לא למפלגות קטנות וחדשות

 

בכל יום מבשרים על הקמת מפלגה חדשה, לרוב במעורבות של משפחות שכולות או משפחות חטופים, ואני מאד מבינה שבעקבות מה שעבר עלינו מאז השביעי באוקטובר ואפילו עוד קודם, בהפיכה המשטרית, הרבה אנשים החליטו להיכנס לפוליטיקה, שלכשעצמו זה דבר מצוין, אבל למה לא להצטרף למפלגות קיימות שיש להן באמת סיכוי להצליח בבחירות? למה להקים מפלגות קטנות חדשות, שהסיכוי שלהן לעבור את אחוז החסימה הגבוה אפסי, והן רק יבזבזו קולות של מתנגדי הממשלה? לפעמים נדמה לי שכל המפלגות החדשות האלה הן מזימה של נתניהו להכשיל את גוש השינוי ולבזבז לו את הקולות, כדי שממשלת החורבן של נתניהו שוב תנצח ותהרוס את מה שנשאר ממדינת ישראל. זה ממש מפחיד אותי. ומי שאני די משוכנעת לגביו שהוא ממשיך במירוץ כדי לעזור לנתניהו לנצח זה בני גנץ, שאפילו אומר שהוא רוצה ממשלת אחדות ציונית, שזו צורה יפה להגיד שהוא רוצה בהמשך שלטונו של נתניהו, כי בני גנץ, בניגוד גמור לדימוי המחמיא שרבים מייחסים לו, כאילו הוא צדיק תמים שדואג רק לטובת המדינה, הוא בעצם אדם אכול קנאה ונקמנות, ויותר חשוב לו לדעתי להכשיל את בנט ולפיד ואייזנקוט, שאת כולם הוא מאשים בזה שהוא לא נהיה ראש ממשלה, וכמובן הוא לא מאשים את עצמו, שהבגידה החוזרת ונשנית שלו בגוש השינוי, שמנעה את החלפתו של נתניהו מוקדם יותר, היא זו שהמאיסה אותו על בוחריו. בני גנץ מאד מזכיר לי את מה שאיילת שקד עשתה בבחירות הקודמות, שבתיאום עם אנשי נתניהו היא המשיכה את המירוץ עד הסוף ולא פרשה, כדי לבזבז למתנגדי נתניהו קולות ולהבטיח את נצחונו, למרות שלא נראה לי שנתניהו יחזיר אותה לליכוד, וגם לא נראה לי שבנט יחזיר אותה למפלגה שלו.

כולם ממשיכים לדבר על איחודים בתוך הגוש בין מפלגות די גדולות, שלא באמת צריכות את האיחודים האלה, שהם חשובים רק למפלגות שנמצאות בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה. ברגע שהמפלגות מספיק גדולות, אין צורך באיחודים, כי התוצאה של איחוד היא בדרך כלל בריחה של קולות שלא מרוצים מאחת השותפות לאיחוד, וזה עלול להקטין את מספר הקולות של הגוש. מאז הבחירות בהונגריה, אנשים שלא יודעים שום דבר על הונגריה, אומרים שצריך מועמד שמאחוריו כולם יתלכדו, וזה היה נכון בהונגריה כי שם יש בחירות אזוריות-רוביות, שהמנצח באזור לקוח את כל הקולות, בדומה לשיטה הצרפתית והבריטית, ששם באמת חשוב שבכל אזור יהיה רק מועמד אחד, כדי לא לאבד קולות. אבל בישראל שיטת הבחירות היא יחסית, וכל מי שעובר את אחוז החסימה, מקבל את כל הקולות שמצביעים לו, גם אם יש הרבה מפלגות, כל מפלגה בישראל שתעבור את אחוז החסימה,תקבל את כל הקולות שיצביעו לה ולא תאבד קולות, כי כל ישראל היא אזור בחירה אחד, ובלבד שכל המפלגות שמתחרות יעברו את אחוז החסימה או יפרשו מהמירוץ ולא יבזבזו קולות, והכי חשוב לא להקים מפלגות זעירות חדשות, אלא להצטרף למפלגות הקיימות, יש מספיק כאלה כדי שכל אחד ימצא מפלגה קיימת שקרובה ללבו, ולא יבזבז את קולו על מפלגה שאין לה שום סיכוי.

בגלל מה שנתניהו עשה במלחמה, שמבין 250 משפחות החטופים, הוא בחר שלוש משפחות של מתנחלים, כולל ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן, שבנו בעצם נרצח במסיבת הנובה וזה היה ידוע, אבל הוא הוגדר כחטוף כדי שאביו ינהיג שלוש משפחות חטופים שרק תקפו את מטה משפחות החטופים ועשו כל מה שאפשר כדי להכפיש את המטה ולפגוע בכל מי שהתאמץ לשחרר את החטופים, וכך להכשיל את המאמצים לשחרר אותם, ובגלל שראיתי איך נתניהו מארגן ומסית את שלוש משפחות החטופים שתמכו בו נגד כל המשפחות האומללות של החטופים, בגלל זה אני מאד מפחדת שכל המפלגות החדשות, כולל אלה שבראשות קרובי חטופים, הן מזימה של נתניהו נגד הגוש המתנגד לו, כי זה מה שנתניהו עושה תמיד: הפרד ומשול, ואין שום דבר שהוא מומחה בו כמו בהסתה ובחרחור ריב ומדון בין אנשים, ובמיוחד הוא נהנה להסית משפחות שכולות, אלה כנגד אלה, כמו שאנשיו היו מעורבים בהקמת פורום של משפחות שכולות שמתנגדות בשירות נתניהו לוועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח אוקטובר, ומקדמות את האינטרס של נתניהו לסכל חקירה יסודית של מחדליו וכישלונותיו, ועושות הכל לעזור לנתניהו לפעול נגד מועצת אוקטובר שמייצגת את רוב ההורים השכולים ומאד לא נוחה לנתניהו.

מי שנמנה על חסידי נתניהו אין לי מה לומר לו, אבל מי שרוצה להחליף את נתניהו, מוכרח להצביע למפלגות ישנות ומספיק גדולות כדי להבטיח שכל הקולות נגד נתניהו ילכו למפלגות מספיק גדולות וחזקות, שלא רק תעבורנה את אחוז החסימה, אלא תדענה ותוכלנה לפעול לסילוק ממשלת החורבן ולהקמת ממשלת שינוי, ובהחלט מוטב בהקשר הזה להיות זנב לאריות, ולא ראש לשועלים.

  

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

למה השמאל מתייאש בלי סיבה

 

הרשימה המשותפת התפצלה, בל"ד פרשה או הוצאה ממנה, איש איננו מבין בדיוק מדוע, ולאף אחד אין מושג איך זה ישפיע על הבחירות ותוצאותיהן, אבל מיד הופיעו פרשנויות מצד אחד שפרישת בל"ד תעניק לנתניהו רוב, ומצד שני טענות, לפחות מצד בל"ד, שלפיד עומד מאחורי ההתפרקות, במטרה לקבל את תמיכתן של חד"ש ותע"ל במועמדותו לראשות הממשלה. אף אחד לא יודע מה באמת יקרה, וכרגיל אצל הפרשנים הביטחון העצמי עומד ביחס הפוך לרמת הידיעה. בינתיים בסקרים יש תיקו בין הגושים, ואין סיכוי לדעת משהו באמת עד אחרי הבחירות, כשיגיעו התוצאות האמיתיות. אבל דבר אחד בולט: הליכוד מכריז כל הזמן על נצחונו הוודאי, ואילו המחנה המתנגד לו מדבר כל הזמן על הפסד, למרות שלפחות בסקרים הוא איננו מפסיד, אלא נמצא בתיקו עם מחנה נתניהו. מדוע הימין תמיד משוכנע בנצחונו, והשמאל תמיד מתבוסס בתבוסתנות, זה הדבר שמציק לי. נכון שיהירות יפה יותר לימין, שהמסר שלו הוא כבוד והדר וכוחנות, ועדיין במצב כל כך שוויוני, כשאין שום אינדיקציה ידו של מי תהיה על העליונה, מדוע כל כך הרבה אנשים בשמאל מתעקשים להתייאש מראש, כשאין לכך שום סיבה, אינני יכולה להבין. האם השמאל הפך מיואש וקטן אמונה בשנות שלטונו הרבות והנוראות של נתניהו, או שיש בשמאלנות עצמה משהו תבוסתני, שאם זה נכון זה מאד מדאיג. כמובן יכול להיות שנתניהו יצליח להקים ממשלה שתזכה לאמון הכנסת, אבל באותה מידה יכול להיות שלא, ויכול להיות שלפיד יצליח יותר, דוקא בגלל המפלגות במחנה לפיד שנראות קרובות לאחוז החסימה, אבל גם בבחירות הקודמות קיבלו בסקרים פחות מנדטים מאשר במציאות. למשל מר"ץ קיבלה לפני הבחירות הקודמות בסקרים רק ארבעה מנדטים, ולפעמים לא עברה את אחוז החסימה, ובבחירות היא קיבלה ששה מנדטים, גם בזכות קולות החיילים שאינם נכללים בסקרים. בכלל בצבא יש לגוש נתניהו פחות קולות, כי אין בצבא הרבה מצביעים ליהדות התורה ולש"ס, וכנראה שגם למפלגת הציונות הדתית יש פחות קולות בצבא מאשר באזרחות. אני לא מאמינה שזהבה גלאון תקבל פחות קולות מניצן הורוביץ. אני מאמינה שלמר"ץ יש סיכוי טוב לקבל שוב לפחות ששה מנדטים, בפרט אם נכונה הטענה שמנדט שלם של תומכות מר"ץ הצביעו למירב מיכאלי, כי רצו להצביע לאשה. אני גם לא רואה סיבה שמפלגת העבודה תאבד מכוחה, כי מי שרצה לעזוב את העבודה כבר עזב אותה כשמירב מיכאלי נבחרה לראשות המפלגה או קודם לכן, ומי שתמך בה אין לו שום סיבה לעזוב, והרשימה שלה מאד מושכת לצעירים, ולא צריך להיות מוטרדים מזה שהיא פחות מושכת לזקנים שמעדיפים מפלגה עם הרבה גנרלים וכבר מזמן לא מצביעים למפלגת העבודה. וגם רע"ם לפני הבחירות הקודמות, ואפילו במדגם הקלפיות שהוא הרבה יותר גדול ומדויק מהסקרים, רע"ם לא עברה את אחוז החסימה, אבל בבחירות היא כן עברה, ואני מאמינה שהיא תעבור גם בבחירות האלה ואולי אפילו תקבל יותר מנדטים, למרות שלא רואים את זה בסקרים, כי קשה לסקור את התומכים של רע"ם. וגם ליברמן מקבל לרוב בבחירות יותר מאשר בסקרים, ככה שדוקא למחנה לפיד יש סיכוי לקבל יותר ממחנה נתניהו, למרות הפיצול ברשימה המשותפת, ולמרות אחוזי ההצבעה הנמוכים שצפויים במגזר הערבי, שגם הם עוד יכולים לעלות. כמובן שהניצחון איננו מונח בכיס, וצריך להילחם עליו בכל הכוח, אבל בוודאי שאין סיבה להתייאש מראש ולהגיד שהכל הוכרע מראש, כי שום דבר לא הוכרע, ואין סיבה להתהלל אבל גם אין סיבה להתאבל כשהמערכה עוד בעיצומה.

די להתקפות על מירב מיכאלי

 

ההתקפות על מירב מיכאלי בשל סירובה להתאחד עם מר"ץ יותר ויותר מקוממות אותי. אני תומכת במר"ץ, ואני מרגישה הרבה יותר קירבה לזהבה גלאון מאשר למיכאלי, אבל אני חשה יותר ויותר שמאחורי ההתקפות על מיכאלי, שתמיד דואגות גם ללעוג בד בבד לדיבור שלה בלשון נקבה – מה זה קשור לעניין האיחוד, מלבד העובדה שהקישור הזה חושף מה באמת מפריע לתוקפים את מיכאלי: היותה אשה פמיניסטית – מאחורי ההתקפות עומדים הרבה יותר זדון ושנאת נשים מאשר כוונות טובות למנוע את חזרתו של נתניהו. הרי אין מישהו שבאמת יודע מה יועיל יותר: לכולם ברור שריצה משותפת של העבודה ומר"ץ עלולה לפגוע בשתיהן, כי השמאלנים יותר יעדיפו להצביע לחד"ש ולא למר"ץ מאוחדת עם העבודה, והימנים יותר יעדיפו להצביע ללפיד או לגנץ מאשר לאיחוד עם מר"ץ. אולי דוקא האיחוד יזיק לגוש יותר מאשר ריצה נפרדת? הרי איש איננו יודע בוודאות מה יעזור יותר, וגרוע מכך, המתקפות על מיכאלי אינן תמימות: הן נועדו לערער את אמונם של מצביעיה בכך שתעבור את אחוז החסימה ולגרום להם להצביע למפלגות שימינה מהעבודה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ואכן מעמדן של מיכאלי והעבודה מתערער בעקבות המתקפות הבלתי אפשריות האלה, ששותף להן גם עיתון "הארץ", שתמיד התחזה לעיתון שמאלני ותמיד היה עיתון קפיטליסטי ותאצ'ריסטי וסקסיסטי וגם סתם מרושע וצבוע, במיוחד כשעורכיו מבחינים בצבע אדום, שאז הם מגיבים כפר משתולל. כמה שוביניזם גברי היה בהתקפות על הרשימה היפה של מפלגת העבודה, שבניגוד לדימוי המפלגה כמפלגת הגימלאים ההולכים לעולמם, הציגה פנים צעירות, נשיות, נמרצות וסוציאליסטיות. כמה ניסיונות נעשו להציג את נצחונה של לזימי, חברת כנסת שבלטה מאד בפעילותה למען חקיקה סוציאלית, כאיזו מזימה מסתורית, וכך גם את הדחתו של עומר בר-לב, שקל להבין אותה לאור שלל התבטאויותיו המביכות כשר לביטחון פנים, גם אם יש מידה של אי-צדק בלשפוט אותו רק על פי התבטאויות מביכות אלה, אבל כשאדם נמצא כל העת בעין הציבור ומתבזה באשמתו בלבד, הוא איננו יכול לבוא בטענות לציבור שמובך ממנו ומעדיף אחרים על פניו.

מדוע אין איש תוקף את לפיד על סירובו להתאחד עם גנץ, או את גנץ על סירובו להתאחד עם לפיד, ועל התעקשותו המגוחכת להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה כאשר מספר המנדטים שלו כמחצית מאלה של "יש עתיד"? מה החכמה בכך שגנץ ושותפיו אינם מפסיקים לתקוף את מגרעותיו ומגבלותיו של לפיד כמועמד לראשות הממשלה במקום להתאחד מאחוריו? מדוע איש איננו אומר להם שיפסיקו את השתוללות האגו המגוחכת הזו ויתמכו בלפיד כמועמד הגוש לראשות הממשלה, ובכך יחזקו את הגוש כולו במקום לפצל אותו? מדוע משלימים בקלות כזאת עם כך שגבר שרבים בציבור חושבים ללא חכם במיוחד ולא חזק אופי במיוחד דורש לעצמו את ראשות הממשלה בטיעונים מגוחכים שהחרדים ילכו איתו, בזמן שברור שהם מעדיפים את נתניהו, ולאחר שכולנו נוכחנו מה היתה שווה ה"ערבות" שהעניק דרעי לגנץ להבטחת הרוטציה עם נתניהו וכהונתו של גנץ כראש ממשלה? מדוע מלחמת האגו והנקמנות האינסופית בין גנץ ללפיד זוכה לכל כך מעט התייחסות, בעוד שמיכאלי וזהבה גלאון, שמעולם לא תקפו זו את זו, ושמקיימות מירוץ יפה והוגן לכנסת, שמנסה לשקף ככל האפשר גם את ערכיהן, בראש וראשונה ערך השוויון בין גברים ונשים ובין יהודים וערבים, מדוע דוקא הן נשלחות חליפות להתאחד או לפרוש מהמירוץ, ובכך להותיר את מצביעיהן הנאמנים ללא בית פוליטי? האם רק למי ששונא ערבים ונשים, או לפחות מתנשא עליהם, יש זכות לבטא את זהותו הפוליטית במלואה?

אני מאמינה ביחודן של מפלגת העבודה ומר"ץ, ששונאיהן ומבזיהן מציגים כמפלגות זהות לכל דבר. אבל יש הבדל גדול בין מפלגה שמתנגדת באופן מוחלט להתנחלויות כמו מר"ץ לבין מפלגה כמו העבודה שתומכת בהשארת התנחלויות בעלות ערך בטחוני, יש הבדל גדול בין מפלגה כמו העבודה שתומכת בירושלים מאוחדת כבירת ישראל לבין מפלגה כמו מר"ץ שמאמינה שיש לתמוך במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, כי חשוב לכבד את הקשר של הערבים, הן הנוצרים והן המוסלמים לירושלים, כפי שחשוב לכבד את הקשר של היהודים לירושלים ולהגן על המתפללים בכותל. יש הבדל גדול בין מפלגה שתומכת בחוק האזרחות וגם בחוק הלאום כמו מפלגת העבודה, לבין מפלגה כמו מר"ץ שתומכת בביטולם המוחלט של חוקים אלה, שפוגעים קשות בזכויות האדם והלאום של הציבור הערבי. גם אם מצביעיהן של מפלגות אלו מעטים למרבה הצער, לשתיהן יש מקום וזכות קיום. כמובן שאם היו מחליטות להתאחד לצורך הבחירות הייתי מצביעה לאיחוד הזה, אבל העדפתי היא שלא תתאחדנה ושתישארנה כפי שהינן, ואני מאמינה שבוחריהן הנאמנים לא יבגדו בהן ולא ינטשו אותן, למרות המתקפות הכל כך בלתי הוגנות והמדיפות ריח סקסיסטי עז. ההחלטה צריכה להישאר בידי המפלגות עצמן וחבריהן הנבחרים, ולאיש, במיוחד למי שלעולם לא יצביע לא לעבודה ולא למר"ץ, אין זכות לתקוף אותן על בחירתן.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.  

הטעויות של לפיד

 

אני אסירת תודה לסמי פרץ על מאמרו בסוף השבוע נגד הצעתו של יאיר לפיד לנפתלי בנט לכהן כראש ממשלה מטעם גוש מתנגדי נתניהו, כי יש תחושה שההצעה המופרכת הזו, שמייצגת שפל מוסרי וערכי, מקובלת על כל מתנגדי נתניהו, ואפילו משבחים את לפיד על בגרות, נדיבות ומנהיגות שמתבטאים כביכול בהצעה זו. בעיני ההצעה דוקא לבנט לעמוד בראש גוש השינוי, מלבד היותה התפרקות מכל ערך מוסרי שבשמו אנו מתנגדים לנתניהו: ההסתה שלו נגד השמאל והערבים, המתקפה על מערכת המשפט, השחיתות, ההתעלמות מהפלשתינים והקםיטליזם החזירי, שכולם מאפיינים את ימינה לא פחות ואף יותר מאשר את נתניהו, היא גם הצעה ילדותית, נקמנית, גזענית ומטופשת, ולא במקרה היא הובילה לכשלונו של לפיד לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

דוקא ניסיון החזרה של לפיד ל"ברית האחים" עם נפתלי בנט מראה שלפיד לא למד דבר ולא שכח דבר. עדיין הבחירה שלו היא בימין הלאומני תוך הפניית גב למפלגות השמאל ולמפלגות הערביות שהן מרכיב הכרחי בגוש מתנגדי נתניהו, ועדיין מה שמדריך אותו הוא רגש נקמנות כלפי נתניהו שהשפיל אותו וכלפי בני גנץ שכעסו של לפיד עליו מוצדק אך לא חכם, ולא שיקולים אידיאולוגיים או פרגמטיים.

אין בהצעה לבנט שום היגיון: היא נועדה לפתות את בנט לא להצטרף לתומכי נתניהו, ששם מקומו הטבעי ולשם ככל הנראה יצטרף בסופו של דבר, ולהגיש לו על מגש של כסף את תמיכת מתנגדי נתניהו ליומרתו המופרכת להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדטים, מתוך הנחה ששאר מרכיבי גוש השינוי הינם בכיסו של לפיד בכל מקרה, וזו הנחה שגויה. הבחירה בבנט מפרקת את גוש מתנגדי נתניהו במקום לבנות אותו.

בנט ושקד הם סדין אדום גם לאנשי השמאל וגם למפלגות הערביות. הבחירה בו לא רק הבריחה את הרשימה המשותפת מתמיכה בלפיד, אלא גרמה לה להקצין את אופיה הפלשתיני. גם כהתרסה נגד ניסיונו של מנסור עבאס לחבור לנתניהו, אבל גם כגט כריתות לציבור שמעדיף ברית עם נפתלי בנט על פני שילוב הרשימה המשותפת, שלפיד יכול היה לצרף לגוש תומכיו לו נהג אחרת.

ההצעה לבנט, למרות שאיש בגוש לא התנגד לה בגלוי, גם יצרה אי שוויוניות בלתי נתפסת. מדוע ששבעת המנדטים של בנט יזכו אותו במעמד שלפיד איננו מוכן להציע לא לליברמן ולא למירב מיכאלי, שגם להם שבעה מנדטים? וכיצד יכול גוש כזה, שממילא מפוצל מאד, להתנהל יחד תחת יומרה בלתי נתפסת של בנט לנהל מדיניות ימנית קיצונית שאיש בגוש מתנגדי נתניהו איננו מעוניין בה, למעט אולי סער וליברמן, שמספר המנדטים המשותף שלהם שלושה עשר בלבד? להעניק עדיפות כה ניצחת למי שלפחות שתי מפלגות אחרות בגוש נהנות מאותו מספר מנדטים כמוהו, פירושו להבטיח אי יכולת להתנהל כגוש.

הבחירה של לפיד בבנט היא גם נקמנית: המפלגה הבאה בגודלה בגוש מתנגדי נתניהו אחרי יש עתיד היא כחול לבן, שזכתה בשמונה מנדטים, יותר מכל המפלגות האחרות בגוש למעט יש עתיד. ההיגיון הפוליטי היה, אם כבר רוטציה, להציע אותה לבני גנץ. להצעה כזו יכלו להיות הרבה יתרונות: ראשית היא היתה מתקבלת כהצעה טבעית, גם מבחינת גודל המפלגה וגם מבחינת מקומה המרכזי בגוש בין השמאל לימין ולא בקצה הימני ימינה מנתניהו כמו מפלגת ימינה של בנט, והצעה שנראית מוצדקת וטבעית תמיד תצליח יותר, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, כאשר יתעוררו מתחים בלתי נמנעים בגוש. לו מחל לפיד על כעסו על גנץ ונקמנותו כלפיו ולו העניק לו מעמד מרכזי בגוש מתנגדי נתניהו, שהוא בוודאי ראוי לו מכל בחינה יותר מבנט, היה רק מרוויח מכך, כי גנץ שכבר זכה בעבר בתמיכת הרשימה המשותפת יכול היה לזכות בה שוב, וגנץ שיחסיו עם החרדים פחות מרים מאלה של לפיד, היה יכול אולי לצרף לגוש מתנגדי נתניהו את יהדות התורה שזועמת על תמיכת נתניהו בסמוטריץ' ובן-גביר שפגעה בה מאד, אם לא להחלפת נתניהו אזי לחקיקה משותפת בכנסת שתקדם את מתנגדי נתניהו.

בניגוד למה שחושבים המשבחים את לפיד, דוקא הצעתו לבנט והפניית גבו לערבים הזיקה ללפיד ולא הועילה לו. הוא צריך היה לגייס רק 53 ממליצים כדי לגבור על נתניהו בקבלת המנדט, והוא נכשל בכך, כי הצעתו לבנט הבריחה את הערבים, אפילו את אלה שרוצים לעשות עסקים עם נתניהו, דכדכה את אנשי השמאל שתמכו בו ופוררה את גוש מתנגדי נתניהו עוד יותר משהוא מפורר ממילא.

והדבר היחיד שימנע את מלכותו של בנט, וכנראה גם את החלפת נתניהו, הוא יוהרתו וחמדנותו האינסופיות של בנט, שדרישותיו כה חצופות וחסרות גבולות, שסופן להכשיל את ההצעה כולה, ואולי טוב שכך. אולי עדיפות עליה בחירות חמישיות.

 

  

לא לסחטנות ולא לגזענות

 

בזמן האחרון היו לי הרבה סיבות אישיות לחשוב על סחטנות, ולכן כנראה הסחטנות של הפוליטיקאים הרגיזה אותי יותר ממה שהיתה מרגיזה אותי בתקופה אחרת. למשל הדרישה החצופה של נפתלי בנט, שיתנו לו להיות ראש ממשלה גם אם יהיו לו מחצית המנדטים של יאיר לפיד, וגם הטענה של גדעון סער שרק הוא יהיה ראש ממשלה ויאיר לפיד שיש לו הרבה יותר מצביעים והמפלגה שלו הרבה יותר מבוססת לא יהיה. אני בכלל לא תומכת ביאיר לפיד – אני תומכת במר"ץ, ואני אצביע רק למר"ץ, אבל מי שצריך להרכיב ממשלה הוא מי שיש לו יותר מנדטים, ולא מי שיותר רוצה להיות ראש ממשלה. בכלל זאת חוצפה שאנשים מהימין דורשים להיות ראשי ממשלה מטעם מפלגות שמאל, ועוד מציבים תנאים שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. מי שרוצה להחליף את נתניהו, שזאת מטרה מצוינת, שיביא מצביעים מהמפלגה שלו ומהגוש שלו, כי לא יכול להיות שאנשים מהימין שיש להם עשרה מנדטים או אפילו חמישה עשר, ידרשו מארבעים חברי כנסת של המרכז והשמאל לתמוך בהם לראשות הממשלה רק בגלל שהם יכולים גם להצטרף לנתניהו, והשמאל רוצה להחליף את נתניהו. אם בנט וסער כל כך רוצים את נתניהו שיצטרפו אליו ולא יבלבלו את המוח. ממילא אין לי שום אמון לא בגדעון סער והחברים שלו הנדל והאוזר שכבר הכשילו ניסיון לסלק את נתניהו, ולא בנפתלי בנט שעוד הרבה יותר ימני מנתניהו. יכול להיות שהם אנשים הגונים שזה דבר מאד חשוב, אבל הם גם אנשים גזעניים, והשמאל לא יכול לתמוך בגזענים לראשות הממשלה, וגם לא חכם לעשות את זה, כי השמאל תמיד יצטרך את קולות הערבים כדי לעשות משהו בכנסת. בני הברית של השמאל הם בציבור הערבי והשמאל צריך אותם כשותפים, ובגלל שאנשי ימין כמו סער ובנט מראש פוסלים שותפות של ערבים, שהם טוענים שהסיבות לזה הן ענייניות ולא גזעניות אבל הם משדרים גזענות ולא שום דבר ענייני. נכון שבלעדיהם השמאל קטן מדי כדי להרכיב ממשלה וזאת עובדה עצובה אבל זאת המציאות. אם אין לשמאל מספיק מנדטים להרכיב ממשלה הוא לא צריך להרכיב ממשלה, אבל הוא כן צריך לנסות להיבחר לכנסת ולהילחם על דברים, כי חברי כנסת חרוצים יכולים לעשות הרבה דברים בכנסת גם אם הם במפלגות מיעוט קטנות, וחברי הכנסת של השמאל תמיד הצטיינו בפעילות שלהם יותר מכל האחרים גם כשהם לא היו בשלטון. צריך להציב מטרות ריאליות ולנסות לממש אותן, ואי אפשר להיענות לסחטנות של הימין בגלל שרוצים להחליף את נתניהו. יש גבול מה מותר לעשות בשביל להחליף את נתניהו, והדבר הראשון שאסור לעשות בשביל להחליף את נתניהו זה להחרים את הערבים, אחרת אתה נהיה בעצמך כמו נתניהו הגזען שאמר זה ביבי או טיבי. בסיטואציה כזאת איש שמאל צריך להגיד כמובן שטיבי ושנתניהו ילך לעזאזל ביחד עם החברים שלו מהימין שגזענים כמוהו. הדבר הכי גרוע זה כשאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים למפלגות שהם מקווים שיחליפו את נתניהו, כמו שהרבה אנשי מר"ץ הצביעו לבני גנץ ואחר כך התלוננו שהוא רימה אותם, אבל בעצם הם רימו את עצמם שמישהו עם דעות ימניות שמתגאה בהרג מחבלים ומתחבר עם משה יעלון והנדל והאוזר יציל אותם מנתניהו. מי שמצביע למפלגה שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת לשלו רק כי הוא חושב שאולי היא תחליף את נתניהו הוא אידיוט ומגיע לו שינצלו את הקול שלו וירמו אותו, כי אין דבר כזה הצבעה אסטרטגית, יש רק הצבעה מטומטמת, שזה לתת את הקול שלך למי שאתה לא מאמין בו ולא מאמין לו. אנשי שמאל צריכים להצביע לשמאל ולהלחם על שותפות עם הציבור הערבי. לשנות את היחס לאזרחי ישראל הערבים זה אפילו יותר חשוב מסיום הכיבוש, כי האפליה של אזרחי ישראל הערבים, עוד יותר מדיכוי הפלשתינים הכבושים, היא זו שמונעת מישראל לתפקד כמדינה דמוקרטית, ומונעת להחליף את השלטון חילופים סדירים כמו בארץ דמוקרטית, והנדל והאוזר הם לא בני ברית של השמאל. באשר הם נמצאים הם משרתים את נתניהו, ולא מהם תבוא לשמאל ישועה.    

נתניהו כמו נתניהו

 

עוד לפני ארבע אחר הצהריים כבר נאספו לפני וילה סלאמה, משכן הקונסוליה הבלגית, ניידות רבות של משמר הגבול והמשטרה ושוטרים רבים סביבן. הם מתכוננים להפגנת הערב נגד נתניהו. ככל שיוכלו ינסו למנוע מהמפגינים להגיע למתחם טרה סנטה, שלפניו מתכנסים המפגינים במוצאי שבת, מחוץ למחסומים שניכסו לבית ראש הממשלה את מחצית רחוב בלפור וכל רחוב סמולנסקין, מתחם מבוצר כראוי לשליט שרודה בעמו כבר חמש עשרה שנה ומסרב לפנות את כסאו לאחר, גם לא לאיש מפלגתו. ביום שני הקרוב על נתניהו להתייצב למשפטו ולהשיב על כתב האישום נגדו. ממעמד זה איננו רשאי להיעדר. הוא ניסה לדחות שוב את הדיון שכבר נדחה מהחודש שעבר. נדמה לי שכבר נדחה יותר מפעם אחת. שכחתי את המועד ולא הבנתי מדוע נלחם נתניהו בשיניים להאריך את הסגר עד יום ראשון בחצות ואפילו עד יום שני, ואף האשים את גנץ בשפיכות דמים, לא פחות. רק בתכניתו של רפי רשף שמעתי שביום שני אמור נתניהו להשיב לכתב האישום והכל נהיה ברור. משום מה רק בתכניתו של רפי רשף דיברו על הקשר בין מאבקו של נתניהו להארכת הסגר לבין המשפט. בתכניות אחרות כאילו שכחו מכך ורק תהו מדוע הסגר לא הפחית את התחלואה. הסגר לא הפחית את התחלואה כי הסגר לא נועד להפחתת התחלואה אלא להפחתת המחאה, והוא אכן מצליח להקשות על המוחים בתואנה של שמירה על בריאות הציבור. לו ביקשו להפחית את התחלואה, היו צריכים כנראה לנקוט צעדים אחרים, נגד תומכי נתניהו ולא נגד מתנגדיו. הצעדים האלה אינם קורים כלל או שהם מאד מאוחרים. מדוע תומכי נתניהו מעדיפים למות מקורונה יותר מאשר להישמר ממנה? לא קל להסביר, אבל גם תומכי טראמפ נהגו כך – התנגדו למסכות ולשמירת מרחק ומתו בהמוניהם. נדמה כי יותר מכל מחבר בין תומכי נתניהו לתומכי טראמפ קשר של תודעה. וכמו טראמפ שהתריע על זיופים צפויים בבחירות חודשים לפני הבחירות, גם יאיר נתניהו וחבריו מתחילים להתריע על זיופים. הלואי שיכולנו להסיק מכך שהם צפויים להפסיד. למרבה הצער את תוצאת הבחירות בישראל קשה מאד לצפות, ובשיטת ריבוי המפלגות שלנו גם לאחר הבחירות התוצאה איננה בהכרח ברורה.

חוץ מלהודיע על זיופים צפויים עסוקים תומכי נתניהו כמנהגם בציד ערבים. מי שדיבר על ירח דבש בין נתניהו למגזר קצת הגזים, ומה גם שמדובר בכל מקרה רק במי שיתמוך בנתניהו, לעולם לא במתנגדיו. הקרבן הנוכחי היא הבמאית איבתיסאם מראענה, שבכל תכנית אקטואליה שאלו את מירב מיכאלי על פוסט שכתבה לפני שנים, ומיכאלי הרגישה צורך להתנצל ולומר כמה לא היה לה נעים לקרוא שאיבתיסאם מראענה איננה מכבדת את הצפירה של יום הזיכרון. אני לא מרגישה אי נעימות מזה שערבים לא עומדים בצפירה. מבחינתם צה"ל הוא צבא שהורג את בני עמם, וכך הם מתייחסים אליו. לכן פטרו אותם משירות צבאי, כדי שלא יצטרכו להרוג את בני עמם. אני שמחה שאני לא צריכה להיות במקומם ולבחור בין נאמנות למדינה לנאמנות לעם. אני מאד מקוה שההצטרפות המאד משמחת מבחינתי של איבתיסאם מראענה למפלגת העבודה לא תסתיים כמו הצטרפותו של זוהיר בהלול, שמבחינתי גם סיימה את הנאמנות הארוכה שלי למפלגת העבודה. עברתי למר"ץ ונשארתי שם. אני רוצה לתמוך במפלגה שמסוגלת להכיל ערבים, ולהתייחס בהגינות לדילמות הקשות שעמן הם מתמודדים כאזרחי ישראל, ולא תצפה מהם להזדהות עם צבא שהורג בבני עמם – גם אם אין לו ברירה, זה לא משפר את הרגשתם. התלבטתי קצת אם להצביע למיכאלי שאני מאד מעריכה את מה שהיא עשתה ואני חושבת שהיא פועלת מאד נכון, אבל אני אמשיך להצביע למר"ץ כי היא יותר קרובה לדעות שלי. אני למשל תומכת בחלוקת ירושלים מחדש בין פלשתין לישראל, כי מזרח ירושלים צריכה להיות בירת פלשתין כפי שמערב ירושלים היא בירת ישראל. בניגוד להנהגת מר"ץ דוקא שמחתי שטראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. זה היה דבר צודק שחבל שהדמוקרטים לא עשו אותו קודם. חבל שדוקא טראמפ שאני כל כך מתעבת עשה את זה, אבל זה דבר טוב שהוא עשה וטוב שהמימשל של ביידן לא יבטל את זה. אני חושבת שצריכה לקום מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים ושגם אם זה יקח הרבה זמן בסוף זה יקרה. אני לא יודעת מה יהיה אחרי הבחירות ואני יודעת שמר"ץ בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה, אבל אני רוצה להצביע למפלגה הזאת ואני מקוה שהיא תצליח למרות שאנחנו כל כך מעטים, שזה עצוב לי, אבל תמיד צריך לדבוק באמונה שלך ולקוות לטוב, ולהצביע לפי האמונה שלך זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, בלי קשר למה שתהיה התוצאה. לפחות אתה שלם עם עצמך ולא מרגיש בסוף אידיוט כמו אלה שחושבים שהם אסטרטגים דגולים ותומכים במפלגות רחוקות מלבם ובסוף גם פוגעים במפלגה שמייצגת אותם באמת וגם נוחלים מבחירתם אכזבה מרה.

   

בית המשפט להגנת האזרחים

ביומיים האחרונים הייתי מרותקת לשידור החי מבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני, ואני אסירת תודה לתאגיד כאן על שידור הדיונים בשלמותם (בדיעבד למדתי שגם אתר "הארץ" שידר אותם). מאד לא אהבתי את הדיווחים בתקשורת על הדיונים המרתקים האלה והכל כך חשובים לחיינו. אלה היו דיווחים שטחיים, מרדדים ובמקרים רבים מוטעים ומטעים, בין אם הגיעו מנערי נתניהו בתקשורת שהתרעמו הכיצד זה בית המשפט דן בעתירות של מתנגדיהם הפוליטיים ובוחן באיזו מידה מפר השלטון את זכויותיהם החוקיות של האזרחים, גם אלה שאינם תומכי הממשלה, ובין אם הגיעו ממתנגדי נתניהו שאינם מבינים כלל מהו בית משפט וכיצד מתנהל הליך משפטי, גם כאשר מדובר בפרופסורים למשפטים, ששוכחים שתפקידו של בית המשפט הוא לפתור סכסוכים ולהגן על זכויות שמופרות, ולא להנחיל לציבור ערכי מוסר. בית המשפט העניק בדיונים אלה שיעור מעולה כיצד הוא ממלא את תפקידו בשמירה על זכויותיהם החוקיות של האזרחים כאשר השלטון מפר אותן ברגל גסה, ובכלל זה זכותם של האזרחים לייצוג ראוי בכנסת כפי שעוגנה בחוקי היסוד וגם בנוהג הפרלמנטרי.

חשוב מאד להדגיש ששניים מהעותרים – האחד ישירות והאחר הצטרף לעתירת אחרים, אבל אין בכך שוני עקרוני, היו נציגי מפלגות יש עתיד ומר"ץ, שההסכם הקואליציוני כפי שנוסח פגע בשתיהן בצורה קשה, שבמקרה הראשון מפרה את החוק המפורש ובמקרה השני את הנוהג המקובל בעניינים שאינם קבועים בחוק. המקרה הראשון הוא הכוונה לחוקק "חוק נורווגי מדלג", כלומר לאפשר למפלגת כחול-לבן להכניס לכנסת במקום שריה שמתכוונים להתפטר על פי החוק חברי כנסת ממפלגת "חוסן לישראל" בלבד, במקום לנהוג כפי שמחייב החוק שמאפשר להחליף חבר כנסת שהתפטר רק בחבר הכנסת הבא ברשימה כפי שהוצגה לוועדת הבחירות במועד, ואיננו מאפשר להכניס במקום חבר כנסת שהתפטר את מי שאיננו הבא בתור ברשימה, גם אם הוא נמצא בהמשך הרשימה. רשימת חברי המפלגות העומדים לבחירה מחייבת את המפלגות, והן אינן יכולות לפגוע במעמדם של חברי כנסת שכבר נבחרו על פי הרשימה שהוגשה לוועדת הבחירות, גם אם המפלגה התפלגה לאחר מכן. המקרה השני של פגיעה בזכויות האופוזיציה בהסכם הקואליציוני הוא בכך שמפלגות הליכוד וכחול לבן סטו מן הנוהג בכנסת במשך שנים רבות, ומלבד ועדת ביקורת המדינה שתקנון הכנסת מחייב שבראשה תעמוד האופוזיציה, חילקו את ראשויות כל הוועדות בכנסת ביניהן וסיכמו ביניהן שהאופוזיציה לא תקבל ראשות של שום ועדה מלבד הוועדה לביקורת המדינה, ונתלו בכך שבהסכם הרוטציה שסוכם בראשית שנות השמונים בין העבודה בראשות שמעון פרס והליכוד בראשות יצחק שמיר, חולקו ראשויות כל הועדות בין הליכוד לבין מפלגת העבודה. על כך העיר השופט ניל הנדל שהנוהג בכנסת בעשרות השנים שחלפו מאז חשוב יותר מהסכם הרוטציה בין פרס לשמיר שנחתם לפני שלושים שנה, גם אם מתעלמים מההבדלים המהותיים בין הסכם הרוטציה ההוא לזה שנחתם בין הליכוד לכחול לבן, והיועצת המשפטית של הכנסת הסכימה שהנוהג במשך שנים רבות הוא שהאופוזיציה מקבלת ראשות של בין שתיים לארבע ועדות נוספות לביקורת המדינה, ושהחוק מורה שבמקרים שבהם אין הוראה מפורשת בחוק יש לנהוג על פי הנוהג המקובל. בא כוח מר"ץ הדגיש את חובת הפיקוח של הכנסת על הממשלה, שבה יש לאופוזיציה תפקיד מכריע. כיצד בכלל מעז נתניהו לדרוש מבג"ץ שלא להתערב בהפרת חוקי הבחירות וזכויות האופוזיציה? כיצד הוא מעז בכלל לפגוע במפלגות שלא תמכו בו? האם רק בוחריו וחסידיו המושבעים הם בעלי זכויות במדינה? האם נתניהו רשאי להפר את חוקי הבחירות ולשלול את זכויותיהם של מצביעי המפלגות שאינן תומכות בו? מי אם לא בג"ץ יגן על זכויות המיעוט? זה אפילו לא מה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", שמתייחס למקרים שבהם העותרים אינם הנפגעים הישירים. כאן העותרות הן מפלגות, שכל אחת מהן מייצגת עשרות ואפילו מאות אלפי אזרחים, שהם הנפגעים הישירים מההסכם הקואליציוני המביש הזה, וחובתו של בג"ץ להעניק סעד למי שזכויותיו נפגעו, שכן לנפגע הישיר תמיד יש זכות עמידה בבית המשפט, והזכות לייצוג פוליטי ראוי היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, שהרוב איננו רשאי בשום אופן לשלול מהמיעוט.

באי כוחו של נתניהו לא התביישו לטעון שלא צריך לתת זכויות לאופוזיציה כי האופוזיציה לטענתם היא חלק מהקואליציה. על כך העיר להם המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר כי מהי אופוזיציה מגדיר החוק, והחוק מגדיר את האופוזיציה כמפלגות שאינן תומכות בממשלה, והרוב בכנסת איננו יכול להגדיר אופוזיציה לפי נוחותו כי החוק הוא זה שמגדיר מהי אופוזיציה.

צריך היה להקשיב לדיונים האלה כדי להבין כמה עמוקה הפגיעה שניסו נתניהו וגנץ לפגוע ביריביהם הפוליטיים, ועד כמה היא בלתי חוקית ומפרה את הזכויות המהותיות ביותר של מיעוט פוליטי במדינה הדמוקרטית שישראל מתיימרת להיות, וכיצד מנסה נתניהו באמצעות שלוחיו בתקשורת לקעקע את זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר של בוחרי האופוזיציה ונבחריהם, ובאמצעות ניצול כוחו השלטוני לנסות לקעקע את זכותם הבסיסית לקבל סעד מבית הדין הגבוה לצדק כאשר השלטון רומס את זכויותיהם ללא מעצורים.

וחמור מכך: על פי ההסכם הקואליציוני נאסר על הכנסת לחוקק בחצי השנה הקרובה אלא בענייני קורונה. גם זו פגיעה חמורה ברשות המחוקקת שהיא ולא הממשלה מייצגת את הריבון שהוא העם. במשטר דמוקרטי הממשלה כפופה לפרלמנט והפרלמנט נותן הוראות לממשלה ולא להיפך. בשום אופן אין הממשלה רשאית להגביל את זכותה של הכנסת לחוקק בכל נושא ועניין שחברי הכנסת מעוניינים לחוקק בו ואף לא את זכותו של חבר כנסת יחיד להגיש הצעות חוק. העובדה שהממשלה נהנית מתמיכת רוב חברי הכנסת איננה מקנה לה זכות להגביל את הכנסת במילוי תפקידה המהותי ביותר -לחוקק חוקים. זהו סעיף שממשיך את ניסיונם של נתניהו וחברי הליכוד למנוע את התכנסות הכנסת בתירוץ של מגפת הקורונה, למרות שהכנסת היא המוסד החיוני ביותר במדינה, כי היא המוסד שמייצג את כלל האזרחים והיא הביטוי המעשי של שלטון האזרחים במדינתם. הכנסת ולא הממשלה מייצגת את הציבור וראש הממשלה הוא משרת הכנסת ולא אדונה.

בלחץ השופטים נסוג עו"ד מיכאל ראבילו, בא כוחו של נתניהו, מלשון ההסכם ואמר שאפשר יהיה לחוקק בנושאים אחרים בהסכמה, אבל השופטים הדגישו שלשון ההסכם אומרת את ההיפך ושיש לשנות את ההסכם בעניין זה ולהניחו על שולחן הכנסת ולהגיש את הנוסח המתוקן לבית המשפט, ובכך הגנו השופטים על זכותו של העם לחוקק לעצמו חוקים באמצעות נבחריו בכנסת, שזו הזכות החשובה ביותר של האזרחים שההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן ניסה לגזול מהאזרחים.

עוד פגיעה קשה בציבור שבית המשפט דרש לבטל היא הקפאת מינויים בכירים במסגרת ההסכם הקואליציוני, ובפרט בהתחשב בכך שעקב שלוש מערכות הבחירות העוקבות הוקפאו מינויים רבים לתקופה של למעלה משנה, כולל מינויים שבג"ץ התיר למנות בתקופת ממשלת מעבר עקב חשיבותם הציבורית וכדי למנוע פגיעה בציבור, וכאן העיר השופט מזוז על ההימנעות ממינוי מפכ"ל משטרה, מינוי שבג"ץ התיר למען האינטרס הציבורי ובכל זאת נתניהו הנוכל, שקיווה שבג"ץ יאסור עליו מינוי שאיננו חפץ בו, נמנע ממינוי מפכ"ל משטרה עד היום. זו היתה ביקורת מרומזת של השופט מזוז על האופן הנכלולי והשפל שבו משתמש נתניהו בבג"ץ, כאשר הוא מזמין סירוב של בג"ץ שישרת את האינטרס שלו ואז תוקף את בג"ץ על הסירוב, או מתעלם מההיתר שבג"ץ נותן למען האינטרס הציבורי, כמו במקרה של העיכוב הבלתי סביר במינוי מפכ"ל משטרה. השופטים העירו על כך שדוקא בתקופת חירום משימות המשטרה קשות יותר וראוי שיהיה לה מפכ"ל קבוע ולא ממלא מקום.

כמה עיתונאים טענו שבית המשפט התערב בניסוח ההסכם הקואליציוני וניהל משא ומתן, ועיתונאי מפורסם אחד טען שזה דבר חריג. זהו חוסר הבנה של פעולת בתי המשפט ושל מה שהתרחש באולם. השופטים העירו על סעיפי ההסכם שפוגעים בחוק, מפרים זכויות או פוגעים בצורה קשה באינטרס הציבורי ובתקנת הציבור. בתגובה לכך נסוג עו"ד ראבילו בשם נתניהו מהסעיפים הפוגעניים בהסכם ותירץ שהכוונה איננה מה שנאמר בהסכם, שלא היתה כוונה לפגוע בזכות הכנסת לחוקק, ולא היתה כוונה למנוע מינויים חשובים. על כך הגיבה הנשיאה חיות ושופטים נוספים שאם נתניהו נסוג מסעיפים בהסכם שבית המשפט מצא בהם פסול בהיותם בלתי חוקיים או פוגעים בזכויות, יש לתקן את הדברים בנוסח ההסכם ולהניח את ההסכם המתוקן על שולחן הכנסת ולהגיש לבית המשפט את הנוסח המתוקן. השופטים לא הציעו איך לנסח את ההסכם, אלא ביקשו מבאי כוחם של נתניהו, הליכוד וכחול לבן לעגן בהסכם את ההבהרות שנתנו בעל פה בתגובה לשאלות ההבהרה של השופטים. כל מי שניהל הליך משפטי כלשהו בערכאה כלשהי יודע שהשופטים, שתפקידם קודם כל לפתור סכסוכים, לאחר שהם מבררים את כוונות הצדדים ורצונותיהם ומעירים על הצדדים המוקשים בהם, הם מנסים להציע פתרונות בהסכמת הצדדים, ואם אחד הצדדים נסוג מעמדתו הראשונית כפי שעשה עו"ד ראבילו בתגובה לביקורת של השופטים על סעיפי ההסכם הפוגעניים, הרי השופטים מבקשים שיבהיר את עמדתו ומציעים לצדדים פתרונות בהסכמה. כל מי שהתנסה בניהול משפטים רבים לא הופתע משום דבר שקרה בדיון, למעט התחושה שאיננה נוגעת לבית המשפט אלא להסכם הקואליציוני, שנוסח בניסיון לנצל את כוחו של ראש הממשלה כדי לפגוע בצורה קשה בזכויותיהם של היריבים הפוליטיים, ושופטי בג"ץ נהגו בחכמה רבה בכך שניסו להסיג את נתניהו מן הסעיפים הפוגעים בזכויות בדרך של דיון והסכמה מרצון. לא שנתניהו נכנע בקלות. את הקפאת המינויים הבכירים וביניהם מפכ"ל משטרה ופרקליט מדינה סירב נתניהו לבטל כליל אלא קיצר את תקופת ההקפאה בהסכם המתוקן שהוגש היום למאה ימים, בתקוה שבג"ץ יסכים להקפאה המיותרת והמזיקה לתקופה קצרה יותר. ייתכן שבג"ץ יסכים לכך כדי לא להתנגח בראש הממשלה. לא מתוך פחדנות אלא כדי לא להיראות כמתנצח לשם התנצחות. שופטים חכמים ומנוסים תמיד מעדיפים פיתרון בהסכמה מאשר פיתרון כפוי בפסק דין, מהסיבה שכל אדם יכול להבין שהסכמה עדיפה על כפייה ועדיף שהפיתרון יתקבל בטוב על דעת הצדדים מאשר שייכפה עליהם מכוח הדין. השופט הטוב ינסה תמיד להשרות אווירה טובה בבית המשפט, לעדן מחלוקות ולעודד הסכמות ולהשרות שלום בין הנצים. כך נהגו השופטים גם בעניין ראשות ועדות הכנסת כשביקשו מנציגי הליכוד וכחול לבן להסכים שמלבד ראשות ועדת ביקורת המדינה יסכימו ברוח טובה להעניק לאופוזיציה ראשות של כמה ועדות נוספות כדי לתת ייצוג הוגן בכנסת גם למתנגדים.

הנשיאה חיות הגיבה בכעס מסוים לדבריו החוזרים על עצמם של העותר עו"ד אליעד שרגא בשם התנועה לאיכות השלטון שכל מטרת ההסכם היא למלט את נתניהו מאימת הדין, מפני שהשימוש שעושה נתניהו בכוחו העצום כראש ממשלה כדי להימלט ממשפט הוא מכוער, אבל איננו אסור בחוק. אם רוצה הכנסת למנוע מראש ממשלה הנאשם בשוחד לכהן כראש ממשלה, ראוי שתעגן זאת בחוק, ואם לא עיגנה זאת בחוק והציבור או רובו חפץ בראש ממשלה מושחת ואנוכי, הרי זו זכותו של הציבור לבחור בראש ממשלה מושחת ואנוכי ואין זה בסמכותו של בית המשפט למנוע זאת, כל עוד הכנסת מעניקה לו רוב, וכל עוד הוא איננו פוגע, כפי שניסה לעשות בכמה מסעיפי ההסכם, בתפקודה של הכנסת או בזכויות האזרחים.

טפשי לגנות את בית המשפט על כך שאיננו מטיף מוסר אלא שומר על זכויות האזרחים ואוסר פגיעה בחוק. זה תפקידו וזו חשיבותו העצומה של בית המשפט ובפרט בשבתו כבית דין גבוה לצדק. רק בשבועות האחרונים ביטל בית המשפט את חוק הפיקדון המנוול שגזל את שכרם העלוב של מהגרים לא חוקיים, הביא לנסיגת המדינה מההוראה הכי מנוולת של נתניהו בחסות משבר הקורונה, להתיר פיטורי נשים הרות, היתר שבוטל בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ, ודרש מהממשלה לעגן בחקיקה בכנסת את מעקב השב"כ אחרי אזרחים. הממשלה עדיין מנסה לעקוף את החוק ואת פסיקות בג"ץ, אבל היא איננה יכולה להתעלם מהן כליל. בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם הם מגיני החלשים והעשוקים, שהחזקים נוטים לשכוח שהעולם הוא עגול ושיום אחד גם הם עלולים לרדת מגדולתם ולהזדקק להגנתו של בית המשפט, וכדאי שהם יחשבו על כך לפני שהם מקללים ומשתלחים.   

  

  

טמטום אסטרטגי

ציפיתי שיהיה חיבור כלשהו בין הליכוד לכחול לבן ליצירת ממשלה משותפת, כי לא היו אפשרויות אחרות, אבל הצורה שבה זה קרה כל כך מכוערת ובזויה, ולכן היא הכתה כה רבים בהלם. האופן שבו גנץ התנדב להיבחר למשרת יו"ר הכנסת, כדי לגזול את המשרה משותפיו עד כה ולשומרה עבור נתניהו ואדלשטיין כל כך משפיל ומבזה, שבאמת בן אדם צריך להיות אידיוט וסמרטוט גמור כדי להסכים לביזיון כזה, שרק מדגיש עד כמה המשרה הזו חשובה לנתניהו – הוא הרי סילק ממנה בזמנו את יריבו רובי ריבלין, כדי להמליך במקומו את אדלשטיין, שהפך ליריבו במהרה, אבל לא היה מסוגל לעמוד מולו כמו ריבלין. זה היה הישגו הגדול ביותר של גנץ, לממש את הרוב שנוצר בכנסת למתנגדי נתניהו כדי להשתלט על עמדות הכוח בכנסת, והוא שמט מידיו את היתרון הזה ביום שבו נפל לידיו, והתנדב להתבזות עד אין קץ. בארץ נהדרת לא יכלו להמציא מערכון עוקצני יותר.

ואני חשבתי על כל אלה שהצביעו לגנץ "הצבעה אסטרטגית" כמו שקראו לזה, כדי שיביס את נתניהו, ומוצאים כיום את קולם מבצר את שלטון נתניהו למי יודע עד מתי. במיוחד זכרתי מכתב למערכת "הארץ" של גברת אחת, שכתבה בהרבה חשיבות עצמית שבפעם הבאה היא תחזור להצביע למר"ץ, אבל הפעם היא תצביע לכחול-לבן, כדי להביס את נתניהו. לא כל כך הצליח לך, אה? מעניין כמה "מצביעים אסטרטגיים" נתנו את קולם לכחול לבן. ולפני עשור לציפי לבני, ופגעו כה קשה במפלגות העבודה ומר"ץ, ועוד היו בטוחים שהם החכמים והפיקחים, ואילו אנו, שמצביעים תמיד הצבעה אידיאולוגית על פי אמונתנו, אנו התמימים וחסרי התחכום. לפחות נשארו לנו יושרתנו ומצפוננו הנקי, שזה לא מעט בימים קשים אלה, ומה יישאר לכם, גאונים אסטרטגיים שכמותכם, שהצבעתם לגנץ בשירות נתניהו?

גם את קולותינו שלנו, בעבודה ובמר"ץ, גנבה אורלי לוי-אביקסיס, וזאת באדיבותו של עמיר פרץ שהעניק לה את האפשרות הזאת, אבל היא גנבה מנדט אחד וגנץ גנב חמישה עשר מנדטים. הבוקר פגשתי את אחד ממצביעיו שאמר לי שהוא הצביע גנץ וקיבל ביבי. אינני חושבת שגנץ מבין את עומק הזעם, הבוז והמרירות שעוררה התנהלותו המבישה. אולי חשב שאווירת המשבר הבינלאומי האמיתי שנתניהו העצים והאדיר למטרותיו, תשפיע גם על בוחריו שלו לתמוך בממשלה יציבה, ולו גם בראשות נתניהו. אבל להתנדב כך לשמור עבור נתניהו את משרת יו"ר הכנסת, כי נתניהו המפוחד איים שאחרת יפסיק את המגעים לאחדות, כאילו היתה לנתניהו ממשלה בטרם הגיש לו גנץ את ראשו על מגש של כסף. האם גנץ נבהל מאיומיו של נתניהו, או שמא התפתה לפיתוייו? האם שפע התיקים שהבטיח נתניהו לגנץ בתמורה להתבזות הזו באמת יעניקו לו תמורה ראויה על הבגידה באנשים שתמכו בו והמליצו עליו לראשות הממשלה? אם יתמנה גנץ לשר החוץ, יגלה במהרה שנתניהו הוא זה שמנהל את המגעים עם מנהיגים זרים מעל ראשו ומאחורי גבו. אם חשב גנץ שהצטרפותו לנתניהו בעת משבר הקורונה תעניק לו הילה של מי שהצטרף לניהול המשבר, הוא יגלה במהרה שנתניהו הוא זה שמופיע כל ערב בטלויזיה ומאדיר את הילת המנהיג סביב ראשו, ושאפילו ליצמן מקבל יותר סיקור ממנו. וגם אם יגיח אל מסך הטלויזיה, הליכודניקים יתעלמו ממנו ותומכיו לא יוכלו לשאת את הבחילה שהוא מעורר בהם כעת. כל מה שיוותר לו הם דברי התמיכה של בצלאל סמוטריץ' בפניו וצחוקו הרם לטפשותו של גנץ מאחורי גבו.   

צער ותקוה

היה לי כל כך מדכא אתמול לשמוע את בני גנץ מצהיר שלא יקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, ולא בתמיכה של הרשימה המשותפת מבחוץ, ולא בהימנעות של הרשימה המשותפת. אני יודעת שבני גנץ הוא מנהיג כחול לבן, מפלגה ימנית רכה שמוכנה להסכים למדינה פלשתינית קטנטנה ומוגבלת, ולא מנהיג העבודה ומר"ץ, המפלגות שאני תומכת בהן ומתפללת שהן תקבלנה מספיק מנדטים כדי להכניס לכנסת גם את עיסאווי פרייג', שהוצב למרבה הבושה במקום האחד-עשר, מה שגרם לכמה מצביעי מר"ץ ותיקים שאני מכירה להעביר את תמיכתם לרשימה המשותפת, לאות הזדהות עם הציבור הערבי שנתניהו מסית נגדו בצורה כל כך מחליאה והמפלגות האחרות במקום להתייצב נגדו באומץ מחרות מחזיקות אחריו. אני בכל זאת אצביע לאיחוד העבודה ומר"ץ שאלה עדיין המפלגות הכי קרובות אלי, ואני אחשוב בצער על תמר זנדברג שאף פעם לא הבנתי למה תוקפים אותה כל כך, כשהיא היחידה שבנתה רשימה שוויונית של יהודים וערבים במקומות ריאלים, והביאה למר"ץ קולות רבים של הציבור הערבי שעכשיו נדדו לרשימה המשותפת וכנראה כבר לא יחזרו. יש משהו כל כך עצוב בזה שיש מפלגות ליהודים ומפלגות לערבים, ולא רק שהערבים מצביעים לרשימה נפרדת אלא שראש המפלגה שלפחות בינתיים היא הגדולה ביותר, פוסל אותם לכל שותפות, ובכך בעצם מוותר על האפשרות הכי סבירה שלו להקים ממשלה בלי נתניהו, וכנראה האפשרות הכי סבירה שלו להיות ראש ממשלה. נראה כאילו כל מה שבני גנץ ושותפיו בכחול לבן חולמים עליו זה להקים ממשלה עם הליכוד, ואם זה המצב, אז הליכוד מעדיף את "שותפיו הטבעיים" כמו שנתניהו קורא להם, ושותפיו הטבעיים יותר או פחות מעדיפים את נתניהו שאיתו יש להם ברית גנבים על פני בני גנץ שהם חוששים שאיתו יהיה להם יותר קשה לגנוב סוסים. אני מעדיפה כמובן את בני גנץ כראש ממשלה על ראש ממשלה מהליכוד, אפילו אם זה לא נתניהו, אבל בסך הכל זה עצוב להיווכח כמה הגזענות החולנית של נתניהו משפיעה על כל המערכת הפוליטית, ובמקום להדוף אותה ולהגיד בפה מלא שהערבים הם אזרחי המדינה והם שותפים לכל דבר, כולם מתחרים בגזענות של נתניהו, ואחר כך מתפלאים שהערבים מיואשים משותפות עם יהודים. אני מאד מקוה ומתפללת שאיחוד השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שמנבאים לו בסקרים, ואני גם מקוה בכל לבי שהרשימה המשותפת תקבל אפילו יותר מנדטים ממה שהיא מקבלת בסקרים, ושלערבים יהיה כוח פוליטי גדול שגם היהודים הגזעניים ביותר לא יוכלו להתעלם ממנו. למרבה הצער בעולם שלנו חייבים להיות חזקים כדי שלא ירמסו אותך, ובגלל זה קמה התנועה הציונית, כדי שהיהודים לא יהיו למרמס בכל העולם, וזאת לא חכמה גדולה לרמוס את כבודם של אנשים כמו שהליכוד עשה את חוק הלאום והחליט שהערבית היא כבר לא שפה רשמית בישראל, רק בשביל לבזות את הערבים ולדכא אותם. מי שמדכא ומבזה אנשים מקבל בחזרה שנאה, ושנאה כשהיא צומחת היא גידול שמאד קשה לדכא ולסלק, כמו השנאה של יהודי מרוקו לאשכנזים שעוברת מדור לדור כמו רעל. אנשים שפלים ורשעים כמו נתניהו וחבורת המריונטות שלו בליכוד מתענגים על עלבונו והשפלתו של הזולת, ואז מאד מתפלאים שהקימו עליהם אויב מלא שנאה וזעם. פוליטיקה של שנאה היא רעל שמרעיל את המערכת הפוליטית ואת החברה כולה. אני מאד מקוה ומתפללת שהבחירות מחר יפחיתו את כמות הרעל בחיינו ולא יגבירו אותה, ואני לא מרשה לעצמי להתייאש, כי אחרי הלילה בא הבוקר ומי שנלחם למען עולם טוב יותר צריך לקום כל בוקר ליום חדש ולהאמין ביום מחר.    

התמודדות סער-נתניהו

אני נמנית על השמאלנים שחשים הערכה לקריאת התגר של גדעון סער על שלטון האימים של נתניהו, כי אני מעריכה אומץ, גם אצל יריב פוליטי, ואני חושבת שההתמודדות הזאת כן שינתה משהו בליכוד, כי פעם ראשונה אחרי שנים יש בליכוד מוקד כוח גלוי שאיננו מתרפס בפני נתניהו בסגנון שמזכיר פולחן של דיקטטורים, לא מדינה דמוקרטית ולא מפלגה דמוקרטית. אני גם לא מתרגשת מהתמיכה הגדולה בנתניהו, כי אני לא מאמינה שהיא נובעת מ"דנ"א ליכודי" כמו שאומרים הפרשנים, אלא מכך שנתניהו הוא אדם כוחני ונקמן בלי גבול, ועדיין מחזיק בכוח רב כראש ממשלה, לא בזכות אמון הכנסת אלא בזכות תעלולים פוליטיים וניצול לרעה של אחיזתו בשלטון, ואנשים פשוט מפחדים ממנו, וחוששים מכך שאם לא יתמכו בו הוא יצליח בבחירות ויתנקם בהם. אני גם לא מתרגשת מהשקר הקבוע של הימין המתנחלי שהשמאל תמך באריאל שרון למרות תיקיו הפליליים בגלל ההתנתקות, שקר שאנשים כמו עמית סגל וישראל הראל חוזרים עליו ללא הרף ומשתיתים עליו את תמיכתם בנתניהו המואשם בקבלת שוחד, וכשבודקים על מה הם מסתמכים מתברר ש"ההוכחה" לכך שהשמאל תמך בשרון היא שאמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלויזיה שצריך לתמוך בשרון למרות מעשיו הפליליים. לדברים שפרשן מוכר אומר בטלויזיה יש המון כוח, אבל רוב השמאל סלד משרון ותמך בהעמדתו לדין, וגם אם לא התנגד להתנתקות, סבר שהדרך הנכונה היא נסיגה בהסכם ולא נסיגה חד-צדדית ללא הסכם וללא הסדר. אבל הימין, ובפרט הימין המתנחלי, מתבצר בשקרים שלו, בין אם זו הטענה שלפני ההתנתקות היה בגוש קטיף גן עדן, כשבפועל היו פיגועי טרור מחרידים ללא הרף, שבהם נפצעו ונהרגו אזרחים וחיילים, ובפרט זכור לי הרצח של טלי חתואל ההרה וארבע בנותיה בצומת כיסופים, ובין אם ההגזמות על הישגיו המדיניים האדירים של נתניהו, שמחוץ לבועתם הסגורה של מעריציו נראים דלים למדי, ורובם מתמצים בחיבוק נלהב של נתניהו למנהיגים אנטישמים ומכחישי שואה ובציפיה של כמה שעות אחת לכמה שבועות לפגישה עם פוטין שבסופה נגוזות עוד כמה תקוות שוא ישראליות למחוות מצד פוטין לציבור הישראלי. אפילו ההבטחה של גדעון סער שאם ייבחר יפעל למינוי נתניהו לנשיא, שגרמה להרבה שמאלנים צמרמורת, לא נראתה לי בהכרח כסימן לחולשה, אלא כאיזכור לכך שגדעון סער הריץ בהצלחה את שנוא נפשו של נתניהו רובי ריבלין למשרת נשיא המדינה, כשנתניהו עצמו שאף אפילו לבטל את מוסד הנשיאות כליל, ובלבד שרובי ריבלין לא יכהן כנשיא, מה שמזכיר שנתניהו אמנם עומד בראש הליכוד המון שנים, אבל לא תמיד הוא מנצח, למרות שהוא מקפיד להתנהג כאילו כל עירעור על שלטונו רב השנים הוא מעשה בגידה וחתרנות שיש להוקיעו נמרצות. ביום שבו נתניהו יחדל מלכהן כראש ממשלה ההערצה כלפיו והתמיכה בו ידלדלו מאד.

בבחירות המוקדמות האלה בליכוד נתניהו ניצח ברוב גדול אבל הוא כבר לא יכול לרמוס לא את גדעון סער ומחנהו ולא את ישראל כץ שהתנדב לעמוד בראש מטה הבחירות של נתניהו. נתניהו זקוק כעת לתמיכתם, ולכן ההתמודדות הזאת היתה חשובה מאד כי היא הגבילה את שלטון האימים של נתניהו בליכוד וחייבה אותו להתחשב גם ביריבים פוטנציאלים, גם אם עדיין אין להם הכוח להדיח אותו מכהונתו, וזה דבר טוב למדינת ישראל ששלטון האימים של נתניהו בליכוד קצת ירוסן. זה ירסן במידת מה גם את שלטונו של נתניהו במדינת ישראל.

חוץ מנתניהו ניצח אתמול גם ערוץ 12 שכיהן בבירור כמדורת השבט, במשדר מרתק בהנחיית רינה מצליח ובהשתתפותם של אביב בושינסקי המצוין, לימור לבנת, דוד ביטן ומיקי זוהר, עמית סגל ודפנה ליאל, ובו זכינו לראות את דוד ביטן מטיח בלימור לבנת שאיננה מבינה בליכוד, ואולי כשמדברים על הליכוד של נתניהו הוא צודק במידה מסוימת, כי מהליכוד של לימור לבנת כבר לא נשאר הרבה. כולם היללו את הדמוקרטיה בליכוד, כי מאז הצטמקותה של מפלגת העבודה שעמיר פרץ מתעקש להשמיד יחד עם השמאל כולו, הליכוד הוא המפלגה המשמעותית היחידה שמקיימת בחירות מוקדמות אמיתיות, ובזה שהבחירות המוקדמות נותנות תנופה לבחירות הכלליות אני מסכימה עם הליכודניקים, שהבחירות המוקדמות האלה עשו להם טוב כמפלגה. יאיר לפיד קיבל המון מחמאות על הויתור שלו על הרוטציה עם גנץ במקרה שיצליחו להרכיב ממשלה, אבל נדמה לי שמפלגת כחול לבן היתה עושה טוב לעצמה אם היתה מנהיגה אצלה גם כן בחירות מוקדמות, במקום לקבוע רשימה שמייצגת רק כוח, ולכן יש בה דומיננטיות גברית שלי לפחות זה מפריע מאד, למרות שאני כמובן מעדיפה עשרת מונים את בני גנץ על בנימין נתניהו, מפני שהוא אדם הגון יותר, טוב לב יותר ולא גזעני בלי גבול ומסית. אמנם אביב בושינסקי ניפץ את טענת הדמוקרטיה המוחלטת שניסה ביטן לדחוף כשהוא מנסה כדרכו להשתלט על השיח בכוח, כשסיפר על הסקרים שעושה נתניהו בליכוד שבהן מסתמכים על פנקס הבוחרים של המפלגה שמצוי בידי יו"ר המפלגה ואיננו מצוי בידי יריבו, ויכולים לברר מי תומך ביריבו של ראש הממשלה ולסלק אותו מהרשימה, כפי שכככל הנראה נעשה בממדים ניכרים בבחירות המוקדמות האלה, שלא יכלו להיות יותר דמוקרטיות מיו"ר הליכוד הנוכחי, כפי שישראל ומדורת השבט שלה מתקשים להיות יותר דמוקרטים ופחות גזענים מראש הממשלה. שום ערבי לא השתתף בדיון, כאילו הציבור הערבי כלל אינו חלק מהמדינה, כאילו אין לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל שום אמירה לגבי ההתמודדות בין סער לנתניהו, ואין צורך לשתף אותם ולשאול אותם בכלל. ולא יכולתי שלא לחשוב על התוקפנות שבה ריאיינה רינה מצליח את אחמד טיבי לאחר שמעריצי נתניהו תקפו והיכו אותו, כי הטלויזיה, טובה או רעה, משקפת את פרצופה של המדינה.

לא לליברמן

באמת שעלה לליברמן השתן לראש מרוב שהעיתונאים והפרשנים סוגדים לתעלוליו. המתווה שלו הוא מפגן של שגעון גדלות: הוא מצפה שכחול לבן, מפלגה של שלושים ושלושה מנדטים שהוא לא המליץ על מנהיגה לנשיא, תקבל תכתיב שלו לאפשר לנתניהו לכהן ראשון כראש ממשלה בממשלת אחדות, שאת קווי היסוד שלה יכתיב ליברמן. מבחינתו של ליברמן כולם עובדים אצלו: נתניהו עם שלושים ושניים מנדטים צריך לוותר על החרדים והימנים שיש להם ביחד יותר מעשרים מנדטים, ולקבל את הדרישות של ליברמן, וכחול לבן צריכים לעזור לליברמן להכתיב לנתניהו את הדרישות של ליברמן שלא המליץ על גנץ לראשות הממשלה, כדי לאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה, כאשר מצביעי כחול לבן וכל המפלגות שכן המליצו על גנץ לראשות הממשלה, רוצים קודם כל להפסיק את כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, יותר מכל דבר אחר, כי כולם מבינים שאם נתניהו יישאר על כסא ראש הממשלה כביכול באופן זמני, הוא מהר מאד יהפוך את הזמני לקבוע ולא יעזוב אותו. כחול לבן לא חייבת לליברמן שום דבר, ואם ליברמן רוצה שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה, שיתכבד ויצטרף לממשלת נתניהו ביחד עם החרדים והחרד"לים ושייהנה מחברתם, כי אף אחד בכחול לבן ובמפלגות שתמכו בגנץ לראשות הממשלה לא חייב לו כלום, והיוהרה של אנשי ישראל ביתנו עם שמונת המנדטים שלהם להכתיב לכל חברי הכנסת מה לעשות היא פשוט מקוממת, בין אם תומכים בנתניהו ובין אם מעדיפים את גנץ. אם כחול לבן והליכוד יצליחו להגיע לסיכומים על ממשלת אחדות, הם ממש לא צריכים את ליברמן. יש לו בסך הכל שמונה מנדטים ואגו מנופח, ועצם העובדה שחברי מפלגתו בכלל מעזים לבוא לתקשורת ולהציע בכלל את המתווה המגוחך שלהם שנתניהו ימשיך לכהן אבל בראש ממשלה חילונית שאיננו מעוניין בה היא חלק מהעיוות שיצרה ההתפעלות המופרזת מליברמן, וכדאי מאד שישראל ביתנו תחזור לקבל יחס שמתאים לגודל הטבעי שלה: מפלגת מגזר קטנה וגזענית ותו לא. אם נתניהו רוצה להקים ממשלת אחדות עם כחול לבן, גנץ צריך להיות ראשון כי יש לו מנדט אחד יותר, ואין שום סיבה בעולם שנתניהו ימשיך לכהן, ועדיף כבר ללכת לעוד מערכת בחירות אחת או עוד כמה מערכות בחירות, כמה שצריך כדי להיפטר מנתניהו, שזה יקרה בסופו של דבר. זה לא יקרה בגלל ליברמן אלא זה יקרה כי זה צריך לקרות, ואם צריך עוד מערכת בחירות או עוד שתי מערכות בשביל שנתניהו יבין שהוא גמר את הסוס, אז עדיף שזה מה שיהיה, במקום שיעניקו לנתניהו את המשך שלטונו הבלתי נגמר על מגש של כסף תמורת הבטחה ריקה של רוטציה שאין סיכוי שתקרה, ואם זה מה שליברמן רוצה, הגיע הזמן שמפלגות השמאל והערבים שכן תמכו בגנץ לראשות הממשלה, ושאפילו בלי בל"ד יש להן ביחד יותר מעשרים מנדטים, יגידו לליברמן שישב בשקט ויסתום את הפה, כי את נתניהו צריך בכל מחיר לסלק ולליברמן צריך להתייחס כמו למפלגה בגודל ש"ס, שזה מה שהוא, לא ממליך מלכים ולא שום דבר כזה.  

קרקס הבחירות

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש לא מצליחה לקחת את הבחירות האלה ברצינות. זה לא שאני לא מתעניינת – אני דוקא מאד מתעניינת במעשי הפוליטיקאים, ואני יודעת שאלה האנשים שמשפיעים ומעצבים את חיינו, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר להתייחס ברצינות, כי הכל נראה לי כמו קרקס שאין לו שום קשר למציאות, מציאות של חיים באיזור מלחמה במצב מלחמה מתמשך שרוב האנשים מתייחסים אליו, כנראה כדי לשמור על שפיותם, כאילו הוא קורה במקום אחר, והדבר הכי חכם שיש לפוליטיקאים להגיד זה שככה זה, כאילו אי אפשר לשנות שום דבר, שזה שקר. למשל אם ישראל היתה מכירה בקיומה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית, זה יכול היה לשנות הרבה, וזה שהשלטון הנוכחי לא מעוניין להכיר במדינה פלשתינית, זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה, ובטח שזה לא אומר שזה לא ישנה שום דבר. כשלא מתחשק לאנשים לעשות משהו הם אומרים שממילא זה לא ישנה, אבל כשכן עושים דברים הם כן משנים. בגין שינה הרבה כשעשה שלום עם מצרים, ורבין שינה הרבה כשחתם על הסכם אוסלו, שלא הביא שלום עם הפלשתינים, אבל איפשר את השלום עם ירדן, ושינה לגמרי את מעמדה של ישראל באיזור.

אבל הדבר היחיד שהפוליטיקאים עושים כעת זה לקדם את ענייניהם האישיים, והחיבורים ביניהם, כמו המאבקים ביניהם, הם אישיים ורק אישיים. נתניהו הכריז על בחירות חוזרות כדי למנוע מאדם אחר להרכיב ממשלה במקומו, והוא נלחם באביגדור ליברמן שסירב להצטרף לממשלה עם חרדים וחרד"לים, והכי הוא נלחם באהוד ברק שמראש לא היה לו סיכוי גדול לעבור את אחוז החסימה, כי אנשים זוכרים שבמשמרת שלו החלה האינתיפאדה השנייה, ואלה שעוד נשארו נאמנים לו אחריה, זוכרים איך הוא פירק את מפלגת העבודה כדי להצטרף עם פלג ממנה לממשלת נתניהו, שבדיעבד זה דוקא הוסיף למפלגת העבודה כמה שנות חיים. אני לעולם לא אבין איך אנשים יכולים לראות באהוד ברק את תקוות השמאל, אחרי שהוא בגד במפלגתו כדי להיות שר ביטחון אצל נתניהו, ועכשיו תוקף את נתניהו מפני שאחרי שהוא מכר הכל בכדי להציל את נתניהו, נתניהו זרק אותו. אילו ברק רצה באמת לעזור לשמאל הוא יכול היה לחזור למפלגת העבודה, אבל הוא הקים מפלגה מתחרה כדי לחבל בסיכויי העבודה או כדי לכפות עליה לקבל אותו כמנהיג למרות שבבחירות הדמוקרטיות במפלגת העבודה נבחר עמיר פרץ וברק ככל הנראה לא היה נבחר בבחירות דמוקרטיות. כל מה שברק עשה בפוליטיקה נבע אך ורק מדאגה לעצמו ולקריירה האישית שלו, ובכך הוא לא שונה הרבה מנתניהו. ברק הוא הרבה יותר תמונת ראי של נתניהו מיריב שלו. ויש הרבה צדק בצרות שיש לו עכשיו, לא בגלל שאני חושבת שהוא התעניין בבחורות של ג'פרי אפשטיין. ממש לא נראה לי. הוא הרבה יותר רודף כבוד מנשים. וכמו שאמרו חז"ל הכבוד בורח ממנו, כי התמונה שלו רעול פנים בפתח ביתו של ג'פרי אפשטיין היא קודם כל תמונה מצחיקה, שמאד מגחיכה אותו. ועוד יותר מגוחך שהוא טוען שהתלבש כך בגלל הקור, כי אם היה לו קר למה הוא הרכיב משקפי שמש כהים מעל הרעלה המוזרה שבה כיסה את פניו? המקום היחיד שהגיוני להתלבש ככה זה אתר סקי באלפים, כשרוצים הגנה גם מהקור וגם מקרינת השמש החזקה שהשלג מחזיר. אבל איזו קרינה יש בבית של אפשטיין? ברור לגמרי שברק ניסה להסתיר את זהותו. אני לא מאמינה שהוא התעניין בבחורות של אפשטיין, אבל ברור שהוא לא רצה שיידעו שהוא ביקר שם, אולי בגלל שאפשטיין היה כבר עבריין מורשע ואולי מסיבה אחרת. נראה שכולם ידעו שאפשטיין מסרסר בנשים, אבל לא עשו דבר להפסיק את זה, ודונלד טראמפ דוקא מצא עם אפשטיין שפה משותפת בדיוק בגלל זה. עדיף היה כבר שברק היה אומר את האמת, שהוא היה בקשרים עם אפשטיין בעבר ולא רצה להתנכר לו, לא רק בגלל שאפשטיין עשיר אלא בגלל שהם היו ידידים. זה היה מעורר יותר אמון וגם יותר אהדה מהשקרים שלו שהוא עטה רעלה ומשקפי שמש כהים נגד הקור. אבל אהוד ברק הוא יותר מהכל דמות מגוחכת, ליצן בקרקס הפוליטי, ובכלל לא בטוח שהוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה. אבל נתניהו נלחם בו ובליברמן, וזאת לא מלחמה רציונלית אלא נקמנות כפשוטה שאין בה שום היגיון, כמו הנקמנות של נתניהו נגד נפתלי בנט ואיילת שקד שרק גרמה לו להזיק לעצמו.

וגם עמיר פרץ הוא דמות מגוחכת בדרכו. לפני שנים, כשהוא נבחר לראשונה לראשות מפלגת העבודה, הוא נראה כמו תקוה חדשה, ומאד תמכתי בו, לפני שהוא נכשל ועזב וחזר ועזב וחזר מי יודע כמה פעמים. גם את אורלי לוי תמיד הערכתי. אבל אתמול הברית ביניהם, שבעבר הייתי בוודאי מאד שמחה עליה, נראתה לי כמו תרגיל פוליטי זול, שבו פרץ מחלק את מעט המנדטים של מפלגתו המצטמקת לאנשים שיהיו מחויבים לו, במטרה לדחוק אחורה את יריביו החזקים איציק שמולי וסתיו שפיר. שלי יחימוביץ' כבר הלכה בעצמה הביתה וזה הדבר המכובד היחיד שנותר לה לעשות בכדי לא להמשיך ולהופיע בקרקס שבו אפשר רק להתבזות. גם בה תמכתי פעם בהתלהבות, אבל תמיכתה באבי גבאי, שבלעדיה כנראה לא היה נבחר לעולם לראשות העבודה ומביא אותה אל עברי פי פחת, חייבה אותה להסיק מסקנות, למרות שגם גבאי היפנה לה עורף ופגע בה כשהרגיש חזק לרגע, ומה שעצוב שגם בלי אבי גבאי העבודה נראית כמו סמרטוט משומש, פלטפורמה למי שהיו פעם תקוה ועכשיו מחפשים סידור עבודה.

אולי כל זה יעזור למפלגת כחול-לבן שמצליחה להתנהל בשקט יחסי שבהתחשב בקרקס שמסביב זה לא כל כך רע. אולי אחרי הכל בני גנץ עוד יהיה ראש ממשלה, וזה יהיה שיפור עצום לעומת כהן השנאה והגזענות נתניהו, וארגון "אם תרצו" שמוציאים שם רע להרצל, שהם בסך הכל עוד זרוע של נתניהו לדיכוי היצירה והמחשבה ייעלם מחיינו. אבל אולי זאת עוד אשליה מתוקה. אולי עוד לא גמרנו לסבול משלטון השנאה של נתניהו, ונותר לנו רק להתפלל שמר"ץ תעבור לפחות את אחוז החסימה, ויהיה לפחות מישהו שיזכיר שיש פה סכסוך לאומי שצריך לפתור וחוק לאום גזעני ומביש שצריך למחוק ואנשים שחיים בצל טילים ופיגועים, ואלה רק הבעיות היותר רציניות.

די לשנאה

רציתי לכתוב השבוע על ההתנהלות של נתניהו שתמיד חוזרת על עצמה בעיקרון: איך הוא אירגן לעצמו נאום בסנאט נגד הסכם הגרעין של אובמה, ופגע ללא תקנה ביחסים של ישראל עם המפלגה הדמוקרטית, שזאת המפלגה שרוב היהודים בארצות-הברית רואים בה את ביתם הפוליטי, ואיך הוא עוזר כל הזמן לראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שהוא אנטישמי ומכחיש שואה ומסית נגד יהודים וסילק את המנהל היהודי של מוזיאון השואה ומינה במקומו היסטוריונית מכחישת שואה שמקורבת אליו, אבל נתניהו כל הזמן מחמיא לו ואומר איזה ערכים משותפים יש לישראל ולהונגריה. כנראה הוא מתכוון לערכים המשותפים שלנתניהו יש עם אורבן: נהנתנות ושחיתות ופגיעה בשלטון החוק ובחופש הביטוי והסתה אנטישמית. וכל הבושה הזאת בשביל לעשות דבר דומה למה שהוא עשה כשהוא אירגן לעצמו נאום בסנאט נגד אובמה: בצורה די דומה הוא מארגן לעצמו חבורה של מנהיגי מזרח אירופה שמסוכסכים עם מנהיגי מערב אירופה כי המזרח אירופים פוגעים בדמוקרטיות השבריריות שהוקמו במדינותיהם אחרי נפילת ברית המועצות, ונתניהו מארגן אותם נגד מדינות מערב אירופה שהן לא אויבות שלנו, להיפך, אבל הן מותחות ביקורת על ההתנחלויות ועל העברת השגרירות לירושלים ועל מדיניות ישראל בעזה, ונתניהו שלא יכול לסבול שום ביקורת על שום דבר מארגן את מדינות מזרח אירופה האנטישמיות לעזור לו נגד מדינות מערב אירופה שמותחות עליו לפעמים ביקורת, וכדי שהמזרח אירופים יתמכו בו הוא מחמיא להם, למרות שהם פוגעים בדמוקרטיה ומעודדים אנטישמיות והכחשת השואה. ועכשיו הוא מכניס לכנסת את מפלגת עוצמה לישראל שהאנשים שלה לא רק גזענים ולאומנים אלא גם ביריונים ואלימים, ובשביל לא להפסיד את הקולות שלהם הוא משריין למפלגת הגג שהוא לחץ להקים עם כל פלגי הימין הלאומני מקום בליכוד שכנראה זה בכלל לא חוקי, כי אסור לאותו מועמד להיות גם מועמד במפלגת הבית היהודי וגם משוריין בליכוד כי אי אפשר לרוץ לכנסת בשתי מפלגות שונות: כל מועמד יכול לרוץ רק במפלגה אחת, שזה כאילו ברור מאליו, אבל לא לנתניהו. ומה שמשותף לכל המעשים האלה של נתניהו זאת הנכלוליות והכוחנות והזלזול בחוק ובטעם הטוב והפניית הגב לכל ערך מוסרי. ויש אנשים שמעריצים את נתניהו על כל הדברים האלה שהוא עושה דוקא בגלל שהם כוחניים ונכלוליים, אבל התוצאה של כל המעשים האלה היא פגיעה קשה עוד יותר ביחסים של ישראל עם מדינות אחרות וביחסים בין היהודים והערבים בתוך מדינת ישראל, ולא ברור מה התועלת של כל התככים והתעלולים שנתניהו עושה, אפילו לא ברור מה התועלת שלהם לו עצמו. לפעמים כבר נמאס לי לכתוב על נתניהו כמו שנמאס לי מנתניהו. אני שמחה מאד שבני גנץ ויאיר לפיד איחדו את המפלגות שלהם ושיש להם סיכוי להחליף את נתניהו. אני אצביע למר"ץ כמו שכתבתי, ואני מקוה שהיא תצליח, אבל אני בהחלט מאחלת למפלגה המאוחדת כחול לבן שתצליח להחליף את נתניהו ולפטור אותנו מעונשו. כל הכתבים בטלויזיה אמרו שהיום מתחילה מערכת הבחירות, ולכבוד זה כל מי שדיבר מהליכוד וכמובן נתניהו עצמו אמרו שגנץ ולפיד יסתמכו על קולות הערבים. בדיוק כמו בבחירות הקודמות המסר של הליכוד הוא שנאה לערבים. ואני אצביע למר"ץ כי יש להם רשימה משותפת עם ערבים ואני חושבת שיהודים וערבים צריכים לבחור לכנסת ביחד, כי בסופו של דבר כולנו צריכים לנסוע באותם אוטובוסים ולשכב באותם בתי חולים, ואפילו כשיורים טילים הם נופלים על כולנו, ולפעמים נהרגים ילדים יהודים בעוטף עזה ולפעמים נהרגים ילדים בדואים בנגב שאין להם מיגון שזה מרתיח אותי. כולנו חיים באותה ארץ וכולנו באותה סירה וכל מה שנתניהו יודע זה לשנוא ולהתחבר עם אנשים כמוהו שזורעים שנאה ומסיתים. אני יודעת שבחיים אין צדק, אבל אני מרגישה שמוכרח להיעשות צדק ושמוכרחים לנצח את נתניהו כי זה לא צודק שאיש כזה מנוול יהיה ראש הממשלה. מגנים את המפלגה המאוחדת של גנץ ויעלון ולפיד שאין להם אידיאולוגיה, אבל זה לדעתי עדיף בהרבה על אידיאולוגיה שכולה שנאה שהליכוד מפיץ לכל עבר, ולהילחם בפוליטיקה שכולה שנאה זו בהחלט מטרה ראויה, שראוי להתאחד סביבה.

שמאל זה מרצ

אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.

לבחור ממשלה אחרת

הדבר היחיד שהודלף בשם ניר חפץ שאני מאמינה לו הוא שכעס על נתניהו שהוא דוחה את חקירתו במשטרה, למרות שהוא יודע שעקב כך מוחזק ניר חפץ בתנאי מעצר קשים עד שנתניהו ייחקר. לשום דבר אחר אני לא מאמינה. אני לא מאמינה שהזוג נתניהו לא היה מודע לפנייה שלו לגרסטל, ואני לא מאמינה שליאיר ולשרה נתניהו יש השפעה גדולה כפי שטוענים ושבנימין נתניהו עושה כל מה שהם אומרים לו. לדעתי נתניהו פשוט אוהב להפיל את האשמה על אחרים, גם אם אלה רעייתו ובנו, כמו שהוא עושה למשל בפרשת המעונות, וזה אומר שניר חפץ, גם בתור עד מדינה, ממשיך לפחות במידה מסוימת לשרת את נתניהו, ואני לא כל כך מאמינה לעדויות שלו, אלא אם כן יש לו הקלטות וראיות אחרות שלא מתבססות רק על הסיפורים שלו. זה שמחזיקים בישראל עצורים בתנאים כל כך קשים זו בושה וחרפה למדינה, וזה לא משנה מי העצורים. חבל שכל חברי הכנסת של הליכוד והקואליציה, שמדקלמים לנו כל הזמן על חזקת החפות, לא עושים שום דבר לשפר את תנאי העצורים כשזה לא נוגע לחברים שלהם, וכשעצרו מעצר שוא את מני נפתלי ואלדד יניב בגלל שהם כתבו בפייסבוק לבוא להפגנה, אף אחד בליכוד לא התקומם על זה. הדת והאידיאולוגיה של הליכוד זה נתניהו, לשמור על שלטון נתניהו לזמן בלתי מוגבל, ואם יהיו בחירות אלה יהיו בחירות נגד בגתן ותרש בגירסת מירי רגב, אלה יהיו בחירות להפלת שלטון החוק במדינת ישראל, ובגלל זה הליכוד הוא עכשיו הסכנה הכי גדולה למדינת ישראל, והשילוב בינו לחרדים מושך אותנו לתהום של משטר שחיתות ופרוטקציה, שבו אפילו מיטה בבית חולים מקבלים לפי הייחוס והקשרים.

נראה שהעיתונאים שבבחירות הקודמות כל הזמן חלמו בלי בסיס שהרצוג יקים ממשלה, למרות שספירת המנדטים בסקרים הראתה בקלות שגוש הימין גדול מגוש השמאל, מנסים עכשיו לנבא את מה שקרה בבחירות הקודמות, כי לא רק גנרלים, גם עיתונאים, נוטים להילחם תמיד את המלחמה הקודמת. אפילו כותבים דברים כמו למשל שנתניהו שותה לבנט את המנדטים, למרות שכל הסקרים מראים שהבית היהודי יגדל בבחירות הבאות לפחות במנדט אחד אם לא יותר, כי חלק מהבוחרים שעזבו אותו לטובת נתניהו חוזרים אליו. אני גם לא מסכימה שלבית היהודי אין ברירה חוץ מממשלת ימין. דוקא לנפתלי בנט ולרבנים הדתיים-לאומיים כדאי יותר ללכת עם יאיר לפיד נגד החרדים, ולהחזיר לעצמם את עמדות הכוח ברבנות הראשית שבגלל התחזקות החרדים ובריתם עם נתניהו עברו לידי החרדים. כמובן יכול להיות שהכל יקרה כמו בפעם שעברה, אבל זה ממש לא בטוח, כי לא רק נתניהו מתחזק בסקרים, גם יאיר לפיד מתחזק, והירידה של אבי גבאי קשורה גם בזה שציבור גדול דוקא רוצה לחזק את לפיד. כי כמו שיש בישראל מחנה חסידי נתניהו, יש בישראל מחנה שונאי ומתעבי נתניהו, שפחות אכפת להם מי ינצח את נתניהו ובלבד שהוא כבר ילך.

ושום דבר לא באמת בטוח. כמו שיאיר לפיד ונפתלי בנט כרתו ברית בעבר, הם יכולים לכרות שוב ברית, וגם עם כחלון וליברמן ומה שנשאר מהשמאל. יש עתיד והבית היהודי והמחנה הציוני ומרץ וליברמן זה כבר רוב בכנסת ואפשרות להקים ממשלה. נכון שזה הפוך מכל מה שאומרים על הבית היהודי, אבל לי נראה שישנה אפשרות כזאת, ושהיא לא בלתי אפשרית. זו יכולה להיות קואליציה מאד חלוקה בעמדות שלה כלפי הסכסוך עם הפלשתינים, אבל מאד הומוגנית למשל ביחס שלה לגיוס לצה"ל ולמעמד האשה ששלטון הליכוד-חרדים מדרדר והולך, כי לחרדים כבר לא מספיק לקבל שירותים ולא לשרת בצה"ל. עכשיו הם רוצים בכלל לשלוט במדינה ולהכתיב לכל הציבור אורחות חיים, להחליט מתי יתקנו את הרכבת ומתי יפתחו חנויות ובתי קפה ואיך חיילות תשרתנה בצבא ואיך נשים ילמדו באקדמיה, אם בכלל, והתוקפנות שלהם מסכנת את חירותם של המגזרים האחרים במדינה. זו יכולה להיות אפילו קואליציה שתקבל בישראל את הרפורמים והקונסרבטיבים ותפתח פתח לעוד יהודים לבוא לכאן, לא רק ליהודים אורתודוקסים, שבחו"ל הם רק חלק קטן מהקהילות ובישראל הם שולטים בכיפה. זו יכולה להיות קואליציה שתנהיג נישואים אזרחיים, כי לרבנים הדתיים לאומיים אין אותו צורך של החרדים לכפות על כל היהודים נישואים דתיים בכוח. ככל שאני חושבת על זה, זה נראה לי רעיון בכלל לא רע לממשלה אולי לא פחות ימנית, אבל הרבה פחות מושחתת, שהיא אולי קצת מפתיעה ולא צפויה, אבל צריך לפחות להעלות את הרעיון, כי אם לא נחשוב ונדבר על זה, איך זה יתגשם?            

מחשבות של שמאלנית לא מיואשת

מאז אתמול בערב אני הודפת התקפי זעם, קינות אבל וזעקות שבר של ידידי, קרובי ומכרי, שרוצים לפטר את עם ישראל על כך ששוב בחר לראשות הממשלה בנתניהו הרשע והגזעני – את שני הדברים נתניהו הוכיח אתמול בגדול, למי שהיו חסרות לו הוכחות לכך קודם לכן. בכל זאת, למרות שבהחלט הרגשתי ועדיין אני מרגישה צער על הקמתה של ממשלת ימין רשעה וגזענית, אינני מרגישה לא זעם, לא אבל ולא יאוש.

ראשית, לא מאד הופתעתי מתוצאות הבחירות. בכל יום במערכת הבחירות ספרתי מנדטים וניסיתי להרכיב קואליציות, אמנם על פי הסקרים, אבל גם על פי הסקרים שהחמיצו פנים לליכוד, לא הבנתי איך הרצוג יצליח להרכיב ממשלה. גם לא הבנתי מדוע מונים כל העת את כחלון וליברמן במרכז שיכול לשתף פעולה עם הרצוג. ליברמן וכחלון הם אנשי ימין שמבחינת דיעותיהם הפוליטיות נמצאים מימין לנתניהו, וגם שיתפו פעולה ביניהם לאורך כל מערכת הבחירות וסיכמו ביניהם על הסכם עודפים. כידוע לקוראי הותיקים, גם יאיר לפיד הוא בעיני איש ימין מובהק, גם אם חלק מהאישים הבולטים במפלגתו השתייכו בעבר למר"ץ. אבל גם עם "יש עתיד" גדולה יותר מכפי שהינה לאחר הבחירות, לא ראיתי כיצד יצחק הרצוג יכול להרכיב ממשלה, שהרשימה המשותפת איננה רוצה בשום אופן להשתתף בה גם אם יזמינו אותה, שהחרדים אינם רוצים לשבת בה יחד עם לפיד, מר"ץ איננה רוצה לשבת בה יחד עם ליברמן (בצדק לדעתי, לא כל עיקרון אפשר למכור כדי להרכיב ממשלה), ולפיד, ועוד יותר חברי מפלגתו הדתיים-לאומיים, אינם רוצים לשבת עם ה"זועביז", אמירה שבאמצעותה הגדיר "האח של נפתלי בנט" את מקומו בגוש הימין ולא בגוש השמאל.

שלא לדבר על ציפי לבני, שחברה למפלגת העבודה לא כדי להציל את מדינת ישראל ולהבטיח את עתיד ילדינו, אלא כדי להציל את עצמה מקץ הקריירה הפוליטית המשונה שלה. גם היא התקשתה לוותר על תמיכתה בעמדות ימניות וסלידתה מעמדות סוציאליסטיות, ולמעשה הובאה כדי לחזק את הרצוג במפלגה כנגד האגף החזק בקרב מצביעי העבודה של תומכי שלי יחימוביץ'. הרצוג בחר בהנהגה משותפת עם לבני מפני שהוא חושש מהנהגה משותפת עם יחימוביץ', לא מפני שאין לו אגו. עכשיו אנחנו כבר אחרי ההפסד בבחירות ואין צורך להמשיך עם הצביעות. לאורך כל מערכת הבחירות התעקשה לבני על זכותה לרוטציה בראשות הממשלה, למרות שידעה היטב כמה הדרישה הזו מופרכת ומעוררת כעס. זה שנזכרה לוותר יום לפני הבחירות, אחרי שהתברר לה מהסקרים הפנימיים בוודאות, שהמחנה הציוני עומד להפסיד, בעיקר כדי למנוע זעם כלפיה, היה כבר חסר כל ערך, ורק אותת למי שרגיש לסימנים כאלה על ההפסד הצפוי, כך לפחות חשבתי אני בצער, כששמעתי את ההודעה על ויתורה של לבני על הרוטציה ערב הבחירות, ואולי לכן לא הוכיתי בהלם כשהתפרסמו תוצאות המידגם ואחר כך תוצאות האמת. ציפי לבני הסכימה לוותר על הרוטציה רק כשהבינה שממילא אין למחנה הציוני שום סיכוי להרכיב ממשלה, בתקוה לצמצם את הפניית האצבע המאשימה כלפיה. כמובן זה לא אומר שאני מאשימה את ציפי לבני בהפסד. הרי לפני שהצטרפה ליצחק הרצוג ניבאו למפלגת העבודה רק שלושה עשר מנדטים, ויחד עם לבני הגיעה המפלגה לעשרים וארבעה מנדטים – שניים מהם הגיעו ממר"ץ, והשאר מאנשי "קדימה" ו"התנועה" לשעבר ומאוכזבי "יש עתיד" שהצביעו למפלגת העבודה לפני הקמתן של מפלגות אלה. כפי שהבחינו רבים לאורך כל מערכת הבחירות, גוש השמאל לא הראה גידול אמיתי בכוחו, ובלי גידול אמיתי אי אפשר לזכות בבחירות. לאורך כל מערכת הבחירות אמרתי לבני משפחתי הקרובים שאני מאד מתקשה לדמיין את הבוחר שקודם אמר לעצמו שבשום אופן לא יצביע למפלגת העבודה, ואחרי הצטרפותה של לבני התמלא פתאם רצון עז להצביע למפלגה הזאת. היה קשה לדמיין את הבוחר הזה כי הוא לא באמת קיים. הצטרפותה של לבני לעבודה והדיבורים על הרכבת הממשלה היו בסך הכל ספין מוצלח שתפס אצל מי שחולמים להיפטר מרשעותו וגזענותו של נתניהו, הוא לא באמת יצר סחף מהימין המתון אל השמאל כפי שקיוו אותם חולמים.    

ועוד סיבה שאינני יכולה להרגיש כעס על בוחריו של נתניהו, היא העובדה שאני מודעת היטב לגזענות האשכנזית כלפי בני עדות המזרח וכלפי הערבים, שלצערי מעצבת את היחסים החברתיים במדינת ישראל ובהתאם לכך את תוצאות הבחירות. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות איך מערכת הבחירות הנוכחית משכפלת את עלבונם של המזרחיים, והעובדה שאריה דרעי הוא אדם שפל שעושה בעלבון הזה שימוש מניפולטיבי, איננה משנה את העובדה שגם העלבון וגם הסיבות לעלבון הן לגמרי ממשיות. גם פרישתו של כחלון מהליכוד איננה מנותקת מהעלבון הזה, ומי שראה את פרצופו של כחלון כשנתניהו הציג את הפוליטיקאי הותיק בוגר אוניברסיטת הרווארד בתור "הילד מגבעת אולגה", לא התפלא על הפרישה הזאת.

אפשר לייחס את הצטמקותו של "הבית היהודי" לקמפיין סכנת אובדן השלטון של נתניהו, ואולי יש בכך צדק מסוים, אבל הבית היהודי היה בתהליך מואץ של אובדן בוחריו המזרחיים מאז פרשת אלי אוחנה, שהעליבה את המזרחיים פעמיים: פעם אחת, כפי שביטא זאת היטב חבר הכנסת זבולון כלפה שפרש מן הבית היהודי בעקבות שיריונו של אלי אוחנה: "הרב בן-דהן וזבולון כלפה לא מספיקים, צריך כדורגלן", או במלים אחרות, במקום להבליט לציבור המזרחי את הרב המזרחי אלי בן-דהן והמחנך המזרחי זבולון כלפה, שמייצגים את המגזר הרוחני והחינוכי של הציבור המזרחי, נפתלי בנט מנסה לפנות למזרחיים באמצעות שחקן כדורגל מצליח, ובכך מביע את דעתו שהמזרחיים מתעניינים רק בכדורגל, משחק שגם אנשים דתיים אוהבים מאד, אבל חושבים לסוג של בידור ותו לא. כאשר אחד הדוברים בסדרת כתבותיו המצוינת של אבישי בן-חיים "השד העדתי הולך לקלפי", שאני ממליצה לכל מאוכזבי וזועמי השמאל לצפות בה בעיון אם טרם עשו זאת, תיאר את נפתלי בנט כ"שביעיסט", שחושב "שחילוניים מעשנים סמים ומביא את ינון מגל, ושמזרחיים מתעניינים בכדורגל ומביא את אוחנה", הוא דיבר מלבי. במשפחה אנחנו קוראים לנפתלי בנט ה"מדריך מבני-עקיבא". מתארים אותו בתקשורת כאדם פתוח ורחב-אופקים, אבל הוא וחברתו איילת שקד מייצגים צרות-אופקים וחשיבה סטריאוטיפית איומה. פרישתו של אוחנה בגלל התבטאויות גזעניות של דתיים אשכנזים ברשימת הבית היהודי כבר היתה העלבון השני. בתקשורת הבינו את העלבון השני, אבל מלבד אבישי בן-חיים איש לא נתן את הדעת על העלבון הראשון. לציבור המזרחי יש מספיק משכילים שיכולים לייצג אותו בכבוד רב, אחד מהם הוא משה כחלון, והגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "הילד מגבעת אולגה" וגם מספיק לקרוא לו "המלך מהגבעה". כשקוראים לנתניהו "הקיסר מקיסריה" מתארים ישוב שנתניהו בחר להתגורר בו והתנהגות שהוא אימץ לעצמו, למורת-רוחם של רבים. כשקוראים לכחלון "המלך מהגבעה" רק מתארים את העובדה שהוא נולד בגבעת-אולגה, והמלוכה כביכול איננה טבעית לו, כי היא נועדה כביכול לקיסרים מקיסריה. כחלון לא בחר להיוולד בגבעת-אולגה, זו פשוט עובדה בביוגרפיה שלו, היא לא רלוונטית לביוגרפיה שלו יותר מהעובדה שנתניהו נולד בירושלים. לבזות אדם על מקום הולדתו, ולו גם בדרך של מחמאה כביכול, כמו גם על כל עובדה אחרת שאיננה פרי בחירתו ורצונו אלא תוצר גורלו, לא מיותר להזכיר לנתניהו שוב ושוב היום, זה מעשה בזוי, ויש עליו מחיר, שנתניהו לא תמיד מרוויח ממנו – כמו במקרה של כחלון הוא גם משלם עליו. גם על העלבון כלפי ציבור הבוחרים הערבים הוא ישלם בסופו של דבר, גם אם בינתיים נדמה שרק הרוויח ממנו.

כן רבותי, החילוניים שמתנשאים על דתיים ומזרחיים, הדתיים שמתנשאים על חילוניים ומזרחיים, כל צירופי המוצא והאמונה והמעמד שחשים שהם טובים מאחרים – מי שאתם מתנשאים עליו לא יצביע לכם, ומי שאתם מזדרזים עכשיו להגדיר כטיפש, בור, פרימיטיבי, אטום, גזעני ואכול-שנאה, בעוד אתם עצמכם משדרים בדבריכם חלק נכבד מהתכונות האלה, לא יצביע לכם. אנשים לא מצביעים למי שמעליב אותם, ועלבון הוא הדבר הכי בלתי ניתן לתיקון, אז היזהרו בדבריכם ובמקום לכעוס תחשבו איפה אפשר לתקן.

ואל תמהרו לנבא נבואות זעם על הגורל הנורא הצפוי לישראל. ברק אובמה הוא למרבה הצער אדם שבז לחלשים ומתבטל בפני בעלי הכוח, וכעת כשנתניהו חזק מאד הוא יתנהג אליו טוב יותר מאשר קודם לכן. בטיפשות ובאטימות שמאפיינות את כל התנהלותו במדיניות החוץ שלו ובמיוחד כלפי ישראל, הוא הקים מהומה מוגזמת סביב נאומו של נתניהו בקונגרס שחצתה כל גבול של נימוס דיפלומטי. גם אם הביקור לא תואם כנדרש היה אובמה עושה שירות טוב בהרבה לעצמו ולמטרותיו אילו במקום לתקוף את נתניהו בכל התותחים העומדים לרשותו, היה מקבל אותו לשיחה קצרה ובלתי מחייבת בבית הלבן, ומזמין לשיחת גומלין באותו שבוע גם את יצחק הרצוג. בכך היה מראה על יחס שיוויוני למתמודדים בבחירות בישראל, ולא מעיר בלב יהודים רבים את העלבון האנטישמי, עלבון חמור בהרבה מהעלבון המזרחי, שחי מאד בלב יהודים רבים, והזילזול שמזלזלים בו הבוטים שבאנשי השמאל איננו מועיל למחנה בבחירות. עבור יהודים רבים שחיים בישראל, אבל חיו חלק מחייהם בחו"ל, וגם בשבילי אישית כמובן, חוויית המיפגש עם הרוע האנטישמי היא חוויית יסוד בחיים, חוויה פוצעת ומעצבת לכל החיים. מי שבחר לראיין ערב הבחירות דוקא את איש הוואפן-אס-אס גינתר גראס, שמעולם לא נטש באמת את דיעותיו הנאציות, ולהציגו כמי שתומך במחנה השמאל בישראל, הוא האחרון שצריך להתפלא שהוא נשאר לבד עם גינתר גראס, ועם ישראל בהמוניו דוקא לא בא. למראה הכתבה הזו שעמדה ערב הבחירות לפחות לזמן מה בראש אתר החדשות של "הארץ", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ואולי גם בגלל זה אני מתקשה להשתתף בצערם של גינתר גראס וחבריו בעיתון "הארץ" על כך שתוצאות הבחירות לא שימחו אותם. אם השמאל רוצה לזכות בבחירות, שייפרד מכמיהתו לברלין ויתחיל לעלות לירושלים. אני ללא ספק אשה סנטימנטלית, מעולם לא הכחשתי זאת, ונדמה לי שהשמאל יזכה בבחירות רק כשהוא יצליח להתלהב מהעיר שאליה כמה עם ישראל אלפיים שנה, ושמתגוררים בה כמעט מיליון אנשים שהם אכן שקופים למרבית אנשי השמאל, לפחות כפי שהוא מתלהב מבירת הרייך השלישי. אולי צריך להוסיף כאן שמי שרוצה שמדינת ישראל תלך בדרך שהוא מאמין בה, איננו יכול לשבת על המזוודות ולאיים לברוח בכל פעם שהוא נכשל בבחירות. ישראל היא מדינה עבור מי שאין לו מקום אחר, ורק מי שאין להם מקום אחר יקבעו את פני דיוקנה.

אם נפרדים מחלומות השוא והתקוות המנופצות ובוחנים את תוצאות הבחירות בפיכחון, רואים שהליכוד גדל על חשבון הבית היהודי, על חשבון ישראל ביתנו, וגם על חשבון יחד שלא עברה לשמחתי את אחוז החסימה, וזאת דוקא התפתחות חיובית, גם אם היא כואבת למי שרצה להיפטר מנתניהו. עדיף שציבור הבוחרים יתכנס למפלגות גדולות יותר שחשות יותר אחריות לאומית ופחות נוטות לקיצוניות. אני מרשה לעצמי להביע גם את תקוותי שזהבה גלאון לא תפרוש מהחיים הפוליטיים, אלא תוביל את מר"ץ לאיחוד, לפחות איחוד טכני, עם המחנה הציוני, ושבבחירות הבאות כל המחנה שמאמין שיש עם מי לדבר וחייבים לדבר ולהגיע להסכם עם הפלשתינים ילך בגוש אחד. מהפסדים אפשר ללמוד ואפילו להיבנות – זיכרו שנתניהו זכה פעם רק בשנים-עשר מנדטים ופרש מהפוליטיקה, שלא לדבר על בגין שהיה שלושים שנה באופוזיציה לפני שעלה לשלטון. הפסד בבחירות איננו אסון, ובמקום לקלל את הבוחרים שלא הצביעו כפי שרצינו, עדיף לנסות להבין אותם ולחשוב איפה אפשר לתקן ומה כדאי לשנות.