתרומם מעל העיר, שממנו רצה להתרסק למטה. אבל אז הוא בא לבחינה אצל הנגר. למחרת כבר החליק אל תוך בגדי העבודה וארבע שנים לא הסיר אותם עוד. אם קודם היה זה אוצר המלים הלטיני, שכילה את עיניו, היו אלה ליויוס, הורציוס ואובידיוס, כעת היו אלה שבבי המַקצוּעָה, הנסורת, גילופי אמן. אבל הוא עבר את הבחינה ונשאר עוד שנה. ואז בעקבות מודעת גיוס למשטרת הכפרים בעיתון, תלה את הנגרות על מסמר, "רק כדי לצאת מהכל", הוא נכנס למשטרת הכפרים. במהרה עטה מדים והתעורר באולם שינה ענק עם שלושים ושניים אחרים, שייעדו עצמם לאותו ייעוד. הוא התנדב אז, לאחר סיום הבחינות, לשרת בהרי האַלְפִּים. תחילה בא לגולינג, ואז לוֶנג. לפני שנה ירש את מקומו של בן ארבעים שמת מהרעלת דם: "הוא נשרט מעצמות עופר איילים". – ללמוד רפואה, זה יכול היה להיות ייעודו. להיות רופא. זה היה לי מוזר, היכה בי כברק. ראשי קדח: "ללמוד רפואה", אמרתי. "כן, ללמוד רפואה", אמר שוטר הכפר.

הסטודנט נבהל, כי אסור היה לאיש לדעת שהוא סטודנט לרפואה אצל הכירורג שטראוך, ששלח אותו לעקוב אחרי אחיו הגוסס הצייר שטראוך, אבל נדמה לי שסודו מתגלה מעט מעט, זאת אומרת בינתיים זה לא ברור לי, אולי יתברר כשאסיים את הספר, אבל אני מתקשה לסיים את הספר הזה, כי אני קוראת אותו בכל הכיוונים, קדימה ואחורה, וכל הזמן חוזרת לאחור, להצליב מידע, לבדוק פרטים, כאילו הסיפור הזה היה חידה בלשית גדולה או פרשייה היסטורית שרציתי לפענח עד תומה, ואני מחפשת משהו, שאולי אמצא עד סוף הסיפור ואולי לא. בינתיים המתח הולך ועולה, כי יום אחד בעלת הפונדק אומרת לסטודנט:

"אתה מאמין, מה הצייר שטראוך אמר לי היום?" בשאלה הזו, שאיננה כלל שאלה, הפתיעה אותי בעלת הפונדק היום בחדרי, שאליו נכנסה אחרי שדפקה בדלת, כדי לסדר את מיטתי. בהזדמנות זו נטלה את הכר והשליכה אותו כמה פעמים באויר ותפסה אותו שוב. את שמיכת הנוצות היא ניערה דרך החלון הפתוח. "מה אתה חושב?" היא אמרה, כשסידרה את המיטה וניגבה את שולחן הרחצה, מילאה מים רעננים בקנקן ובכוס שלי על השולחן. היא השתהתה במעשיה, כדי לומר לי לבסוף, מה היה הדבר, שהצייר שטראוך – "שכוב במיטה, עוד לא לבוש, למרות שהשעה כבר היתה תשע!", אמר לה. "הוא אמר, שהוא יעשה לי פעם הפתעה, שהוא ישכב במיטה מת". היא צחקה על זה וחשבה, שהצייר מתבדח איתה. אבל אז ראתה בפניו, שהוא התכוון ברצינות. "אתה יודע, את זה אני לא רוצה בבית שלי, מת", היא אמרה. אז היא יצאה מחדרי, אבל מיד שבה פנימה ואמרה: "שכחתי לסגור את החלון." היא סגרה את החלון ואז נעמדה לפני הדלת, כאילו ציפתה ממני להסבר. האין זה קומי, להפחיד מישהו באופן כזה?" היא אמרה: "בכלל הפעם הצייר כל כך מוזר. מה יש לו? אתה יודע משהו?" אני לא יודע כלום, שום דבר אני לא יודע. לצייר יש דאגות, אבל איזה דאגות, אין לי מושג. "כמה שהוא הפכפך", היא אמרה, "אבל יצער אותי, אם הוא אולי מאד חולה", היא אמרה. אז היא עזבה לבסוף את חדרי, שמעתי אותה למטה במסדרון קוראת לאחת מבנותיה. כשירדתי מאוחר יותר כדי לעשות סיבוב, רק מסביב לבית, כי היתה לי הרגשה, שבלי להיות קודם באויר הצח, לא אוכל להירדם אפלו לרגע, ורציתי, מכיוון שלפתע קפצה עלי עייפות, לשכב שעה כדי שכאשר הצייר יקרא לי, אהיה שוב רענן, ובכן כשירדתי למטה, הלכתי למטבח, בתירוץ, שאני חייב לשתות כוס מים חיים מן הבאר שבמטבח, ושם היא עמדה, לבושה רק בחלוק, כשכאשר שמעה אותי בא, דחפה לתוכו במהרה את כותנתה, ואני אמרתי, בשעה שהנחתי לכוס להתמלא מן הבאר, שהיתה באר שמוצאים רק בחזיתות של בתי איכרים, לא במטבח, אמרתי: "הוא דיבר על התאבדות?" – "על התאבדות?" היא אמרה, "לא, לא על התאבדות. זה יהיה אפילו יותר גרוע. הוא רק אמר, שבוקר אחד אני עלולה למצוא אותו מת במיטה. אולי יש לו הרגשה, שיכול לתקוף אותו שבץ. גם קודם הוא תמיד פחד משבץ." – "פחד משבץ?" – "אז הוא לא יתאבד בבית שלי? אני חושבת שזה היה רק שעשוע", היא אמרה, ואז היה לי ברור, שבטוח שזה לא היה שעשוע, אלא רק ההתבטאות שהתבטא באוזניי בכל יום, שתיתי את המים ועשיתי את הסיבוב שלי.

ובכן, התאבדות? כמו ורטהיימר ב"האובד"? אחרי ששמע שוב את גלן גולד מנגן את ואריאציות גולדברג? האם הצייר שטראוך הוא ורטהיימר, גלגול מוקדם שלו, וגם הוא יתאבד בסוף? או ימות משבץ? או מה? שהוא עומד למות ממחלה סופנית אני יודעת, ובכל זאת המתח: האם הוא יתלה את עצמו על עץ ביער הארזיות, כמו שורטהיימר תלה את עצמו ביער? או משהו אחר יקרה? לא הצצתי בסוף הספר כמנהגי, ואני צריכה לסיים אותו בשביל לדעת, וגם אצל ברנרד הסוף וההתחלה לא תמיד ברורים, לפעמים הסוף הוא די בהתחלה ולפעמים הסוף הוא בעצם ההתחלה, אני צריכה לסיים לקרוא את הספר, אבל אני לא מצליחה, כי אני קוראת קדימה ואחורה בכל הכיוונים, מתקדמת לאט ושוב חוזרת על עקבותי, ועכשיו אינני יודעת: מה יעלה בגורל הרומן בין בעלת הפונדק לפושט העור? ובגורל הרומן בין בעלת הפונדק לשוטר הכפר? האם הם יצאו לדו-קרב ביניהם עד שיפלו מצוקי הערוץ הגבוה אל מותם? או ישתו בירה יחדיו בפונדק ויבלו עם בעלת הפונדק לפי התור? האם המהנדס יסיים לבנות את הסכר הגדול באירופה, או שהכל יטבע במים כמו שקורה בטרגדיות גדולות וגם בעולם האמיתי, שהוא המקום של הטרגדיות הקטנות והגדולות, ואיך הצייר שטראוך ימות, אם הוא ימות בכלל בספר, אולי דוקא לא? אני צריכה לקרוא עד הסוף ואחר כך אוכל לספר לכם מה היה, ואם פתרתי את כל החידות, או שמא נוספו לי חדשות.

יש מרכז של כאב, ממרכז הכאב הזה הכל יוצא," הוא אמר, "הוא נמצא במרכז הטבע. הטבע בנוי על הרבה מרכזים, אבל בעיקר על מרכז הכאב. מרכז הכאב הזה הוא, כמו כל מרכזי הטבע האחרים, בנוי על כאב העל, הוא מבוסס, אפשר לומר, על כאב אדירים. אתה יודע," אמר הצייר, יכולתי להזדקף, אבל זה בלתי אפשרי עבורי. אני מתעקם מעל הממוצע, לא כן? סלח לי, שאני מתעקם כל כך חזק. אני נראה כנראה מעורר רחמים. אבל אין לך שום מושג כמה מפלצתי הכאב שלי. כאב ועינוי דוחקים בי זה את זה, והזרועות והרגליים מתגוננות, אבל הופכות יותר ויותר לקורבנות החפים מפשע. בנוסף לכך גם השלג הרטוב, כמויות השלג המפלצתיות האלה! ישנם רגעים שבהם אינני מסוגל לשאת את ראשי. כזה מאמץ: עשרה אנשים נורמלים אינם מסוגלים להרים את ראשי, אם לא אומנו לכך. וכעת אתה חושב: יש לי הכוח של עשרה אנשים אתלטים מאומנים במשקל ראשי, כדי להיות מסוגל להרים את ראשי לפעמים. לו יכולתי לפתח לי כוחות כאלה! אתה רואה, איך אני מכלה את כוחותי בדבר חסר טעם: כי אמנם דבר חסר טעם הוא להרים ראש כשלי. לו יכולתי להשקיע אחוז אחד מכוח זה בי עצמי, שם, במקום שבו תהא לדבר מלוא המשמעות... הייתי מסיר את כל הכללים וההכרות. כל תהלת עולם הרוח היתה מתאחדת בי. אחוז אחד מכוח זה, והייתי נהיה מעין הבורא השני!האנשים לא היו יכולים להתנגד. בהינף יד הייתי מגלגל אחורה אלפי שנים ומניח להן להתפתח שוב בכיוון אחר, טוב יותר. אבל כוחותי מרוכזים בראשי, בכאב הראש שלי, והכל חסר טעם. הראש הזה, אתה חייב לדעת, חסר יכולת. באמצעו זוהר כדור הארץ הבלתי נושע עדיין, וכולו הרמוניות לגמרי מפורקות!   

ברנרד השתמש במלה Schmerz, שמשמעה כאב וסבל וגם צער. בקול המוסיקה שרו "מדוע לבי עצב", או "מדוע לבי כואב" של יוהאן כריסטיאן באך, אחד מבניו של יוהאן סבסטיאן באך, ובשיר התחרזו זו בזו המלים Herz, לב, וSchmerz, כאב, שהן באמת מלים שייכות זו לזו. הכפור והשלג מילאו את הספר "כפור" וכמו ב"אנקת גבהים" נדמה היה שלקור ולכפור ולשלג יש רצון משלהם, ושהם עצמם מטילים אימה ומודעים לכך. בתוך הכפור נמצא גם ברנרד עצמו כאדם צעיר ונוגע ללב, כמו הצייר האומלל שהוא מתאר, והוא שר, ואז משתתק:

המקרה הוביל לכך, שפגשתי את הצייר כבר לפני יער הארזיות ולא רק למטה במנהרה, שם נדברנו ושם דימיינתי אותו כבר, כאשר רק קרבתי ליער הארזיות כעשרים או שלושים צעדים, דימיינתי אותו כבר לפני יער הארזיות צץ פתאם מאחורי עץ ואוחז במקלו כך, כאילו רצה לסגור בפני את הדרך. כל הזמן מן הכפר לשם שרתי לי נעימות שלא ידעתי את מקורן, אחת התגלגלה ברעותה, והוא אמר: "אתה יודע לשיר! מדוע הינך שר רק כשאתה לבד? מעולם לא שרת, כשהיית יחד עמך. יש לך קול ראוי לציון, לא בלתי נעים." הייתי נבוך ולא ידעתי מה עלי לומר. הוא אחז בזרועי והוביל אותי, מתנשף בכבדות, אל יער הארזיות. "שיר שוב, אינך צריך להתבייש. זה בהחלט קול יפה." אבל לא שרתי עוד. אפילו לו היה לי הרצון לכך, שום צליל לא היה יוצא ממני עוד. הוא החליט להמתין לי כבר לפני יער הארזיות, "כי במנהרה בוודאי מאד קר". הלכנו מהר יחסית, אבל הוא נראה כבר עייף, ומדי רגע נעצר. "הדמיון הוא ביטוי של אי סדר", הוא אמר, "חייב להיות. במצב של סדר הדמיון איננו אפשרי, הסדר אינו סובל שום דמיון, הוא לא יכול לשאת שום דמיון. כל הדרך שאלתי את עצמי, מהו הדמיון. אני בטוח, שדמיון הוא מחלה. מחלה שאדם אינו יכול לחלות בה, כי היה חולה בה תמיד. מחלה שעל מצפונה מוטל הכל, לפני הכל המגוחך והמרושע. אתה מבין את הדמיון? מהו דמיון? שאלתי את עצמי ובה בעת שאלתי את עצמי, האם אפשר להבין את הדמיון. אבל את הדמיון אי אפשר להבין." הוא משך במקלו ענף כבד, כך שהשלג נפל עלינו. נאלצתי לנער אותו. "אדם שאינו יודע דבר, האם זה אפשרי? הוא שאל. "אדם שמעולם לא ידע דבר?" 

תמיד כשברנרד מדבר בספרים על הקול הנעים של המספר או על כל דבר שקשור בשירה אני חושבת על כך שהוא רצה מאד מאד להיות זמר אופרה, אבל לא היה זמר מספיק טוב כדי להיות זמר אופרה, ותמיד תמיד כשכתב על מוסיקה כתב על כישלון.

ב.
חשבתי שאולי הצייר שטראוך מ"כפור" הוא ורטהיימר מה"אובד", אבל בניגוד לוורטהיימר שהוא פסנתרן טוב אבל לא אלוהי כמו גלן גולד, הצייר שטראוך הוא צייר שהמבקרים משבחים, למרות שזה לא ממש עוזר לו להתפרנס, והוא נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות איומות, כמו לשמש מורה מחליף למורים חולים בשכר מקוצץ, שזה דוקא דומה לחיים האמיתיים של הרבה אמנים, והוא לא דומה לוורטהיימר בן העשירים שיכול לחיות מהונו ולא צריך להתפרנס מלחם עוני ולחם עמל. אבל בעצם הצייר שטראוך והפסנתרן ורטהיימר שניהם מעונים לא בגלל מה שאחרים אומרים עליהם, אלא בגלל מה שהם חושבים על עצמם ועל אמנותם, ובזה הם דומים, ואולי כל האמנים הגדולים וגם הפחות גדולים הם אנשים מעונים. גם גלן גולד היה אדם מעונה וגם תומס ברנרד, שניהם חלו ומתו בטרם עת, והספר שברנרד כתב על גלן גולד הוא כמו נבואה על עצמו. וכך הוא מספר ב"כפור" על הצייר שטראוך שאיננו מצייר כמו כל הציירים, ובכל זאת הוא תמצית הווית הצייר:

היום הוא סיפר לי איך צייר פעם במשך ארבעה חודשים יד. ואז, אחרי ארבעה חודשים, הוא שרף את התמונה. "תמונה לא רעה, אבל היד לא הצליחה לי. חוץ מזה ציירתי אחר כך לגמרי אחרת." בניגוד לציירים אחרים, שחייבים לעבוד בחללים מוארים, הוא יכול היה לצייר רק בחללים חשוכים לגמרי. "מוכרח להיות חשוך, אז אני יכול לצייר. רק בחשכה גמורה. אסור שתיכנס אפילו טיפת אור. אבל עכשיו אני לא מצייר יותר." לפני שהתחיל לצייר תמונה, שוטט במשך ימים בעיר, מבית קפה אחד למשנהו, מרובע אחד למשנהו, נסע במשך שעות ברכבת המהירה או בחשמלית, באוטובוסים, מתחנה סופית אחת לאחרת, צעד צעדות ארוכות בחולצה ומכנסיים, התערב בפועלים ובאנשי שוק, פה ושם אכל לחם עם חתיכת נקניק, שוב התיישב בבית קפה, שוב הלך הלאה, לאורך מגרשי גרוטאות, דרך גשרים, דרך מגרשי משחקים של ילדים, לתוך מחלבות ומגרשי חניה. "לעתים קרובות נחתי בשירותים", הוא אמר, החלפתי שם בגדים. החלפתי בגדים שלוש ארבע פעמים ביום, תמיד סחבתי בתיק המסמכים שלי שלוש מלתחות, כדי שאוכל להחליף בגדים בכל עת." אחרי צהרים שלמים רבץ בתחנות רכבת והביט באנשים, ברכבות. "עבורי תחנות רכבת, ודוקא תחנות רכבת ישנות, מכוערות, היו תמיד חויה גדולה, עוד מילדותי." אז עלה במעלית ונסע מעלה לאטליה שלו, ישר פנימה לאפלה. כאשר צייר, ראה רק את תמונתו, כי היה חשוך. בטרם החל, הוא ניתק את פעמון הדירה, נעל כל מה שאפשר לנעול, התפשט עד שנותר בכותנתו לבשרו. "התמונה נוצרה מעצמה דרך האמנות שלי", הוא אמר. יממות שלמות לא עלה עוד על משכבו, אלא רק נח על שתי הכורסאות הגדולות שלו. אף פעם לא ידע, אם בחוץ חשוך או לא, זמן רב לא ידע כמה זמן עבר, ולא אם אביב או סתו או קיץ או חורף. כשחשב שהתמונה מוכנה, פתח את הוילונות בעוצמה כזו, שהאור היכהו בסנוורים ולא יכול היה לראות דבר. "רק לאט לאט ראיתי, שלא קרה כלום," הוא אמר. " ששוב זו רק התחלה למשהו, שקלקלתי כמו כלב, שזה היה אֶפֶס, אֶפֶס, אֶפֶס, אֶפֶס!" את כל התמונות האלה הוא תחב אז מאחורי הקיר, שם חבריו – "חבריו?" – פה ושם הגיע זה או אחר כדי להעביר אותן לסוחר אמנות, לצלם אותן, לבקר אותן. "התמונות שלי תמיד קיבלו ביקורת טובה, רק לא ממני", הוא אמר. "אף אחד הוא לא ביקורתי ביסודו, והיום האנשים שעוסקים באמנות חסרי ביקורת כפי שלא היו מעולם. אולי הרגיזה אותי העדר הביקורתיות של המבקרים, ועקב כך לא נהייתי צייר טוב?" 

הדברים שהצייר שטראוך דובר מלבו הקרוע, מעולמו המעורער, מערערים וקורעים גם את עולמו של הסטודנט הצעיר, מפרקים אותו לרכיבים ולא מותירים בו אבן על אבן, כאבני בליסטראות הנוחתות על ראשו:

איזו מין שפה זו, השפה של שטראוך? מה אני מבין בשברי המחשבות שלו? מה שנראה לי בתחילה קרוע, נטול קשר, היו בו "קשרים נוראים באמת". כל זה הוא עֵרוּי-מלים מזעזע לעולם, לתוך האנשים, "טיפול חסר-התחשבות נגד ריפיון השכל", כדי לדבר איתו עצמו, "על יסוד נעימה בלתי נפסקת שמשחזרת את עצמה", כיצד לכתוב? אלו הערות? עד כמה אוכל להיות סכמתי, סיסטמתי? התפרצויות אלה נשפכות ממני כמו מפולות סלעים. לפתע שוב נתלשים דבריו מזעקת הגיחוך, שהוא "ממציא את עצמו ואת העולם". שפתו של שטראוך היא שפה של שריר הלב, ש"פועמת נגד דופק המוח", מרושעת. זוהי השפלה עצמית קצובה, תחת "קורות הגג התת-קוליות הקורסות". המושגים שלו, התחבולות שלו, בהרמוניה עם נביחת הכלבים, שעליה רמז לי מיד בהתחלה, שעמה הוא "כתש אותי באויר הפתוח". האם גם זו היא עדיין שפה? כן, זו התחתית הכפולה של השפה, הגיהנום וגן-העדן של השפה, זהו מרד זרמי המלים, "נחירי המלים המהבילים של כל המוחות, המיואשים ללא בושה וללא גבול". לפעמים הוא מדקלם שיר, מיד מפרק אותו שוב, מרכיב אותו עם "תחנת כוח", "קסרקטין לטיפוח עולם המחשבות של הגזעים חסרי המלים", הוא אומר. "העולם הוא עולם של טירונים, צריך ללמד אותם להכות, לירות ולחדול מלירות." הוא קורע מתוכו את המלים כמו מקרקעית בִּצָּה. בקריעת המלים הזו הוא קורע את עצמו עד זוב דם.   

עכשיו כשאני מתרגמת את הקטע הזה עד תומו הוא מזעזע אותי, ואני חושבת על המושג "לקרוע קריעה" בעברית, שהוא מושג כל כך נורא, מושג שמסמל מות אבל גם יוצר מות כשקורעים קריעה בטרם עת, כשקורעים קריעה מתוך תהומות הנפש כנגד החיים, והקריעה הזו במלים היא נוראה. כשקראתי את הקטע בפעם הראשונה נכנסו ללבי בעיקר המלים "שפה של שריר הלב". כל כך אהבתי את הביטוי הזה "שפה של שריר הלב", ובגללו רציתי לתרגם את הקטע הזה, ורק עכשיו אני חושבת כמה הוא נורא. אולי בגלל זה אני קוראת את הספר הזה לאט, כי לוקח לי זמן להבין, זאת אומרת, אני צריכה לחזור שוב ושוב על עקבותי בשביל להבין, כי נדמה שבכל משפט ובכל פיסקה טמון סוד שהולך ומתגלה אבל תמיד נשאר בחלקו סוד, ולפעמים הוא כמו דימום שאתה יכול לראות את הדם, אבל אתה לא מבין מה גורם לו לדמם.

ג. נדמה לי שכל ספריו של ברנרד מתבוננים במוות. אולי בגלל מחלת הריאות שלו, אולי בגלל שבעצמו הוא כמעט מת כמה וכמה פעמים ולבסוף נפטר ממחלתו בטרם עת, תמיד הוא מתבונן במותם של אנשים, ותמיד הוא מתאר אנשים שמתבוננים במוות, וזה חוט מקשר לאורך כל ספריו, ההתבוננות במוות, ועד כמה שברומן הראשון הזה "כפור" עדיין סגנונו איננו מגובש, כשהוא מתאר את התבוננותו של הצייר שטראוך במוות אפשר כבר לזהות בספר המוקדם הזה את הסגנון הברנרדי, שתמיד מותיר אותך מבולבל אם לצחוק או לבכות.

"אני רוצה לקחת אותך פעם לבית העניים", אמר הצייר, "אולי זה טוב שאדם כמוך, שעוד אין לו ניסיון – ואני צודק, לא?" – הוא אמר, "יעיף פעם מבט באחת העליבויות האנושיות המדכאות ביותר שישנן, באובדן היכולת המגמגם עוד רק לעצמו של הזיקנה. אני לא מאמין שזה יבהיל אותך במידה שאיאלץ לתפוס את ראשי ולומר לעצמי: הו, אבל את זה לא הייתי צריך לעשות, לקחת לשם את האיש הזה, לעמת אותו עם ראש המים, עם פני השכרות, עם רגל המעשן הנפוחה, עם הטפשות של קתוליות הגימלאים. הזיקנה היא רק יותר רעבתנית", אמר הצייר, "הגברים הזקנים הם גימלאים אצל השטן, והגברות הזקנות יונקות פטמות השמיים! וכל זה ללא הגנה עצמית! הריח הזה", אמר הצייר, "כשאתה נכנס לבית העניים, אינך יודע האם אלה תפוחים או חזות רקובים של סוחרי מכולת. הכי טוב שתעצור את הנשימה", אמר הצייר. "על כל מה שלא יבוא, תרשה לעצמך את החוצפה לעצור את הנשימה! אבל מיד החזה מתמלא רקב. בבת אחת אינך יכול עוד לנשום, אי אפשר לנשום יותר את הלכלוך, את הזיקנה, את סירחון הגודש הנורא, את האד המלנכולי של המֻגְלָה.  כן, כן", אמר הצייר, "אקח אותך עמי. אקח אותך לשם. תכרע ברך לפני אם הבית. היא תספר לך את הסיפורים שלה, סיפורי החיים שלה, ואחד תקבל גם על הראש. יקרעו אותך! הזקנים, אלה גונבי הגופות מן הצעירים. הזיקנה היא גניבת גופות. הזיקנה ניזונה מן הנעורים", הוא אמר. "פעם אני בא לבית העניים ומתיישב", אמר הצייר, "והם מביאים לי לחם וחלב, והם רוצים גם, שאשתה שנאפס, אבל אני אומר שאני לא רוצה שום שנאפס, לא, לא, שום שנאפס, אני אומר, בשום אופן לא שנאפס, ואני מתגונן, בכל זאת הם ממלאים לי כוס, ואז אני לא שותה, אני אומר, לא, לא, אני לא שותה, ואם הבית שופכת את השנאפס חזרה לבקבוק, ואני יודע, שהם רוצים כסף, כולם כאן רוצים כסף, כל הכפר רוצה ממני כסף, כל האנשים, כולם רוצים משהו, כולם חושבים שאני מטומטם, ביסודו של דבר כולם חושבים שאני מטומטם, מטומטם ללא תחתית, כי האבסתי את כולם, במשך שנים האבסתי את כולם, בעצות, הצעות, רמזים, במענק, בעזרה, בכסף, כן, גם בכסף, הרבה כסף שפכתי, שפכתי לתוך החור המלוכלך הזה... אז אני בא הנה", אמר הצייר, "דוחה את השנאפס ושומע את הקבצנות הזאת, שומע שאני צריך לתת סיוע, "סיוע ממש קטן", ש"אדוננו יזקוף לזכותי" (איזה אדון?), ואני שומע את כל זה ואני מסתכל על אם הבית, ואני שומע איך היא מתניעה את מכונת התפירה עם הרגליים, היא מפעילה את המכונה ומושכת חולצת גבר קרועה מתחת למחט אל חֲזָהּ, ואז גם מקטורן, אני רואה בפניה, בפנים הרחבים, הספוגיים, בידיים הנפוחות שלה, בציפורני האצבעות הגדולות והמלוכלכות שלה, אני רואה אותה תחת השביס, תחת השביס הלבן כשלג, אני חושב, אח, זהו איפוא הערב בבית העניים, שהוא תמיד אותו ערב, מזה מאה שנה, חמש מאות שנה, זה תמיד אותו ערב, הערב הזה, לתפור ביחד ולגמוא ביחד ולאכול ביחד ולהתפלל ביחד ולשכב ביחד ולישון ביחד ולהסריח ביחד, זהו הערב הזה, אני חושב, שאיש לא חשב לשנות ואיש לא חשב עליו, זה הערב של גועל הנפש שנדחה מן העולם. אתה יודע," אמר הצייר, "אני יושב שם שעה אחת ומכריז שאני מוכן לתת תוספת לזקן אחד, פסבינדר אחד, אתה יודע, לפסבינדר זקן אחד עם שער לבן, עם מכנסי עור ועם מקטורן ציידים, עם חולצת פשתן, עם כובע פרוה על הראש, אני מכריז שאני מוכן לקנות מאם הבית את לוח השנה של סוורין הקדוש, אחת מן העדויות המבחילות האלה לטמטום הקלריקלי, ושם אני מבחין, שאיש שוכב על הספסל ליד הקיר, לגמרי ללא נוע, אתה יודע, עם לוח השנה של סוורין הקדוש על החזה – האיש שוכב מאחורי אם הבית, ואני חושב, האיש הזה מת, פשוטו כמשמעו, האיש מת, הלואי שהייתי צוחק, אני שואל את עצמי, האיש בוודאי מת, ככה נראה איש מת, איש זקן ומת, אני חושב, איך זה, שכל הזמן לא ראיתי אותו, לא ראיתי את האיש המת הזה, הוא שוכב פרקדן, עם רגליים נוקשות, כחושות, כאילו נדחפו ללועו של הַנֶּצַּח. אבל איש מת לא יכול לשכב כאן! לא כאן! לא עכשיו! בחשכה כל הזמן לא הבחנתי באיש הזה, גם משום שאם הבית משכה אליה את כל תשומת לבי, עם פטפוטי לוח סוורין שלה. "לוח סוורין הקדוש שלנו", אמרה כל הזמן, "לוח סוורין שלנו לטובת העניים בקונגו, העניים בקונגו..." אני שומע את זה כבר שעה שלמה, אני חושב, כמו שהאיש זז, פתאם האיש זז על הספסל ומושך למעלה את לוח סוורין שמונח על בטנו, עד לסנטרו, כדי שיוכל לקרוא בו. כן, אז האיש איננו מת! אבל עדיין, הוא נראה כמו מת, ככה נראים מתים, האיש הזה הוא מת! אני רואה, איך הוא מניע את זרועו, איך הוא מדפדף בלוח השנה שלו, מדפדף בלהיטות בלוח הזה, אבל הגוף שלו לגמרי חסר תנועה, שוב אני חושב: כן, איש מת! אבל אז אני שומע נשימה, נשימה ראשונה של ה"מת" הזה. אני נבהל, קודם כל אני נבהל מעצמי, כי כל הזמן לא הבחנתי באיש הזה. אם הבית לא אמרה מלה, שבחדרה נמצא עוד איש. בחשכה לא יכולתי לראותו. פתאם, אחרי שעה, ראיתי את הגוף, את הראש, אולי את הרגליים, כי בעצם, אני לא יודע איך, משהו התבהר, לא ברור, אבל מספיק, כדי שאוכל לראות את האיש, אולי מפני שעיניי התרגלו לפתע לחשכה (העיניים אינן רואות, זמן רב, אתה יודע, העיניים אינן רואות, ולפתע העיניים רואות). פתאם ראו עיניי את האיש, ראו עיניי את המת הזה. הוא שכב שם כמו בול עץ. ושם נשם בול העץ, בול העץ נשם ודיפדף בלוח שלו. עכשיו אמרתי לאם הבית: "מישהו שוכב שם!" אבל היא בכלל לא הגיבה לזה. היא תפרה חזרה שרוול, שקודם הִפְרִידָה. "שוכב שם איש!" אמרתי בהדגשה. היא ענתה, מבלי להביט בי: "איש, כן." זה היה מפחיד, איך שהיא אמרה את זה. רציתי לומר: "הוא שוכב שם כמו ילד!", אבל אמרתי: "האיש הזה שוכב מאחורייך כמו כלב. מה הוא עושה כאן?" איש כזה איננו שומע, חשבתי מיד, ולכן יכולתי לדבר עליו עם אם הבית בחופשיות. "הוא קורא את לוח סוורין", אמרתי, "למרות שחשוך, כמעט חשוך." "כן", אמרה אם הבית, "הוא קורא את לוח סוורין". הייתי מוכרח לצחוק! צחקתי, פרצתי בצחוק, קודם כל מפני שעלה בדעתי, שחשבתי את האיש למת, כל הזמן חשבתי אותו למת, וגם אמרתי: "חשבתי את האיש למת!" מרוב צחוק הייתי חייב לקום, הייתי חייב להסתובב. "למת!", קראתי, "למת!" אז נבהלתי פתאם, אתה מבין, מהפרצוף הזה, ששכב בחשכה, כמו על פני המים של בריכה מלוכלכת. "האיש הזה קורא בחושך", אמרתי. אם הבית אמרה: "הוא יודע הכל, הוא יודע כל מה שיש בלוח. הוא למד הכל בעל פה", היא אמרה. היא לא זזה ממקומה ודיוושה במכונת התפירה. "הוא מפחד, אם הוא לא על ידי", היא אמרה. אז הוא צועק ומקים מהומה בכל הבית. אם אני עוזבת אותו פה, הכל רגוע, גם הוא עצמו רגוע. זה לא יימשך עוד זמן רב, עד שהוא יסתלק סופית." "יסתלק סופית", היא אמרה. היא רצתה, שאני אשלם גם על עוד כמה מטרים בד פלנל לכותנות עבור הזקנים, אבל אני אמרתי, שאחשוב על זה, שאני צריך לחשוב על זה. הרגשתי שזה חוסר בושה, להעמיס עלי עוד כמה מטרים של בד פלנל לכותנות. אז היא תיארה, ללא נוע על מכונת התפירה שלה, אתה יודע, את חייה בילדות. את זה אני תמיד שומע ברצון. את אביה מחץ טרקטור, אתה יודע, אחיה, עוזר הצייד, ירה לעצמו כדור בראש מרוב מיאוס מהעולם. מחיי היומיום. היא נוטה להאריך בדברים", אמר הצייר. "אבל אני חייב לומר לך עוד את החשוב ביותר: ישבתי שם ורציתי כבר ללכת, כשרעש מחריד הקפיץ אותי לפתע. הזקן נפל מן הספסל – והיה מת. אם הבית עצמה את עיניו וביקשה ממני לעזור לה, להניח אותו שוב על הספסל. עשיתי את זה רועד. עכשיו אני נושם את אויר המת, חשבתי ונפרדתי לשלום. כל הדרך הביתה היתה לי הרגשה: הריאות שלי מלאות מאויר המת. לא טעיתי, כל הזמן לא טעיתי: האיש היה מת, האיש היה כל הזמן מת. אולי התנועות שלו שראיתי, היו רק מחשבות דימיוניות שלי, הוא היה תמיד מת, לא כאילו מת, כל הזמן, בזמן שאם הבית תפרה את המקטורן שלו, ואת הכתונת שלו, כי זה היה המקטורן שלו וזאת היתה הכתונת שלו שהיא משכה אנה ואנה מתחת למחט, עם הבעה כעסנית על פניה. והוא היה כבר, זמן רב בטרם נכנסתי, מת. את זה אני מניח בוודאות." הצייר צעד צעד אחורה וצייר במקלו משהו בשלג. במהרה ראיתי, שזה שרטוט של חדר אם בית העניים.

הצייר שטראוך שנוטה למות רואה את הזקן שעומד למות, וכשאם הבית אומרת לו שעוד מעט הוא יסתלק, הוא חושב ואנחנו חושבים שגם הצייר שטראוך עוד מעט יסתלק. גם ב"אחיינו של ויטגנשטיין" (פורסם בעברית בהוצאת "עם עובד") המספר רואה את רעו לחדר מת, וכשמוציאים אותו הוא רואה את מותו שלו. אצל תומס ברנרד האנשים תמיד משתקפים זה בזה כמו מראות שמוצבות זו כנגד זו, ומשתקפות זו בזו עד אינסוף.