מי באמת הלשין על אבי?

כבר כתבתי על כך שתמיד חקרתי את גורלם של אחרים. את תולדות משפחתי שלי נמנעתי מלחקור, גם כשהיתה לי ההזדמנות לכך. אבל לפעמים דברים פשוט מגיעים לפתחך ואינך יכול עוד להתכחש להם. עקב מחלתו האנושה של אחי הוא החליט להעביר לידיי מסמכים שונים שאסף. הוא נתן לי אוסף מאמרים, רובם על כלכלה ופוליטיקה במזרח התיכון, שפירסם אבינו יוסף מרגלית בשנות הארבעים של המאה שעברה בעיתון "אחדות" של "איגוד הקומוניסטים העבריים".

לא ידעתי קודם לכן שהיה עיתון כזה ושאבי פירסם בו מאמרים. בכלל לא ידעתי שכתב משהו מלבד פסקי-דין. ארבעים שנה היה אבי שופט. זמן קצר אחרי שנולדתי התמנה לשופט בית משפט השלום בחדרה, והוא רק בן שלושים שנה. לפעמים לקח אותי אבי מן הגן אל בית המשפט וישבתי שם בשקט על הספסל וחיכיתי. אהבתי מאד את מזכיר בית המשפט האדון שושני, שכמה פעמים לקח אותי מן הגן כשאבי היה באמצע דיון וישבתי בחדרו עד שאבי סיים. אני חושבת שהייתי ילדה טובה. גדלתי בבית המשפט ואף פעם לא פחדתי משופטים. רק בבגרותי הבנתי שיש אנשים שמפחדים. כשהייתי חיילת באתי פעם לבקר את אבי שהיה אז שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת. זה היה דיון אזרחי. אבי טיפל בעיקר בעניינים אזרחיים, ענייני נזיקין. הוא אהב שהמתדיינים הם אנשים רגילים שנקלעו לצרות שהחיים מביאים על אנשים. כך הרגיש שהוא יכול לעזור לאנשים, לא להעניש אותם. בית המשפט הוא שירות לציבור, חזר ואמר, ראה את עצמו כאיש שירות, לא כאיש רָשוּת. אבי לא ציפה לי והופתע מאד כשנכנסתי לאולם. לא היה קהל כי זה היה דיון שגרתי ולא מעניין לעיתונאים. כאלה בעצם הם רוב הדיונים בבתי המשפט, מאד לא דרמטיים למי שאינו מעורב, אבל הרי גורל למתדיינים. הדיון נמשך ונמשך והייתי צריכה כבר לעזוב ורציתי כל כך לדבר עם אבי ואמרתי אבא, והוא ביקש סליחה מהמתדיינים לחמש דקות כדי לדבר איתי. כבר הייתי חיילת אבל מאד התרגשתי וגם עכשיו אני מתרגשת כשאני נזכרת בפגישה הקצרה הזאת. תמיד חשבתי שהייתי מאד קרובה לאבי, אבל בעצם על הרבה דברים בחייו לא ידעתי דבר. היו דברים שהוא סיפר עליהם הרבה, כמו מלחמת השחרור שנלחם בה כחייל פשוט בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, וכל מיני דברים שקרו לו במלחמה, אבל על פעילותו באיגוד הקומוניסטים העבריים שהקים מי שהיה לימים מורי באוניברסיטה הפרופסור שמואל אטינגר, ואהבתי אותו מאד אבל לא ידעתי דבר על קשריו עם אבי, לא דיבר אבי מעולם. פרופסור נחום גרוס סיפר לי על כך כששמואל אטינגר כבר לא היה בחיים. הוא סיפר לי שאבי היה פעיל וגייס עבור אטינגר חברים. כך שמעתי לראשונה על קיומו של איגוד הקומוניסטים העבריים.

הסיפור ששמענו שוב ושוב מפי אמי היה שאחותו של אבי והוריו הלשינו עליו שהוא קומוניסט וכתבו מכתב על כך למשרד המשפטים. אמי סיפרה זאת כעובדה ויחסיה עם משפחתו של אבי היו תמיד מאד גרועים. אפילו ללוויה של דודתי שמתה אחרי שנים של מחלת האלצהיימר היא לא הלכה. אחי האמין לסיפורה של אמי, גם כשנתן לי את מאמריו של אבי חזר על הסיפור. אני האמנתי פחות. מאז ילדותי התקשיתי להאמין לדברים שאמרה אמי, אולי מפני שתמיד השתדלה לגרום לי צער, אולי מפני שבכלל יש לי מעט אמון בדברים שאומרים בני אדם. עכשיו, כשנתן לי את מאמריו של אבי, סיפר לי אחי סיפור שלא ידעתי עליו, שאבי במצוקתו פנה לדודו אליהו מרגלית שהיה מנהל בבנק הפועלים והוא פנה לפנחס ספיר כדי שיורה שיניחו לאבי, וכך היה. כל ימיו של אבי שררה קירבת נפש מיוחדת בינו לבין דודו הצעיר אליהו, שהאריך ימים אחרי בנו גיורא וגם אחרי אבי שהיה לו כבן שני. האל העניש אותי בשנים, נהג הדוד אליק, כפי שקראנו לו, לומר. גם בי נהג בחיבה רבה, דבר שלא נשא חן בעיני אמי. פעם אמרה לי שהדוד אליק אומר שאני משוגעת כמו סבתי ציפורה, שלא היתה משוגעת בכלל אלא חולה במחלת האלצהיימר שעוד לא ידעו לאבחן אז. מאז אמרה לי אמי את הדברים האלה לא האמנתי עוד לאף מלה מדבריה.

כשעיינתי במאמריו של אבי ראיתי שאת הדיעות שהביע בהם אני די מכירה, כי הוא הביע דיעות דומות גם בשיחות עם חבריו ששמעתי בימי נעוריי. היו כמובן במאמרים גם דברים שלא היכרתי, והיו הרבה איזכורים מביכים של "ברית המועצות הדמוקרטית". כשכבר עמדתי על דעתי כבר זנחו אבי וחבריו מזמן את הערצתם לברית-המועצות, אבל אני תמיד ידעתי שהרבה מהחשיבה המרקסיסטית נשאר, במיוחד משום שבעצמי עסקתי הרבה בתפיסת העולם של מרקס, שסיקרנה אותי מאד, במיוחד באופן המאד לא מציאותי שבו תיאר את טבע האדם, ובדטרמיניזם שלו, שמאד מזכיר את תפיסת הגאולה הנוצרית ובוודאי גם מאד מושפע ממנה. מצד שני מאד בלטה במאמרים ב"אחדות" האידיאולוגיה הציונית של הכותבים, כעסם על גירוש המעפילים, נאמנותם ליישוב היהודי בארץ-ישראל. גם אבי, כמו גם מורי שמואל אטינגר, היו כל ימיהם אזרחים מאד נאמנים לישראל, וגם "איגוד הקומוניסטים העבריים" לא היה חלילה איגוד מחתרתי, רק קבוצה פוליטית רעיונית, שלא עשתה דבר מעבר לשיחות וכתיבת מאמרים, בשמותיהם האמיתיים של הכותבים, כי לא היה להם מה להסתיר.

ואז ראיתי בין כותבי המאמרים ב"אחדות" שם שהעביר בי רעד. לא בעבור עצמו, כי אין דבר בשמה של יהודית בובר שצריך להעביר במישהו רעד לכשעצמו. שמה העביר בי רעד כי יהודית בובר, נכדתו של מרטין בובר, היא רעייתו של הפרופסור יוסף אגסי. ופתאם נקשרו החוטים ונפל לי האסימון.

כמעט שנה קודם לכן התראיין הפרופסור אגסי לדליה קרפל במוסף "הארץ", ושם סיפר כך:

“בשנת 59’ עמדתי לנסוע לארצות הברית, והיו לי שתי אופציות, מלגת רוקפלר המכובדת, או משרה באוניברסיטת שיקגו. בחרתי במשרה. אבי כתב לשגרירות האמריקאית שאני קומוניסט ולא זכיתי במשרה”.

כבר כשקראתי את הראיון הזה, מבלי לדעת שהפרופסור אגסי ורעייתו יהודית בובר ואבי היו שלושתם חברים ב"איגוד הקומוניסטים העבריים", התחלחלתי מהדימיון בין סיפורו לסיפור שסיפרה אמי על ההלשנה בתוך המשפחה, ולכן גם זכרתי היטב היטב את דבריו. כעת, כשהבנתי שאבי ואגסי היו שניהם חברי איגוד הקומוניסטים העבריים, הבנתי שהדימיון בין סיפוריהם איננו יכול להיות מקרי, מה גם שישנה סמיכות זמנים חשודה בין שני המקרים. באותו רגע שהבנתי זאת, הבנתי גם שסיפור ההלשנות המשפחתיות הוא סיפור שקרי שחוקרי שירות הביטחון סיפרו לשניהם. שלא יכול להיות שגם משפחתו של אבי וגם אביו של אגסי, שבאו מרקע שונה לחלוטין ולא היה ביניהם שום קשר, החליטו בו זמנית להלשין על בניהם, ולדווח בסוף שנות החמישים על פעילות שקיימו ילדיהם בשנות הארבעים כשהיו אנשים מאד צעירים.

התקשרתי לפרופסור אגסי וסיפרתי לו מי אני ושאלתי אם הוא מסכים לדבר איתי. הוא אמר שאין לו שום בעיה ושהוא עומד לרשותי. שאלתי אותו מדוע הוא חושד באביו שהלשין עליו. הוא ענה שהיו הרבה ראיות לכך. שאלתי את פרופסור אגסי האם ראה את מכתב ההלשנה. הוא ענה שכשביקש אותו "הם השמידו אותו". לא שאלתי מי זה הם. אמרתי לו עוד קודם לכן שלדעתי אנשי שירות הביטחון מכרו לו ולאבי סיפור זהה, ושניהם, שבאו מרקע שונה לחלוטין, אגסי מבית חרדי ואבי מבית חלוצים חילוניים, האמינו למרבה הצער לסיפור השקרי הזה, שהמציאו אנשי שירות הביטחון שחקרו אותם כדי לשבור את רוחם וכדי לחפות על המלשין האמיתי, והם מעולם לא ידעו שלשניהם סיפרו אותו סיפור, כי אבי בעקבות חקירתו או עוד קודם לכן ניתק את הקשר עם יוסף אגסי ולא נפגש עימו עוד עד מותו. על הניתוק סיפר לי אגסי, אבל כבר ידעתי שאבי תמיד דיבר על יוסף אגסי בהסתייגות ולא רצה לפוגשו, אולי בגלל הפחד ואולי בגלל שעם השנים התרחק אגסי רעיונית מחבריו הקומוניסטים שעימם התרועע בצעירותו ופנה לכיוונים אחרים.

אנשי שירותים חשאיים יודעים לשבור אנשים, וחוקרים אוהבים לספר לנחקרים שמשפחתם מוקיעה אותם ורוצה באובדנם. כך ככל הנראה גרמו להתאבדותו של בן זיגייר, כשהסיתו את רעייתו נגדו, ואחר כך ניסו לרחוץ את הדם בכסף ולרחוץ בניקיון כפיהם. אבל מדוע האמינו גם אבי וגם אגסי, אנשים חכמים שניהם, לשקר הזה לאורך זמן כה רב? או אולי רק אמי האמינה בכך, משום שהיתה מסוכסכת עם משפחת אבי, ואף אגסי היה ביחסים קשים מאד עם אביו. אנשי שירותים חשאיים יודעים לשבור אנשים ואינם חושבים על התוצאות, על הפגיעה בנפשות אנשים, על הקרע שהם קורעים משפחות לדורות. ובכל זאת קשה לי להבין, כיצד ברגע שאנשי שירות הביטחון אמרו לאגסי שהם השמידו את המכתב, כיצד לא הבין שמעולם לא היה מכתב כזה, כיצד האמין לאנשי שירות הביטחון המנוולים יותר משהאמין למשפחתו? כיצד יכולים חוקרים חסרי מצפון לערער את עולמו של אדם לכל ימי חייו.

וכל זאת למה? אחי אמר שבגלל המלחמה הקרה. קומוניסטים נרדפו בארצות-הברית יותר מנאצים. את הנאצים דוקא קיבלו שם בברכה. העובדה הזו תמיד עוררה בי דחייה כלפיי ארצות-הברית, שמעולם לא ביקרתי בה ומעולם לא רציתי לבקר בה. גם את המלחמה ביוגוסלביה בשנות התשעים ראיתי כהמשך של שיתוף הפעולה האמריקאי עם הנאצים נגד הקומוניסטים. אולי זה מה שדרשה ארצות-הברית מישראל כמחיר להתקרבות: לרדוף את הקומוניסטים בישראל, גם אם לא עברו מעולם על שום חוק, גם אם פעילותם התקיימה לפני זמן רב. כמובן שלא היה צורך בהלשנה מיוחדת על חברי איגוד הקומוניסטים העבריים, שפעילותם היתה חוקית וגלויה, וכל מי שעיין בעיתונות של הפלגים הקומוניסטים בישראל יכול היה פשוט לערוך רשימה של שמות הכותבים ולהתנכל להם. האמירה שמשפחתם הלשינה עליהם היתה אך ורק טכניקה של שבירה נפשית, טכניקה מוכרת מאד לכל מי שיודע משהו על חקירות ועל שבירה. ובכל זאת לא תמיד הטכניקה הזו מצליחה. במקרה הזה היא השיגה את מטרתה.

הפחד מאשמת הקומוניזם הטיל צל על כל חייו של אבי, שהיו חיי אזרח למופת: ארבעים שנה היה שופט בישראל, בסוף הקריירה שלו נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. לפעמים אומרים לי עורכי דין שהכירו אותו שהם מתגעגעים לשופט כמוהו. מן האידיאולוגיה הקומוניסטית לא נותר הרבה, אבל נותר הרצון להושיט יד לחלש, האמונה בסולידריות חברתית, האוזן הכרויה לצרותיהם של פשוטי עם, יהודים וערבים, ההתמרמרות על העוול – "בעין מאהל הפקיעו להם את האדמה עד הבתים", חזר ואמר בזעם, ולא היה בידו להושיע. גישתו הליברלית של אהרון ברק לא התאימה לו: הוא לא אהב את התנשאותו על חברי הכנסת, ראה בכך פגיעה בדמוקרטיה שהריבון בה הוא העם, ולא את תפישת החירות האישית מעל הכל, שאבי ראה כפוגעת בסולידריות החברתית. הוא ראה בעצמו אוונגרד, אבל היה בנפשו איש העולם הישן, עולם לא ממוסחר שבו כולם מכירים את כולם, וערכם של דברים איננו נמדד בכסף. הוא בא ממשפחה כפרית פשוטה וגינוני אצולה נותרו זרים לו. את היותו שופט הסתיר לא פעם כדי לעודד אנשים לשוחח עמו בחופשיות. הייתי קרובה אליו ובכל זאת כל כך הרבה לא ידעתי. כעת אני מנסה לאחות שברים. יותר מהכל הייתי רוצה למצוא את תיק חקירתו של אבי בשירות הביטחון. כבר שבועות אני מנסה ואינני יודעת כמה זמן עוד אצטרך לחכות ולהילחם על כך. אפילו לאתר את מקום התיקים קשה מאד. נדמה כאילו כולם משלבים ידיים להסתיר, וככל הנראה יש חרפה שדורשת הסתרה. אבל אני כותבת את הדברים. אולי מישהו יקרא ויעזור לי למצוא קצה חוט. אולי אזכה לדעת את אשר אבי לא זכה לדעת עד יום מותו: מי באמת הלשין על אבי.

ספר תרגומי קפקא שלי

אופיה של מפלגת חד"ש

לניתוח של נועם יורן במאמרו הבוקר ב"הארץ" על האימה שזורעת ביריונות ימנית על אנשי השמאל אני מסכימה בהחלט. גם אני כתבתי כאן (אינכם אוהבים אדום?) על הקושי שלי עם טענתה של שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה שמאל - אני מאד מקוה שהיא דוקא כן שמאל, ונדמה לי שרובם המכריע של המועמדים ברשימה, שהרכבה משמח אותי מאד, בהחלט מזהים את עצמם כאנשי שמאל. אבל טענתו של יורן שמי שרואה את עצמו כשמאלני חייב להצביע למפלגת חד"ש מקוממת בעיניי, ובמיוחד מקוממת הצגתו את חד"ש כמפלגה שהמאפיין היחיד והעיקרי שלה הוא היותה מפלגה משותפת ליהודים וערבים. ממי שדורש בהירות אידיאולוגית, דרישה שאני מזדהה עימה, אני מצפה שלא להעלים את העובדה שחד"ש היא ביסודה מפלגה קומוניסטית, גלגולה של מפלגת רק"ח, רשימה קומוניסטית חדשה, שאכן פתחה את שעריה בפני תנועות נוספות המזדהות עם מצעה, אבל היא עדיין מפלגה קומוניסטית בעיקרה. חברת הכנסת המוערכת לשעבר תמר גוז'נסקי תמיד הדגישה שהיא מאמינה בקומוניזם. את עוולות הקומוניזם ופשעיו היא ייחסה לאנשים שעיוותו לדעתה את הקומוניזם ולא לקומוניזם עצמו, שבו המשיכה להאמין. זו עמדה שאני מכבדת מאד גם אם אינני מסכימה איתה כלל – לדעתי עוולות הקומוניזם ופשעיו מקורם באידיאולוגיה הלא-דמוקרטית והאלימה שלו, אבל אנשים זכאים להמשיך ולהאמין בקומוניזם ובדרישה שלו לשיוויון ולכיבוד זכויותיהם של האנשים העובדים, ובלבד שיהיו כנים לגבי השקפותיהם כאשר הם מבקשים את תמיכת הציבור. מצעה של חד"ש הוא מצע יפה ומכובד מאד, ואני יכולה לחתום על חלקים גדולים ממנו, אבל עידוד הצבעה לחד"ש מבלי להזכיר את זהותה הקומוניסטית איננו שונה מהסתרת זהותה השמאלנית של מפלגת העבודה. יתרה מכך, בעוד שמפלגת העבודה מסתירה עבר שמאלני מפואר רק מפחד התעמולה הימנית, הסתרת או טישטוש זהותה הקומוניסטית של חד"ש נועדו גם להסתיר עבר מוכתם בתמיכה נלהבת בדיקטטורה הסובייטית ופשעיה, שהגיעה לשפל המדרגה בהתגייסותם של אנשי רק"ח לתמוך בפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968, כדי לחנוק את האביב של פראג בשרשראות הטנקים של מדינות ברית-ורשה. זה קרה מזמן, אבל אנשים כמוני שעדיין זוכרים בבהירות רבה את הבוקר ההוא, ואת קולו של איש רק"ח שמסביר ברדיו שהטנקים באו רק כדי לעזור לצ'כוסלובקיה, מתקשים לשכוח ולסלוח. להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה, חזר ואמר אבי בתדהמה, להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה. באותם ימים לא שכחו עדיין. לא שכחו את פשעי הנאצים ולא שרו שירי תהילה לברלין, ואיש לא חלם שילדיו ירדו לגרמניה לחיות בקרב עם הרוצחים, ולא בילבלו בין הרוצחים לבין הקורבנות, ולא שכחו שצ'כוסלובקיה היא אחות ובת-ברית, וגרמניה היא ארצם של הרוצחים, ולא שכחו את פשעיהם של סטלין ושל ברז'נייב, ועד היום לא שוכחים. לא שוכחים גם את יחסה של חד"ש לארצות-הברית, בלשונה "האימפריאליזם האמריקני", בעוד מושא ההערצה שלה ברית-המועצות מטילה את חיתיתה על מדינות ברית-ורשה, יחס שהגיע עד אבסורד בהתנגדותה של חד"ש להסכם השלום עם מצרים, מכיוון שנעשה בתמיכתה ובתיווכה של ארצות-הברית. אכן יש הבדלים עמוקים בין חד"ש לבין מפלגת העבודה, שאכן מייצגת קודם כל את הציבור היהודי, למשל את נטיית הלב של הציבור היהודי ברובו המכריע לארצות-הברית ולא לרוסיה, למשל את הסירוב לראות בגילה ונוה-יעקב התנחלויות שיש לפנות, למשל את הצורך לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל ולטפח את הלשון העברית והתרבות היהודית, כמובן תוך הכרה וכבוד כלפי שפתו ותרבותו של הלאום הערבי-פלשתיני החי במדינת ישראל, אבל גם תוך הכרה בכך שאי אפשר לצפות לזהות מוחלטת בהשקפות ובמטרות בין יהודים וערבים, וששום צד איננו צריך לוותר על עצמו ועל זהותו הייחודית, וכמובן תוך הכרה בכך שלעמים שונים יש זהויות לאומיות שונות שיש להן השלכות מרחיקות לכת, ולכן אינטרסים מעמדיים משותפים קיימים, אבל אינם חזות הכל, כפי שגרסו הקומוניסטים ועדיין גורסים. למפלגות יש עבר, והעבר הזה חשוב, כי העבר תמיד ממשיך ללוות אותנו, לטוב ולרע. כמובן שמותר לאנשים צעירים לראות דברים באור אחר מכפי שהמבוגרים רואים אותם וזה טבע העולם, שדורות חדשים רואים אחרת דברים, אבל התעלמות גמורה מהעבר היא סוג של שקר עצמי, שהופך עם הזמן גם לשקר כלפי אחרים.

דוקטור ברקל של דן צלקה

עבורי מעולם לא איבד שבוע הספר מקסמו. לא בגלל ההנחות האמיתיות או המדומות על ספרים חדשים, אלא בגלל הספרים הישנים שמוטלים בארגזים ללא סדר, עם פתקיות מחיר מלפני שנים ועיצוב מעט מיושן. השנה זה היה "דוקטור ברקל" של דן צלקה (עם עובד, 1993), שהתפרסם לראשונה בשנת 1967, ונקרא אז "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" שזה שם הרבה יותר מדויק לספר הזה, כי גיבור הספר הוא בעצם הבן מיכאל, והספר מסופר מנקודת מבטו, למרות שיש לו מספר אחר, שאולי הוא דן צלקה עצמו, נער בן ארבע-עשרה שרוצה ללמוד לטינית, ונשלח לדוקטור ברקל, שאיבד את משרתו באוניברסיטה של ורשה לאחר שהעליב את עמיתו הרוסי חבר-המפלגה, ונותן שיעורים פרטיים ביוונית ולטינית כדי להתפרנס. לא מזמן כתבתי כאן על מורתי ללטינית ליזה אולמן, שתמיד העדיפה את היוונית על פני הלטינית, ולכן הייתי מאד משועשעת לשמוע שגם הדוקטור ברקל מעדיף את היוונית, ומצטער שהתלמיד הצעיר רוצה ללמוד רק לטינית. האם כל הקלאסיקנים בזים ללטינית ומעריצים את היוונית? אולי זו מין התגנדרות של קלאסיקנים ביוונית המעולה שלהם? הדוקטור ברקל גם אומר לנער שהיוונית קלה בהרבה מן הלטינית. מהי בכלל שפה קלה, שהרי, כפי שנהג לומר מורי המנוח אברהם שטאל, אפילו בסין מתחילים הילדים לדבר בגיל שנה וחצי, ולא בגיל שבע, כפי שהיינו מצפים מדוברי סינית. מיד נזכרתי בדבריו של אוגוסטינוס על לימוד היוונית שמירר את חייו, בעוד שאת הלטינית קלט בקלות משום שהירבה כל כך לשמוע אותה מסביבו. הנה מצאתי את הקטעים בתרגום שהתקנתי לפני שנים רבות, כרבע מאה, ל"וידויים" עבור מוסד ביאליק, ומעולם לא התפרסם, ככל הנראה לא נשאנו חן, לא אני ולא תרגומי, אבל תוכלו לקרוא ממנו כאן:

אולם מה היה הטעם, מדוע שנאתי את ספרות יוון שלימדוני בהיותי נער קטון, דבר זה אינו נהיר לי עתה די הצורך. הרי את זו הרומית בכל לב אהבתי, לא את זו שלימדו המורים הראשונים, אלא את זו שלימדו אלה הקרויים מדקדקים. כי אותם לימודים ראשונים שבהם מלמדים לקרוא ולכתוב ולמנות, היו לי לטורח ועונש יותר מכל היוונית כולה.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, מתוך פרק י"ג).

ועוד:

מדוע איפוא שנאתי גם את הדקדוק היווני המזמר כגון אלה? הרי גם הומרוס מומחה לרקום מעשיות שכאלה ומלא הבלות מתוקה ביותר, ואף על פי כן מר היה לי לנער. אני מאמין שכך הוא גם וירגיליוס לנערים היווניים, מאחר שמוכרחים הם ללמדו כשם שהוכרחתי אני ללמוד את הומרוס. כמובן זה הקושי, הקושי בלימוד שפות זרות בכלל, שהרעיל כלענה את כל מטעמי המעשיות של יוון. לא ידעתי איפוא כלל את אותן מלים, ועל ידי הפחדות ועונשים פרועים דחקו בי בכוח לדעת אותן. הרי לפנים בהיותי ילד גם לטינית לא ידעתי כלל, ואף על פי כן למדתי בשים-לב ללא כל פחד או עינויים בין שידולי האומנות לבין הלצות המתלוצצים ושימחת המשחקים. אולם למדתיה מבלי שיכפוני לכך על ידי הטלת עונשים, מאחר שליבי דחק בי לקנות את מושגיה, דבר שלא ייתכן היה לולא למדתי מלים אחדות לא מן המלמדים, אלא מן הדוברים, שבאזניהם ביטאתי אף אני את כל אשר חשתי. דבר זה דיו להבהיר, שגדול כוחה של הסקרנות החופשית ללמוד דברים מכוחו של הכורח המאיים.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, פרק י"ד)

בספר האלף-בית שלו כתב דן צלקה על הלטינית שחש שאי אפשר באמת לדעת אותה, וזה כבר קשור למיסטיפיקציה של השפה הלטינית, שקשה לנו בגלל שהמנטאליות של דובריה הילידיים היתה מאד שונה משלנו, ולא מפני שהלשון עצמה היא מוזרה או קשה. תמיד חשבתי בהקשר זה על המשפט שלא הצלחנו להבין שמיוחס למחוקק היווני סולון, משפט שאומר שעל שום אדם שעדיין חי אי אפשר לומר שהוא בר-מזל. סולון התכוון לומר שלתאר אדם כבר-מזל אפשר רק אחרי מותו, כי כל עוד אדם חי יכול מזלו להשתנות לרעה. לאנשים מודרניים נורא קשה להבין את המשפט הזה, לא מפני שהמשפט עצמו קשה, אלא מפני שהמחשבה הזאת שמזלך יכול תמיד להשתנות לרעה איננה טבעית לאדם המודרני, שנוטה להניח ביתר קלות שכל עוד אדם חי, יכול מזלו להשתנות לטובה. המודרניות מחבבת את האופטימיות, ובכך היא זרה לרוחה הטראגית של הקלאסיקה, שהציפיה לאסון בלתי-נמנע הרבה יותר טבעית לה, ובפרט אם קודם לכן שרתה עליך ברכה.   

השם "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" מוצלח יותר גם משום שבלב הספר עומדים היחסים בין מיכאל לאביו והמתח ביניהם, כי הדוקטור ברקל הוא חוקר מלומד ומיכאל הוא איש עסקים, וככל שהוא בן מוצלח הוא אכזבה לאביו ששאף לבן שימשיך את דרכו, שיתמחה בקלאסיקה ולא במדעי החברה, וגם שיישא אשה ויוליד לו נכדים, דבר שנאמר רק ברמז שמיכאל ספק מחמיץ באמת ספק מתחזה כלא מבין.

ניכר בדן צלקה שהוא מעדיף את מיכאל על אביו, שאף הוא רואה את הדוקטור ברקל דרך עיניו של מיכאל, כאדם שאיבד את נקודת המשען שלו כשסולק מן האוניברסיטה והוא הולך ומידרדר מדחי אל דחי, הופך מוזר ומטורלל, מה שגרם לי לקרוא את הספר כנגד מחברו, כי אני חיבבתי מיד את הדוקטור ברקל והזדהיתי איתו מאד, ושום מעשה ממעשיו לא נראה לי ממש מוזר. כשאחותו הבוכיה אומרת לו הקריירה שלך נופצה, אשתך עזבה אותך, הבית מוזנח, הילד הזה לא היה שנים אצל הספר ולא יקבלו אותו לאוניברסיטה, ודוקטור ברקל עונה לה בפשטות: "שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, מרתה", פרצתי בצחוק, כי חשבתי שאכן כך, שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, ומלבד זאת אני מחבבת אנשים שבקיאים בהיסטוריה של יוון, ואינם יכולים לשאת את השטויות שמדברים אנשים שאינם יודעים היסטוריה, וחושבים שכל רעיון אנושי הוא המצאה חדשה בת-זמנם. השטויות שאנשים חושבים לאו דוקא על העבר, אלא על זמנם שלהם, הן הפחות נסבלות. כמובן שתחת שלטון דיקטטורי המחשבה על יוון, להבדיל מהמחשבה על רומא, יש בה לא מעט נחמה, ואולי היא הנחמה היחידה.

בסופו של דבר לומד מיכאל באוניברסיטה, לא בפולין אלא בצרפת, אבל מסתפק בתואר אחד ויוצא לעשות עסקים מפוקפקים משהו, אם כי בהחלט גרנדיוזיים, שהיום, אחרי נפילת הקומוניזם, נראים כמו היפוכו המתבקש של הדיכוי הקומוניסטי, שהציב את הקפיטליזם כסוג של חתרנות, וכעת, כשנותר לנו הקפיטליזם לבדו, הוא מעורר בנו בעיקר בחילה. לולא נכתב הספר בשנות הששים אפשר היה לחשוב שמדובר בתיאור די אותנטי של פרופסור יהודי מלומד ונרדף במשטר הקומוניסטי שבנו הופך למשרתם של אוליגרכים ואולי לאוליגרך בעצמו, אבל הספר נכתב בשנות הששים ואולי מיכאל הוא בעצם הרפתקן, להבדיל מאביו המיושן והממוסד, גם אם חופשי ברוחו, ואולי הוא כן מגשים בפועל את חלומותיו היותר דימיוניים של אביו, שניסה בעיקר לשרוד בדרך סבירה, שהרי הזעיר-בורגנות היא טבעם השני של המלומדים, שהספקנות, ומידה יתרה של פסימיות שמביא עמו הידע, גורמות להם להסתייג מן החלומות הגדולים, ולטפח חלומות צנועים שאף הגשמתם צנועה. ובכן, זהו סיפורו של אב מלומד ומתנגד משטר בעל כורחו, ושל בנו הנמרץ והקפיטליסט, שהולך אחרי הכסף והעסקים, בעוד שאביו מחפש את ריגשת הנפש ואת האהבה, וכדרכם של גברים שמאוהבים באהבתם יותר מאשר בנשים בשר ודם הוא מחפש יותר אידיאל של אהבה, אידיאל של אשה, אידיאל של ארץ, אידיאל של משטר ואידיאל של חיים, והחיפוש אחר אידיאלים במקום אחרי הממשות הולם את מי שהתמחה באפלטון, ומניח מראש שאיננו רואה אלא צללים על קיר המערה.

אבל אולי גם מיכאל מחפש חלומות ודימויים שקיבל מאביו, אלא שהוא ספק מחפש אותם לשם עצמם, ספק כדי לעשות עסקים. שום דבר איננו נורא כל כך, אבל דוק של עצב נח על הספר הקסום הזה, שהאירועים בו די רגילים, אבל החלומות והדימיונות הופכים אותו קסום, כמו לוח השחמט שמיכאל מדמיין על פניו את פני הארץ, שדות ונהרות והרים, כאילו התבונן ממרום בתמונת מלחמה. ובכל זאת מיכאל הוא המעשי, אולי נגזר עליו להיות מעשי, ולכן התייצבתי מיד לצדו של הדוקטור ברקל, התקוממתי בכל עת שתיארו אותו כמוזר, משום שחיפש כל העת עניין מרגש בחיים, אבל כזה שאין בו שום תועלת מעשית, דבר שמעורר תמיד את בוזם של אנשי עסקים.

*

פעם בא גם אליי נער שרצה ללמוד לטינית, אבל לא היה ברור אם היה זה באמת רצונו שלו, כי סיפר לי שאמו שהתחנכה בארץ אירופית נוקשה חשבה שעליו ללמוד לטינית כדי שיהיה יותר ממושמע. בעיניי הוא היה ילד טוב וממושמע בתכלית. באותם ימים שבתו המורים מעבודה והוא היה פנוי וסקרן ללמוד את הלטינית שהיתה בעיניו שפה של נוסחאות קסמים. אני רציתי ללמדו שיחה פשוטה, תמיד אני אוהבת להתחיל במשפטים פשוטים, שמורידים את הלטינית מגדולתה, למדרגת שפה רגילה, אבל הוא ביקש לדעת כיצד אומרים בלטינית את שמות ארבעת היסודות, אדמה ומים ואש ואויר. ידעתי מיד למה הוא מתכוון ולכן לימדתי אותו לומר Terra שזו בעצם המלה לארץ או יבשה ולא לאדמה, ויחד עם המלה Aqua, מים, הן ממילא בין המלים הראשונות שאני מלמדת, שהרי הן מלים פשוטות מן הקבוצה הראשונה של השמות הלטינים, שהטייתה יחסית קלה. לימדתי אותו גם Aura לאוויר ו-Ignis לאש, ומכיוון שאלה היו ימי החנוכה לימדתי אותו לומר ignio candelam, שפירושו: אני מדליק נר, וגם לימדתי אותו לומר video Terram, שפירושו אני רואה יבשה, וגם video terram sanctam, שפירושו אני רואה את ארץ הקודש שזו כמובן ארץ ישראל, כשהבחינו בה מן האניה, כמו בכל תיאורי הצליינים לארץ-הקודש שמראה חופי הארץ עורר בהם התרגשות גדולה. אבל לפעמים הוא בילבל ביניהם ואמר אני רואה אש ואני מדליק ארץ, ובכל מקרה ignis שהיא אש כמוnavis  שהיא אניה שייכות לקבוצת שמות אחרת שהיא הרבה יותר קשה, ולרוב אני נמנעת מללמד אותן בהתחלה. בכל אופן הוא למד כמה שבועות ונדמה היה לי שהוא אפילו נהנה, למרות שהלטינית היתה לו מאד קשה, אבל כשהסתיימה לאחר מספר שבועות שביתת הלימודים חדל להגיע לשיעורים, ואולי גם אמו הגיעה למסקנה שאצלי לא ילמד משמעת. ריחמתי עליו נורא.

*

גם אני עצמי כשהייתי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה קניתי לי ספר לימוד לטינית משומש בחנות קטנה של ספרי לימוד ולמדתי ממנו מעט לטינית ראשונית, אבל איש לא דחק בי לעשות כן. בניגוד לאביו של מיכאל התעניין אבי יותר בלימודי המתמטיקה שלי ודחק בי להוסיף על שש שעות המתמטיקה שלמדנו במגמה הריאלית עוד שעתיים של לימודי בחירה. ישבתי שם עם פרופסור למתמטיקה לעתיד שכבר אז נחשב לגאון וכמה ממעריציו והייתי מאד אומללה. בהשוואה ללימודי המתמטיקה והפיסיקה נראו לי לימודי הלטינית כהנאה גדולה.

*

ידידי אלכס יעקבסון שאף הוא קלאסיקן תמיד התרגז מאד כשאנשים איימו לרדת מן הארץ. "בניגוד לארץ שבאתי ממנה", נהג לומר, "פה השערים פתוחים, אין מחזיקים איש בכוח, ומי שרוצה לנסוע מכאן – יסע בבקשה". כמי שחוה דיקטטורה אמיתית ניראו לו המלינים על משטרה של ישראל מפונקים עד כדי גועל. פעם סיפר לי בדיחה שהתחבבה על יהודי רוסיה בסוף ימי הקומוניזם:

"יהודי בא לשכנו ומספר לו שהוא מבקש לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל משתי סיבות: הראשונה, שהקומוניזם עומד ליפול, והאנטישמים יוצאים מכל החורים, ומסוכן ליהודים להישאר ברוסיה. מה זה עלה על דעתך, עונה לו השכן, הקומוניזם לא יפול לעולם, הקומוניזם ינון לנצח. הו, זאת הסיבה השנייה, עונה לו היהודי".

הדוקטור ברקל מנוע בתוקף מלצאת מפולין, ולפיכך הוא חולם כל העת על החיים לצד אחיו בפריס. כשהוא מגשים זאת לבסוף, מתגורר בבית-הקיץ של אחיו ומועסק כמורה ללטינית ואף מוצא לו אהבה חדשה, הוא מבקש לעלות לארץ ישראל. חווית הכלא אינה ערובה לכך שהחלומות שהיא מעוררת, גם אם יתגשמו, לא ינחילו אכזבה.

*

בספר של דן צלקה "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" יש לאנשים הרבה חלומות שנגזרים מן הדימיונות שהם מדמים לעצמם כשהם חושבים לעצמם על יוון, או פריס, או ירושלים, או אפריקה, או על אהבה. בעיקר לדוקטור ברקל יש דימיונות שניזונים בעיקר מכך שבחייו האמיתיים יש איזו ריקנות שהוא מנסה למלא ללא הצלחה, ריקנות שספק אם סילוקו מן האוניברסיטה או גירושיו הם סיבתה, שהרי גם את הקריירה האוניברסיטאית שלו וגם את נישואיו הרס במו ידיו, כשלא שמח בחלקו והתגרה בגורלו ללא הפסקה. נדמה לי שלדן צלקה הצעיר אין רחמים על דוקטור ברקל, שאולי צריך להיות זקן כדי להבינו טוב יותר, דבר שקשה לעשות כשמביטים בו דרך עיניו של בנו, שאז קשה יותר להבין את אי הנחת שלו מבנו מיכאל, וקל יותר להבין את אי הנחת שהוא עצמו מסב לבנו, שמתקשה ליישב את תמונת העולם שקיבל מאביו עם תמונת העולם שהוא עצמו חוה. אבל האם אין זה המבט שמכתיב גם את הגורל? האם מי שרואה את כל פגמיהם יותר משהוא רואה את קסמיהם של הבריות איננו מנוע מלחוש בשמחת האהבה, כשם שהוא מוגן מצער האהבה? יושב לו דוקטור ברקל בירושלים ומה הוא חש? האם מצא לו אהבה חדשה? או שמא התגעגע עד מות לכלאו בוורשה? ומה קרה למיכאל באפריקה? כל זה כבר איננו בספר הזה ואיננו יכולים כלל לדעת זאת, כי דוקטור ברקל ובנו מיכאל עדיין חיים, וכשאדם עדיין חי אי אפשר לומר אם היה בר-מזל או שמא אומלל בחייו. הכל עוד יכול להשתנות, לטובה או לרעה.

ארור אתה נהר הזמן

כשהגעתי כמעט לסוף הספר נזכרתי שהייתי אמורה לטוס באותו היום לחו"ל, אבל ויתרתי בגלל שביקשו ממני להוסיף מאתיים דולר על הסכום שאמרו לי מלכתחילה. אחרי שאמרתי שאני מוותרת אמרו שבעצם אני יכולה לשלם את המחיר הקודם, אם אשלם באותו היום, אבל כבר יצא לי החשק לטוס. אמרתי שאשאר בארץ, זה הרבה יותר אקולוגי, ואת צילומי המסמכים שרציתי אקבל כבר בדואר. תמיד כשמבקשים ממני יותר מדי כסף אני אומרת שכבר לא צריך בכלל. לנהל משא ומתן אינני אוהבת. פעם כשנשבר התריס הגדול שהיה בין חדר השינה למרפסת הזמנתי מתקני תריסים שאמרו שתריס חדש יעלה ארבעת אלפים שקל. אמרתי שלא צריך ואז הם הציעו לי תריס חדש באלפיים שלוש מאות, אחר כך באלף מאתיים, אחר כך בשמונה מאות שקל, אבל זרקתי אותם מהבית. מאז אין לי תריס ואני מתלבשת בחושך, אבל אני יכולה להתבונן תמיד בעציצים שבמרפסת שמלבלבים ופורחים. נזכרתי בטיסה שלא יצאה לפועל כי תמיד לפני הטיסה אני קונה ספרים בעברית כדי לקרוא במטוס ולשכוח את עצמי בספרים, כי לרוב אינני חשה בטוב בטיסות, ולמרות שויתרתי על הטיסה ובכלל שכחתי ממנה, במקרה קניתי בדיוק השבוע כמה ספרים בעברית, לא מקור, תרגומים, ובשבת שקעתי בספרו של פר פטרסון "ארור אתה נהר הזמן", שם שלקוח משיר של מאו צה טונג, והמשכתי לקרוא אותו למחרת ביום ראשון, ואז לגמרי שכחתי את עצמי בספר עד שנזכרתי לפתע שהייתי אמורה לטוס באותו היום.

תמונות שבריריות של פרידה, של הכפר באותם ימים.

ארור אתה, נהר הזמן: חלפו מאז שלושים ושתיים שנה.

השיר הקטן הזה העביר בי צמרמורת וגם שבר את לבי. בכלל לא ידעתי שמאו כתב שירים, אבל גיבור הספר שנקרא ארוויד ידע, כי הוא היה הרבה שנים מאואיסט והיתה לו תמונה של מאו מעל המיטה. הרבה שנים הוא היה פעיל במפלגה הקומוניסטית וניסה לשנות את העולם, אבל בסופו של דבר העולם שינה אותו, כמו שבדרך כלל קורה. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1989, שאז אמו של הגיבור לוקה במחלת הסרטן והוא עומד להתגרש מאשת נעוריו, וזו אמורה להיות הסיבה לשבר בחייו, אבל בעצם עלילת הספר מתרחשת בדיוק כשהמשטרים הקומוניסטים מתמוטטים, ובשום מקום בספר זה לא נאמר במפורש, אבל התמוטטות המשטרים הקומוניסטים היא זו שהופכת את סיפור חייו של ארוויד למטופש במיוחד, והיא גם הדבר העיקרי שגורם לו לבכות. ארוויד הוא אדם שמאד האמין בקומוניזם מנעוריו, ועזב את לימודיו במכללה כדי להיות פועל, כי כך המליצה לו המפלגה, ותמך בצפון וייטנאם הקומוניסטית, והתאהב בנערה שתמכה גם היא בצפון-וייטנאם ונדמה שזו היתה לפחות אחת הסיבות לכך שהתאהב בה. ובסוף הקומוניזם נפל, והוא בעצמו הזדעזע מאד מדריסת המפגינים בכיכר טיינאמן, ונפילת הקומוניזם הפכה את כל הקרבנות שהקריב למענו למאד מאד טפשיים. מה גם שגם בזמן אמיתי אף אחד לא התרשם מן ההקרבה של ארוויד ולא הלך בעקבותיו, ואת הוריו שהיו פועלים כל ימיהם בלית ברירה אחרת הוא רק ציער, כי הם דוקא חלמו שהבנים שלהם לא יצטרכו להיות פועלים, וכמו רוב הפועלים האמיתיים הם לא מצאו בחיי הפועל שנכפו עליהם לא אידיאולוגיה ולא רומנטיקה.

כשארוויד שואל את אמו אם היא מפחדת למות היא אומרת שהיא לא מפחדת למות, היא רק איננה רוצה למות עכשיו, וארוויד חושב שהוא מאד מפחד מהרגע שלפני המות, "כשאתה מבין פתאם שכל האפשרויות להיות מי שבאמת רצית להיות חלפו ואינן, ושמי שהיית הוא זה שהאחרים יזכרו." את הפחד הזה שלא תצליח לעולם להיות מי שבאמת רצית אני מכירה, למרות שאני כבר מבינה שלעולם אינך נהיה בדיוק מי שרצית, ותמיד יש דברים שנראים לך כהחמצה, למרות שככל שהזמן עובר כבר אינך בטוח אם זוהי החמצה או גורל, כי הרי אינך יודע באמת מראש מה באמת יכולת להיות ועם הזמן שחולף כבר אינך בטוח מה באמת רצית. בכל אופן שמתי לב שבשנים האחרונות המות הפסיק להפחיד אותי כפי שהפחיד אותי בנעוריי, כשהרגשתי שעוד לא עשיתי שום דבר בחיים, וכבר כעת אני מבינה שמי שהייתי באמת זה מה שהאחרים יזכרו, וזאת לא מחשבה כל כך גרועה מבחינתי. בכל זאת מאד הבנתי את ארוויד שוויתר כל כך הרבה למען הקומוניזם ובנה את חייו סביב הקומוניזם ובסוף לא רק שהקומוניזם נפל, אלא שהוא בעצמו כבר לא יכול היה לסבול את הקומוניזם, במיוחד את הקומוניזם הסיני, זה שהוא תמיד העריץ ושדוקא לא נפל, והחומה שכן נפלה היתה מהרבה בחינות החומה שהגנה על אמונתו הקומוניסטית, על תמימותו שהשאירה אותו תמיד קצת ילד גם כשהוא גדל, ולכן כשהחומה נפלה הוא בכה, כאילו נפל קיר מגן שסוכך על חייו.

אבל בספר ארוויד לא עושה איזה חשבון נפש מפורש בעניין הקומוניזם, אלא יותר מספר על חייו הפרטיים ועל הנערה שאמורים להבין שאותה הוא נשא מאוחר יותר לאשה, למרות שגם את זה הוא לא אומר בשום מקום במפורש, ודוקא רציתי שהוא יאמר, ובגלל זה הצטערתי קצת שהספר נגמר לפני שהוא אמר אם אשתו שהוא עומד להתגרש ממנה היא הנערה הזאת. זה אמור להיות ברור שכן, אבל רק אמור. אני רציתי לדעת איך הנערה שהוא התאהב בה נהייתה האשה שהוא התחתן איתה ואחר כך התגרש ממנה, כי היה לי ברור מהמעט שהוא כן סיפר שהאשה שהוא עמד להתגרש ממנה היתה מאד שונה מהנערה שהוא התאהב בה, כל כך שונה שלרגע חשבתי שזו אשה אחרת, וגם רציתי לדעת איך בדיוק אביו הנורווגי של ארוויד פגש את אמו הדנית, שיש לזה משמעות גדולה בסיפור, כי זה שינה את כל חייה של אמו שהלכה אחרי בעלה לנורווגיה ונהיו לה ילדים נורווגים שבמקום לגדול בחוף ים כפרי בדנמרק גדלו בשכונת פועלים באוסלו. אבל פטרסון מספר רק מה שהוא רוצה לספר, ובגלל זה כשהספר נגמר היתה לי הרגשה כאילו הוא נגמר באמצע, לפני שכל מה שצריך לספר סופר. אבל כנראה שזאת היתה הכוונה.

וחוץ מזה לא רציתי שהספר ייגמר כי שקעתי בו וקראתי אותו יומיים כאילו אין בעולם שום דבר אחר, למרות שהיו לי המון דברים אחרים לעשות אבל נורא רציתי לשקוע בספר ולשכוח את עצמי בספר מהתחלה עד הסוף, פתאם היה לי מין חשק כזה ובגלל זה גם קניתי ספרים חדשים למרות שיש לי המון ספרים בבית שמחכים להיקרא, ובחלקם אני באמצע הקריאה, אבל הייתי צריכה ספר חדש בעברית לקרוא מההתחלה עד הסוף ולשקוע בתוכו ולשכוח את עצמי, ואז כשנזכרתי שהייתי אמורה לטוס באותו היום חייכתי לעצמי שלמרות שלא טסתי שיקעתי את עצמי בספר כדי לשכוח את עצמי בדיוק כמו שאני עושה בטיסה, וזה קצת דומה לארוויד שמשקיע את עצמו כל הזמן באלכוהול כדי לשכוח את עצמו, וכל הזמן שותה יותר מדי ועושה המון שטויות בגלל זה, וחשבתי שלשקוע בספר כדי לשכוח את עצמך זה קצת דומה לשיכרון. פעם קראתי על תופעה שקוראים לה שיכרון קריאה והיא בדרך כלל מיוחסת לילדים ששוקעים בספרים מבלי יכולת להפסיק לקרוא, אבל בכל זאת שיכרון קריאה מזיק פחות משיכרון אמיתי, למרות שכשארוויד קרא ספרים הם גרמו לו להשתוקק למשקאות החריפים שנשתו באותם ספרים ולרכוש אותם לעצמו, קלוודוס למשל, ששותים בנורמנדי, ואני שתיתי פעם בפריס והייתי שמחה לשתות עוד פעם, אבל כשקראתי את הספר, שארוויד המספר מזכיר בו כמה וכמה משקאות שאני דוקא אוהבת לשתות, לא התעורר בי שום חשק להשתכר, ורק פתאם נזכרתי בגבר היחיד בחיי שאהבתי באמת ולא חייתי איתו מעולם, שחשבתי שהגעגועים שלי אליו כבר דעכו בשנים האחרונות והעמוסות שעברו עליי, ופתאם כשקראתי את הספר הזה פתאם נזכרתי בו בחדוּת והרגשתי אליו געגועים עזים שכבר לא תקפו אותי כמותם מזה זמן רב, ולא ידעתי אם זה בגלל תיאורי האהבה בין ארוויד לנערתו המאד צעירה או בגלל תיאורי הנוף הצפוני העגמומיים עם החולות והים וצמחי ידיד החולות שאהבתי את שמם, שלא אלה ולא אלה אינם קשורים בשום צורה לאהבת חיי. לפעמים קשה מאד להבין למה ספרים מעוררים בנו דוקא רגשות כאלה ואחרים או מחשבות כאלה ואחרות, דוקא על דברים כאלה ואחרים, אולי זה קשור למחשבה על מה שבאמת רצינו בחיים ולא קרה וגם לא היה יכול לקרות ויכאיב לנו רגע לפני שנמות. כל דבר שקראתי עליו בספר הזה יכולתי לראות לפני העיניים, למרות שמימיי לא הייתי בסקנדינביה, וגם לחוש את הקור העז שחותך בבשר, כמו שאני זוכרת את החורפים האירופים שלי בארצות לא סקנדינביות, הקור העז שחותך בבשר והקרח שתמיד מעדתי והחלקתי עליו שלא במתכוון, ופתאם כשקראתי על האגם המכוסה קרח שארוויד ואהובתו חתרו בו בסירה, דבר שחשבתי שהוא מסוכן ביותר, לחתור בסירה קלה באגם קפוא למחצה, נזכרתי בכל האגמים הקפואים האפורים שנסעתי ימים רבים ברכבות לאורכם וצפיתי בנערים מחליקים על פניהם במחליקיים, וראיתי את עצמי הולכת על הקרח והקרח נבקע ואני נופלת אל מי האגם, המים שמתחת לקרח, כמו שראיתי בהרבה סרטים מפחידים, כשהמים הכהים המאיימים מתפרצים מתוך הקרח הבהיר, והרגשתי איך אני טובעת במים שמתחת לקרח הנבקע, גם נחנקת וגם קופאת מקור. לא יכולתי בכלל להבין או אפילו לנחש למה הרגשתי את כל הדברים האלה כשקראתי את הספר של פר פטרסון "ארור אתה נהר הזמן", וחשבתי שלא אתן אותו לבנותיי לקרוא כי הוא ידכדך אותן יותר מדי, אלא אשמור אותו לעצמי כדי שאוכל לקרוא בו מעת לעת בכל זמן ולחשוב על מי שהייתי ומי שיכולתי להיות לפני כל הזמן שחלף, למרות שאני עצמי דוקא סלחתי לזמן.

פר פטרסון, ארור אתה נהר הזמן, הוצאת כתר, בתרגום דנה כספי.

התרגום נעים מאד לקריאה.