שידוכים וטכסים

 

כבר יותר משבוע שכמעט בכל ערב אני צופה בתכנית שידוכים. כבר כמה שבועות שהתמכרתי לפחות מתוקשרת מביניהן, "אהבה חדשה" ברשת, שהעונה הראשונה שלה היתה נוראית ודי מהר הפסקתי לצפות בה, אבל העונה הנוכחית מרתקת, בעיקר בזכות ארבע הנשים שלוהקו לתכנית: מריאנה הגרושה והאם לבן שפגשה בתכנית את אהוב נעוריה סרגיי, או בעצם הוא זה שפגש את אהבת נעוריו, כמו שקורה לרוב באגדות, אבל האהבה הזו מחזירה אותו לבאר-שבע לאחר שבנה לו חיים אחרים בתל-אביב, ומריאנה חרדה שיעזבנה וישבור את לבה בשנית, דנה הישראלית שחיה במיאמי שכולה רגש ופגיעות, שני הדתל"שית שקרועה בין העולם שבו גדלה לזה שהיא חיה בו כעת והתאהבה קשות בפלסטיקאי החילוני המקועקע מיכאל, שנטש אותה כדי לחזור לטינה הבלונדינית, שאת גומיית שערה מצאה שני בספת ביתו כשלקח אותה לבקר שם, ואל העולה מצרפת שרק אביה יהודי, וסוגיית היותה בת לאם קתולית חוזרת ועולה. ארבע הבנות שחיות בזמן התכנית בבית דירות אחד ונקשרות זו לזו, מספקות לתכנית רשת מגוונת של קשרים אנושיים, שבניגוד ליחסיהן המורכבים עם הגברים בתכנית, הקשר ביניהן, שמתבסס על תחושת הפגיעות הנשית, חם ותומך, ומאזן מעט את האכזריות שהנשים חוות מצד הגברים שהן פוגשות בתכנית. לכאורה הנשים הן הבוחרות והמחליטות בתכנית, אבל קל להיווכח שהגברים הם אלה ששופטים אותן ללא רחמים ונוטשים אותן ללא צער, והנשים חסרות אונים למולם.

ובשבוע שעבר התחילה עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" שמנסה לכפר על הליהוק הלא מוצלח של העונה הקודמת שהרחיק את הצופים, ולהביא גלריית דמויות פגיעות יותר שעשויות לכבוש את לב הצופים, אבל עדיין זו תכנית חילונית מאד ותל-אביבית מאד, ושיא הנועזות היא בחירת כלה במידה 44, כמובן יפהפיה, ורק הגברים מרשים לעצמם להיות פחות יפים. אם לא יהודיה או ילד מנישואים קודמים הם מחוץ לתחום. לעומת "אהבה חדשה" שהשנה פחות מהנדסת את המשתתפים ומניחה להם רוב הזמן לבחור את צורת הבילוי המועדפת עליהם, כמו אצל זוגות שנפגשים בחיים האמיתיים, מה שמאד משפר את התכנית, בנויה "חתונה ממבט ראשון" כל כולה סביב טכסי הנישואים המדומים וירחי הדבש המדומים, והפרסומות והמותגים שמקודמים באמצעותם, מה שמהר מאד מתחיל לשעמם ולעצבן. ועדיין, בעבור הדיאלוגים בין הזוגות שמפציעים בין תועפות הפרסומות והתוכן השיווקי, היא שוה צפייה. "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית על טכסי חתונה לא פחות משהיא תכנית על זוגיות: שמלת הכלה, חליפת החתן, המלון של לפני החתונה והמלון של אחרי, ובקיצור כל מה שמיותר בטכסי חתונה אמיתיים, מככב בתכנית לא פחות מהזוגות. "חתונה ממבט ראשון" מייצרת קודם כל פנטסיה של טכס חתונה "כמו בחלומות", למרות שחתונה יהודית תעדיף שמלת כלה צנועה יותר – ולא חושפת כתפיים וגב, חליפת חתן שמרנית יותר, ומלון מפואר לפני ואחרי ממש איננו הכרחי וגם לא לפי הישג ידם של רבים. אבל לטכס הנישואים המדומיין נועד בתכנית תפקיד מאגי: הוא אמור להפוך שני זרים לזוג מאוהב, כי הרי בבסיס הפורמט עומדת האמונה שכזה הוא טכס הנישואים: שבכוחו כביכול להדביק יחדיו גבר ואשה שכלל אינם מכירים ולא בחרו זה בזה, ומכיוון שמדובר בטכס מאגי, יש להקפיד בכל פרטיו ודקדוקיו ורצוי להדר בהם כפי שהמאמינים מהדרים בטכסי האמונה, מה שאמור להעצים את כוחם המאגי של אותם טכסים.

והרי בכך מאמינים גם רבים שמשקיעים בחתונתם האמיתית אינסוף משאבים וטרחה: שככל שתהא החתונה מפוארת וראוותנית יותר, כך היא תביא אחריה נישואים מופלאים ואהבה מופלאה, למרות שבחיים האמיתיים לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. רבים גם החוששים שאם חלילה משהו בטכס לא יתנהל כשורה, אבוי לנישואים, למרות שנישואים רבים שרדו חתונות נטולות פאר והאריכו ימים, ולא מעטים מאלה שקדמו להם חתונות מפוארות עד אין קץ קרסו במהרה. אבל כפי ששום רווקה לא תחדל להתפלל על קברי צדיקים רק מפני שאלה לא הביאו לה בן זוג, לא יחדלו הנישאים והוריהם לכלות את כספם בחתונה "בלתי נשכחת" שהם לבדם יזכרו, ולוואי שיזכרו לטובה.

לעומת "חתונה ממבט ראשון" בולטת לטובה "אהבה חדשה" כפורמט נטול טכסים, שרק היחסים המתפתחים בין הגברים לנשים, ובין הנשים לבין עצמן מככבים בה, אבל השבוע חדר אליה טכס שהובא מבחוץ, כנראה בזכות העובדה שאמה של המשתתפת דנה עורכת טכסי הפרשת חלה, וכך זכיתי אף אני, שלמרות שגדלתי בביתם האורתודוקסי של סבי וסבתי מימי לא שמעתי מפיהם על טכס כזה ומעולם לא נכחתי בטכס שכזה, לצפות בטכס הפרשת חלה במלואו, מראשיתו ועד סופו, והתחושה הקשה שעורר בי ממשיכה להטריד אותי.

דנה שמחה כמובן מאד לפגוש את אמה, והבנות האחרות הצטרפו לטכס בשמחה, והפתיעה במיוחד אל שהתרגשה מאד והתברר שכבר השתתפה בטכסים שכאלה והיא יודעת בדיוק כיצד הם מתנהלים, ויודעת שמאחר שרק אביה יהודי ואמה איננה יהודיה, אסור לה להזכיר את שם אמה והיא נקראת בטכס "אל בת חוה", למרות שכפי שאמרה מאוחר יותר, עדיין אמה היא אמה, גם היא איננה יהודיה. מי המציא את הטכס הזה, וכיצד הפך מקיום מצוה דתית, כמו מצוות רבות אחרות המורות להפריש או להותיר לעניים את חלקם, לטכס מאגי, שקיומו מבטיח למשתתפת זיווג ופרי בטן ועוד כהנה וכהנה, שהרי קיום מצוות הוא חובה דתית שהמאמין מתחייב למלא, ואין מובטחת לו תמורה כלשהי לבד מהסיפוק שבקיום מצוות האל, ונראה שחברתנו החילונית נטשה את הדת אבל מתמסרת לטכסים מאגיים שאמורים להבטיח למקיימיהם ברכה והצלחה, כאילו קיום מצוות הוא השקעה בקרן שמניבה תשואה נאה ומשתלמת, והטכס הופך חשוב מן המצוה. וכך נוהרים אנשים לקבל את ברכתם של רבנים וצדיקים, והרי אדם איננו נזקק לתיווך כדי לבקש את ברכת האל למעשיו – כולנו רשאים להתפלל בכל עת שה' ישמע את תפילתנו ויאזין למצוקתנו ויעשה עמנו חסד, ואין צורך לשחר לפתחם של רבנים וצדיקים שהם בני תמותה כמותנו. אבל כשם שאנשים מחפשים מליץ יושר שיסייע להם בקידום ענייניהם בעיריה או במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, כך נוהרים אנשים לרבנים שיסדרו את ענייניהם עם ריבונו של עולם ויפנו אליו בשמם, בתקוה שמה שאין בכוחם לחולל יש בכוח אחרים, והרי זו קטנות אמונה לחשוב שהאל לא ישמע לתפילתך אם לא תשלח אליו מליץ יושר מפורסם, אבל בעולם המאגי העניינים מתנהלים כמו בעולם של מטה, והקדוש ברוך הוא הוא מין שר או ראש עיריה שכזה, שצריך לשלוח אליו מקורבים כדי שיחליקו עבורך את העניינים וישיגו לך תמורה ראויה, ובמקום לקיים מצוות שנועדו לדאוג לזולת ולהבטיח ערבות הדדית בין הבריות, אנשים מקיימים טכסים שנועדו להבטיח להם בדרך נס את מבוקשם, ובערב הזה שמציינים בו שנה לאסון נורא, שוב נדחקים אנשים כדי לנשק את ציון הקבר המיוחס לשמעון בר-יוחאי, ומאמינים שהביקור בקבר יביא להם מזל וברכה, אבל מזל וברכה לפעמים יש ולפעמים אין, קיום מצוות איננו השקעה בבנק, וגם השקעות בבנק לא תמיד עולות יפה, אבל מצוות אדם מקיים מפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות ולא מפני שמשלמים לו על כל מצוה ומצוה אלא מפני שזו מהותו וכמו שאמר קהלת סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

מדוע "חתונה ממבט ראשון" מעניינת

 

התגובות לתכנית הטלויזיה "חתונה ממבט ראשון" נעות בין ביקורת על התנהגות המשתתפים בתכנית, ביקורת קשה – ומוצדקת – על הפסיכולוגים שמשתפים פעולה עם ההפקה, ותגובות חשודות מראש נוסח "מי בכלל רואה את הזבל הזה?" או "כל כך משעמם" ו"כמה הקרנות חוזרות מפרקים קודמים" – בשתי התגובות האחרונות יש לא מעט אמת – השידורים החוזרים האינסופיים של ה"חתונות" שעם כל הכבוד לרעיון שגם חתונה מדומה מעוררת התרגשות, עולים על העצבים לא פעם, כי הם משדרים בעיקר מבוכה גדולה ואכזבות וההקרנות החוזרות ונשנות נראות יותר כהתעללות בזוגות ובצופים גם יחד. על השאלה מי בכלל רואה את זה אני חייבת להודות: אני צופה באדיקות, אפילו כשקצת משעמם לי, ובמיוחד כשהתכנית מעוררת בי דכאון עמוק, מה שגורם לבתי הבכורה לטעון שמדובר אצלי בכלל בחוויה מזוכיסטית, שזה אולי קצת נכון. ועדיין התכנית הזו בכללה, על הרגעים המשעממים והמעצבנים שבה, היא חוויה מרתקת בשבילי, כשם שהיא חוויה עצובה.

המשתתפים צעירים בערך בעשור מבנותי. לומר שהם צעירים ממני בשנות דור תהא לשון המעטה. שוב ושוב אני שומעת מכל עבר שהיום הכל שונה ביחסים רומנטים, ושום דבר איננו כפי שהיה, שלא לדבר על המהפכות והשינויים ביחסי גברים ונשים שמכריזים עליהם חדשות לבקרים ומסבירים כמה הכל השתנה. ובכן, אני אינני רואה את השינוי הזה. מתכנית לתכנית אני רואה אותו פחות ופחות. אני רואה גברים שרוצים אשה בבית, בעיקר במטבח ובמיטה, אבל בלי להתחייב שיאהבו אותה, או יתחתנו איתה באמת, או שיוותרו על נשים אחרות וידבקו בה. כמובן יש להם תירוץ: הם לא התאהבו, אין ניצוץ, הקסם לא קרה. אבל כמו שציינה בצדק אחת מהנשים האלה: אם אין ניצוץ, מדוע הוא איננו מסיר ממני את הידיים? מדוע הוא רוצה לישון איתי באותה מיטה? מה שלבסוף קורה, כי האשה מקוה, שלא לומר נואשת, למצוא בן זוג. הנואשות שלה אמיתית, כנה וכואבת. יש לה המון מה להציע. כן, הנשים בתכנית הן נשים מדהימות: חכמות, בוגרות, יפהפיות. כל אם תחפוץ בהן בתור כלה לבנה. כל אחות תמליץ לאחיה לא לוותר עליהן. אבל הגברים, אלה שלהם מעניקה החברה את הזכות לחזר ולבחור, זכות שעדיין נמנעת למעשה מנשים, כי החברה עדיין רואה חיזור של אשה אחרי גבר כתוקפנות או זנותיות מצד האשה, כי חיזור נתפס כזכותם הבלעדית של הגברים, והגברים האלה הם המחליטים אם יתחתנו עם בת זוגם ובכך יתחייבו כלפיה ויבנו לה בית, לפחות רשמית, או שרק ינצלו ויזרקו, או לא יזרקו, אלא יניחו לאשה לאכלס את מטבחם ומיטתם ואפילו יחמיאו לה מדי פעם כמה היא נפלאה, אבל יסבירו שלהתחייב זה לא מתאים כי הם לא מאוהבים ואין ניצוץ וזה ממש לא מפריע להם לישון ולבלות עם האשה, ואפילו לחבק ולנשק אותה בציבור, אבל חתונה אמיתית ממש לא בתמונה. אפשר לומר כמו בסרט החביב בעל המסר המאד כפול "הוא פשוט לא בקטע שלך", שתיאר יפה את הגבר שחי עם אשה שבע שנים ללא נישואים כי "הוא לא מאמין בנישואים", וכמובן שהוא גם לא מאמין בילדים, כי הולדת ילדים, עם או בלי חתונה, דורשת מחויבות, והבעיה של גברים איננה הניצוץ והקסם וההתאהבות שהם מרבים ללהג עליהם, כאילו יחסים עם אשה הם מעשה קסמים שצריך פשוט לקרות להם, כאילו צריכה להופיע על סף ביתם איזו נסיכה קסומה שנשלחה אליהם מיקום אחר, ולא אשה בשר ודם שצריך לבנות איתה מערכת יחסים שמבוססת על כנות, נאמנות ומחויבות, שלושת הדברים שהגברים האלה שהם לכאורה כל כך מוצלחים מאד מתקשים בהם, ולכן הקסם איננו קורה וגם לא יקרה להם, כי ברגע שהם חשים שהאשה רצינית, והנשים ב"חתונמי" רציניות, כי הן מחפשות זוגיות מחייבת, ובניגוד לגברים השעון הביולוגי מתקתק אצלן, וכשהן מתחילות להתרחק משנתן השלושים הן מתחילות לפחד שזה כבר לא יקרה, או יקרה מאוחר מדי, כשכבר לא תוכלנה ללדת, והיאוש והנואשות מתחילים להשתלט עליהן, ומלאי הגברים שעומד לרשותן מורכב למרבה הצער מאלה שאינם מעוניינים להתחייב, ובדיוק משום כך לא התחתנו, וככל שהגברים האלה נוכחים בנואשותן של הנשים הם גם מנצלים אותן יותר, כי גברים אוהבים אשה נוכחת במטבח ובמיטה, אבל גם מקפידים להבהיר להן שלא תפתחנה ציפיות, כי אין קסם ואין ניצוץ, או במלים אחרות, אשמח להינות מגופך ותבשילייך, אבל חלילה לך לפתח ציפיות שאני אתחייב ושאחרי החתונה המדומה תגיע גם חתונה אמיתית.

אז מה כן השתנה, או לא ממש השתנה? הגבר החדש רוצה דוקא אשת קריירה, נבונה, מצליחה, מוכשרת, כי נחמד להתפאר באשה כזאת, אבל אחרי שהיא שבה עייפה מיום עבודה, הוא רוצה שאשת הקריירה תלבש טרנינג ותבשל לו ארוחה, כי "להזמין שליח זה לא בית", ובית זה שהאשה תבשל לגבר, בטרנינג, כי כשהיא שבה מיום העבודה של אשת הקריירה, הוא לא רוצה לשמוע על הקריירה, או להתחשב בקריירה, או לתרום משהו לקריירה, למשל לבשל בשבילה. שתהיה אשת קריירה בשביל להרשים חברים ומשפחה, אבל בבית שתהיה משרתת. הוא לעולם לא יעלה בדעתו שבין שני הרצונות שלו, אשת קריירה ואשה משרתת, יש סתירה. וחוץ מזה הרבה יותר כיף לרמוס אשת קריירה ולהפוך אותה למשרתת מאשר לרמוס אשה שמגיעה ממילא רמוסה ורוצה רק לבשל ולנקות ולרצות את בעלה.

והגבר הזה, שלא רוצה להתחייב, ושרוצה אשה במטבח ובמיטה, איננו מעלה בדעתו שאשה יכולה להיות גם חברה, קודם כל חברה. לבלות הוא מעדיף עם החברים, להפליץ ולספר בדיחות על פלוצים וכיו"ב. לבלות עם האשה, כשזה לא במטבח או במיטה, זו עבורו חובה לא ממש נעימה. הוא כבר בן שלושים בואכה ארבעים, אבל הבילוי המועדף עליו הוא עם החברים, וזה בילוי מאד דומה לבילוי עם החברים מהתיכון. בתיכון הוא ברח מההורים שהזכירו תמיד שיש בחיים חובות ומחויבות, ועכשיו הוא בורח מהחברה. נושאי השיחה והבדיחות נשארו זהים.

ואחרי התכנית שבה בילה עם בת גילו או אפילו עם אשה מבוגרת יותר וקשקש על אהבה, הוא ימצא לו בת זוג בת עשרים, שמתאימה לסוג הבילויים החביבים עליו, ויגיד שיש להם אותן אנרגיות. לאשה צעירה יש הרבה יתרונות. היא נראית טוב, יש לה כוח לשטויות של גברים, והחשוב מכל – עיתותיה בידיה. היא לא ממהרת ובוודאי לא נואשת להתחתן, והיחסים איתה יכולים להיות מאד מהנים ולגמרי לא מחייבים, שזאת מלכתחילה האפשרות המועדפת. ומי ילחץ עליך להתחתן כשאתה יוצא עם בחורה בת עשרים? לא הבחורה, לא אמא שלה וגם לא אמא שלך. וכך תוכל להמשיך לבלות ולהישאר בגיל ההתבגרות, גם כשנעוריך כבר מזמן מאחוריך.

אז למה אני צופה, אם זה כל כך מדכא, מייאש וחסר תקוה? כי אני אוהבת לצפות במציאות כפי שהינה, ואני מעדיפה אותה על מציאות מדומה, כי הלהג האינסופי על המציאות שכל כך השתנתה ומשתנה מעצבן ומקומם אותי בשקריותו, ואני מעדיפה את האמת, גם אם היא ממש לא נעימה. ולמה דוקא ב"חתונמי"? כי דוקא שם כל אלה ש"עברו תהליך" ו"עוברים תהליך" ומספרים כמה הם לומדים ומשתנים ומלהגים בלי הרף עם הפסיכולוגים הבלתי נסבלים, מצליחים למרבה הפלא להיות לגמרי חסרי מודעות ולגמרי לחשוף את עצמם כפי שהינם: גברים שתלטנים ומפונקים שרוצים בחורה שיכולה להיות בתם כדי שתטפל בהם כאילו היתה אמא שלהם, שתעשה קריירה ותביא הביתה משכורת נאה, אבל ברגע שהיא נכנסת הביתה תחליף בגדים ותפקיד ותיכנס למטבח שממנו מותר לה לצאת רק למיטה.

ואם משהו באמת ישתנה בעולם, תאמינו לי שכבר נרגיש ונדע.

בחתונה שלך / שיר

בַּחֲתֻנָּה שֶׁלָּךְ הִגִּישׁוּ עוֹפוֹת נְטֻלֵּי כְּנָפַיִּם

כָּמוֹךְ.

אֶת הַכְּנָפַיִּם הִגִּישׁוּ פְּרִיכוֹת צְלוּיוֹת בְּרֹטֶב

הָאוֹרְחִים גָּרְסוּ אוֹתָן עִם הָעֲצָמוֹת.

הַחֲתֻנָּה הִתְקַיְּמָה בַּמַּרְתֵּף כִּי מִמֵּילָא הָיָה כְּבָר חֹשֶׁךְ

חֲדַר הַיִּחוּד הָיָה בַּמַּעֲלִית וְנָסַעְתֶּם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

מִן הַגַּג לַמַּרְתֵּף.

אִמֵּךְ תָּקְְעָה לָךְ מַכְבֵּנָה בַּשֵּׂעָר וְשָׂרְטָה אֶת קָדְקָדֵךְ

בַּעֲלֵךְ הַטָּרִי שָׁלַף אוֹתָה וְהֶחֱלִיק אֶת שְׂעָרֵךְ.

פָּתַחְתְּ אֶת הַמַּתָּנוֹת. הָיוּ שָׁם מַפּוֹת רְקוּמוֹת שֶׁאָהַבְתְּ.

הָיִית עֲיֵפָה. סֵרַבְתְּ לִסְּפֹּר אֶת הַכֶּסֶף.

מחוה לשיר של ענת לוין שפורסם בגלריה, הארץ, 5.3.2013:

ענת לוין

בְּגִיל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה הִגִּיעָה עֵת לְהִתְחַתֵּן.

נִמְצָא חָתָן, נִתְפְּרָה שִׂמְלָה

(מְעַט צְמוּדָה מִדַּי. הַתּוֹפֶרֶת אָמְרָה:

תָּרִימִי וְתּוֹרִידִי אֶת הַיָּדַיִם כְּמוֹ צִפּוֹר, זֶה יִתְרַחֵב)

שָׂכְרוּ אוּלָם קָטָן וְלַהֲקָה, נִגְּנוּ אַרִיס סַאן

וְרָקְדוּ, אַתְּ פָּרַשְׂתְּ יָדַיִם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

וּלְכָל הַכִּוּוּנִים וְלֹא הוּקַל לָךְ.

הָיָה עוֹף.

(מתוך "מִפֶּה לְפֶה" הוצאת קשב)

חתונה מודרנית

מחר החתונה, וכל דבר אחר נשמע לא רלוונטי. למה זה מעניין קשה להסביר, אבל זה מעניין, אולי מפני שזה קורה באנגלית, שפה שכולם פחות או יותר מבינים, כי הרי אף אחד לא מתעניין כל כך בחתונה של נסיכים נורבגים, שבכלל לא דומה לסרט בביביסי, וחתונה באנגלית זה סרט שאיננו דורש תרגום, בשונה למשל מטקס חלוקת פרס נובל שמתקיים בשוודית, ואי אפשר להבין, לא מה אומרים ולא על מה נותנים פרסים שזה בדרך כלל מעבר להבנת בן אנוש רגיל. חתונה לעומת זאת זה כמו יחסי מין, זה משהו שכולם יכולים להבין ולרוב האנשים גם יש בזה קצת ניסיון, וכשמדברים על זה אף אחד לא מרגיש טיפש כמו כשמדברים על חתני פרס נובל לכימיה שאי אפשר להבין מה הם עשו או חתני פרס נובל לספרות שרובנו אף פעם לא קראנו אותם וספק אם נקרא, כי רוב הסופרים שאנחנו קוראים לא קיבלו ולא יקבלו פרס נובל. טוב, את עגנון קראנו וגם את סלמה לגרלף, לפחות את מסע הפלאים של נילס הקטן, בכתה ב, אבל זהו בערך. אבל בחתונה יש אוכל ובגדים ונשיקה בתור רמז למה שלא רואים אבל לא קשה לדמיין, ובזה כולם מבינים ויכולים המון לדבר על זה. זה קצת כמו בהסבר של פרקינסון למה לוקח שלוש דקות לאשר בניית כור גרעיני ושלוש שעות לאשר קניית כלי קפה, שעל זה לכולם יש מה להגיד כי בזה כולם מבינים. חוץ מזה החתונה הזאת היא סדרה בהמשכים, כי ראינו לפני שלושים שנה את החתונה של האבא והאמא. האבא נראה מלפפון חמוץ, אבל האמא היתה ממש סוכריה צבעונית, וכמו כל סוכריה משובחת היא היתה עטופה בהמון שכבות של נייר מבריק. לפני שלושים שנה אפילו לא שמתי לב שהיא נראית עצובה ומפוחדת, כמו נבואה לעתיד, שכמו כל הנבואות מבינים אותן רק אחורה. גם בזה כולם מבינים, בנבואות אחורה, שזה הכיוון היותר פורה לנבואות. עכשיו זה סדרת המשך, ובשביל שנראה איך עבר הזמן במקום כרכרה תהיה לימוזינה, ותודה לאל שסינדרלה נולדה כשעוד צריך היה להפוך את הדלעת לכרכרה ולא ללימוזינה, שעד כמה שאני מבינה בקוסמות זה נראה לי הרבה יותר מסובך. זה באמת מצער, שהכלה ויתרה על הכרכרה עם הסוסים והרכב, והעדיפה לנסוע בלימוזינה, ומצד שני צריך להבהיר לצופים בסדרה שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת, וההפקה צריכה להתאים את הרקע, שלא יתבלבלו ויחשבו שזאת סדרה ישנה של הביביסי על המלכה ויקטוריה נוסעת להתחתן עם אלברט. ומה שהכי אהבתי שכתבו בעיתונים שלנסיך וויליאם יש מקצוע אמיתי, הוא טייס של מסוק חילוץ, ואני חושבת טוב, אנחנו במאה העשרים ואחת, ברור שהוא יבוא להציל את שלגיה במסוק, ולא ברכיבה על סוס, שזה מכתיב קצב יותר מדי איטי להפקה מודרנית. ומכיוון שהכל בעולמנו מודרני והתקשורת שלנו דיגיטלית, בכל העולם ישבו אנשים ויסתכלו איך הנסיך והנסיכה מתחתנים, ואיך נפתחת דלת הלימוזינה – לימוזינה, לא כרכרה, והנסיכה מנחיתה את רגלה המלכותית בנעל אופנתית על המדרכה, ואוחזת בשובל שמלת החתונה האופנתית והמודרנית, ואיך הנסיך והנסיכה מתנשקים, מהודו עד ארץ האש העולם כולו יתפעם וייאנח מול המסכים מנסיך ונסיכה צעירים ויפים שמתחתנים, ותודו, שאין דבר יותר מודרני מזה.