אלזה לסקר-שילר מחפשת את אלהים

אלזה לסקר-שילר שכלה את בנה יחידה פאול בהיותו בן 28 שנים, ורבים משיריה מבכים את מות בנה.

וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת אֱלֹהִים

תָּמִיד הָיִיתִי מֻטֶּלֶת לִפְנֵי הֶמְיַית לִבִּי

וּמֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת הַבֹּקֶר

מֵעוֹלָם לֹא חִפַּשְׂתִּי אֶת אֱלֹהִים.

אֲבָל כָּעֵת אֲנִי נוֹדֶדֶת אַחַר אֵיבְרֵי הַזָּהָב הַמּוּשָׁרִים

שֶׁל בְּנִי

וּמְחַפֶּשֶׂת אֶת אֱלֹהִים.

אֲנִי עֲיֵפָה מִן הַשֵׁינָה,

יוֹדַעַת רַק אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה.

אֲנִי מִתְיָרֵאת מִפְּנֵי הַשַׁחַר.

יֵשׁ לוֹ פָּנִים

כִּפְנֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁשׁוֹאֲלִים.

תָּמִיד הָיִיתִי מֻטֶּלֶת לִפְנֵי הֶמְיַית לִבִּי

אֲבָל כָּעֵת אֲנִי מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר אֵיבְרֵי בְּנִי הַמּוּאָרִים

בְּאוֹר הָאֱלֹהִים.

Und suche Gott

Ich habe immer vor dem Rauschen meines Herzens gelegen

Und nie den Morgen gesehen

Nie Gott gesucht.

Nun aber wandle ich um meines Kindes

Goldgedichtete Glieder

Und suche Gott.

Ich bin muede von Schlummer,

Weiss nur vom Antlitz der Nacht,

Ich fuerchte mich vor der Fruehe,

Sie hat ein Gesicht

Wie die Menschen, die Fragen.

Ich habe immer vor dem Rauschen meines Herzens gelegen

Nun aber taste ich um meines Kindes

Gottgelichtete Glieder.

אָנוּ שְׁלֹשְׁתֵּנוּ

נִשְׁמוֹתֵינוּ עַל חֲלוֹמוֹת הַבֹּקֶר שְׁעוּנוֹת

כְּמוֹ דֻּבְדְּבָנֵי הַלֵּב

כְּמוֹ דָּם צוֹחֵק עַל אִילָנוֹת.

נִשְׁמוֹתֵינוּ הָיוּ יְלָדוֹת,

כְּשֶׁשִׂחֲקוּ בַּחַיִּים,

כְּמוֹ שֶׁמְסַפְּרוֹת הָאַגָּדוֹת.

וּשְׁמֵי קַיִּץ מְאֻחָרִים

בְּמַשָּׁב רוּחַ דְּרוֹמִית

עַל אָזֶלְיוֹת לְבָנוֹת מְזַמְּרִים

וּנְשִׁיקָה וֶאֱמוּנִים

הָיוּ נִשְׁמוֹתֵינוּ כְּאַחַת

כְּמוֹ שָׁלֹשׁ יוֹנִים.

Wir Drei

Unsere Seelen hingen an den Morgentraeumen

Wie die Herzkirschen,

Wie lachendes Blut an den Baeumen.

Kinder waren unsere Seelen,

Als sie mit dem Leben spielten,

Wie die Maerchen sich erzaehlen.

Und von Weisen Azaleen

Sangen die spaetsommerhimmel

Ueber uns in suedwindwehen.

Und ein Kuss und ein Glauben

Waren unsere Seelen eins,

Wie drei Tauben.

עוד שירים של אלזה לסקר-שילר:

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_26.html

הצילו את הספרים!

לפעמים פשוט אינך מאמין למראה עיניך, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. כך הרגשתי כשקראתי בכתבתו של ניר חסון ב"הארץ" מאתמול, יום ו', 28 באוקטובר 2011, על הספרייה הלאומית,

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1533416

את הדברים הבאים:

"כדי לנסות להתגבר על הבעיה, החליטה ההנהלה למיין את הספרים ולחלקם לשתי קבוצות: אלו שאין בהם צורך ועליהם להימסר לציבור, ואלו שיש לספרייה עניין בהם והם ייכנסו לאוספים הרשמיים.

לצורך המיון נשכרה חברה חיצונית שהעסיקה ממיינים בפיקוח ספרנים מהספרייה. בספרייה העריכו שכל ממיין אמור למיין כאלף ספרים ביום עבודה, אם כי זה לא נקבע כמספר מחייב. המספר נקבע לאחר שבדיקה העלתה שיש להקדיש בין 5 ל-10 שניות בלבד לכל ספר. אולם בפועל, נכתב בדו"ח, הקדישו הממיינים 2.4 דקות לכל ספר, על פי ההסכם עם החברה נאסר על עובדיה להותיר יותר מ4% מהספרים כ"לא ברור", כלומר כאלו שיש לעבור עליהם שוב. אולם הדו"ח קובע שההנהלה לא הקפידה על כך, ושמשלב מסוים אף עודדה את הממיינים להעביר ספרים לבדיקה נוספת. למרות זאת, נפלו טעויות במהלך המיון. הוועדה מספרת כי מחצית מ-53 הספרים שנאספו בידי מבקרי הנהלת הספרייה והוצגו לאחר מכן כספרים שנמסרו בטעות, אכן לא היו אמורים להימסר לציבור. עם זאת, קובעת הוועדה כי בדיקה העלתה שהטעויות שנפלו בתהליך המיון מעטות מיעד הטעות שנקבע מלכתחילה, שניים עד חמישה אחוזים."

והשורה התחתונה: "בעקבות המסקנות צפויה הספרייה להמשיך בחלוקתם של עוד כ-77 אלף ספרים  בתקופה הקרובה."

"הבעיה" היא ספרים שנתרמו לספרייה בעבר ולא מוינו בשל חוסר תקציב. הספריות שנתרמות לספרייה הלאומית הן רובן ככולן ספריות של אנשים מלומדים. יש בהן כמובן ספרים נפוצים שאינם בעלי ערך רב, אבל יש בתוכם גם ספרים נדירים, שכדי למצוא אותם צריך למיין בזהירות, בחרדת קודש, מתוך ידע וכבוד לאנשים ולספרים, ויש בהחלט קשר בין השניים.

כיום עשירה הספרייה בתקציבים שלא היו לה מעולם: מאז נותקה בשנת 2007 מן האוניברסיטה העברית קיבלה מענקים נדיבים ממשפחת רוטשילד ומאחרים, גם מענקים נדיבים מממשלת גרמניה הובטחו לה. אפשר היה לשכור בכסף צוותים חדשים של ספרנים מקצועיים ומנוסים, שיטפלו טוב יותר בספרים, אבל, כמו בהרבה עניינים אחרים בארצנו המופרטת על נפשה, החליטו להיות "יעילים", שככה קוראים עכשיו בעברית לדריסה ברגל גסה של בני אדם וערכי תרבות, שכפי שאמרתי קשורים זה לזה. הנחת היסוד של הנהלת הספרייה הנוכחית היא שספרים הם סוג של זבל, שהשיקול העיקרי הוא איך להיפטר ממנו הכי במהירות והכי בזול, ואם בין עשרות אלפי הספרים המושלכים ישנם ספרים נדירים ויקרי ערך שאין להם תחליף, הרי זה בגבולות הטעות המותרת. אם השליך מישהו מהדורה ראשונה של התרגום לגרמנית של "מוצא המינים" של דרווין, ספר שטילטל את דעת הקהל הגרמנית והשפיע עמוקות על עבודתו של קרל מרקס, שרצה להקדיש לדרווין המבועת את "הקפיטל", לא נורא, זה עדיין בגבולות הטעות. מעניין מה עוד בגבולות הטעות: מהדורות ראשונות של היינריך היינה, או של קרל מרקס. כל הספרים האלה בגרמנית של הייקים מרחביה שממלאים שם את המרתפים, ובהנהלת הספרייה לא מבינים מי צריך כאלה מין ספרים ישנים, מלאים בתוכחות על מיסחור וניכור, דברים שבהנהלת הספרייה בוודאי אין קוראים.

*

ערב קודם לכן באה אליי חברתי צופיה ובידיה חוברת ישנה שהספרייה הלאומית הוציאה בשנת 1990, עם תצלומים של כתבי יד יפהפיים. "הכל זורקים", היא אמרה, וסיפרה לי איך קטלוגים יקרי ערך מושלכים, ואיך מומחה לכתבי יד ערביים סיפר לה איך זורקים דברים שהושקעה בהם עבודה אינסופית, ואיך ההנהלה החדשה מתפארת בדברים שעשו קודמיה כאילו היו מעשי ידיה ואת עבודתם משליכה ורומסת. אמרתי לצופיה שאני במצב לא נעים, כי אולי אצטרך להעיד השבוע או בשבועות הבאים לטובת הספרייה הלאומית במשפט של עזבון מכס ברוד, בזמן שאני מתפוצצת מכעס על הדברים שנעשים. ולכך נוסף היחס המחפיר שלו זכיתי אני עצמי מהנהלת הספרייה, בזמן שעמלתי בהתנדבות במשך חודשים רבים לסייע להם במשפט. כל זה ממש איננו נעים.

אכן לא פעם שאלתי את עצמי מדוע להמשיך ולעזור לספרייה שזו היא הנהלתה וזו התנהגותה, וגם התייאשתי ועזבתי לכמה חודשים, אבל היתה לי דוקא תשובה, אותה תשובה שאני נותנת לעצמי גם בעניינים שנוגעים למדינה – כפי שהמדינה איננה שייכת לממשלה האיומה שיש לנו, אלא המדינה היא שלנו והיא אנחנו, כך הספרייה הלאומית איננה שייכת להנהלה המבישה שלה אלא לכולנו, זהו אוצר הספרים של עמנו, שנשמר לאורך מאה שחוותה כל כך הרבה שריפות של ספרים ושל אנשים, שכפי שלמדנו לדעת יש קשר בין השניים, והרבה אחרי שההנהלה הגרועה תסתלק, הספרים יישארו עבורנו ולנו ולבנינו, רק צריך לשמור שלא יזרקו אותם, ועל זה צריך להיאבק למרבה הצער, ולהיאבק דוקא באנשים שהיו אמורים לשמור על הספרים ולהוקיר אותם ולנהוג בהם מנהג אתרוגים ולולבים.

את התקציבים והכספים מתכוונת הספרייה להשקיע בבניין חדש ומפואר בקריית הממשלה, שהוא אכן דרוש, כי ספסלי הספרייה לא פעם צפופים ועמוסים עד אפס מקום, ובאולם יהדות לא פעם אין אף לא מקום ישיבה אחד. גם מקומות לספרים אין די, ובאולמות הקריאה אין מספיק ספרים, אלא מרבית הספרים, גם הנדרשים, שמורים במחסנים, מה שמקשה מאד גם על הקוראים וגם על הספרנים. אבל ההתנהלות הנוכחית של הספרייה מעלה חשש שמא על פי חוק פרקינסון ישמש הבניין החדש משכן מפואר למוסד שתהילתו כבר מאחוריו, מצבה לבית הספרים של פעם, שבו הוקירו ספרים ואנשים ולא רק כסף ובניינים. כל זה תלוי בנו, בכך שנרים קול מחאה נגד גסות הלב הזו שנוהגים בספרים, נגד המראות הנוראים האלה של ספרים שמושלכים כאשפה, מתגוללים בעפר ונקרעים, נגד רודנותם ובורותם של אנשים שיודעים לקרוא מספרים אך אינם יודעים לקרוא ספרים. הצילו שבעים ושבעה אלף ספרים.

פנייה לקוראיי הנאמנים:

אתמול נעשתה חבלה נוספת במנגנון ספירת הכניסות לרשימות בבלוג, ונמחקו כניסות לרשימות "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר" ו"הסיפור הנאצי של גינתר גראס", מה שכמובן אינו רומז בשום אופן לזהות המתנכלים. אין לי ברירה אלא לפנות לסיוע משטרתי ומשפטי כנגד המתנכלים, אבל בינתיים אני מבקשת את עזרת הקוראים: אנא הרבו בכניסות לרשימותיי, החדשות והישנות, ואנא שימו להן קישורים,

תודה לכולכם.

דברים גדולים ודברים קטנים

שתי קריקטורות ראיתי על לידת בתם של קרלה ברוני וניקולא סרקוזי: ב"ניו יורק טיימס" נראה סרקוזי מודיע בטלפון שכשיגמור להציל את אירופה מהמשבר יקנה קצת חיתולים, וב"הארץ", בקריקטורה של עמוס בידרמן, גם כן סרקוזי דיבר בטלפון והודיע בשמחה למרקל שישבה לידו: "היא עשתה קקי!" אנחנו אמורים לצחוק מזה כי לנהל מדינה גדולה זה דבר גדול וחשוב, ולטפל בתינוק זה דבר קל ערך, זה אומר שמתעסקים בקקי וחיתולים ואלה דברים ברמה נמוכה, אלה לא דברים חשובים והם לא מקנים לך חשיבות כשאתה מתעסק בהם, ולכן כשמערבבים ניהול מדינה עם טיפול בתינוק זה אמור נורא להצחיק. עכשיו ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום פרופסור שהמציא חומר כימי שמפרק צואה, וכל הזמן הם התבדחו על זה שהוא מתעסק בקקי, במקום להתעסק למשל בנשק אטומי, שזה כנראה מה שפרופסורים צריכים לעשות, למרות שלי באופן אישי נראה הרבה יותר דחוף לטפל בפינוי צואה מאשר בייצור נשק אטומי, אבל זה כמובן מהזווית הלא חשובה שלי. ההנחה היא שמי שמתעסק בדברים חשובים צריך לעשות רק דברים חשובים, ולטפל בתינוק זה לא דבר חשוב, כי זה לטפל בקקי ובחיתולים וכו', לחייך, ולהגיד משפטים פשוטים. או אם להיות לגמרי כנים, אלה דברים שנשים אמורות להתעסק בהם, לא גברים ומכיוון שלא מערבבים דברים חשובים ודברים לא חשובים, עדיף שנשים לא יתעסקו בדברים חשובים, כדי שלא יהיה ערבוב בין חשוב ולא חשוב, אלא אם כן הן נשים חשובות, ואז כמו שאמרה אשת ראש הממשלה, היא לא צריכה לשטוף כלים כי היא פסיכולוגית. יש לה אנשים שיעשו בשבילה כאלה דברים. ואז שמעון פרס אמר שאשתו עושה כלים והוא עושה כלים וגם גברת ראש הממשלה יכולה לעשות כלים כי אין אצלנו אדונים ומשרתים. נזכרתי בזה אתמול כששמעון פרס היה אצל משפחת שליט וחשבתי שהוא בן-אדם משכמו ומעלה, והוא תמיד יהיה בן-אדם משכמו ומעלה, גם אם הוא יעשה כלים או יחליף חיתול לנינים. אני מאד אסירת תודה לפרס שהוא תמך בשחרור מחבלים כדי להציל את חייו של גלעד שליט, ושהוא יודע להיות אנושי כלפיי אנשים שכל כך סובלים, ואני חושבת שאלה שאומרים שהיה צריך לתת לגלעד למות, ובעצם כל אלה שמתנגדים לעיסקה בעצם לזה הם מתכוונים, ואני חושבת שהם גם רשעים וגם מטומטמים, למרות שהם חושבים שהם רציונלים וחכמים ולא נכנעים לרגש ומאד גבריים, ובעצם הדבר שהכי בולט אצל כל אלה שמתנגדים לעיסקה זה שהם שונאים ערבים, ושנאה היא בדיוק רגש כמו רחמים ואהבה, היא לא יותר רציונלית, היא רק יותר דוחה. להיות חסר רחמים זה אולי נחשב גברי אבל זה לא בהכרח רציונלי ובדרך כלל זה ממש לא חכם, ולא מראה בהכרח שאתה מתאים לטפל בענייני מדינה ובדברים חשובים. כי מי שמטפל בדברים חשובים כדאי מאד שיהיו לו גם רגשות וגם רחמים, וכדאי מאד שהוא יידע איך זה לטפל בתינוק, כי זה בהחלט יכול לתת לבן-אדם כמה כלים לטפל גם באנשים מבוגרים. גנדי למשל התעסק הרבה בטוויה, כדי לומר שאין כזה דבר דברים חשובים ולא חשובים, כי כשמפרידים בין דברים חשובים ולא חשובים, מפרידים בעצם בין אנשים חשובים, אלה שלא מטפלים בתינוקות, לא של עצמם ובוודאי לא של אחרים, לבין אלה שמטפלים בתינוקות, שלא אמורים לעשות דברים חשובים ברמה גבוהה, כמו שפרופסור אחד אמר לי לפני הרבה מאד שנים: "יש לך ילדות לטפל בהן אז מה את כבר תעשי? גם אם תסכמי את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה." הוא לא היה יוצא דופן. היו אחרים שאמרו דברים דומים. כי איך את יכולה גם להחליף חיתולים לתינוק וגם לעשות מחקר בהיסטוריה, שלא לדבר על לנהל משהו? זה נראה לו ממש סתירה. זהו, שרציתי להגיד שאפשר למרבה הפלא גם לטפל בתינוקות ולהחליף חיתולים וגם לעשות מחקר בהיסטוריה. העיסוק בגידול ילדים איננו משבש את הפעילות המוחית, גם לא אצל נשים. אני מאד מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יעשו דברים לא חשובים כמו גידול תינוקות, כדי שיותר ויותר גברים ונשים יוכלו לעשות גם דברים חשובים, ואני מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יתעסקו גם בדברים הלא חשובים, כדי שהם ידעו להיות יותר אנושיים.

בין מכס ברוד ליוהאן נסטרוי

שוב אני עסוקה במשפט עזבון מכס ברוד. הגיעו סיכומים של האחיות לבית הופה, התובעות את העיזבון לעצמן, על סמך צוואת אימן, שעל חוקיותה נטושה מחלוקת. במשפטים אנשים תמיד אומרים דברים שאין להם חשיבות לדיון המשפטי עצמו, אבל יש להם צורך לומר אותם כדי להצדיק את עצמם, ובדרך כלל הדברים האלה הם שקר.

וכך נכתב בסיכומים: "סקירת עברו של ברוד מראה בנקל כי בימי חייו, לא זכה ברוד להערכה הראויה לו מצד הגורמים הרלוונטיים בארץ, ואפשר לומר שהיה דחוי ונדחק לקרן זווית. גם בשנותיו בתיאטרון הלאומי "הבימה" לא זכה ברוד ליחס המכובד המגיע לאיש רוח ויוצר בשיעור הקומה שלו. כתביו הרבים לא זכו לתרגום עברי, זולתי ספרו הביוגרפי "חיי מריבה", ולמעשה בארץ נשכח מן הדעת ונמחק מן הלב, להבדיל ממעמדו בגרמניה ובארצות אחרות הקרובות אצל התרבות הגרמנית..."

והרי בקליק קצר לויקיפדיה, או לקטלוג הספרייה הלאומית, אפשר לראות את רשימת הספרים הארוכה של מכס ברוד שתורגמו לעברית: דרכו של טיכו בראהה לאלהים, גליליאו הכבול, ראובני שר היהודים, הביוגרפיה של קפקא, אם להזכיר רק כמה מהמפורסמים שבהם. כתבתי פה על אחד מספריו הצנועים יותר "הנחבא אל הכלים", שאף הוא יצא בהוצאת "עם עובד". רוב ספריו היו רבי מכר, נמצאו כמעט בכל בית. חלקם התפרסמו בתרגום עברי עוד בטרם התפרסם באירופה המקור. ומדוע טרחו להזכיר את "חיי מריבה"? מפני שבא-כוח הספרייה הלאומית רכש כמה עותקים במוסד ביאליק וחילק אותם לצדדים במשפט. לולא עשה כן אולי היו טוענים שאף לא ספר אחד מספריו של ברוד התפרסם בעברית, למרות שהתפרסמו ספרים כה רבים. וכמה מחזות ועיבודי מחזות שלו הוצגו בהצלחה ב"הבימה", כשעוד כולם הלכו לתיאטרון, כשעדיין לא חלמו בארץ על טלויזיה. לשם מה כל השקרים הטפשיים האלה שקלים כל כך להפרכה? האם זו התנשאות, זלזול בצד השני, יוהרה, אולי בורות? והרי לכך נועד האינטרנט, לא? שאפילו מי שלא יודע הרבה יוכל להחכים בהינף מקש?

בהרבה משפטים הייתי מעורבת, בכולם שמעתי שקרים שלא ייאמנו, ותמיד לשקרים האלה ממילא לא היתה שום השפעה ושום רלוונטיות למשפט, שמתנהל על פי מה שקובע החוק, או על פי פרשנות מסמכים, ולא לפי מי לכאורה טוב ומי לכאורה רע, אבל אנשים משקיעים המון אנרגיה בלהעליב ולהכפיש את הצד השני, למרות שלרוב זה לא עוזר להם במשפט ולפעמים גם מזיק. אנשים משקרים מתוך צורך נפשי, ולא כדי להשיג מטרה.

*

אני צריכה את המכתב שמתחיל בבדיקה אצל דוקטור אדלר, אני חושבת. תמיד המכתב שאני בדיוק צריכה נמצא בתחתית הערימה. הרופא דוקטור אמיל אדלר, אביו של הפרופסור לחינוך חיים אדלר, גיסו של הפילוסוף פליכס ולטש, ידיד נעורים של ברוד וקפקא שאליו ממוען המכתב, היה איש אמונו של מכס ברוד. כאשר רעייתו אלזה גססה ממחלתה, סירב לשמוע לרופאים שאמרו לו שאין סיכוי, עד שד"ר אדלר בא ואישר שזה המצב. בכל מכאוב וחולי סמך מכס ברוד רק על הד"ר אדלר. ובכן, באמצע הבדיקה:

פליכס היקר,

אולי ד"ר אדלר סיפר לך, איך הוא בדיוק בדק אותי, ואיך, תוך שיחה על אמצעים נוספים (כעת הברך הבריאה מעצמה), הגיע שליח מ"דבר", שאני צריך אבל מיד לבוא למערכת, שם כבר שעה מחכים שפרינצק, שז"ר, הוגו ברגמן ואחרים, כדי לערוך לי מסיבה [כך במקור באותיות לטיניות, ע.פ.], שאני לגמרי שכחתי שהיא הועברה מיום חמישי ליום רביעי (ביום רביעי אני תמיד טועה), שעוד ציפיתי למכתב סופי לגביה. כשיצאתי לרחוב כבר הגיעה עבורי מכונית.

נכנסתי לאולם בזמן נאומו של זכאי, שדיבר אליי "כאילו הוא נמצא פה" – אז הוא שינה את צליל דיבורו. התייחסו לזה מהזווית המצחיקה. כשהגעתי מכאן, מצאתי הזמנה ל[משה] שָׁרֵת בירושלים (עם האיש מאונסק"ו) והזמנה שנייה להקראה באותו זמן ב"הבימה". באותו ערב היתה (עד 12!) עוד מסיבה בהבימה. וביום ששי עם ש.שלום, בן-חורין, מרגוט קלאוזנר במועדון האמנים. זה היה בהחלט יותר מדי לפעם אחת. רק במקרה חזרתי מירושלים (בגלל הספר) כבר באחת, במקום כנהוג לקראת הערב.

ובכן רק לאחר יום-יומיים מנוחה התגברתי בהצלחה על כל שלוש המחלות (הבטן, הברך והיובל). היום הוא הראשון מזה זמן רב שאני חש שוב בריא.

אלה חגיגות יום הולדת שבעים למכס ברוד. עם יושב ראש הכנסת ושר החינוך, לימים נשיא המדינה השלישי, ואחר כך הזמנה לשר החוץ, ואחר כך מסיבה בתיאטרון הבימה, שהוא הדרמטורג רב ההשפעה שלו. לא בדיוק דחוי ונדחק לקרן זווית. למעשה אדם מרכזי מאד בתרבות הישראלית, עתיר קשרים וכיבודים, חבריו הסופרים משחרים לפתחו שיסייע להם בפירסום ספריהם, שיפעיל את קשריו, את השפעתו. בלשכות השרים וראשי הממשלה הוא נכנס ויוצא כרגיל ובקי.

אבל על כל מה שקרה בעבר משקרים, וגם על הרבה דברים שקורים לנגד העיניים בהווה.

המשוררים ש. שלום ושלום בן-חורין ובעלת אולפני הרצליה מרגוט קלאוזנר היו ידידים קרובים של מכס ברוד. את מרגוט קלאוזנר הכיר כנראה ב"הבימה", לפני שהיא ובעלה יהושע ברנדשטטר גורשו משם בגלל מחלוקות. ברוד נשאר ידידה כל החיים ולפי עדותה של מרגוט קלאוזנר גם לאחר המוות.

כילדה ידעתי רק על פעילותה של מרגוט קלאוזנר כמייסדת האגודה לפראפסיכולוגיה, עורכת סיאנסים, מדברת עם רוחות רפאים. פחות קישרתי אותה עם יומן הרצליה שראינו בקולנוע לפני הסרטים, והיה אהוב עליי לא פחות מהסרטים. הרי טלויזיה לא היתה אז בישראל, ורק ביומן הרצליה יכולנו לראות את בן-גוריון במכנסי זלמן ושיער מתנופף ברוח נואם דברים לא ממש מובנים, ואת חיילי צה"ל צועדים.

עכשיו אני מתחילה להבין שגם מרגוט קלאוזנר היתה אשה מרכזית בתרבות הישראלית הצעירה, ולא רק דמות הזויה שמדברת עם רוחות רפאים. לאנשים יש כל מיני צדדים.

*

כשמצאתי את ההתכתבות הזאת בעזבונו של הפרופ' הוגו ברגמן, אף הוא ידידם של קפקא וברוד מנעוריהם, הייתי מופתעת מאד:

                                          ירושלים, 7.1.1969

גברת אסתר הופה היקרה,

רק כעת אני מוצא את הכוח לכתוב לך כמה מלים. יהא זה בנאלי, להביע לך את תנחומיי. את יודעת כמה היינו שנינו קרובים זה לזה וכמה איבדתי אף אני. אך הייתי רוצה כחבר קרוב לומר לך תודה על כל הדאגה שהקדשת למכס, שבלעדיה אי אפשר היה בכלל לתאר את חייו בבדידותו. וחיים אלה היו מלאים עד הרגע האחרון ביצירה מתחדשת תמיד. וביצירה זו יש לך בוודאי חלק גדול. על כך אנו מודים לך.

לא ידוע לי כיצד עומדים הדברים לגבי עזבונו של מכס. יהי רצון שהדאגה לעיזבון זה תעניק לך נחמה וכוח.

                            בברכות לבביות,

[מאחר שמדובר בהעתק אין חתימה]

                                                   תל-אביב 12.1.1969

פרופ' הוגו ברגמן היקר והנכבד,

אני מודה לך על דבריך מן ה7.1. הידיעה שאתה, החבר הותיק האהוב של מכס מפראג, עומד לצדי, נותנת לי כוח.

אני מאד מקוה שאתה בקו הבריאות. בלחץ האירועים לא הגענו כלל לכך, לברכך ליום הולדתך ה-85. מכס סבל את ההתקף הראשון שלו ב-13 בדצמבר. בלילה הבאתי אותו לבית-החולים. הוא סבל שבוע. מחמש בבוקר עד מאוחר בערב הייתי ליד מיטתו. בלילות השגיחה לידו בתי חוה. תמיד היה ליד מכס מישהו מאיתנו. ביום ששי ה-20 בדצמבר הוא הלך מאיתנו בצהרים, בשעה 2 ושלושת רבעי, עד כמה שיכולתי להבין בחוש האנושי המוגבל, בערפל של אי הכרה, בשנתו. הייתי לצדו כשהוא נשם את נשימתו האחרונה.

בתי חוה, שהוא מאד שמח על נוכחותה, אמרה שבשלושת הימים האחרונים מכס אמר את הדברים הבאים (הדיבור היה מאד קשה לו), שאני רוצה למסור לך [בעברית במקור, ע.פ.]: "הוגו ברגמן ידיד שלי. הוגו ברגמן יֵדַע את הסוד." (דיבר מאד לאט, בעיניים עצומות). על כך אמרה חוה, שמכס יכול יותר בקלות לדבר גרמנית, ומכס: "הוגו ברגמן יודע את הסוד, למה הוא לא מדבר אתי, הוא צריך לדבר אתי, הוא יודע את הסוד, הוא צריך לדבר אתי מיד." על כך אמרה חוה, שמיד נודיע להוגו ברגמן ומכס דחק: "מיד!" ויותר מאוחר חוה הרגיעה: כבר טילפנו והוא יבוא מיד. – חוה לא ידעה דבר על ה"סוד", שבו יכול היה להיות מדובר, רק סיפרה לי הכל בנאמנות, רק אני ידעתי, מה יכלה להיות הכוונה.

ביום ששי קיבלתי ממרגוט קלאוזנר מכתב קצר מן ה-9.1. היא כותבת: "אתמול בערב היתה לי התקשרות מופלאה איתו (עם מכס). אולי נמשיך בזה ביום חמישי הבא." כמובן רציתי ללכת לסיאנס של מרגוט. כאשר טילפנתי לה אתמול, התברר לי למרבה הצער, שבימים חמישי וששי היא נתנה הרצאות בחיפה, אבל גם שם יכלה להמשיך את השיחה עם המדיום שלה. מכס בעצמו הופיע אצלה, כאשר היא חיפשה התקשרות אחרת. מכס אמר: אני מכס ברוד, הוא מרגיש את עצמו מאד טוב. [במקום זה מופיע בטקסט המודפס כוכב, שמפנה לתוספת בכתב ידה בשוליים, ע.פ.] * לשאלתה של מרגוט מתי ישוב השיב מכס: במקום אחד וביום אחד (זה היה ביום חמישי).* את השאר לא יכולתי לגמרי לקלוט בהתרגשותי ומבוכתי. אבל זה היה, כפי שמרגוט אמרה, בטון מאד חיובי, לגמרי מלא אמון.

פרופ' הוגו ברגמן היקר שלי, אני בוטחת בך, לך הכוח והיכולות, שעליהן רמז מכס שלנו, כאשר עזבוהו כוחותיו. אולי אבוא פעם, אם תרשה זאת, אליך לירושלים.

ברשותך אני מודיעה לך ולרעייתך היקרה, שהתיאטרון הלאומי הבימה, שם היה מכס מאז 1939 דרמטורג, לרגל השלושים למותו ב21.1 בארבע וחצי או חמש, יערוך אזכרה באולם הקטן. תהא זו עבורי זכות מיוחדת, אם אתה, החבר הותיק האחרון מימי פראג, תוכל לכבד בנוכחותך את האירוע. איני מעזה לבקשך שתאמר שלושה ארבעה משפטים לנאספים על מכס. הבימה תשלח הזמנות מאוחר יותר.

האם אוכל להודות לך עוד על הכל, על השפעתך על מכס, על ידידותך, שאני מאד מבקשת, להעביר מעט ממנה אליי.

בברכות לבביות, גם לרעייתך,

שלך,

אילזה אסתר הופה

נ.ב. באותו יום ה-21.1 תתקיים אזכרה על הקבר בשעה 2, בבית הקברות טרומפלדור.

     

אילזה אסתר הופה                                תל-אביב, 17 במרץ 1969

תל-אביב

רח' שפינוזה 20

פרופ' הוגו ברגמן הנכבד מאד,

אני מודה לך מעומק לבי על מכתבך הלבבי מן ה-15.1 ומבקשת אותך, שתואיל בטובך לייחס את תשובתי המאוחרת כל כך לעומס יתר. גם מזה זמן רב אינני בקו הבריאות. אובדנו של הידיד הגדול שאליו הייתי כה קשורה מזה 25 שנה מתחוור לי מחדש ומכאיב מדי יום.

לעצתך הנכונה ומתוך כוונה טובה, שלא להשתתף בסיאנסים האלה, אני מודה לך במיוחד. בוודאי שפעלת רק מתוך כבוד ודאגה כלפיי.

אם אני מביעה בפניך רק כעת את תנחומיי על מות רעייתך הראשונה, הואל בטובך לסלוח אף על כך. שמכס ברוד דיבר ברצון ולעתים קרובות על הערבים בפראג, שהתקיימו אצל הגברת ברטה פאנטה וכינסו יחד חוג של פילוסופים ומשוררים, אני זוכרת היטב, אך הוא גם כתב על כך בפירוט רב ב"חיי מדון" שלו. לכן חשתי צער על כך שאתה, פרופ' ברגמן הנכבד, במאמר הזיכרון שלך על אלזה ברגמן, נמנעת מלהזכיר את מכס ברוד, שביקר בסדירות בחוג ערבים ספרותיים אלה. בבקשה אל תחשוב לרעה את כנותי, כי אולי אפשר לכפר על התעלמות זו בהזדמנות אחרת.

האוכל לקוות לקבל ממך שוב חדשות, ולבטא את תקותי שאתה נמצא בקו הבריאות ורוחך רעננה.

כל טוב לך ולרעייתך היקרה,

בברכות לבביות,

שלך,

אילזה אסתר הופה

איזו מין אשה היתה איפוא מרגוט קלאוזנר, ומה רצתה מאסתר הופה? האם הכוונה היתה זדונית או טובה, לנחם אותה? האם האמינה מרגוט קלאוזנר בעצמה במה שסיפרה? האם מכס ברוד בחייו השתתף גם הוא בסיאנסים של מרגוט קלאוזנר? האם ניסה לדבר באמצעותה עם קפקא? ומה הוא הסוד?

קיויתי למצוא עוד מכתבים שיחשפו מעט מהתעלומה, אבל לא מצאתי כאלה לעת עתה.

*

הכל הלך ונהיה מטורף. בוקר אחד שלח לי עו"ד הלר מסמך, טיוטת צוואה של מכס ברוד. הוא ביקש שאתרגם לו את תוכנה.

יש סעיף אחד מאד מוזר, שאני לא יודעת מה להגיד לך. זה סעיף 11.

11. חשוב מאד! בטרם קבורת גופתי אני מבקש בדחיפות, שרופא יבצע בה דיקור לב – ובמידת האפשר ד"ר שטקלמאכר (תל-אביב, רחוב ביאליק) או גברת ד"ר מרים שוייר (תל-אביב) או פרופ' אמיל אדלר (ירושלים, האוניברסיטה היהודית).

את אומרת לי שהוא היה מטורף, אומר עו"ד הלר.

ועוד הוא אומר: זה נורא מתחבר לי עם הסוד, עם מרגוט קלאוזנר.

לא, אני אומרת, הוא לא היה מטורף, וזה צריך להיות משהו אחר. זה לא הסוד. והאיזכור של ד"ר אדלר כמעט משווה לזה נימה רצינית.

אני מחפשת דיקור לב בגוגל. אני מוצאת הוראות לדיקור לב בדגים כדי לוודא את מותם.

ואני מוצאת צוואה מוינה שכתובים בה רק שני משפטים: אשתי היא היורשת האוניברסלית שלי, ואני מבקש לבצע בגופתי דיקור לב. שני משפטים דומים להפליא מופיעים בטיוטת הצוואה של מכס ברוד.

אחר כך אני מגלה שהנוסח הזה מיוחס לצוואתו של המחזאי המובהק של וינה במאה התשע-עשרה יוהאן נסטרוי. טוענים שהוא ביקש לבצע בלבו דיקור כדי לוודא שלא יקברוהו חי. אפילו היה איזה פרוייקט נסטרוי כזה בוינה, שסיסמתו: "יש לדקור את לבי!"

אני מבקשת מהספרייה בוינה ששומרת את צוואת נסטרוי לקבל ממנה צילום. זה החלק הראשון בצוואתו:

להלן אני מודיע את הנחיות הצוואה שלי, וכמו כן מצהיר בזה, שאלה תעמודנה בתוקף עד לעריכתה של צוואה בעלת צורה משפטית מושלמת, או אם ישיגני המות לפני עריכתה של כזו, במלוא התוקף של צוואה.

הדבר היחיד במות שאני מפחד מפניו נעוץ ברעיון על האפשרות להיקבר חיים. מחדלינו בעניין החשוב מכל הזה מבטיחים לי ביטחון לקוי ביותר. הפיקוח על המתים איננו ראוי לשמו ומדע הרפואה הינו עדיין למרבה הצער במחקר, כך שהרופאים בעצמם כשהם הורגים מישהו, אינם יודעים לבטח אם הוא מת. להיטמן בסוף באדמה זה רעיון דוחה בפני עצמו, שהופך דוחה עוד יותר בעקבות החובה למסמר את ארון הקבורה. באנחה עמוקה חושב אני בעל כורחי, כמה יפה היה לעומת זאת להישרף – בתור גויה, כלומר – כאשר החומר ייבּלע באויר הפתוח, והאפר יוכל להישאר בקיטון ישן אצל קרובי המשפחה הנותרים. זה נעשה לפני 2000 שנה, אבל בוודאי עד שהאנשים שוב יהיו כה פקחים, כפי שהיו לפני 2000 שנה, יכולות לעבור שוב 2000 שנה. – כעת לאחר שהחמאתי לקידמה, שוב לענייננו: במה שנוגע לגוויתי, הגעתי להחלטה הבאה: אני מורה לבנות לי אחוזת קבר בבית קברות מקומי, אולי מיד, ואולי רק כשאגיע לגיל מתקדם. אם יגבר עליי המות בטרם אגשים תכנית זו, צריכים להתחיל בבניית אחוזת-קבר זו, מיד לאחר פתיחת שורות אלה. מובן מאליו שבניין כזה, שבעצם איננו בניין אלא רק קירוי בור, יכול וחייב להסתיים בשלושה או ארבעה ימים. דירה כזו יכולה להיכנס גם ללא סכנה בריאותית לגינת המגורים. בקבורת הגופה אני מבקש טקס מלא אבל בשום אופן לא בטרם פעמיים עשרים וארבע שעות: מועד שבפועל מקצרים לעתים קרובות באופן בלתי אחראי ובקלות דעת גם לשתים-עשרה, או לשעות ספורות, אלא צריכות לעבור תחילה לפחות שלוש פעמים עשרים וארבע שעות לאחר רגע המות. אפילו אז אני עדיין רוצה, לאחר השלמת טקס האשכבה, אני רוצה להישאר לפחות עוד יומיים מחושבים במלואם, מוטל בחדר מתים של בית הקברות בארון מתים פתוח תוך נקיטת הצעדים הדרושים, שבמקרה האפשרי, אם גם כל כך בלתי סביר עוד, של התעוררות, אוכל לתת סימן. רק אז אורד לאחוזת הקבר, אבל אפילו אז עם מכסה בלתי ממוסמר לארון המתים.

בעיניי הצוואה הזאת מצחיקה מאד, אבל עו"ד הלר מאוכזב. אין כאן שום דיקור לב, הוא אומר.

אני אינני מופתעת. הנחתי שמישהו המציא את סיפור דיקור הלב של נסטרוי. הרי כל מה שנסטרוי רצה הוא סיכוי סביר שלא להיקבר חי, לא וידוא הריגה. שאלתי פרופסור לתיאטרון מוינה מה הוא יודע על הסיפור הזה. גם הוא לא מצא שום התבטאות של נסטרוי שמבקשת לדקור את לבו.

סיפרתי לפרופ' לתיאטרון על טיוטת הצוואה. הוא אמר שאם מכס ברוד העריץ את נסטרוי זה בגלל קרל קראוס, שראה בו את הסטיריקון הגרמני הראשון. קרל קראוס נחשב למי שהחיה את נסטרוי מחדש. תהיתי מה במחזותיו של נסטרוי הלהיב כל כך את קרל קראוס. אולי "החופש בקן-עורבים".

*

קלאוס: ערב טוב, רבותי האזרחים.

שומר הלילה: המרגל שוב כאן!

פמפרל: אח, לא יעלה על הדעת שהוא מרגל.

קלאוס: אני אשתה אתכם קצת, אחר כך תמשיכו לשתות בלי בושה.

שומר הלילה: השתייה חופשית. אין אונס.

קלאוס: חופשית? אל תשתמש בביטוי כזה אומלל. אני מהממשלה, ואנחנו לא אוהבים שהבן-אדם חופשי.

פמפרל: בואו נשב בגינה. יותר נעים באויר החופשי.

קלאוס: אילו רק לא היה כל כך חופשי, האויר – אני נשאר כאן.

פמפרל: וטוב שכך. איננו צריכים אותך על הראש.

קלאוס: מדהים, כמה מעט אהדה יש בקרב העם אלינו בממשלה.

שומר הלילה: אתה מצטער, שעכשיו לא תוכל לדווח שום דבר לרשויות?

קלאוס: מר שומר לילה, אל תתגרה בי, אתה בעצמך עובד ממשלה.

שומר הלילה: אני מודה באשמה, אבל למרות זאת אני בעל דעות חופשיות.

קלאוס: את זה כבר דיווחו לנו עליך. אנחנו יודעים שאתה קורא עיתונים זרים ואפילו עיתונים אוסטרים!

שומר הלילה: אז מה הבעיה?

קלאוס: העיתונים האלה היו פעם בלתי מזיקים כמו חלב מהול במים, ועכשיו הם מעזים ללעוג לאבסולוטיזם.

שומר הלילה: ראש העיר שלנו בטח חוטף עצבים מכל מאמר.

קלאוס: ואתה אשם בעוד אשמה שידועה לנו היטב.

שומר הלילה: ומה היא?

קלאוס: אתה חושב בלילה על מה שקראת ביום. הממשלה בקן-עורבים לא אוהבת את זה.

שומר הלילה: כמובן. החשיבה שנואה על הרבה ממשלות גדולות בהרבה.

(יוהאן נסטרוי, חופש בקן-עורבים)

*

מה צריך להביע סעיף דיקור הלב הזה בצוואתו של מכס ברוד? בצוואתו הסופית הסעיף הזה הושמט. הוא מופיע רק בטיוטת הצוואה שהביא לעורך הדין. כנראה עורך הדין אמר לו שאם לא ישמיט את הסעיף יפסלו את הצוואה.

זה לא טירוף, זה צופן, אני אומרת לעו"ד הלר. אולי מכס ברוד רצה לומר שאסתר הופה היא מריה ויילר שלו.

מריה ויילר היתה שחקנית בלהקת התיאטרון של יוהאן נסטרוי ואשת חיקו, וגם ילדה לו בן ובת. הוא לא יכול היה לשאת אותה לאשה, כי רשמית היה נשוי עדיין בנישואים קתוליים לאשתו הראשונה, שברחה ממנו עם בן-אצולה. בצוואתו הותיר נסטרוי למריה ויילר את כל רכושו, ובלבד שתוריש אותו לאחר מותה לשלושת ילדיו: בנו הבכור מאשתו הראשונה ושני ילדיו ממריה ויילר, וגם הטיל על מריה ויילר לשלם מזונות לאשתו הראשונה עד מותה. זו היתה צוואה מאד יוצאת דופן, שגרמה לכל וינה להרים גבה:

ליורשת כל אני ממנה את פראוליין מריה ויילר, חברתי היקרה לחיים, אשר במעשי ההקרבה שלה תרמה את המירב לרכישת הון זה, באשר אמנם איני מרבה במלים כרוב חטאיי, זכותה עליו מבוססת יותר מזכותי שלי עצמי.

את עשר מניות המסילה הצפונית המוזכרות בסעיף 4, כמו גם שלוש המשכנתאות המוזכרות בסעיף 5, (או ניירות הערך שניקנו בכסף זה) צריכה יורשת הכל פראוליין מריה ויילר במותה להוריש בצוואתה לשלושת ילדיי, גוסטב, קרל ומריה נסטרוי, לאחר נישואיה סלוקה.

כחובה נוספת תיטול פראוליין מריה ויילר על עצמה אחרי מותי למסור את סכום המזונות לאשתי לשעבר וילהלמינה נסטרוי, שנפרדה ממני מאז שנת 1827 בחוזה ומאז שנת 1843 או 1844 כדין, כפי שהיה בימי חיי, לבעלה האדון פון שאומבורג, עד מותה, חובה שבמקרה שפראוליין מריה ויילר תמות לפני הגברת וילהלמינה נסטרוי, תעבור ליורש הראשון עד מותו של האחרון.  

אולי מכס ברוד רצה לומר שאסתר הופה היא מריה ויילר שלו. אבל מה זה בדיוק אומר זו עדיין שאלה. מזמן חשבתי שהצוואה היא רק צופן שמוביל לצוואה אחרת, אמיתית, כמו במשחק סימני דרך. הצוואה שעליה מתווכחים כבר שנים בבתי המשפט היא רק חץ מצויר על סלע, שמצביע על מטמון לא נודע.

חשבתי אולי גם אסתר הופה ילדה למכס ברוד ילדים, אם זה היה נכון, זה היה מסביר הרבה דברים. אבל לא מצאתי לכך שום ראיה.

*

עו"ד הלר אמר שנדבר עם עורך-דין אוסטרי. אני שאלתי את עורך-הדין האוסטרי מה הסיפור הזה עם דיקור הלב. מה שהיה מוזר זה שהוא בכלל לא היה מופתע.

גם את ישו דקרו לאחר מותו בצלעו, הוא אמר. ובאמת ככה כתוב בברית החדשה:

"ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא, שאלו היהודים מפילטוס לשבר את שוקיהם ולהוריד אותם: ויבואו אנשי הצבא וישברו את שוקי הראשון והשני הנצלבים עמו: ויבואו אל ישוע ובראותם כי כבר מת לא שיברו את שוקיו, אך אחד מאנשי הצבא דקר בחנית את צדו וכרגע יצא דם ומים."

יוחנן פרק י"ט, פסוקים ל"א-ל"ד.

התביישתי שאמרתי לעורך הדין האוסטרי שזה נשמע מטורף. טירוף זה עניין של גיאוגרפיה.

אם כתוב בברית החדשה שעשו את זה לישו, כנראה זה לגמרי נורמלי לכתוב את זה בצוואה.

*

זיגמונד: הוד מעלתך, מודיעים שלפני בית העיריה פרצה התקוממות נוראה.

ראש העיר: מה? המפקד רוּמֶלפּוּף, פזר את מפירי הסדר, אסוף את חייליך!

המפקד רומלפוף: איפה הברנשים נמצאים?

שפרלינג פון-שפאץ: נסה תחילה בטוב, בכל זאת אלה בני אדם.

רומלפוף: בני אדם? לאו דוקא! בן אדם מתחיל מברון ומעלה!

(יוהאן נסטרוי, חופש בקן-עורבים)

קדאפי מת, יחי אל-קעידה

כבר הרבה זמן אני מרגישה כמו הילד הקטן הזה שצעק שהמלך הוא עירום, ובדקות לפני שצעק הוא בוודאי התבונן בפליאה בכל המחזה הבלתי מובן הזה, שבו כולם מעמידים פנים שהם רואים דבר אחר לחלוטין ממה שבאמת קורה, אבל הנאום של אובמה היום אחרי הרצח של קדאפי היה השיא. כמה אפשר להעמיד פנים שאתה רואה את מהפכת הקטיפה הצ'כית, כשאתה רואה ברבריות של אנשי אל-קעידה שמשתלטים על לוב, ולמה מדינות נאט"ו עוזרות לאנשי אל-קעידה להשתלט על לוב? האם אל-קעידה איננו האירגון הזה שכולם נשבעו להילחם בו אחרי שאירגן את הפיגוע במגדלי התאומים ולחסל אותו עד כלות? אז מה קרה בלוב, אל-קעידה נהיה פתאם ידיד המערב, בן הטיפוחים של נאט"ו? ועוד פעם מקרינים את התמונות המחליאות האלה, למה? ואובמה וסרקוזי וקמרון מברכים. מה קורה? חסר להם בורג? זה מה שהם רצו? שאל-קעידה תשלוט בלוב? ככה הם חושבים שהעם הלובי יוכל לקבוע את גורלו בעצמו, זה החופש שמצפה לו?

לפעמים אני מרגישה שאם עוד פעם אשמע על האביב הערבי הנפלא ועל כמה שהעולם משתנה לטובה אתפוצץ. באמת אף אחד לא שם לב שבמצריים יש שלטון צבאי ואנרכיה ובלוב משתוללת ברבריות מחרידה באלימותה? רק אני רואה את זה? ומה עובר בראשם של מנהיגי המערב? האם הם מטומטמים או מנוולים או משהו אחר? מה הם בכלל רוצים? האם זו באמת תאוה לנפט? או שיבה מחודשת לקולוניאליזם? בכל פעם שאני חושבת שירדו לתחתית החבית, כמו בריקודים על הריגת בן-לאדן, אני רואה שיש עוד הרבה יותר נמוך מזה.

לפחות שמישהו יתמרד, שמישהו יסרב לשדר, שמישהו במקום לשדר את תמונות הטבח והנאום ההזוי של אובמה בהדרת כבוד גמורה, כאילו מדובר בתורה מסיני, יאמר שהאיש הזה הוזה, או שהוא מנוול – קשה לדעת מה יותר. שמישהו יצעק כבר שמה שבאמת קורה באיזור שלנו איננו אביב אלא מרחץ דמים וחורבן והרס כל שריד של אנושיות, שמישהו יפסיק את ההצגה והעמדת הפנים הזאת, ויצעק שאין בגדי מלך חדשים, שמה שיש גרוע מכל מה שהיה, שהאכזריות הזאת מפחידה ושמי שמברך עליה גם הוא מעורר פלצות.

כולם היו במחתרת

כשבחרתי לקרוא את "ארור אתה נהר הזמן" של פר פטרסון רציתי קצת לשכוח מעצמי, ומהדברים שאני עוסקת בהם בדרך כלל, שהם מדכדכים למדי, אבל זה לא מה שקרה. עדיין כשכתבתי על "ארור אתה נהר הזמן" ניסיתי להתעלם מכל מה שהטריד אותי בספר, כי אהבתי את הספר מאד, למרות או אולי בגלל המלאנכוליות העדינה שבו, והנופים הסקנדינביים שמשכו את לבי, במיוחד החופים והים, כי גדלתי לחוף ימים, וים וחופים תמיד מרטיטים משהו בלבי, ואכן הנופים הם ככל הנראה חלק מהעניין, ולעולם אין זה הנוף לבדו, אלא מה שהוא מעלה בלבך.

בכל אופן כבר בפרק הראשון של "ארור אתה נהר הזמן" נתקלתי בפיסקה הבאה, שבה מספר הגיבור על אמו:

"היא הביאה איתה לקפטריה את הספר שקראה באותו הזמן, והיא תמיד קראה, תמיד היה לה ספר בתיק, ואם גינתר גראס הוציא ספר לאחרונה, קרוב לוודאי שזה הספר שהביאה איתה, בגרמנית. זמן קצר אחרי סיום הלימודים בתיכון, כשהפסקתי לקרוא כל דבר שכתוב בגרמנית מהסיבה הפשוטה שזה כבר לא היה חלק מתכנית הלימודים, גערה בי ואמרה שאני עצלן מבחינה אינטלקטואלית, ואני הגנתי על עצמי ואמרתי שזה לא נכון, זה עניין עקרוני, אמרתי, מפני שאני אנטי-נאצי. היא התרגזה. היא כיוונה אצבע רוטטת אל אפי ואמרה: "מה אתה בכלל יודע על גרמניה ועל ההיסטוריה של גרמניה ועל מה שקרה שם. קפיץ קטן." כך היא נהגה לכנות אותי: קפיץ קטן,"

חשבתי על כך שגינתר גראס שגדל בדנציג לחופו של הים הבלטי כתב הרבה מאד בספריו על נופו של הים הבלטי, וזה דבר שעשוי לדבר ללבה של אשה דנית, למרות שאמו של גיבור הספר ארוויד לא גדלה בחלקה הדרום-מזרחי היותר מיושב של דנמרק, שבו נמצאות עריה הגדולות, לחוף הים הבלטי, אלא בחופה הצפוני של יוטלנד, חצי האי הצפון-מערבי של דנמרק, בעיירה פרידריכסהאוון שלפנים נקראה פלאדסטרנד, שפירושו חוף שטוח, והיא קרובה למדי לקצה הצפוני של יוטלנד, מין חרטום או מקור דקיק של יוטלנד השלוח אל תוך הים הצפוני, איזור שידוע דוקא בנידחותו, בדלילות תושביו, בקור הלח והמקפיא ובפרוטסטנטיות האדוקה שלו, והוא מוכר בעולם בזכות הסרט "החגיגה של באבט" שהציג את דמותם הענייה, החרוצה, הסגפנית, החסודה ויראת-השמיים של תושבי יוטלנד. אבל אם חושבים את לשון הים שבין דנמרק לשוודיה, הקרויה קַתַּגַּת, לחלק מן הים הבלטי, אפשר לומר בדוחק שאף פרידריכסהאוון שוכנת לחוף הים הבלטי, ומכל מקום ילדות לחוף ים וגבעות חול ולהקות שחפים של בן דנציג יכולה בוודאי לדבר ללבה של בת פרידריכסהאוון.

ובכל זאת הטריד אותי הקטע הזה, כי כמו שעולה מדבריו של פטרסון עצמו, לחיבה הזאת של האם לספרות גרמנית, ובפרט זו של גינתר גראס, יש משמעות מעבר לקרבת הלבבות שיכלה ילדות משותפת לחוף הים הבלטי לעורר.

בדיוק אז התפרסמה בעברית האוטוביוגרפיה עתירת השערוריות של גינתר גראס, שבה סיפר על עברו באס-אס שהסתיר קודם לכן, אם כי המשיך לטעון שגויס בכפייה ולא התנדב כפי שמלמדות העובדות, ובראיון ל"הארץ" שערך תום שגב עם גינתר גראס הוא סיפר שששה מיליון חיילים גרמנים נרצחו בידי ברית המועצות, דבר שאיננו נכון ואף עורר שערורייה. על כך כתבתי ברשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שמבוססת על מאמר שכתבתי בשנת 2006, כשהאוטוביוגרפיה שלו התפרסמה בגרמנית ועוררה שערורייה גדולה. המאמר שלי עוסק בעצם בספר אחר של גינתר גראס, "הילוך סרטן", שכשהתפרסם בשנת 2002 עודד מאד שיח גרמני לאומני של רחמים עצמיים על הסבל הגרמני מהמלחמה ומתוצאותיה, ולימים התברר לי שהתבסס על ספר תעמולה נאצי, חברתי צופיה אמרה לי אז בעקבות פירסום האוטוביוגרפיה וכל מה שנכרך בה, שאני חייבת להעלות לבלוג את אותו מאמר שלי על גינתר גראס, וכך עשיתי אמנם זמן קצר לאחר מכן, ומאד הטרידה אותי המחשבה האם אמא של פר פטרסון שכל כך היטיבה לדעת גרמנית אהדה את הנאצים, דבר שעלול להשתמע מדבריה המאד אפולוגטיים לבנה: "מה אתה בכלל יודע על גרמניה ועל ההיסטוריה של גרמניה ועל מה שקרה שם. קפיץ קטן," שנשמעים כמו דברים של מישהו שרוצה להצדיק את פשעי גרמניה במלחמה, כי כביכול אי אפשר לדעת מה קרה שם, שדוקא לצערם של הגרמנים כן אפשר לדעת מה קרה שם, לפחות במידה די גדולה של ידיעה. מאד הטריד אותי אם אמא של פטרסון אהדה את הנאצים, למרות שזה לכשעצמו לא אומר כלום עליו אישית או על הספרים שלו, ובכלל לא רציתי להתייחס לזה בהתחלה.

מכיוון שמאד אהבתי את "ארור אתה נהר הזמן", רציתי לקרוא גם את ספריו האחרים של פטרסון – מתורגמים, כי אינני קוראת נורווגית, וקראתי גם את "יוצאים לגנוב סוסים". גם הספר הזה כתוב יפה מאד, אבל איתו כבר היתה לי בעיה. הספר מסופר מנקודת מבטו של נער, ששומע כי בזמן מלחמת העולם השנייה אביו פעל במחתרת וסייע להבריח אנשים מנורווגיה לשוודיה – לא נאמר במפורש שמדובר ביהודים, רק מסופר על איש בחליפה שמפחד כל הזמן ועושה הכל לא נכון ומסבך את העניינים, איש עירוני בחליפה שבכלל לא יודע איך להתנהג בכפר, אבל האבא הגיבור של המספר – כך מספר לו מישהו שנים אחר כך, מציל את המצב, ובסופו של דבר הוא עוזב את אמו כדי לחיות עם אשה שהכיר כשהיה במחתרת, וזה כנראה אמור איכשהו להצדיק את זה.

אינני אוהבת סיפורים על אבא שהיה במחתרת והבריח יהודים כי רוב הסיפורים האלה מצוצים מהאצבע, ומעבר לכך שהם מצוצים מהאצבע לרוב מספרים אותם במשפחות עם עבר נאצי מוכח, מה שהופך את כל העניין למעצבן במיוחד. כבר התייחסתי לתופעה הזאת שתוארה בצורה מבריקה בספר "סבא לא היה נאצי". אבל הספר הזה "יוצאים לגנוב סוסים" לא ממש התיימר להיות אוטוביוגרפי, והוא בכל זאת היה ספר יפה על יחסי אבא ובן שעובדים יחד בנורווגיה הכפרית בלב היער, אז חשבתי טוב, יש גם סיפור מצוץ מהאצבע על אבא גיבור שהיה במחתרת, זה לא נורא חשוב.

ואז התברר לי שיש עוד ספר של פטרסון שתורגם לעברית ונקרא "לסיביר". שלושת הספרים תורגמו מנורווגית תרגום מאד נעים לקריאה בידי דנה כספי והתפרסמו בהוצאת "כתר", וביקשתי לקרוא גם את "לסיביר". כמו שקורה הרבה פעמים בספרים מתורגמים הם אינם מתורגמים לעברית בהכרח לפי סדר יציאתם לאור במקור, אלא לרוב מתרגמים קודם את הספרים המצליחים ביותר, ואם הם מצליחים גם בישראל מתרגמים ספרים נוספים. בעצם "ארור אתה נהר הזמן" שקראתי ראשון הוא הספר המאוחר בין השלושה, וכשקראתי אותו הרגשתי כל הזמן שהסיפור איננו שלם, שאני כאילו קוראת רק קטעים מסיפור גדול יותר: היה שם סיפור על אמא שגדלה בדנמרק ונישאה לנורווגי וחיה כל חייה בנורווגיה עם בעלה וילדיה, וחזרה לדנמרק רק לחופשות, אבל כשהיא עומדת למות מסרטן היא מבקשת לבקר לא רק בעיר הולדתה אלא גם באי לֶסֶה לחופי דנמרק, ששם ילדה את בנה הבכור, ככל הנראה מחוץ לנישואין. רציתי לדעת איך היא הכירה את בעלה הנורווגי ונישאה לו וחיה איתו ועם ילדיהם בנורווגיה, שזאת החלטה כל כך משמעותית בחיים, אם כי לא מאד מוזרה, כי בסך הכל נורווגיה איננה כה רחוקה מדנמרק, וגם השפה והתרבות אינן מאד שונות, ובכל זאת זה מעניין.

כשהתחלתי לקרוא את "לסיביר" ראיתי שהפעם המחבר מדבר מפיה של ילדה, וזה קצת הפריע לי בתחילה, כי כבר התרגלתי שהוא סופר וכותב מפי גבר או נער, והיה קצת מוזר בהתחלה לקרוא אותו מפי בת, וקצת התפלאתי תחילה שהוא כותב מפי בת, אבל מהר מאד הבנתי שהמספרת כאן היא אמו של הגיבור ב"ארור אתה נהר הזמן", שאולי וכנראה היא גם אמו של המחבר, ושזה סיפור ילדותה ונעוריה ובחרותה. זה דוקא הפך את הקריאה למאד מסקרנת בשבילי, כמו לחקור את תולדותיה של אשה שאני כבר מכירה, וחשבתי שאולי היצירה של פטרסון היא מין קומפלקס כזה, שבכל ספר הוא מספר רק חלק מהסיפור, אבל הספרים משלימים זה את זה, ומי שקורא את כולם מכיר את הסיפור כולו. זה דוקא מאד מסקרן לקרוא סופר כזה.

וכך הבנתי שאם המספרת היא אמו בילדותה הרי הוריה הם סבו וסבתו, אביה שגורש מחוות אביו המטורף והפך לנגר מפליא באמנותו אך מתקשה להתפרנס, והאם המאד אדוקה שמחברת ושרה כל היום מזמורי דת כשהיא מלוה את עצמה בפסנתר, שזה מתאים לאשה שגדלה וחיה כל ימיה בצפון יוטלנד, ויכלה בהחלט להיות אחת הנשים החסודות ב"חגיגה של באבט".

בהתחלה מאד נהניתי לקרוא את סיפוריה של האם מילדותה הענייה בפרידריכסהאוון, את סיפוריה על הסב המטורף והסבתא המכשפה, האב העצוב והאם החסודה, ואחיה השובב והאהוב יֶסְפֶּר שממציא ללא הרף הרפתקאות עבורה. זה היה סיפור יפה של ילדות רחוקה שקל להזדהות איתו גם אם הוא מתרחש בקצה אחר של העולם ולא דומה בשום צורה למשפחה שלך. נראה לי קצת מוגזם שהילדה היא כל כך חזקה ומצליחה להציל אנשים מטביעה, מין פיפי לנגשטרום כזאת, אבל זה בסדר שיש הגזמות כאלה בסיפור, במיוחד אם הוא מסקנדינביה. רק כשרוּבֶּן הופיע לראשונה אמרתי לעצמי: אוי לא.

"... ואני חושבת על רובן מהכיתה שלי שהיה לנער היפה בבית הספר אחרי שיֶסְפֶּר סיים את לימודיו. הוא נשק לי מאחורי המחסן בחצר בית הספר, וזה היה טוב, אבל כששכבתי לישון בערב כבר שכחתי את הנשיקה. הוא יהודי, הוא בוודאי היה יהודי עוד קודם, אבל זה דבר חדש, איש לא חשב על זה אז. כל מה שאני יודעת על יהודים הוא מה שאמא שלי מספרת והיא אומרת שהם תלו את ישוע על הצלב ושיחררו את בר-אבא. אבל ישוע היה גם הוא יהודי, ועל כל פנים זה ויכוח שאינני מתערבת בו, ואני חושבת שאלמלא תלו אותו היהודים על הצלב ההוא מישהו אחר היה עושה זאת כדי לספק לאמא שלי נושא לכתיבת מזמורים ושירים,"

יהודים בפרידריכסהאוון בצפון יוטלנד? טוב, אולי הגיע לשם איזה חנווני יהודי לפתוח מכולת, או איזה רופא יהודי כמו ג'ואל פליישמן מ"חשיפה לצפון" שיצא לו לנחות דוקא באלסקה הרחוקה שאין בה בכלל יהודים. אם כי קשה לי להאמין. יהודי דנמרק חיו כמעט כולם בקופנהאגן ובקהילות הסמוכות לה בדרום-מזרחה של דנמרק, ואני מתקשה לחשוב על משפחה יהודית במחצית הראשונה של המאה העשרים, הרבה לפני שיהודים התחילו לחפש את עצמם בכל מיני אתרים אקזוטיים על הגלובוס, שתחליט לחיות בעיירת דייגים נידחת במקום שהוא פחות או יותר קצה העולם, ורחוק מרחק עצום מכל קהילה יהודית. אבל מעצבן אותי גם הדיבור הזה על היהודים ועל אמא שלה, דיבור שכאילו בא מפי ילדה והוא בכלל לא ילדותי, אלא דיבור מתיילד של מבוגר. ילדה, או אפילו נערה צעירה מאד, שנישקו אותה, לא תשכח עד הערב את הנשיקה – עבור נערה צעירה נשיקה של נער היא אירוע די משמעותי בחיים, יש נערות, וגם נערים, שזוכרים נשיקת נעורים כזו במשך שנים, ואפילו כל חייהם. מבוגרים מסוגלים אפילו לקיים יחסי מין ולשכוח מזה – אצל מבוגרים החיים שוחקים והרגשות מתקהים, אבל לא אצל ילדים. הם מרגישים הכל בעוצמה גדולה, ובטח שלא שוכחים נשיקה בשביל לחשוב על זה שרובן יהודי, ועוד במין צורת דיבור כזו, שמצד אחד מצטטת את האמא כאילו דבריה הם נר לרגליה, ומיד אחר כך לועגת לאמא – כל זה מאד מעושה, וחושף בעיקר איזה רגש אשמה כלפיי יהודים, רצון להגיד שאני בסדר, אני לא מתייחס ליהודים כמו הסבתא הנוצריה האדוקה שלי, או משהו כזה, וחוץ מזה כשיהודי מופיע בסיפור כזה שאין ליהודים סיבה להיות חלק ממנו באופן טבעי, היהודי הוא כמו אקדח תלוי על הקיר, הוא חייב מתישהו לירות, לקבל תפקיד חשוב בסיפור.

ואז באים הנאצים, ואיש בדנמרק איננו נלחם בהם, חוץ מהאח יֶסְפֶּר שזורק עליהם גללי פרות כי הוא מאד אנטי-נאצי. מתברר שכל המשפחה היא ממש אנטי-נאצית. בהתחלה לא, אבל אחרי ה-29 באוגוסט 1943, אחרי שהדנים התמרדו כנגד הגרמנים והגרמנים פיזרו את ממשלת הבובות הדנית והטילו על דנמרק משטר צבאי, דוקא אז האמא זקפה את גוה וסילקה את החיילים הנאצים מחנות החלב שלה, דוקא תחת המשטר הצבאי, והגיבורה קיבלה מכות מהגסטאפו שחיפש את האח שלה, שמסתבר שאירגן את כל המרידות בנאצים, אבל היא היתה מאד אמיצה והתעמתה עם איש הגסטאפו, אבל אחיה היה מוכרח לברוח מדנמרק לשוודיה, ותנחשו מה: ביחד איתו בסירת דייגים ברחו לשוודיה גם רובן והמשפחה היהודית שלו, הוא והוריו ואחותו, והדייג הניח בידיהם את הסירה והם שטו לשוודיה. את הסירה השיט מבריח ידוע ואילו בעליה הדייג נשאר על החוף ובלילה שכב עם הגיבורה בסירתו, שזה החלק היחיד בסיפור שיש בו קצת הגיון ואולי הוא אמיתי.

וכדי שהמסר החינוכי יעבור במלואו, במהרה אנו מתוודעים לסוף הטוב:

"יום אחד ראיתי את רוּבֶּן בעיר. הוא חלף על פני ברחוב, אבל לא ידע מי אני. אולי בגלל השיער הקצר. לרגע קל חשבתי לפתות אותו ללא בושה, לקחת אותו ליער מפעל המים או רחוק יותר, לחוף קֶרֶה, בין הצוקים. הוא יעמוד ברוח, עירום ואילם, ויראה מי אני. אבל על המדרכה במעלה הרחוב הלך גבו והצטמק, ואני נשארתי במקומי בלי לנופף ובלי לקרוא בשמו. על כל פנים הוא חי. כמעט כל יהודי דנמרק נמלטו בזמן בסירות מנוע, באוניות דיג ובסירות משוטים הודות לאנשים כמו יֶסְפֶּר."

מה זה הדבר הזה? מה זה הקטע הפורנוגרפי הזה? ראית יהודי שניצל מהנאצים, למה לא לשאול אותו למשל מה שלומו ומה עבר עליו? אבל יחסים עם יהודים נראים כנראה מאד פרוורטים למישהו שהיהודי היחיד שראה בחייו היה דבוק לצלב על קיר הכנסיה. ואכן יהודי דנמרק ניצלו כמעט כולם והועברו בסירות דיג מדנמרק לשוודיה, אבל לא מצפון יוטלנד שספק אם התגורר בה אי פעם אפילו יהודי אחד, לא על מימיו הסוערים של הקתגט, שהוא ממש ים גדול וסוער בין דנמרק לשוודיה, אלא על פני מיצר המים הצר שמפריד בין קופנהאגן שבחוף הדרום מזרחי, החוף הבלטי  של דנמרק לבין החוף השוודי הסמוך לו מאד. המיצר הצר הזה שמשני צדיו שוודיה ודנמרק כמעט נושקות זו לזו, הוא זה שאיפשר את הצלחת המבצע הזה, כמו גם העובדה שרוב יהודי דנמרק גרו בקופנהאגן ובסביבתה, ומספרם לא עלה בהרבה על שבעת אלפים נפש. העם הדני ראוי לכל ההוקרה על המבצע המרשים והיפה והאמיץ הזה. ובכל זאת היו לא מעט דנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, לא רבים כמו בנורווגיה, אבל היו. הצורך להמציא סיפורים על הצלת יהודים במקום שלא היה לו כל קשר למבצע הצלתם של יהודי דנמרק, מהסיבה הפשוטה שהוא המקום הכי רחוק בדנמרק משוודיה ולא היתה בו קהילה יהודית אף פעם, וספק רב אם היו בו יהודים בודדים כלשהם, ואם היו כאלה שברחו לשוודיה ספק רב אם היו חוזרים לחיות במקום עני וקטן שרבים מתושביו שיתפו פעולה עם הנאצים, ולו גם בעל כורחם. ומי שבאמת סבל מהגסטאפו, לא היה אומר לילדיו שהם לא יכולים לדעת מה היה באותם ימים בגרמניה, אלא היה מספר להם את האמת, כפי שידע אותה בעצמו.

הסיפורים האלה על איך היינו במחתרת נגד הנאצים כל כך נפוצים באירופה, לא רק בגרמניה שבקושי היתה בה התנגדות קלושה לנאצים, אלא גם בכל המדינות האחרות באירופה, ותמיד עולים לי על העצבים, כי זה משהו אחר להמציא ילדה חזקה במיוחד שיכולה לצלול בים ולהציל גבר טובע או דברים כאלה, מאשר להמציא עבר מחתרתי להורים שלך, שבמקרה הטוב לא שיתפו  פעולה עם הנאצים, שגם זה לא מעט. זאת איננה המצאה ספרותית אלא שכתוב אפולוגטי של העבר, שזו תופעה דוחה. הסיפורים האלה מאד מאד נפוצים, וכשקוראים ספרות אירופית של הדור שאחרי המלחמה, מתברר שכולם היו במחתרת: כולם הצילו יהודים ונאבקו בחיילים הנאצים. רק צבי ינאי שמספר בספרו הנפלא "שלך סנדרו" על הימים הנוראים שבהם הסתתר עם אמו ואחיותיו באיטליה בזהות נוצרית מזויפת, מספר איך הלך לנוער הפשיסטי. אבל בטח הוא היה שם לבדו, כי כל האיטלקים היו באותו זמן במחתרת.

כעת קראתי שתירגמו לגרמנית את ספרו הראשון של פטרסון. אולי אקרא גם אותו. הסיפורים שלו על משפחתו ועל עצמו מאד מסקרנים אותי. אמו היתה ילדה שגזלו ממנה את עתידה, הוריה מנעו ממנה להמשיך בלימודיה בגימנסיה, למרות שהיתה תלמידה מצטיינת, והיא הלכה והידרדרה, נדדה והסתבכה עם גברים והרתה מחוץ לנישואין, ולבסוף, אחרי שגירשו אותה מהבית והיא מצאה מקלט אצל זרים, נישאה לפועל נורווגי פשוט, מבוגר ממנה בלא מעט שנים, וחיה חיים מאד קשים. בנה הבכור לא היה כנראה בנו של בעלה, והכל חשדו במספר, שהוא בנה השני, שאף הוא איננו בנו של בעלה, למרות שהיה דומה מאד לאביו. יש בספרים של פטרסון כל כך הרבה סיפורים מעניינים ששאובים מהחיים האמיתיים, ואם לא קרו באמת עדיין יכלו בהחלט לקרות, אבל הוא ממציא סיפורים על יהודים ומחתרת ונאצים שלא היו ולא נבראו, ואני לא חושבת שמשפחתו היתה במיוחד נאצית, אבל אינני מאמינה שהיתה אנטי-נאצית, אני מניחה שהוריו והורי הוריו פשוט השתדלו לא להסתבך עם רשויות הכיבוש הנאצי, בוודאי כשאלה הפכו למימשל צבאי שיורה באזרחים שלא מצייתים. אני מעריכה שהם לא עשו שום דבר מיוחד, שככה מתנהגים רוב האנשים. אין לי שום טענות אליו או להוריו, רק שלא ימציאו בבקשה שקרים, ושיעזבו בשקט את היהודים. נקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים – זה ביטוי מהברית החדשה שנרמז בספר ומבקרת אחת לא הבינה את משמעותו – ונקל להמציא סיפורי גבורה מאשר לתעד את עליבות ונקלות החיים האנושיים.