היהלום שבכתר

תמיד כשאני שומעת או קוראת על אונס קבוצתי בהודו, אני נזכרת ב"יהלום שבכתר". זה הכרך הראשון בסידרת ספריו של פול סקוט על ימיו האחרונים של השלטון הבריטי בהודו, ועל המאבקים בין הינדים ומוסלמים שהביאו לחלוקה בין הודו לפקיסטאן, וארבעת ספרי הסידרה, המכונה "רביעיית הראג'", שהתפרסמו גם בעברית בהוצאת זמורה-ביתן (תשמ"ה, 1985) בתרגומה של כרמית גיא,  שימשו גם בסיס לסידרת טלויזיה מצוינת שהוקרנה בערוץ 1 כנראה לפני די הרבה שנים, אבל נחרתה עמוק במוחי. "היהלום שבכתר", שם שלקוח כמדומני מדברי המלכה ויקטוריה שכינתה כך  את הודו, מתאר פרשת אהבים בין צעיר הודי בשם הארי קומר שלמד בבריטניה וסיגל לו אורחות חיים בריטיות, לבין צעירה בריטית בשם דפני מאנרס שמגיעה לבית דודתה בהודו. דפני והארי מתעלסים בגן ציבורי ואז מגיחים כמה צעירים הודים ואונסים את דפני בזה אחר זה. הארי אהובה אינו יכול לעזור לה. המשטרה עוצרת ומענה אותו כחשוד באונס. כשהוא משתחרר הוא מתנתק מדפני, שהרה ויולדת בת שהיא קוראת לה פרווטי ומקוה שהיא בתו של אהובה ולא של אחד האנסים. דפני מתה בלידה ופרווטי גדלה אצל דודתה ללא אם וללא אב. נדמה לי שהיא מסמלת את הודו העצמאית שהיא קצת הודו המסורתית וקצת בריטניה ובעצם לא זה ולא זה. 

אחת הדמויות, קצין משטרה בריטי, חושב שהאונס הוא סוג של פיגוע נגד הבריטים, אבל זו איננה האמת. לאונס הקבוצתי של דפני אין שום קשר ליחסים בין הבריטים וההודים, אלא למעמדן הנמוך של נשים, שבהודו הוא נמוך במיוחד, והוא משמש בחברה ההודית כמכשיר  לדיכוי נשים שאינן מספיק כנועות לדעת החברה ההודית. רצח נשים בגלל מאבקי נדוניה ובכלל ורצח תינוקות בנות והפלת עוברי נקבות נפוצים בהודו יותר מבכל מדינה אחרת. בגלל זה יש מעט מדי נשים יחסית לגברים, וזה רק מגביר את האלימות נגד נשים. אני נזכרת הרבה ב"יהלום שבכתר" שמבוסס על חוויותיו האמיתיות של פול סקוט כקצין בהודו, כי בכל פעם שקורה בהודו משהו אלים מדברים על האונס הקבוצתי של נשים בהודו כאילו הוא משהו חדש או תופעה שמתגברת לאחרונה, בזמן שבעצם מדובר בתופעה שתמיד איפיינה את הודו ומעוגנת בתרבות ההודית. ישנם בהודו אנשים שאפילו אינם מתביישים להאשים במעשי האונס את הפמיניזם, שמאפשר לנשים להסתובב ולעבוד במקום לשבת ספונות בביתן ומוגנות, שזה בעצם ההיגיון של האונס הקבוצתי, שהוא אלימות נגד נשים שנתפסות כמשוחררות ועצמאיות מדי. הרבה פעמים כשמדובר בפשעים על רקע תרבותי, אנשים מתייחסים אליהם כאילו מדובר בתופעה חדשה שהסיבות שלה תלויות כביכול באירועים או במצבים שהזמן גרמם. זו צורה להתעלם מכך שמדובר בחולי חברתי עמוק ומושרש. אונס קבוצתי איננו תוצאה של שיחרור האשה אלא של דיכוי האשה, והוא איננו נובע לא מהחופש הרב יותר שיש לנשים כיום ולא מהלבוש הפחות צנוע שמקובל כיום, אלא מכך שגברים תמיד ניצלו את כוחם הפיזי כדי לדכא נשים, ובעניין זה לא הרבה השתנה.

דניאל בארנבוים והערך "ריכרד וגנר" בויקיפדיה

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע הרבה על ריכרד וגנר. זה קצת במקרה, כי רוב הדברים ששמעתי עליהם השבוע קרו כבר לפני זמן מה ואני איחרתי להתעדכן, וקצת לא במקרה, כי השנה חוגגים בגרמניה מאתיים שנה להולדת וגנר, שנולד בשנת 1813, ולכן מדברים וכותבים על וגנר הרבה. מאמר אחד שקראתי התלונן על כך שיצאו הרבה ספרים על וגנר שעוסקים בביוגרפיה ובאנטישמיות שלו, ואף לא ספר אחד שעוסק בגאונות המוסיקלית שלו, שעליה צריך לדבר. גם אני עוסקת בוגנר רק בגלל האנטישמיות שלו, במיוחד בחיבורו "היהדות במוסיקה" שאני רוצה מאד לתרגם לעברית ועוד לא הספקתי לתרגם אלא קטעים ספורים ממנו. החיבור "היהדות במוסיקה" מיוחד בכך שהוא רואה בשפה היהודית ביטוי למהותו הדוחה של היהודי, שהיא לדעת וגנר מהות חקיינית נטולת אותנטיות ונטולת כושר יצירה מקורי, שרק מסוגלת לחקות בצורה משובשת ומעוותת את היצירה המקורית של העמים האירופים. זוהי טענה שהתאימה מאד למאה התשע-עשרה, שבה הפכה הערצת הגאונות והגאונים לקו מאד אופייני לתרבות האירופית, כמו גם הערצת היצירתיות והמקוריות. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה היו המלחינים באירופה תלויים לגמרי באצולה ומעמדם היה דומה לזה של משרתים – כך התייחסו הארכיבישוף של זלצבורג למוצרט והאצילים לבית אסתרהאזי להיידן. אבל המהפכה הצרפתית האיצה את תהליך ההתפוררות של הפיאודליזם, שהחל עוד קודם לכן במעצמות הימיות העירוניות העשירות כמו אנגליה והולנד, הצמיתים השתחררו, גלי הרעב והמגפות דעכו, ולאחר מלחמות נפוליון, כשוגנר בא לעולם, הפכו תושבי אירופה לאנשים חופשיים יותר, והיוצרים שהפכו ממשרתי האצולה למבטאי הרוח הלאומית, הפכו גם מסוג של משרתים למושא הערצה. ריכרד וגנר ביקש בחיבורו לשלול מיוצרים יהודים את המעמד הזה, שבו זכו כעת יוצרים כמוהו. החיבור שלו היה חדשני מאד, ברוח הזמן, ומאד מקורי בנושאו, בטיעוניו ובתרומתו לאנטישמיות הייחודית לגרמניה, ולכן הפך לחיבור מרכזי בחשיבותו בהתפתחות האנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה וזכה לימים להערצת הנאצים כמו גם יצירותיו המוסיקליות. בגלל תרומתו הייחודית של וגנר לאנטישמיות ובגלל הקשר בין פולחן וגנר לפולחן היטלר בימי השלטון הנאצי, כאשר ביירוית עירו הפכה למלון-אורחים ובמת תעמולה של היטלר, הפך וגנר למוקצה מחמת מיאוס עבור מתנגדי הנאציזם – המנצח טוסקניני החרים את וגנר עוד לפני שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להימנע מנגינתו, לאחר ליל הבדולח. במאמר שפירסם דניאל בארנבוים במגזין The New York Review of Books הוא טוען שהתזמורת הפילהרמונית המשיכה לבצע יצירות של וגנר בתקופת הרייך השלישי, ומנסה ליצור את הרושם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה יצירות של וגנר בתקופת השואה, וחדלה מכך רק אחרי המלחמה, כשנודע שהנאצים השמיעו מוסיקה של וגנר ליהודים בדרכם למשרפות. זה תיאור שקרי של ההיסטוריה. התזמורת חדלה כאמור לנגן את וגנר לאחר ליל הבדולח אם לא קודם לכן. העובדה שיצירות של וגנר נוגנו ליהודים בדרך למשרפות איננה הסיבה לחרם על וגנר, שכן גם מוסיקה של מוצרט ובטהובן ומלחינים גרמנים אחרים נוגנה בדרך למשרפות, ואיש איננו מבקש להחרים אותם. בטהובן נערץ על יהודים רבים כמי שיצירותיו, כמו הסימפוניה התשיעית, נושאות מסר מיוחד של חירות האדם וגדולת הרוח האנושית, ומוצרט מזוהה אצל רבים ולא בלי צדק כמי שמסמל את סבלו של האמן מידי בעלי שררה אטומים. וגנר הוא מקרה אחר לגמרי. וגנר לא היה רק מלחין אלא הוגה אנטישמי מן המעלה הראשונה. האנטישמיות שלו בשום אופן לא היתה דבר מקובל בזמנו או בזמן כלשהו. היא בהחלט היתה יצירה מקורית לגמרי, וההשפעה שלה על היטלר היתה קטלנית, פשוטו כמשמעו. לכן אני אישית לא אלך לשמוע קונצרט של וגנר, מאותה סיבה שלא אבקר בתערוכת ציורים של היטלר, גם לו היה צייר גאוני. לא אכפת לי שאנשים אחרים יאזינו למוסיקה של וגנר אם הם רוצים בכך, אבל אני אינני רוצה להיות שם, ולכן גם אינני הולכת לקונצרטים של דניאל בארנבוים שכבר ניגן את וגנר בישראל במתקפת פתע על קהל המאזינים הנבוכים, גם מפני שאינני יכולה לשאת את דניאל בארנבוים, שאת דעתי עליו כבר הבעתי כאן, את החנופה שלו לגרמנים שבקרבם הוא חי ואת הניחוח האנטישמי שעולה תמיד מדבריו ומהערצת וגנר שלו, אבל בעיקר מפני שאינני רוצה למצוא את עצמי מאזינה לנגינת וגנר בעל כורחי ונותנת בעל כורחי לגיטימציה לגילוייה היותר אנטישמיים של התרבות הגרמנית.

ויש כמובן עוד דבר – המאמץ של ממשלת גרמניה לדחוף לישראלים את וגנר לגרון, שהופך את ההתנגדות לוגנר לעוד יותר משמעותית מבחינתי. למען האמת העובדה שבגרמניה חוגגים כעת את שנת וגנר לרגל מאתיים שנה להולדת וגנר היא עוד הוכחה מבחינתי לכך שאין גרמניה אחרת, אלא רק אותה גרמניה שסוגדת לאנטישמים אבל מנסה תמיד לעטוף את הסגידה הזאת בהתחסדות ובתוקפנות כלפי יהודים, שמסרבים להצטרף לחגיגה הגרמנית ולהעניק לה לגיטימציה שהיא כל כך זקוקה לה. כי הגרמנים יודעים היטב שלהקשיב לאופרות של וגנר זה לא רק מעשה מוסיקלי, אלא מעשה פוליטי ממדרגה ראשונה, או ליתר דיוק, שמיעת וגנר אחרי היטלר היא בהחלט סוג של מחוה לנאציזם, אחרת הגרמנים ויהודי החצר שלהם בארנבוים לא היו מתאמצים כל כך לשכנע את היהודים להאזין לוגנר, לולא חשו שיש בכך כדי לתת לגיטימציה למי שצלב קרס גדול מתנוסס כבר שמונים שנה מעל חגיגת המוסיקה שלו ואיננו נמחה. דניאל בארנבוים עצמו, במאמציו הבלתי פוסקים להסביר שהסירוב לנגן את וגנר בישראל נובע מהסירוב להכיר בכך שמדינת ישראל הוקמה על חשבון עם אחר, טיעון שחזר עליו לאחרונה במאמרו הנ"ל שתורגם במוסף "הארץ" מיום ו' ה-28 ביוני האחרון ושאיננו נקי מניחוחות אנטישמיים של שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית, מודה שגם לשיטתו האזנה לוגנר היא עניין פוליטי ולא עניין מוסיקלי גרידא. שוב ושוב חוזר בארנבוים על הטענה שהסירוב לנגן את וגנר קשור לדיכוי הפלשתינים, טענה שמהדהדת את האנטישמיות הגרמנית אחרי השואה, אנטישמיות מן הסוג שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות שתפקידה הוא לגונן על הגרמנים מפני תחושות אשם על השואה על ידי האשמת היהודים בהאשמות שונות ומשונות, למשל שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את דיכוי הפלשתינים, טענה שאף היא מהדהדת חזק בטיעוניו של בארנבוים, והיא טענה אנטישמית גרמנית שנועדה לבטא את הזעם על אי הנעימות שנגרם לגרמנים מהעיסוק בפשעיהם. הם היו בהחלט מעדיפים שבמקום לעסוק בשואה נלך לאופרה של וגנר ונתמוגג מהגאונות המוסיקלית של הגרמנים, ונזכור שאנו איננו אלא חקיינים עלובים שמסוגלים רק לשבש את המוסיקה הגאונית הזאת, מה שמגחיך מעט את תשוקתם לשמוע את היהודים מבצעים את המוסיקה הזו ומאזינים לה.

בכלל אי אפשר להתעלם מצלילי השנאה והשיטנה של אוהדי וגנר בדברם על ההתנגדות בישראל לנגינת וגנר. יכול אדם לחשוב שאין רע בנגינת וגנר ושאין למוסיקה שלו כל קשר לדיעותיו האנטישמיות, אבל מדוע עליו לחרף ולגדף את היהודים שמתנגדים לנגינת וגנר מסיבותיהם שלהם ולייחס להם מניעים פסולים? נדמה שריבוי החרפות הזה למתנגדים להשמעת וגנר אינו מייצג מצפון נקי ותום לב.

באותו מאמר שתורגם במוסף "הארץ" הגדיל בארנבוים לעשות וטען שהרצל החזיק גם הוא בדיעותיו של וגנר, ושאין שום ייחוד באנטישמיות של וגנר. כדי לחבר בין הרצל לוגנר המציא בארנבוים גרמנית חדשה וטען כי המלה הגרמנית Untergang שוגנר ניבא ליהודים, מלה שפירושה שקיעה, טביעה או אבדון, פירושה היטמעות במובן של התבוללות. וגנר היה מעוניין כמובן באובדנם של היהודים ולא בהתבוללותם, וראוי היה שבארנבוים יסתפק בניתוח המוסיקה של וגנר, שבכך מקצועו, ולא יעסוק בנושאים היסטוריים ובאנטישמיות, נושאים שאיננו מבין בהם דבר וחצי דבר. מאמרו זה הוא בעצמו תעמולה אנטישמית גסה יותר מכל דבר אחר.

הדים לתעמולה האנטישמית הזו נגד מתנגדי וגנר אפשר לשמוע גם בערך העברי של ויקיפדיה על וגנר, שבו קראתי השבוע את הדברים הבאים:

"בשל שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת, ובשל השימוש לרעה שנעשה במוסיקה שלו בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה, קיים איסור להשמיע את המוסיקה שלו באירועים רשמיים ובקונצרטים. איסור זה נאכף בחומרה על ידי הרשויות, וכתוצאה מכך המוסיקה של המלחין נעדרת מהרפרטואר של התזמורות הגדולות בישראל."

קשה לדעת מהיכן להתחיל לתאר את גודל השקריות של הטקסט הזה. ראשית אין בישראל שום איסור להשמיע את המוסיקה של וגנר ולכן גם הרשויות אינן אוכפות שום איסור כזה, לא בחומרה ולא בכלל. יש נוהג ומוסכמה שלא לנגן את וגנר באירועים רשמיים בגלל האנטישמיות שלו ובגלל השפעתו על היטלר והיותו נערץ על הנאצים, ובעיקר בגלל שניצולי שואה רבים ואירגונים המייצגים ניצולי שואה חוזרים ומבקשים שלא לנגן את וגנר ושלא לתת לו לגיטימציה בישראל, ולא בגלל "שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת" שמהדהד את הטענות האנטישמיות של בארנבוים ברוח השיח האנטישמי הגרמני, ומקדים בערך של ויקיפדיה את ההתייחסות לשימוש שעשו הנאצים בוגנר כסיבה לחרם. הערך איננו מציין את האנטישמיות של וגנר עצמו כסיבה לחרם, ובהמשך הוא מתאר אותה כאנטישמיות שאינה חריגה לזמנו, תיאור שרחוק מן האמת. גם בארנבוים טען במאמרו הנ"ל ובהתבטאויות אחרות שלו שלחרם אין שום קשר לאנטישמיות של וגנר. לדעת כותב הערך בויקיפדיה כמו לדעת דניאל בארנבוים, היהודים מחרימים את וגנר לא בגלל הזדוניות של וגנר, אלא בגלל הזדוניות של היהודים. לזכותו של מחבר הערך בויקיפדיה ייאמר שהוא לפחות יודע גרמנית ומתרגם נכונה את נבואתו של וגנר על גורל היהודים Untergang – "שקיעתם או הסתלקותם". יש ויכוח האם בכך התכוון וגנר לקרוא להשמדת היהודים. אין ויכוח שלא רצה בשום אופן לראותם כחלק מן האומה הגרמנית, ושאין שום קשר בין תפיסותיו לאלה של הרצל, קישור שמביא את חוצפתו ונבזותו של בארנבוים לשיאים חדשים.

לערך בויקיפדיה נכנסתי השבוע כדי לבדוק את תאריך הולדתו של וגנר, וזאת בעקבות קריאת מאמרה של דליה שחורי ב"הארץ" (מעריצי וגנר המומים, 22 באוגוסט 2013). דליה שחורי מסקרת כבר שנים את פסטיבל ביירוית ואת שערוריות הבימוי שלו שהפכו כבר גם כן למסורת, והיא דיווחה על השערורייה האחרונה בפסטיבל השנה, בעקבות הבימוי של במאי ה"בימה העממית" Volksbuehne בברלין פרנק קסטורף, שביים את ארבע האופרות במחזור "טבעת הניבלונגים" של וגנר בסגנון וולגרי מאד שקומם את הקהל, וגם על השערוריות שעוד צפויות בפסטיבל זה בעתיד, לאור הזמנת אמן המרבה להשתמש בסמלים נאצים לביים בפסטיבל בעתיד. במקרה באותו יום עצמו קראתי את הדיווח של כריסטין למקה-מאתווי ב"די צייט" (גיליון 32, 1 באוגוסט 2013) על האופרות של וגנר בבימוי קסטורף, ונוכחתי שתיאוריה של דליה שחורי היו מאד מעודנים. לדברי למקה-מאתווי הרג זיגפריד בבימויו של קסטורף את הדרקון בקלצ'ניקוב במקום בחרב, הירייה החרישה את אוזני הקהל ובעקבותיה פרצה מהומה, אדי מלחת שעלו מן האפקטים המיוחדים על הבמה נשפכו לאולם וגרמו לאחד הצופים להקיא, ורופאת התיאטרון חשה לטפל בו בין השורות והצופים המבוהלים. פעם היתה המוסיקה של וגנר טרגדיה, ועכשיו היא חוזרת אלינו כפארסה, וכך ראוי לה.

הנדנדה נשברה

מאז נפלה על אחי המחלה הקשה נותרה לו הנאה יחידה: נדנדות. ליתר דיוק נדנדה גדולה בגן משחקים סמוך לביתו. כשהיה לו כוח ללכת ברגל, הוא הלך בבוקר, במאמץ לא קל עבורו, אל הנדנדה ושכב עליה לנוח. הנידנוד הפיל עליו רוגע והנעים לו את הימים הקשים. כשהתקשה ללכת, לקחו אותו ילדיו לשם במכונית או בכסא-גלגלים. כשהיה לו כוח לדבר, הוא היה משוחח איתם בעודו מתנדנד על הנדנדה. כשהתקשה לדבר, פשוט התנדנד ושתק. לנסוע מחוץ לעיר כבר קשה לו מדי, אין לו כוחות לכך, וגם בתוך העיר איננו מרבה לנוע. רק לנדנדה עוד התאמץ להגיע, כדי להתנדנד וגם לשאוף אוויר צח. שאלתי אותו מדוע איננו מתקין נדנדה בביתו, כזו שמשתלשלת מן התקרה, והוא אמר אבל אני רוצה לצאת. המחלה גורמת לו להרגיש כלוא, מרותק. כמה חלם עוד לנסוע לחו"ל, וכעת אפילו נסיעה מחוץ לעיר כבר קשה לו מדי. בימים האחרונים הוא לא חש בטוב, בעיקר ישן. אמר שהוא עייף, וחשבתי שאולי יצא מן הבית והתעייף, אבל הוא אמר שלא יצא היום, שהנדנדה נשברה. בפעם האחרונה שהיה בגינת המשחקים הנדנדה נעלמה, וכעת כבר אין לו לאן ללכת. אין עוד גן משחקים אחר בסביבה, ובכלל את הנדנדה הזו הוא אהב במיוחד. היא הזכירה לו נדנדות מהילדות.

נדנדה היא רק חפץ אבל חפץ הוא לפעמים כל כך חשוב. חפץ יכול לנחם אנשים. הנדנדה ניחמה את אחי בימים חסרי-ניחומים. כעת הנדנדה נשברה, כמו משענת שנשברת ובלעדיה דבר לא יעצור אותך מלצנוח על הקרקע. חשבתי שאולי פרחחים שברו אותה בכוונה. לא פעם אני רואה בגני המשחקים של הילדים נזקים שנגרמו בזדון, מתקנים שחובלו ושוברו, שברי בקבוקים שנופצו בכוונת מכוון, ריפוד שנקרע ביד גסה. זה תמיד מצער אותי מאד אבל דוקא הילדים הרכים מוצאים פיתרונות: בגינת המשחקים ליד ביתי שברו פרח ברזל מסתובב עם מספרים ששימש כקובייה למשחק סולמות וחבלים שצויר על הרצפה. אבל הילדים מינו אחד מהם שיצעק מספרים ולפי מה שצעק התקדמו במישחק. ילדים הם יצירתיים, ומשחק הוא רק משחק. אחי איש גדול וכבר איננו משחק, רק לנוח מעט הוא מבקש ולשכוח את הסבל מעט. אבל הנדנדה נשברה. הוא איננו יודע כיצד. יום אחד נעלמה ממקומה. לעשות משהו בעניין, להתקשר לעירייה, כבר אין לו כוחות. רק צער על דבר שבימים של בריאות היה אולי דבר של מה בכך, אולי היה נעלם כליל מעינו. כעת הוא אומר לי הנדנדה נשברה, ואני יודעת שאלה החיים שנשברו וכעת גם הנחמה הקטנה נשברה.

סופרוומן היא קופאית

אתמול ראיתי בערוץ 10 את סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי "סופרוומן", שהשם שלו מאד מטעה. אולי השם מתייחס לנלה האחראית על הקופאיות בסופרמרקט, שמנסה להיות אמא של הקופאיות מול המנהל של הסניף, שהוא כמובן גבר ומקבל משכורת טובה ולא שכר מינימום בקושי כמו הקופאיות, אם כי גם הוא כמובן חוליה בשרשרת שיש בה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם והוא רק מבצע את מדיניות הבעלים, והוא לא רוצה לפטר קצב שהוא גבר גדול וחזק שמתמחה בשימוש מיומן בסכין וגרזן ולא מומלץ להתנהג אליו כמו שמתנהגים לקופאיות. אמנון דנקנר כתב פעם על הסופרמרקטים שיש בהם מר פלוני המנהל הבלתי נראה ויש שולה שקוראים לה רק שולה אבל ברור לגמרי שהיא בעצם עמוד השידרה של העסק ובלעדיה הכל יתמוטט. מאז היתה עלייה מרוסיה ולשולה קוראים נלה או ילנה או לובה וחוץ מזה שום דבר לא השתנה. נלה מנסה להסביר למנהל שאם ימשיכו עוד ועוד לקצץ במשכורת הרעב של הקופאיות הן תעזובנה, אבל המנהל לא חושש מזה. על השאלה של נלה למה קופאיות עובדות בקואופ הוא עונה שזה מה שהן יודעות לעשות, מה שנשמע כל כך אירוני כששומעים את סיפורי החיים של הקופאיות, למשל לארה שהיתה ברוסיה מרצה באוניברסיטה ללימודים ביטחוניים ובהתחלה לא נתנו לה לצאת מרוסיה, ואולי היה עדיף לה אם לא היו נותנים לה לצאת לישראל והיא היתה נשארת מרצה באוניברסיטה עם סיווג ביטחוני גבוה ומשכורת טובה והרבה כבוד. לארה מספרת שהיא בכתה כשהם עזבו את רוסיה, כי היא ידעה שבישראל היא לא תמצא עבודה כזאת. לארה אומרת שפה העבודה כקופאית קשה לה והסטטוס החברתי שלה נמוך, אבל גם ככה אפשר לחיות, והיא מורחת אודם ומסתרקת ומנסה להיראות טוב, כי אולי בישראל לא נותנים ללארה כבוד, אבל יש ללארה כבוד עצמי, ואת זה אי אפשר לקחת מבן-אדם שיש לו את זה. גם ליוליה יש כבוד עצמי, למרות שליוליה אף פעם לא היו חיים קלים או טובים, והיא מתפוצצת כשלקוחה אומרת לה שתדע את המקום שלה. יוליה רוצה לחשוב שאין לה מה להפסיד אם יפטרו אותה מהעבודה בסופרמרקט עם משכורת הרעב, אבל בכל זאת היא מאד מפחדת שיפטרו אותה ובכלל לא יהיה לה כלום. גם ברוסיה יוליה חשבה שאין לה מה להפסיד, שבישראל יהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא קרה, והמחשבה אולי היה עדיף לה להישאר ברוסיה מענה אותה, למרות שהיא מדליקה סיגריה ומנסה להניס את המחשבה הזאת. יוליה איננה רוצה שירחמו עליה והיא מאד מנסה לעמוד על הרגליים של עצמה ומאד מביך אותה שנלה דוחפת לה כסף שתיקח, למרות שלנלה נשבר הלב לראות את יוליה וגם כשצופים בסרט והרבה אחרי שמסיימים לצפות בו העיניים העצובות של יוליה והדמעה שנוזלת מהן נשארות בראש ולא יוצאות ממנו. נלה מדברת על ישראלים גויים כמונו, אלה נשים שהגיעו לישראל עם בעלים יהודים או ילדים מבעל יהודי אבל הן לא מכאן ואין להן פה אף אחד שיוכל לעזור להן. אפילו המשפחה שלהן שם ברוסיה. פה המשפחה שלהן הן הקופאיות האחרות, ולכן מקום העבודה הכל כך מדכא הזה הוא גם נקודת האור בחייהן, כמו שאומר יניב הצעיר כל כך שכבר חלה בסרטן והבריא אבל אז שקע בדיכאון שממנו הוא מתקשה לצאת: כשאנשים במצב חרא לפעמים הם עוזרים אחד לשני. כל הקופאיות אוהבות את יניב ונלה דואגת לו כמו אם ואומרת לו שיפסיק לחפש מקום אחר כי פה טוב לו ואוהבים אותו. כשרואים סרט כזה לא יודעים מה לחשוב, אם להיות עצובים או לשמוח, כי הגורל של האנשים בסרט כל כך קשה, אבל הם אנשים חכמים וטובים שעוזרים אחד לשני, ולפחות לאלה ודימא יש סוף טוב כשדימא מגיע סופסוף מאוזבקיסטן ואלה שפחדה שבשנה הארוכה שבה לא נתנו לדימא הרוסי אשרה לישראל למרות שהם נישאו באוזבקיסטן הוא ישכח אותה ויעזוב אותה וימצא אשה אחרת נוכחה שדימא באמת באמת אוהב אותה ובא לחיות איתה בישראל ונלה רצה לבחירות לועד כדי שיראו את הקופאיות, אבל הסרט נגמר מבלי שיודעים אם היא באמת נבחרה ואם התחילו לראות את הקופאיות, רק רואים את הקופאיות נוסעות במכונית שנלה נוהגת בה כי נלה היא מנהיגה, ולאנשים כמו נלה שום דבר לא יכול להוריד את הראש, הם נשארים מנהיגים ובני אדם בכל מצב. אבל מה שהכי נשאר בראש מהסרט זו יוליה שיושבת ליד הבן שלה אהרן ומזילה דמעה, ואהרן מביט בה בצער בזווית העין ושותק, למרות שיוליה מנסה שהוא לא יראה שהיא בוכה. יוליה מודאגת מכך שאהרן לא מספיק שאפתן ורק רוצה להיות אדם פשוט, אבל אולי זה הלקח שאהרן הנער למד בחיים: שאנשים פשוטים הם טובים יותר, אמיתיים יותר והגונים יותר, זה אולי לקח פשטני, אבל כשרואים באותו שבוע את "סופרוומן" וגם פרקים של "מעושרות", ומסתכלים על הנשים העשירות והריקניות האלה שאינן חדלות להתפעל מעצמן ומהמאמץ היומי שהן משקיעות בפילאטיס ובטיפוח עצמי ובקניות ראווה ובעשיית רושם ובשירי הלל לעצמן, עד כדי כך שאפילו אין להן זמן לבלות עם הילדים העצובים שלהן, קשה להתחמק מהתחושה שהדרך למלכות השמיים היא דרכם של העניים, ושהעשירים הם בעיקר גמל אדיר-ממדים וסר-טעם שתקוע בקוף המחט.

החולד העיוור

קראתי שהחולד העיוור לעולם איננו חולה בסרטן, ושפרופסור אהרון אביבי מחפש תרופה לסרטן במחקר החולד העיוור. סיפרתי לאחי והוא אמר שאותו זה כבר לא יושיע. הוא אמר שניסה ללכת, אבל רגליו לא נשאו אותו, ובקושי רב הוא עלה חזרה הביתה. אמרתי לו שהימים חמים והלחות רבה וזה לא זמן לפעילות גופנית, אבל הוא לא מצא נחמה בכך. התביישתי לומר לו שגם לי אין כוח, שכמעט אינני מצליחה לעשות דברים בחום הקיץ, ששעות רבות אני שוכבת כאבן על מיטתי. אני יודעת שרצה לומר לי שמחלתו רעה וכוחותיו כלים, ואני חושבת איך בכלל יש לו כוח לרדת מן המיטה בימי החום האלה של שלהי הקיץ שקשים מן הקיץ. כל השבת חשבתי על החולד העיוור שחופר מנהרות במעבה האדמה ועורם על האדמה תלוליות כבדות הרבה ממשקלו. המחשבה על החולד העיוור שתאיו יכולים להרוג תאי סרטן הציתה את דימיוני. כמו ישועה מידי עיוור, להפקיד את הישועה בידי עיוור, ללכת אחרי העיוור בעיניים עצומות. כיצד חופר החולד בטפריו החדים, פרצופו הפחוס הודף את העפר. כיצד הוא חופר במחשכים וכמה רחוק הוא יכול להגיע. כיצד נוכל להציל את אחי ומאין נמצא ישועה.