התחנה המרכזית וירושת סבי

הרבה פעמים קורה שאני קוראת משהו בעיתון שבכלל לא קשור ופתאם מתבהר לי איזה עניין שנוגע לירושת אבי כאילו האיר עליו זרקור, ונוספת לי עוד משבצת לחידת הירושה הזו, שאולי תתבהר לי בתכלית אי פעם אבל אולי גם תישאר סתומה לעד. עכשיו כשקראתי את כתבותיו של חגי עמית ב"דה מרקר" על פסק הדין של השופט בנימין ארנון בעניינה של התחנה המרכזית בתל-אביב, שקובי מיימון, בעל השליטה בחברות שפעלו לרכישת התחנה וחובותיה, דירדר את מצבה בכוונה, כדי לרכוש אותה בזול, לטובת עצמו ולרעת הציבור, נזכרתי בירושת סבי, אבי אבי, במגרש שלו בבנימינה בפינת הרחובות הכרמל והזית, שבימי חייו של סבי היה פינת חמד. הבית היפהפה שנבנה בשנת 1933 עם המרצפות הצבעוניות והמרפסת הקדמית הפתוחה שאבי בנעוריו אהב לשבת בה בלילות הקיץ ולקרוא, וסביבה גידל סבי גינת פרחים שתמיד פרחו לפחות חלקם, והוא היה קוטף מהם לקשט את הבית והם היו צומחים מחדש, והמאפיה של סבי, שלפניה עמד עץ תות מניב שאחי אהב לטפס על ענפיו ולאכול תותים בלי סוף, והשטח שבין המאפיה והבית שבו גידל סבי עצי פרי וגינת ירקות, כל המקום הפורח הזה בפינת הרחובות הכרמל והזית, כשבאתי עם בתי ניצן לראות אותו אחרי שקרובי המשפחה תבעו אותנו, כי למרות כל איומיהם סירבנו לתת להם מכתב ויתור על חלקו של אבי בנכס שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ראיתי שכל הצמחיה שסבי טיפח נעלמה כולה, וכל החצר הענקית היתה שוממת, רק אדמה וחול, לא פרחים ולא עצים ולא פירות ולא ירקות, אפילו עץ התות שלפני המאפיה נעלם, ושבילי האבנים היפים שהניח סבי שקעו בקרקע החולית ונעלמו, ומעליהם הניחו קרשים מכוערים כדי שאפשר יהיה להיכנס לבית בימות הגשמים, ואפילו חיבורי החשמל בקיר המאפיה נראו קרועים ומסוכנים, הכל נראה מוזנח עד כאב, וחשבתי מיד איך הנאמנים הלא נאמנים של ירושת סבי ואבי לא השקיעו כלום ולא שימרו כלום, רק מצצו מהמקום הזה כסף ונתנו לו להיהרס – בנותי שהיו אמורות לקבל את שכר הדירה מהבית והמאפיה שגם היא הושכרה למגורים מעולם לא קיבלו סכומים של ממש. רק לפעמים היתה אמי מניחה לכל אחת מהן בידה מאה שקל ואומרת בקול נוטף נופת צופים: "זה השכר דירה שלכן, תשימו אותו בבנק", ואמרתי לה שסכום כזה אפשר לשים בכיס, לא צריך חשבון בבנק בשביל זה. ואז כשהם תבעו אותנו והציעו את הנכסים במין מכירה פומבית שבה כביכול הוצעו להם סכומים נמוכים באופן משמעותי מהערכת השמאי, הבנו שהם מנסים לקנות את הנכס לעצמם, ומאחר שלא הצליחו להביא אותנו באיומיהם לוותר על חלקן של בנותי בנכס, הם מנסים להוריד את ערך הנכס כולו כדי לרכוש את חלקנו במחיר הנמוך ביותר, ולהרוויח ממון רב מבנייה עליו. כבר בזמן אמיתי היינו משוכנעות שהקונים כביכול הם אנשי קש של קרובי המשפחה המאיימים עלינו, אבל לא יכולנו להוכיח שמדובר ברמאות, ורק התעקשנו בבית המשפט להתנגד לעיסקה עד שנאלצו להעלות את המחיר לסכום קרוב הרבה יותר להערכת השמאי, אבל כעת דוקא כשקראתי על קובי מיימון שדירדר את מצב התחנה המרכזית והניח לה להפוך למבוך אפלולי של זוהמה וסמים ופשע שפחד לעבור בו, כדי לרכוש אותה בזול, פתאום הצטיירה למולי החצר המוזנחת עד בכי בפינת הרחובות הכרמל והזית בבנימינה, בין שפעת הוילות עם המדשאות והפסלים שצמחו שם בעשרות השנים האחרונות במקום בתי המושבה הצנועים עם הלולים והאורוות. מגרש של דונם וחצי שיכול היה להיות פינת חמד והוזנח כל כך על ידי הקרובים הכל כך עשירים שרצו לגזול את ירושת בנותי שנתן להן אבי, כי גידלתי אותן לבדי ומאביהן לא יכולנו לצפות לדבר. פתאם ראיתי לנגד עיני את השבילים השקועים בחול, את הקרשים המכוערים שהונחו עליהם, את חוטי החשמל הקרועים המשתלשלים החשופים מקיר המאפיה שהושכרה למגורים, ופתאם הכל הצטייר בדמיוני כמו כתב אשמה, כמו הרשעה מפורשת, שלא סתם הזניחו מתוך קמצנות וחמדנות כפי שחשבתי, אלא בזדון, בכוונה הזניחו, כדי להוריד את ערך הנכס למינימום, כדי לקנות אותו לעצמם במחיר מינימום ולקפח את חלקן של בנותי. מאז עבר כמעט עשור וקרו דברים כה רבים. בנותי זכו לקבל בסופו של דבר את חלקן, ובתי הבכורה שרון שנאלצה לייצג אותנו בעצמה אחרי שפיטרנו את עורכת הדין שלנו, כי היו לנו די סיבות לחשוד בה שקרובינו שיחדו אותה לסייע להם נגדנו, כבר הפכה בעצמה לעורכת דין, ומייצגת אנשים אחרים שהעשירים מנסים לעשוק, כמנהג העשירים. באותו ביקור עצוב והכרחי, שבסופו של דבר לא עשינו בו שימוש מיטבי, לא הצגנו את ההזנחה הפושעת בפני בית המשפט ולא טענו שהנכס דורדר בכוונה כדי לרכוש אותו מאיתנו במחיר רצפה, רק התנגדנו והתנגדנו עד שנאלצו להעלות את המחיר ולקרבו להערכת השמאי, ואולי ממילא לא היינו מצליחות להגיע ליותר מזה, כבר באותו ביקור אמרתי לבתי ניצן שלא אשוב יותר לבנימינה בחיים, ולכן אינני יודעת מה עשו הקרובים באותו מגרש שאני משוכנעת שקנו באמצעות אנשי קש עבור עצמם. מן הסתם בנו בו בניין מפואר או כמה בניינים ושלשלו לכיסם ממון רב, שאותו יקחו איתם מן הסתם אל הקבר. אילו הייתי עשירה הייתי משמרת את הבית שסבי בנה לדורות הבאים, ומשכירה אותו לאנשים הגונים שאוהבים ומעריכים בתים ישנים, אבל אינני עשירה כמו קרובי החמדנים, שעשו מן הסתם הרבה כסף מאותו המגרש, הרבה כסף שלא קנה להם לא אהבה ולא שמחת חיים.  

התיק של אבא

לפני חודש כתבתי כאן על הסיפור שהטיל צל על חיינו – חברותו של אבי בצעירותו ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" שרדפה אותו מאוחר יותר כשהתמנה לשופט. כשכתבתי את הדברים הייתי די מיואשת מהקושי להגיע למסמכים וחשתי שהגעתי למבוי סתום. אבל מאז נודעו לי דברים רבים: אנשים טובים שלחו אותי לארכיון ההגנה, שם נמצאים תיקים של משטרת המנדט הבריטי ושל הש"י, שירות הידיעות של אירגון ההגנה שהפך לימים לשירות הביטחון של מדינת ישראל. שם סייעו לי למצוא מסמכים רבים הנוגעים לאיגוד הקומוניסטים העבריים, שנקרא גם "האיגוד הקומוניסטי החינוכי", וגם צילום תיק של הש"י שיוחד לאבי, ובו שלושה רישומים. המוקדם ביותר מתאריך 30.5.46:

הנדון: יוסף מרגלית

הנ"ל תלמיד באוניברסיטה (ערבית, פילוסופיה) היה חבר "אחדות" בבנימינה והוצא עקב אי מלוי חובת שירות. השנה נתקבל שנית כחבר בי-ם.

השתייך לפני 6 חדשים ל"תנועה לאחדות העבודה". לפני 3 חודשים ל"השומר הצעיר" ועתה חבר פעיל ב"אגוד הקומוניסטי החינוכי".

הערת יחיאל: ישנה דעה כי החשד האחרון אינו מבוסס. אנו ממשיכים לברר.

אחי אמר ש"אחדות" הוא כינוי נוסף לאיגוד הקומוניסטים העבריים וזה היה גם שם עיתונם שבו פירסם אבי מאמרים.

הרישום הנוסף בתיק הוא מתאריך ה-3.6.46 כדלהלן:

הנידון: יוסף מרגלית

תמצית החומר: בחיפוש שנערך אצל יגאל וגנר (עקב מציאת שמו בחומר הקומוניסטי שנמצא בחיפוש אצל יעקב ליברמן) נמצאה רשימת שמות ושמו של הנדון מופיע בה. (ראה שוטף מס' 22). כנראה שימש חדרו של י. ו. כארכיון האגוד הקומוניסטי החנוכי מלבד לספריה הקומוניסטית.

יגאל וגנר היה ידידו של אבי שנים רבות. בילדותי נסענו לבקרו במכללת "אורנים", שם לימד והתגורר, ונודע כאחד מראשי "חוג אורנים", חוג פוליטי שטיפח תיאוריות מפוקפקות משהו על הדרך שבה פועל העולם הפוליטי והכלכלי, דרך חשיבה מרקסיסטית ביסודה, אבל מושפעת גם מרעיונות  אחרים. כעת אני יודעת שהוא ואבי הכירו כבר בימי לימודיהם בירושלים. כביכול ידעתי תמיד אבל לא חשבתי על כך. השם הזה, יגאל וגנר, אדם שאני זוכרת מילדותי, הופך את הכל למאד מוחשי.

הרישום האחרון בתיק הוא מתאריך ה-20.8.46:

יוסף מרגלית

הנ"ל, חבר פעיל באיגוד החינוכי הקומ., נמצא כעת בבנימינה וחדרה ומבלה בחברת מנהלי החברה שם. הוא ידוע בשני המקומות הנ"ל כחבר מסור של החברה ובעל תפקיד.

רצוי להעיר את תשומת-לבם של אנשי בנימינה וחדרה לנידון.

הרישום הראשון – חשד. השני – וידוא. השלישי – תיוג ואזהרה. אבל מי עקב אחרי אבי בשנת 1946, ומי הם אנשי בנימינה וחדרה שיש להעיר את תשומת-לבם לפעילותו באיגוד הקומוניסטים העבריים. מה היו אמורים לעשות במידע הזה? מי אסף את החומר, מי ערך את החיפוש בביתו של יגאל וגנר? זו צריכה להיות משטרת המנדט, אבל זה לא לגמרי ברור. כיצד הגיעו הדברים לידי שירות הידיעות של ההגנה? ואולי בכלל היתה זו ההגנה שעקבה אחרי קומוניסטים? מעט מוזר, כי האיגוד הקומוניסטי החינוכי, להבדיל מן המפלגה הקומוניסטית, היה מאד מאד ציוני. בתיק אחר מצאתי החלטה של האיגוד להצטרף למרד של היישוב כנגד השלטון הבריטי. סיבה טובה לבריטים לעקוב אחריהם. האם הם היו העוקבים?

בן עשרים שנה היה אבי באותם ימים, עשר שנים לפני היוולדי. דברים רבים בתיק סתומים בעיני. מה פירוש "הוצא עקב אי מלוי חובת שירות"? איזה שירות אמור היה למלא ולא מילא? שירות עבור מי, מטעם מי?

דברים מעטים וסתומים בחלקם, אבל אני חוזרת וקוראת אותם ללא הרף. כמו לגעת באבי החי, באיש הצעיר שהיה שנים לפני היוולדי. אפילו כיצד נראה אינני יודעת בדיוק. אנשים מיעטו לתעד את עצמם בצילום באותם ימים. אני מקוה כל כך למצוא גם תמונה.

אני ממשיכה לחפש ולשוחח עם אנשים. מקוה למצוא מישהו שיוכל להוסיף הסברים.

נדנדות

אחי אמר שעכשיו הוא עייף אבל שבבוקר הוא הצליח ללכת שני קילומטר, והוא הרגיש כל כך טוב. אמרתי לאחי שבאמת זה מה שנותן לי את הכוח, הטיול של הבוקר עם אושר, שאני לא יודעת אם הייתי עושה אותו אם לא היה לי כלב, ואחי אמר זה או כלב או סרטן, כי רק עכשיו שגילו לו סרטן הוא התחיל ללכת בבקרים. בהתחלה הוא הצליח ללכת רק מעט, עד העמוד, ואחר כך עד העמוד הבא, ואז הוא עשה לו תכנית לטיול בוקר דרך גני המשחקים של הילדים שיש בהן נדנדות, כי על הנדנדה הוא יכול לשכב ולנוח. חשבתי שבטח הוא מתכוון לנדנדה גדולה כמו זו שבחצר בית הספר אוולינה, שכמה ילדים יכולים להתנדנד עליה ביחד, וגם אחי שהוא איש גדול יכול לשכב עליה לנוח. מוקדם בשש בבוקר, לפני שהילדים באים לשחק, אחי הולך עד הנדנדה, ואז הוא שוכב על הנדנדה ומתנדנד ונח, ואז הוא ממשיך ללכת לנדנדה הבאה. אחי אמר שזה מזכיר לו את הנדנדות בגן יד לבנים בבנימינה. יש לנו הרבה זיכרונות מגן יד לבנים בבנימינה, ששם גרו סבא וסבתא שלנו מצד אבי והיינו נוסעים לבקר שם הרבה, במיוחד בתקופה שהתגוררנו בחדרה, כשאחי ואני עוד היינו ממש קטנים והלכנו לגן. אבל דוקא נדנדות אינני מצליחה לזכור מגן יד לבנים בבנימינה. אני זוכרת בעיקר את בריכת דגי הזהב שהייתי זורקת להם פירורי לחם. ויש זיכרון אחד שנחרת בי ממש חזק, ששיחקנו על הדשא ליד בריכת הדגים והיו שם ממטרות שהמטירו מים ונרטבנו לגמרי, ואחר כך אמי הפשיטה אותנו ותלתה את הבגדים ליבוש והמשכנו לרוץ שם עירומים עד שהבגדים התייבשו. אני חושבת שהייתי אז בת חמש, מה שאומר שאחי היה רק בן שנתיים וחצי, אבל אולי היינו קצת יותר גדולים. אולי בעצם קודם התלכלכנו בבוץ ואז התרחצנו בממטרות או שאמי הפשיטה אותנו מבגדינו ורחצה אותם בעצמה בממטרות ותלתה אותם לייבוש בשמש. היינו בגן לבדנו ולא היה שם איש מלבדנו, ובכל מקרה אמי אהבה להפשיט אותנו מבגדינו, את זה אני זוכרת היטב, אבל בפעם הזאת דוקא נורא צחקנו, אני זוכרת אותנו נרטבים מן הממטרות וצוחקים, אבל נדנדות אינני זוכרת. אחי אמר שאולי הוא לא זוכר נכון, אולי את הנדנדות הוא זוכר ממקום אחר, ואני נזכרתי בנדנדות שהיו בגן קטן בחיפה, קרוב לבית הספר הריאלי שלמדנו בו. בחיפה גרנו מאז שמלאו לי שש, אבל לבית הספר הריאלי הלכתי רק מכתה ה', ובדרך הביתה התנדנדתי תמיד הרבה על הנדנדות מאד מאד מהר. בטח, אמר אחי, זה גן הזיתים, גם את השם הזה, גן הזיתים, לא זכרתי, אבל את הגן עצמו אני זוכרת היטב. יום אחד ראיתי שם את ירדנה ארזי שעוד לא היתה מפורסמת וחשבתי שהיא הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיים. בדרך לבית הספר עברתי תמיד ליד מוכר הפרחים הזקן שמכר פרחים מתוך מזוודה, ולפעמים הוא נתן לי פרח במתנה. חשבתי אז שכשאהיה גדולה אהיה מוכרת פרחים בדיוק כמוהו.

לא סיפרתי לאחי שדוקא ביקרתי לפני מספר שנים בגן יד לבנים בבנימינה, וראיתי שיש שם עדיין בריכות דגי זהב, אולי אלה בריכות משופצות. נסעתי לשם עם בתי ניצן לראות את הבית הישן של סבא וסבתא שלא הייתי בו שנים רבות והקרובים רצו למכור אותו. זה היה בית משנות השלושים של המאה העשרים, בית עם מרצפות צבעוניות בדוגמאות גיאומטריות ולידו היתה המאפיה שסבא אפה בה לחם ולפני המאפיה עמד עץ תות שהיינו מטפסים עליו ואוכלים את התותים ומתלכלכים בכתמי תות שחורים. היו שבילי אבן בחצר וליד הבית גינת פרחים גדולה שתמיד פרחו בה פרחים ומאחורי הבית גינת ירק ועצי פרי. אבל כשבאנו לשם ראינו ששבילי האבן שקעו ובמקומם הניחו קרשים, וכל הפרחים והירקות והעצים נעלמו, החצר היתה שוממה ומוזנחת ללא פרח וללא עץ, רק חולות ועפר, וכל הבית היה מאד ישן ומוזנח, ופחדתי שרוצים להרוס הכל ולבנות בית מפואר וחדש, אבל לא יכולתי לעשות דבר. עכשיו ניסיתי לאמץ את זיכרוני ולהיזכר האם היתה בגן יד לבנים נדנדה גדולה, או אולי כמה נדנדות? בעצם לא רחוק מגן יד לבנים היה מגרש משחקים גדול שישבתי שם עם ניצן לנוח, אבל נדמה היה לי שזה מקום חדש יחסית, שעוד לא היה קיים כשאני ואחי עוד היינו ילדים. היה מאד מאד חם והתקשיתי לשאת את החום והלחות. נדמה היה לי ששום דבר לא השתנה בבנימינה, חוץ מזה שהבתים הצנועים של התושבים החקלאים הוחלפו בוילות מפוארות עם גינות נוי שמטפחים גננים של דשא ופרחים, ולא גינות של חקלאים עם הרבה ירקות ופירות, וכמובן שאין לולים של תרנגולות וברווזים וברבורים שפעם היו ברוב החצרות, וגם שובכים של יונים שפעם היו הרבה היום כבר אין. היה כל כך חם והייתי די עצובה וחשבתי שאולי לעולם לא אשוב עוד לבנימינה, כבר אין לי סיבה ואין לי את מי לבקר, והזיכרונות, יש להם חיים משלהם, זיכרונותיו של אחי שונים מזיכרונותי שלי וכעת אני מאמצת מאד את זיכרוני להיזכר באותו היום שבו טיילתי עם בתי ניצן בבנימינה והשתהיתי מאד ליד בריכת דגי הזהב בגן יד לבנים, אבל ככל שאני מאמצת את זיכרוני אינני מצליחה להיזכר בנדנדות.