אבא מת ואמא לא קיימת

מכיוון שצריך תמיד לחפש את הטוב בכל דבר, צריך לציין שכנראה לפחות לאשה צעירה אחת, שאהובה נהרג בדמי ימיו, רווח מאד לשֵמַע פסק-הדין של השופטת יוכבד גרינוולד-רנד, (תמ"ש 16699-06-13 שחר ואח' נגד פרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי ואח') שהתירה לאירית ואשר שחר, הוריו של עמרי שחר שנהרג בתאונת-דרכים, להביא לעולם ילד מזרעו בעזרת אם פונדקאית, ובכך פטרה את חברתו של עמרי בשלוש השנים לפני שנהרג, שאינני רוצה להזכיר כאן את שמה, למרות שהוא מופיע בפסק-הדין, מלחצי הוריו להביא ילד לעולם מזרעו, ובכך לקשור את עצמה לנצח לאהובה המת ולמשפחתו. אשה צעירה מאד, שהיתה חברה, לא רעיה, חברה של הצעיר שנהרג בתאונת-דרכים. אולי רצו להינשא, אבל לא זכו לכך. אולי היו מביאים ילדים לעולם יחדיו, אבל לא זכו לכך. וכעת היא אומרת בבית-המשפט:

"מאז שהיכרתיו הוא רצה והיה מלא תקוה להיות אב, אני בטוחה שאם הכל היה מסתדר הייתי כיום אשתו והיה לנו ילד. עמרי רצה להיות אבא. כרגע, במצבי הנוכחי, אני לא רוצה לקחת חלק בתהליך, במצבי כרגע."

כמה מצוקה נפשית נשמעת בדברים האלה: "במצבי הנוכחי, במצבי כרגע". מדוע היא צריכה להתנצל על כך שאיננה רוצה להביא ילד לעולם מזרעו של אהובה המת? האם אשה שאהובה נהרג איננה רשאית להמשיך הלאה בחייה? למצוא אהבה חדשה, להביא לעולם ילדים שאביהם חי ויכול לגדלם? הורים שכולים ראויים להתחשבות ולחמלה, אבל האם אין גבול למחיר שהזולת צריך לשלם על רצונו שלא לפגוע בהם? אהובתו של עמרי המת איננה רוצה לפגוע בהוריו השכולים, והיא באה להעיד לטובתם, שעמרי רצה ילדים, כי עמרי לא השאיר צוואה כתובה שמתירה שימוש בזרעו. הוא היה בחור צעיר שכל החיים לפניו, הרי לא יכול היה לדמיין שייהרג בתאונה. מי יכול לדמיין דבר כזה. הוריו של עמרי ביקשו לשאוב את זרעו אחרי מותו, אבל לא היו מוכנים ואינם מוכנים לתרום את הזרע לאשה שמבקשת תרומת זרע, אלא אם כן תהיה זו חברתו של בנם שאיננה מעוניינת בכך, או אם פונדקאית שרק תלד את הילד ותמסור אותו להם, כדי שיגדלוהו לבדם.

מה חשה האשה הצעירה הזו, כאשר שאלו אותה ההורים, וגם לו נניח ששאלו בעדינות ולא לחצו עליה, אם תרצה ללדת ילד לבנם המת. איזו מועקה נפשית לאשה הצעירה הזו, שאיננה רוצה לפגוע בהורים השכולים, שלכאורה רק רוצים להקים זרע לבנם המת, אבל לשם כך יכלו הרי לתרום את זרעו לאשה המעוניינת בתרומת זרע, ואז גם יכלו לסכם עם אותה אשה מה תהיינה זכויותיהם כסבא וסבתא. אבל לא די להם בכך. הם אינם רוצים רק להקים זרע לבנם, שכן אז היה הכל הרבה יותר פשוט. הם רוצים שליטה. הם מוכנים שבזרע תעשה שימוש רק חברתו – במקרה זה אין להסכמתם או אי הסכמתם כל משמעות, כי אשה זכאית לבקש להרות מזרעו של בן-זוגה המת, אם רצונה בכך, אבל עצם האמירה הזו, שהם מסכימים שרק היא תהרה מן הזרע של בנם, היא אמירה שמהווה לחץ נפשי אדיר ומאד לא הוגן על האשה הצעירה שמבקשת להמשיך הלאה בחייה, ואיננה צריכה להתנצל על כך, ואין למצבה הנפשי או האחר שום קשר לכך – היא איננה חייבת בשום צורה להרגיש חובה ללדת להורי בעלה נכד מזרע בעלה המת, ואין לאיש זכות לדרוש ממנה הסבר או התנצלות על כך.

ובכן, כעת פטר אותה בית המשפט מן הלחץ הזה של ההורים השכולים, וכעת הם יחפשו אם פונדקאית שתלד להם נכד שהם יגדלו אותו בעצמם. מדוע אם פונדקאית? מדוע לא יתרמו את הזרע לאשה המעוניינת בכך, שתגדל את נכדם כאם ביולוגית? בסעיף 176 לפסק-דינה כותבת השופטת:

"שבתה את לבי טענת התובעים שלפיה, כל אמא מיועדת אחרת שתגדל את הילד, תהיה אשה זרה לחלוטין, שלא הכירה את עמרי מעולם ולא נבחרה על ידו (וזאת להבדיל מ... בחירת לבו של עמרי)."

בטענה זו יש היגיון, אבל ההיגיון הזה צריך להוביל לויתור על השימוש בזרע, שעמרי כבר איננו נמצא כאן כדי להחליט מה לעשות בו. האם הוצאת האם הביולוגית מתמונת המשפחה, על ידי הגדרתה כפונדקאית, איננה סותרת את ההיגיון של לא להשתמש בזרע עם אשה זרה שבנם לא בחר בה ולא הכירה? האם שלילת זכויותיה של האם הביולוגית על ידי הגדרתה כתורמת ביצית או פונדקאית מאיינת אותה כאדם, וכמי שהעניקה לילד מחצית מן המטען הגנטי שלו? האם פונדקאית איננה "אשה זרה" מבחינתו של האב המת, רק משום שהוריו ירשו לעצמם להתעלם מקיומה? 

ונורא עוד יותר סעיף 177 לפסק-הדין, שבו אומרת השופטת:

"עוד מצאתי טעם בטענת התובעים שלפיה, לא מן הנמנע כי אמא מיועדת אחרת, תהיה בעלת מסוגלות הורית פחותה משלהם, לכל הפחות בנוגע לילד הספציפי הזה."

זוהי קביעה מדהימה שלילד שנולד לאב מת יש זיקה חזקה יותר להורי האב המת מאשר לאמו הביולוגית, שמחזקת מאד את הרושם שרצונם של התובעים להפוך את הילד לאנדרטה חיה לאביו המת, שכן אין שום נימוק אחר להניח הנחה מופרכת כזו, שעדיף לילד לגדול עם הוריו השכולים של אביו המת מאשר עם אמו הביולוגית.

בראיון טלויזיה אמרו ההורים את האמת: אם יתרמו את הזרע לאשה המעוניינת בכך, היא עלולה לעזוב את הארץ עם הילד, והם רוצים שנכדם יישאר לידם. במלים אחרות: הם רוצים שליטה על הנכד ועל חייו, שליטה שאין לשום סבא וסבתא כאשר הורי הילד בחיים. כל סבא וסבתא רוצים שילדיהם ונכדיהם יישארו לידם, בוודאי לעת זקנתם, אבל החיים המודרניים, החיים שכוללים טכנולוגיות פיריון חדשות ומבני משפחה חדשים שמוזכרים שוב ושוב בפסק-הדין, החיים האלה גם מרחיקים לא פעם בין הורים וילדיהם, סבים ונכדיהם. שום הורה איננו יכול למנוע מילדיו ומנכדיו לעזוב את הארץ ולחיות בארצות אחרות, לתקופה מוגבלת, או לתמיד. האם להורים שכולים יש זכות להכתיב לנכדם או לאמו את צורת חייהם ומקום חייהם? והאם רצונם שהנכד יימצא תמיד לידם, מה שסותר את טענתם החוזרת שאין בכוונתם להקים בנכדם אנדרטה חיה לבנם, האם הרצון הזה מצדיק שימוש ברחמה של אשה ענייה כפונדקאית נטולת זכויות אם? האם מדינת ישראל צריכה להסכים לכך שאשה תשמש כאינקובטור, כדי שההורים השכולים יוכלו לזכות בנכד שיהיה כולו שלהם, ויחיה תמיד לצדם, מבלי שיצטרכו לחלוק בו עם אמו? האם להורים שכולים שמשתמשים בזרעו של בנם המת כדי להוליד ממנו ילד מגיעות זכויות שסבים אחרים אינם רשאים כלל לדרוש לעצמם?

אשה איננה אינקובטור, והריון איננו תהליך טכני, אלא מסע גופני ונפשי שנמשך תשעה חודשים תמימים ושהשפעותיו על האשה ההרה עצומות ורבות משמעות. זה מובן וטבעי כאשר האשה היא אמו של הילד שהיא נושאת ברחמה, והיא הרה אותו כדי לגדלו. זה לגמרי לא טבעי כאשר רחמה נקנה בכסף. זהו ניצול מחפיר של גוף האשה, ומחפיר עוד יותר מפני שהפונדקאיות הן תמיד נשים חלשות יותר, כלכלית וחברתית. גם שימוש בפונדקאית על ידי אשה עקרה, שזו האפשרות היחידה מבחינתה להביא לעולם ילד, הוא בעייתי ונצלני, אבל במקרה זה, כאשר תכליתה של הפונדקאות היא ליצור עבור ההורים השכולים נכד שיהיה למעשה בנם, ויקנה להם זכויות של הורים, כאשר לצד העובדה הבעייתית דיה שאביו איננו בחיים, נשללות גם זכויותיה של אמו הביולוגית, ונשללת זכותו שלו להכיר את האשה שתעניק לו חצי ממאגר הגנים שלו, נחצים כל גבולות המוסר. זו הוכחה חיה לכך, שכאשר מתירים שימוש בגופה של האשה כאינקובטור, ההידרדרות בשמירת זכויותיהן של נשים ומניעת ניצולן לרעה היא בלתי נמנעת. בוודאי במדינה כישראל, שבה ממילא מעמדן של נשים נמוך ביותר, והשיוויון החוקי הוא רק סיסמה ריקה, שמחפה על חוקי אישות דתיים ששוללים מן האשה את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, והופכים אותה לשפחה של בעלה, שהיא משועבדת לו עד שיאות לשחרר אותה, או לשפחה של החברה כולה, כאשר היא משמשת כאינקובטור עבור מי שהממון והכוח מצויים בכיסם. ועל כל אלה מחפה השיח המתחסד בפסק-הדין על זכויות הסבים לנכדים ולטיפול בנכדים, כאילו האשה שאמורה לשמש כאינקובטור, כדי שההורים השכולים יקבלו כל מה שהם רוצים, ולא יתפשרו בשום דבר, כאילו האשה הזו איננה כלל אדם.      

מרוב מאמץ להצדיק את ההחלטה הבעייתית לאפשר להורים שכולים לנצל אם פונדקאית, כאשר ברור מאליו שאינם זקוקים רק לפונדקאית – בשונה מאמהות שיש להן ביציות אך אינן מסוגלות לשאת הריון, שהן אמהות ביולוגיות של הילד – אלא הם זקוקים לאם ביולוגית, וגם אם יפרידו בין השגת תרומת ביצית לשכירת פונדקאית, עדיין תהיה בתמונה אשה שהעניקה לילד את הביצית שלה, והיא לפיכך אמו הביולוגית, ובכל מקרה מדובר באם ביולוגית ואם פונדקאית – אשה אחת או שתיים – שהן אמהות בפוטנציה ומראש אי אפשר לדעת עליהן דבר, ובכל זאת אין השופטת נמנעת מקביעות בלתי אפשריות, כמו בסעיף 128 לפסק-הדין:

"לאחר ששבתי ועיינתי בכל חוות הדעת ובתסקיר שהוגשו לבית המשפט, ולאחר ששמעתי את כל העדויות, אני סבורה כי היתרונות שבגידול הילד העתיד להיוולד, בבית התובעים ולא בבית האם המיועדת, גוברים..."

כיצד יכול שופט בן-תמותה לחרוץ מסקנה כזאת, שעדיף לילד לגדול בבית ההורים השכולים מאשר בבית אמו הביולוגית, כשאין לו מושג מיהי האם הביולוגית הפוטנציאלית הזאת? זוהי הדגמה חדה וכואבת כיצד משתמש המשפט הישראלי במושג "טובת הילד" כדי לרמוס זכויות נשים, שעל כך כתבתי כבר ביתר הרחבה כאן, כאשר בסופו של דבר נרמסות גם זכויות הילדים לגדול כדרך הטבע אצל אביהם ואמם. תחושתי היא שמרוב מאמץ להצדיק את ההיענות לבקשת התובעים, לא נשקל כאן די הצורך התקדים המסוכן, שבו קובע בית המשפט מראש, שיהא עדיף לילד לגדול עם סבא וסבתא ללא אב ואם, מאשר עם אם ביולוגית.

ועוד מצטטת השופטת את דברי האב השכול:

"הילד שיוולד יקבל כל כך הרבה אהבה, שלא ירגיש בחיסרון לא של אבא ולא של אמא."

לצערי אני מכירה ילד שאבא אוהב דוקא יש לו, וגם סבתא ודודים אוהבים, אבל אמו, בת דודתי תמי, מתה מסרטן בהיותו בן שנה בלבד. הוא ילד אהוב ויקר מאד, אבל אמו מאד חסרה לו. מאז היותו ילד קטן ביטא את החיסרון הזה בהרבה אמירות שוברות לב. בחיים קורות הרבה טרגדיות, שכתוצאה מהן גדלים ילדים יתומים מאב או מאם, או אצל סביהם ללא הורים כלל, ואין ספק שהם אהובים ויקרים למשפחתם מאד, אבל בקביעה שמצב זה עדיף על מצב שבו יש לילד לפחות אם ביולוגית נוכחת, כאן הרחיק פסק-הדין לכת, ועקב הרחקת הלכת הזו, עקב מאמץ היתר שכל פסק-הדין שטוף בו, להוכיח כמה נפלא יהיה לילד שיוולד להוריו השכולים של עמרי מזרעו של עמרי המת, בעזרת תרומת ביצית ואם פונדקאית, הודרו כליל מן הדיון הנשים המעורבות ואיש לא ייצג כראוי את עניינן, כאילו הביצית הנדרשת איננה חלק מגופה של אשה אמיתית, וההריון איננו עתיד להתרחש בגופה של אשה אלא באינקובטור דימיוני. איש בדיון איננו מייצג את הנשים האלה, שהשימוש בגופן מופיע בפסק-הדין כאילו היה מובן מאליו ואפילו מומלץ. ובכן כעת זכאים גם סבא וסבתא פוטנציאלים, ולא רק הורים פוטנציאלים, לסחור בגופה של אשה לצורך יצירת נכד שיהיה שלהם בלבד, כאילו לא היתה אמו אלא כלי, חפץ, או ליתר דיוק כלי אין חפץ בו. לאחרונה התבשרנו שהכנסת עומדת להסדיר בחקיקה את נושא תרומות הזרע, לכשעצמו מעשה ראוי ונדרש ביותר, אבל האם תעגן החקיקה הזו גם בחוק את החפצת האשה כאינקובטור, ותמשיך בכך את הדה-הומניזציה של האשה בחוק הפונדקאות הנפשע, שמפקיר לניצול את החלשות בנשים, או אולי תזכורנה לפחות חברות הכנסת, שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, עדיין ההרה והיולדת היא אשה שנבראה בצלם אלהים, והיא היולדת בעצב בנים, ובדיוק משום כך מגיע לה להיות אם הבנים שמחה.

יעל דיין מפליגה מכאן

התלבטתי הרבה אם לכתוב על הראיון שערכה נרי ליבנה בעיתון "הארץ" עם יעל דיין ביום ו' האחרון, 7 בספטמבר. מצד אחד אני חושבת עליו כל הזמן, ומצד שני זה מסוג הראיונות שמרגיזים אותי במיוחד דוקא מפני שיעל דיין מהרבה בחינות קרובה אליי בעמדות, וזאת לא הרגשה נעימה להתווכח דוקא עם מישהו שקרוב בעמדות, במיוחד כשהמחלוקת איננה רק על דיעות, אלא על עמדות וגישות. ואולי הבעיה היא במראיינת, שאני דוקא מאד מחבבת בדרך כלל, אבל הריאיון נעשה מעמדה מעריצה מדי, בלי לשאול שאלות קשות, ויעל דיין תוקפת בו הרבה אנשים ומדברת על עמדותיה הבעייתיות כאילו דרך אגב, מבלי שהמראיינת תתעמת איתה על כך, ותציג את העמדות המנוגדות ואת המחלוקות. יעל דיין עזבה את מפלגת "העבודה" לטובת מר"ץ, ואחר-כך פרשה גם ממר"ץ ונבחרה לעיריית תל-אביב בסיעתו של חולדאי. העוינות שלה לנשות מר"ץ בולטת מאד בכתבה, ונרי ליבנה אינה שואלת אותה על כך אלא פשוט נותנת לה במה לומר את כל אשר על לבה. זה לא ממש ריאיון, יותר מונולוג של יעל דיין עם הרבה שאלות על הרכילות המשפחתית הכל כך מוכרת וכל כך מיותרת, ובלי שום עימות או בקשת הבהרה.

יעל דיין רוצה לקצר את ההתיישנות על עבירות מין, שלדעתה תופסת רק לגבי קטינים, אבל לא לגבי נשים בגירות שצריכות לדעתה להתלונן מיד, ואם היא היתה שופטת, היא אומרת, השאלה הראשונה שהיתה שואלת את המתלוננת היא: "למה חיכית?"

בתור אשה שחיכתה בערך עשרים וחמש שנה בשביל לכתוב על האונס שעברתי בצעירותי, להתלונן לא רציתי אף פעם, אבל לכתוב על זה לקח לי עשרים וחמש שנה, ולדבר על כך עדיין אינני מסוגלת,  הרבה פעמים העדתי ונחקרתי בבתי משפט. זה קשור לעבודתי ואני די טובה בזה. אבל על האונס לא הייתי מוכנה להעיד ולהיחקר בבית משפט אפילו היום, למרות שאני זוכרת אותו בצלילות רבה. הדברים של יעל דיין מקוממים אותי מאד. אני יכולה להבין שיש בעיה כשיש תלונה פלילית, כי צריך להגן גם על זכויות הנאשם, ואולי זה מצריך פגיעה בזכויות המתלוננת, אינני יודעת מה הפיתרון הצודק לזה, אבל השאלה הזאת "למה חיכית?" לנפגעת אונס היא שאלה שצריכה לעבור מן העולם.

יעל דיין מתגאה בצדק בתיקון שביטל את הצורך בהוכחה פיזית לאונס. אבל מה עושה אונס לנפשן של נשים שנפגעו אין לה מושג, והדברים שלה הם בדיוק מסוג הדברים שגורמים לנפגעות אונס שלא להתלונן לעולם. יש בהם התנשאות ותוקפנות קשות מאד כלפיי נשים שהן קורבן.

יעל דיין מעולם לא היתה נערה רגילה או אשה רגילה. תמיד היא היתה בתו המפורסמת של הגנרל המפורסם דיין. לא שהייתי רוצה חלילה להתחלף איתה, אבל יש בה התנשאות גדולה כלפיי נשים שאינן באות מהרקע שלה, התנשאות שנדמית לה עצמה כל כך טבעית שהיא כלל איננה מודעת לה.

והיא רוצה לעזור, להומוסקסואלים למשל, אבל בדרך שפוגעת בצורה קשה ביותר בנשים החלשות ביותר, בקידום החוקים הנוראים של תרומת ביציות ופונדקאות, שבישראל הם נוראים במיוחד, כי כדי לרצות את הרבנים הם חלים רק על אמהות חד-הוריות, המגזר הכי חלש, הכי עני והכי נרמס באוכלוסיה. כל אישור של תרומת ביציות או פונדקאות אולי יעזור לזוג אומלל, אבל יקריב לשם כך את בריאותה וגופה של אשה חלשה ואת בטחונם של ילדיה שלרוב אימם היא ההורה המתפקד היחיד. מדינת ישראל ומחוקקיה מוכנים להפקיר את הנשים האלה כדי לספק את צרכיהם של זוגות שאולי גם הם אומללים, אבל הם חזקים יותר כלכלית וחברתית, והם יכולים לפתור את בעיותיהם על ידי ניצול נורא של אחרים שמדינה הגונה בשום אופן איננה צריכה להתיר.

אי אפשר שלא לחוש בכתבה בזילזול של יעל דיין בכל מי שמתנגד לה או איננו מסכים איתה. היא בטוחה בדרכה, אבל בעניינים כה רגישים, כה הרי משמעות, צריך לגלות קודם כל רגישות לבני אדם, ואי אפשר לפעול כמו בולדוזר, כי את המחיר משלמות הנשים שאינן שייכות למגזר החברתי של יעל דיין, ויעל דיין נטועה בלעדית בחוג החברתי שלה. היא ממש איננה הטיפוס שיורד אל העם. אין לה חברים שתומכים במתקפה על איראן ואני מנחשת שגם אין לה חברות שמועמדות לתרום את ביציותיהן או את רחמן.

ובימים הנוראים היא לא תהיה איתנו. היא אוהבת לבלות בהפלגות, והיא תפליג לים האדריאטי ולים השחור, ויום אחרי יום כיפור הם שוב יעגנו בונציה, וזה תיזמון מושלם.

גם בשוודיה יש המון אנשים שמבלים את חג המולד בתאילנד, והמון אמריקאים נוסעים לבלות בקריבים, אבל לא הפוליטיקאים, לא אנשי הציבור. אלה רואים חובה לעצמם לבלות את החג עם חיילים, עם יתומים, עם קשישים בבתי אבות, להיות חלק מהחג של כולם. ראש השנה הוא חג משפחתי כזה, שבו גם אנשים חילוניים מבלים עם משפחתם. אבל יעל דיין בורחת מכאן ומאיתנו, האנשים שחיים בישראל את יהדותם ורוצים לחיות בישראל מפני שזה המקום שבו נוח ונעים ביותר לחיות את יהדותם.

ודוקא ראש השנה ויום הכיפורים יש להם תוכן כל כך יפה. כל כך יפה הרעיון לעצור ולערוך חשבון נפש בתום שנה ובראשיתה של שנה חדשה. אילו ברחה מחגיגות פורים או אפילו מחנוכה, אבל לברוח דוקא מראש השנה ומיום הכיפורים, חגים של התרחקות מהחומר והתמסרות להגיגי הנפש, ליסורי המצפון, לסליחה ומחילה, לחיבוטי המוסר.

אבי שילון שכתב ביוגרפיה של בגין פירסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" שלא זכה להתיחסות למרבה הצער. הוא כתב על התנכרותו של השמאל ליהדות, שהיא אחת הסיבות לניכורו מהעם שהיהדות חשובה לו.

הייתי רוצה לכתוב שהכי הרגיזו אותי הדברים על האונס, התמיכה בתרומת ביציות, היוהרה כלפי העמיתות-היריבות, הזילזול במחאה החברתית שנציגיה חדרו לישיבת המועצה של יעל דיין, שמאד כעסה שמפריעים לה, ופיזרה את הישיבה.

אבל בעצם מה שהכי הרגיז אותי זה הסיפור כבדרך אגב על בילוי החגים בשיט בים האדריאטי ובים השחור, ועל העגינה בונציה יום אחרי יום הכיפורים, בתיזמון מושלם.

כי אני אינני בת של גנרל מאד מפורסם ואני לגמרי חלק מאותו העם שבסקר שאבי שילון התייחס אליו התגלה כבעל עמדות שמאליות אבל איננו יכול לשאת את השמאל.

כי על עמדות וגישות ותפיסות, אפילו מוטעות ופוגעניות, ועל הכוונות הטובות שמובילות לגיהנום אפשר איכשהו לסלוח. קשה יותר לסלוח על המסר הזה, שאנחנו איננו חלק מכם, אתם כאן ואנחנו שם. על קדירת הצימעס הלאומית הזו שלא נאה לכם לאכול כאן איתנו ביחד, ולפיכך אתם מפליגים מכאן.

ועם ישראל ימשיך להצביע לאלה שנשארים כאן איתנו ביחד ואוכלים את הצימעס ביחד עם כולם.