דוד גרוסמן לועג ליאוש

הבוקר קראתי בעיתון "הארץ" את דבריו של דוד גרוסמן "על תקוה ויאוש" ומאד התרגזתי, למרות שלא רציתי להתרגז מהם. עם הרבה מהדברים שדוד גרוסמן אומר בהזדמנויות שונות אני מסכימה, אבל הפעם חשבתי שהדברים שלו מאד יהירים ומתנשאים כלפי הציבור הישראלי. במיוחד הרגיזו אותי הדברים הבאים:

"וגם אם מדינות הליגה הערבית יגישו לישראל יוזמה שיכולה להתניע תהליך כלשהו, יוזמה שיש בה הזמנה מפורשת לדיאלוג מסוג חדש, שלא הכרנו כמותו, ששנים פיללנו לו – ממשלת ישראל תתעלם מהיוזמה הזאת באופן מוחלט ומופגן כבר 12 שנה. כי אותנו אף אחד לא יצליח שוב להוליך שולל, אנחנו לא פראיירים. לעולם לא ניתפס שוב מאמינים לפלסטיני, או לערבי כלשהו, או לשר חוץ אמריקאי שלא מבין ממה באמת החיים עשויים: לעולם לא נאמין עוד לאשליה שאי פעם יהיו לנו חיים טובים יותר, או סתם חיים.

מעניין: את דרך השלום עם הפלסטינים ניסינו ברצינות רק פעם אחת, ב-1993. היא נכשלה, ומרגע זה כאילו החליטה ישראל לסתום את הגולל על האופציה הזאת לעולם ועד. גם פה פועל ההיגיון המעוות של הייאוש: הרי את דרך המלחמה, הכיבוש, הטרור, השנאה, ניסינו עשרות פעמים – ובעצם השעות האלה אנו מתנסים בה שוב, כשטילים ניחתים על תושבי הדרום ופצצות על תושבי עזה. מעולם לא התעייפנו ולא נואשנו ממנה, ואיך זה שדוקא לשלום אנחנו ממהרים לתת גט כריתות אחרי כישלון אחד?"  

יש כל כך הרבה התנשאות כלפי הציבור הישראלי בדברים האלה. כדי להגביר את העלבון הם נאמרים בגוף ראשון רבים, למרות שהדובר מבדיל את עצמו מן הציבור ובז לישראלים שמתקשים להאמין לכך שהערבים יפסיקו להרוג בנו. מה כל כך מגוחך בכך שאנשים שכל חייהם חוו מצב מלחמה איבדו את התקוה לשלום? האם באמת הם ראויים ללעג? הרי על הפלסטינים אומרים לנו כל העת שהם מיואשים, ואיש איננו לועג להם על כך. מדוע היאוש הפלשתיני נתפס כטראגי, והיאוש היהודי כנלעג? מה כל כך נלעג ביאוש היהודי, חוץ מחוסר היכולת של רבים בעולם להכיל אותו, ולא מאהבת ישראל. מדוע היהודים שמפחדים פחד מות שכניסה לשטח ערבי תסתיים כמו מעשה הלינץ' ברמאללה נראים לדובר מגוחכים, כאשר הם מאבדים תקוה? זה הזכיר לי פרק בסדרה של מודי בראון "כביש 90" שבה הוא נפגש ביריחו עם תושבים ומנהיגים פלשתינים שמביעים תמיהה על כך שהישראלים חוששים לבקר כתיירים בשטחי הרשות הפלשתינית, שהרי הביקור המתואם והמאובטח של צוות הצילום עבר בשלוה גמורה. עד כמה אפשר להיתמם לגבי פחדיהם של היהודים מן הערבים?

ומדוע גרוסמן, שמיצר, אולי בצדק, על כך שישראל דחתה את יוזמת השלום הסעודית, איננו משחית מלה על הסכמי השלום שהציבור הישראלי דווקא קיבל בהתלהבות גדולה ותלה בהם תקוות רבות – השלום עם מצריים, והשמחה שבה התקבל סאדאת בישראל, והילדים הרבים שנולדו באותם ימים ונקראו שלומי ושלומית, ושירי השלום שהתנגנו ללא הרף ברדיו, והחלומות שהרקיעו השמיימה. גם השלום עם ירדן עורר התלהבות גדולה, אפילו בחוגי הימין. אבל התקוות נגוזו כשהתברר, דוקא לישראלים שביקשו ליצור קשרים עם מצרים וירדנים, עם חוקרים ומלומדים, סופרים ואמנים, שאלה רוחשים לישראל רק שנאה חשוכה שמזכירה את הגרועים בשונאינו. את חצי האי סיני החזרנו עד המטר המרובע האחרון, באמונה שהשלום שוה הכל. מה בדיוק קיבלנו בתמורה? שיתוף פעולה ביטחוני נגד הטרור הוא בהחלט בעל ערך, אבל בני דורי שקידמו באושר את פני סאדאת בירושלים ואחר כך צפו ברצח בראס-בורקה ובסופו של דבר במתקפה על שגרירות ישראל במצרים שפונתה בבהלה ומעולם לא חזרה לתפקד, ציפו ליותר. מדוע יאמין הציבור הישראלי שחוה את ריקנות השלום עם מצריים דוקא ביוזמה הסעודית? כיצד אפשר לדבר על גט כריתות ישראלי לשלום "אחרי כישלון אחד". הרי חוויית חיינו, ודוקא של בעלי התקוות שבינינו, היא חוויית כישלון גמורה.

אולי חשב גרוסמן שעדיף לדבר כפי שדיבר, שזה נשמע יותר קונסנזואלי, מאשר למתוח ביקורת על ההתנחלויות, על הבנייה בשטחי הרשות הפלשתינית, או על מה שמכונה הסיכולים הממוקדים בעזה, חיסול אנשי החמאס שהביא גם הפעם לפתיחתו של העימות הנוכחי, ובהחלט לגיטימי להטיל ספק בתבונתו כשהתוצאה ידועה. אבל עדיף בהרבה לתקוף את ממשלת נתניהו על המשך הקמת התנחלויות ובנייה בשטחי הרשות הפלשתינית שמייאשת את הפלסטינים וגורמת להם לחשוב שישראל מנסה לסכל הקמת מדינה פלשתינית, עדיף בהרבה למתוח ביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, וגם על הציבור שמצביע בשבילה ותומך בה, עדיף בהרבה למתוח ביקורת מאשר ללעוג לציבור הזה ולומר שהוא נואש מהשלום אבל מעולם לא התעייף ולא נואש מדרך המלחמה. הלעג הזה הוא מכוער, ראשית, כי כל לעג לציבור סובל הוא מכוער, ושנית, כי הדברים האלה פשוט אינם אמת. הציבור הישראלי כל כך עייף מהמלחמות והפיגועים והטילים, כל כך פגוע ומוכה ומיואש מהם, כל כך הרבה אנשים וילדים בישראל פגועים וסובלים מתוצאות המלחמות והעימותים – די לעבור ברחוב בירושלים ולראות את תגובתם הקשה של העוברים ושבים לכל רעש שמזכיר יריות או פיצוץ, את האנשים שכבר אינם יכולים לסבול את זיקוקי הראווה של יום העצמאות לאחר שעצביהם נמרטו באינספור מצבי חירום ומלחמות ופיגועים. מדוע האנשים נרגעים בסופו של דבר וממשיכים בחייהם? כי כך נוהגים האנשים, למרבה המזל, גם במצבים הקשים ביותר: מנסים להמשיך בחייהם, ככל שהם יכולים. אם רוצים להשפיע על אנשים צריך להבין ולכבד אותם, ולא ללעוג להם ולזרות להם מלח על הפצעים.

פרידה מהחלומות

אתמול בפעם הראשונה בחיי שמחתי שאבא שלי כבר מת ולא רואה את השלום עם מצרים מתמוטט. בדרך כלל אני מצטערת שהוא כבר מת מזמן, נהרג בתאונה טפשית כשמלאו לו שבעים והוא פרש לאחר ארבעים שנה מכהונתו כשופט ותיכנן את כל הדברים היפים שעוד יעשה בחייו, והכי הוא רצה להיות השגריר הראשון במדינה ערבית, למשל סעודיה, שעימה הוא האמין שנחתום במהרה הסכם שלום. הוא היה משוכנע שהשלום עם מצרים הוא רק סנונית ראשונה ונסע הרבה פעמים למצרים והיה מאושר לטייל שם ולדבר שם עם אנשים. ערבית הוא ידע מילדותו בזיכרון ובנימינה והכיר את הניבים המקומיים שדיברו בשרון כשבקושי גמרו לייבש את הביצות ועוד היה אפשר לשחות בנחל חדרה, וזה היה המקצוע הראשון שהוא למד באוניברסיטה, ערבית, לפני שלמד משפטים, ואליו הוא תיכנן לחזור לאחר שיפרוש. כשהייתי ילדה קטנה ואבי היה שופט צעיר בחדרה, שעוד היו בה עגלות עם סוסים שדהרו על מעט כבישים והרבה חולות, לפעמים באו אלינו בערב שוטרים עם ניידת לקחת את אבי ליישב סכסוכים בכפרים הערביים ולהרגיע מהומות, כי הערבים רחשו לו הרבה כבוד, והוא אהב לשבת ולדבר איתם בניבים שלמד בילדותו וחשב שאפשר ליישב כל סכסוך במשא ומתן והיה משוכנע כל ימיו שהשלום עם מדינות ערב הוא רק עניין של זמן והוא פשוט הכרחי ופשוט חייב לקרות. והוא לעג לי שלמדתי ערבית בתיכון ויכולתי קצת לקרוא ולהבין אבל התקשיתי לדבר ברחוב, וגם לעג לי שפחדתי לנסוע למצרים ולא נסעתי לשם מעולם, לא למצרים ולא לירדן, ואמרתי לו שלא רוצים אותנו שם. פעם ידידו הטוב שהיה פרופסור לערבית סיפר לו שהמלומדים המצרים מתנגדים לקיים קשרי מחקר וידידות עם הישראלים, וזה העציב אותו מאד, אבל הוא עדיין האמין וסירב לאבד את התקוות. מהרבה בחינות אבא שלי שנולד הרבה שנים לפני שהיתה מדינת ישראל להורים חלוצים שייבשו ביצות, היה הרבה יותר ישראלי ממני, והרבה יותר אופטימי. אני שגדלתי אצל הסבא והסבתא האחרים שבאו מגליציה ואחר כך איבדו את משפחותיהם בשואה, הייתי תמיד הרבה יותר יהודיה פחדנית ופסימית, וכמעט תמיד ראיתי שחורות. לא אהבתי את האופן שבו המצרים התייחסו לישראל אחרי חתימת חוזה השלום, ועד מהרה מאד פחתו אצלי הציפיות. שמחתי רק שנפסקו המלחמות עם מצרים, ושבחורים צעירים כמו החברים שלי שנהרגו בהמוניהם במלחמת יום הכיפורים הנוראה, כבר לא ייהרגו לחינם במדבריות. אבל הבנתי מהר מאד שהמזרח התיכון, שאולי היה בראשית הימים גן עדן, לא יחזור להיות גן עדן בקרוב. לא יכולתי לסבול את העוינות שנשבה תמיד מצד מצרים כלפי ישראל, וידעתי שזה לא רק בגלל שאין התקדמות עם הפלשתינים, כי גם כשהיתה התקדמות עם הפלשתינים, דברים לא השתנו לטובה, ובכלל אני מאמינה שהרצון להיות ביחסים טובים הוא מה שקובע במערכות יחסים, גם אישיות וגם מדיניות, ומי שאיננו רוצה יחסים טובים, חזקה עליו שימצא תמיד סיבות, ושמה שרואים איננו כעס על ישראל אלא שנאה, ושנאה היא דבר שקשה מאד לשנות. בכל זאת קיויתי שלא תהיה הידרדרות נוספת, ואתמול כששמעתי את החדשות נפל עליי צער גדול מאד וכל היום היה לי חשק לבכות, כי גם מי שרואה מטבעו שחורות, מאד מקוה להתבדות. בממשלה מדברים כאילו פינוי הדיפלומטים הוא רק עניין זמני, ומדברים על מציאת מקום בטוח יותר לשגרירות, שאליו יוכלו הדיפלומטים הישראלים לחזור, ובו יוכלו להמשיך לעבוד, אבל אני מרגישה תחושה של סוף. לא ביקרתי מעולם במצרים, למרות שמאז ילדותי חלמתי לראות את הספינקס והפירמידות, אין לי שם מקומות להתגעגע אליהם כמו שיש לישראלים שהיו שם וחזרו לשם שוב ונהנו מאד, שאחד מהם היה אבא שלי. אני רק רציתי שלא יהיו עם מצרים מלחמות, שלא יהיו בכלל מלחמות, ועד כמה שזה נוגע לממשלה שלנו, אני מאד מקוה שהיא לא תעשה מלחמות, כי גם למנוע מלחמות זה לא דבר פשוט, וצריך להתאמץ בשביל זה הרבה מאד. אבל השלום הזה ששרנו עליו כשהיינו ילדים, שניסע לטייל בדמשק ובקהיר, שהצבא יפשוט מדיו ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב, השלום שאבא שלי באמת האמין שפעם הוא יקרה, ואפילו בקרוב, נראה עכשיו כמו הדברים שילדים מדמיינים לעצמם, להגיע לארץ חלומות שהכל שם עשוי ממתקים ועוגיות, וכולנו נראים כמו הנזל וגרטל שרצו לזלול את בית הממתקים וגילו שיש בו מכשפה נוראה מאד. עכשיו צריך למצוא את הדרך בחזרה הביתה, לתקן את מה שמקולקל אצלנו פה ויש בידינו לתקן, כי אם הביצים שנשאנו למכירה בשוק נפלו לנו מהידיים ונשברו, וכבר לא נזכה לגדל מהן תרנגולות, כדאי לפחות לנצל את ההזדמנות לסדר קצת את הבית ולנקות.