אדוארד ריב בעל פני
הנער קידם את פנינו ברסיטל הראשון בסדרה של שבעה רסיטלים לאורגן בכנסיית קווינס
קולג' בקיימברידג', ואמר שאחרי כל רסיטל תתקיים התרמה, אבל היום לא, כי צלחת
התרומות הלכה לאיבוד. בעודנו מגחכים הוא התיישב ליד האורגן ומיד מילאו את חלל
הכנסיה צליליו העזים של יוהאן סבסטיאן באך. מוזר היה הניגוד בין גופו הצנום של
הנגן לצלילים שהפיק מן הכלי האדיר, שגיא חתני אמר שהוא כל הכלים יחדיו, ובאמת הוא
נשמע כמו תזמורת שלמה. אני לא יודעת למה נזכרתי באחי ורציתי לבכות. לא המתים יהללו
יה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, הללויה. תמיד חשבתי שהשורות
האלה קשות מנשוא. עכשיו הסתכלתי בתקרת הכנסיה, בכתובת שמעטרת אותה סביב סביב.
יכולתי לראות רק את חלק התקרה שהיה ממולי, ולקרוא את המלים:
Tibi omnes Angeli; tibi cæli et univérsae
potestátes.
Tibi Chérubim et Séraphim incessábili voce
כלומר:
לך כל המלאכים: לך
השלטון בשמים ובארץ.
לך כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים
בקול לא-יחדל...
השורות העלו במחשבה
את "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים: הללוהו כל מלאכיו..." (תהלים
קמ"ח), אבל כרובים ושרפים לעולם אינם נזכרים יחדיו בתנ"ך, אלא רק בנפרד
אלה מאלה.
הכרובים נזכרים
לראשונה בספר בראשית בפרק ג פסוק כ"ד: "ויגרש את האדם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם
לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". באמנות
הנוצרית תוארו הכרובים כשני מלאכים, דמויות אדם עם כנפיים, האוחזים בחרב, אבל
בפסוק אין מדובר בכרובים האוחזים בחרב, אלא בכרובים ובנפרד מהם ב"להט החרב
המתהפכת" שמהותה איננה ברורה יותר ממהותם של הכרובים ואולי היא חרב פלאית
שמתהפכת מעצמה מבלי שאוחזים בה. בספר שמות נאמר על פרוכת המשכן ש"יַעֲשֶׂה
אותה כרובים", אבל רק בתיאור "הבית שבנה שלמה לה'" בספר מלכים א'
אנו לומדים משהו על צורת הכרובים שהוצבו בדביר, המקום שנבנה בפנים המקדש עבור ארון
הברית: "ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, עשר אמות קומתו וחמש אמות כנף הכרוב
האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית, עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, ועשר באמה הכרוב
השני, מידה אחת וקצב אחד לשני הכרובים", (מלכים א', פרק ו', פסוקים
כ"ג-כ"ה). מכאן אנו למדים שלכרובים כנפיים גדולות ומוטת כנפיהם כמידת
קומתם. "ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותיגע כנף
האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף
וַיְּצַף את הכרובים זהב ואת כל קירות הבית מֵסֵב קלע פיתוחי מקלעות כרובים
ותימורות ופטוֹרֵי ציצים מלפנים ולחיצון" (מלכים א' פרק ו' פסוקים
כ"ז-כ"ט). בנוסף לפסלי הכרובים עוצבו איפוא דמויות כרובים יחד עם צמחים
כפיתוחי קיר, אבל מכאן אין אנו למדים דבר על צורתם. במזמור המיוחס לדוד ומופיע
בשמואל ב' פרק כ"ב ובתהלים י"ח מתואר הכרוב כבהמת הרכיבה של האל,
והתיאור כולו מושפע מתיאור המאבק בין מרדוך ותהום-תיהמת במיתוס האכדי "אנומה
אליש" (ראו ש. שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת
המזרח הקדום", עם עובד 1996, ורשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"):
"ותרגז ותרעש
הארץ / מוסדות השמים ירגזו / ויתגעשו כי חרה לו / עלה עשן באפו ואש מפיו / תאכל
גחלים בערו ממנו / ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו / וירכב על כרוב ויעף, וידאה על
כנפי רוח/ וישת חושך סביבותיו סוכות חשרת מים עבי שחקים / מנגה נגדו בערו גחלי אש
/ ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו / וישלח חצים ויפיצם, ברק ויהמם / ויראו אפיקי
ים, יגלו מוסדות תבל /בגערת ה' מנשמת רוח אפו / ישלח ממרום יקחני ימשני ממים
רבים..."
ונדמה שהמזמור מקורו
במזמור אכדי המתאר את הצלתו של המשורר ממלתעות הים, שזו תהום, היא תיהמת אלת הים. הכרוב
הוא איפוא בהמת הרכיבה של האל. תיאור מפורט יותר של דמותו מספק לנו יחזקאל. באורח מוזר התיאור עצמו נמצא בפרק א', אבל
המלה כרובים מוזכרת רק בפרק י', שפותח דוקא בתאור "הרקיע אשר על ראש
הכרובים" שמעליו הוא רואה "דמות כסא", שהוא בוודאי כסאו של האל, מה
שיכול להעיד על אמונה שהכרובים הן חיות אדירות הנושאות על ראשן את רקיע השמים –
שמעליו יושב האל, גירסה אחרת לתיאורם כבהמת הרכיבה של האל. בפסוק ט"ו בפרק י'
אומר יחזקאל: "וַיַּרֻמּוּ הכרובים, היא החיה אשר ראיתי בִּנְהַר-כְּבָר",
כלומר בפרק א', שם מתואר: "דמות ארבע חיות וזה מראיהן: דמות אדם לָהנה,
וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם: ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל
ונוצצים כעין נחושת קלל: ויד אדם מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם ופניהם וכנפיהם
לארבעתם... ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל
לארבעתן ופני נשר לארבעתן: ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה לאיש, שתים חוברות איש
ושתים מכסות את גויותיהנה... ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות, כמראה הלפידים,
היא מתהלכת בין החיות ונֹגַהּ לאש ומן האש יוצא ברק..." ואלה אותן מלים
שפגשנו קודם במזמור תהלים י"ח: " מִנֹּגַהּ נגדו בערו גחלי אש".
מאוחר יותר נוח היה לחשוב, שבבית המקדש תוארו דמויות מלאכים כמקובל בתפיסה
הנוצרית: דמויות אדם מכונפות, או תינוקות מרחפים, אבל בבית המקדש של שלמה נבנה
הדביר, קודש הקודשים, בדמות מקדש בבלי, ובו דמויות חיות מיתולוגיות אדירות שדמותן
נשאבה מן המיתוס האלילי, ואם תיאורו של יחזקאל נכון גם לאותן דמויות כרובים שהיו
בדביר, שכף רגליהם ככף רגל עגל, הרי מדובר בשני עגלי זהב מכונפים שניצבו להם
בדביר, כאילו מעולם לא נאמר לנו שלא תעשה לך פסל וכל תמונה, ומי יודע למי באמת
עבדו שם בבית המקדש הזה, שבקודש הקודשים שלו הוצבו עגלי זהב אדירים, הרי אותו ספר
מלכים עצמו מספר לנו שלא חדלה עבודה זרה בישראל בימי בית ראשון, ימים שנשכחו בהם
מקרא קודש וחגי ישראל, עד שעזרא ונחמיה חידשו אותם כאילו לא היו מעולם. אותו חורבן
הבית שמסמל את חורבן ממלכתנו וגלותנו מארצנו וסבל עמנו האינסופי, מסמל גם את
פרידתנו הסופית מאלילי המזרח הקדום שבו צמחה אמונתנו, ואת המעבר לתפיסה של אל שאין
לו גוף ואין לו דמות הגוף ואין הוא רוכב על כרובים מכונפים שרגלי עגל להם ופני
חיות ועופות להם ואין הוא צריך לכסא כאבן הספיר שמונח על רקיע שמונח על ראשם של
כרובים, ואין הוא נזקק לקרבנות, כי ישותו ומהותו היא מעבר לעולם התופעות שלנו,
ואולי צריך להודות בצער שטוב שנפרדנו מן המקדש הזה, שאולי כמיהתם של אלה הכמהים
אליו איננה אלא געגוע לעגל הזהב.
השְׂרָפִים נזכרים לראשונה
בספר במדבר פרק כ"א: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת
עם רב מישראל". בתיאור זה הנחש השרף נשמע כבעל חיים מציאותי, סוג של נחש מן
הנחשים, אבל בספר ישעיהו מופיעים השרפים כדמויות מיתולוגיות: "בשנת מות המלך
עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים
ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף:
(ישעיהו פרק ו' פסוקים א-ב), ובפרק י"ד פסוק כ"ט הוא אומר: "כי
משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף", ובפרק ל בישעיהו, פסוק ו, מופיעים "אפעה
ושרף מעופף". במקומות אחרים נזכר האפעה יחד עם פתן, אף הוא ככל הנראה מפלצת
מיתולוגית בדמות נחש. בישעיהו מופיעים גם הצירופים "לויתן נחש בריח" ו"לויתן
נחש עקלתון", ונדמה שהמלה נחש באמצע הצירופים היא פירוש למלה לויתן. ככל
הנראה היצורים המכונים "שרף מעופף" ו"לויתן" הם כינויים
למפלצות דמויות נחשים שילדה אלת הים תהום, או תיהמת בצורת השם האכדית, על פי
המיתוס האכדי "אנומה אליש", כדי שיעזרו לה במלחמתה עם אל השמים מרדוך,
ועליהם נמנה גם התנין, שעם הזמן התייחד שמו, כפי שעולה מספר יחזקאל, פרק כ"ט,
לתניני היאור, ובהוראתו זו הוא משמש גם בימינו.
מעניין שמתרגמי
התנ"ך הבחינו בין הנחשים השרפים בספר במדבר, ושם תירגמו ignitos
serpentes, כלומר "נחשי אש",
ואילו בישעיהו רק תיעתקו את המלה seraphin כלשונה, ובדיוק כך נהג
גם לותר, שתירגם את "נחשים שרפים" feurige Schlangen ואילו בישעיהו רק תיעתק Seraphim.
ויותר מחיבורם של
כרובים ושרפים יחדיו בשורות שקראתי בתקרת הכנסיה, הטרידה אותי המלה incessabili שפירושה "ללא הרף". הייתי מוכנה להישבע
שאין שום פסוק כזה בכתבי הקודש, וגם המלה potestates שמשמעותה כוחות או סמכויות, נזכרת בכתבי הקודש
הנוצריים רק בתרגום קהלת ובלשון יחיד: "אין שלטון ביום המות", ו"אם
רוח המושל" שתורגמה כ"רוח שמושל", spiritus
potestantem, אולי במחשבה על רוח הקודש...
ואכן אין פסוקים כאלה בכתבי הקודש. זהו קטע מן ההמנון הנוצרי המיוחס
לאמברוסיוס הקדוש (מאות רביעית-חמישית לספה"נ), שהפך לאחד ההמנונים האהובים
על הקתולים ובהיותו כה אהוב נשמר גם בפולחן הפרוטסטנטי, ומוכר במלות הפתיחה שלו: Te
Deum Laudamus. להלן התרגום ואחריו המקור (כאשר
תירגמתי על פי משמעות המלים בלטינית, הצעתי לעתים בסוגריים קריאה קרובה יותר ללשון
תהלים, והסברים נוספים בהמשך):
אוֹתְךָ הָאֵל נְהַלֵל,
לְךָ ה' נוֹדֶה.
(הללו את ה', הודו
לה')
אוֹתְךָ אֵל עוֹלָם תַּעֲבֹד
כָּל הָאָרֶץ.
לְךָ כָּל הַמַּלְאֲכִים:
לְךָ הַשִּׁלְטוֹן בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
לְךָ כְּרֻבִים וּשְׂרָפִים
קוֹרְאִים בְּקוֹל לֹא-יֶחְדַל
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
ה' צְבָאוֹת
מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
(ישעיהו ו', פסוק ג')
לְךָ מַקְהֵלַת הַשְּׁלִיחִים
הַנִּכְבָּדָה
לְךָ קְהַל הַנְּבִיאִים
הַמְּהֻלָּל
אוֹתְךָ יְהַלֵּל צְבָא
הַמַּרְטִירִים הַצָּחוֹר
לְךָ תּוֹדֶה הַכְּנֵסִיָּה
הַקְּדוֹשָׁה בְּעוֹלָם הָאֲרָצוֹת:
לָאָב אַדִּיר הַכָּבוֹד,
לַעֲבֹד אֶת בִּנְךָ הָאֲמִיתִי וְהַיָּחִיד,
גַּם לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ
מְגִנֵּנוּ.
אַתָּה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יֵשׁוּעַ
אַתָּה בְּנוֹ הַנִּצְחִי
שֶׁל הָאָב
אַתָּה בְּנוֹ שֶׁל אָב
הָעוֹלָמִים
אַתָּה שֶׁנוֹעַדְתָּ
לְהוֹשִׁיעַ אֶת הָאָדָם, לֹא הֶחֱרַדְתָּ אֶת רֶחֶם הַבְּתוּלָה.
אַתָּה, שֶׁהִכְנַעְתָּ
אֶת עֹקֶץ הַמָּוֶת, פָּתַחְתָּ לַמַּאֲמִינִים אֶת מַמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם.
אַתָּה הַיּוֹשֵׁב לִיְּמִין
הָאֵל, לִכְבוֹד הָאָב,
עַל פִּי אֶמוּנָתֵנוּ
תָּבוֹא לִהְיוֹת שׁוֹפְטֵנוּ,
לָכֵן נְבַקְּשֵׁךָ,
עֲזֹר לַעֲבָדֵיךָ, שֶׁהוֹשַׁעְתָּ בְּדָמְךָ הַיָּקָר,
הֲבִיאֵם בְּמִנְיָן קְדוֹשֶׁיךָ
(חֲסִידֵיךָ) לִתְּהִלַּת עוֹלָם.
הוֹשִׁיעַ אֶת עַמְךָ,
ה', וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֵךָ, (תהלים כ"ח, פסוק ט)
וּמְשֹׁל בָּם, וְרוֹמְמָם
לְעוֹלָמִים
בְּכָל יוֹם נְבָרְכֵךָ
וּנְהַלְלָה שִׁמְךָ
לְעוֹלָם וָעֵד. (ע"פ תהלים קמ"ד, ב)
אָנָא, ה' שָׁמְרֵנוּ
בַּיּוֹם הַזֶּה מֵחֵטְא
חָנֵנוּ, ה', חָנֵנוּ
יְהִי חַסְדֵךָ ה' עָלֵינוּ,
כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לְךָ, (תהלים ל"ג, פסוק כ"ב)
בְּךָ, ה' חָסִיתִי,
אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם. (תהלים ל"א, פסוק ב)
Te Deum laudámus: te Dominum
confitémur.
Te ætérnum Patrem omnis terra venerátur.
Tibi omnes Angeli; tibi cæli et univérsae potestátes.
Tibi Chérubim et Séraphim incessábili voce proclámant:
Sanctus, Sanctus, Sanctus, Dóminus Deus Sábaoth.
Pleni sunt cæli et terra majestátis glóriæ tuæ.
Te gloriósus Apostolórum chorus;
Te Prophetárum laudábilis númerus;
Te Mártyrum candidátus laudat exércitus.
Te per orbem terrárum sancta confitétur Ecclésia:
Patrem imménsæ majestátis; Venerándum tuum verum et únicum Fílium;
Sanctum quoque Paráclitum Spíritum.
Tu Rex glóriæ, Christe.
Tu Patris sempitérnus es Fílius.
Tu ad liberándum susceptúrus hóminem, non horruísti Vírginis úterum.
Tu, devícto mortis acúleo, aperuísti credéntibus regna cælórum.
Tu ad déxteram Dei sedes, in glória Patris.
Judex créderis esse ventúrus.
Te ergo quǽsumus, tuis fámulis súbveni, quos pretióso sánguine redemísti.
Ætérna fac cum sanctis tuis in glória numerari (munerári).
Salvum fac pópulum tuum, Dómine, et bénedic hæreditáti tuæ.
Et rege eos, et extólle illos usque in ætérnum.
Per síngulos dies benedícimus te.
Et laudámus nomen tuum in sǽculum, et in sǽculum sǽculi.
Dignáre, Dómine, die isto sine peccáto nos custodíre.
Miserére nostri, Dómine, miserére nostri.
Fiat misericórdia tua, Dómine, super nos, quemádmodum sperávimus in te.
In te, Dómine, sperávi: non confúndar in ætérnum.
ואכן שברי פסוקים מתהלים וישעיהו שובצו במזמור הזה, שהרי אלה שני הספרים
במקרא שהדוֹגמה הנוצרית נאחזת בהם: "הנה העלמה יולדת בן" שתורגם בכתבי
הקודש הנוצריים כ"הנה הבתולה (Virgo בלטינית) יולדת
בן", ופסוק ב' בתהלים כ"ב, "אלי אלי למה עזבתני" שמיוחס לדברי
ישו על הצלב – אמנם על פי הברית החדשה אמר ישו "אלי אלי למה שבקתני?"
אבל דברים אלה אינם מתאימים לדוֹגמה הנוצרית שעל פיה ישו קם לתחיה לאחר צליבתו,
ולכן נוסף לה פירוש על פי תהלים כ"ב: "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה
שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני" (מתי פרק 27, פסוק 46, מרקוס פרק 15,
פסוק 34). הפסוקים המופיעים במזמור Te
Deum נבחרו לא מן הפרקים הנ"ל, אלא
מפרק ו בישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו", ומפרקי
ההלל בתהלים, כדי שיתאימו להמנון בסגנון פרקי תהלים. המלה העברית "כבוד"
מתורגמת בספרי תהלים וישעיהו במלה הלטינית gloria שמשמעותה בלטינית היא כבוד וגם שבח ותהילה, והיא
מתרגמת בכתבי הקודש הנוצריים גם את הפועל "הלל", לצד הפועל הלטיני laudo, שפירושו אני מהלל או משבח, וכך מילולית Te
deum laudamus פירושו אנו מהללים את האל, אבל
אפשר גם להבינו כהוראה "הללו את ה'", כפי שנאמר במזמורי תהלים.
Te confitemur נאמר במזמור, מן הפועל
הלטיני confiteor בעל הצורה הסבילה
שפירושו להודות במובן של וידוי, או הצהרה, אבל בתרגום המקרא הוא מתרגם את הפועל
הודו לאל, כלומר להודות במובן של תודה ולא של וידוי. תרגומי המקרא הכניסו לשפות
התרגום משמעויות חדשות, ומכאן ואילך משמש הפועל הלטיני confiteor במשמעות של הודיה, והוא מקביל לפועל להלל laudo, כפי ש"הללו את ה'" ו"הודו לה'"
מופיעים זה לצד זה במזמורי תהלים.
ועוד מלים שיש להעיר עליהן: "בה' חסיתי" מתורגם בתהלים במשמעות
"לה' קיויתי", ואני הבאתי את הפסוק מתהלים כלשונו, אבל המשמעות בטקסט
הלטיני שונה מעט. האל במזמור הוא aeternus, כלומר נצחי, שאני
תירגמתי במלה "עולמים" כמו בתהלים, ואילו ישו הוא sempiternus, גם כן תמידי או נצחי. במזמור מופיע במשמעות
"לעולם", או "לעולם ועד" in aeternum, לנצח, או in saeculo saeculi, תרגום מילולי של "לעולמי עולמים". במזמור
יש משחק מלים בין קדושת האל, כמו בפסוק מישעיהו, לבין קדושי הנצרות המעונים,
המרטירים, שבקהלם מבקש המאמין לבוא. אבל המשפט שהיה בעבר סופו של המזמור:
Ætérna
fac cum sanctis tuis in glória numerari (munerári)
ותירגמתי: הביאם
במניין קדושיך (חסידיך) לתהילת עולם,
מתכתב עם מזמורי
תהלים קמ"ח פסוק י"ד: "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל
עם קרובו, הללו יה" ותהלים קמ"ט פסוקים א-ב: "הללו יה, שירו לה'
שיר חדש תהלתו בקהל חסידים": בוולגטה תורגמה המלה "חסידים" במלה
"קדושים", ועל פי תרגום השבעים תורגם גם הביטוי בתהלים ק"נ פסוק א'
"הללו ה' בְּקָדְשׁוֹ" כאילו נאמר "הללו ה' בקדושיו", Laudate
Dominum in sanctis eius, והרונימוס תיקן in
sancto eius, שאפשר לקרוא
"בְּקָדְשׁוֹ", אבל גם "בִּקְּדוֹשׁוֹ", וכך קיבלו מזמורי
תהלים נופך נוצרי, כאילו התיחסו לקדושים הקתולים, וכך משתמע גם ממזמור Te
Deum laudamus. גם לותר תירגם במזמורי תהלים
"חסידים" ל"קדושים", Heiligen, למרות שהתנגד לאמונה
הקתולית בקדושים. זה כוחה של המסורת. לותר, שהיה נזיר אוגוסטיני, הושפע מאד מן
התפיסה הרואה במזמורים חלק חשוב של עבודת האל, ובכנסיה הלותרנית נודעת חשיבות רבה
למזמורי תפילה, וגם המזמור העתיק הזה, שאחת המסורות טוענת שאמברוסיוס חיבר אותו
לטבילתו של אוגוסטינוס לקתוליות, אומץ גם בכנסיה הלותרנית, והוא מן החביבים בכל
העולם הנוצרי.
ומה שתירגמתי "רוח הקודש מגיננו" הוא במקור paraclitus, המלה היוונית שנכנסה ללטינית וגם לעברית בצורה
פרקליט, ומשמעה סניגור.
