הפיגוע שנדחק מהכותרות

 

הפיגוע הרצחני ברכבת הקלה ביפו הפחיד אותי יותר מכל הטילים האיראנים. בתי ונכדי גרים ביפו ונוסעים ברכבת הקלה דרך שגרה. השכנים סיפרו לי על הפיגוע ביפו כשישבנו במקלט שבגינת המשחקים. אילו הייתי בבית בזמן האזעקה לא הייתי רצה למקלט בגינה. הייתי יורדת שתי קומות ויושבת עם אושר על המדרגות, שזה המקום הכי בטוח בבניין הישן שלנו. אבל היינו בגינת המשחקים, ואחת המאבטחות של נתניהו באה עם פנים מבוהלות ואמרה לי מהר מהר למקלט יש צבע אדום, אז קמתי וירדנו למקלט, שהמוני אנשים זרמו אליו, חלקם שכנים וחלקם אנשים שלא הכרתי שנקלעו לסביבה. שני החדרים במקלט התמלאו במהרה והאוויר היה מחניק , ולרוב האנשים לא היה מקום לשבת והם פשוט עמדו או התיישבו על הרצפה. שמענו הרבה מאד פיצוצים, כנראה של יירוטים, ואז השכנים סיפרו לי שהיה פיגוע ביפו, ומרוב בהלה שכחתי שבעצם דיברתי עם בתי לפני שיצאתי עם הכלב ובעצם ידעתי שהיא כבר מזמן בבית, אבל כששמעתי על הפיגוע כל כך נבהלתי ששכחתי שהיא כבר מזמן בבית ולא ברכבת הקלה, ועבר הרבה זמן עד שנזכרתי שבעצם היא כבר מזמן בבית עם הילד והצלחתי להירגע. אחר כך היא גם כתבה לנו שהיא במקלט. השכנים שלי כל הזמן הסתמסו עם הילדים שלהם שגרים במקומות אחרים, והאלמנה של הבן שנפטר מסרטן שלחה להם תמונות של יירוטים, והשכנה שלי כתבה לה שתשמור על עצמה ולא תצלם יירוטים. הם היו מאד מודאגים מהטילים ואני רק חשבתי על הפיגוע ביפו, שאחר כך התברר שנרצחו בפיגוע שבעה אנשים, רובם צעירים, וגם צעירה אחת שהיא בת יחידה לאמה, ונזכרתי איך הד"ר חן קוגל מהמכון הפתולוגי סיפר על הפיגוע בדולפינריום, שהוא היה צריך להודיע לכל כך הרבה הורים שעלו מברית המועצות שילדם היחיד, שלמענו הם עלו לישראל, כבר איננו בחיים. איך אפשר בכלל לקום מאסון כזה. הבוקר שמעתי שאחד הפצועים בפיגוע שירו לו שני כדורים בגב סיפר שהוא היה ברכבת עם שתי הבנות הקטנות שלו ושכב עליהן ולכן ירו לו שני כדורים בגב, והבנות שלו ניצלו. אני לא מפסיקה לחשוב על הפיגוע הזה, והדיבורים האינסופיים על מתקפת הטילים האיראנית והתגובה המתוכננת של ישראל רק מעצבנים אותי. כל זה כל כך מאפיין את שלטון נתניהו, שדיבר כל הזמן גבוהה גבוהה על איראן, ואמר שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, שאם זה לא היה כל כך נורא ועצוב זה היה יכול להיות נורא מצחיק. עכשיו הוא חזר לשמחתו להתעסק באיראן והוא מסרב לסיים את המלחמה בעזה ולשחרר את החטופים והשבויים בגלל המלחמה בצפון ובגלל שאיראן תקפה את ישראל בטילים, והוא מקווה שכולם יתלהבו מזה שהורגים את בכירי חיזבאללה וישכחו את השבויים והחטופים שמתים בגללו. קראתי שעמית סגל אפילו הרים כוסית וודקה באולפן לכבוד זה שהרגו את נסראללה ואמר כמה זה נפלא שלא הפסיקו את המלחמה ולא הצילו את חיי השבויים והחטופים ועל דמם נתניהו יכול לפרוח. הוא כמובן לא אמר את המשפט האחרון אבל זה כנראה מה שהוא חשב. אני כמובן לא צופה בתכנית שלו, אבל כתבו על הרמת הכוסית בעיתון. אני שמחה שלא צפיתי. בדרך כלל כשמשדרים תכנית עם עמית סגל אני מחליפה ערוץ, כי לא בא לי לשמוע תעמולה של נתניהו שמתחזה לפרשנות. אני מבינה שנתניהו חושב שכל הציבור בישראל הוא כמוהו, כל כך מתלהב מהריגת ערבים שלא אכפת לו שהחטופים והשבויים והמון חיילים ימותו. אני מעדיפה שהמלחמה תיגמר כבר, ושיצילו את החיים של השבויים והחטופים שמתים במנהרות חמאס, ושייפסק ההרג של חיילים צעירים שבתוך ימים ספורים כבר מתו תשעה מהם, והצטרפו לשבעת הנרצחים בפיגוע, אבל נראה שלנתניהו ולתומכיו יותר חשוב להמשיך את המלחמה ולהישאר בשלטון. לפעמים נדמה לי שאפילו האמהות המתנחלות מעדיפות שהילדים שלהם ימותו במלחמה ובלבד שנתניהו יישאר בשלטון, כי הן מדברות בצורה כל כך מוזרה. אני לא יכולה להבין אמא שמתנגדת לסיום המלחמה, ואני לא יכולה להבין אנשים שיודעים מה עברנו כדי במלחמות לבנון ועדיין רוצים שצה"ל שוב יילחם בלבנון, ושוב ייהרגו לנו המוני חיילים צעירים וישאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובסופו של דבר נצא משם בהסדר שיכולנו להשיג גם בלי לשפוך את כל הדם המיותר הזה, והיחיד שייהנה מכך הוא נתניהו שממשיך את המלחמה כדי להישאר בשלטון ולדכא את מתנגדיו ולהטיל כל מיני הגבלות על הפגנות ומחאות, כמו שהוא עשה גם בתקופת הקורונה, כשהוא הטיל גזירות דרקוניות בלי שום צורך והרס להרבה אנשים את הפרנסה כדי לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון, ואיך אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבין שנתניהו שב ץכל פעם ממציא שקר אחר, פעם שאנחנו כפסע מניצחון וחייבים רק לכבוש את רפיח, ופעם שחייבים להישאר בציר פילדלפי, ועכשיו שחייבים להילחם בלבנון, ואולי האנשים רוצים שנתניהו ישקר להם ויוליך אותם שולל, כי הם מעדיפים שאנשים ימותו ובלבד להחזיק בשלטון, שאצל המתנחלים זו אידיאולוגיה להקריב חיי אדם למען השלטון, כי הם צריכים להחזיק בשלטון כדי להמשיך לשלוט בפלשתינים, והרבה יותר חשוב להם להרוג פלשתינים מלהציל חיים של אנשים, אפילו אם אלה הילדים שלהם. חוקר אחד כתב שמי שיש לו הרבה ילדים מוכן להקריב ילדים במלחמה. זה דבר נורא לומר אבל אולי לגבי המתנחלים זה נכון.

רק עכשיו אני מבינה מדוע נתניהו רצה לצרף בזמנו את גנץ ואייזנקוט לממשלה. זה היה כדי שיעזרו לו נגד גלנט, שרצה להילחם במקביל נגד החמאס ונגד חיזבאללה, בשתי החזיתות, כי הוא רצה שהמלחמה תהיה עוצמתית אבל קצרה ותסתיים בהחזרת השבויים והחטופים. אבל נתניהו רצה למשוך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כי כך נראה לו שייקל עליו להישאר בשלטון עד הבחירות הבאות, ולכן צירף את גנץ ואייזנקוט שהתנגדו למלחמה בשתי חזיתות ואמרו שקודם צריך להילחם בעזה ואחר כך בצפון, ועזרו לנתניהו לסכל את הכוונה של גלנט להילחם במקביל בשתי חזיתות, שזו היתה אסטרטגיה נכונה וטובה יותר לסיום יעיל ומהיר של המלחמה. בסופו של דבר נתניהו משך שנה את המלחמה בעזה, שהיה אפשר לסיים בכמה שבועות, ועכשיו התחיל להילחם בצפון מבלי לסיים את המלחמה בעזה כפי שגנץ ואייזנקוט רצו, ולכן הם עזבו את הממשלה שלא היו צריכים להיכנס אליה מלכתחילה, ועכשיו נתניהו הכניס את צה"ל למלחמה בשתי חזיתות במקביל, שנראה שצה"ל בהחלט יכול לעמוד במלחמה בשתי חזיתות, אבל עכשיו נתניהו שולח את צה"ל להילחם בשתי חזיתות לא כדי לסיים את המלחמה מהר, אלא כדי לא לסיים את המלחמה, או יותר נכון כדי להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, שזו היתה התכנית שלו מלכתחילה, וכמו שגנץ עזר לו בקורונה להשליט משטר חירום נגד מתנגדיו, כך גנץ עזר לנתניהו עכשיו להאריך את המלחמה ולהמשיך אותה גם בעזה וגם בלבנון, כך שנראה שהבעיה האמיתית מבחינת נתניהו איננה להילחם במקביל בשתי חזיתות, אלא להבטיח את המשך המלחמה, ומכיוון שחיזבאללה הכריזו שהם נלחמים כדי לעזור לחמאס, ואם ישראל תסיים את המלחמה בעזה הם יפסיקו לירות, נתניהו מסרב לסיים את המלחמה בעזה, כי אז המלחמה בשתי החזיתות עלולה להסתיים באחת, וקשה לנתניהו ששנוא ומאוס על רוב הציבור להישאר בשלטון בלי לעשות מלחמות. בסוף אחרי הרבה אבידות יימאס גם לציבור מהמלחמה הבלתי נגמרת הזאת, ומהתגובה לתגובה האיראנית ומהתגובה לתגובה לתגובה, ומהביטחון האישי שלנו שרק מידרדר עם כל הצלחה שנתניהו מתגאה בה, שזה יותר להרוג אנשים מאשר להציל חיים של אנשים, ואם אנשים נהרגים הוא אומר שאלה החיים, כאילו זה קורה מעצמו ולא בגלל ההחלטות שלו, שעליהן הוא לוקח אחריות רק במקרה שהוא יכול להלל את עצמו.

כשיצאנו מהמקלט אחרי המתקפה האיראנית השכן שלי אמר כמה נעים לנשום אוויר צח, ואני חשבתי שכבר שכחנו מה זה לנשום אוויר צח, בלי עשן מלחמה, ושעשן המלחמה יכול לשכר אנשים יותר מוודקה, ורק שפיכות דמים בלתי נגמרת יכולה לגרום להם להתפכח מהשכרון, ואפשר רק להתפלל שמישהו יצליח לעצור את שפיכות הדמים במהרה, ולא נצטרך לחכות שנותש במלחמה, כדי לפוגג את מקסם השוא של המלחמה ולהיזכר בכוחו של השלום לאפשר לנו לנשום בבטחה.   

  

השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

איימן סיכסק אל יפו

 

בערך עשור, מאז שיצא הספר, הוא שכב אצלי ואינני יודעת מדוע לא קראתי אותו. אולי הוא חיכה שיפו תהפוך אצלי לממשות חיה, יפו של היפואים, לא זו שחברתי מקורס מורות חיילות מלי סנפט לקחה אותי לראות לראשונה כשבאתי לבקר אותה בתל-אביב, והלכנו יחד לשוק הפשפשים ולגן צ'רלס קלור. אחרי השירות איבדנו קשר ולא שבתי לפגוש את מלי, ולא ידעתי איך למצוא אותה שוב, וגם ביפו לא ביקרתי עשרות שנים, למרות שהיא היתה שם כל הזמן. רק אחרי שאביב נולד הכרתי את יפו באמת, והלכתי לאורכה ולרוחבה, וכעת אני יודעת את הרחובות הקטנים שמובילים מרחוב יפת לים. אחד מהם נקרא על שם המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן. סמטה קטנה למשורר גדול, אבל אולי היא היתה יפה בעיניו. ההולך ברחוב יפת איננו יודע שהים כל כך קרוב. הוא איננו נראה מבין הבניינים. דרומה דרומה הולך רחוב יפת, עד שהוא נבלע בבת-ים. ומקבילות לו במזרחה של יפו שדרות ירושלים, שעכשיו מניחים לאורכן מסילה לרכבת הקלה. עכשיו אני יודעת גם איפה רחוב שבטי ישראל, שיושב דוקא בלב יפו הערבית, ומתחבר לרחוב יפת בכיכר חאג' כחיל. ואילו שדרות ירושלים נוסעות דרומה אל חולון, ונפרדות מיפו ליד פארק דוידוף. שם בדרומה של יפו גדל איימן סיכסק. בגיל תשע הוא ביקר בפארק דוידוף לראשונה, ביום כיפור, רכוב על אופניו החדשים. כששתה מהברזייה חטף אותם נער גדול ממנו והסתלק איתם כשהוא מחייך אליו. הוא ישב על ספסל עד הערב וחיכה שהנער יחזור עם האופניים. הנער לא חזר. למרות שהספר בידיוני נדמה לי שהסיפור הזה אמיתי. יש עוד סיפור, כנראה גם הוא אמיתי, על פארק דוידוף. הוא הלך עם חברתו לראות שם סרט, ומישהו ניסה לכייס אותו. זאת היתה אשה בהריון מתקדם. הפעם הוא הסתובב בזמן והגנבת הסתלקה. אולי לא הייתי שמה לב לסיפורים האלה, לולא גנבו לפני שבוע את העגלה של אביב מגן המשחקים שמאחורי הבית, מצדו השני של רחוב נחל הבשור. מן הצד האחר שוכן פארק דוידוף רחב הידיים. זו איננה יפו של התיירים. זו יפו של העניים. בחצרות משוטטות תרנגולות ומאחורי הגדרות במלוּנות מאולתרות מיריעות ברזנט נובחים הכלבים, ובלילות מעל עצי הפיקוס מתעופפים וצורחים העטלפים. עכשיו יושבת שם מנהלת פיצוי בינוי או בינוי פיצוי וחולמת להרוס את השיכונים בני שלוש הקומות עם החצרות הגדולות והמדשאות והתרנגולות המשוטטות, ולצופף את תושבי יפו במגדלים לבנים חדשים רבי קומות ומנוכרים, ואינם לומדים לקח מפרבריה של פריס, שבה עשו כך לפני שנים רבות, ויצרו גיהנום של פשע ותסיסה חברתית שהתפוצץ והבעיר את פריס, פשוטו כמשמעו.

נדמה לי שאיימן סיכסק היה הילד שגונבים ממנו ואולי גם מרביצים לו. בראיון לרוני קובן הוא סיפר על מכונית שעצרה לידו ויושביה צעקו לעברו "קוקסינל". הוא גר ביפו והוא הומוסקסואל ויפו היא עיר ערבית. בבתי הקפה שלה יושבים גברים לבדם ומעשנים נרגילות. הנשים מבלות עם הילדים או עם השכנות בחצרות. כל כך קרוב לתל-אביב וכל כך רחוק. נדמה כי גם בתי הקפה והחומוסיות והמעדניות נועדו יותר לתל-אביבים שבאים בסופי השבוע מאשר למקומיים. רובם פועלים ברחוב יפת או בשדרות ירושלים. בתוככי השכונות אנשים יושבים בחצרות עם שכניהם או קרוביהם. לפעמים מכינים קפה על גזיה, לפעמים אחת השכנות מביאה לכולם קפה.

עכשיו שיפו היא בשבילי ממשות חיה אני בולעת את הספר הזה ואת העצב השקט שזורם בו, את חוסר האונים הבלתי מוסבר של הגיבור למול נישואיה של אחותו ואירוסיה של אהובתו המוסלמית, אחות חברו שהוא נפגש איתה בסתר. מדוע בסתר? ומי מתנגד לאהבתם? אביו, שלא נאה בעיניו משפחתו של מי שהיה על פי השמועה משתף פעולה? חברו, שממנו הוא מסתיר באדיקות את אהבתו לאחותו? או אולי הוא עצמו חושש להתחייב? האם היה בידו לשנות את מהלך המאורעות? האם היה רוצה בכך? חוסר האונים שלו משקף כמראה את חוסר האונים של הנשים שמשפחתן משיאה אותן בשידוך ודנה אותן לחיים כחיי אמותיהן, החיים שעשו הכל כדי לברוח מהם ולא עלה בידן.

ומנגד ישנה החברה היהודיה, ששירתה בצבא ועובדת כמאבטחת, ולמורת רוחו מסתובבת במדים, מודעת לכך שעליה להגן על חברה הערבי, לבל ייחשד כמחבל. החברה היהודיה שהוא זקוק לה כדי לברוח מעולמו הצר, אבל מתקשה לשאת את אטימותה לתחושותיו כערבי בחברה הישראלית של ימי האינתיפאדה, כשכל ערבי חשוד אוטומטית כמחבל. סצינה מזעזעת של התנכלות לאשה מוסלמית באוטובוס מפרידה ביניהם, אך לא לתמיד. מה חשה החברה היהודיה קשה לדעת. רק תודעתו של הגיבור הערבי נחשפת לפנינו, תמיד נקרע בין משיכה לדחייה, ותמיד שומר את תחושותיו לעצמו.

כמה התפלאתי כשאמר בראיון לרוני קובן שהזהות שהציקה לו ביותר היא היותו הומוסקסואל, והבנתו עוד כילד שאסור לדבר על כך. חשבתי שבמוקד חייו הקושי להיות ערבי כותב עברית בחברה יהודית שאיננה מקבלת אותו כפי שהינו, אלא בתפקיד הערבי שאיננו כמו כל הערבים, זה שאפשר להסתובב איתו כי העברית שלו מושלמת ואין לו בכלל מבטא והוא לא דתי מדי והוא עדין מכדי לגרום אי נוחות ליהודים או לערבים שמסתובבים איתו.

אבל לאיימן סיכסק הכי קשה להיות הומוסקסואל בחברה הערבית הדתית והשמרנית, שאיננה מקבלת הומוסקסואלים, וכך החיים בתפר הכאוב שבין יהודים וערבים והכתיבה בעברית יפהפיה ועגמומית היא גם סוג של מפלט או מקלט, שחרור מכבלי השמרנות החונקת, מרחב מחיה.

ואולי בכלל צריך לקרוא את הספר הזה כסיפור של הסתרה. אולי האהובה המוסלמית היא אהוב, ולכן צריך להסתיר אותה מאחי האהוב שהוא מוסלמי אדוק בדתו, ולכן אי אפשר להתנגד לנישואי האהוב שהסדירה משפחתו. וגם האהובה היהודיה היא אהוב, חייל במדים ואחר כך מאבטח, שמגונן על אהובו הערבי שהמלצר מגיש לו "משקה של בנות", רמז לזהותו המינית. שהרי איימן סיכסק אומר לרוני קובן  שמעולם לא היה עם אשה, מה שדי מפתיע אותי. אולי הסיפור מספר בעצם על הסתרת זהות הומוסקסואלית, יותר משהוא מספר על הסתרת זהות ערבית, והוא עוטף את הזהות ההומוסקסואלית בחידות וברמזים, כי החברה שמסתירים ממנה היא החברה הערבית, והשפה העברית היא צופן.

וזה עצוב אפילו יותר, שאיימן סיכסק, כמו גיבורו בספר היפה והעצוב הזה, יושב בקו התפר ואיננו חש באמת שייכות לשום קהילה, לא הערבית שהוא מבקש להיות נאמן לה אך דוחקת אותו לשוליים, ולא היהודית שבשבילה יהיה לעולם ערבי, ולו גם עם עברית מושלמת ובכלל בלי מבטא.

 

איימן סיכסק / אל יפו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010

איימן סיכסק פירסם רומן נוסף "תשרין", הוצאת אחוזת בית 2016

השוטרים ביפו

 

היום גנבו את העגלה של אביב. שרון ירדה איתו לגינת המשחקים והוא דחף את העגלה כמו שהוא אוהב עד שהיא נתקעה והוא רץ למקום אחר ושרון רצה אחריו וכשהם חזרו לקחת את העגלה היא כבר לא היתה שם והם לא ראו אותה בשום מקום. ישבו שם זקנות ואמרו לשרון שככה זה בשכונה שלהם, כי ביפו יש הרבה פשע ואם מטיילים ברחוב אחרי הצהריים או בלילה שומעים יריות. שרון חשבה שאולי זה לא פושע ממש שגנב את העגלה, רק מישהו שאיבד את העבודה בגלל הקורונה ואין לו כסף, אז אולי הוא רוצה למכור את העגלה ולהרוויח מזה. זה היה מדכא וגם אני הייתי מאד מדוכאת שגנבו את העגלה ונזכרתי איך נסענו לקנות אותה כשאביב היה בן כמה ימים ונראה כמו גמד עם כובע, ועוד לא ידע להשליך את כל הכובעים שמלבישים לו וישבתי איתו על אחת הכורסאות שהוצעו בחנות למכירה וחשבתי כמה חבל שאין לנו כסף לקנות אותה גם. ונזכרתי איך צילמו בדיוק לפני הבית ששרון מתגוררת בו עכשיו את הסדרה השוטרים שעכשיו מקרינים בטלויזיה ואני מפחדת לצפות בה. אבל ביומיים שצילמו לפני הבית של שרון לא יכולתי להינתק מהחלון במטבח שצפה אל מגרש החניה שבו התקיימו הצילומים. הביאו מכונית שרופה לגמרי. הביאה אותה מכונית גרר והורידו אותה לאט עד שהיא עמדה על האספלט. היו שם הרבה אנשי משטרה אמיתיים כנראה, וניידות משטרה אמיתיות, ומסביב למכונית השרופה הציבו מחסומים. אני חשבתי שמצלמים סדרת פשע על יפו, אבל שרון אמרה לי שכתוב על המחסומים "עיריית נהריה", וכנראה זו סדרה על העולם התחתון בנהריה, שהיה הרבה בחדשות לפני כמה שנים. בסצינות שצילמו במגרש החנייה מול הבית של שרון לא היו שום כוכבים, רק ראו שני אנשים בחליפות מיגון ניגשים למכונית, פותחים את הדלת ומסתכלים פנימה לתוך המכונית השרופה. הם נראו כמו צוות רפואי במחלקת קורונה, מכוסים במדי מיגון לבנים מכף רגל עד ראש ואי אפשר היה לראות להם את הפנים. כנראה הם היו אמורים להיות פתולוגים שמוצאים גופה, אני חושבת. אתם שלא מפחדים לצפות בסדרות פשע יודעים בוודאי יותר ממני מה מצאו הפתולוגים במכונית הזאת. בכל פעם הבמאי צעק אקשן והאנשים בחליפות המיגון ניגשו למכונית ופתחו את הדלת שלה והסתכלו פנימה. הם חזרו על כך שוב ושוב. לפני ואחרי הרבה אנשים התגודדו מסביב למחסומים ולמכונית השרופה ולא הבנתי אם זו סצינה מהסדרה או סתם הם מתגודדים. הרבה אנשים ישבו בצד על כסאות פלסטיק שהביאו וצפו בצילומים, אבל רוב הזמן לא צילמו אלא סידרו כל מיני דברים. בעצם נורא מעט קרה, ובכל זאת לא יכולתי להתיק את עיני מהמכונית השרופה ומהאנשים שהתגודדו סביב. והיה לי נורא מוזר שמצלמים ביפו סרט על פושעים בנהריה. אם מצלמים סרט על נהריה, למה מצלמים אותו ביפו ולא בנהריה? לכל עיר יש פושעים משלה וביפו יש די והותר פושעים משלה, ונכון ששיכון כמו זה ששרון גרה בו יכול להיות בכל מקום, ומגרש החנייה מוקף כולו בבניינים ולא רואים שום דבר שמעבר לבניינים, אז מישהו שיראה את הסידרה לא ידע שצילמו את נהריה ביפו, אבל לי זה ממש הפריע, שלא מצלמים בנהריה וזה עושה את הכל לא אמיתי. הצילומים לקחו יומיים ולא ממש ברור למה, כי צילמו נורא מעט סצינות, בעיקר את המכונית השרופה, ורוב הזמן סידרו את המכונית השרופה כדי שתתאים לצילומים, והמכונית השרופה היתה כמו כוכבת שכל הזמן מאפרים אותה. בלילה כשטיילתי עם אושר היו על המדרגות שני שקיקים עם פתילים שנראו כמו מטעני חבלה ונבהלתי, ועמדה שם משאית של ההפקה ושאלתי אותם מה זה הדברים האלה והם אמרו שזה בסדר, שהכל בסדר, שהם הניחו את זה ואני לא צריכה לפחד מכלום. אחרי שגמרו את הצילומים בא שוב הגרר והעלו עליו את המכונית השרופה ונסעו, ועל האספלט נשאר אפר שחור, ואחר כך ניקו את האפר ולא נשאר יותר שום סימן לכל המהומה שהיתה במגרש החניה ביומיים של הצילומים. לא תמיד ידעתי מה חלק מהסדרה ומה לא. למשל שוטר אחד שטף את הניידת בדלי, ולא ידעתי אם זה גם חלק מהסרט או שסתם הוא רחץ את הניידת. אולי עיריית נהריה לא רצתה שיצלמו בנהריה סרט על הפשע בנהריה, אז צילמו אותו ביפו כי שם כבר צילמו סדרות על פשע ולא אכפת לאף אחד שיצלמו שם עוד סרט אחד, או אפילו סדרה. בגלל שכל היום צפיתי מהחלון על המכונית השרופה, התחלתי לחשוב ולדמיין כל הזמן סצינות של פשע. למשל כשהלכתי עם אושר ואביב למכולת של נור, יצאו שני בחורים מהמכולת ודיברו ביניהם, ואחד עלה על האופנוע שלו והם המשיכו לדבר ופתאם, בלי שום אזהרה, הם התחילו לריב והלכו מכות ונורא פחדתי שאחד יהרוג את השני, פתאם הם נראו כאילו הם רוצים להרוג זה את זה, אבל למרבה המזל תוך כדי מכות הבחור שעל האופנוע פשוט התחיל לנסוע והסתלק משם, וחשבתי איזה מזל שאף אחד לא נהרג, ובמיוחד חשבתי איזה מזל שאף אחד לא נהרג לי לפני העיניים, ואחרי זה לא הייתי יכולה לישון מרוב פחד. איך אנשים מתחילים פתאם לריב וממש ללכת מכות, אנשים שרק דקה קודם שוחחו כמו ידידים? ואיך בן אדם מחליט לגנוב עגלה של תינוק, בזמן שאמא שלו רצה אחריו לקצה השני של הגינה? ואיך כל כך הרבה שוטרים באו לשם בצילומי הסדרה, אבל בכל הפעמים האחרות שהייתי ביפו, אפילו פעם אחת לא ראיתי שוטר.

שלושה יוסי

 

שלושה יוסי הוא סרט שיושב על הלב כמו אבן ענקית שנשארת שם הרבה זמן אחרי הצפייה. הוא מספר את סיפורם של מחוסרי דיור שפלשו לבית נטוש ברחוב יהודה הימית ביפו בסוף שנות התשעים וחיו שם שנתיים, סיפור שתיעדו בזמנו יעל קיפר ועינת פישביין. עשרים שנה מאוחר יותר שבה יעל קיפר עם בן זוגה רונן זרצקי, שיחד עמו יצרה את הסרטים "סופרוומן" ו"אמא ילדה", והם שבו לפגוש את גיבורי הסרט ההוא ולספר מה עבר עליהם מאז.

התוצאה מזכירה את הסדרה הבריטית Benefits Street, שתיארה את חייהן של משפחות שאינן מצליחות לצאת ממעגל העוני והעזובה, אך יש בה הרבה יותר חמלה ואפילו אהבה לדמויות ולגורלן שובר-הלב, והיא משאירה הרבה שאלות פתוחות. במרכז הסרט עומדת דמותו המיוחדת של יוסי בן-ברוך, שהיה מנהיגם של מחוסרי הדיור, והוא עצמו מתאר את הפיצול הבלתי נתפס בדמותו: מצד אחד קצין כיבוי אש שממהר לכבות שריפות, אדם עובד בעבודה מוערכת שלא לגמרי ברור כיצד התגלגל לחבורה של פושעים זעירים ונרקומנים ובני משפחותיהם האומללים והאם באמת לא היתה לו ברירה אלא לחיות שנתיים עם שלושת בניו באותו בניין בתנאי עזובה ומצוקה. אם הילדים נטשה אותם עוד קודם לכן ונישאה לאחר, ויוסי מצד אחד תיפקד כאב וכאם גם יחד, בישל וכיבס וניקה  ודאג גם למשפחות האחרות, ביניהן שתי נשות אסירים וילדיהן, ומצד שני לא היסס לנטוש את ילדיו כשהכיר בת זוג חדשה ועבר להתגורר עמה ועם ילדיה, ואף נולדה להם בת משותפת שבניגוד לילדיו זוכה לגדול עם אביה.

רק אחד משלושת ילדיו של יוסי שהתגוררו עמו בבניין, אלירן, הפך לאדם שעומד ברשות עצמו, כבאי כאביו, אך גם הוא נושא עמו כאב עז משלוש השנים שבהן התגורר בבית משפחה אומנת וכנראה מכל שעבר עליו בילדותו, נטישת האם ולאחריה נטישת האב. הוא אומר לאביו שאיננו מאשים אותו, אבל הוא רוצה שאביו יכיר בסבל שגרם לו. הבן ארז הסתבך בסמים וישב בכלא, והבן הבכור אשר הוא חולה נפש אלים שנכנס ויוצא בשערי בתי חולים פסיכיאטרים ומדבר בכנות גמורה על מעשי האלימות שלו שהרסו את חייו ללא תקנה. אלירן מסמן את קו השבר בחייו ביום שבו פרצה אליהם המשטרה ותפסה 25 ק"ג של סמים ועצרה את האח ארז. מזל שאבא לא היה כבר בבית, הוא אומר, ומספר שהוא עצמו נמלט והמשפחה התפרקה. אבל אין ספק שהכמות העצומה של סמים ששמעה הגיע לאוזני השוטרים הגיעה לבית לאחר עזיבתו של יוסי, שעבר להתגורר עם בת זוגו החדשה מבלי לתת את הדעת על מה שקורה עם שלושת בניו שנותרו ללא אב וללא אם. אינני שופט אותך, אומר אלירן, בזכותך נהייתי מי שאני, אבל כצופים קשה שלא לשפוט את יוסי ואת דמותו רבת הסתירות. כיצד האב הדואג, שמכבס במכונת הכביסה בתחנת הכיבוי את בגדי ילדיו וילדי מחוסרי הבית האחרים, כדי שיהיו נקיים ומסודרים למרות מצבם, נוטש אותם באחת בעודם נערים שזקוקים כל כך לאב, נטישה שהם מתקשים להתאושש ממנה. והנטישה הזו ותוצאותיה הקשות איננה מיוחדת ליוסי. גם מזל שבעלה היה בכלא גנבה למחייתה ונתפסה, היתה שנה במעצר בית אצל הוריה, וילדיה הקטנים פשוט נשארו לבדם. ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה המדינה, היכן היה משרד הרווחה, היכן היתה העירייה. כיצד לא דאג איש לשלושת הילדים הקטנים האלה, ומדוע לא לקחה אותם מזל איתה להוריה? יעל קיפר איננה שואלת יותר מדי שאלות, היא מניחה לאנשים לספר את מה שהם רוצים לספר, אבל הצופה אנוס לשאול את עצמו כיצד בבניין שמאוכלס במחוסרי דיור שהרשויות מודעות היטב למצבם ומנסות לפנות אותם משם, כיצד בבניין כזה ניטשים ילדים קטנים ובני נוער לנפשם כאילו אין מדינה ואין עירייה ואיש לא רואה ולא שומע דבר. ילדיה של מזל אינם עבריינים, אבל בנה האמצעי אבי, שתועד בסרט הקודם כילד מתוק להפליא, הביא לעולם ילד בגיל 18 ואחר כך ילדים נוספים עם בת זוגו שאיננו מתגורר עמה. היא מתגוררת בדיור ציבורי שממנו רוצים לפנותה, לא ברור מדוע, כי מצבה בכי רע, ואבי עצמו עובד ומשלם אינסוף חובות שצבר, לא ברור על מה, ואין לו מקום מגורים קבוע. הריונות של בני עשרה הם מאפיין של ילדי עזובה והם מלכודת שאינם מצליחים להשתחרר ממנה גם בארצות אחרות וכמובן גם בישראל. הילדים הנטושים מקימים לעצמם משפחה בעודם ילדים בעצמם, והם דנים את עצמם ואת ילדיהם לגורלם של הוריהם, למצוקה שאין ממנה מוצא. גם סלווה שהצטרפה לקבוצת הפולשים לבניין עם בנה ובתה כאשר בעלה שהה בכלא, ומצאה אצלם חברות ותמיכה, לא יכלה להעניק לילדיה גורל טוב מזה שלה עצמה. בנה הידרדר לפשע כאביו, וכעת יושב בכלא יחד עם אביו. היא מספרת שבכלא שיכנו אותם יחד באותו תא, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. סלווה ובתה חזרו בתשובה, וכעת הן מוסלמיות אדוקות ומתגוררות בדיור ציבורי. האם לפחות הבת האדוקה תימלט מגורל אמה ותינשא לאדם הגון? קשה לדעת.

הבניין עצמו דווקא שופץ וכעת הוא אחד מן הבניינים הנאים ברחוב יהודה הימית, שיש בו חנויות יפות ובתי קפה נעימים. קל יותר כנראה לשקם בניינים מאשר לשקם אנשים שהתאכזר אליהם הגורל.

יפו הכבושה

כתבתי כאן על סרטו הנפלא של רם לוי "המתים של יפו", שהוא סרט אלגורי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ויפו בו היא משל לשטח כבוש, אבל למרות שיפו היא חלק ממדינת ישראל ולא שטח כבוש באופן רשמי, יפו היא כן שטח כבוש, וזה דבר שהטריד אותי כל הזמן בשנה האחרונה, שבה ביליתי הרבה ביפו אצל בתי והסתובבתי הרבה ביפו, וראיתי כמה יפו חנוקה בין ערים יהודיות, תל-אביב מצפון ובת-ים מדרום וחולון ממזרח, שיושבות על כל עתודות הקרקע של יפו וחונקות אותה מכל הצדדים שאין לה לאן להתפשט ואיפה לבנות בתים חדשים לבני העיר שמתבגרים, ואני לא יודעת אם עשו את זה בכוונה כדי לחנוק את יפו, כמו שבנו את נצרת עילית כדי לחנוק את נצרת הערבית, ואת יפו העתיקה השאירו כמו מוזיאון לתיירים, אבל לא השאירו ליפו מרחב נשימה להתפתח כעיר. ועכשיו עושים בדרום של יפו פרוייקט של פינוי-פיצוי, כדי לפנות את השיכונים הישנים ולהעביר את התושבים למגדלים צפופים ורבי קומות שבנו למשל בשדרות ירושלים, מגדלים גבוהים ומכוערים שלתוכם רוצים לדחוף את התושבים של יפו כדי שלא יתפסו הרבה שטח, כמו שעשו בצרפת עם המהגרים מצפון-אפריקה שדחפו אותם למגדלים בפרברים ועכשיו מתפלאים שהם מוכנים לשרוף את כל פריז. גם התושבים של יפו לא יכולים לחיות במגדלים, הם לא יכולים לחיות בלי החצרות והגינות, שבהן הם יושבים בשעות הערב עם השכנים והחברים והמשפחות. הם פחות הולכים לבתי הקפה. בבתי הקפה יושבים יותר תל-אביבים שנראים ברובם צפונים ובאים ליפו במכונית לאכול ולערוך קניות, וככה יפו נהייתה יקרה מדי לתושבים שלה, שקשה להם לחיות שם ועוד יותר קשה להם לקנות שם דירות. ליהודים זה נוח לבוא לשם כי הדירות שם יותר זולות והאווירה אקזוטית וזה מתאים לבוהמה התל-אביבית שהיא בוהמה די תפרנית ברובה ומאד נמשכת לאקזוטי, וגם משלה את עצמה שיש ביפו דו-קיום בין יהודים וערבים, ובאמת יש דו-קיום אבל מתוך כפייה, לא מתוך בחירה, כי בעלי העסקים ביפו צריכים את הלקוחות היהודים בשביל להתפרנס ולכן הם מאד נחמדים אליהם, אבל הם מאד מודעים לזה שהלקוחות היהודים הם יהודים ולא משלהם ושהיהודים רואים בהם מיעוט שהוא לכל היותר נסבל ולא אזרחים שווים. לרחובות ביפו כמו בעיר כבושה קראו בשמות של יהודים. בדרום של יפו יש הרבה שמות של חסידים וחסידויות, רחוב הבעל-שם טוב, ושדרות חב"ד, ורבי נחמן מברסלב והמגיד ממזריץ' ורבי ישראל מרוז'ין, ויפו כולה לחוצה בין רחוב יפת הארוך לבין שדרות ירושלים שנמשכות דרומה לחולון כמו קשישה שנדחקה למיטת סדום, ולמשורר הגדול ג'ובראן חליל ג'ובראן הקצו רק סמטה קטנה שלפחות היא הולכת אל הים. קשה לחוש את השנאה והזעם ביפו כי האנשים שם לרוב נחמדים ליהודים, אבל אני הסתובבתי שם עם הכלב שלי הגדול אז שמעתי מסננים לעברי קללות ועלבונות וגם צעקו עלי, וכשהלכתי פעם לרחוץ בים ילד ערבי זרק לי כדורי חול על הגב, ועשיתי את עצמי לא מרגישה ולא רואה. כל זה לא קרה הרבה אבל זה קרה, וחשבתי שיש ביפו הרבה שנאה כבושה שיכולה להתפרץ, ובייחוד ישנה התחושה הזאת, שכל הזמן מודעים לזה שאני יהודיה וחושבים על זה גם אם לא אומרים שום דבר. פעם הלכתי לקנות בשר ברחוב יפת אצל בישארה חינאווי ואושר היה איתי והיתה שם לקוחה מוסלמית שנרתעה ממנו אז חיכיתי בחוץ ואז אדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה והכלב שלי מתנהג בסדר ואמר לי להיכנס לחנות והאשה אמרה לי: אצלנו אומרים שכלב יותר טוב מבן-אדם, כי הוא נאמן. גם אני חושבת שכלב יותר טוב מבן-אדם כי הוא נאמן, ובעיקר הוא פחות צבוע מבני-אדם. אבל האשה הזאת בטוח לא חשבה שכלבים יותר טובים מבני-אדם, היא די נרתעה מאושר, אבל היא הרגישה צורך להיות נחמדה אליי אחרי שאדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה ואני בסדר, זאת אומרת יהודיה אבל מתנהגת נורמלי עם ערבים ולא מציקה להם בגלל שהם ערבים. זה יותר עשה לי חשק לבכות מהאנשים שקללו אותי. כשצפינו בסרט של רם לוי היו אנשים שכעסו על הסרט ואמרו למה היהודים שם רעים, והאמת היא שהם לא רעים במיוחד, הם שוטרים שעושים את העבודה שלהם ותופסים שוהים בלתי חוקיים שבאים מהגדה לעבוד ביפו, והם לא מתנהגים באכזריות, לפעמים הם אפילו ידידותיים, ואיש אחד אמר שהסרט נהדר אבל שלא היתה ברירה אחרי שקאוקג'י תקף אותנו היינו חייבים לגרש את הערבים ואולי זה אפילו נכון, אבל מאז עברו הרבה שנים ואנחנו כבר לא נלחמים על נפשנו, כבר יש לנו מרחב מחיה משלנו, אז אפשר לגלות קצת יותר רגישות למה שמרגישים אחרים, ולא מוכרחים כל הזמן לדרוך על יבלות, אפשר קצת ללכת מסביב וקצת פחות לדרוך על רגליים של אחרים, שגם הם יוכלו קצת לנשום לרווחה.

סבתא רוחצת בים / סיפור

סבתא אמרה שהיא באה אלינו ליפו לעזור עם התינוק, אבל אמא אמרה שסבתא באה כי אין לה כסף לגמור את החודש, אז היא באה לחיות על חשבוננו. אמא נתנה לסבתא את כרטיס האשראי שלה וסבתא קנתה איתו חזה עוף אצל אבו-חילווה, שבצהרים היא מכינה לנו ממנו שניצלים, וגם ירקות היא קנתה אצל האחים דקה. כשסבתא חוזרת מהקניות היא אומרת לאמא שיפו יקרה פחד, כמו החנויות ברחביה שהיא בחיים לא נכנסת אליהן ולא כמו המחירים בשוק מחנה-יהודה, שסבתא קונה שם אוכל בכל שבוע. סבתא תמיד אומרת לאמא שהיא רוצה ללכת לקניות בשוק הכרמל כי שם הרבה יותר זול, אבל אמא אומרת לסבתא שסבתא הביאה משוק הכרמל ענבים מחורבנים ועדיף שהיא תביא פירות טובים מהאחים דקה, וסבתא אומרת שהאחים דקה זה מקום של יאפים תל-אביבים ואני שואל את סבתא מה זה יאפים והיא אומרת שאלה אנשים צעירים עם כסף כמו אמא ואמא מתעצבנת על סבתא ואומרת הלואי שהיה לי כסף. אני אומר לסבתא שתקנה לי אצל אבו-חילווה שוקיים כי אני אוהב להחזיק בעצם ולאכול מסביב, אבל סבתא אומרת שאי אפשר כי צוצי חולה ואסור לו לאכול עצמות, ואם צוצי יראה אותנו אוכלים עצמות נהיה חייבים לתת גם לצוצי עצמות וזה אסור לו, אז אנחנו אוכלים כל יום שניצלים. אמא אומרת כל הזמן שחבל שסבתא לא השאירה  את צוצי בבית כשהיא באה אלינו, כי הוא עולה כל הזמן על המיטות וממלא את הבית חול. אבל סבתא לוקחת את צוצי איתה לכל מקום, ואמא מתעצבנת שכשהיא מניקה את  יואבי צוצי מתיישב על ידה על הספה ומלקק לעצמו את התחת. אמא צועקת על צוצי אולי תלך כבר ללקק את התחת במקום אחר, אבל צוצי בכלל לא שם לב לאמא וממשיך ללקק את התחת בדיוק כמו קודם. רק כשסבתא קוראת לצוצי לבוא הוא בא, כי הוא חושב שלוקחים אותו לטיול.

בכל יום בצהרים סבתא מכינה סלט חסה שאמא אוהבת לאכול ישר מהקערה. אמא אומרת שחסה זה מאד בריא וטוב נגד עצירות. אחר כך סבתא מכינה סלט חמוץ מכרוב אדום, ולפעמים היא מכינה גם סלט של עגבניות ומלפפונים, ואז היא מוציאה את הקרש וחותכת את חזה העוף לחתיכות מאד דקות, ואז מערבבת ביצה בקערית ושמה בצלחת קמח ופירורי לחם מוזהבים שהיא קונה מהמכולת של נור. ואז היא טובלת את השניצלים בקמח ואז בביצה ואז בפירורי לחם ואז מטגנת אותם במחבת. סבתא מתעצבנת שהכיריים שלנו חשמליות ולוקח לה המון זמן לטגן את השניצלים, והיא אומרת לאמא כל הזמן שהיא חייבת לקנות תנור נורמלי עם כיריים של גז, ולא להשתמש בתנור הישן שלנו, שסבתא אומרת שהוא מסוכן. סבתא אומרת את זה הרבה ואמא נורא מתעצבנת על סבתא ואומרת לה: ואת מושלמת? כי סבתא הוציאה לא טוב את הפיתות מהתנור ושרפה פעמיים את המגבת הקטנה של המטבח, ואמא התעצבנה עליה מאד שהיא שרפה את המגבת. בגלל שלוקח המון זמן לטגן את השניצלים, סבתא מביאה קודם את הראשונים שמוכנים בצלחת בשבילי ובשביל אמא, והיא אוכלת אחר כך את האחרונים ונותנת גם לצוצי לאכול כמה שניצלים – היא שמה לו אותם בתוך הפה, כי ככה צוצי אוהב, שסבתא שמה לו את האוכל בתוך הפה, והוא בולע את השניצלים שלמים.

אחרי שסבתא אוכלת היא אומרת איך בא לי לישון עכשיו, איך היה לי כיף לשכב עכשיו על הגב ולהירדם, אבל היא לא הולכת לישון, רק שוטפת את הכלים ואחר כך לוקחת את צוצי לטייל. סבתא שואלת אם גם אני רוצה לבוא ואם אני בא היא קונה לי גלידה. צוצי הולך לאט ומרחרח כל דבר. הרבה אנשים מפחדים מצוצי למרות שהוא לא עושה כלום, בגלל שהוא נורא גדול. השכנה שיושבת תמיד על כסא בדשא שמאחורי הבית ומגרדת את הגב עם כף שהופכים חביתות צועקת על סבתא למה צוצי משתין על העמוד של הפנס שבקצה של הדשא. השכנה צועקת אנחנו יושבים פה וצריכים להריח פיפי? סבתא לא אומרת לשכנה כלום, רק מושכת את צוצי והולכת איתו הלאה. אנחנו הולכים לפארק כי צוצי אוהב לשכב שם על הדשא, ואני יכול לשחק בינתיים במתקנים. אם צוצי רואה חתולים הוא מנסה לקפוץ עליהם וסבתא נבהלת, כי פעם צוצי הפיל אותה והיא קיבלה מכה חזקה וירד לה הרבה דם והתנפח לה כל הפרצוף, אבל עכשיו צוצי כבר לא קופץ גבוה כי יש לו בעיה עם הרגל. סבתא אומרת שצוצי צריך לעבור ניתוח ברגל אבל עכשיו אין לה כסף לזה, והיא גם מפחדת לעשות לצוצי ניתוח, כי הכל איתו נורא קשה, כי הוא עושה הכל ההיפך ממה שאומרים לו והוא נורא גדול ואפילו שהוא צולע הוא הרבה יותר חזק מסבתא. צוצי תמיד מוצא בפארק משהו לאכול, למשל חתיכה של בייגלה או עצם של תרנגולת, ואז הוא בולע את זה מהר שסבתא לא תיקח לו, וסבתא נאנחת ואומרת שצוצי טיפש והוא כל הזמן עושה לעצמו מחלות מכל הזבל שהוא אוכל. אני רוצה להוציא לצוצי את העצם מהפה אבל סבתא לא מרשה, כי היא מפחדת שהוא ינשוך אותי בטעות מרוב שהוא רוצה לאכול את העצם, כי אם צוצי מוצא איזה אוכל בחוץ הוא חייב לאכול אותו והוא אף פעם לא מוותר.

לפני שסבתא לוקחת את צוצי לטייל היא שואלת את אמא אם היא גם רוצה לבוא עם  יואבי לטיול. לפעמים לאמא אין כוח, כי בלילה היא כל הזמן מניקה את  יואבי במקום לישון, אבל לפעמים אמא אומרת טוב, ואז אנחנו לוקחים מלא דברים כי תמיד צריך לקחת ליואבי מוצץ וכובע וחיתול וצריך להוציא את העגלה של  יואבי מהאוטו של אמא ולסדר אותה ולשים בפנים את  יואבי ולכסות אותו בשמיכה ולתקוע לו את המוצץ בפה שהוא לא יבכה. לפעמים אמא שוכחת את המוצץ ויואבי בוכה וסבתא אומרת אין דבר, כשנתחיל ללכת הוא יפסיק לבכות ויירדם, ובאמת כשמתחילים לדחוף את העגלה הוא נרדם. כשאמא ויואבי באים איתנו אנחנו תמיד הולכים לשפת הים. אנחנו הולכים לאט כי צוצי צריך כל הזמן לעצור ולרחרח ולהשתין. כשאנחנו עוברים את הכביש ליד הדשא הגדול צוצי מושך את סבתא לעץ שהוא רוצה להשתין עליו, ואז בא בריצה ובנביחות כלב קטן לבן מתולתל ונובח על צוצי וצוצי נובח עליו בחזרה. צוצי הרבה יותר גדול ומפחיד מהכלב הזה, אז סבתא תמיד מושכת אותו משם ואומרת שלא נסתבך בצרות. תמיד סבתא אומרת רק שלא נסתבך בצרות, והיא אומרת שצוצי מחפש כל הזמן להסתבך בצרות, כי הוא כלב מַכָּה. אני שואל את סבתא מה זה כלב מכה וסבתא אומרת זה כלב שכל הזמן מסתבך בצרות. אבל צוצי לא הסתבך בצרות כי יצאה מהבית אשה וקראה לכלב הקטן המתולתל לבוא והוא רץ הביתה והתיישב ליד הרגליים של איש זקן בלי חולצה שישב ליד הדלת הפתוחה ועישן נרגילה ואנחנו בינתיים כבר הלכנו.

בשפת הים קנו לי גלידה ואמא וסבתא שתו קולה עם קרח וסבתא נתנה לי גם לשתות מהכוס שלה.  יואבי בכה וסבתא לקחה אותו על הידיים וכיסתה אותו בחיתול הגדול עם הציורים של דובים כחולים, כי סבתא אמרה שיש יותר מדי שמש על  יואבי וזה לא טוב. סבתא הסתכלה בים ואמרה כמה הוא יפה וכמה בא לה לשחות, וכמה חבל שהיא לא הביאה את בגד הים שלה, ואמא אמרה לה אבל יש דגל שחור ויש מדוזות וסבתא אמרה שהיא לא רוצה ממש לשחות, רק לטבול במים. אחר כך צוצי ביקש לרדת לחול והוא נשכב על החול ליד סוכת המציל ולא רצה לזוז משם, ואמא התעצבנה, כי אנחנו חיכינו להם בשמש, ובסוף סבתא משכה את צוצי מהחול ובאה אלינו והתחלנו ללכת משם, וסבתא אמרה שבפעם הבאה היא תביא בגד ים ותיכנס למים, ואולי היא תבוא לבדה בלי צוצי, כי הוא מפחד מהמים ורוצה רק לשכב על החול, ואמא אמרה שצוצי דוקא נכנס איתה פעם למים, ליד הסלעים, אבל כשסבתא ניסתה להיכנס איתו למים הוא משך אותה חזק בחזרה לחול. צוצי הוא כלב נורא גדול אבל הוא נורא פחדן, והאנשים שמפחדים ממנו לא מבינים שהוא הרבה יותר פחדן מהם.

כשחזרנו הביתה סבתא לקחה את  יואבי על הידיים ואמרה לו תישן חביבי, ואמא שמה את העגלה באוטו, וצוצי לא רצה לעלות הביתה לפני שאמא תבוא, אז עמדנו וחיכינו לה ליד הגדר של הבית, וצוצי הסתכל על אמא שקיפלה את העגלה מהצד השני של הכביש והכניסה אותה לאוטו, והוא לא הסכים לזוז בלי אמא, ואז באה השכנה השמנה שלובשת תמיד מכנסי טייטס שחורים וחולצה שחורה שסבתא תמיד אומרת איך אשה כזאת שמנה לובשת מכנסיים שמתפוצצים לה על התחת ורצתה לעבור וצוצי הפריע לה, אז היא צעקה על סבתא תקחי מפה את הכלב שלך יא קס אמק, וסבתא משכה את צוצי הצידה והשכנה הסתכלה על סבתא בפרצוף כועס והלכה, וסבתא אמרה לצוצי עוד מעט נחזור הביתה לירושלים ושם אוהבים אותך, ואני אמרתי לסבתא שגם אני אוהב את צוצי, וסבתא נתנה לי נשיקה וגם ליואבי, שעצם את העיניים חזק כי הוא לא אוהב שנכנסת לו לעיניים שמש. ואמא אמרה שגם היא אוהבת את צוצי, וסבתא אמרה לה את לא, ואמא התעצבנה על סבתא ואמרה את צועקת עליו הרבה יותר ממני.

בבוקר סבתא עשתה כביסה כי מחר נהיה עסוקים ומחרתיים היא נוסעת. סבתא אמרה שהיא רוצה לשטוף את הרצפה אבל אין לה כוח, ואמא אמרה שהיא כבר תנקה יותר טוב אחרי שסבתא וצוצי יסעו הביתה לירושלים. סבתא שאלה את אמא אולי היא תבוא לים עם  יואבי, ואמא אמרה תלכי את. סבתא לבשה את בגד הים שלה ואני לבשתי את בגד הים שלי ולבשנו בגדים מעל הבגד ים והלכנו לים, וסבתא אמרה שאמרו שיהיה חם, אבל היא בכלל לא מרגישה את החום, כי הרוח מהים כל כך נעימה, וזה מזכיר לה איך שהיא היתה ילדה קטנה בחיפה ואבא שלה לקח אותה לים, והוא היה מרים אותה באוויר ביד אחת כי היא היתה מאד קטנה ורזה ואבא שלה היה נורא גדול וחזק, ואז סבתא הרימה אותי באוויר ביד אחת וצחקנו והיא עוד פעם הרימה אותי באוויר ביד אחת, אבל אחר כך כבר נגמר לה הכוח להרים אותי ביד אחת אז סתם הלכנו לים.

כשבאנו לים סבתא אמרה שטוב שיש דגל אדום ולא דגל שחור, אבל בעצם המים מאד סוערים, ואי אפשר באמת לשחות. בכל זאת פשטנו את הבגדים בסככה וסבתא ביקשה מאשה אחת שישבה שם שתשים לנו עין על הבגדים, כי סבתא תמיד מפחדת שמישהו יקח לנו את הבגדים ונצטרך לחזור הביתה רק בבגד ים. הלכנו מול סוכת המציל ששם המצילים קשרו חבלים עם מצופים בתוך הים כדי שאנשים יכנסו רק לשם, וסבתא אמרה שמותר לשחות רק שם כי הים מאד סוער ואם נעבור את המצופים אנחנו יכולים לטבוע בים. אני רציתי רק להישאר על החול כי הגלים היו מפחידים, אבל סבתא נכנסה וישבה במים. היא היתה הסבתא היחידה שם. כולם במים היו ילדים יותר גדולים ממני, ואני לא רציתי להיכנס לשם. בא גל גדול והרטיב את סבתא וסבתא צחקה והמשיכה לשבת שם ובכל פעם שבא עוד גל היא צחקה והכניסה את הראש לתוך המים. על ידי עמדו הרבה ילדים ואחד זרק לסבתא כדור של בוץ על הגב, אבל סבתא לא אמרה לו כלום, אפילו לא סובבה את הראש, רק חיכתה שיבוא עוד גל וירטיב אותה, ואז היא סובבה את הראש והסתכלה עלי וחייכה, אבל הילדים חשבו שהיא מחפשת מי זרק עליה כדור בוץ, וילד אחד הצביע על זה שזרק, אבל סבתא בכלל לא התייחסה אליו, רק סימנה לי ביד שאכנס גם אבל לא התחשק לי. ילדה אחת באה וישבה ליד סבתא. סבתא חייכה אליה והיא חייכה בחזרה ושתיהן חיכו ביחד שהגלים יבואו וירטיבו אותן. גל אחד גדול כיסה את סבתא לגמרי, אבל הוא עבר ושוב היא הרימה את הראש והסתכלה אל הגלים שממשיכים לבוא אל החוף ולא רצתה ללכת משם. בסוף אמרתי לסבתא שתבוא כבר וסבתא הלכה להתקלח במקלחות שעל החוף. היא אמרה שהיא מלאה זיפזיף וחול שהגלים הביאו מהים, ושאמא בטח תכעס שהיא מלכלכת את הבית. אחר כך סבתא רחצה את הרגליים והכפכפים שלה הרבה זמן בברזים שצוצי אוהב לשתות מהם, כדי שהיא לא תביא הרבה חול הביתה ואמא לא תכעס עליה. בדרך הביתה אמרתי לסבתא שהילד השמן זרק עליה בוץ, וסבתא אמרה שזה לא משנה ושאם רוצים לעבור את החיים בקלות ולהיות זקנים לא צריך לשים לב לכל דבר, וכל עוד זורקים רק בוץ ולא אבנים זה לא כל כך נורא. אמרתי לסבתא שאני לא רוצה להיות זקן, וסבתא אמרה שזה יקרה רק בעוד המון זמן, ואולי עד אז אני אוהב את זה, כי היא דוקא אוהבת להיות זקנה, והיא אוהבת שאני ויואבי נכדים שלה. בדרך הביתה סבתא הרימה אותי עוד פעם ביד אחת, כמו שאבא שלה היה מרים אותה בדרך מהים הביתה כשהיא עוד היתה קטנה, ועוד לא היתה לאבא שלה מכונית, כי אז לרוב האנשים לא היו מכוניות והם נסעו באוטובוסים לכל מקום. אבא של סבתא היה איש גדול וחזק אבל סבתא היא קטנה ולא כל כך חזקה, ואחרי שהיא מרימה אותי ביד אחת שתי פעמים נגמר לה הכוח להרים אותי עוד פעם. סבתא אומרת שפעם היה לה הרבה יותר כוח, אבל עכשיו היא כבר ממש זקנה.      

המקום שלנו

אתמול חזרתי לירושלים עם אושר אחרי כמעט חודש שהיינו ביפו אצל שרון, כדי לעזור לה אחרי הלידה. כשהיינו ביפו לא הרגשתי שום געגועים לירושלים, הייתי עסוקה באביב הקטן ובכל הדברים שצריך לעשות, וגם אהבתי את המדשאות של יפו והגינות של יפו ושפת הים היפהפיה של יפו וגם את החנויות ברחוב יפת שגם התל-אביבים באים במיוחד ליפו כדי לקנות בהן בשר וקפה ותבלינים וטחינה ובקלוואה וכנאפה, ושלוש פעמים אכלתי פלאפל בפלאפל כחיל, שבירושלים אני כמעט אף פעם לא אוכלת. אתמול כשחזרנו לירושלים הכל נראה לי מוזר, כאילו שנים לא הייתי פה ולא רק חודש אחד, כמעט. אפילו הבית שלי נראה לי מוזר ובכלל לא זכרתי איך השארתי אותו. אתמול בלילה כשיצאתי עם אושר לטיול הלילה שמאד חיכיתי לו אחרי היום הלוהט, ראיתי שברחוב עזה עושים עבודות ויש דחפורים ורעש נוראי והתנועה משובשת, ואושר קצת פחד, ואיש אחד צעק עלי כשנתתי לאושר לשתות מהברזיה שליד האקדמיה למדעים, שאנשים שותים משם ולמה אני נותנת לשתות לכלב, ופתאם רחוב עזה נראה לי כל כך סואן ומלא המוני אדם. אבל היום יצאנו יותר מאוחר ועוד היו קצת עבודות בכביש אבל היה הרבה יותר שקט, וכשהלכנו לבית הנשיא היה שקט גמור ואושר ביקש לשכב על אי התנועה האהוב עליו בצומת מרכוס והנשיא, שמכוסה דשא סמיך, ונשארנו שם הרבה זמן בשקט ונשמנו את האוויר של ירושלים, ואחר כך הלכנו לאט הביתה, וחשבתי שלזה אני כן מתגעגעת, לרחוב הנשיא בלילה ולעצים הגדולים ברחוב מרכוס ולאוויר של ירושלים. אפילו אתמול בצהרים כשצעדתי עם אושר מהרכבת לגן סאקר והמדרכות היו לוהטות והיינו צריכים לעקוף את כל אתרי הבנייה שממלאים את הכניסה לירושלים וחוסמים את כל הדרכים, עדיין חשבתי שהאוויר של ירושלים מיוחד, ותמיד משמח אותי לנשום אותו כשאני חוזרת ממקום אחר. בכל זאת אני די אוהבת לגור בירושלים, זאת העיר שאני בחרתי לגור בה. הבנות שלי בחרו ערים אחרות, כי כל אחד צריך לבחור את המקום שלו, אבל פה זה המקום שלי ולהיות רחוק ממנו זה תמיד קצת קשה. עכשיו אני תוהה איך ארגיש כשאחזור ליפו, אם אתגעגע לירושלים יותר מקודם, או שאשמח לטייל עם אושר לשפת הים ולדרוך איתו בחול הרטוב, כי מהמים הוא קצת פוחד ומשתדל לא להיכנס לתוכם. בימים יפו די נחמדה אבל בלילות אני רוצה להיות בירושלים, כשהאוויר נהיה קריר וכשכבר אין הרבה מכוניות ואנשים ברחוב ואז אפשר להרגיש שזה המקום שלי ואף אחד לא יצעק עלי ואני לא אצטרך כל הזמן להתנצל. הייתי רוצה לגור במקום שבו איש לא יבוא אלי לעולם בטענות, מקום שאוהבים בו כלבים ואפילו כאלה שלא מתנהגים למופת. אבל מקום כזה כמו שאני חולמת עליו איננו קיים באמת. בכל מקום יש אנשים שלא אוהבים כלבים וצועקים עלי: תקחי אותו מכאן, ואני שמחה שאושר לא מבין כי הוא היה נורא נעלב. מאד מעליב אותו כשסוגרים בפניו איזו דלת או אומרים לו לא להיכנס לאיזה מקום, ואז הוא דוקא נכנס, ודוקא מתיישב על המיטה, שכולם יראו שגם לו יש זכות. גם כלב, כמו בן אדם, רוצה את המקום שלו, ושאף אחד לא יבוא אליו בטענות ולא יצעק עליו. אולי החלומות של אנשים ושל כלבים לא כל כך שונים אלה מאלה, לשכב על הדשא באוויר הקריר של הלילה, ושאף אחד לעולם לא יגיד לך ללכת מכאן.