בראי המים, חלק ד' ואחרון

בראי המים חלק א'

בראי המים חלק ב'

בראי המים חלק ג'

בערב ראש השנה קנתה שרה חצאית שקיוותה שהיא עשויה מכותנה, אבל לא היתה בטוחה בכך, ונעלי סירה שחורות כמו שרצתה שהיו כנראה עשויות מפלסטיק כי היו זולות במיוחד ומיובאות מסין. שרה היתה רוצה לנעול תמיד נעלי עור וללבוש בגדי כותנה או פשתן, כותנה או פשתן לבנים או שחורים ורקומים ביד, אבל ידה איננה משגת אלא לקנות בגדים ונעליים שאינם אלא שיעתוק. בעצם הייצור ההמוני איננו אלא מעשה שיעתוק, ועידן הפלסטיק שלנו הוא שיאו של עידן השיעתוק, כבר איננו מכירים חומרים שנועדו ליצירה אלא חומרי שיעתוק בלבד, והאנשים החשובים בזמננו הם אלו שמשועתקים תכופות, ומשום מה נדמה שאותם אלה שמשועתקים ללא הרף הינם שיעתוק מלכתחילה ולא מקור, שהרי השיעתוק נוח בהרבה לשיעתוק נוסף מן המקור, גם אם תוצאתו פוחתת והולכת. ממילא עידן השיעתוק הוא עידן הערך הפוחת והולך, החומר הפוחת והולך, האמת הפוחתת והולכת. עידן השיעתוק הוא עידן הפחיתות והנפסדות, עידן השיעתוק הוא עידן התחליף הזול.

ובכל זאת אם אין ידה של שרה משגת לקנות עץ אלון, היא קונה עץ במבוק, ואם אין ידה משגת ארנק של עור, היא מחפשת ארנק משאריות של עור, שיהיה בדברים משהו מניחוחו של האמיתי. אבל נעליים יקרות אין ידה של שרה משגת כלל לקנות, והיא שמחה איפוא בנעלי הפלסטיק שלה, והולכת בהן כאילו ירד ממנה משא השנים וחזרה להיות צעירה. נעליים חדשות, ואפילו הן מפלסטיק, יכולות לחולל קסם, להפוך רגליים זקנות וחולות לרגליים קלות, כך לפחות רוצה שרה להאמין, ומאחר שהיא משתדלת להאמין, רגליה נושאות אותה בקלות. אולי מהותו של השיעתוק היא בחלום שהוא מעורר, כי לשכפל את הדברים כהוויתם אין שום אפשרות בעצם, וכוחו של השיעתוק איננו אלא כוחה של האשליה: כאילו שמעת נגינת כינור או פסנתר, וכינור ופסנתר אַיִּן.

ומאחר שעידן השיעתוק הוא עידן האשליה, צבעו הוא ורוד כצבע האשליה, והילדות הקטנות נועלות נעלי פלסטיק ורודות ולובשות בגדים ורודים מבריקים ויש להן ילקוטים ורודים וקלמרים ורודים ופרחי פלסטיק ורודים בשערן, וכששרה מטיילת עם הכלבים בבוקר ליד בתי הספר היא רואה בשערי בתי הספר שיירות ורודות של ילדות קטנות, וגם האמהות שמביאות אותן ורודות כמו בנותיהן, כמו עננים ורודים של צמר גפן מתוק, הכל ורוד. ורק שרה עוברת שם בבגדים השחורים שלה כמו שריד מעידן אחר וממולה הולכים הנזירים בגלימות השחורות שלהן שגם הן כמובן שריד מעידן אחר ושרה יודעת שאף היא מן העידן ההוא, השחור, שנסוג אחורה מפני עידן הפלסטיק הורוד, ואין לו תכלית אלא להסתגר לו במנזרים ולקוות שיניחו לו להתקיים במנותק מן העולם שכבר איננו שייך אליו ואיננו יכול להשתייך.

באוטובוס עמדה ליד שרה אשה זקנה לבושה ורוד עז. הורוד היטיב עמה, ושרה חשבה לעצמה איזו אופטימיות, ואיזו שמחת חיים. שרה מרגישה נוח רק בבגדיה השחורים. אחרים היא מתקשה ללבוש. שרה תוהה אם הנשים הורודות האלה ובנותיהן הורודות ישחירו עם השנים, או שתישארנה בוורדותן. האם עידן הורוד הוא אכן עידן של נשים אחרות, שמחות יותר, מלאות תקוה ועזוז, או שזהו עידן האשליה המתוקה שעתידה להתנפץ בקול נפץ גדול אל סלע המציאות האפורה. לשרה נראו הנשים הורודות כמו הבובות הקטנות ששיחקה בהן בילדותה, בובות קטנות שמישהו אחר מניע את ידיהן ורגליהן. משהו בהן היה לא אמיתי, או לא רצה להיות אמיתי. בשחור העתיק, זה ששרה עטתה וגם זה שעטו הנזירים, היתה איזו התרסה. ככה שרה הרגישה משום מה. היא לא רצתה ללבוש ורוד. בעצם שנאה ורוד, בכלל, ועל עצמה במיוחד.

תמיד יהיו בגדיך לבנים, חזרה שרה לעצמה על דברי המדרש ולבשה שחורים, והיטיבה את מראיה מול הראי. לפנים חבשה גם כובע שחור, אבל ליאת מחנות הכובעים שיכנעה אותה לבחור בכובע קש, כדי לגוון מעט את המראה ולהיות נוגה פחות, ושרה שחיבבה את ליאת שמעה בעצתה. שרה איננה מחכה למשיח. בשום אופן איננה מחכה למשיח, למרות שיהודי הגון צריך לחכות למשיח בכל עת, שרה מחכה רק למות, ומקוה לראות מעט חיים לפני שיבוא, אבל איננה משוכנעת שתזכה לכך, ובמיוחד היא מקוה שהמות יבוא בחטף ולא טיפין טיפין, כי יותר מן המות מפחדת שרה מן החולי ומן העוני ומן החיים שאינם חיים ואינם מות. שרה מקוה שהאל ירחם עליה במותה יותר משריחם עליה בחייה ושלפחות במותה תזכה במעט חסד. במידה ידועה שרה בוטחת באל, ככל שהיא מסוגלת לבטוח במישהו בהפכפכות חייה הנוגים, שרה מאד משתדלת לבטוח באל, ותולה את יהבה בכך שאם לא קרה לה הרבה טוב לפחות לא קרה לה הרבה רע, ואדם איננו צריך להגזים בציפיות שיש לו מן החיים. 

ובכן עומדת לה שרה מול הראי בבגדיה השחורים ובכובע הקש שעל ראשה ומתבוננת היטב אל תוך הראי. שרה איננה יודעת אם היא נראית טוב או רע לגילה. קשה לה לדעת. לפעמים אנשים אחרים נראים לה כל כך זקנים, ולפעמים היא חושבת לעצמה, בוודאי גם אני נראית להם מאד זקנה. אבל איננה יודעת. בגלל קומתה הנמוכה היא נראית לאנשים כילדה, והם מנסים להתלוצץ עמה, למרות שלבה של שרה איננו נתון כלל להלצות. אילו רק היה אפשר שלא לצאת כלל מן הבית, חושבת שרה, ולא לעלות אף פעם לאוטובוס, ולא לנסוע אף פעם למרכז העיר. אולי ללכת לשם לפעמים ברגל, בסמטאות זנוחות ריקות מאדם בין גינות נסתרות, אבל לא באוטובוס, ולא בשום מקום שמרובים וצפופים בו מדי האנשים.

שרה תמיד מתעכבת בערב לצאת עם הכלבים, מקוה שהרחובות יתרוקנו מאדם, אבל הרחובות רק הולכים ומתמלאים, בתי הקפה עמוסים, ומי שאינו שותה קפה לוגם יין, ומי שאינו לוגם יין מלקק גלידה, ואין מקום שאין בו אנשים שמסתכלים בה ואומרים תראה כלב, תראה שניים, או שאומרים איזה חמודים. ושרה כל כך רוצה שלא יהיו אנשים, או לפחות שישתקו ולא יגידו דבר. שרה רוצה להיות שקופה ולעבור בין האנשים מבלי שיראוה כלל, ואולי היא באמת שקופה, אבל הכלבים נראים, ומכיון ששרה הולכת עם הכלבים אף היא נראית לעין, ומאחר שהיא נראית לעין לכל איש יש מה לומר לה, למרות ששרה ממש לא רוצה לשמוע ולא רוצה להקשיב. תשתקו אנשים ותניחו לי לנפשי תלכו מכאן כבר, אני רוצה לעבור בשקט. אבל האנשים לא הולכים ויושבים בנחת, שותים קפה או לוגמים יין או מלקקים גלידה או אוחזים בידיהם את הגביעים הריקים ומפטפטים ושרה מנסה לעבור במהירות הבזק ושומעת את הצחוקים והדיבורים ורוצה לעצום עיניים ולא לראות ולא לשמוע דבר אבל אי אפשר לעצום עיניים באמצע הרחוב למרות ששרה לפעמים כן עוצמת עיניים רק לשניה או שתיים, במיוחד כשהיא עייפה מאד ועייפה מן העולם ומן החיים, אבל מיד היא חוזרת ופוקחת אותן ולצערה הכל עומד במקומו ושום דבר לא נעלם.

שרה תוהה האם אפשר להגיע פתאם לארץ אחרת, פתאם ללכת עוד צעד ולמצוא את עצמה במקום אחר, כמו שקורה לאנשים באגדות. שרה חולמת לצעוד צעד ולהגיע למקום שיש בו רק פרחים ודשא ואנשים אין, אבל שרה תמיד מוצאת את עצמה באותו המקום עצמו, וככל שהכלב מושך אותה אנה ואנה בסיבובים, בסופו של דבר היא חוזרת הביתה, ושום דבר לא נעלם, לא מה ששרה אוהבת ולא מה שהיא שונאת. הכל עומד על מכונו.

שרה תוהה האם לעת זקנה עדיף לה לעבור אל הכפר. כל חייה חיה שרה בטבורה של עיר, אבל אולי כעת כשהיא מזדקנת וכבר כמעט שאיננה יוצאת בין הבריות, אולי עדיף לה לצאת אל הכפר, למקום של עצים ופרחים ושקט, ולהתרחק מן המדרכות העמוסות של העיר והאנשים שיושבים או עומדים להם על המדרכות כאילו היו בביתם ומצפים מן ההולכים ושבים שיטרחו לעבור מסביבם ומצדיהם ולא יטריחו אותם לקום ממקומם, והם הולכים ומתפשטים על פני כל המדרכות עד שאין לעוברים ושבים מקום לעבור ולשוב בו והם נאלצים לרדת אל הכביש, והיושבים על המדרכות מביטים בהם כאילו עברו שם כדי לשעשע אותם ומעירים עליהם הערות כאילו עמדו לבחינה. הכל צפוף והכל סוגר עליך, ואין מקום לאדם לנשום, אלא בערבי שבתות בלבד כשהכל נסגר והמדרכה מתרוקנת ושרה יכולה לעבור בשקט. כמה היא אוהבת את הלילות האלה, הרגועים. אבל הלילה ליל חול והמדרכות מלאות, ובית קפה חדש נפתח על המדרכה הצפופה, והכלב רב עם כל הכלבים ומנסה לנשוך את כל החתולים שיושבים להם על הגדרות ונושמים את אויר הערב. מה יש לו לכלב שאינו נותן מנוחה לחתולים? אולי התמלא בכעסה של שרה, למרות שעליו לא כעסה כלל, ורק עכשיו כשהיא עייפה עד מות היא מתרגזת עליו ונמאס לה שהוא קופץ על כל החתולים ורב עם כל הכלבים. אתה כל כך רע היא אומרת לו, למה אתה כל כך רע, ונמאס לי ממך היא אומרת לו, ורוחה של שרה רעה עליה מאד ואפילו לכלבים אין לה כלל סבלנות. 

בכפר, חושבת שרה, היתה יכולה להלך יחפה על הדשא. אמנם גם בכפר צריך להיזהר מעקרבים ונחשים ושאר מזיקים, אבל בכל זאת נדמה לשרה שבכפר היתה יכולה להלך יחפה על הדשא, ואין שברי זכוכיות שמדרכות העיר מלאות בהם. שרה איננה יודעת מאין כל שברי הזכוכיות: האם התנפצה שמשת מכונית, או בקבוק נשבר? אבל בכל מקום זרועה המדרכה בשברי זכוכיות ושרה מפחדת שהכלבים ייפצעו ברגליהם, דבר שקורה מדי פעם, כשאיננה רואה על מה הם דורכים בחושך, ובעצמה איננה מעזה כלל ללכת יחפה על מדרכות העיר, למרות שראתה כמה פעמים נשים חולצות את נעליהן ומהלכות יחפות, אבל אלה היו נשים צעירות, אמהות צעירות עם ילדים קטנים, שכנראה לחצו להן הנעליים, והיא כבר איננה צעירה ובנותיה בגרו מזמן ואין היא מהלכת יחפה על המדרכות וגם איננה רוצה להלך עליהן יחפה, אבל היתה רוצה להלך יחפה על דשא ירוק אמיתי ולא דשא מפלסטיק כמו שהדביק השכן בחצר ליד העצים מפלסטיק. גם מסביב לבית הקפה שבפינה פרשו דשא מפלסטיק, ועליו הציבו את השולחנות, כדי שהאנשים שיושבים לאכול על המדרכה סמוך מאד לכביש ההומה מכוניות ירגישו בטבע. אבל שרה שרואה את הדשא הירוק מפלסטיק מתחת לשולחנות הסמוכים לכביש נזכרת בשכנה הקשישה שצבעה את שערה בשחור עז ונראתה כמו מכשפה. 

שרה מניחה לשערה להלבין ואין זה מפריע לה כלל. אין לה רצון להקפיא את הנעורים כי ההזדקנות היא תכונתם של החיים, כמו שההתבלות היא תכונתם של המתים. מאחר שהקפיאה בזמן היא היפוכה של ההשתנות היא גם היפוכם של החיים, ואין היא אלא מות משומר היטב, ומות משומר היטב יש בו מן המפלצתי, כמו פוחלץ או מסכת מות, הוא מתיימר לשמר את החיים ובעצם הוא משמר את רגע המות ומקפיא אותו, ודבר זה מעורר חלחלה. משהו מאותה חלחלה מעוררים בשרה גם פרחים מפלסטיק ודשא מפלסטיק, כי אין הם אלא דמות החי שהועתקה אל המת, ודמות החי שהועתקה אל המת מעוררת חלחלה, בהיותה מות המתחזה לחיים. שרה אוהבת את הצמחים משום שיש בהם חיים. את פרחי הבר ואת העשבים היא אוהבת יותר מהכל, משום שאין בהם דבר מן המלאכותי, והם החיים בטהרתם. ואילו פרחים מיובשים ואוספי פרפרים תמיד הטילו עליה אימה, כי לא יכלה לשאת את מראה החיים שניטלו מהם החיים, ויופיים שהשתמר שלא כדרך הטבע הטיל עליה אימה. רק החיים היו יפים בעיני שרה, החיים בעלה שצץ ונפתח, בניצן שנפתח לפרח קט, בעשבים שטיפסו על גדרות הבתים בצדי המדרכה, והכלבים ליחכו אותם כשבטנם כאבה. שרה אהבה את המחשבה שגופה יתמזג עם האדמה ועל קברה יצמחו עשבי בר ופרחיהם הקטנים. מות שמזין את החיים היה יפה בעיניה, יפה מכל הנצחה שהיא שיעתוקו המת של החי, כי המות שמתגלגל בחיים יפה בהרבה מן החיים המשועתקים אל המות, ובבקשם להנציח את החיים או להעתיק אותם אין הם מנציחים אלא את מות החיים.

לכן מעדיפה שרה לזכור מאשר לצלם, לשמור את הדברים על לוח לבה בלבד כדי שיוכלו להמשיך ולהשתנות, כדי שהנהר יוכל להמשיך ולזרום בלבה, כדי שהחורף והאביב והקיץ יוכלו לבוא אל המקומות שבילתה בהם, כדי שהגשם והשמש יוכלו להשפיע עליהם חליפות כמו בחיים. הזיכרון בלא תמונה היה חי מן הזיכרון שבתמונות, כי אביה שבזיכרון היה מדבר עם שרה ורואה ושומע עם שרה דברים שאהב בחייו והמשיך לאהוב בזיכרונה, כמו הקונצ'רטות הברנדנבורגים והקנטטות ואפילו אגם הברבורים וציוריהם של ברויגל ורמברנדט שגם שרה אהבה יותר מכל ולא ידעה אם האהבה הזו צמחה בתוכה במקרה או עברה אליה בירושה, ואילו תמונתו על הקיר, שהביטה אליה בעיניה הלאות ולעתים ראתה ולעתים היתה צריכה להתקרב אליה מאד כדי לראות, כבר לא יכלה להשתנות וכבר לא יכלה לחיות, ולמרות שבהיותה לנגד עיניה היתה שרה אנוסה להתבונן בה הרבה, לא היתה מסוגלת שלא לעשות כן, העדיפה לחשוב על אביה מבלי להתבונן בה, ועיקר צערה היה על הדברים שכבר לא זכה לראות ולא ראה, אבל אהבה לדמות לעצמה שיכול היה לראותם, והשקיעה בדימיונות היתה מביאה לה נחמה.

הרבה חשבה שרה על החיים שאביה החמיץ וידעה שגם אותה החמיץ והכיר וידע ממנה כה מעט, ומותו לפתע פתאם שכל כך לא היתה מוכנה לו השאיר את החוטים כה פרומים ולא ניתנים לקשירה, ולא היה לשרה במה להינחם על מותו, ובמה להקל על צערה.

אחרי שאביה מת הלכה שרה לשוק וחשבה שבשוק יש חיים, למרות שהיא הולכת לשם מפני שהיא חייבת, ולא מפני שהיא באמת רוצה, כי סחיבת הסלים קשה לה מאד, ובכל זאת בשוק חשה שרה תמיד שבשוק אנשים חיים, שהחיים זורמים בין ערימות הפירות והירקות, וריח הלימון והנענע תמיד היה בעיניה של שרה ריח החיים, החיים האמיתיים, והיא היתה נוגסת ובולעת בעיניים עצומות עלה של נענע, כאילו היה צמח קסמים שיקח אותה למקום אחר, כל כך רצתה לעוף למקום אחר, אבל רגליה היו כבדות מאד ומשכו אותה אל האדמה. רוב הזמן נאלצה לשכב כי הרגליים הפכו לאבנים והיא לא יכלה ללכת כלל, כאילו נקשרה בשלשלאות שאין כבדות מהן. רק לאט לאט חזרה להלך כמו שבני האדם מהלכים, וחשבה שמותו של אדם קרוב מושך גם את קרוביו מטה אלי קבר, כאילו ניצבו כעת בין החיים לבין המתים, ושקל מאד למות כאשר מישהו שחצה את הקו קורא אליך, ונדמה כאילו רק תושיט יד ותאחז בידו ותבוא אחריו, כאילו עליך רק לתפוס ביד המושטת ולקפוץ אחריה מעל פלג מים. לרגעים אינך יודע האם בין המתים אתה או בין החיים, אבל מאחר שהינך בין החיים אתה חוזר לחיים אט אט, הגוף חוזר לנוע אט אט כאילו קמת מתרדמה ארוכה, שלא היתה ארוכה באמת, אבל נדמתה כמו מות קטן, ומכאן ואילך אתה חי, והמתים מתרחקים ומשתתקים וקוראים אליך הרבה פחות.

כעת שוב לא ראתה שרה בגינה את התייר הבלונדיני ארוך השיער, כאילו באמת עקר משם. בחצר הבית עמדו פועלים על סולם וכרתו במאמץ רב ענף של עץ גבוה במסור חשמלי שהרעיד את הגינה כולה. הגינה התרוקנה, אפילו החתולים ובפרט החתולות שאהבו להמליט ולהסתיר את גוריהן בין השיחים הסתלקו ממנה. אבל כמה ימים אחר כך, בטיול הבוקר, ראתה שרה בעמק המצלבה, מתחת לעץ אורן, את התייר הבלונדיני יושב ושותה מתוך כוס, אבל נראה היה כאילו גמיעת המשקה עולה לו ביסורים. משהו בו נראה כל כך רע, כל כך אומלל, ושרה נזכרה שוב במה שסיפר לה השכן על גבר אוסטרי שחי בעמק המצלבה ופעם אמו הזקנה באה וניסתה לדבר על לבו לחזור עמה אבל הוא סירב. שרה חשבה לעצמה שהיא יכולה לדבר איתו גרמנית והוא מיד יבחין במבטא האוסטרי שלה ואולי זה ישמח אותו, אבל לא היתה בטוחה בכך כי הוא היה אדם שהלך לו מארצו ומולדתו ובית אביו ובא אל ירושלים וחי בה כמו חיית בר, ואולי איננו רוצה להיזכר בארצו ומולדתו, ובעיקר שרה פחדה ממנו, תמיד פחדה מאד מחסרי הבית, למרות שאומללותם היתה ניכרת לעין, והיא המשיכה ללכת עם הכלבים כאילו לא הבחינה בדבר.

יום הכיפורים אהוב על שרה יותר מכל הימים. הכלב מושך ולשרה לא אכפת, כי הרחובות שקטים והאויר טהור והאנשים מהלכים בנחת באמצע הכביש, למרות שביום הכיפורים אפשר סופסוף ללכת על המדרכות, דבר שאדם מתקשה לעשות בשאר הימים, כשבתי הקפה הומים ויושבי בתי הקפה ממלאים את המדרכות. יום הכיפורים הוא היום היחיד שאדם איננו צריך להרגיש בו כלל טרוד, אלא זמנו בידו, זמן שאפשר למשש אותו בידיים, ואין צריך לדאוג אפילו לארוחות שיהיו מוכנות, אלא רק להתבונן החוצה אל השמיים והעצים ולהתבונן אל תוך עצמך אל ענני הלב הרכים, שביום הכיפורים נדמה לשרה שגם הלב טהור והעננים המכסים עליו אינם אלא טיפות מרובות של מים טהורים שנקבצו יחדיו, ושרה מרגישה טהורה, למרות שבכל הימים שרה עסוקה בענייני העולם הזה שמרובה בהם הזוהמה, ביום הכיפורים היא מרגישה טהורה, ויש לה צורך לשבת במקום שרואים בו עצים ושמיים, אבל מאחר שהצום מחליש את כוחה היא רק מביטה מן המרפסת, מן המרפסת הקטנה שממנה אפשר עדיין לראות עצים אמיתיים ושמיים אמיתיים, ובעיקר שוכבת שרה על מיטתה עם הכלב ששוכב לצדה, וחושבת שהחיים יכלו להיות כל כך יפים, אילו רק היה יותר שקט, ודוקא ביום הזה שהחיים כביכול נעצרים בו מלכת, שרה מרגישה בו חיה יותר מבכל הימים.

כי בימים שהכל הומה נדמה לשרה שהיא נסחפת בגלים עזים שאיננה יודעת אם גלי נהר הם או גלים של ים, היא רואה את עצמה נסחפת ונסחפת בזרם, כאילו עמדה על גדת הנהר והביטה בעצמה נסחפת במים, כך היא צופה בעצמה נסחפת ונסחפת בגלים ואין מציל. ורק ביום הכיפורים כשהכל משתתק וכאילו נרגע הסמבטיון, שרה מרגישה שהיא הולכת על רגליה שלה, והיא הולכת והולכת, למרות שהצום החליש אותה מאד רגליה קלות, והיא חושבת לו רק היה מעט שקט ומעט אויר נקי ומעט מקום לנשום לבן-אדם, לולא היית תמיד מוקף אנשים שדוחפים אותך אנה ואנה ונאלץ להיאבק כל העת כדי שתצליח להרים את הראש ולנשום, החיים יכלו להיות נעימים ולזרום. ושרה, שתמיד גרה בטבורה של עיר חוזרת כעת ושואלת את עצמה שוב ושוב האם לא עדיף לה להתרחק אל הכפר, אל מקום מבודד של עצים ושקט שרחוק מבני האדם, אבל איננה יודעת אם יש מקום כזה שהיא יכולה לגור בו, ואיננה רוצה לפרוש שמיכה בלב החורשה כפי שעושים חסרי הבית. שרה רוצה בית, וביתה יושב בטבורה של עיר, בלב האנשים, ושרה את האנשים איננה אוהבת כפי שצריך לאהוב את האנשים, והיא מתביישת בכך שאיננה אוהבת את האנשים ורוצה להתרחק מהם, אבל איננה יכולה לאהוב אותם יותר מכך, למרות שהיא משתדלת ומנסה.

למחרת יום הכיפורים שרה משכימה קום ואוכלת ביצת עין עם חלה בחמאה ותה בדבש וחושבת לעצמה שאולי אפשר להשכים קום ולחיות לאט לאט ולנשום לאט לאט, ולטייל עם הכלבים לפני שיתחיל הרעש הגדול, אבל כששרה יוצאת עם הכלבים בבוקר השכם כבר הרחוב הומה מכוניות ואנשים וכבר נמחקה שלוות יום אתמול כמו לא היתה מעולם. תמיד תמהה שרה על הרגע הזה שבו מסתיים הצום, ועוד בטרם הספיקה לגמוע ולו טיפת מים, כבר היא שומעת את רחש המכוניות בכביש, את רחש נחיל המכוניות שזורם לדרכו בשנייה שבא חולף הצום כאילו ישבו להם הנהגים מערב יום הכיפורים ליד ההגה והמתינו חרש לרגע בו יוכלו לצאת שוב לדרכם, ושרה תמהה לאן הם נוסעים כולם תמיד, תמיד היא מביטה במכוניות בתימהון לאן הם נוסעים בשעות שאין אדם נוסע בהן לעבודתו או חזרה לביתו או לבלות בתיאטרון או בבית הקפה, לאן נוסעים כל האנשים האלה בשעות מוזרות שאין לאן לנסוע בהן, או שמא ישנם מקומות לנסוע אליהם ששרה איננה מעלה בדעתה, שהרי עולמה צר למדי, והיא עצמה משתדלת שלא לנסוע כלל, ואם היא אנוסה לכך היא נוסעת כמי שכפאה שד, והיא חוזרת מן הנסיעות כל כך מלוכלכת ועייפה שאיננה רוצה אלא לרחוץ במים חמים ולעלות על מיטתה ולהישאר בבית ימים רבים מבלי ללכת לשום מקום אחר.

מקומה של שרה בבית, אין לה ספק בכך שמקומה בבית, והבית הוא עולמה, וכעת כששרה מפחדת מן השכן שכורת אילנות ושותל במקומם עצים מפלסטיק היא איננה יוצאת מהבית אלא מסתגרת עוד יותר בביתה עם כלביה ומטפלת בעציצים שלה שצומחים בהם צמחים אמיתיים שמתערבבים זה בזה: עלי הרקפות מציצים מבין עלי המונסטרה ומבין גבעולי היהודי הנודד, כולם מתפשטים להם מעציץ לעציץ וממלאים את המרפסת עד שהיא דומה לגינה קטנה ושרה עומדת לה בין העציצים כגנן בגנו ומלטפת את העלים ומחכה שיבואו היונים לקנן ולגדל גוזלים. קטנה מאד המרפסת של שרה אבל עולם שלם רוחש בה שהכל בו חי ואמיתי בתכלית, ואין בה דבר שלא נולד מדבר ועתיד להוליד ולמות, שכאלה הם החיים, הם מולידים ונובלים והם אנוסים ליבול כשם שהם נולדים, וכשהם נולדים או נולדים מחדש אין יפה מהם בעולם.

שרה איננה יכולה להבין כיצד חיים האנשים שאין להם בית. המחשבה על שינה ברשות הרבים מעוררת בה חלחלה – ככה להירדם על ספסל, ולו בימי הקיץ החמים, כשהכל יכולים לצפות בך ישן, ואתה פגיע וחסר-אונים כילד, רק המחשבה על כך מזעזעת את שרה. אדם שאין לו מקום ופינה משלו כיצד הוא חי. אפילו הכלבים שיש להם בית מחפשים להם בית בתוך הבית, מוצאים להם בין הרהיטים וערימות העיתונים של שרה פינות קטנות להסתתר בהן כמו חיית בר במאורה, ושם הם חשים מוגנים דיים לישון, ובמיוחד הם אוהבים לשכב למרגלותיה של שרה, הכלב אוהב להניח את ראשו על רגליה וכך הוא אוהב להירדם, כי כל יצור חי צריך להרגיש נסתר מעט כדי להרגיש מוגן, ולחוש את חום גופם של יצורים אחרים כדי לא להרגיש בודד ועזוב בעולם. חסרי הבית תמיד הם לבדם. מעולם לא ראתה שרה שני חסרי בית יושבים יחדיו. תמיד רק אחד לבדו, לגמרי בודד, עם סל וכמה שקיות, וכוס או קופסת פלסטיק עם אוכל, שאולי נתנו לו אנשים טובי לב. שרה מעולם לא נתנה אוכל לחסרי בית. יותר מדי היא מפחדת, מפחדת אפילו כשהם מחייכים אליה, בעצם אז היא מפחדת במיוחד, אינה יכולה להפסיק לפחד. אדם שאיבד את הבושה מפני הבריות וחי כחיית בר, מה הוא מסוגל לעשות. שרה איננה יודעת אבל מפחדת, מפחדת מאד.

בטיול הבוקר עם הכלבים שוב ראתה שרה בעמק המצלבה את אותו חסר בית, וכעת כבר לא היתה בטוחה שזה התייר הבלונדיני. נראה היה לה ששערו לבן יותר ומדובלל יותר, ולרגע חשבה זה בוודאי אדם אחר, ולרגע לא היתה בטוחה. כמה נורא העוני שהוא מעוות את דיוקנו של אדם עד ללא הכר. אולי התייר הבלונדיני בכל זאת קיפל את שמיכתו ונטל את תיקיו ונסע הרחק מכאן, ואילו זה חסר בית אחר, כבר זקן, אולי שיכור, והוא עמד וחייך אל שרה ושרה נבעתה מכך שהוא מחייך אליה ובושה בעצמה שהיא נבעתת מאדם שעומד ומחייך אליה. הרבה פעמים חושבת שרה מה היה עולה בגורלה לולא היו הוריה ובנותיה עשירים ממנה ודואגים לה. אבל אם לא הם בוודאי היו חבריה דואגים לה. איננה מעלה בדעתה שהיתה נותרת ערירית ללא נפש דואגת. והרי זה מצב גרוע ממות. שרה חושבת כיצד מנמיכים החיים את ציפיותיו של אדם. כמה רצתה בנעוריה לעמוד על רגליה שלה, כמה התאמצה וקיותה להיות אדון לעצמה, אבל מעולם לא השתכרה כדי כלכלתה וכלכלת בנותיה, וכעת בנותיה מכלכלות את עצמן והיא יודעת שידאגו לה תמיד. יש הורים שלבם צר על כך שילדיהם עשירים מהם, אבל שרה שמחה בכך. איננה גאה מדי, מעולם לא היתה, ותמיד היא זוכרת את המישנה שדל גאה הוא אחד מאלה שאין הדעת סובלתם. מצד שני אין מי שיודע לצמצם כשרה בהוצאות, לחיות מן המעט שבמעט, לחם וחמאה ותה ועיתונים. ספרים קונה שרה לרוב משומשים. היא אוהבת מאד ספרים משומשים שנרשמו בהם שמות הקוראים או הקדשות, ספרים עם היסטוריה שהתגלגלו מיד ליד. ספרים כמו חכמים יפה להם הזיקנה, יפה להם הניסיון, יפה שהשפיעו מטובם על רבים וחוללו דבר בעולם. מכיוון ששרה כשם שהיא אוהבת את המוסיקה היא אוהבת את השקט, ומאחר שיותר מכל המראות היא אוהבת להתבונן בעצים ובשמיים, אין שרה נזקקת להרבה כדי להינות. בעצם כדי להתענג על החיים שרה נזקקת לפחות ופחות, להסגתם של הרעש והכיעור או אולי רק להסתרתם הזמנית מן האוזן והעין, לאוויר בוקר קריר רווי טל או דמדומי ערב זהובים, פיסת עצים ושמיים בחלון או ירח מלא, רוח מערב שנושאת את ריח הים או ניחוח פריחת היסמין באביב, די בהם כדי ששרה תהיה מאושרת לרגע, כאילו קיבלה את היפה במתנות.

וכך חיה שרה מן המעט שבמעט, אבל איננה בטוחה כלל שחיים הם אלה. תכופות נדמה לשרה שאיננה חיה כלל אלא רק קיימת. אפילו הצמחים שבעציצים חיים יותר ממנה, כי הם מצמיחים חוטרים ומפזרים סביבם צמחים בנים ומתפשטים מעציץ לעציץ וממלאים את המרפסת, והבנות של שרה מעוות את פניהן ואומרות שבכל עציציה אותו צמח מכוער למרות ששרה איננה מסכימה לכך כלל, כי היא רואה בעציציה צמחים רבים, ואפילו הרקפות מן העציצים שקיבלה במתנה מתפשטות ועולות בין עלי הצמחים הפשוטים שהולכים ומתפשטים על פני המרפסת, ולאחר ששרה משקה אותם במים הם רוטטים כולם ברטט של חיים, ולשרה נדמה שאין יפה מגינתה בעולם כולו. אפילו את העשבים השוטים שרה אוהבת ולבה כואב לעקור אותם מן השורש. צמח חי תמיד יש בו יופי ושרה אוהבת את העשבים שמכים שורש ונאחזים בכל פיסת אדמה ומחפשים את חום השמש, והיא זוכרת שאלהים אוהב את הבריות הקטנות והרי גם העשב הוא בריה.

הרבה פעמים מלטפת שרה את עלי הצמחים כשם שהיא מלטפת את כלביה. שרה תוהה האם חשים הצמחים במגע ידיה והאם הוא נעים להם, האם לצמחים יש דרך להכיר באהבה כפי שהחיות יכולות להכיר בה ולהתענג עליה. האם העלים הרוטטים מבקשים את מגע ידיה המלטפות כמו הכלב שמטה את ראשו לליטופיה ומתרפק עליה? תכופות היא חושבת על כך כאשר הכלבים שוכבים בריבועי השמש במרפסת ומבקשים את חום השמש, והרי גם הצמחים כמותם מפנים תמיד את עליהם אל השמש. האם השמש היא מקור האהבה הגדול של העולם, חושבת שרה לעצמה, האם החום הוא האהבה שאנו מייחלים לה, והאם החיות והצמחים וכל הדברים החיים דומים אלה לאלה בהזדקקות האינסופית שלהם לאהבה? מכל מקום אוהבת שרה ללטף את הצמחים שאהובים עליה כשם שהיא אוהבת ללטף את החיות שאהובות עליה, וליטופיה האלה הם ליטופים של הכרת טובה, כי מה היו חייה של שרה לולא החיות והצמחים, וכיצד יכלה לחוש בלעדיהם שיש טעם בקיומה.

וכך למרות ששרה עודנה מפחדת מאד מן השכן שכורת אילנות ושותל עצים מפלסטיק, שרה הולכת ונאחזת בדירתה, וחוששת לעזוב אותה ולהרחיק למקום אחר, ולו גם יפה ושקט ממנה. כיצד תישא עמה את הכלבים והצמחים והספרים והעיתונים וכל הדברים שביתה מלא בהם ולבד משרה אין בהם חפץ לאיש כשם שאין לאיש חפץ בשרה עצמה, כיצד תוציא אותם מדירתה ותישא אותם למקום אחר, הרי זה קשה מנשוא. נדמה לשרה שנגזר עליה להישאר בדירה הזאת שהיא דירה נאה לכל הדיעות גם אם היא מגובבת בערימות עיתוניה וספריה של שרה שהולכות וגדלות ומתרבות ומכסות את הבית כולו ואינן מותירות מקום לדבר, ועוד תלכנה ותתרבנה עם השנים עד שתכסנה על שרה שמסתתרת לה ביניהן כמו ארנב קטן במאורתו שצובר לו קליפות ירק ועשבים ומסתתר ביניהם בעודו מכרסם בהם, גם שרה איננה אלא עכברה קטנטנה שמכרסמת עיתונים וספרים ישנים ובהם היא חיה את קיומה העכברי שמעבר לו אין לה קיום. וכך הולך והופך ביתה של שרה למאורה שהיא מסתתרת בה, והיא ממעטת מאד להזמין אנשים אל הבית שהולך ומתמלא על גדותיו עיתונים וספרים וחפצים אין חפץ בם עד אפס מקום, ושרה נקברת בו בחייה, כמו החיות שמסתתרות כל חייהן במאורה מפני העולם ואף מתות במאורתן וכך לא רק שהן באות מן העפר ושבות אליו אלא שכל חייהן הן מתגוללות בעפר וכך בואן ושיבתן כולם בעפר ומן העפר, לבד מן הימים שהן יוצאות אל השמש להתחמם, ובכך יש כמובן מן הסכנה, ואף שרה מפחדת מאור היום ומן השמש, למרות שנעים לה מאד החום. יותר ויותר חוששת שרה מפני כל יציאה מן הבית והיא הולכת ומסתגרת, ממעטת לראות וממעטת לפגוש אנשים, וככל שהיא ממעטת בכך יותר ויותר היא מפחדת מפני היציאה ומפני המיפגש עם הבריות, ולבה הולם בכל עת שהיא עומדת לצאת עם הכלבים לטיול, והיא מצרה על כך שעליה לצאת עם הכלבים לטיול, כי לולא כן יכלה להישאר ימים שלמים בבית ולא לפגוש איש מן הבריות.

ותמיד כשיצאה לטייל עם הכלבים, במיוחד בלילה, היה ליבה של שרה הולם. תמיד התמלאה פחד סתום מפני הבאות, תמיד חששה שיתנפל עליהם כלב ענק, או יתנכל להם מישהו, או מישהו שמבקש את נפשה של שרה יירה בה ממכונית חולפת או ממקום מארב כלשהו. מדוע פחדה שרה כל כך ומפני מי לא ידעה להסביר, אפילו לא לעצמה, אבל תמיד אחז בה הפחד, והיא נבעתה כשהכלב זינק על החתולים שהסתתרו מתחת למכוניות, ופעם או פעמיים קפץ חתול מבועת ונאחז בשמלתה של שרה ושרט את רגליה, ולפעמים בפנייה כלשהי נתקלו בכלב אחר שכלבה מיד קפץ להתנפל עליו, ושרה פחדה מאד שיקרה משהו נורא, אבל ידעה שבעצם לא מן הכלבים היא פוחדת אלא מבני האדם, מבני אדם שאפילו איננה מכירה, אבל חוששת שיבקשו את נפשה. תמיד עולות בראשה של שרה תמונות בעתה שלה מוטלת ירויה בשביל שבעמק המצלבה וכלביה נובחים ואינם מניחים לאיש לגשת אליה. מדוע מפחדת שרה שיירו בה וממי איננה יודעת, אבל שרה מפחדת תמיד, לעולם אין הפחד עוזב אותה. ודוקא מן המות עצמו שרה איננה מפחדת במיוחד, ובלבד שיבוא אליה במיטתה, בשקט ובלי מהומות. יותר מהכל פוחדת שרה למות מות אלים בחוצות. זו התמונה שמבעתת את שלוות חייה ואיננה נותנת לה מנוחה.

ולפתע נזכרת שרה שבצעירותה, כשהיו בנותיה קטנות, פחדה תמיד שמא תמות באסון או במחלה ותותיר אחריה שתי יתומות קטנות שאין להן קרוב ודואג מלבדה. כל כך פחדה שרה להותיר את בנותיה יתומות קטנות שחזרה ונדרה וביקשה והתפללה שתזכה לגדל את בנותיה ולא היה אכפת לה כלל למות מיד לאחר שתגענה לבגרות. ועכשיו, חושבת שרה, כשכבר מזמן הגיעו בנותיה לבגרות והן עומדות ברשות עצמן, עכשיו היא מבקשת לה דברים נוספים בחייה, כשכבר איננה צריכה לפחד שתותיר את בנותיה יתומות בקטנותן, או אולי מפני שכבר האריכה ימים די הצורך לגדל את בנותיה ומעבר לכך, היא מצפה מעצמה ומהחיים ליותר מאשר לזכות לגדל את בנותיה, ולמרות שבכל עת ששרה שומעת על אם שהלכה לעולמה והותירה את ילדיה יתומים בקטנותם היא מתחלחלת כל כולה, כאילו ראתה את פחדיה מתגשמים, והיא אסירת-תודה שזכתה לגדל את בנותיה כפי שרצתה, בכל זאת עדיין איננה רוצה למות, והיא רוצה שחייה יהיו חיים, למרות שאיננה יודעת מהם החיים וכיצד הם חיים שהינם חיים, ואיננה יודעת למה היא נכספת שאיננה משיגה.

ובכן, חושבת שרה לעצמה, האם החיים המתמשכים מפחיתים את הציפיות, או שמא מגבירים אותן, היא מתקשה להשיב על כך. אולי יותר מכל החיים משנים את ציפיותינו, מה שחשקנו בו מאבד משמעות ודברים חדשים שלא התאוינו להם בנעורינו אנו מתאוים להם בזקנתנו. מכל מקום נדמה לשרה שבזקנתה חשובה בעיניה מהותם של דברים יותר מן הדברים עצמם, ובכלל זה החיים שהיא שואלת את עצמה האם חיים הם ואיזה מין חיים, דבר שלא שאלה כלל בצעירותה, שאז דבקה בחיים ופחדה מאד לאבדם וחשקה בהם בכל מחיר, והיום היא מתמקחת עם ריבונו של עולם כתגרנית על החיים, באיזה מחיר הם ראויים ובאלו תנאים, וכבר אינה חפצה בחיים בכל מחיר. האם פירוש הדבר ששרה, שכבר חיתה שנים הרבה, בקיאה יותר בטיבם של החיים ומודעת יותר לחיים כהוויתם, או שמא כוח החיות הולך ואוזל כמו שכוחותיה של שרה בכלל הולכים ואוזלים ברבות השנים. האם פוחת החשק לחיות משום שפוחת הכוח לחיות, ובהעדר כוח גם העינוגים מאבדים מקסמם. כשם שקשה לשרה יותר ויותר להרים ולשאת את ערימות העיתונים שהיא מגבבת ממקום למקום, כך קשים עליה יותר ויותר החיים, וכבר איננה בטוחה שאכן המאמץ שוה.     

היכן הם הימים שבהם חשבה שרה שראוי לחיות בכל מחיר, וצריך להילחם על החיים בכל הכוח, וכל כך פחדה מן המות, ופחדה מן הפחד מן המות. אבל כעת אדישות נפלה עליה, ורק מן הסבל עודנה מפחדת מאד. רבים הדברים ששרה מפחדת מהם כעת יותר משהיא מפחדת מן המות, ובמיוחד היא מפחדת מן האנשים, ואיננה יודעת ממה בדיוק אבל האנשים שמתבוננים בה מפחידים את שרה והאנשים שצועקים אחריה ברחוב מפחידים את שרה, והאנשים שכורתים עצים מפחידים את שרה במיוחד, ודומים בעיניה למלאך המות עם הקלשון.

וחסרי הבית. שוב רואה שרה בעמק המצלבה את הגבר הגבוה עם הסלים, וכעת היא די משוכנעת שאכן זה התייר הבלונדיני שהשינה בעמק אינה מיטיבה עמו. אז כשראתה אותו בגינה הקטנה נראה מסורק ומסודר, וכעת שערו מדובלל ומראהו מוזנח. האם סילקו אותו השכנים מן הגינה הקטנה, או בעצמו הסתלק, וכעת שוב הוא מתבונן בה כשהיא עוברת עם הכלבים, ושרה שונאת שמתבוננים בה. ומבטם של חסרי הבית חודר במיוחד. מבט תובעני ומתחנן. ותמיד נדמה שהם מחכים למישהו או למשהו שיגיע מיד, ואז הם יסעו מכאן למקום טוב יותר. כמובן שהרבה אנשים מתבוננים בשרה כשהיא עוברת ברחוב עם הכלבים, והילדים מבקשים ללטף אותם, ושרה נבהלת, כי הכלבים עצבניים ועלולים לנשוך את הילדים הקטנים, אבל אף לא אחד מתבונן כמו חסרי הבית, שאינם עושים דבר מלבד להתבונן, מבט שמנקב את הגב.

וכך כשחסרי הבית מתבוננים בה אנוסה שרה לחשוב על כך שהיא בעלת בית. סוג של גברת. ההשפלה של החיים בחוץ נחסכת ממנה. שרה יש לה האפשרות להסתגר בין קירות ביתה ולתחום את עולמה ולשמור את זולתה מחוצה לו. היא איננה מתגוררת ברשות הרבים ויש לה מחיצה משלה, יש לה מקום משל עצמה. כל כוחה של שרה בכך שיש לה בית משלה, והיא יכולה להרחיק ממנו את מי שאיננה רוצה בו. אין לשרה הרבה כוחות לבד מן הכוח הזה, אבל הכוח הזה, לתחום לך מקום משלך, הוא כוח גדול ורב עוצמה. מחוץ לביתה שרה חסרת אונים כרכיכה שניטלה קונכייתה, אבל בתוך ביתה שרה היא מלכה. ושרה איננה יודעת כיצד להגדיר זאת, אבל היא חשה שחייה, אותם חיים חמקמקים שהיא מתקשה לחוש בהם, קשורים לבית הזה. יש אנשים שחיים כשהם יוצאים מביתם, אבל שרה חיה כשהיא בביתה. החוץ הוא שטח אש שהיא אנוסה לעבור בו, לחלוף בו במהירות כדי לחזור הביתה. החיים האמיתיים הם בבית. שם רוקמת שרה את עולמה, ולמרות שגם הבית מאיים עליה, מכביד עליה, לעתים לטורח עליה בכל מלאכותיו, הבית הוא החיים.

וכך, כמו אותן רכיכות שבונות סביבן את בית הצדף שלהן, זה שישרוד אחריהן, זה שמאות שנים לאחר מותן יתגלגל על החוף וינצוץ בשמש, כך בונה שרה את ביתה סביבה, והוא הבית שישרוד אחריה. אולי יגורו בו בנותיה, או נכדיה, אולי יגורו בו אנשים אחרים, אבל הוא יהיה הבית שבנתה סביבה, וגם אם תמות יישאר שם הכל, הערימות המגובבות האלה ומה שעשתה מהן שרה, האופן שבו הפכה את החולף, הזמני, קצר-המועד מכל, לחומר בניין של ביתה, ובנתה ממנו את חייה, ואת הנצח שלה. כמו נמלה שאוספת כל חייה הקטנים גרגרים ובונה בית נמלים, כך אספה שרה כל חייה גרגר לגרגר ובנתה את בית הנמלים שלה, שאינו יותר מבית נמלים, אבל הוא מפעל חייה. מה יחשבו אנשים אחרים על חייה של שרה אין היא יודעת. נדמה לה שבעבר יותר היה אכפת לה מכך,

כעת פחות. כעת איננה מחבבת את האנשים די הצורך כדי שיהיה אכפת לה מכך. לאנשים אחרים יהא זה מוזיאון, או ערימת אשפה. אין הבית בית אלא לבעליו ואין לערימת הגרגרים של שרה ערך אלא לשרה עצמה, והיא כל חייה אספה ובררה ועודנה אוספת ובוררת אוספת ובוררת. מלאכתה תיתם כשייתמו חייה, וכך יהא שיאו של מפעל חייה סופו. נדמה לשרה שהיא רואה זאת בבהירות אבל אין בה צער על כך. שרה איננה אלא אחד מן המכרסמים הקטנים שחופרים לעצמם מחילה בעולם ובונים בתוכה את חייהם הקטנים, החרישיים, וביום מן הימים גוועים בתוכה ונאכלים ומתפוררים לעפר. כך היא דרך העולם. עכשיו שרה רוצה לחבק את הכלב ולהירדם איתו. הכלבים עדיין חיים והיא עדיין חיה, נשימתם חמה וגופותיהם חמים, ואלה החיים ושמחת החיים. מה מבינים מכך הכלבים תוהה שרה, ואולי טוב להם שאינם מבינים יתר על המידה, ואינם תוהים על החיים ועל הנצח. אולי מוטב גם לבני האדם להניח לנצח ולחיות את היום. אולי כך יהא להם סיכוי מה שלא להחמיץ כליל את החיים.

ספר תרגומי קפקא שלי

בראי המים חלק ג'

בראי המים חלק א'

בראי המים חלק ב'

כששרה איננה קוראת את קפקא או את תומס מאן, וגם איננה קוראת עיתונים, היא קוראת בעיקר זיכרונות של ניצולי שואה ובמיוחד ניצולי מחנות. לפעמים אלה ספרי מופת של סופרים מפורסמים, ולפעמים סיפורי זיכרונות של ניצולים שאינם סופרים, או של סופרי צללים שכתבו עבורם את הספרים. שרה קוראת את הספרים האלה מבלי להניח אותם מידה לרגע, למרות שהם ספרים קשים ומדכדכים מאד, שרוב האנשים כלל אינם רוצים לקחת אותם לידם, בוודאי לא בעיצומו של קיץ לוהט ובוער, שמושך את לב האנשים לרחוץ בים וללקק גלידה ולצפות בסרטים שמצחיקים וגם מסיחים את הדעת. שרה איננה קוראת את הספרים האלה מתוך תחושת חובה, אלא מפני שהיא רוצה לדעת. את הסיפורים ששוזרים אנשים משברי חייהם שוזרת שרה לפסיפס אחד גדול, שמטבע הדברים חסרות בו חתיכות רבות, אבל שרה משלימה לעצמה את אלה שהיא מצליחה להשלים, ומציירת לעצמה את שרטוטיה של תמונת ענק של סיפור שלעולם לא יסופר עד תומו, ובכל זאת יאפיל שלד הענק שלו על כל הסיפורים כולם.

לפעמים שרה שואלת את עצמה מה משמעות חייו של אדם שרק קורא ושומע את סיפוריהם של אחרים. אדם שאיננו חוקר או מבקר או כותב או מורה, אדם שרק קורא עבור עצמו, רק קורא וקורא? מדוע שרה חושבת על כך קשה אפילו לה עצמה לומר בבירור. הרי שרה גם חוקרת, גם מבקרת, תמיד כותבת, ולפעמים מלמדת, אבל לעתים קרובות היא חושבת לעצמה, נגיד שהייתי רק קוראת וקוראת, שהרי בעיקר היא קוראת, ומה שהיא כותבת לרוב אינו מתפרסם, ואם מתפרסם איננו נקרא הרבה, ואם נקרא נשכח במהרה, ועדיין שואלת שרה את עצמה, או בעצם מנסה לומר לעצמה שגם חייו של הקורא בלבד יש להם ערך, עבור הספרים הנקראים, למרות שלעתים קרובות כותביהם כבר אינם בחיים, חלקם כבר אינם בחיים מאות שנים רבות, וחלקם אינם בחיים זמן קצר, וחלקם חיים אבל אינם יודעים ששרה קראה את ספרם, מפני שלא הזדמן לה לומר להם את הדבר, וגם אם הזדמן לה שכחו במהרה את פניה של שרה בתוך ההמון, ואם כתבה עליהם אולי דבריה לא התפרסמו, ואם התפרסמו אולי לא נקראו, ואם נקראו אולי נמחקו או נשכחו, ובכל זאת שרה רוצה להאמין שלא רק הכתיבה אלא הקריאה, גם אם היא בין אדם לבין עצמו, יש לה ערך, והיא מדמיינת לעצמה אנשים אלמוניים כליל שקוראים וקוראים ואיש איננו יודע שהם קוראים, ובכל זאת חייהם הם מחוה לתרבות האנושית שהקדישו לה את חייהם ומצאו לה מקום בלבם.   

שרה היתה רוצה לקחת חלק בכל דבר שאנשים מוקירים, אבל בעיקר היא קוראת סיפורים של ניצולי שואה. דברים אחרים לא כל כך מצליחים לעניין אותה. לפעמים בא זמר מפורסם או זמרת מפורסמת וכולם מדברים על זה ואומרים שחייבים ללכת. זאת אומרת כולם בטלויזיה ובעיתונים, כי האנשים ששרה מכירה אישית לא מדברים על זה ולא הולכים למקומות כאלה. מה שמשגע את שרה זה שנדמה שכולם, זאת אומרת אלה שמדברים על זה, ממש מתרגשים, והיא לא מצליחה להתרגש בכלל. אפילו כשבאים זמרים מאד מפורסמים ששרה אהבה מנעוריה לא אכפת לה בכלל ואין לה שום חשק ללכת. כמובן היא לא היתה הולכת בכל מקרה כי הכרטיסים להופעות יקרים מאד, ואנשים כמו שרה שצריכים לחשב שיישאר להם עד סוף החודש מספיק כסף לעיתונים וספרים ואוכל, לא מבזבזים כל כך הרבה כסף בשביל לראות זמר, זאת אומרת לראות ולשמוע, ביחד עם עוד הרבה אנשים, המונים. אבל לשרה אפילו אין חשק ללכת, כמו שלפעמים יש לה חשק לנסוע לפריס לראות תערוכה, לפעמים יש תערוכות ששרה כל כך רוצה לנסוע לשם ולראות. כמה שרה אוהבת לשוטט במוזיאונים ולא לצאת משם ולדמיין איך היה לגור במוזיאון בין התמונות שזה יותר יפה מלגור בארמון. אבל להופעה של זמר עם המון אנשים בכלל לא בא לשרה ללכת והיא בכלל לא מתרגשת, וזה קצת מטריד את שרה, האדישות שהיא חשה, כאילו היא לא חלק משאר האנשים, ובאמת שרה איננה ממש חלק משאר האנשים, אבל אינה אוהבת להיווכח בכך בבהירות רבה מדי.

כי בן אדם, אם הוא יוצא דופן, הוא לא כל כך אוהב לחשוב על זה. יש הרבה אנשים רגילים מאד שאוהבים לחשוב שהם יוצאי דופן, אבל אין הרבה אנשים יוצאי דופן שאוהבים לחשוב שהם יוצאי דופן. זה לא דבר כל כך נעים להיות יוצא דופן. זה גורם לך לחשוב למה אתה לא כמו כולם, ולמה דברים שמסתדרים לרוב האנשים לא מסתדרים לך, וזאת מחשבה די מדכאת. ואז אתה מתחיל לחשוב על אנשים ולנסות להשתכנע שיש עוד הרבה אנשים כמוך, ובוודאי יש עוד הרבה אנשים כמוך, כי יש בעולם המון אנשים, אז גם מי שהוא מיוחד, הוא לא יחיד במינו, חלילה לו לחשוב כך, אבל גם במחשבה הזאת שבן אדם יוצא דופן מנסה להתנחם בה, שיש עוד המון יוצאי דופן כמוהו, גם במחשבה הזאת יש משהו מדכא ומעורר רחמים, אפילו משפיל, בן אדם לא רוצה לחשוב כאלה דברים, אני יוצא דופן ואני לא כמו כולם, אבל בעצם יש עוד הרבה כמוני, אני לא יחיד במיני, איזו מין מחשבה עלובת נפש זאת. ולהיות חלק מההמון זה דבר כל כך נעים, אפילו מרגש, לאהוב זמר שכולם אוהבים ולאהוב אותו ביחד עם כולם. אבל אצל שרה לא זז שום דבר בלב, ורק אם מנגנים בקול המוסיקה את הנדל או באך או מוצרט או מלחין אחר מימים אחרים היא מתרגשת, ולפעמים בוכה, כי המוסיקה הזאת היא באמת מעבר לזמן, ואנחנו שחיים בעידן השיעתוק הטכני בני מזל שאנו יכולים לשמוע את כל היצירות האלה כאוות נפשנו, גם אם המוסיקאים שכתבו אותן וגם אלה שמנגנים אותן כבר מתו מאד מזמן, וגם אם אנחנו ספונים בביתנו יחפים ולבושים בבגד זול ומאד ישן, ולפעמים תוך כדי הקשבה מדיחים כלים ומבשלים ומכבסים.

כמה מפונק בן אדם, חושבת שרה לעצמה, שיכול לאפות לעצמו עוגת שוקולד בחמאה ושמנת וקוקוס שנשאר בצנצנת מחנוכה ולאכול פרוסה ממנה עם כוס תה בדבש ובינתיים לקרוא ספר משובח ולהאזין לברנדנבורגי השלישי, בעוד שאבות אבותיו שפר גורלם אם נזדמן להם לעתים נדירות לשמוע תזמורת מנגנת, ואם זכו לשאול ספר ממי שהיה לו או להחזיק ספרים בביתם, או להקשיב למי שהקריא מתוכם. בעידן השיעתוק הטכני האדם הוא יצור מפונק בתכלית. בעצם רוב האנשים ששרה מכירה אינם אופים עוגת שוקולד בשמנת לעצמם אלא קונים אותה במעדניה, או מזמינים אותה בבית הקפה, והרי גם זה שיעתוק בסוגו, למרות ששרה מעדיפה לאפות בעצמה, וגם לקרוא היא מרבה את מה שכתבה בעצמה, למרות שהיא מרבה מאד גם לקרוא בכתבי אחרים, וקול נגינה חיה חביב עליה מאד, כשבנותיה עוד היו ילדות וחיו עמה הירבו לנגן באוזניה באורגן ובגיטרה, אבל שרה עצמה אינה מנגנת אלא מקשיבה בלבד, וההקשבה, כמו הקריאה, היא מה שהופך את חייה של שרה לבעלי ערך בעיניה, כך לפחות היא מבקשת לחשוב, שהיותה קשובה וקוראת מעניק ערך לחייה, כמו הערך שהיא מעניקה לספרים ולמוסיקה בקוראה ובשומעה אותם.

שרה איננה מסכימה כמובן עם ולטר בנימין שתמיד אפשר היה לשעתק יצירות אמנות, ושכל דבר שאדם יצר יכול אדם אחר לחקות. שרה תמיד האמינה שיצירות אמנות אינן ניתנות לחיקוי, ושהעתקיהן אינם אלא צללים או השתקפויות של הדבר האמיתי, כמו שהדמות הנוצרת במראה איננה אלא בבואתה של הדמות הנשקפת. שרה שזכתה לראות לא מעט יצירות אמנות מקוריות, מעולם לא מצאה שהעתקיהן או צילומיהן דומים להן באמת, כשם שתצלומי אנשים מעולם לא נראו לה דומים למצולמים, אלא מזכירים אותם בלבד, כמו במראות הכסף העתיקות שהדמויות המשתקפות בהן מטושטשות, ורק מי שיודע מה עליו לראות מצליח לראות משהו בדוחק. האנשים אכן אוהבים לשקף ולהעתיק את דיוקנם כמעט בלי גבול, אבל היכולת הזו להעתיק היא יכולת מוגבלת מאד, שאין די בה אלא כדי להזכיר את המועתק, באין יכולת אמת לשכפל אותו. ובכל זאת הוקסמה שרה מן האופן שבו תיאר ולטר בנימין כיצד עוזבת הקתדרלה את מקומה כדי להיתלות על קיר הסדנה, ואיך שירת המקהלה שהופרחה כמו להקת יונים באויר הפתוח, נלכדת בכלוב של זהב כדי לזמר בתוך החדר, אם כי לעתים יכלה שרה לשמוע בתוך המוסיקה את חבטות כנפיהן של היונים המבקשות להשתחרר ולעוף אל המקום שממנו באו, ואז היתה מכבה את המוסיקה ומקשיבה לשקט וליונים שדפקו ברגליהן על גגון המרפסת באויר הצח, ואף לא אחת מהן היתה דומה בדיוק לזולתה.

משום כך מיעטה שרה לצלם ומיעטה לתלות תצלומים, וגם מן הציורים העדיפה תחילה ציורים של בני אדם ולא ציורי נוף, כי ציורים של בני אדם אינם שיעתוק, אלא מבט של אדם על רעהו. עם השנים הסכינה גם עם ציורי נוף ודומם, אם יכלה לראות בהם את פני הצייר, יותר משראתה את הנוף שצפה בו. אנשים ונופים השתדלה שרה לנצור בלבה, למרות שידעה כמה הזיכרון מתעתע וכמה דל כוחו לשמר את מה ואת מי שהיה. בכל זאת תלתה על הקיר את תמונת אביה שהביאה לה אמה לאחר מותו, והתבוננה בה כל העת, ככל שיכלו עיניה הלאות להתבונן. אבל לרוב זכרה את אביה שוכב על מיטתו בחדר השינה, ראשו שעון על הכר, רגליו הארוכות והיפות פרושות לפנים, והוא קורא בספר. כשחשבה על אביה תמיד ראתה לפניה את כפות ידיו אוחזות בספר, פניו מעט מורמות מן הכר, עיניו הגדולות הכחולות שכל כך דמו להן עיניה של שרה, שפתיו הצרות מעל סנטרו המגולח למשעי, ואת שעון הקיר המוזהב עם מחוגיו המוזהבים שהיה תלוי על קיר החדר, לצד המיטה, וזכרה גם שתמיד ענד אביה את שעונו, שעון הזהב שקיבל מסבה של שרה כשעמד לשאת לאשה את אמה, בעוד ששרה מעדיפה להניח תמיד את שעונה על הכוננית, ואיננה אוהבת כלל להתבונן בשעונים, למרות שיש לה כמה כאלה בבית. לרוב משתדלת שרה שעיניה לא ינוחו על פני השעון הדומים בעיניה לפני אדם שמראים את הזמן החולף, ומראה הזמן החולף יש בו מטעם המות, והוא מפחיד את שרה כמראה גולגולת בחשכה.

שרה אוהבת להתמסר לכאן ועכשיו של הדברים. איננה מצלמת ואיננה מתעדת, אלא רק מרגישה וחשה את חום השמש וריח הדשא ומתבוננת בעורבים הרצים אנה ואנה ולוכדים במקוריהם שאריות מזון. אין לשרה תמונות שלה לא על גדות הדנובה ולא על גדות הריין, לא על פסגות האלפים ולא בהרי הדולומיטים, לא בשלג ולא בחום הקיץ, וגם בירושלים איננה אוהבת להצטלם. את כל המראות בולעת שרה בעיניה ושומרת בלבה, את המגע ואת הריח ואת המית הלב המפכפכת כמים הזורמים תחת רגליה, את כל אלה שומרת שרה לא במגירות אלא בגופה שהזיכרונות טבועים בו כמו אותיות בספר. שרה קוראת בגופה את חייה וזיכרונותיה ורק בה הם טבועים, ומאחר שלא שועתקו מעולם, אנשים אחרים אינם יכולים לקחת חלק בהם, אלא שרה לבדה.

ובכל זאת אוהבת שרה את הבבואות שאינן משועתקות כדי להישמר בעינן אלא נוצרות ונעלמות כהרף עין, כמו הדמות הנוצרת במראה שעל הקיר או בראי המים, הבבואות הרוטטות, הנעות והנעלמות, שמשום שהן רוטטות ונעות ונעלמות, משום שהן מגיחות לרגע קט וחולפות, נדמה לשרה שיש בהן יותר חיים מאשר בשיעתוקים שמשעתקים את החיים כדי לשמר ולהנציח אותם, כמו התעודות והסרטים והתצלומים שנשארים בעינם, לבד מכך שהחומר שבו הם נטבעים הולך ומתפורר ככל החומרים שטבעם להתפורר ולהיות נפסדים ומתכלים עד לכיליונם המוחלט שבא לאטו או בחטף, כמו הארכיון של קולוניה אגריפינה שנשפט ברגע במים ולא נותר ממנו זכר, למרות שהיו משוקעות בו אלף שנים של תיעוד ושיעתוק. אבל הבבואות הרוטטות במראה שעל הקיר ובראי המים הן נעות כמו היצור החי שהן משקפות וכמוהו הן צצות ונעלמות לרגעים או לתמיד, שכך טבעם של יצורים חיים שהם נעלמים לרגעים ואז נעלמים לתמיד, והיעלמותם היא נצחית ולא חייהם, כי המות הוא הנצח ולא החיים, ואף הזיכרון שזוכים לו המתים שזוכים לזיכרון איננו אלא בבואה של חייהם בשעה שהיו חיים, ואם יש כוח חיים בבבואת הזיכרון אף היא נעה ורוטטת, מופיעה ונעלמת לרגעים עד שהיא נעלמת לנצח, כי הזיכרון החי והמת הוא בבואתם של החיים והמתים.

וגם האנשים הם מראות שמשקפות זו את זו, ואיש משתקף בפני רעהו, ובבואות האנשים נטבעות בפני רעיהם, וככל שהם מרבים לנוע בקרב האנשים כך הם משתקפים יותר ויותר בפני האנשים וכך נטבעות בבואותיהם יותר ויותר בפני האנשים ומשתמרות בפניהם, אבל שרה שאינה מרבה לנוע בקרב האנשים אלא מסתגרת לנפשה ממעטת להשתקף בפני האנשים ובבואתה ממעטת להיטבע בהם, ורק המראות והמים שהיא אוהבת להתבונן בהם יודעים את שרה ונוצרים את בבואתה.

אולי מפני ששרה מיעטה לשעתק ולתעד את חייה היא מתקשה לשחזר להיכן נעלמו החיים, היכן נבלעו כל השעות והימים שחיתה ומה קרה בהם לבד מפעולות השיגרה ששרה חוזרת עליהן בכל יום: לקום בבוקר, להאכיל את הכלבים, לשתות את כוס התה בדבש שלה, לטייל עם הכלבים בעמק, לחזור הביתה ולאכול ארוחת בוקר ולקרוא את העיתון ולמלא את מכונת הכביסה ולכבס ולתלות ולהוריד ולקפל בארון ולנקות את הבית ולבשל ארוחת צהרים ולקרוא ולכתוב וכן הלאה וכן הלאה. ולפני כן, כשהבנות עוד היו קטנות, היתה מכינה להן בבוקר כריכים עם חביתה לבית הספר ומטגנת להן שניצלים לארוחת הצהרים. עד היום הן כל כך אוהבות שהיא מטגנת להן שניצלים ומגישה אותם לשולחן לוהטים עם סלט או תפוחי אדמה, ושרה אומרת להן אתן כבר יכולות לטגן שניצלים לעצמכן, אבל הן אומרות שזה לא אותו הדבר, ועיניה של שרה מתמלאות לשמע דבריהן דמעות, ששרה איננה יודעת אם דמעות שמחה הן או דמעות עצב. נדמה לשרה שחייה מלאים באותן פעולות חוזרות על עצמן שלכאורה הן רק התנאי לחיים או שירות שמשרתים את החיים כדי שאפשר יהיה לחיות את החיים ולעשות בהם דברים, אבל לפעמים נדמה לשרה שאלה הם החיים, כל הפעולות האלה ששרה עשתה ועושה וחוזרת עליהן מאות ואלפי ורבבות פעמים הן הן החיים ואין בלתן, ואולי כדי לחיות צריך להקדיש את החיים לשירותם של החיים, ולחיות כדי לחיות באין זמן ויכולת ודעת לעשות בחיים משהו אחר.

כעת הבקרים ערפיליים כי הגיע הסתו, ושרה סוגרת בלילה את חלונות המרפסת כי הלילות קרים, ואפילו הכלב כבר מעדיף לישון עמה במיטה ולא על הרצפה שכבר נגעה בה צינת הסתו. בדרך כלל אוהבת שרה את הסתו, אבל השנה לבה כבד מכדי להתענג על ערפילי הבוקר ועל אור השחר האפרורי. שרה כבר איננה מקוה למשהו טוב שיקרה, אלא רק מתפללת שיניחו לה לנפשה, אבל כבר אינה מאמינה שיניחו לה לנפשה. הבוקר איננה רוצה לצאת מן הבית, אפילו לחם אפתה לעצמה כדי שלא לרדת לחנות, והיא רוצה לנקות את הבית, אבל תמיד מפחדת שפתאם, בטרם הספיקה לנקות ולו מעט, תיפול עליה עייפות נוראה והיא לא תצליח לעשות דבר. וגם מפחדת שפתאם יגיע איזה מכתב או הודעה, איזו ידיעה, איזו דפיקה בדלת, שיהפכו את הכל על פיו ויוציאוה משלוות הבוקר. כדי לנקות את הבית זקוקה שרה לשלוות נפש. רוב האנשים זקוקים לשלוות נפש כדי לכתוב, אבל שרה איננה זקוקה לשלוות נפש כדי לכתוב. לכתוב היא יכולה תמיד, גם במצוקה גדולה, גם בכאב, גם בעייפות, גם ברעש, לכתוב היא כותבת תמיד כמו שנושמים, ואיננה מתעייפת מן הכתיבה, אבל כדי לנקות את הבית זקוקה שרה לשקט ולשלוות נפש, אחרת המלאכה איננה עולה בידה. שרה איננה יודעת מדוע קשה לה כל כך לנקות. לכאורה הניקיון הוא מלאכה פשוטה שאיננה מצריכה מחשבה יתרה ותעצומות נפש, אבל לשרה הניקיון קשה ומעייף מכל. אולי מפני שהניקיון הוא בעצם עבודתה האמיתית, וכל הדברים האחרים שהיא עושה ועשתה בחייה היו רק מפלט מאינסופיות עבודת הניקיון שלעולם איננה נגמרת, וכשנדמה שהיא נגמרת מיד היא מתחילה מחדש. כששרה מנקה היא יודעת שהיא עובדת, וכשהיא מספיקה לנקות היא יודעת שהרויחה בדין את פת יומה, אבל כשהיא עושה דברים אחרים, במיוחד כשהיא כותבת, נדמה לה שלא עשתה דבר, שהיום חלף כל כולו מבלי שעשתה דבר. פעם סיפרה לה חברתה עדנה שחיתה שנים רבות בדנמרק, ששמעה פעם דרשה של כומר לותרני שאמר שאדם מאושר הוא מי שמספיק לבצע ביומו את מה שתיכנן, ועדנה חשבה שזו אמירה נפלאה: מאושר הוא מי שהספיק לעשות ביומו את מה שתיכנן. ושרה שמעה את הדברים בלב נשבר וחשבה שגם הכומר הלותרני שלא הכיר אותה מעולם ידע שהאושר איננו מנת חלקה.

ולפעמים, בימים ששרה מאושרת במיוחד, היא חושבת שאולי עבודתה להיות אמא. להיות אמא גם זו עבודת חיים, אבל בניגוד לעבודת הניקיון היא איננה ממהרת להתקלקל. בנותיה של שרה כבר בוגרות ובכל זאת לפעמים היא מרגישה לגמרי אמא. כשהילדים גדולים עבודת האמא היא בעיקר להקשיב הרבה ולדבר מעט. ולפעמים, למשל כשבתה חזרה מחו"ל, שרה השכימה בבוקר והלכה לדירתה להביא לה לחם טרי ודברי חלב שהיא אוהבת ולתת לה נשיקה כשחזרה. אחר כך היתה עייפה אבל מאושרת. עבודה של אמא היא עבודה שגורמת הרבה אושר, במיוחד כשהילדים גדולים וכבר לא קשה במיוחד להיות הורה ואפילו משתלם. היום אנשים כבר אינם חושבים שלהיות אמא זו עבודה מספקת. שרה תמיד זכרה מישהי שאמרה לה שאיננה רוצה להיות רק אמא, ושרה שבנותיה היו אז קטנות והיא היתה בהחלט רק אמא קצת נעלבה. גם בנותיה של שרה רוצות להיות משהו ולא רק אמא. כששרה היתה צעירה רצתה מאד להיות רק אמא של הרבה ילדים ולא היה אכפת לה מעבר לכך, ולפעמים שרה חושבת שזה הדבר היחיד שהחיים הירשו לה להגשים במלואו, כי החיים נותנים מתנה אחת ולא עוד, ולכן צריך תמיד לבחור את החשוב ביותר ולהסתפק בחשוב ביותר ולא להתלונן. אבל לכתוב שרה מוכרחה, וגם לקרוא שרה מוכרחה. אבל שרה לא חושבת שקריאה וכתיבה הן עבודה, כי שרה כותבת כמו שהיא אוהבת, כמו שנושמים.

בעיתון ישן מצאה שרה כתבה על הספריה של אוסקר ויילד שכאשר נאסר בעוון הומוסקסואליות נמכרה והתפזרה ואבדה. הרבה שנים חיפשה שרה את עקבות ספרייתם של האחים גרים שאף היא נמכרה והתפזרה ואבדה באין ליורשיהם כסף לשמר אותה. שרה איננה יודעת כמה ספרים יש בספרייתה שלה כי מעולם לא ספרה ואין לה כל רצון לספור אותם, אולי מאות ואולי אלפים. שרה חושבת מה יקרה בספרייתה אחרי מותה, ועולה בדעתה שאף הספריה היא יצירתו של אדם, ספריה היא מין פסיפס שאדם יוצר שכל ספר הוא אבן פסיפס בתוכו, ואף ספריה היא בבואתו של אדם, הספרים שהוא קונה ואוסף ושומר וקורא כל חייו הם דיוקן נפשו, ואף היצירות האלה דינן להתפרק ולהתפורר, קשה מאד לשומרן לאחר מותו של אדם. כמה יגע ועמל וממון משקיעים אנשים בספריה שלהם, וכשהם מתים גם ספריותיהם מתות ומתפוררות לרכיביהן. שרה יודעת שבנותיה ישמרו את הספריה, כך היא מרגישה, ואולי זה מה שיישאר אחריה, הספרים. מוזר שנוהגים לקבור אנשים עם חפצים אהובים עליהם, ויש מי שקוברים אנשים במיטב בגדיהם ותכשיטיהם ומקל השנהב המגולף שלהם, אבל אין מי שקובר אנשים עם ספריהם האהובים, ועד כמה ששרה זוכרת אף בקברות הפרעונים שנקברו עמם בגדיהם ותכשיטיהם ואף משרתיהם ומאכליהם ומשקיהם לדרך אל עולם המתים, איננה זוכרת שקברו עמהם מגילות וספרים. שרה חושבת שיפה היה אילו כרכו את גופתה במקום בתכריכים של בד בעיתונים, וכך היה מותה של שרה המשך טבעי לחייה, שגם הם גלולים וקבורים בתוך ערימות של עיתונים. שרה היתה רוצה להיקבר עם ספר תנ"ך, אבל דבר זה אולי הוא חילול הקודש. הספרים, למרות שרבים כל כך מביניהם מתפוררים וכלים בחיי בעליהם,  נועדו להמשיך ולחיות אחרי בעליהם, ושרה מקוה מאד שספרייתה תחיה אחריה, וכך לפחות משהו ממנה יישאר.

שרה תוהה איך הדברים שפעם אהבה כל כך לעשות וגם אם לא עשתה השתוקקה לעשות, עכשיו כבר איננה משתוקקת אליהם כלל, אפילו המחשבה מעוררת בה אי חשק. למשל לשחות בים או בנהר, שפעם היתה תשוקתה הגדולה של שרה, תמיד היתה גונבת לה זמן לשחות בזרוע הדנובה הישנה בפינה מבודדת, אפילו בגשם שחתה שם לפעמים והיתה מאושרת, ובחוף הכרמל אהבה לשחות והתאוותה לשחות בים בימי הקיץ, כשריחו היה נישא ברוח עד ירושלים, והתאוותה להשיל את סנדליה וללכת יחפה בחול החם ולהטביע את עקבותיה בחול הרטוב שהגלים מלחכים, וכעת אין לה כלל חשק לשחות, אולי היתה מהלכת על שפת הים, גם בכך כבר איננה בטוחה, ולנסוע לארצות רחוקות בכלל אין לה חשק. אולי אילו יכלה לפתוח את דלת ביתה וללכת מאה צעדים ולהיות בארץ זרה, אולי היתה הולכת לשם, אבל מכיוון שהארצות הזרות רחוקות והמסע אליהן רחוק כל כך שאפילו המחשבה עליו מתישה את שרה, אין לה חפץ בכך, וכל חפצה בקרוב ובמוכר ובמה שמעסיק את שרה יום ולילה, את הספרים שבספרייתה היא רוצה לקרוא ולהבין עד תום, ולכתוב היא רוצה, ונדמה כי אילו כלאו אותה בבית לא היה הדבר משנה לה כהוא זה. אולי זה הגיל המתקדם, אולי ההזדקנות שמשנה את התשוקות או מזקקת ומצמצמת אותן למה שהכי חשוב כדי שלא לבטל את הזמן ההולך ומתקצר על כל הדברים האחרים. כשהיתה צעירה רצתה לעשות עוד ועוד וכעת היא מבינה שכל מה שתעשה הוא במקום מה שלא תעשה וכבר אין בוער לה לעשות את מה שאיננה עושה, והיא רק רוצה לעשות יותר ממה שהיא עושה ממילא שמסתבר כי הוא החשוב ביותר והראוי ביותר להיעשות.

וגם את מבטי האנשים עליה איננה יכולה לסבול עוד. אילו יכלה לעבור ברחוב רואה ואיננה נראית, כמה היתה מעדיפה זאת, ולפעמים נדמה לה שהיתה רוצה להתלבש כמו הנשים המוסלמיות האדוקות, לעטוף את גופה כל כולו ואפילו את פניה, שמלבד עיניה לא ייראה דבר. במיוחד המחשבה שאנשים יביטו ברגליה החשופות מפחידה אותה. תמיד לובשת שרה חצאיות שחורות ארוכות שמכסות היטב את רגליה מלבד כפות הרגליים שבכפכפים. שרה איננה יודעת אם זו הבושה בגופה המזדקן או האימה שמתגנבת אליה כאשר היא מרגישה חשופה מדי, פגיעה מדי מעיני זרים שמאחוריהן מוחות רעים. היא אוהבת את לבושי הנשים המסורתיים, הסארי והקימונו והשמלות השחורות הרקומות של הנשים הערביות שעוטפים ומכסים את הנשים מעין השמש. נדמה לשרה שהמכוסה מעיני הבריות גם מוגן יותר, והרחוק מן העין רחוק מן האגרוף.

בכלל פוחדת שרה מאד מאלימות, גופה מתכווץ כל כולו כשהיא חשה בקרבתה אנשים אלימים, כמו השכן המפחיד שעכשיו קשר ליד ביתו כלב אימתני כדי להרתיע את השכנים מלעבור בחלק החצר שהוא חושק בו לעצמו, והוא שוכב על ספה כחולה שהניח בחצר שעכשיו היא חשופה מכל העצים הירוקים שכרת ומכוסה בטון וקרשים. כמה מכוער ומפחיד האיש הזה, וכמה פוחדת ממנו שרה. כעת היא ממעטת לצאת אל המרפסת הצופה על דירת הביריון, למרות שתמיד היתה המרפסת הזו חביבה עליה, והיא מעדיפה כעת את המרפסת הקטנה של חדר השינה שמלאה בעציצים וממנה אי אפשר כלל ועיקר לראות את השכן המפחיד, ואפשר להעמיד פנים שכלל איננו קיים. ומה שהכי נורא שגם כשמסתתרים בבית חודר הפחד לתוך הבית ונכרך סביב הצואר כמו נחש אימתני וחונק. הפחד הוא בן לויה בלתי נמנע של החיים.

שרה תמיד חולמת להסתובב ברחובות מבלי לראות איש. אפשר שיש משהו מפחיד בעיר ריקה מאדם, אבל לשרה שפוחדת בעיקר מן האנשים, היעדרם הוא הקלה. כמה אוהבת שרה ערבי שבתות, שאז בתי הקפה בשכונה סגורים והרחובות כמעט ריקים מאדם ואם מתמזל מזלה איננה פוגשת איש בדרך. כמה אוהבת שרה את הרחובות הריקים לאור הירח, כשרק היא והכלבים מטיילים ברחוב, והמולת הרחוב הרגילה שסובבת מסביב לשעון נרגעת ליממה שלמה. שרה אוהבת להביט במקרר הגלידה המואר בחנות הגלידה הסגורה, במדפי העוגות שבבית הקפה הסגור, בעציצי הפרחים שבחנות הפרחים הסגורה. כמו הכלבים גם שרה אוהבת שהרחוב כולו שלה, או שהיא יכולה לפחות לדמיין זאת, באין איש מלבדה ברחובות. רק האיש עם המזוודה והתרמוס שמסתובב בלילות והאשה שמאכילה את חתולי הרחוב וזו שמחטטת בפחים ואוספת מתוכם דברים אל תוך שקיות נילון גדולות מסתובבים ברחובות הריקים גם בלילות שבת, והאשה שמאכילה את החתולים לבושה בבגדי שבת נאים במיוחד, אבל אלה הם אנשים שאינם מדברים עם איש ואינם מפריעים לאיש, ולעולם אינם מתקרבים במידה יתרה לבני אדם אחרים ואינם מתעניינים בהם לטוב או לרע.

ואז בבוקר יום ראשון הכל ניעור לחיים ומתמלא אדם, והולך ומתמלא אדם עד בוא הלילה, שאז השכונה הומה במיוחד אנשים שבאים לשבת בבית הקפה או ללקק גלידה. יש כאלה שבאים לקפה של בוקר, ששרה כבר מכירה את פניהם כי הם קבועים, והאחרים באים לבלות את הלילה. האנשים שבאים לבלות יש להם זמן, והם נהנים לשבת על המדרכה שעות רבות, ושרה שתמיד ממהרת לעבור ברחוב ולהימלט לביתה איננה מבינה את האנשים שנהנים לשבת על המדרכה ליד הכבישים ההומים. שרה אוהבת לשתות את התה שלה ולאכול מן העוגה שלה בסלון השקט שלה גבוה מעל הכביש.

הבוקר יורד גשם ראשון, מטפטף אט אט כמתגנב, ושרה כבר לבשה חולצה עם שרוולים אבל עודנה מהלכת בסנדלים כי נעליים אין לה. שרה היתה רוצה לעבור במקרה ברחוב ולראות נעליים מתאימות בדיוק ולקנות אותן מיד, כי לחפש נעליים מחנות לחנות ולבדוק ולמדוד, רק המחשבה על כך מתישה אותה. שרה איננה מבינה כלל כיצד יש אנשים שאוהבים לערוך קניות וקניות הן בילוי עבורם, והיא תמיד מתייגעת מן המחשבה שצריך לקנות או לסדר משהו, ורק אם היא עוברת במקרה ברחוב ורואה בגד זול שמתאים לה בדיוק היא קונה אותו ושמחה, כאילו הכין לה מישהו הפתעה. לפעמים בתה הקטנה של שרה קונה לה בגדים. לא קשה במיוחד לקנות לשרה בגדים, כי חולצה וחצאית שחורות וחלקות מתאימות לה תמיד, ובכל זאת קשה מאד לשרה לקנות בגדים לעצמה.

בעצם שרה היתה רוצה לתפור בגדים לעצמה כשם שהיא מבשלת ואופה ומנקה לעצמה, אבל בתפירה איננה מצטיינת. כשהיתה צעירה היתה תופרת לפעמים חצאיות לעצמה וחצאיות קטנות משאריות בדים לבנותיה שאהבו אותן מאד. אבל כשהן גדלו והיא הזדקנה חדלה לתפור. לסרוג ולרקום חדלה עוד קודם לכן. נדמה לשרה שנשים כבר אינן עוסקות במלאכות האלה שבצעירותה הירבו לעסוק בהן ללא הרף, וכשהיא פוגשת אשה שרוקמת וסורגת נדמה לה כאילו פגשה דמות מן העבר, כמו הזקנה הטווה בפלך שפגשה היפהפיה הנרדמת. אבל על כך שאינה יודעת לתפור לעצמה את בגדיה שרה בהחלט מצטערת.

מכיון שכך בגדיה של שרה מעטים והיא מרבה לכבס אותם עד שהם מתבלים ונקרעים, ואז היא נאלצת להיפרד מהם בצער רב. שרה איננה אוהבת להיפרד מבגדים ישנים שראו עמה חיים, והיא מעדיפה אותם על החדשים כשם שהיא מעדיפה חברים ישנים שעמדו במבחן על חברים חדשים שטרם עמדה היטב על טיבם. וכעת כשהחורף בפתח שרה כתמיד מפחדת. מפחדת שצריך לקנות בגדים חדשים ונעליים חדשות, כי הישנים לא יצלחו ואולי כבר לא צלחו את העונה הקודמת. יש אנשים ששמחים שמגיעה עונה חדשה וצריך לקנות בגדים חדשים ונעליים חדשות, אבל שרה מצטערת שהיא צריכה לשוטט בחנויות וגם להוציא כסף, ובסופו של דבר היא הולכת לחנות הספרים וקונה ספר, שאותו היא מתחילה לקרוא כבר בחנות. מה שיפה בחנות ספרים זה שאפשר לקרוא ספרים בחנות, וכך ההימצאות בחנות הספרים לבדה כבר מגשימה את המטרה שלשמה קונים ספרים. כמובן אפשר גם לקנות נעליים ולטייל בהן בחנות הנעליים מסביב לספסלים ולשרפרפים, אבל דבר זה הוא מטופש בתכלית, כי מי שקורא בספר בחנות הספרים כבר הוא נוסע אל תוך הספר מסע בלי גבולות ורואה עולמות חדשים, אבל מי שמהלך בנעליים חדשות רק בחנות הנעליים איננו רואה אלא את מראה רגליו בראי נעולות בנעליים חדשות ומעט לוחצות.

אבל מכיון שהימים החמים חזרו, שרה שוב דוחה את קניית הנעליים, ושוב היא רצה בסנדלים, למרות שהערבים כבר קרירים ולחים והבקרים משופעים בטל. משום מה זה הזיכרון החזק והחד ביותר של שרה מימיה בוינה, שהיא רצה בקרטנרשטראסה בחולצה דקה וחצאית דקה וסנדלים בחודש ספטמבר והגשם יורד על מרצפות הרחוב והיא רטובה כולה ורצה, איננה זוכרת לאן, וכבר אז הרגישה שמאוחר מדי, למרות שלא ידעה לומר בבירור מאוחר מדי למה. שרה כבר איננה יכולה לרוץ בסנדלים כבימים עברו, אבל קשה לה להיפרד מן הסנדלים. תמיד קשה לה כל כך להיפרד מן הקיץ ומן הסנדלים, למרות שהקיץ הזה לא היטיב עמה. שרה מקוה לקנות לעצמה נעליים לפני שיגיע הגשם הבא, אבל כל עוד אפשר היא דוחה את הקנייה, ויודעת שכנראה גם הגשם הבא ימצא אותה בסנדלים.

בצהרים שרה מטיילת עם הכלבים והכלב מושך כרגיל אל העמק ואז מסתובב לפתע וחוזר בנחישות על עקבותיו והולך אל הגינה המוצלת. בדשא יושב עכשיו התייר עם השיער הבלונדיני הארוך על שמיכה, ושרה מבינה שבעצם איננו תייר אלא חסר בית, אבל ברור לה שהוא זר ואיננו מכאן. הכלב הולך בנחישות ונעצר רק מול המרפסת עם חלונות התכלת ושרה רואה שהאגרטל עם הסייפנים שהיה על השולחן בחדר נעלם, והדירה ריקה ושוממת. האם באמת גר בה מישהו, או בעצם היא ריקה? כיצד אין איש יוצא לעולם למרפסת. אבל בעצם גם במרפסות הדירות שמעליה ומתחתיה שרה לא ראתה איש מעולם. מוזר הבית הזה, כאילו אין בו איש, והגן שכולו מכוסה צמחיה נראה כאילו לעולם אין איש עובר בו, או אולי רק נדמה כך לשרה. הרי גם היא איננה יוצאת הרבה למרפסת הגדולה, רק כשהיא תולה כביסה, אבל גם כשאיננה שם אפשר לראות את הכביסה מתנפנפת ברוח או מגבת תלויה לייבוש, או שתי רצועות של כלבים מתנדנדות על החבל ברוח. אולי בכל זאת יום אחד, כששרה תעבור כאן לבדה, תיכנס לחדר המדרגות ותציץ בשמות הדיירים, ותקוה שאיש לא ישאל אותה את מי את מחפשת גברת.

בכלל רבות כאן המרפסות ששרה מעולם לא ראתה בהן איש. בביתה שלה ובבית שממול שרה תמיד רואה אנשים במרפסות, תולים כביסה או חובטים שטיחים, או קוראים ספר או שותים קפה ומדברים או משתעשעים עם תינוק או כלב, ופעם אפילו ראתה מישהו מנגן בכינור. אבל אולי בבית הזה גרים אנשים עשירים ויש להם דברים חשובים יותר לעשות מלשבת במרפסת ולהסתכל חזרה באנשים שמסתכלים בהם וגם להם אין שוב דבר חשוב במיוחד לעשות. ברחובות של אנשים עשירים תמיד שורר השקט והרחובות ריקים מאדם. שרה איננה מבינה למה. למה חיי העשירים שונים כל כך מחיי העניים, עד כי לפעמים נדמה שמדובר בשני סוגים שונים לחלוטין של בני אדם.

בפעם הבאה כששרה באה עם הכלבים לגינה התייר הבלונדיני ארוך השיער יושב על הספסל לבוש בגדים חומים וחבילותיו ארוזות וקשורות היטב לידו, כאילו ממתין למונית שתאסוף אותו, למרות ששרה מנחשת שאיננו נוסע לשום מקום. שרה צוחקת לעצמה כיצד היא מחפשת דירה לעבור אליה, מחפשת ומחפשת, והתייר או חסר הבית הזה או גם וגם פשוט בא וקבע את מושבו בגינה. ועכשיו שרה מרגישה שהגינה כבר שייכת למישהו, כבר איננה פתוחה לכולם, וכבר לא נעים לה לבוא אליה כשהאיש הבלונדיני מביט בה כל הזמן כאילו חדרה לחדר האורחים או חדר השינה שלו. כמה שנים קודם לכן הרגישה כך כשהסיני, כך היא קראה לו בלבה על פי מראהו, ישן על ספסל בשביל היורד לעמק. היה לסיני שעון גדול על פרק ידו ובכל פעם כשהגיעה עם הכלבים לטיול הערב היה מביט בשעונו ומגחך לעצמו, כאילו בדק האם היא חוזרת בכל ערב באותה שעה. שרה שנאה לבוא לעמק כשהסיני ישן שם על הספסל או רק ישב והביט, כאילו בעשותו את העמק לביתו הופקע מחזקת הרבים והפך לחלקתו הפרטית. לעתים היה אוכל מתוך קופסאות פלסטיק שהביאו לו אנשים רחמנים, והכלבה הזקנה חיבבה אותו מפני שלעתים השליך לה פרוסת לחם, אבל שרה לא הביאה לו דבר. בעצם קצת פחדה ממנו, למרות שלא ידעה להסביר לעצמה למה. אנשים שישנים בחוץ מפחידים את שרה בלי שום סיבה הגיונית לכך. יום אחד נעלם הסיני. אולי עצרו אותו וגירשו אותו, אולי מצא לעצמו מקום טוב יותר, ושרה חשה הקלה, למרות שלא ידעה אם מותר לה לחוש הקלה, כי לא ידעה אם היעלמותו של הסיני היתה טובה או רעה.

בעיניים נדהמות צופה שרה איך במקום העצים שעקר השכן בחצר הוא פורש דשא מפלסטיק, ומקים לידו גינת עציצים מפלסטיק. שרה איננה יודעת אם לבכות או לצחוק. את העצים האמיתיים עקר השכן למרות שהתחננה שלא יעשה כן, ועכשיו שם במקומם צמחיה מפלסטיק. האם השיעתוק הטכני הגיע גם אל הטבע? האם לצד נוף האלפים הנלכד על לוח כסף, וצלילי כינורות הנלכדים בקרני אור, נלכדים כעת גם הצמחים בגופי הפלסטיק? האם זהו שיעתוק טכני, או אולי רק שיעתוק ידני, שאיננו עצמאי מהמקור? בלילה קרעה שרה בחשאי עלה פלסטיק אחד מעץ הפלסטיק, ולבה נשבר על העצים שנכרתו ועלוותם הירוקה כהה שכיסתה על החצר ורישרשה ברוח. כעת היתה זו חצר מפלסטיק, ושרה חשבה כמה יפה יהיה לכרות את ראש השכן ולהחליפו בראש מפלסטיק, או להחליף את השכן כולו בגמד שלם מפלסטיק, שגם יתאים לגינה וגם לא יחמיץ אף לא אחת מאיכויותיו של המקור.

בראי המים חלק ד'