עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.

כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]

כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.

גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.

היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.

לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   

     

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.   

נאום מכס ברוד בפתיחת תערוכת קפקא בפראג 1964

בקיץ 1964 הוזמן מכס ברוד לפתיחת תערוכת פרנץ קפקא בפראג, אירוע שסימל מיפנה מסוים ביחס, הן לפרנץ קפקא שהוחרם בגוש הסובייטי, מאחר ש"המשפט" שלו נקרא כמשל על משפטי סטלין, והן למדינת ישראל. אולי גם היתה זו סנונית שהקדימה את האביב של פראג. מגמות אלו נבלמו כמובן לשנים רבות עם ניתוק היחסים בעקבות מלחמת ששת הימים והדיכוי האכזרי של האביב הצ'כוסלובקי בידי הסובייטים באוגוסט 1968, שחודשים ספורים אחריו, בדצמבר 1968, הלך מכס ברוד לעולמו, אולי לא בלי קשר בין שני האירועים. אנשי משרד החוץ ליוו את מכס ברוד בפראג וסייעו לו בביקורו, שבו תלו תקוות רבות לשיפור היחסים בין המדינות, ובתיק משרד החוץ העוסק בביקור ששמור בגנזך המדינה, נשמר בכתב ידו של ברוד גם נאומו בשפה הצ'כית בפתיחת תערוכת קפקא, וגם תרגום לגרמנית שהתקין בעצמו לנאום. אני מביאה כאן תרגום עברי לדבריו של ברוד שהתקנתי מתרגומו לגרמנית. גם אם תיאורו את קפקא נוטה להיות אידילי, מצאתי את זיכרונותיו ממקורות ההשראה היהודיים של קפקא מעניינים ומרגשים.

(נשאתי את הנאום ב-23 ביוני בשפה הצ'כית. היום, ה-6 ביולי, תירגמתי אותו לגרמנית.)

"הבשלה", כך נקראת סימפוניה נפלאה של ידידי הגדול יוזף סוּק, ולו נשאלתי, איזו כותרת הייתי רוצה לבחור לביוגרפיה של פרנץ קפקא, הייתי בוחר באותו שם: "הבשלה".

פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר ועבודת חייו לא נשלמה. הוא חי חיים שהיו מלאים בחיפוש מתמיד, חיים של כיסופים אינסופיים. מה היה הדבר, מה הוא בעצם חיפש? לפי דעתי הוא חיפש במשך כל חייו דבר אחד: את טוהר הנפש. את הטוהר המוחלט, הבלתי מותנה, הלא-אנוכי. טוהר, משמעותו: צדק, צדק חברתי כלפי הזולת, כלפי כל אדם. וצדק גם כלפי העולם המטפיזי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר איוב. כבן אמיתי של העיר פראג היה קפקא מושרש היטב באדמתה של פראג. נפש הפייטן שלו נשבתה בקסמם של פראג העתיקה ותושביה. כבן אמיתי של פראג היו לו שורשים בתרבות הצ'כית והגרמנית, ובאותה מידה היו לו שורשים בתרבות היהודית עתיקת היומין. הוא הפך מודע ליהדותו בגיל צעיר ועסק בהתרגשות רבה בידע העתיק של התורה היהודית. באתיקה של התורה היהודית, במסורת היהודית, הוא מצא את הדרך למה שחיפש. עוד היום אני נזכר בדיוק איך הוא קרא לפני – זה היה בערב בפינת כיכר העיר העתיקה וסמטת לנגה – מתוך אנתולוגיה של התלמוד [ספר האגדה?] את מלות רבנו מימי הרומאים שמעון בר-יוחאי. את המלים הבאות: "הואיל ואיתרחיש ניסא, איזיל אתקין מילתא [הואיל וקרה נס, אלך ואעשה דבר מה]." בדיוק הסינתזה הזאת היתה תמיד אופיינית לקפקא, הסינתזה בין ריאליזם לפלא, לפנטסיה, עם היצירתיות העשירה והמשחקית של רוחו, שעבדה ועבדה בלי הרף, עד שהמחלה הזדונית שבתה והרסה אותו. מקרה טרגי, ואם מותר לומר כך, אירוני. כי המחלה הזו ניתנת לריפוי כיום. לו החזיק פרנץ מעמד רק עוד כמה שנים, יכולנו לראותו עוד היום בינינו. ואיזו תופעה ידידותית יכול היה קפקא להיות לו חי בינינו, בשיא יכולתו, יכולותיו הכמעט על אנושיות, ידענותו ואהבתו הלוהטת!

אכן דיברתי על אירוניה. אירוניה, הומור, פרדוקס, תכונות שמאפיינות את אמנותו, את האינדיווידואליות היחידה במינה שלו. אבל הוא גם היה איש שמח, אהב את החיים, את המבדח, את הקידמה, ולכן גם את בנייתה מחדש של המולדת העתיקה ישראל. הרשו לי בהזדמנות זו הערה קטנה: אני מאד שמח שיצירתו של קפקא זוכה כיום להערכה רבה ולהכרה בעיר מולדתו. אבל אינני שמח על כך שפרשנות מסוימת, לא רק כאן, אלא גם בארצות אחרות, למשל הפרשנות המגוחכת של הפרופסור האמריקני ויינברג [קורט ויינברג] רוצה להפוך את קפקא לדקאדנט, רומנטיקן מיואש שיחסו לעולם שלילי, כדוגמת אדגר אלן פו – הפרשנות הזו רואה בו חלשלוש שבורח מן החיים, מין רוח רפאים מרתקת. פרנץ, שיותר מעשרים שנה היה חברי הטוב ביותר, שכאשר היה בפראג נפגשתי איתו כמעט מדי יום, לעתים קרובות גם פעמיים ביום – פרנץ הזה היה מלא חיים, פעיל ביותר, אדם חיובי. הוא התעניין בכל, גם בספורט, בתיאטרון, בקולנוע, בחיות, בקרקס וכיו"ב. הוא אהב את פראג ואת חיי האמנות פה, וגם את חיי העם הפשוט. הוא עצמו היה על פי תחושתו אדם פשוט, למרות שהאינטלקט שלו פעל בדרכים המסובכות ביותר ולעתים קרובות גם בדרכים לבירינטיות, חידתיות. חברי הטוב והבלתי נשכח גיאורג מרדכי לנגר, מחבר הספר האלמותי "תשעה שערים", לימד אותו, (כמו גם אותי), את השפה העברית, את מנהגי עולם החסידות, ומן התורה הזו נובע יחס ישיר לאותו חיפוש נצחי של צדק שאנו מוצאים אצל קפקא, כמו גם אצל פרנטישק לנגר, אחיו של גיאורג, במחזהו "פריפריה". עולמו של קפקא רחב ידיים, ואנו עומדים רק בראשית הכרתו. הוא היה נביא. בנפשו הרגישה הוא חזה מראש את הטרור של חיות הטרף הנאציות. צל העתיד האומלל הזה, שהוא עצמו כבר לא חוה, שרוי במלאנכוליה של הרומנים שלו "המשפט" ו"הטירה". ועם זאת היתה לו אמונה בלתי מעורערת בשלום בין כל בני האדם ובקידמה של המין האנושי. אם מציירים את דיוקנו האציל, הוא היה אדם למופת, אחד מאותם גדולי רוח שלעתים רחוקות מופיעים בינינו ועם זאת, ובכך ארצה לסיים, הוא היה כה עני, כה עניו. בענוותו הוא ציטט לעתים קרובות אימרה של רבי טרפון מ"פרקי אבות": "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". וכך היה – על כך אני יכול להישבע – כשהיה מדובר במשהו גדול וטוב, קפקא מעולם לא פטר את עצמו מן המלאכה – anima candida, נפש טהורה.      

אופיה של מפלגת חד"ש

לניתוח של נועם יורן במאמרו הבוקר ב"הארץ" על האימה שזורעת ביריונות ימנית על אנשי השמאל אני מסכימה בהחלט. גם אני כתבתי כאן (אינכם אוהבים אדום?) על הקושי שלי עם טענתה של שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה שמאל - אני מאד מקוה שהיא דוקא כן שמאל, ונדמה לי שרובם המכריע של המועמדים ברשימה, שהרכבה משמח אותי מאד, בהחלט מזהים את עצמם כאנשי שמאל. אבל טענתו של יורן שמי שרואה את עצמו כשמאלני חייב להצביע למפלגת חד"ש מקוממת בעיניי, ובמיוחד מקוממת הצגתו את חד"ש כמפלגה שהמאפיין היחיד והעיקרי שלה הוא היותה מפלגה משותפת ליהודים וערבים. ממי שדורש בהירות אידיאולוגית, דרישה שאני מזדהה עימה, אני מצפה שלא להעלים את העובדה שחד"ש היא ביסודה מפלגה קומוניסטית, גלגולה של מפלגת רק"ח, רשימה קומוניסטית חדשה, שאכן פתחה את שעריה בפני תנועות נוספות המזדהות עם מצעה, אבל היא עדיין מפלגה קומוניסטית בעיקרה. חברת הכנסת המוערכת לשעבר תמר גוז'נסקי תמיד הדגישה שהיא מאמינה בקומוניזם. את עוולות הקומוניזם ופשעיו היא ייחסה לאנשים שעיוותו לדעתה את הקומוניזם ולא לקומוניזם עצמו, שבו המשיכה להאמין. זו עמדה שאני מכבדת מאד גם אם אינני מסכימה איתה כלל – לדעתי עוולות הקומוניזם ופשעיו מקורם באידיאולוגיה הלא-דמוקרטית והאלימה שלו, אבל אנשים זכאים להמשיך ולהאמין בקומוניזם ובדרישה שלו לשיוויון ולכיבוד זכויותיהם של האנשים העובדים, ובלבד שיהיו כנים לגבי השקפותיהם כאשר הם מבקשים את תמיכת הציבור. מצעה של חד"ש הוא מצע יפה ומכובד מאד, ואני יכולה לחתום על חלקים גדולים ממנו, אבל עידוד הצבעה לחד"ש מבלי להזכיר את זהותה הקומוניסטית איננו שונה מהסתרת זהותה השמאלנית של מפלגת העבודה. יתרה מכך, בעוד שמפלגת העבודה מסתירה עבר שמאלני מפואר רק מפחד התעמולה הימנית, הסתרת או טישטוש זהותה הקומוניסטית של חד"ש נועדו גם להסתיר עבר מוכתם בתמיכה נלהבת בדיקטטורה הסובייטית ופשעיה, שהגיעה לשפל המדרגה בהתגייסותם של אנשי רק"ח לתמוך בפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968, כדי לחנוק את האביב של פראג בשרשראות הטנקים של מדינות ברית-ורשה. זה קרה מזמן, אבל אנשים כמוני שעדיין זוכרים בבהירות רבה את הבוקר ההוא, ואת קולו של איש רק"ח שמסביר ברדיו שהטנקים באו רק כדי לעזור לצ'כוסלובקיה, מתקשים לשכוח ולסלוח. להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה, חזר ואמר אבי בתדהמה, להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה. באותם ימים לא שכחו עדיין. לא שכחו את פשעי הנאצים ולא שרו שירי תהילה לברלין, ואיש לא חלם שילדיו ירדו לגרמניה לחיות בקרב עם הרוצחים, ולא בילבלו בין הרוצחים לבין הקורבנות, ולא שכחו שצ'כוסלובקיה היא אחות ובת-ברית, וגרמניה היא ארצם של הרוצחים, ולא שכחו את פשעיהם של סטלין ושל ברז'נייב, ועד היום לא שוכחים. לא שוכחים גם את יחסה של חד"ש לארצות-הברית, בלשונה "האימפריאליזם האמריקני", בעוד מושא ההערצה שלה ברית-המועצות מטילה את חיתיתה על מדינות ברית-ורשה, יחס שהגיע עד אבסורד בהתנגדותה של חד"ש להסכם השלום עם מצרים, מכיוון שנעשה בתמיכתה ובתיווכה של ארצות-הברית. אכן יש הבדלים עמוקים בין חד"ש לבין מפלגת העבודה, שאכן מייצגת קודם כל את הציבור היהודי, למשל את נטיית הלב של הציבור היהודי ברובו המכריע לארצות-הברית ולא לרוסיה, למשל את הסירוב לראות בגילה ונוה-יעקב התנחלויות שיש לפנות, למשל את הצורך לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל ולטפח את הלשון העברית והתרבות היהודית, כמובן תוך הכרה וכבוד כלפי שפתו ותרבותו של הלאום הערבי-פלשתיני החי במדינת ישראל, אבל גם תוך הכרה בכך שאי אפשר לצפות לזהות מוחלטת בהשקפות ובמטרות בין יהודים וערבים, וששום צד איננו צריך לוותר על עצמו ועל זהותו הייחודית, וכמובן תוך הכרה בכך שלעמים שונים יש זהויות לאומיות שונות שיש להן השלכות מרחיקות לכת, ולכן אינטרסים מעמדיים משותפים קיימים, אבל אינם חזות הכל, כפי שגרסו הקומוניסטים ועדיין גורסים. למפלגות יש עבר, והעבר הזה חשוב, כי העבר תמיד ממשיך ללוות אותנו, לטוב ולרע. כמובן שמותר לאנשים צעירים לראות דברים באור אחר מכפי שהמבוגרים רואים אותם וזה טבע העולם, שדורות חדשים רואים אחרת דברים, אבל התעלמות גמורה מהעבר היא סוג של שקר עצמי, שהופך עם הזמן גם לשקר כלפי אחרים.

שני כלבים ששמם ברוטוס

לרות בונדי היקרה בתודה ובהוקרה

בבוקר יום הכיפורים חשתי בעירפול חושים קל והבנתי שקריאה מעמיקה לא תצלח וביקשתי לי חומר קריאה קליל יותר, שלפחות יסיח את דעתי מלפתן השזיפים הקריר ועוגת הדבש החמימה שהמתינו לי מבוישים לשעת שבירת הצום, והעסיקו בעוונותיי את מחשבותיי במשך יום הכיפורים כולו. בירה ומצבי רוח משתנים, מבחר הסיפור הצ'כי, בחרה ותירגמה רות בונדי (חרגול, עם עובד, מארס 2012), שקניתי בשבוע הספר האחרון, נשמע כמו הבחירה המושלמת, מה גם שנכללו בו סיפורים משעשעים מאד של יאן נרודה וירוסלאב האשק, וסיפור סוחף של בוהומיל הראבאל על פסיכיאטרית דיכאונית שמתאהבת בפורץ אלגנטי. אבל ככל שהתקדמתי בקריאת אוסף הסיפורים הצנוע, שרות בונדי הקפידה להקדים לכל אחד מהם הקדמה קצרה על הסופר בכתיבה מאד אישית, התברר לי שמדובר באוסף סיפורים שוברי לב, חלקם נוראים ממש, שעומדים בצל גורלם של יהודי צ'כיה וכמובן גם הצ'כים האחרים במאה העשרים, תחת אימת הנאציזם, ותחת הטרור הקומוניסטי שלא חס גם על מי שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים. כאלה הם סיפוריהם המבריקים "הריאקציונר כהן" של יוזף שקבורצקי ו"הזימון" של איוון קראוס הכלולים בקובץ, שמאחר שהם כה קצרים אינני רוצה לגלות מהם דבר, פשוט תקראו, ותמצאו את עצמכם צוחקים מאד מתוך זוועה ואימה, מוזר ככל שהדבר נשמע. אני רציתי לספר כאן על סיפורו של לודוויק אשכנזי "ברוטוס", שאינני יודעת אם מבחינה ספרותית הוא סיפור טוב כל כך, כי הוא סיפור מאד צפוי, לפחות מרגע שהכלב ברוטוס מגיע לביתה של אדוניתו המכונה נעימה כשבפיו הוא נושא עבורה את סל המצרכים העלובים, שתי לחמניות, שלוש סיגריות וסלק רקוב למחצה, ומוצא אותה בוכה, כשעל שולחנה מונח הצו של שלטונות הכיבוש הנאצים כדלהלן:

בהוראת ממלא המקום של נציב בוהמיה ומוראביה נאסר על כל מי שלא הצליח עד כה להוכיח את מוצאו הארי להחזיק חיות בית: בייחוד כלבים, בני גזע טהור וגם בני תערובת כאחד, חתולים (וגם חתולות), וכן קופים, ארנבים, חזירי ים, אוגרים, עכברים לבנים ויונקים אחרים, וגם בעלי כנף כגון תרנגולות, יונים ושאר עופות בית, וכן תוכיים, כנריות, ושאר ציפורים, וכן דגים, דגי אקוואריום וגם אחרים, וכן נחשים, לטאות, צבים וזוחלים אחרים.

את בעלי החיים הנ"ל יש למסור בימים 18, 19, 20, 22 בחודש זה לתחנת ההסגר המרכזית בפראג – טרויה כנגד קבלה.

צו זה עונה על הדרישות הספונטניות וההמוניות של אגודות צער בעלי-חיים ושאר הציבור שזה זמן רב תבעו, ובצדק, לשים קץ לשחיטה הפולחנית של יצורים חסרי ישע, וכן לסדיזם, מעשי סדום ושאר העינויים.

על החתום: ק. ה. פרנק, ד"ר דיוניסוס קוזה-פיליפובסקי 

אינני יודעת אם זהו צו נאצי אותנטי – לא הצלחתי לברר זאת. בספרה של לני יחיל על השואה לא מצאתי שום התייחסות לבעלי חיים, והאסוציאציה שהצו העלה בדימיוני היא לספרו המזעזע של אלכסנדר טישמה "ספר על בלאם" (עם עובד, 2003, בתרגום דינה קטן בן-ציון), שמספר על שואת יהודי נוביסאד בסרביה, שם הוא מתאר כלבים שרצים אחר בעליהם המגורשים שנמנע מהם לקחתם עמהם. בכל אופן לשון הצו אופיינית מאד לנאצים, וגם לגרמניה של ימינו, אם חושבים למשל על המונחים שבהם משתמשים מתנגדי ברית-המילה בגרמניה, גם הפירוט הרב של מיני בעלי החיים מאד אופייני לנאצים וכמובן גם לגרמניה של ימינו.

אינני יודעת אם זה סיפור טוב במיוחד, כי מרגע שהכלב ברוטוס מגיע הביתה עם הסל ומוצא את אדוניתו האהובה המכונה נעימה בוכה עם הצו על השולחן, הכל מאד צפוי ואפשר כל הזמן לנחש מה יקרה הלאה, ובכל זאת אין זה מפחית דבר מהאימה ושברון-הלב שגורם הסיפור הזה, שרק בעלי כלבים יכולים להבין מה פירוש שנלקח ממך הכלב. ובסיפור – מאד צפוי כפי שאמרתי, נלקח הכלב ברוטוס למחנה ריכוז ומאולף להתנפל על אסירים יהודים, עד שהוא פוגש שוב את אדוניתו המובאת לשם ומזהה אותה. ידעתי כל הזמן שזה מה שיקרה בסיפור, כמעט פחדתי להמשיך לקרוא, אבל בכל זאת קראתי וחשבתי איך סיפור שנראה צפוי מכדי לעורר אמון יכול לשבור את הלב יותר מהרבה סיפורים שהם בטוח אמיתיים.

ואז מתוך עירפול החושים של הצום נזכרתי שקראתי יומיים קודם משהו דומה על כלב ברוטוס, הייתי צריכה לחשוב כמה דקות כדי להיזכר בבירור. היה זה שירו של היינריך היינה, Der Tugendhafte Hund, "הכלב המוסרי", שלא היה לי נעים לקרוא אותו ובכלל לא התחשק לי לתרגם אותו לפני שקראתי את הסיפור "ברוטוס" של לודוויק אשכנזי, ואחרי שקראתי את הסיפור הזה שכבר איננו יוצא מלבי, הרגשתי שאני חייבת לתרגם את שירו של היינה, כי אשכנזי בוודאי התכתב בסיפורו עם השיר הזה, כי אכן סיפורו "ברוטוס" הוא סיפור מוסר שאיננו מספר כמובן על כלבים אלא על בני אדם, ושניהם, גם היינה וגם אשכנזי, דיברו בעצם על בני אדם, שהם רק בני אדם, ולפעמים גם זה לא:

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי

הַפּוּדֶל שֶׁבְּרוּטוּס שְׁמוֹ,

וְהַשֵּׁם הַיָּפֶה אָכֵן הוֹלְמוֹ,

נוֹדָע בָּאָרֶץ כֻּלָּה

כְּטוֹב שֵׂכֶל וּכְלִיל הַמַּעֲלָה.

הוּא הָיָה מוֹפֵת לְמוּסָרִיוּת

לְאֹרֶךְ-רוּחַ וּצְנִיעוּת,

וּשְׁבָחִים וְהִלּוּלִים שָׂבַע

כְּנָתָן הַחָכָם עַל אַרְבַּע.

בֶּאֱמֶת הוּא הָיָה כֶּלֶב אוֹצָר

נֶפֶשׁ יָפָה, נֶאֱמָן וְיָשָׁר!

בְּעָלָיו רָחַשׁ לוֹ אֵמוּן כֹּה רַב

שֶׁשְׁלָחוֹ אֲפִילוּ אֶל הַקַּצָּב.

הַכֶּלֶב הָאָצִיל בְּפִיו אָחַז

סַל שֶׁבּוֹ הַקַּצָּב אָרַז

בְּשַׂר בָּקָר, בְּשַׂר כֶּבֶשׂ וְגַם בְּשַׂר חֲזִיר

קְצוּצִים יָפֶה וַאֲרוּזִים.

רֵיחַ הַשֻּׁמָּן מְשַׁגֵּעַ

אַךְ בְּרוּטוּס גַּם בְּעֶצֶם אֵינֶנּוּ נוֹגֵעַ

בְּשַׁלְוָה סְטוֹאִית וּבִטָּחוֹן בִּלְתִי מְעֻרְעָר

נוֹשֵׂא הוּא הַבַּיְתָה אֶת מִטְעָנוֹ הַיָּקָר.

אַךְ בֵּין הַכְּלָבִים נִמְצְאוּ לָרֹב

גַּם הָמוֹן כַּלְבֵי רְחוֹב –

כְּמוֹ בֵּינֵינוּ – חֶלְאוֹת,

גַּנָּבֵי יוֹם, צָרֵי-עַיִן, מֻכֵּי-תְּלָאוֹת,

בַּמּוּסָר אֵין מוֹצְאִים הֵם שׁוּם הֲנָאָה

מַשְׁחִיתִים יְמֵיהֶם בִּזְלִילָה וּסְבִיאָה!

אוֹתָם זֵדִים עָשׂוּ יָד אַחַת

נֶגֶד בְּרוּטוּס הָאַמִּיץ לְלֹא חַת,

עִם סַלּוֹ בְּפִיו, מִבְּלִי לִסְטוֹת

נֶאֱמָן לְחוֹבָתוֹ.

וְיוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר שָׁב

עִם סַלּוֹ מִן הַקַּצָּב

הִתְנַפְּלוּ עָלָיו פִּתְאֹם

כָּל הַחַיּוֹת לְאוֹר הַיּוֹם.

חָטְפוּ מִמֶּנוּ אֶת סַל הַבָּשָׂר

הַנְּתָחִים הַטּוֹבִים נָפְלוּ לְעָפָר

וְכָל הָעֵדָה הָרְעֵבָה

הִתְנַפְּלָה עַל שְׁלָלָה בְּתַאֲוָה.

בְּרוּטוּס צָפָה בַּמַחֲזֶה תְּחִילָה

בְּשַׁלְוָה פִילוֹסוֹפִית גְּדוֹלָה

אֲבָל כְּשֶׁרָאָה נְתָחִים יָפִים

שֶׁכָּל הַכְּלָבִים זוֹלְלִים וְטוֹרְפִים,

אַף הוּא אֶת חֶלְקוׁ בַּסְּעוּדָה נָטַל

וְשׁוֹק טָלֶה בְּעַצְמוֹ זָלַל.

מוּסַר הַשְׂכֵּל

גַּם אַתָּה בְּרוּטוּס, גַּם אַתָּה זוֹלֵל?

כָּךְ אִישׁ הַמּוּסָר בְּצַעַר קוֹבֵל.

כֵּן, דֻּגְמָה רָעָה יְכוֹלָה לְקַלְקֵל

אֶת כָּל הַיּוֹנְקִים שֶׁבַּתֵּבֵל

הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי לְהַלֵּל

אֵינֶנּוּ מֻשְׁלָם – גַּם הוּא זוֹלֵל.

וחשבתי הרבה על כך שבכל זאת אני מאמינה בכלבים יותר מאשר בבני אדם, ושאולי זה גם מה שלודוויק אשכנזי רצה בעצם לומר.