גזענות ושנאת נשים

 

גזענות איננה אוהבת לדרוך במקום. היא גולשת הלאה והלאה, והולכת ומקצינה. כשצרפת אסרה על נשים לעטות רעלה, התנהל ויכוח גדול על עצם ההתערבות בחופש הפרט ועל מה שראוי ולא ראוי שמדינה תתערב בו. הנימוק העיקרי לאיסור היה שהרעלה מסתירה את פניה וזהותה של האשה העוטה אותה, וראוי שאנשים, ובפרט כאלה שממלאים תפקידים ציבוריים, למשל מורות, יחשפו את פניהם ויאפשרו לזהות אותם. הרעלה אכן נאסרה, אבל מהר מאד זה לא הספיק. גם החיג'אב הפריע, למרות שהנימוק לאיסור הרעלה איננו קיים במקרה של החיג'אב – הוא מסתיר את השיער והצוואר, אבל משאיר את הפנים גלויות ואין שום קושי להבחין בזהותה של אשה שעוטה חיג'אב. גם החיג'אב נאסר במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים. אבל גם איסור החיג'אב לא הספיק. אסרו גם את הבורקיני, בגד הים המלא. הבורקיני כל כך הפריע לרשויות בצרפת, ששוטרים הפשיטו בכוח בשפת הים נשים שלבשו בורקיני. אבל גם זה לא הספיק. עכשיו אסרו גם ללבוש עבאיה. מה מפריע בעבאיה? הנשיא מקרון קישר בין העבאיה לרצח מורה צרפתי שהציג בכיתה קריקטורות של מוחמד. איך קשורה העבאיה לרצח? לא קשורה. אבל גם כשאיתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ' רוצים להתעלל בערבים, הם מקשרים לטרור דברים שאין להם שום קשר לטרור, כמו אפיית פיתות בבתי הסוהר שגם עליהן אסר בן-גביר. שלוש טענות מעלה ממשלת צרפת להצדקת ההתעללות בנשים מוסלמיות: הביגוד המוסלמי מעודד כביכול הקצנה וטרור, הביגוד המוסלמי הוא דתי ואיננו מתאים לצרפת שהיא מדינה חילונית, והביגוד המוסלמי מדכא את האשה וצרפת היא בעד שוויון לנשים. כמובן אין שום קשר בין לבוש מוסלמי לטרור, אלא במוחם הקודח של הגזענים הצרפתים, והחילוניות הצרפתית פירושה שהכנסיה הקתולית – רוב האוכלוסיה בצרפת היא קתולית, לאו דוקא דתית – החילוניות בצרפת מתייחסת להעדר מעורבות של הכנסייה בחיי המדינה, לא למקומה של הדת ברשות הפרט שלא ראוי שהמדינה תתערב בו. האמת היא שצרפת היא מדינה קתולית. היא כל כך קתולית שאיננה מודעת לקתוליות שלה, שעומדת בשורש היחס האכזרי ללבוש מוסלמי  שאיננו מייצג טרור ואיננו מעודד טרור, אלא מבטא, דווקא בחברה הצרפתית הקתולית והגזענית, את רצונם של המוסלמים לשמור על זהותם הדתית, שזו זכותם, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיני הצרפתים. והאבסורדית מכולם היא הטענה שהלבוש המוסלמי מדכא את האשה והמדינה הצרפתית דורשת שוויון לנשים. כדאי לציין שמעולם לא כיהנה בצרפת נשיאה אשה ובכלל הפוליטיקה הצרפתית איננה ידידותית לנשים, שלא לדבר על כך ששוויון דורש כבוד לאשה ולבחירותיה, והפשטת אשה בכוח איננה מראה לא על שוויון ולא על כבוד לנשים, שצרפת מונעת מהן להתלבש על פי דתן ומתנכלת להן, ובכך איננה שונה בהרבה מאיראן שמכריחה את הנשים להתכסות. בשני המקרים אין כבוד לרצון החופשי של האשה והיא מדוכאת בכח החוק, שחודר לרשות הפרט באופן שאסור למדינות דמוקרטיות לחדור אליו. אין זה עניינה של המדינה כיצד נשים מתלבשות, כיצד ילדות מתלבשות לבית הספר. אם רוצים תלבושת אחידה אפשר להנהיג כזו, אבל כל עוד רשאיות התלמידות להתלבש כרצונן, שילוח הביתה של תלמידות בלבוש מוסלמי הוא התעללות גזענית ולא שום דבר אחר, ומפחידה במיוחד ההרחבה המתמדת של האיסורים על לבוש מוסלמי, שככל שהיא מקצינה כך פוחת הויכוח אודותיה, כי כשמדינה מתחילה להתערב בחיי הפרט היא איננה נוטה לחדול מכך ורף ההתערבות הולך ועולה, וככל שהוא מקצין הוא הופך מקובל ורגיל יותר, עד שכל ביקורת שוככת. כשהבסיס להתערבות הוא גזענות שמנסה להתחפש לקידמה, היא איננה חדלה לחפש לה טרף חדש. גם איתמר בן-גביר איננו שבע מלהתנכל לאסירים, וכעת הורה לצמצם את ביקורי המשפחות מפעם בחודש לפעם בחודשיים. כדאי לציין שעד 2014 הותר ביקור משפחה פעם בשבועיים. אולי פעם הותר אפילו ביקור פעם בשבוע, אבל מכיון שחייבים כל הזמן להקשות ולהחמיר, ובפרט כשהסיבה היא גזענות, כי בן-גביר מעוניין להתנכל לאסירים הערבים, אז בכל פעם מצמצמים את אפשרויות הביקור בחצי, למרות שביקורים של בני משפחה הם דווקא גורם מרגיע ולא גורם מתסיס, אבל כשבשורש כל ההחלטות מצויה הגזענות, אין מקום להגיון, רק להחמרה שרירותית מתמדת שאין לה לא סיבה ולא מטרה מלבד להתנכל.

יש ישראלים שאפילו מתלהבים מההתנהלות הצרפתית שדורסת נשים מוסלמיות ואפילו ילדות מוסלמיות. אני שמחה שלפחות בישראל, לא מפשיטים נשים בשם חירות האשה כפי שעושים הצרפתים. יפה בפריס, אבל אינני חושבת שאסע לשם. אינני מעוניינת לבקר במדינה שבה מפשיטים נשים בכוח, כפי שנהגו בצרפת עד המאה התשע עשרה להפשיט נשים "סוררות" בכיכר העיר ולהלקות אותן. אין דבר מאוס יותר משנאת נשים אכזרית שמתחזה לפמיניזם, ובכך צרפת כמובן איננה יחידה. חברת מפלגתו של איתמר בן-גביר במעלה אדומים, שירן מירזאי, מעודדת התנכלות לנשים פלשתיניות שמגיעות למעלה אדומים, ובפרט כאלה שלבושן מוסלמי מסורתי, שכך קל לזהותן. השבוע למדנו גם על חיילות שמפשיטות נשים פלשתיניות כדי להתנכל להן ולהשפילן. אבל החיים הם נדנדה. נשים שפוגעות בנשים אחרות מעודדות פגיעה בנשים בכלל, ויום אחד הן עלולות להיות בצד הנפגע, ואיש לא יעמוד לצדן.  

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות

 

זה ספר יפה, וזה ספר מביך לקרוא כיהודיה, כי הוא מתבונן ביהודים מנקודת מבטה של צעירה מוסלמית שגדלה בכפר קטן בגליל, בסביבה דתית ושמרנית, ומבטה על היהודים הוא מבט חיצוני ונאיבי ומתוך תחושת נחיתות וזרות כה עזות, עד שהן מטשטשות את המבט, שנוטה להכליל ולבדל בין החברות, עד כדי כך שלעתים הוא מתקשה לראות את הפרטים כפרטים ואת השוני בין פרט לפרט, כשם שהוא מתקשה לראות את הדימיון והשוני בין פרטים בשתי החברות. כבר שמו העברי של הספר מתאר את היהודים כ"לובשי גופיות" לעומת המוסלמים שלדעת הגיבורה דוניא אינם לובשים גופיות אלא חולצות בלבד. זו דעה שהיא מגבשת לה כבר כילדה מצפייה בטלויזיה הישראלית, וזו דעה מביכה בפשטנותה: הרי ישנם מגזרים לא קטנים בחברה היהודית שאינם לובשים גופיות אלא חולצות ארוכות שרוול בלבד, ולפחות בערים הגדולות אפשר לפגוש גם צעירות מוסלמיות שלובשות גופיה. בכלל מוזר שכאשר דוניא לומדת רפואה באוניברסיטה העברית ומסתובבת בירושלים, היא איננה מתעמתת עם מוסלמים ירושלמים, שחיים בסביבה הרבה יותר פתוחה ומגוונת מזו שהכירה בכפר, אבל אולי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא נמשכת דוקא לחברתם של יהודים, והיא נמשכת אליה לא מתוך הדימיון בין שתי החברות, ששתיהן משפחתיות ושמרניות באופיין, אלא דוקא מתוך סקרנות כלפי מה שנתפס בעיניה כזר ומוזר. כך ממקד שמו העברי של הספר את המבט ביחסי יהודים וערבים, בעוד ששמו האנגלי The Nature of Dunya מתמקד דוקא באישיותה של הגיבורה, ואולי השם העברי הוא בחירת העורכים.

והעמדה הזו מביכה דוקא מפני שהיא מחמיאה לחברה היהודית, שנתפסת אצל דוניא, על סמך יהודים ספורים שעמם היא קושרת קשרי ידידות, כפתוחה ומתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא באמת. הפתיחות הזו מושכת ומרתיעה אותה כאחת כאשר היא מתמודדת תחילה עם שאלות כמו האם לצאת לבלות עם חברים יהודים, שגם שותים אלכוהול שהיא כמובן איננה שותה, והאם סירובה לצאת איתם יגרום להם להתרחק ממנה. היא רוצה להיות שייכת וגם לשמור על זהותה ואפילו להתגאות בשונותה.

אבל יחסיה של דוניא עם החברה היהודית משתנים באחת כאשר היא נאנסת באכזריות ומאבדת את הכרתה לאחר משמרת בבית הקפה שבו עבדה, מצב שמתברר לה לאשורו אט אט בתקופה שהיא מחלימה בבית החולים. כעת הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהאונס יוודע להוריה, שהיא חרדה שיאשימו אותה בפשע שהיא נפלה קורבן לו, מאחר שדעתם לא היתה נוחה מעבודתה בבית-הקפה בקניון ובכלל מרצונה להרוויח את לחמה בעצמה ולהיות עצמאית יותר, או שיוודע לאנשי הכפר בכלל, והיא תיחשב למצורעת ואיש לא ירצה לשאתה לאשה. במצב זה היא מוצאת נחמה גדולה ביהודים שהיא פוגשת בעקבות מצבה: העובדת הסוציאלית ובתה שהיא בערך בת גילה, וחוזר בתשובה שהיא מתיידדת איתו במקום עבודתה. כולם רואים בה קורבן ראוי לחמלה של פשע אכזרי, ואינם מאשימים אותה בדבר, וכך היא מוצאת את עצמה נינוחה יותר בחברת מכריה היהודים החדשים, שנתפסים בעיניה כמאפיינים את החברה היהודית, ואילו ליחסיה הנינוחים והביתיים עם משפחתה ובני כפרה חודרת חרדה גדולה שמרחיקה אותה מהם.

וכל זה היה בשבילי מביך מאד לקריאה כי כשאני נאנסתי בהיותי צעירה מאד, כשאף אני רק יצאתי מבית הורי, פחדתי בדיוק כמו דוניא יותר מכל שהורי – היהודים – יגלו שנאנסתי, וכמובן יאשימו אותי באשמה כזו או אחרת שתמיד העלו נגדי. הרי גם כשרופא השיניים הזקן חיבק אותי נגד רצוני בהיותי נערה, בעודו מחייך חיוך נכלולי ושואל: זה נעים? זה נעים? ואני עונה לו "לא" דוקא בתקיפות, אבל הוא ממשיך לחבק אותי כאילו לא יניח לי לעולם, וצוחק צחוק מתגלגל שנשמע לי שטני, ולבסוף אני מצליחה לומר להורי שאני רוצה רופא שיניים אחר, ומאוחר יותר מספרת מדוע, והם מחמיצים פנים ונוזפים בי שלא סיפרתי מוקדם יותר, ואינם מציעים שום מלת נחמה ושום תמיכה. על האונס לא סיפרתי. כתבתי עליו שנים רבות אחר כך כשאבי כבר לא היה בחיים. אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה עניין דורי. הרי הורי כבר אינם בחיים, ולו חיו היום היו בני למעלה מתשעים שנה, ואני כבר אשה זקנה, והחברה היהודית השתנתה. אולי היום צעירות שנאנסות זוכות ליותר אהדה ותמיכה מהוריהן, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וגם התמיכה המקצועית שמוצעת היום לנפגעות אונס הרבה יותר מתקדמת ומכילה, ועדיין אינני מאמינה שהשינוי כה גדול, ואני משוכנעת שגם היום נשים ובוודאי צעירות רבות שנפגעות מפחדות פחד מוות שהוריהן יגלו ויאשימו דווקא אותן, שמעמדן החברתי ייפגע, שסיכויי הנישואים שלהן יפחתו דרמטית. הרי אנשים אינם משתנים כה מהר, ודעות קדומות מפעפעות גם אצל מי שמתיימרים להיות פטורים מהן, ולוואי והחברה היהודית היתה אכן כה מתקדמת כפי שהיא מתיימרת לראות את עצמה, בהתנשאותה על החברה הערבית החיה לצדה, כשחומה בלתי נראית אך מוחשית להפליא מפרידה בין שתי החברות האחיות.

ולמרות המבוכה הזו שחשתי אהבתי את הספר, שמתאר ברגישות יחסי אנוש שהם בסופו של דבר תמיד יחסים בין אדם יחיד לאדם יחיד, בין אם זהותם הלאומית והדתית זהה או שונה.

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.         

יהודים תברחו מצרפת

אמנם עוד יש תקוה קלושה שראש הממשלה הסוציאליסטי מנואל ואלס, האוהד ליהודים, ירוץ לבחירות לנשיאות צרפת וייבחר, יש אפילו סיכוי קלוש שהנשיא המכהן פרנסואה הולנד ירוץ לנשיאות וייבחר – גם במירוץ הקודם בחירתו לנשיאות התקבלה בהפתעה, והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שיהודים מילאו בה בעבר תפקיד משמעותי, עדיין נזהרת שלא לתת דרור לאנטישמיות, אבל הפרשנים מעניקים את רוב הסיכויים למועמדים מימין, פרנסואה פיון ומארין לה-פן, ושני המועמדים האלה הם בשורה קשה ליהודי צרפת. מארין לה-פן ניסתה אמנם בשנים האחרונות להתרחק מאביה ז'אן מארי לה-פן, מעריצו של גנרל פטן ומי שלא חסך בהתבטאויות שנועדו לטהר את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ואת השמדתם של יהודי צרפת, לדבריו "פרט קטן בהיסטוריה". אבל האנטישמיות והאהדה לנאצים טבועה בשורשיה האידיאלוגיים של החזית הלאומית הצרפתית, מפלגתה של מארין לה-פן, והיא חזרה לא פעם על דבריה שהיהודים צריכים לוותר על סממנים דתיים למען האחידות הצרפתית, למעשה למען החזות הנוצרית של המרחב הציבורי הצרפתי: ללא כיסויי ראש מוסלמיים או יהודים. כיסויי ראש קתוליים, של נזירים ונזירות או אנשי כמורה קתוליים, הם כמובן מובנים מאליהם, ומבחינת הצרפתים הם שקופים. אבל כיפות מפריעות להם. כבר לפני שנים הם אסרו על חבישת כיפה בבתי הספר הממלכתיים, ומארין לה-פן מתכוונת להרחיב את האיסור למרחבים ציבוריים נוספים.

אבל לאחר בחירתו לראשות המפלגה השמרנית של פרנסואה פיון, שלדעת הפרשנים יתחרה במארין לה-פן על הנשיאות, נשקף לחיי היהודים בצרפת איום גם מצדה של המפלגה שבעבר כיהן מטעמה כנשיא ניקולה סרקוזי, בן לאב יהודי. פיון, קתולי מאמין, דאג להכריז שיילחם ב"אינטגריזם" המוסלמי, אחד מאותם מונחים שבאמצעותם מכתימים הצרפתים מגמות שמאפיינות אותם עצמם: אינטגריזם פירושו שמרנות בשם הדת והמסורת, מושג שהולם לחלוטין את אמונותיו של פיון עצמו, קתולי שמרן שמתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואלים, אבל מתפרש כשמרנות וכהתנגדות לקידמה רק כאשר הוא מיוחס לבני אמונות אחרות. וכדי להצדיק את התקפתו על האיסלם טען פיון שצריך להילחם באינטגריזם המוסלמי כמו שצרפת נלחמה בעבר באינטגריזם הקתולי, וכפי שנלחמו ברצונם של יהודים לחיות בקהילה שאיננה מכבדת את כל הכללים של הרפובליקה הצרפתית.

אפשר לפרש את דבריו של פיון לקולא, כפי שעשה למשל דב אלפון (הארץ 25.11.16), שפירש את דברי פיון כמתייחסים להכפפת הכנסיה הקתולית למדינה הצרפתית בזמן המהפכה (שזוהי משמעות ה"חילוניות" הצרפתית ולא אתאיזם), ולכפייה שכפה המלך לואי פיליפ על היהודים בשנת 1844 לפזר את בתי הדין היהודיים בתמורה לקבלת אזרחות. למעשה מאז המהפכה הצרפתית זכו היהודים בהדרגה בזכויות אזרחיות בתמורה לויתורים שונים על סממנים לאומיים ודתיים של חייהם, על פי העיקרון שנקבע עוד בימי נפוליון הראשון "הכל ליהודים כיחידים, לא כלום כאומה". אבל קשה להתעלם מהטראומות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית, טבח ליל ברתולומי הקדוש בהוגנוטים באוגוסט 1572, רדיפת ההוגנוטים הנמשכת במאה ה-17 ולמעשה גירושם מצרפת, ורצח היהודים בשואה. ההיסטוריה הצרפתית מגואלת בדמם השפוך של בני אמונות אחרות שהמימסד הצרפתי הקתולי רדף ואף רצח בהמוניהם. היהודים נרדפו מאז ימי הביניים, כמה פעמים גורשו ורכושם הופקע, הענקת האזרחות ליהודים בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליון היו מלוות בדרישה מן היהודים להתנער מלאומיותם היהודית, דרישה שעלתה בקנה אחד עם הסירוב הנוצרי המסורתי להכיר בלאומיות היהודית, שהרי הכנסיה הקתולית היא לדעת מאמיניה "ישראל האמיתי", ואילו היהודים שסירבו להכיר באלוהותו של ישו הם זיוף, המכונים "היהדות הרבנית", שלתפיסת הנצרות היא סילוף של דת ישראל האמיתית שאמורה לתפיסת הנוצרים לזנוח את מצוות התורה ולצפות לגאולה בזכות האמונה באלהותו של ישו כהתגלמות האל בבשר. מעל הכל היהודים חיים עדיין את הטראומה של השואה, לפני שבעים שנה בלבד, זמן לא רב בחייהן של אומות, השואה שצרפתים רבים עדיין מצדיקים, גם אם תוך התחכמות מסוימת, ויהודים לא מעטים בצרפת ראו בדבריו של פיון מין התחכמות שכזו. איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת אכן שאל את פיון האם התכוון לתקופת וישי, ולכך שיהודים נאלצו לחיות במסתור או לשאת טלאי צהוב. הרב הראשי של צרפת התקשר לפיון והדגיש שהיהודים בצרפת מעולם לא בחרו להתבודד מן החברה הצרפתית, אלא נאלצו לחיות כך מאחר שחברה זו סירבה לקבלם. ההיסטוריונית וחברת הסנאט הצרפתי אסתר בנאבאסה הדגישה שהיהודים תמיד רצו להשתלב בצרפת, ורבים מהם אפילו התנערו מדרייפוס והאמינו שבגד ברפובליקה. גם היא הזכירה את תקופת השואה שבה נרצחו 73,000 מיהודי צרפת, כתקופה היחידה שבה נאלצו היהודים לסמוך רק על קהילתם. פיון התנצל בפני היהודים, אבל קשה לומר שההתנצלות הזו הרגיעה מישהו. היהודים חוששים שהדברים ילבו את היחס אליהם כאל זרים ומפירי חוק, דבר שחושף את הבעיה הבסיסית של הקיום היהודי בצרפת: תושבות ארוכה, אזרחות צרפתית ונאמנות מוחלטת מעולם לא היקנו ליהודים חסינות מלהיתפס כזרים ושונים שאינם באמת שייכים.

אני מסכימה עם מבקריו היהודים של פיון ואף רואה את הדברים ביתר חומרה, על רקע השימוש הפוגעני המתמיד שעושה צרפת בתושביה היהודים לצורך יחסיה הבעייתיים מאד עם תושביה המוסלמים. כבר חזרתי וכתבתי כאן על התפיסה המאד מקובלת בצרפת, ובפרט במימסד הצרפתי, שהסיבה לטרור המוסלמי כולו, ולא רק לטרור הפלשתיני, היא ישראל, ושהיהודים הם האשמים בכל הטרור המוסלמי בעולם. אנשי מימסד צרפתים הצדיקו חזור ושוב טרור מוסלמי נגד יהודי צרפת כ"יבוא מהמזרח התיכון". לצד דיכוי ביטויים לאומיים ודתיים של המיעוט המוסלמי בצרפת, כמו איסורים על לבוש דתי ותפילה בציבור ואיסור שיחה בשפה הערבית, למשל בין ילדים ערבים בבתי הספר הצרפתים, דוקא אלימות מוסלמית כלפי יהודים התקבלה בצרפת בסלחנות מופגנת כתגובה מוצדקת לפשעי מדינת ישראל, וגם לאחר הטבח באנשי השבועון הסאטירי שרלי הבדו שמיד לאחריו התרחש רצח במרכול יהודי, הקפידו הצרפתים להבחין בין רצח יהודים בידי מוסלמים שהתקבל בהבנה כטרור פוליטי מוצדק, לבין רצח צרפתים קתולים בידי מוסלמים, שרק הוא נתפס כפשע שנאה, והנשיא הולנד אף ניסה למנוע את השתתפותו של בנימין נתניהו בתהלוכת האבל, כדי לשמור על ההבחנה הזו, שבאמצעותה משמרת צרפת את האנטישמיות שלה וגם מצדיקה את השואה. גם לאחר פיגועי הטרור המאד קשים בצרפת בשנה האחרונה לא השתנתה הגישה הבסיסית הצרפתית, שקושרת בין טרור מוסלמי לאשמה יהודית.      

גם אנשי שרלי הבדו הצדיקו תמיד את הלעג למוסלמים בעיתונם בכך שהם לועגים גם לאפיפיור ולרבנים. קשה לקבל את סוג ההצדקה הזה לאחר השואה. הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה קטנה שכבר הצטמצמה בשנים האחרונות לכארבע-מאות אלף איש, והיא איננה מאיימת על אורחות החיים בצרפת בשום צורה, וזכאית לאחר מה שיהודי צרפת סבלו בשואה לכך שהצרפתים יניחו לקהילה לנפשה, ולא יסיתו נגדה כדי להצדיק את יחסם המחפיר למוסלמים. צרפת שיודעת היטב שיחסה למיעוט המוסלמי הגדול, כששה מיליון נפש בצרפת, הוא יחס מחפיר, שמכליל על כל הקהילה המוסלמית את אשמת הטרור המוסלמי הרדיקלי, מנסה להצדיק את התנהגותה על ידי כך שהיא זורקת למוסלמים את העצם של ההתנכלות גם ליהודים: גם על היהודים נאסור חבישת כיפה, גם על היהודים נדבר באופן מעליב ומאיים, וכך נרצה את זעמם של המוסלמים על התנכלות המימסד הצרפתי דוקא לביטוי הלאומי והדתי הערבי המוסלמי שאיננו גורם כל נזק, כמו דיבור בשפה הערבית, תפילת יחיד בגן ציבורי או לבוש דתי בשפת הים. כדי ליצור שיוויון מלאכתי בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית נוהגים הצרפתים לומר ש"אצלנו נמצאת הקהילה המסולמת הגדולה ביותר באירופה והקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". אבל הקהילה המוסלמית בצרפת מונה לפחות ששה מיליון נפשות, והקהילה היהודית המידלדלת כמה מאות אלפים. לא בדיוק קהילות שקולות זו לזו.

קשה להניח שבחירתו של פיון לנשיא תשפר את יחסו ליהודים, ולגבי מארין לה-פן אין שום ציפיה כזו. אפשר לקוות שיהודים לא ייפגעו בגופם מעוינותו של המימסד הצרפתי נגדם, שעלולה להגביר מאד את הלגיטימציה לפגוע בהם, אבל קשה מאד לקוות שהחמרת ההתנכלות הצרפתית למוסלמים, הצפויה תחת שלטונם של פרנסואה פיון או מארין לה-פן, לא תגרור גם התנכלות ליהודים, הצרת צעדיהם ופגיעה באורחות חייהם. גם אווירה שיוצר המימסד היא דבר חשוב ביכולתה של קהילה יהודית להתקיים, ובצרפת האווירה שיוצר המימסד איננה מבשרת טובות ליהודים. הלואי שיהודי צרפת יעלו לישראל, הלואי שממשלת ישראל תסייע להם יותר ותסיר את החסמים הבירוקראטים למציאת תעסוקה במקצועם בישראל, למשל של רופאים ואחיות יהודים שמערכת הבריאות בישראל משוועת לשכמותם. הלואי, אבל גם קנדה היא מקום טוב ליהודי צרפת, ודוברים בה את שפתם. צרפת שמעולם לא קיבלה אחריות אמיתית לרצח יהודיה בשואה, שדיפלומט שלה לא התבייש אפילו לכתוב במאמר לעיתונות הישראלית בשבחה של ארצו ש"צרפת זיכתה את דרייפוס והצילה בשואה שלושה רבעים מיהודיה". דבריו של פיון מוכיחים שהחוצפה הצרפתית כלפי היהודים וסילוף ההיסטוריה העקובה מדם של יחסה ליהודי צרפת נמשכים. צרפת איננה ראויה למגורי יהודים.     

  

צרפתים, מוסלמים ויהודים

הדבר המוזר בדיווחי התקשורת בישראל על מתקפת הטרור בפריז הוא, שגם אלה שמהללים את צרפת, וגם אלה שמותחים עליה ביקורת, ואפילו ברישעות, כאילו האנשים שנרצחו ונפצעו, שהם אנשים פשוטים ורבים מהם הם בכלל תיירים מארצות אחרות, אשמים באסון שנחת עליהם, כולם מניחים שצרפת מאד מכבדת את זכויות האדם של המוסלמים ואת זכויות האדם בכלל, וזה כל כך רחוק מהאמת. היחס למוסלמים בצרפת הוא נורא לא רק מצד אנשים פרטיים, שזה לצערנו מאפיין את היחס לזר ולשונה בכל מקום, אלא גם החוק הצרפתי נוהג במוסלמים באכזריות ובחוסר אנושיות. בנוסף לאיסור המוכר על נשים ונערות מוסלמיות לעטות כיסוי ראש בבתי הספר, שלצורך איזון כביכול נוסף לו האיסור המביש על יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים, אוסר החוק הצרפתי על מוסלמים להתפלל במקומות ציבוריים בעונש מאסר, ונשים שלובשות בורקה ברחוב צפויות להיעצר. החוקים הדרקוניים המבישים האלה מיוחדים לצרפת, והם לגמרי פוגעים בזכויות האדם, ולגמרי גזעניים. החוקים האלה נחקקו בשם החילוניות הצרפתית כביכול, שזו צביעות ממדרגה ראשונה, כי צרפת איננה מדינה חילונית אלא מדינה קתולית. כשהאפיפיור מת הורדו בה כל הדגלים למחצית התורן, ובבתי הספר הממלכתיים שלה נזירות וכמרים מלמדים לימודי דת, ואיש איננו אוסר על הנזירות לעטות כיסוי ראש, שאיננו שונה הרבה מן החיג'אב המוסלמי.

היחסים בין המדינה הצרפתית למיעוט המוסלמי הגדול שלה הם יחסים קשים ומרים, ולא רק בגלל המוסלמים, שאכן מביאים איתם תרבות שונה שלעתים היא אלימה, אבל יש הרבה מאד תוקפנות גם במאמץ הצרפתי למנוע מן המוסלמים בצרפת לבטא את דתם בלבושם, בתפילתם, באורח חייהם, וביטוי דתי חופשי הוא חלק מזכויות האדם, בדיוק כמו ביטוי של דיעה פוליטית. חוסר הסובלנות הצרפתי כלפי מוסלמים איננו שונה עקרונית מסירוב מוסלמי לשיעורי התעמלות לבנות בלבוש חשוף. המצב בצרפת איננו שיש תרבות אחת פתוחה וחופשית ומקבלת והשנייה מסתגרת ואלימה. בצרפת יש מאבק בין שתי תרבויות ששתיהן חסרות סובלנות ומסרבות לקבל את השונה.

ישנן מעט תרבויות בעולם שכל כך מתקשות לקבל את השונה כמו התרבות הצרפתית. הבריטים, למשל, מתייחסים באדישות להינדים או סיקים בלבוש מסורתי, למוסלמים או לאפריקנים המעדיפים לשמר את לבושם ומנהגיהם. אינני אומרת זאת מתוך מחשבה שזו הסיבה לטרור של אזרחים צרפתיים ממוצא מוסלמי, הסיבה לטרור המוסלמי היא בתרבות המוסלמית, אבל צריך להתבונן בפיכחון גם באטימותה של התרבות הצרפתית, שפוגעת דוקא במוסלמים המתונים, וגם ביהודים, שרוצים לחיות בשלוה בצרפת ולהשתלב בחברה, אבל לשמר במקביל את זהותם התרבותית והדתית. אין בצרפת הרבה סובלנות לכך. העדר הסובלנות לשונות דתית מקומם במיוחד לאור הסובלנות הצרפתית להתנכלויות של מוסלמים ליהודים. בהתנכלויות אלה הם מאשימים את ישראל. התרבות האנטישמית הצרפתית נוהגת להאשים את ישראל בכל אירוע של טרור מוסלמי, וזה עלול לקרות גם עכשיו. מי שחושב שפיגועי טרור מוסלמי בצרפת יגרמו לעלייה בהזדהות של הצרפתים עם ישראל, משלה את עצמו. האנטישמיות הקתולית של הצרפתים חזקה מדי, והיא מובילה אותם לראות ביהודים אשמים בשנאה כלפיהם ובטרור נגדם, בין אם מדובר ביהודים שחיים בצרפת ובין אם מדובר ביהודים שחיים בישראל. הפיגוע בהיפר-כשר לא עורר בצרפת את ההזדהות שעורר הטבח באנשי "שרלי הבדו", וגם כעת הצרפתים מסרבים לראות בו אירוע טרור זהה בשפלותו המוסרית לאירועי הטרור הנוכחיים. על ידי הצדקת רצח יהודים בידי ערבים כתגובה לדיכוי הפלשתינים, מצדיקים הצרפתים גם את רצח יהודי צרפת בשואה, שחלק נכבד מן העם הצרפתי נטל בו חלק, אבל מעדיף להתעלם לרוב מאחריותו לכך, ולהעמיד פנים שהגרמנים רצחו את יהודי צרפת לבדם.

יש משהו מאד לא נעים ואפילו מרושע בציפיה, המובעת תדיר בישראל, ש"יפול לצרפתים האסימון", שמאחוריה מסתתרת ציפיה מופרכת, שהצרפתים יסתלקו מאהדתם כביכול למוסלמים ויעבירו את אהדתם לישראל. אבל לצרפתים אין שום אהדה למוסלמים, כפי שאין להם שום אהדה ליהודים. צריך רק לקוות  שהם לא יאשימו בפיגועים את ישראל ומדיניותה, וצריך להתפלל שהטרור המוסלמי לא יגרום לעלייה בגילויי האנטישמיות, בגלל האשמת ישראל באחריות כביכול לטרור המוסלמי. יהודי שאיננו מצטער ומתאבל על פיגועי הטרור בצרפת, ולו בגלל דאגה לגורל היהודים, איננו חכם גדול.

שרלי הבדו והאמת כפי שמדמיינים

בכל פעם שראיתי קריקטורה של "שרלי הבדו" חשבתי שהיא מזכירה לי את "דר שטירמר". אפשר כמובן לייחס את תחושותי לעיסוק המרובה שלי בנאציזם, ובפרט לקריאתי את גיליונות "דר שטירמר" מתחילתם ועד סופם ובזה אחר זה. ללא ספק עיסוק שכזה משפיע קשות על הנפש ועל נקודת המבט. אבל תהא אשר תהא הסיבה לכך, זה מה שאני ראיתי בקריקטורות של "שרלי הבדו", וזה לא השתנה אחרי הרצח. אולי דוקא עכשיו, כששוב ושוב מפרסמים את הקריקטורות בכל מקום, וכולם מכריזים שהם שרלי, אני מרגישה בעיקר גועל, והרבה מאד כעס, שאולי אצליח להסביר, ואולי לא. כמובן שרגשות כאלה עלולים חלילה להיתפס כסלחנות כלפי הטבח שביצעו האחים קוואשי במערכת "שרלי הבדו", או אפילו כתמיכה או עידוד לרצח, ולכן חשבתי תחילה שאולי עדיף שלא לומר את הדברים האלה כעת, כשהמתים מוטלים לפנינו, ואצלנו נהוג שאחרי מות קדושים אמור, ובכל זאת, גם הרצח של רחבעם זאבי היה מזעזע, ובכל זאת לא הרגשתי שום צורך לומר אחריו ש"אני טרנספר", ושוב אני מניחה שיהיו כאלה שיזדעזעו מעצם ההשוואה, אבל הקריקטורות של "שרלי הבדו" היו בעיניי ביטוי לגזענות ולאנטישמיות של הצרפתים, וגם לצביעות ולהתחסדות שלהם. אומרים שהם לעגו לכולם, אבל הם לעגו קודם כל לדתות של אחרים, וזה שהיו במערכת גם יהודים ומוסלמים לא משנה, כי קהל הקוראים היה ברובו המכריע צרפתי קתולי, והקריקטורות של האפיפיורים, בשנים שבהן הכנסיה הקתולית זועזעה מפרשיות הפדופיליה והשחיתות, לא היו אף פעם פוגעניות ומגעילות כמו אלה שכוונו כלפי מוסלמים ויהודים – בדרך כלל ביחד, כדי לשמור על האיזון הקדוש כביכול שאיננו אלא ביטוי לאנטישמיות הצרפתית וללגיטימציה שמקפידים הצרפתים להעניק לאנטישמיות,  שהרי שום יהודי לא איים אף פעם ולא פגע אף פעם במערכת "שרלי הבדו" ואפילו לא זכור לי שאי פעם יהודים מתחו עליהם ביקורת. ליהודים בצרפת יש בעיות אחרות, אבל בצרפת כשרוצים להציק למוסלמים, תמיד מקפידים להציק ליהודים במקביל, כאילו זה מראה על אובייקטיביות, אבל זה לא מראה על שום אובייקטיביות, רק על זה שהצרפתים משתמשים בשנאת הערבים ליהודים כדי להכשיר את האנטישמיות שלהם עצמם, וזה אחד הדברים שגורמים לכעס שלי, ולא הדבר היחיד.

"שרלי הבדו" נחשב לעיתון שמאלני, ואפילו היו כאלה שדרשו שמארין לה-פן לא תגיע לעצרות התמיכה בעיתון, כי בכל מדינה השמאל מנסה לבדל את עצמו מהימין, גם אם הוא לא באמת שונה ממנו. הגזענות והאנטישמיות בצרפת הן לאורך ולרוחב כל הקשת הפוליטית, ואפילו השיח איננו שונה כפי שהיה אפשר לחשוב. האיסור על תלמידי ומורי בתי-הספר לחבוש כיסוי-ראש יהודי או מוסלמי, כיפה או חיג'אב, התקבל ברוב דיעות, של הימין והשמאל כאחד, וילדים יהודים ומוסלמים ממשפחות דתיות גורשו ממערכת החינוך הצרפתית לבתי ספר פרטיים דתיים, מה שמקל להפוך אותם מטרה לפיגועים, כמו בבית הספר היהודי בטולוז. ברפובליקה הצרפתית החילונית כביכול, אין מקום לסמלי דתות אחרות. העובדה שילדים יהודיים חובשי-כיפה אינם יכולים ללמוד כעת במערכת החינוך הצרפתית לא זיעזעה איש לא בימין הצרפתי ולא בשמאל. בדיוק כמו ב"שרלי הבדו", שם מגחכים קלות על האפיפיור כדי להצדיק קריקטורות איסלמופוביות ואנטישמיות, גם האסיפה הלאומית הצרפתית אסרה "לענוד צלבים גדולים" בבתי הספר, כדי להצדיק את איסורי כיסוי הראש. מי בכלל עונד צלבים גדולים מלבד בישופים וקרדינלים במיסה, ואם מותר צלב קטן על הצואר, מדוע אסור לילד יהודי לחבוש כיפה קטנה בבית הספר? או לילדה מוסלמית לאסוף את שערה במטפחת קטנה? מפני שצרפת היא גזענית ואנטישמית, וצבועה, מאד מאד צבועה. זמן לא רב אחרי הכרזת החילוניות הצרפתית שהתבטאה באיסור הכיפה והחיג'אב בבתי הספר, מת האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והנשיא באותה עת ז'אק שיראק, הורה להוריד את הדגלים בצרפת לחצי התורן. מדינה חילונית, לא? הרי בבתי הספר הם מרשים לענוד רק צלבים קטנים.

דיכוי ואפליית המוסלמים בצרפת לא הסתכמו בכך. נאסר על נשים ללבוש בורקה, ועל גברים מוסלמיים להתפלל ברשות הרבים.  למי זה מפריע שגבר מוסלמי פורש את שטיחו וכורע להתפלל בגן ציבורי? איזו מין מדינה עוצרת אנשים בגלל תפילת יחיד ברשות הרבים? בצרפת תמכו באיסור הגזעני הזה הימין וגם השמאל. עכשיו מדברים הרבה על חופש הביטוי, אבל גם ביטוי דתי הוא חלק מחופש הביטוי. לא בצרפת. לא אם אינך קתולי. במיוחד לא אם אתה יהודי או מוסלמי. חופש הביטוי בצרפת כולל את זכות הלעג ליהודים ומוסלמים, לא את זכותם שלהם לבטא את אמונותיהם ודתם בדרכים שאין בהן שום פגיעה בציבור. החקיקה הגזענית המדכאת דתות זרות – לכך צריך להוסיף את הניסיונות לאסור על שחיטה כשרה וברית-מילה והאיסורים על בניית מסגדים או צריחי מסגדים בגרמניה, אוסטריה ושוויץ, כל החקיקה והאיסורים הגזעניים באירופה, שהנמקותיהם לעתים גזעניות עוד יותר מהאיסור עצמו, לא גרמו לשום מדינה באירופה להפסיק לשבח את עצמה על ערכי חופש הביטוי שלה. אבל הערך היחיד שאירופה דוגלת בו ללא מעצורים הוא הזכות להעליב, להשפיל ולדכא מיעוטים לא אירופים ולא נוצריים.

כן, ישנם אימאמים מוסלמים שמטיפים לג'יהאד והם מסוכנים. ויש מציאות מעוררת חלחלה של אידיאולוגיה מוסלמית רצחנית וטרוריסטית שמתפשטת בכל רחבי העולם המוסלמי ומטילה על כולנו אימה, מהטאליבן דרך אל-קעידה ודאעש ועד בוקו חראם. אבל את הטרור המוסלמי הרצחני לא מונעים על ידי התעללות בציבור המוסלמי הרחב, לא על ידי כך שאוסרים על תלמידי בית-ספר לחבוש כיסוי ראש או לדבר ביניהם ערבית או להימנע מאכילת חזיר בבית-הספר. איסורים כאלה אינם מעודדים אינטגרציה, ששמה נישא בפי כל כעת כמכשיר נגד הטרור. גם זו צביעות ושקר. האלימות מגיעה דוקא מהדור השני והשלישי של המהגרים, אלה ששפתם היא צרפתית, אלה שכבר אינם מדברים היטב ערבית, אלה שחלקם, כמו שריף קוואשי, היו בכלל נערים חילוניים, לפני שהתפתו להשפעת מטיפים מוסלמים קיצוניים. בכלל לא בטוח שחינוך צרפתי שמוחק את הערבית והאיסלם יחסל את השפעת המטיפים. אולי דוקא ההיפך הוא הנכון, לפחות פרופיל הטרוריסטים מצביע בכיוון הזה: דוקא המיפגש עם הדת המוסלמית לראשונה בתיווכם של מטיפים, ולא בבית ההורים ובבית הספר, מוביל לקיצוניות יותר מחיים מילדות במשפחה מוסלמית שומרת מצוות. אצל רבים מהקיצוניים ההצטרפות לאיסלם היא מעין המרת דת, או לפחות חזרה בתשובה, ולא המשך לחינוך מילדות. לא פעם מומרים וחוזרים בתשובה נוטים להיות קיצוניים בהרבה מאלה שסופגים את הדת מילדות.

על זה אני חושבת כעת כשאני שומעת שוב ושוב ש"צריך להגיד את האמת על האיסלם", ומתכוונים לומר בכך שקו ישיר מוביל מעצם קיומה של קהילה מוסלמית במדינה לטרור. אני חושבת על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה שפעלה ללא הפרעה יותר מעשר שנים ורצחה לפחות עשרה אנשים, רובם מהגרים תורכים, והרשויות בגרמניה האשימו ברצח את קרובי המשפחה של הקורבנות, כי מי שרוצח לדידם זה מוסלמים, ולא גרמנים. גם כשהתגלתה האמת שום דבר מהותי לא השתנה, איש איננו מדבר ברצינות על הסכנה הנאצית באירופה, למרות שיש סצינה נאצית ערה והרבה קבוצות פעילות, ולמרות שהמחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה נהנתה משיתוף פעולה ותמיכה של קבוצה רחבה בהרבה משלושת חבריה הרוצחים, כולל פעילים במפלגת ה-NPD שהיא עדיין מפלגה חוקית בגרמניה. דיברו בבונדסטאג על כך שצריך לפקח טוב יותר על הקבוצות הנאציות אבל לא באמת השתנה משהו. שבעים מסגדים הוצתו השנה בגרמניה והרחובות רועדים מהפגנות פעילי פגידה שסיסמתם נגד איסלמיזציה של גרמניה, לא סכנה שנראית באופק. מסגדים וקהילות מוסלמיות מותקפים, לעתים באלימות רבה, גם בארצות אחרות באירופה, לאחרונה בתדירות גבוהה בשוודיה. שום התקפה על מסגד לא הביאה להזדהות שעוררה ההתקפה על שארלי הבדו. גם טבח עשרות צעירים בנורבגיה בידי פעיל נאצי, שבהחלט עורר זעזוע עמוק, לא הביא לשינוי מהותי בשיח, שיוצר משוואה בין איסלם וטרור, וגם לא עורר את פרץ ההזדהות שעורר הטבח במערכת שרלי הבדו. עם אנשי שרלי הבדו נוח להזדהות כי הדבר משרת אינטרסים פוליטיים רחבים. לו היה מדובר בגזענים ששורפים מסגד ופוגעים באנשים, מה שקורה במדינות אירופה בכל כמה ימים, לא היינו רואים תנועת הזדהות כזאת, עם מנהיגי שמאל וימין ומפלגות מקצה עד קצה הקשת הפוליטית האירופית. נכון שהדבר נובע קודם כל מכך שמחתרות נאציות וגזעניות באירופה פועלות בחשאי ועושות הכל להסוות את זהותן, ואילו הטרור האיסלמי עושה הכל לפרסם את עצמו, ואכן מקבל את הבמה לפירסום עצמי, כי הטרוריסטים המוסלמים שמחים להטיל על אירופה אימה, ואירופה שמחה לתייג את המוסלמים כסכנה לאלימות. את האלימות של קבוצות אירופיות נאציות וגזעניות אף לא אחד שש לפרסם, לא המדינות האירופיות שחוששות מהכתמת הדימוי המחמיא שהן מעניקות לעצמן, ולא המחתרות האלימות שמעוניינות לשמור על אלמוניות כדי להמשיך ככל האפשר בפעילותן. אבל מי שבאמת רוצה לומר את האמת אסור לו להעמיד פנים שטרור פוליטי מסוכן קיים רק באיסלם, ולתת לגיטימציה לכל מי ששואף להיפטר ממעט המגבלות שחסמו עד כה את פרץ הגזענות האירופית.

וישנם היהודים, אלה שכאשר הם מותקפים, והם מותקפים הרבה, נוח לצרפתים, או לאירופים אחרים, לומר שזו "תגובה על המתרחש במזרח התיכון", אם אינם אומרים בפה מלא שמדינת ישראל אשמה, ושבעצם היהודים אשמים בטרור המופנה כלפיהם. מנהיגי הקהילה היהודית התיחסו היום לכך שהכל אומרים "אני שרלי", אבל אינם אומרים "אני יהודי". זו איננה סיסמה שצרפתים ששים לאמץ. הצרפתים אוהבים להציג זאת כמשחק סכום אפס: יש עניין בין היהודים למוסלמים שלצרפתים אין נגיעה אליו, וכדי להיות הוגנים צריך לפגוע תמיד בשתי הקהילות במידה שוה. אבל לצרפתים יש חלק מהותי ביותר בטרור המוסלמי על אדמתם. כשראש ממשלת צרפת טען בזמנו שמתקפת ארצות-הברית על עיראק היא ביוזמת אריאל שרון, הוא התיר את דמם של היהודים בצרפת. בכל פעם שצרפתים אומרים שרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת הוא "בגלל המצב במזרח-התיכון", צופן שמשמעותו שישראל אשמה, או בעצם שהיהודים תמיד אשמים ברצח עצמם, הם מתירים את דמם של היהודים, ולהתרת הדם הזו יש חשיבות רבה לתחושתם של הטרוריסטים המוסלמים, שצרפת מעניקה לגיטימציה לטרור הרצחני שלהם, אם הוא רק מופנה נגד יהודים, והם מאד מקפידים שכל פעילות טרור תכלול גם רצח יהודים. גם היום לא אומרים בצרפת שהיהודים הותקפו רק משום שהם יהודים, ומפני שבאירופה תמיד היה לגיטימי לרצוח יהודים, והדבר הזה לא באמת השתנה. גם טרוריסטים מוסלמים שמוכנים לרצוח כל אדם רוצים לקבל לגיטימציה לרצחנותם, ואין דרך טובה יותר לקבל מאירופים לגיטימציה לרצחנות, מאשר לרצוח יהודים.