האמת על מלחמת ששת הימים

עוזי ברעם, שאני מאד מעריכה את יושרו וכנותו, פירסם אתמול (7/6/17) מאמר ב"הארץ", שעורר בי מחשבות מטרידות. במאמרו אתמול טען ברעם שלא נלחמנו במלחמת ששת הימים כדי להרחיב את גבולות ישראל ולהקים התנחלויות, אלא כדי להסיר איום קיומי על ישראל, ושעל מי שחי באותם ימים לומר את האמת. אבל מהי האמת? האם היא כל כך פשוטה וברורה?

אני הייתי במלחמת ששת הימים רק בת אחת-עשרה, ואינני יודעת עד כמה הפרספקטיבה המצומצמת שלי יכולה לתרום למישהו. אני יכולה להעיד בכנות שבסביבתי הקרובה, במשפחתי ובקהילת ידידיהם של הורי, הכל היו משוכנעים שהכיבושים במלחמה הם זמניים ביותר, וכמו שכמה חודשים אחרי מבצע סיני ישראל נסוגה מסיני, כך ניסוג במהרה מהשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, ולכן אבי מיהר לקחת אותנו לטיולים בגדה המערבית ואחר כך גם בסיני, בטרם יחזירו אותם, כפי ששיער. אבל זו היתה תחושתו של אבי, שאני זוכרת גם שהוא היה לגמרי בטוח בניצחון ישראל במלחמה, ושכאשר נשמעה באחד הבקרים אזעקה, אבי אמר לאמי לקחת אותנו הילדים למקלט, אבל הוא עצמו סירב לרדת בטענה ש"הם לא יגיעו לפה", קרי לחיפה, והוא התכוון למטוסים הסורים שכולנו פחדנו מהם, כי לפני מלחמת ששת הימים היו תקריות רבות של התקפות מטוסים סוריים על חקלאים בכינרת וקרבות אויר בינם למטוסים ישראלים, שבאותם ימים אלה היו המיראז'ים הצרפתיים שהקסימו אותנו. האמת היא שהם לא הגיעו ורק ישבנו במקלט שעה ויצאנו ושמענו ברדיו את "נאצר מחכה לרבין, אי-אי-אי" שאז נתפס יותר כניסיון לעודד את הציבור המפוחד מאשר כביטוי ליוהרה. אני גם זוכרת היטב שהדבקנו על כל החלונות, לפי ההוראות שקיבלנו, בריסטולים שחורים, ושברחוב סידרו שקי חול. רק בשירותים הורי לא הדביקו בריסטול על החלון וביקשו מאיתנו לא להדליק בלילה את האור בשירותים, אבל אני שכחתי והדלקתי, ואיש הג"א שעבר ברחוב לבדוק שכולם שומרים על האפלה, צעק: 45 למעלה לכבות את האור – גרנו אז ברחוב הילל 45 בחיפה, בקומת הגג – ואבי רץ אלי וצעק עלי למה הדלקתי את האור ודי נבהלתי.

עוזי ברעם מתאר את אווירת הנכאים והחרדה הקיומית בימים שלפני המלחמה, והוא יודע יותר ממני, כי היה בנו של השר משה ברעם ובעצמו חבר צעיר במזכירות מפא"י, אבל האם הוא יודע הכל? אני שואלת את השאלה הזאת לגבי הטענה שלו שלא היתה כוונה להרחיב את גבולות ישראל המאד קטנה עם המותניים הצרים ליד נתניה. הרי ניהול המלחמה לא היה ספונטני. כיבוש הגדה המערבית התנהל לפי תוכניות שהוכנו מראש לכיבוש הגדה המערבית. ידוע שנמסרה אזהרה לחוסיין שלא יצטרף למלחמה והוא כן הצטרף, וכמו ברעם גם אני מאמינה שלולא הצטרף חוסיין למלחמה למרות שישראל הזהירה אותו שלא לעשות כן, ישראל לא היתה כובשת את הגדה המערבית. אבל מרגע שחוסיין הצטרף למלחמה כל המה היה אילו איננו ממש משנה. ומה שיותר חשוב: רוב הציבור ואולי גם חלק מהפוליטיקאים לא ידעו על כך, אבל העובדה היא שלצה"ל היו תוכניות לכיבוש הגדה המערבית והן בוצעו במלחמה, וזה אומר שכן היתה מחשבה מראש על כיבוש כזה, וגם האנשים שאמרו הר הבית בידינו הרגישו שחזרנו למקום ששייך לנו ונלקח מאיתנו שלא בצדק, ובשום אופן לא חשבו שהגענו לשם במקרה. עם כיבוש הכותל היתה התרגשות עצומה שחשתי אותה היטב, התרגשות עד כדי בכי. וזה שחיינו אז וחוינו את הדברים מאפשר לנו לזכור אירועים ותחושות, אבל לא מאפשר לדעת מה באמת חשבו האנשים שהכינו את תוכניות המלחמה וביצעו אותן. האם באמת היה הכרחי לכבוש את כל הגדה המערבית כדי לסלק את האיום על ישראל? האם היה הכרחי לכבוש את כל ארץ ישראל המערבית עד הירדן? או שכן היתה מחשבה, לפחות אצל חלק ממעצבי תוכניות המלחמה, שאלה גבולות נוחים יותר להגנה, שעל כך קשה להתווכח, מאשר הקו הירוק שהותיר את ישראל מפוחדת תמיד מצבא ערבי שיבתר אותה לשניים במרכזה. ברור לי שמטה הצבא,שאכן היה אז, כפי שמציין ברעם, לגמרי חילוני, חשב במושגים צבאיים ולא במושגי גאולה דתית משיחית, אבל זה לא משנה את העובדה שהיו מי שחשבו על הירדן כגבולה המזרחי של ישראל לכל אורכו.

וכיבוש ירושלים, שהתחבטו בו, אבל ביצעו, והרס השכונה שלמרגלות הכותל המערבי כדי ליצור את רחבת הכותל, כל זה נעשה כל כך מהר. האם באמת המחשבה עלתה בספונטניות, או שהיה מי שכבר תיכנן מראש וחיכה להזדמנות? מצד אחד הניצחון המהיר הפתיע והדהים את כולם, ומצד שני, קשה להאמין שכל הדברים שנעשו מיד לאחר הניצחון, וכל כך מהר, שכולם היו ספונטניים. מישהו חשב על זה קודם. אפילו בשיר ירושלים של זהב נאמר שאין יורד אל הר הבית בעיר העתיקה, וכולם שרו את השיר הזה שנכתב זמן קצר לפני המלחמה, שרו בהתלהבות, אז כן היה מי שחשב על זה, שהר הבית צריך להיות בידינו. ובוודאי היו כאלה שמיד עם כיבוש הר הבית חשבו שהוא יישאר בידינו ושכך צריך.

כוונתו של ברעם טובה: לא להעניק לכיבושים במלחמת ששת הימים הילה של קדושה, שתסכל כל הסדר. מבחינתו זו גם האמת: נאצר חסם בפני ישראל את מיצרי טיראן ואיים לפלוש אלינו יחד עם סוריה וירדן ומדינות ערביות נוספות. היו דיבורים בישראל על מלחמה קשה ואלפי הרוגים, והניצחון המהיר היכה את רובנו בתדהמה. אבל דוקא ממרחק הזמן, מתוך הפרספקטיבה של מי שמביטה חמישים שנה אחורה, ולא מפרספקטיבה של ילדה בת אחת-עשרה שחוותה מלחמה מסעירה למדי, עם תקופת המתנה מורטת עצבים לפניה, ופחדים ממטוסי אויב, וישיבה במקלטים עם השכנים או עם ילדי בית הספר, שיותר הסעירה אותי מאשר הפחידה, והתרגשות עצומה מכיבוש הכותל, פשוט קשה לי להאמין שהכל היה כל כך מקרי וספונטני, שפשוט נתקענו עם השטחים הכבושים מבלי להתכוון ואפשר בן-רגע לתקן את זה. נדמה לי שלא יכול להיות שהכל קרה במקרה ושאף אחד לא חשב על זה קודם, על מדינת ישראל שמשתרעת מהים עד הירדן ובאמצע ירושלים השלמה. מישהו חשב על זה קודם ורצה את זה קודם ולכן זה קרה, ולכן גם כל כך קשה לשנות את זה כבר חמישים שנה.

  

רחבעם זאבי, הפשע, הטרנספר והימין

רק חלק מהדברים ששמעתי בתחקיר "עובדה" על רחבעם זאבי היו לי חדשים. חלק גדול מהדברים אני זוכרת בזמן אמיתי: את שיחת הטלפון בין זאבי לבין טוביה אושרי ואהרוני המכונה "גומאדי", שבה התבקש לבוא לסייע לרוצחים שזה עתה רצחו שני בני אדם, ואמר שאם צריך יבוא. זו איננה רכילות, כפי שטוענים מגיניו של זאבי, אלא הקלטת משטרה שעקבה לא אחרי זאבי אלא אחרי שני הרוצחים, וכך הקליטה את השיחה עם זאבי, שהתפרסמה בכל כלי התקשורת. לא היו למשטרה הוכחות שזאבי אכן נפגש איתם וסייע להם, ולכן לא הועמד לדין בסופו של דבר. אבל העננה מעל ראשו של זאבי וקשריו עם העולם התחתון מעולם לא הוסרה. והיה כמובן הפיצוץ בדירתה של העיתונאית סילבי קשת, שגם הוא לא פוענח בזמן אמיתי. רק שנים רבות אחר כך, כשכבר לא פחדו להיענש, סיפרו אושרי ואהרוני שזאבי אכן סייע להם לאחר שביצעו את הרצח הכפול, ושאת הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת ביצעו אנשיהם בהוראתם, לאחר שזאבי ביקש מהם "לטפל" בקשת, שכתבה על עלילותיו בטורה בעיתון הארץ, תחת הכותרת "החנרל המקסיקני קסטנייטאס". סילבי קשת לא פירשה בשמו של זאבי, אבל כל המדינה ידעה למי הכוונה. כולם ידעו. כולם ידעו ודיברו על משה דיין ועל רחבעם זאבי, שהיו חברים, והיו מעל החוק. איש לא העז להעמיד אותם במקומם, כל שכן להעמיד אותם לדין. הקלטת המשטרה, שאישרה את השמועות שרווחו עוד קודם לכן על קשריו של זאבי עם העולם התחתון, לא עודדו אנשים להתלונן או להתעמת. גם לא הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת. השיח המפוחד על התנהגותם של משה דיין ורחבעם זאבי לא היה רכילות וגם לא ביוש וגם היום איננו כזה. זהו שיח על התנהגות נפשעת שלא סוכלה ולא נענשה בגלל מעמד וקשרים. ברוסיה מדברים כך היום על פוטין ומקורביו, ומדי פעם מוצאים גוויות של אנשים שפתחו את הפה. במקרה של סילבי קשת זה לא היה רחוק מזה. למען האמת השיח הציבורי מאז שידור הכתבה מרתיח אותי בעליבותו ובפחדנותו. גם דיין וגם זאבי מתים מזמן. זאבי אכן נרצח על ידי מחבלים. זה לא הופך איש מהם לקדוש. מדובר באנשים שהיו במרכז הזירה הציבורית וההיסטוריה של מדינת ישראל. אי אפשר להתייחס אליהם כמו לאזרחים רגילים שזכאים להישכח. הם מעולם לא היו אזרחים רגילים, ואילו היו אזרחים רגילים, היו מגיעים לכלא ולא לממשלה. כמובן שאילו היו אזרחים רגילים, לא היו חולמים להרשות לעצמם להתנהג כפי שהתנהגו.

גם למשה דיין וגם לרחבעם זאבי יש עדיין הרבה מאד כוח, שנים רבות אחרי מותם, ויש להם מגינים שמרוב מאמץ להגן רק חושפים את מידת הסיאוב. "מה הוא היה צריך לעשות?" אמרה בתו של זאבי, "רות דיין אמרה לו בוא תיקח את האריה, זה הסמל של הפיקוד שלך". שהרי מה יותר נורמלי לאלוף פיקוד מלהחזיק אריה ולביאה בכלוב במטה הפיקוד שלו, ולשחרר אותם כשבאים אורחים כדי להפחידם עד מות? מאין בכלל הגיעו חיות הבר האלה לידי משה דיין? מגן חיות בשטחים הכבושים? ממתי רשאים אזרחים או אנשי צבא להחזיק בחיות טרף ולתת אותן במתנה, כאילו מדובר בחתולים? כל מה שנוגע להתנהגותם של אנשי צבא ושרים, גנרלים בפועל ולשעבר, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נושא שחייבים לעסוק בו, כי למעשי ההפקרות שהירשו לעצמם אנשי הצבא המהוללים היו תוצאות שנותנות את אותותיהן עד ימינו אלה. בניגוד למה שמרבים לטעון, אווירת ההפקרות ופריעת החוק בשטחים איננה התדרדרות מאוחרת, והיא לא החלה עם מתנחלי גוש אמונים, אלא תוך כדי המלחמה ובסמוך אליה. ההפקרות והגזל התחילו מיד ומעולם לא חדלו. ההתחלה היתה סימן לבאות. משה דיין ורחבעם זאבי היו מסמלי המלחמה ההיא, וממעצבי אופיה של מדינתנו אז ומאז. זה היה סוד כוחם וזה היה שורש הרע. הסיפור של דן חמיצר על גופת המחבל שהוטסה מעל כפרים ערביים, הסיפור של רפי איתן על רצח שבויים, הסיפור של איתן הבר על הצמדת אקדח טעון לרקתו וסיכון חייו, האיומים על עיתונאים, ההתנכלויות כלפיהם, סיכון חייהם, כל אלה הם חלק מתרבות הסיאוב שלאחר מלחמת ששת הימים, גם אם המקרה של רחבעם זאבי היה הקיצוני ביותר מביניהם. לא רק שמותר לדון בהם, חייבים לדון בהם.

בכל תפקיד שהתמנה אליו זאבי היו מחאות. כשהקים את מפלגתו שדגלה בטרנספר הוגשו עתירות לפסול אותו, אבל הוא הצליח לחמוק מפסילה בטענה שהוא דוגל בטרנספר בהסכמה. צר לי, אבל לעניות דעתי טרנספר בהסכמה הוא אוקסימורון. לא יכולתי שלא לחשוב על מושג ההסכמה אצל זאבי בהקשר של החיילות והנשים שפגע בהן, וגם על כך שמעתי הרבה מאד שנים לפני תחקיר עובדה. אם יש משהו שמרתיח אותי זאת האמירה שהכללים השתנו, כאילו בעבר אונס ומעשי מגונים היו מותרים. אבל על רחבעם זאבי פחדו להתלונן, מאותן סיבות שפחדו להתלונן על פשעיו האחרים. היו הרבה סיפורים גם על התעללות בחיילים וניצול של חיילים. שום דבר לא נבדק לעומק. מישהו תמיד דאג לשמור על רחבעם זאבי. היו לו המון חברים מהפלמ"ח. אפילו שולמית אלוני היתה חברה שלו, וסיפרה איך רצו להוציא יחד עיתון. מאיר כהנא היה זר ומוזר, עולה מארצות-הברית ואדם דתי עם מבטא זר ועולם מושגים זר לישראלים. רחבעם זאבי היה צבר ופלמ"חניק ואלוף ואיש ההתיישבות ואדם חילוני, בכל מובן אדם ללא אלהים. הוא היה משלנו, ושום פשע או מעשה מפלצתי לא מנע ממנו להגיע לצמרת הצבאית והמדינית.

ואז היה רצח רבין, ויום הזיכרון לרצח רבין, והשיח על מורשת רבין. הימין בלע ונחנק והתפלץ. רצח רחבעם זאבי נפל לידיהם כמציאה של ממש. לולא רצח רבין, זאבי היה זוכה לכל היותר לאיזו אזכרה צנועה, אבל זאבי נרצח בידי מחבלים חמש שנים לאחר רצח רבין, והימין בישראל לא יכול היה שלא להתנפל על ההזדמנות לסדר גם לעצמם קדוש מעונה. אמנם ההקבלה לא היתה מלאה. זאבי נרצח בידי ערבים, לא בידי יהודי מן השמאל, אבל בימין רגילים להאשים את השמאל, או ליתר דיוק את כל מי שמדבר על פשרה או יחס הוגן לערבים, במותם של יהודים מידי מחבלים ערבים, ככה שרצח זאבי היה טוב מספיק כדי להעניש את השמאל על יום הזיכרון לרצח רבין ועל העיסוק ברצח רבין, ועל רגשי האשמה המוצדקים שמעורר רצח רבין באנשי הימין, והאיש רחבעם זאבי, על קשריו המוכחים עם רוצחים מהעולם התחתון, על מעשי ההתעללות שלו באנשים והאימה שהטיל על אנשים, ועל המורשת הפוליטית שלו, הרעיון המפלצתי של טרנספר של תושבים ערבים, הועלה בעזרת תקציבי מדינה מופרכים של מיליונים לדרגת מקבילו של יצחק רבין מן הימין, ואותם חברי ליכוד שנתנו יד לחוק ההנצחה המביש שלו, רצים כעת להגן עליו בטענה של אחרי מות קדושים אמור, וכמובן גם על עצמם הם מגינים. אבל הבחירה ברחבעם זאבי כדמות להנצחה מעולם לא הוסיפה כבוד לימין, כי את האמת אי אפשר להסתיר לעד, וגם מיליונים רבים אינם מכסים על כל פשעים, והבחירה בזאבי כדמות להנצחה, וההגנה על הבחירה המעוותת הזו, רק חושפת את חרפתו של הימין.