המקטורן של מילנה

בשנים האחרונות עוסקות חוקרות בחוויה הנשית בשואה כעניין לעצמו. מחקר מגדרי תמיד מעורר בי תחושה מטרידה: האם התופעות שמתוארות כחוויה נשית הן אכן כאלה, או שמדובר במהותנות, בהגדרת חוויות מסוימות כנשיות בהתבסס על דימויים סטריאוטיפיים של נשיות. אבל לפעמים הדברים מתפרצים מן הדף, ואי אפשר להתכחש להם.

רות בונדי, בספרה האוטוביוגרפי היפה "שברים שלמים", כותבת דבר שלא שמעתי קודם לכן, שבאושוויץ הפריע לה הלכלוך הרבה יותר מהרעב. המחראות המזוהמות היקשו עליה יותר מן ההרעבה הקיצונית. חשבתי שזו חוויה נשית, לסבול מלכלוך יותר מאשר מרעב. הדברים שלה לא היו בשבילי רק תיאור סובייקטיבי. הם סיפרו לי משהו על אושוויץ שלא קראתי אצל ניצולים אחרים.   

אולי צריך לשאול את הניצולות שעוד חיות על כך: עד כמה הפריעה לך הזוהמה באושוויץ? נדמה לי שאין כזו שאלת מחקר. אבל אם כבר חוקרים חוויה נשית ככזו, אולי צריך גם לשאול שאלות אחרות.

ולפעמים מתוך הדפים מתפרצת הוויה נשית עוצמתית כזו, שעל רקע מחנה הריכוז וזוועותיו הבלתי פוסקות מצטיירת כמו פרץ של צבע העולה מתוך עשן. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם אני קוראת עכשיו את ספרה של מרגרטה בובר-נוימן על מילנה יסנסקה [התפרסם גם בעברית בהוצאת עם עובד], שהתידדה איתה במחנה הריכוז רוונסבריק, ופתאם, אחרי התיאור המזעזע של הנשים הצועניות ברוונסבריק שמקבלות הודעות על "פטירת" יקיריהן הגברים שנרצחו בהמוניהם בידי הנאצים, פתאם הקטע הבא:

"בחג המולד 1941 הפתיעה הנהלת המחנה במחוה אנושית. קרובי המשפחה הורשו לראשונה לשלוח חבילה שאת משקלה ותוכנה הכתיב האס-אס בדקדקנות. אבל המדהים ביותר: כל אסיר הורשה לקבל מקטורן צמר.

רצתי למילנה עם החבילה שלי – פתחתי אותה והיה בה מקטורן זהוב סרוג – יוצאת מכליי מרוב שמחה, ולא יכולתי בשום אופן להבין מדוע התמהמהה להראות לי את מתנתה. היא התביישה בחוסר הטעם של אביה [אמה של מילנה מתה בילדותה, ע.פ.], שצירף לחבילה מקטורן של תלבושת טֶגֶרְנְזֶה (תלבושת עממית בווארית מפורסמת). ניחמתי אותה וביקשתי לדעת, אלו בגדים נהגה ללבוש כשהיתה חופשיה. אבל גם זאת היתה נקודה כאובה: מכיוון שלאחר מחלה קשה היא השמינה, אבד לה החשק להתלבש יפה. אבל כעת, כששוב הפכה חטובה כמו בנעוריה, זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. מילנה שכחה את המקטורן הטפשי, והתענגנו על דימיונות האלגנטיוּת העתידית שלנו: מילנה כבר ראתה את עצמה בחליפת ספורט, שתמיד הלמה אותה כל כך."  

כעת הפכה מילנה חטובה כמו בנעוריה – בתנאי הרעב, הכפור והסבל הנורא של מחנה הריכוז רוונסבריק, אמנם לא מחנה המות של הנשים היהודיות שתנאיו היו גרועים פי כמה ומחוות אנושיות של חבילות לאסירים לא עלו בו על הדעת, ובכל זאת גיהנום עלי אדמות. והנה מילנה מתענגת על גזרתה הצרה שנגרמה בעטיו של הרעב, ומתביישת במקטורן הצמר המשובח ששלח לה אביה, שסופסוף יכול לחמם מעט את עצמותיה הקפואות שלא הצליחה לחממן במדי האסירות העלובים ובשמיכה הדקה שניתנה לנשים במחנה, והיא מתנחמת במחשבה על עצמה בחליפת ספורט שמחמיאה לה, שכבר לעולם לא תזכה ללבוש, כמו מוכרת הגפרורים הקטנה שחולמת חלומות קצרים ונואשים כבעירת גפרור וסופה ידוע מראש.

ואני רואה אותן לנגד עיניי, את מרגרטה במקטורן הזהוב שכנראה סרגה לה אמה, ואת מילנה במקטורן צמר של תלבושת טגרנזה מעל תלבושת האסירות העגמומית שלהן. באיזה גוון היה מקטורן הצמר הזה? האם היה מעוטר ברקמות? אולי בכפתורי זהב או כסף? יש לי בארוני מקטורן צמר אדום ארגמני שכזה, רקום קיפודים ורכוס בכפתורי כסף גדולים. זה כנראה פריט הלבוש היקר ביותר בארוני. קניתי אותו ברחוב קרטנר המהודר בוינה העתיקה בפרץ של תשוקה שלא ידעתי להסביר, כי הוא פקד אותי רק לעתים נדירות בחיי, והייתי רוצה ללבוש אותו תמיד, אבל יש לי מעט הזדמנויות מתאימות לכך. אולי עלי לקבל את תחושותיה של מילנה כביקורת קטלנית על מקטורן טגרנזה שלי שדוקא כעת מתחשק לי מאד ללבוש אותו ולהלך איתו ברחוב ולחשוב על מילנה שלא זכתה לצאת בחיים מן המחנה, מילנה היפה שפרנץ קפקא כל כך אהב ובמותה היתה מבוגרת רק בשבע שנים מכפי שהיה קפקא במותו, והיתה כל הזמן אשה.

ספר תרגומי קפקא שלי

פגישה עם יהודית בובר-אגסי

אתמול נפגשתי עם בני הזוג יוסף אגסי ויהודית בובר-אגסי כדי לדבר איתם על איגוד הקומוניסטים העבריים שהיו חברים פעילים בו יחד עם אבי, ולאחר קום המדינה, כשאיבדו את אמונם בקומוניזם, ביקשו לפרקו, דבר שלדברי יוסף אגסי הכעיס מאד את אבי, יוסף מרגלית, שקרא לו בוגד, כי לדעת אבי פירוק האיגוד שכבר היה באותה עת מפלגה היה בגידה במעמד הפועלים. מאז ועד יום מותו סירב אבי לדבר איתו. אבי עדיין האמין בלהט בברית-המועצות ובקומוניזם. מי יודע עד מתי. אחי אמר לי שבבוידעם של הוריי ספונה אנציקלופדיה רוסית משנות החמישים, ושהם קראו בסתר את "קול העם" ושרפו אותו לאחר מכן, סיפורים שלא היכרתי כלל, אבל זכרתי שלאחר התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הקומוניסטים עברה מחשבה בראשי שאבי מתקשה לעכל זאת, כך התרשמתי מהשיחות איתו אז. אני זוכרת שדיברתי עם אחי על כך והוא אמר לי אז בוודאי, הוא לא האמין שזה יתמוטט בקלות כזו. האם אבי המשיך להאמין בקומוניזם, ובדיקטטורה של הפרולטריון, שבאמצע שנות החמישים כבר אי אפשר היה להתעלם עוד מפשעיה הנוראים? האם האמין בלב שלם, או בלב חצוי, שיש עוד סיכוי לדמוקרטיה קומוניסטית? לאיזשהו משטר קומוניסטי?

אני מדברת עם יהודית על מילנה יסנסקה, ידידתו ואהובתו של פרנץ קפקא, שבמחנה הריכוז הנורא רוונסבריק פגשה את אמה של יהודית, מרגרטה בובר-נוימן, והשתיים היו לידידות נפש. על ידידותה עם מילנה, שמתה במחנה, כתבה מרגרטה תחילה בקצרה, ואחר כך הקדישה לה ספר שלם "מילנה", שיהודית השאילה לי ואני קוראת בו כעת והוא מאד מחיה בעיני את דמותן של מילנה ושל מרגרטה ואת חייהן במחנה הריכוז רוונסבריק, וגם קפקא מוזכר בספר, אבל דמותו כאילו מעומעמת שם, כי סיפור הידידות במחנה הריכוז חזק מכל. מרגרטה בובר-נוימן, קומוניסטית גרמניה שנישאה תחילה לרפאל בובר, בנו של מרטין בובר, וילדה את שתי בנותיהם ברברה ויהודית, נישאה בשנית לאחר גירושיה מרפאל בובר לקומוניסט היהודי-גרמני היינץ נוימן, והגיעה איתו למוסקבה, שם עבדו שניהם עבור המפלגה הקומוניסטית, אבל חינו של נוימן, שהתנגד לשיתוף הפעולה הסובייטי עם הנאצים, סר בעיני סטלין, והוא נאסר ונרצח בכלא הסובייטי, ואילו מרגרטה נאסרה ונמסרה באוגוסט 1940 לידי מי שהיו באותה עת בני ברית של ברית-המועצות – גרמניה הנאצית. היא נמסרה לידי הגסטאפו שלאחר תקופת מאסר וחקירה העביר אותה למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיה חמש שנים עד תום המלחמה. על הקורות אותה כתבה מרגרטה בובר-נוימן את ספרה "אסירה אצל סטלין והיטלר" שהיכה גלים ותורגם לשפות רבות.

מסוף שנת 1937 ועד אחרי מלחמת-העולם לא ראתה יהודית את אמה. לאחר המלחמה נסעה לאירופה עם סבה וסבתה מרטין בובר ורעייתו, שלאחר גירושי הוריה קיבלו משמורת על נכדותיהם ועלו איתן לארץ, ורק אז פגשה את אמה ושמעה את סיפורה. האם סיפורה של אמך השפיע על החלטתך לפרק את המפלגה? אני שואלת. יהודית אומרת שכבר בטרם פגישתה עם אמה היו לה ספקות, ושגם אחרי הפגישה עם אמה לקח לה עוד כמה חודשים להגיע להחלטה. כיצד התייחס מרטין בובר לפעילותה הקומוניסטית? הוא נתן לה לקרוא ספרים על פשעי הקומוניסטים, אבל באותה עת לא היתה לכך השפעה עליה, לדעתה בגלל היותה בגיל הנעורים. לי נדמה שהמפגש עם אמה וידיעת קורותיה הן ששברו את אמונתה הקומוניסטית של יהודית יותר מכל דבר אחר.

יהודית איננה זוכרת היטב את אבי. אני שוכחת לשאול אם סיפרה לחברים באיגוד את סיפורה של אמה, האם אבי שמע זאת? אבל אפשר לשמוע ולא להאמין.

זה היה גורלה של מרגרטה במחנה רוונסבריק. הקומוניסטיות הגרמניות שהיו כלואות שם יחד איתה וידעו על סיפורו של בעלה הדיסידנט נוימן ועל סיפורה שלה, טענו שהיא מפיצה שקרים ודיבה על ברית-המועצות והחרימו אותה. גם על מילנה איימו שתפסיק להתראות איתה, אבל מילנה, שהיתה בעצמה קומוניסטית במשך תקופה מסוימת והתפכחה במהרה, האמינה לסיפוריה של מרגרטה והעדיפה את ידידותן. אבל האם שנאת הקומוניסטיות למרגרטה נבעה רק מאמונה לוהטת בקומוניזם, או משנאה למי שנישאה לשני בעלים יהודיים והתנגדה לשיתוף הפעולה בין ברית-המועצות לנאצים? לצד מי היו הקומוניסטים הגרמנים? האם בסתר לבם הזדהו עם הנאציזם ויחסו ליהודים? בעקבות טקס זיכרון לאסירות המחנה שאליו הוזמנה, ושהאסירות היהודיות לא הוזכרו בו כלל. החליטה יהודית לערוך מחקר על האסירות היהודיות ברוונסבריק, שעד אז לא התעניין איש בגורלן. המחקר הניב את ספרה: "האסירות היהודיות של רוונסבריק" בהוצאת מאגנס, 2011. כשמצאתי את הספר במקרה בשבוע הספר, לא שמעתי עליו קודם לכן, חשבתי קודם כל על מילנה יסנסקה ועל אמה של יהודית, שעל פגישתן ברוונסבריק כבר ידעתי ממאמר שפירסמה מרגרטה בכתב-העת הוינאי פורום שערך הסופר פרידריך תורברג בוינה משנת 1954 ואילך וכתבו בו רבים מאלה שגלו מגרמניה, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ומכס ברוד שתיווך בעניין פירסום מאמרה של מרגרטה בכתב-העת. אבל מספרה של יהודית בובר על האסירות היהודיות ברוונסבריק אני יודעת כעת שהנאצים הפרידו הפרדה גמורה בין האסירות היהודיות במחנה לבין האסירות הלא יהודיות. מילנה ומרגרטה היו אסירות פוליטיות במחנה של הלא יהודיות, שהיו בו גם זונות וצועניות, שהנאצים הגדירו כ"א-סוציאליות".

מה ידע אבי על שיתוף-הפעולה בין סטלין להיטלר, מתי ידע, ומה חשב על כך? אני יכולה רק לתהות. אולי חשב שזו רק תעמולה עוינת. הרי גם ברית-המועצות טענה ללא הרף אחרי המלחמה שאין הבדל בין מעצמות המערב לבין הנאצים. אחי חוזר ומזכיר לי, ששיתוף-הפעולה בין ברית המועצות למעצמות המערב היה קצר-יומין. לא עבר זמן רב מאז סיום מלחמת-העולם ועד שהמתיחות בין ברית-המועצות למעצמות המערב הידרדרה למלחמה הקרה. ואולי המקקארתיזם בארצות-הברית והוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג הפכה את המשך האמונה בקומוניזם לקלה יותר עבור אבי. בני הזוג אגסי כבר היו במקום אחר, אבל אבי עוד דבק באמונתו בקומוניזם, אני משערת כך. אינני יכולה אלא לשער.