התעלמות מהפלשתינים לא תפתור את הבעיה

 

למרות טבח השביעי באוקטובר, או אחרים יאמרו שבגלל טבח השביעי באוקטובר, נפתלי בנט ויאיר לפיד מבטיחים לבוחרים לנהל את המדינה טוב יותר מהליכוד – וזהו. זו בעצם בדיוק אותה הבטחה שהם הבטיחו לבוחרים לפני שנבחרו להרכיב את ממשלת השינוי – לנהל את המדינה טוב יותר, להוריד את יוקר המחיה, לגייס חרדים. כל זה מאד חשוב, והם באמת ניהלו את המדינה בזמנו טוב יותר מהליכוד. בנט, למשל, טיפל בגל של מגפת הקורונה מבלי לסגור את המשק, ומבלי לפגוע נואשות בפרנסתם של אנשים, באמצעים מתונים למדי. הוא לא נזקק לגזירות הדרקוניות שגזר נתניהו כדי להפסיק את ההפגנות נגדו, וגם התחושה היתה הרבה יותר נעימה – היתה איזו שלווה, ללא המתקפה המתמדת של ממשלות נתניהו על אזרחי המדינה והאיום המתמיד לחסל את גלי צה"ל, התאגיד, שלטון החוק ומערכת המשפט ומה לא. בנט ולפיד אפילו חיסלו כמה מחבלים בעזה, בהצלחה. אבל לא חשבו שצריך לטפל בבעיה הפלשתינית, חשבו שניתן להשאיר אותה בצד עד לימים טובים יותר, וכך הם חושבים עדיין, גם אחרי השביעי באוקטובר, וזה קצת דומה לטענה המטומטמת של נתניהו, שהוא ברוב גאונותו הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, וההבטחות החוזרות שלו לשלום עם סעודיה, כאילו שליטי סעודיה יסכימו לחתום על הסכם שלום עם ישראל, או אפילו לעשות צעדי התקרבות אליה, ללא צעדים ישראלים להכרה במדינה פלשתינית, כאילו אפשר בכלל לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם עם המשך השליטה בפלשתינים, תוך כדי הפקרתם הגמורה לבריונות המתנחלים.

הבעיה הגדולה ביותר של ישראל, אפילו יותר מממשלת חיסול הדמוקרטיה של נתניהו, היא שליטתה במיליוני פלשתינים שאינם רוצים בשלטונה. כעת מתנהלת מערכת בחירות שכולם מבינים שהיא גורלית, כי המשך שלטון הליכוד עלול להביא לחיסולה הגמור של הדמוקרטיה בישראל, כולל מערכת המשפט והתקשורת החופשית, לאחר שנתניהו כבר הפך לשליט יחיד ורמס את עצמאות הכנסת, רמיסה שהגיעה לשיאה בדרישה מחברי הכנסת לצלם את עצמם מצביעים לעורך הדין הפרטי של נתניהו למשרת מבקר המדינה, למרות שהחוק דורש הצבעה חשאית ללא התערבות של הרשות המבצעת. הצלת המשטר הדמוקרטי בישראל היא ללא ספק צורך חיוני, אבל היא איננה מנותקת ואיננה בלתי תלויה בצורך להתמודד ברצינות עם אוכלוסיה של מיליוני פלשתינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, אוכלוסיה שמצבה כיום מזעזע, בין ההרס שזרעה ישראל ברצועת עזה, לבין פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון בברכת הממשלה. מי שחושב שהפלשתינים ישבו בשקט וימתינו לכך שישראל תפתור את בעיותיה הפנימיות, נוהג כמו ממשלת נתניהו, שפשוט התעלמה מקיומם של הפלשתינים, כאילו ההתעלמות מהם תביא להיעלמות הפלשתינים או להיעלמות הבעיה.

דווקא מחדל השביעי באוקטובר הוכיח שהבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל היא יחסיה עם הפלשתינים. למרבה הצער בעקבות הטבח סוברים עוד יותר ישראלים מקודם, שאפשר לדכא ולגרש את הפלשתינים ממקומות מושבם. זוהי פנטסיה. בתחומי ארץ ישראל המנדטורית מספר הפלשתינים בערך שווה בגודלו למספר היהודים החיים בישראל, ועם איננו יכול לדכא ולגרש עם אחר ששווה לו בגודלו, ועוד כשמדובר במדינה קטנה כמו ישראל שתלויה לגמרי בתמיכה אמריקנית וגם בתמיכה של מדינות אירופה.

בנט ולפיד אינם היחידים כמובן, שדוחים אפשרות של הכרה במדינה פלשתינית. גם מתמודדים אחרים בגוש האופוזיציה לנתניהו מתחמקים מן השאלה, והליכוד, שחרד מהתעצמות כוחו של גדי אזנקוט מאשים אותו שהוא יקים מדינה פלשתינית. האמת היא שנתניהו כבר הקים מדינה פלשתינית: הוא הקים ומימן את מדינת חמאס בעזה, שפלשה לישראל וטבחה בתושביה. כל זה קרה ללא קיומה של מדינה פלשתינית רשמית, והחמאס עצמו טען שמה שגרם לו לתכנן את השביעי באוקטובר הוא ההתגרויות של בן-גביר שמפרות את הסטטוס קוו בהר הבית, ועוד יותר מכך דברי נתניהו על שלום עם סעודיה שיעקוף את הבעיה הפלשתינית ויתעלם ממנה. התמיכה שזוכה לה החמאס בחוגים רבים נובעת בדיוק מסיבה זו: בהעדר מדינה פלשתינית וכל עוד מתקיימת השליטה הישראלית בפלשתינים, רבים בעולם רואים את ישראל כמדינה כובשת שמדכאת את האוכלוסיה הכבושה, וזו הסיבה שישראל כמעט הפכה למדינה מצורעת – שליטתה בפלשתינים והפקרתם לבריונות המתנחלים, ולא העובדה שישראל מנוהלת גרוע, ונמל התעופה איננו מתפקד.

בחיי היומיום הציבור הישראלי מאד סובל מהכאוס, העדר הניהול והעדר כל עניין מצד ממשלת ישראל הנוכחית במצב האזרחים וברווחתם. אבל שיפור חיי היומיום איננו אפשרי ללא שינוי ביחסי ישראל עם הפלשתינים. כפי שאזרחי ישראל זקוקים לתקווה, גם הפלשתינים זקוקים לתקווה, ורמיסת תקוותיהם לעצמאות ולחיים ללא התעמרות המתנחלים לא תהפוך אותם לחביבים יותר כלפי היהודים, אלא להיפך – היא תעודד שנאה ואלימות נוספת.

כדי לפתור בעיה כה קשה כמו יחסי ישראל והפלשתינים מנהיגים זקוקים לאומץ. להגיד שכעת צריך לטפל רק בניהול טוב יותר של המדינה, אחרי כל מה שעברנו, זה גם טיפשי וגם פחדני. מי שמבטיח להוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן מטפח אשליות שווא, ומי שאין לו אומץ להכיר במציאות שמחייבת את הפסקת השלטון הישראלי בפלשתינים, יוכל אולי לשפר את מצב האזרחים בישראל במידת מה, אך לא יוכל לפתור שום בעיה אמיתית. העובדה שבדיוק כמו מנהיגיהם, גם אזרחי ישראל, מעדיפים לטאטא את הבעיה הפלשתינית מתחת לשטיח, או להאמין שאפשר להתמודד איתה באמצעות הפעלת כוח בלבד, איננה מבשרת טובות, ועתידה לחזור ולחבוט בפרצופינו שוב ושוב.   

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

סקרים וטעויות

 

סקרי מנדטים מרתקים את הצופים בערוצי החדשות, ואחת לשבוע הם מציגים לצופים סקר כזה, שנערך על ידי סטטיסטיקאים מומחים ומיומנים, אבל מוגש לצופים על ידי כתבים ופרשנים פוליטיים, שאין להם מושג בסטטיסטיקה. את הסקרים הם אינם בוחנים מול סקרי עמיתיהם אלא מול סקרים קודמים שערכו באותו ערוץ בשבוע הקודם. כל תזוזה, ולו גם במנדט אחד, מפורשת ומנומקת כביטוי לשביעות רצון או לחוסר שביעות רצון של הבוחר ממעשי המפלגה או מנהיגיה. אבל עלייה או ירידה במנדט בודד איננה מייצגת שינוי בהשקפות הבוחרים, אלא טעויות דגימה, וכדי לפרש סקר, צריך להבין בסטטיסטיקה, ולא רק בפוליטיקה.  

וכך שומע הצופה בערוץ מסוים הסבר מלומד מדוע ירד יאיר גולן לשבעה מנדטים בלבד, ויום אחר כך הוא שומע בערוץ 12 שגולן עלה ל-11 מנדטים, ושוב שומע הסבר מלומד, אבל אם ההבדלים בין שני סקרים גדולים ומשמעותיים כל כך, הדבר היחיד שאפשר להבין מכך הוא שהסקרים אינם מהימנים.

מישהו היה צריך להזהיר את הציבור מייחוס חשיבות יתרה לתוצאות הסקרים, אבל לאיש כנראה אין עניין בכך: הצופים מרותקים לעמודות המנדטים ואינם מזפזפים, הסוקרים מתפרנסים היטב, והכתבים והפרשנים מרגישים חכמים ויודעי דבר. גרוע מכך: אנשים מחליטים לעתים למי להצביע ולמי לא להצביע על סמך הסקרים, ובפרט אותם מצביעים שנוטים ל"הצבעה אסטרטגית", מהלך שאפשר לתאר כ"הצבע למפלגה שאינך תומך בה והזק למפלגה שאתה תומך בה ולמחנה כולו". במיוחד מצטיינים ב"הצבעה אסטרטגית" מצביעי מר"ץ, שהצביעו פעם לציפי לבני – והקטינו את מר"ץ לשלושה מנדטים, שנותרו באופוזיציה, ובבחירות הקודמות הצביעו ליאיר לפיד, כדי שתהיה לו מפלגה גדולה, ואכן הוא נהיה ראש האופוזיציה, ומצביעי מר"ץ נשארו ללא ייצוג בכנסת, למרות שאילו הצביעו הצבעה לא אסטרטגית, היתה מר"ץ עוברת את אחוז החסימה, ומי יודע כמה אסונות היו נחסכים, מה שלא מפריע כעת למצביעי מר"ץ מסוימים לתכנן הצבעה אסטרטגית לנפתלי בנט, שאלהים ישמור מה יהיו תוצאותיה. זה לא יפריע למצביעים האסטרטגים להטיף מוסר למצביעי מפלגות אחרות, שמצביעים לתומם למפלגה שהם אוהבים ומאמינים בה, במקום להצביע "הצבעה אסטרטגית", שתגרום לעניינם את הנזק המירבי.

כעת, כשההצבעה האסטרטגית עברה לנפתלי בנט, יאיר לפיד, שנהנה ממצביעים כאלה בשפע בבחירות הקודמות, מרגיש נטוש ומקופח, ומאיים שאם לא יצביעו לו כל המחנה יפסיד לנתניהו. נראה כי לפיד עצמו מעדיף להישאר ראש האופוזיציה, מאשר להיות ראש מפלגה קטנה בגוש שיציל את מדינת ישראל מן הרודנות ההרסנית של נתניהו שמחריבה את הדמוקרטיה ואת המדינה. מכיוון שאינני מאמינה לסקרים, אינני יודעת אם נתניהו ינצח או יפסיד, אני יודעת רק שכל דקה שנתניהו בשלטון היא אסון למדינת ישראל, ושהמחשבה שהאסון הזה עלול להימשך הלאה מעבירה בי צמרמורת. יאיר לפיד חייב להבין שהמצביעים אינם חייבים לו דבר, ושאין לו שום זכות לבוא אליהם בדרישות. כראש אופוזיציה הוא אכזב מאד, ועדיין מאכזב. שוב ושוב הוא נגרר אחרי נתניהו, במקום להתנגד לו, שוב ושוב הוא מנסה לשאת חן בעיני הציבור, במקום להנהיג, במקום לומר לציבור שמלחמה באיראן נועדה לסייע לנתניהו בבחירות, יותר משיש לה סיכוי להחליף את המשטר האיראני, שלעונש מוות צריך להתנגד בכל הכוח, ובוודאי כאשר העונש הזה מיועד לערבים בלבד, ומטרתו היחידה היא להשביע את צמאון הדם הערבי של איתמר בן-גביר, והחשוב מכל – ששותפות בשלטון בין יהודים לערבים היא לא רק הכרח, אלא יעד מתבקש, ורק מאבק חסר-פשרות בגזענות של משטר נתניהו יוכל להביא שינוי. מי שמנסה לשאת חן יותר מאשר להילחם על צדק, איננו ראוי להנהיג.  

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

לפיתת החנק של נתניהו

 

רק ביום רביעי בערב דיברתי עם בתי שרון על גסות הרוח של חברת הכנסת מירב בן-ארי, שלמען הגילוי הנאות, אני מתעבת כבר זמן רב בשל תמיכתה הנלהבת במה שמכונה פונדקאות, סחר ברחמן של נשים לשם ייצור תינוקות למכירה למרבה במחיר, כאשר מרוב להיטות לקדם את הסחר הזה התנגדה אפילו למגבלת הגיל הצנועה שביקשו להטיל, 39 שנים. מירב בן-ארי חשבה שאין בעיה לנצל גם נשים בנות ארבעים ומעלה. כעת סירבה להביע צער על מותה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה. לפחות בצביעות אי אפשר להאשים אותה. היא טיפשה מכדי להיות לפחות מנומסת מן השפה ולחוץ.

אמרתי לשרון שאני משוכנעת שמי שלא ירה בשירין אבו-עאקלה עשה את זה בטעות, למרות שעל פי תגובתה של מירב בן-ארי אפשר לחשוב שמדינת ישראל חפצה במותה. אני משוכנעת שנהרגה בטעות וללא כל כוונת זדון מצד היורה, יהא אשר יהא. שרון אמרה שתמיד אנחנו מצליחים להסתבך, ואמרתי לה שאני מרגישה שכל המבצע האגרסיבי הזה בג'נין הוא בגלל החשש מבנימין נתניהו שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין אחרי שרקד על דמם של הנרצחים בפיגועים וכעת עושה זאת שוב לאותה מטרה, ואני מרגישה שלמרות שסולק מכס ראש הממשלה מעולם לא חדל ללפות את צוארנו ולחנוק אותנו, ועדיין הוא זה שמחולל את כל מה שקורה במדינה, וטבעת החנק שלו על צווארנו, שחנקה אותנו חמש-עשרה שנים, עודנה חונקת. וכעת אני מרגישה שטבעת החנק הולכת ומתהדקת. אני מרגישה פחד. לא רק פחד, אימה אפלה משובו של נתניהו, כאילו רק נמלטנו מהכלא וכבר ניתפס וניזרק מיד לצינוק.

וזה לא שעכשיו באמת טוב. גם כעת חונקת אותנו איילת שקד, שרת השחיתות והגזענות. איך הרגה את העלייה מרוסיה ואוקראינה במחי יד, כשהורתה לחברת אלעל שלא להעלות למטוסים פליטים מאוקראינה ללא אשרת עלייה, והודיעה שישראל היא מדינה ליהודים בלבד. מיד פנו הבנים לאבות יהודים ואמהות נוצריות והיהודים הנשואים לנוצריות לגרמניה, שם קלטו אותם כפליטים. אפילו רב מרבני חב"ד שמסייע לפליטים יהודים הודה שהוא ממליץ להם שלא לעלות לישראל, כי "אני אומר להם את האמת", והאמת היא שאיילת המנוולת הרחיקה מישראל הרבה משפחות יהודיות למחצה וזכאיות חוק השבות, ואיש איננו בא איתה חשבון על הנזק שגרמה ברשעותה ואכזריותה האינסופיות. ומאחר שמעולם לא די לה, היא מתנגדת כעת בכל כוחה לתיקון חוק הלאום, ובמיוחד לחקיקת הזכות לשוויון, וגם להצטרפות לאמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים, שמא תיאלץ להגן גם על נשים שאינן יהודיות. נמאסה עלי כבר חלוקת העבודה הזאת בין בנט לשקד. הוא משחק את הנחמד ושותק והיא שופכת על כולנו את בושם הפשיזם שלה ומערערת את יסודות קיומה של מדינת ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבה לשוויון וצדק לכל אזרחיה. לפעמים אי אפשר להימנע מהשאלה לשם מה הממשלה הזאת, ומה יתרונה, אבל אז נזכרים בנתניהו בראש ההפגנה שנישא בה ארון מתים ועליו השם רבין, ובאיתמר בן-גביר אוחז בסמל מכוניתו של רבין ומבטיח להגיע גם לרבין עצמו, נזכרים ומברכים על כל רגע שבו עדיין מחזיקה מעמד הממשלה הזאת, שאיננה טובה ובוודאי איננה מצוינת, היא רק גרועה פחות, חונקת פחות, מאיימת פחות.

ולא רק הימין המאוס. גם ניצן הורוביץ שהצבעתי עבורו. אינני כועסת שטעה כאשר שיריין ברשימה את רינאווי-זועבי. אינני כועסת על טעויות. אני כועסת על כוונת מכוון. מדוע איננו מפרסם את הדו"ח של פרופ' איתמר גרוטו על חטיפת ילדי תימן? למעשה חטיפת ילדי עולים חדשים, רבים מבני תימן אך לא רק, כדי להעבירם לאימוץ במשפחות אמידות. עד היום איננו יודעים מה בדיוק היה, והוריו של חיים חברי שאחותו הבכורה נחטפה כבר הלכו לעולמם מבלי שהתברר להם גורל בתם שכל חייהם חיפשו ומעולם לא מצאוה. כל יום של התמהמהות בגילוי האמת מוסיף חטא על פשע, וטובה אמת חלקית מהסתרה מלאה. באפלה, בלא אורה המחטא של השמש, תוססים הרקב והשחיתות.

הכל מאכזב כל כך, ובכל זאת אני מקוה לעוד יום ועוד יום של ממשלת האכזבה, כדי שלא תשוב ממשלת האימה של נתניהו. אני חשה כאילו היינו אסירים שהוצאו לטיול בחצר ומתענגים על כמה קרני שמש שחודרות מבעד לעננים, וחרדים שעוד מעט קט ישיבו אותנו אל תא אפל, מוקפים מכל עבר בדיוקנאותיו של נתניהו, כמו בסרטו של ז'ק פרוור "המלך והציפור", נופלים מן הפח אל הפחת ואין מציל.     

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

צעדים דרקוניים ללא הצדקה

 

כבר כמה חודשים שאני מחכה בדריכות לחג המולד, בתקוה שבתי ונכדי שחיים באנגליה יבואו לביקור בישראל. בפעם האחרונה שהיו פה היה נכדי בן שנתיים וחודשיים, ועכשיו הוא בן ארבע וחצי, ובמשך כל התקופה הזו אני רואה אותו רק בסקייפ. לפני זמן מה הוא שאל את בתי אם יש לי מכונית כדי שאוכל לבוא לבקר אותו, ובתי הסבירה לו שצריך לבוא באווירון. בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו באווירון הוא היה קטן מכדי לזכור את זה. עכשיו אני ובתי הבכורה והמחותנת שלי שחתני הוא בנה היחיד והיא עצמה חולה ורתוקה לבית – איננו יכולות לנסוע לאנגליה, וקיווינו והתפללנו שבתי וחתני ונכדי יוכלו להגיע לביקור ולפגוש את כל בני המשפחה, אבל בחג המולד זה כבר לא יקרה, כי ממשלת ישראל הכריזה על אנגליה כמדינה אדומה בגלל זן האומיקרון שמתפשט בה, שלדברי הרופאה הדרום-אפריקנית שזיהתה אותו לראשונה, הוא זן יותר מדבק אבל לא מסוכן במיוחד, והחולים שנדבקו בו לא נזקקו לחמצן או להנשמה, שזו לכאורה הסיבה שניתנה בעבר להגבלות ולסגרים, כדי שמערכת הבריאות הישראלית לא תקרוס כפי שקרה באיטליה. אבל המגפה בישראל וגם המצב של מערכת הבריאות בישראל אף פעם לא התקרבו למצב בשיא המגפה באיטליה, גם לא כשהמגפה היתה בשיאה ומדי יום נפטרו עשרות אנשים, שזה ללא ספק היה נורא ואיום, ועדיין לא בטוח שכל ההגבלות והסגרים היו מוצדקים, כי סביר מאד שהתו הסגול שאיפשר מסחר ופעילות תוך חבישת מסכות וכניסה מבוקרת לעסקים ללא הצטופפות היה מאפשר לצמצם את המגפה מבלי להרוס לאנשים את הפרנסה ומבלי לגרום לשלל מחלות שחלפו מתחת לרדאר, כמו השמנת יתר והתקפי לב ושבץ וטרומבוזה שנגרמו ממתח ולחץ ואכילת יתר ועישון מוגבר בגלל הסגרים והמצוקה הכלכלית וגזילת פרנסתם של רבים ובדידות וצער שגם הם גורמי חולי בפרט אצל בני נוער וקשישים, שרבים מהם עוד סובלים מנזקיה העקיפים של המגפה ובעיקר של מדיניות הטיפול במגפה. מאד הערכתי את טיפולם של נפתלי בנט וממשלתו בגל הרביעי ללא אמצעים קיצוניים וללא סגר, ואינני מבינה מדוע זן האומיקרון שאיננו קטלני במיוחד ואולי החיסונים פחות יעילים נגדו אבל עדיין יעילים, מדוע האומיקרון עורר כזו בהלה ותגובה כל כך מוגזמת של הממשלה, ולא מובן מי ועל סמך מה מחליטים על המדיניות הזאת, כי פרופסור איתמר גרוטו שלמיטב ידיעתי הוא המומחה הכי גדול בישראל למגפות, אמר שאין טעם לסגור את נתב"ג, כי הווריאנטים יגיעו לישראל בכל מקרה, וכבר מצאו בארץ חמישים נדבקים בזן האומיקרון ועוד חמישים חשודים שנדבקו כבר בזן הזה, והמספר האמיתי בוודאי גבוה יותר כי תמיד מאתרים רק חלק מהנדבקים, אז מי המליץ למנוע כמעט כליל כניסה לישראל מחו"ל, ובתנאים של אי וודאות והחלטה מדי יום מהיום למחר, שאין שום בסיס למדיניות הנוקשה הזאת, שחוץ מלהתעלל באנשים כמונו שלא ראו יותר משנתיים את בני המשפחה מקרבה ראשונה, לא ברור לי מה היא תשיג. הרי עשרות הנדבקים הראשונים בזן האומיקרון כבר נכנסו לארץ בשבועות האחרונים בלי לסבול משום הגבלות, וכבר הדביקו את מי שהדביקו, ומספר החולים הקשים בינתיים נמוך, ואחוז החיוביים בבדיקות נמוך, ולפי הסימנים הראשונים האומיקרון לא יגרום למחלה קשה יותר מזן הדלתא וזן האלפא שכבר צלחנו אותם ונשארנו בחיים, אז מדוע הבהלה והצעדים הדרקוניים? ואם הכוונה היא לעודד או לדחוף אנשים להתחסן, זה לא יקרה אם אנשים איבדו את האמון בכנותם  של צעדי הממשלה, אם הם מרגישים שמאחורי צעדי הממשלה יש מניעים שאינם ענייניים ואינם גלויים, ושמנחיתים עליהם גזירות שהם אינם יודעים את סיבותיהן ואינם מבינים.

עכשיו כבר אי אפשר שבתי ונכדי יבואו לארץ ואני בעצמי כבר אינני רוצה שיבואו, כי אני מפחדת שהממשלה תשלח אותם בכפייה לבידוד במלונית שזה כמו בית סוהר וגם התנאים יותר דומים לבית סוהר מאשר למלון, ואפילו אם יאפשרו להם להיות בבידוד בדירה שכורה, אני לא חושבת שמגיע להם העונש הזה להיות בבידוד ובמיוחד לנכד שלי שהוא ילד בן ארבע וחצי, ובאנגליה הוא יכול בחופשת חג המולד ללכת למגרש משחקים ולשחק עם חברים, ואם הוא יבוא לישראל הוא יצטרך להיות כלוא בבית שבוע או יותר אפילו אם כל הבדיקות שלו יהיו שליליות, ולמה מגיע לו העונש הזה. אני מאד עצובה לדחות את הפגישה בינינו לזמן בלתי ידוע, ואני מרגישה שאני לא יכולה להיות סבתא באמת ממרחק כזה, כי בסקייפ אפשר לראות ולדבר אבל אי אפשר לשחק ביחד ולאכול ביחד וללכת לטייל ביחד ולהיות ביחד באמת,  

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של שתי סבתות שמתמודדות עם געגועים ואכזבה ועוגמת נפש, אבל במקרה הזה לגמרי נכון שהאישי הוא הפוליטי. כי לא רק מונעים מאיתנו ומרבים כמונו מפגש משפחתי, אלא הרסו לגמרי את תקופת התיירות הכי חשובה בישראל, תיירות הצליינים של חג המולד, שרוצים לחגוג את הולדת ישו בישראל, בירושלים ונצרת ובית לחם, ובשביל הרבה ישראלים בענף התיירות זאת התקופה הכי חשובה בשנה שעכשיו התקלקלה להם כבר בפעם השנייה, ולא בטוח בכלל שיש לכך הצדקה. ורבים מהצליינים שביקרו בישראל שבים הנה שוב ושוב כדי לשחזר את החוויה, ואחרי שנתיים שישראל סגורה דוקא בחג המולד אולי הם לא ימהרו לחזור חזרה, וכך הנזק יימשך גם בשנים הבאות. הזלזול בתעשיית התיירות הוא בלתי נתפס, כי בכל מדינה מתוקנת ענף התיירות מקודם ומטופח ואצלנו מזלזלים בתיירות שמפרנסת משפחות רבות בלי שום הצדקה, ונוקטים צעדים קיצוניים ודרקוניים שבכלל לא בטוח שהם נחוצים ושהנזק שלהם עצום וודאי. כל ההערכה שהיתה לי לניהול המגפה בממשלה הזאת קרסה, מפני שאינני יכולה להבין את התגובה הקיצונית והרודנית הזאת שנשלפה מהשרוול שבוע אחרי חנוכה, בדיוק אחרי שמשפחתו של ראש הממשלה שבה מהאיים המלדיביים בלי שום הגבלה. וזה לא עניין פרטי שמשפחת ראש הממשלה שבה זה עתה מנופש באיים המלדיביים, וזה עוד פחות עניין פרטי כשמיד אחר כך סוגרים את השמיים לכל המדינה.

המלכוד הרפואי של בנט

 

נפתלי בנט כמובן צודק: הרופאים יכולים רק להמליץ לממשלה אלו צעדים לנקוט נגד הקורונה, והממשלה היא זו שצריכה להחליט אם מחיר הצעדים האלה איננו גבוה מדי עבור האזרחים שיפסידו בגללם את פרנסתם ובעקבות זאת גם בריאותם תיפגע, כי למרבה הצער אוספים נתונים על המתים מקורונה, ולא אוספים נתונים על מי שבריאותם נפגעה בגלל המגפה ובגלל האמצעים שננקטו כדי להילחם בה, כמו הסגרים, שבפרספקטיבה של שנה וחצי אני יכולה לומר אפילו מהיכרות אישית, שנזקי הבידוד והסגרים והקפאת הפעילות ההתנדבותית, התרבותית, הספורטיבית ועוד, במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, הם קשים ואפילו קטלניים, אולי לא פחות מהקורונה. הידרדרות קוגניטיבית עד כדי התפתחות דמנציה, סרטן שלא טופל בזמן והפך קטלני, דיכאון כבד ועוד ועוד. קרוב משפחה שלי, ניצול שואה קשיש, התאבד לא רק בגלל הקורונה, אבל גם בהשפעת הסגר הראשון הארוך, ומכר בשנות הארבעים לחייו לקה בטרומבוזה מחוסר פעילות ועודף אכילה ועישון. הוא טופל בבית החולים הדסה ואמרו לו שם שיש עלייה במספר המקרים בגלל הסגר. תמיד צריך להיזהר שהתרופה לא תהיה יותר קשה מהמחלה, וסגרים הם בהחלט תרופה קטלנית, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם ומאד ממושכים. הפגיעה הקשה כל כך, עד כדי חיסול, בעסקים קטנים, שממילא נכנסים אליהם אנשים בודדים ואין בהם צפיפות, היתה אכזרית ומיותרת לגמרי. אפשר היה להסתפק בהגבלת מספר הנכנסים לחנויות הקטנות ללקוח בודד או שני לקוחות בכל פעם, במקום לכפות סגירה, לגזול את פת לחמם של אנשים ולהרוס את מפעל חייהם שבנו במשך שנים רבות. כמובן לא הרופאים החליטו על כך אלא בנימין נתניהו, לבדו ותוך רמיסת הממשלה והכנסת, ומטעמים פוליטיים ואישיים לגמרי, כמו המאמץ לעצור את ההפגנות נגדו כביכול מטעמים רפואיים.

גם משום כך היה טעם לפגם בנאומו של בנט, כאשר תיאר את ראש המדינה לבדו כמי שצריך להחליט. הממשלה כולה צריכה להחליט ולא ראש המדינה לבדו, והכנסת צריכה לאשר כי היא הריבון והיא זו שמייצגת את העם, והרופאים צריכים לאסוף נתונים ולייעץ לממשלה כיצד לפעול. כל זה ברור. הבעיה מתחילה כאשר הממשלה מחליטה לא רק בעניינים כלכליים ומדיניים שזה תפקידה והיא אמורה להבין בזה, אלא כשהיא מחליטה בעניינים שהם לגמרי רפואיים, כמו מתן חיסונים לאוכלוסיה. והבעיה קשה עוד יותר, כאשר ממשלתו של בנט, עוד יותר מממשלות נתניהו, הפכה את החיסונים לכלי העיקרי למלחמה במגפה. אין בכוונתי לפסול מדיניות זו של הממשלה, ייתכן מאד שהיא צודקת ונכונה, אבל כאשר ממשלה מחליטה להסתמך במלחמתה במגפה בעיקר על חיסונים, היא בעצמה מעניקה לרופאים את כוח ההחלטה, כי אישור חיסונים, כל שכן חיסונים חדשים שרק הוכנסו למעגל הייצור בשנה האחרונה, הוא עניין לגמרי רפואי. אי אפשר להחליט לחסן את האוכלוסיה בלי להסתמך על הרופאים שלא רק שהחיסונים נמצאים בתחום מומחיותם, אלא שמדובר בנושא שלציבור הרחב אין בו שום ידיעה, בניגוד למשל כלכלה או למדיניות, שאדם יכול להבין בהם גם מבלי להיות איש מקצוע. בחיסונים רק הרופאים מבינים, ורק הם יכולים להחליט אם חיסון הוא בטוח ויעיל, אם אין לו תופעות לוואי קשות, ואם כדאי וצריך לתת אותו לציבור. רק הרופאים יכולים לקבוע מתי לתת חיסונים, באיזו כמות, כמה פעמים, באלו מרווחים ובאלו תנאים, למי כן ולמי לא.

ולכן ברגע שנפתלי בנט וממשלתו החליטו שהכלי העיקרי שלהם למלחמה במגפה אלה החיסונים, הם החליטו בעצם שהרופאים הם המחליטים ומסרו את עצמם בידי הרופאים. במקרה הטוב הם מסרו את עצמם בידי רופאים הגונים, ובמקרה הרע בידי רופאים שנמצאים בניגוד עניינים, כי הם קשורים בקשר גלוי או סמוי ליצרני התרופות, ובעניין הזה שני דברים מטרידים מאד את הציבור: האחד, האם הרופאים שמחליטים וממליצים שכדאי לתת חיסונים, וכדאי לתת חיסונים של חברה מסוימת, וכדאי לתת אותם פעמיים או שלוש פעמים, לגילאים כאלה או אחרים, לבעלי תסמונות כאלה או אחרות, הם רופאים הגונים ואמינים שחושבים רק על טובת הציבור ואין להם שום אינטרסים אחרים. והדבר השני שמטריד את הציבור הוא, אם הרופאים הם עצמאיים בהחלטותיהם הרפואיות, ובפרט במתן חיסונים או תרופות שברור שיש בהן אינטרס כלכלי ליצרנים, או שחלילה החלטותיהם הרפואיות מוטות עקב שיקולים כלכליים או פוליטיים או אחרים.

והנה בהתקפתו על הרופאים בכירי מערכת הבריאות ירה נפתלי בנט לעצמו ברגל פעמיים: ראשית הוא זלזל ברופאים שכל אסטרטגיית המאבק במגפה שלו מבוססת על המלצותיהם לחסן את כלל אזרחי ישראל הבוגרים בשלושה חיסונים, ללא אישור מנהל התרופות האמריקני לפרוטוקול חיסונים כזה וללא תקדים כזה בכל העולם, וגם בניגוד לתחנוני ארגון הבריאות העולמי לא לחסן חיסון שלישי בטרם ישיגו אזרחי המדינות העניות לפחות חיסון אחד, ושנית הוא עשה גרוע מכך: הוא טען שהיו בכירים במערכת הבריאות שהתנגדות לחיסון השלישי ואילו הוא תמך בו.

ועכשיו תמיהתי שלצערי לא שמעתי הד לה בתקשורת, שהתעניינה רק ביחסי נפתלי בנט עם בכירי מערכת הבריאות ולא במשמעות המאד מטרידה של דבריו. מה רצה בנט לומר? האם בכירי מערכת הבריאות, כולם או חלקם, התנגדו למתן חיסון שלישי לכלל הציבור, ובנט החליט על כך בניגוד לדעתם? האם החיסון השלישי הוא פרי החלטה שאיננה רפואית אלא פוליטית? מה ההכשרה של נפתלי בנט שהוא איש הייטק ולא רופא להחליט על מתן חיסון שלישי לכלל הציבור? ועל מה הסתמך בהחלטתו שאזרחי ישראל יקבלו חיסון שלישי או שיישלל מהם התו הירוק כאילו לא חוסנו בכלל, בניגוד להמלצת מנהל התרופות האמריקני שדי לכלל האוכלוסיה בשני חיסונים? על סמך מה ממליץ בנט לציבור להתחסן ונוזף בבלתי מתחסנים, אם לא על סמך המלצות הרופאים, שהם בכירי משרד הבריאות? ומדוע התקשורת איננה שואלת את השאלות האלה, שמציקות לרבים בציבור, ולא רק לבלתי מתחסנים? אני שלא התחסנתי בגלל דלקת מפרקים כרונית קשה ואלרגיות מרובות, מרגישה שמאד לא הוגן לשלול את התו הירוק מאנשים שקיבלו כבר שני חיסונים, שבעצם המדינה רימתה אותם שאם יקבלו שני חיסונים הם ייחשבו מחוסנים, והם סבלו את כל תופעות הלוואי כדי להיות מחוסנים, ועכשיו אומרים להם ששני חיסונים כמוהם כאי קבלת חיסונים בכלל, וזה כל כך מקומם, כי המדינה היא זו שהפרה את החוזה איתם, ושיקרה להם פעם ואולי שוב משקרת להם. כי איש איננו יודע באמת מה יקרה עם הקורונה ומה טיבם של החיסונים וכמה חיסונים יצטרכו לתת ואיזו השפעה תהיה להם על המתחסנים בטווח הארוך. עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת ולהבין. אפילו לא לראשי המדינה.  

 

מה הועילו חכמים בתקנתם?

 

כשאנשים חושבים שמשהו הוא בלתי נמנע, הם מתחילים לשכנע את עצמם שזה טוב. למשל ההצעה של לפיד לבנט להיות ראש ממשלה, אפילו אנשים מהשמאל כותבים על זה כאילו מדובר באיזה דבר נפלא שמסמל משהו, למרות שבסך הכל מדובר על איש ימין קיצוני שממליכים אותו על אנשים שרחוקים מדיעותיו בתקוה לסלק את נתניהו מראשות הממשלה, שלא בטוח שזה שוה את המאמץ. היום זה היה צורם במיוחד, כשכל היום דיברו על איילת שקד שרוצה להיות שוב שרת המשפטים, כדי שהיא והחבר הטוב שלה אפי נוה שמנסה לחזור לפעילות יוכלו למנות שופטים ושופטות שמתאימים להם, שזה מעורר חלחלה. איך אנשים יכולים לשכוח ששלטון נתניהו מאוס לא רק בגלל נתניהו, אלא גם בגלל שותפיו כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד וחברה אפי נוה שקראתי היום בדה-מארקר על אירוע שבו נכח וגם שרת איכות הסביבה גילה גמליאל, שגם היא חברה של אפי נוה, והרי את הפגיעה במערכת המשפט גרם לא רק נתניהו, ואפילו לא בטוח שדווקא נתניהו פגע יותר מאיילת שקד. יכול גם להיות שאיילת שקד פגעה יותר. ומדברים כל הזמן כמה קשה לנפתלי בנט ולחברים האחרים בסיעתו לחבור לשמאל, ובינתיים מירב מיכאלי וניצן הורוביץ מתחבאים ולא מייצגים את הבוחרים שלהם שרובם מוכים צמרמורת למחשבה על נפתלי בנט בראשות הממשלה ואיילת שקד במשרד המשפטים או בכל משרד שהוא. ואני לא מצליחה לשמוח מזה שכנראה נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, גם זה לא ממש בטוח, אבל גם להחליף את הליכוד בימינה לא ממש מושך מבחינתי, ואני לא חושבת שהבעיה עם נתניהו היא רק השחיתות והאופי המרושע והאנוכי שלו. אופי רע זו כמובן בעיה, אבל לא יותר מאידיאולוגיה גזענית מזעזעת כמו זו שמחזיקים בה כל אנשי ימינה, וגם בריונות היא אצלם סוג של אידיאולוגיה, ואלימות כלפי ערבים וגזל מערבים הם עבורם מטרות לשאוף אליהן. איך השמאל יכול לשתף פעולה עם אנשים כאלה, ובמה זה שונה מההצטרפות של שמולי ופרץ לממשלת נתניהו וגנץ. אני ממש לא מצליחה להבין למה אנשים כל כך שואפים לזה ומה הם חושבים שיקרה? האם אנחנו מתנקמים בנתניהו, או בעצמנו? ומה עם מוסר וכבוד עצמי שפעם היו חשובים לפחות למר"ץ, ועכשיו כלום, רק שאיפה כנראה לא ריאלית לכהן כשר החינוך, ומה? מה יקרה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט? יטיפו בבתי הספר סובלנות ללהט"בים? האם העובדה שהשמאל חלש מצדיקה כזו התקפלות וכזו התרפסות וכניעה? האם אין שום קווים אדומים? כל הזמן רק שומעים על מפלגת ימינה וחברי הכנסת שלה ומה שהם חושבים, ואף אחד לא מראיין את חברי הכנסת מהשמאל, כי הם ממלאים את פיהם מים, אז אף אחד לא טורח להתעניין במה שהם חושבים, אם הם בכלל חושבים, אם הם בכלל מביניפ שגם הבוחרים שלהם ידרשו דין וחשבון על מעשיהם, ועל מחדליהם ואפסות ידם. ואם יש תוצאה טובה לכל זה שכבר באמת לא אכפת לי מי ירכיב ממשלה, נתניהו או בנט, מה כבר ההבדל, ולמה רק ברשימה המשותפת שואלים את השאלה שכולם היו צריכים לשאול, לשם מה בכלל להחליף את נתניהו בבנט? מה הועילו חכמים בתקנתם?     

הטעויות של לפיד

 

אני אסירת תודה לסמי פרץ על מאמרו בסוף השבוע נגד הצעתו של יאיר לפיד לנפתלי בנט לכהן כראש ממשלה מטעם גוש מתנגדי נתניהו, כי יש תחושה שההצעה המופרכת הזו, שמייצגת שפל מוסרי וערכי, מקובלת על כל מתנגדי נתניהו, ואפילו משבחים את לפיד על בגרות, נדיבות ומנהיגות שמתבטאים כביכול בהצעה זו. בעיני ההצעה דוקא לבנט לעמוד בראש גוש השינוי, מלבד היותה התפרקות מכל ערך מוסרי שבשמו אנו מתנגדים לנתניהו: ההסתה שלו נגד השמאל והערבים, המתקפה על מערכת המשפט, השחיתות, ההתעלמות מהפלשתינים והקםיטליזם החזירי, שכולם מאפיינים את ימינה לא פחות ואף יותר מאשר את נתניהו, היא גם הצעה ילדותית, נקמנית, גזענית ומטופשת, ולא במקרה היא הובילה לכשלונו של לפיד לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

דוקא ניסיון החזרה של לפיד ל"ברית האחים" עם נפתלי בנט מראה שלפיד לא למד דבר ולא שכח דבר. עדיין הבחירה שלו היא בימין הלאומני תוך הפניית גב למפלגות השמאל ולמפלגות הערביות שהן מרכיב הכרחי בגוש מתנגדי נתניהו, ועדיין מה שמדריך אותו הוא רגש נקמנות כלפי נתניהו שהשפיל אותו וכלפי בני גנץ שכעסו של לפיד עליו מוצדק אך לא חכם, ולא שיקולים אידיאולוגיים או פרגמטיים.

אין בהצעה לבנט שום היגיון: היא נועדה לפתות את בנט לא להצטרף לתומכי נתניהו, ששם מקומו הטבעי ולשם ככל הנראה יצטרף בסופו של דבר, ולהגיש לו על מגש של כסף את תמיכת מתנגדי נתניהו ליומרתו המופרכת להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדטים, מתוך הנחה ששאר מרכיבי גוש השינוי הינם בכיסו של לפיד בכל מקרה, וזו הנחה שגויה. הבחירה בבנט מפרקת את גוש מתנגדי נתניהו במקום לבנות אותו.

בנט ושקד הם סדין אדום גם לאנשי השמאל וגם למפלגות הערביות. הבחירה בו לא רק הבריחה את הרשימה המשותפת מתמיכה בלפיד, אלא גרמה לה להקצין את אופיה הפלשתיני. גם כהתרסה נגד ניסיונו של מנסור עבאס לחבור לנתניהו, אבל גם כגט כריתות לציבור שמעדיף ברית עם נפתלי בנט על פני שילוב הרשימה המשותפת, שלפיד יכול היה לצרף לגוש תומכיו לו נהג אחרת.

ההצעה לבנט, למרות שאיש בגוש לא התנגד לה בגלוי, גם יצרה אי שוויוניות בלתי נתפסת. מדוע ששבעת המנדטים של בנט יזכו אותו במעמד שלפיד איננו מוכן להציע לא לליברמן ולא למירב מיכאלי, שגם להם שבעה מנדטים? וכיצד יכול גוש כזה, שממילא מפוצל מאד, להתנהל יחד תחת יומרה בלתי נתפסת של בנט לנהל מדיניות ימנית קיצונית שאיש בגוש מתנגדי נתניהו איננו מעוניין בה, למעט אולי סער וליברמן, שמספר המנדטים המשותף שלהם שלושה עשר בלבד? להעניק עדיפות כה ניצחת למי שלפחות שתי מפלגות אחרות בגוש נהנות מאותו מספר מנדטים כמוהו, פירושו להבטיח אי יכולת להתנהל כגוש.

הבחירה של לפיד בבנט היא גם נקמנית: המפלגה הבאה בגודלה בגוש מתנגדי נתניהו אחרי יש עתיד היא כחול לבן, שזכתה בשמונה מנדטים, יותר מכל המפלגות האחרות בגוש למעט יש עתיד. ההיגיון הפוליטי היה, אם כבר רוטציה, להציע אותה לבני גנץ. להצעה כזו יכלו להיות הרבה יתרונות: ראשית היא היתה מתקבלת כהצעה טבעית, גם מבחינת גודל המפלגה וגם מבחינת מקומה המרכזי בגוש בין השמאל לימין ולא בקצה הימני ימינה מנתניהו כמו מפלגת ימינה של בנט, והצעה שנראית מוצדקת וטבעית תמיד תצליח יותר, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, כאשר יתעוררו מתחים בלתי נמנעים בגוש. לו מחל לפיד על כעסו על גנץ ונקמנותו כלפיו ולו העניק לו מעמד מרכזי בגוש מתנגדי נתניהו, שהוא בוודאי ראוי לו מכל בחינה יותר מבנט, היה רק מרוויח מכך, כי גנץ שכבר זכה בעבר בתמיכת הרשימה המשותפת יכול היה לזכות בה שוב, וגנץ שיחסיו עם החרדים פחות מרים מאלה של לפיד, היה יכול אולי לצרף לגוש מתנגדי נתניהו את יהדות התורה שזועמת על תמיכת נתניהו בסמוטריץ' ובן-גביר שפגעה בה מאד, אם לא להחלפת נתניהו אזי לחקיקה משותפת בכנסת שתקדם את מתנגדי נתניהו.

בניגוד למה שחושבים המשבחים את לפיד, דוקא הצעתו לבנט והפניית גבו לערבים הזיקה ללפיד ולא הועילה לו. הוא צריך היה לגייס רק 53 ממליצים כדי לגבור על נתניהו בקבלת המנדט, והוא נכשל בכך, כי הצעתו לבנט הבריחה את הערבים, אפילו את אלה שרוצים לעשות עסקים עם נתניהו, דכדכה את אנשי השמאל שתמכו בו ופוררה את גוש מתנגדי נתניהו עוד יותר משהוא מפורר ממילא.

והדבר היחיד שימנע את מלכותו של בנט, וכנראה גם את החלפת נתניהו, הוא יוהרתו וחמדנותו האינסופיות של בנט, שדרישותיו כה חצופות וחסרות גבולות, שסופן להכשיל את ההצעה כולה, ואולי טוב שכך. אולי עדיפות עליה בחירות חמישיות.

 

  

לא לבנט

 

שבוע שלם לא יכולתי לכתוב כי הנכד הקטן שלי שיחק במחשב ושבר את המסך, והיום בתי שלחה לי מחשב חליפי ואני מנצלת אותו כדי לכתוב קודם כל את מה שהכי מציק לי השבוע, דוקא אחרי השמחה הגדולה שהרגשתי כשמר"ץ קיבלה ששה מנדטים ומפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים והשמאל התחזק ולא נמחק, למרות שהוא עדיין קטן והכוח שלו מוגבל, ובכל זאת בתור מי שהצביעה למר"ץ ואפילו הצליחה מבלי להתכוון לכך לגרום לעוד אנשים להצביע למר"ץ, אני רוצה לבקש מההנהגה של מר"ץ שלא יתנו יד להמליך עלינו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיש להם רק שבעה מנדטים ודרישות אינסופיות, והם שואפים לסיפוח השטחים הכבושים ולהחלשת מעמדו של בית המשפט העליון כדי שלא יוכל למנוע גזל קרקעות של פלשתינים ופגיעות קשות בזכויות האדם של אנשים שאינם יהודים. אני מבינה שחשוב לנסות להדיח את נתניהו, אבל אני לא רואה שום טעם להדיח את נתניהו בכדי להמליך את נפתלי בנט ואיילת שקד, שאמנם אינם מושחתים כמו נתניהו אבל היחס שלהם לפלשתינים ולאפריקאים נעדר אנושיות. אני מבינה שצריך לנסות לסכל הקמת ממשלה של נתניהוף ולצורך זה צריך לשתף פעולה עם אנשי מרכז ואנשי ימין, כי השמאל מאד קטן, אבל זה לא אומר שכדי לסכל ממשלה של נתניהו צריך להתפרק מכל ערכינו ולהמליך עלינו אנשים שהם אפילו יותר קיצוניים מנתניהו בדיעות הלאומניות שלהם, וזה גם מעשה מטופש, כי אם השמאל יציית לדרישות החצופות של גדעון סער, שדוקא לא ויתר על האגו המנופח שלו עם ששת המנדטים הצנועים שלו, בדיוק כפי שמר"ץ קיבלה, ורוצה להכתיב לשמאל להיות החמור של הימין הקיצוני כדי לסלק את יריבו נתניהו ולחזור ולבעוט בשמאל לצדי הדרך, השמאל ימצא את עצמו גם מנוצל וגם מרומה למטרות הכי מנוגדות לערכיו. צריך לתמוך ביאיר לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש השוחרים את החלפת נתניהו ולעמוד על כך שרק הוא יקבל את המנדט, ושאם בנט וסער רוצים להחליף את נתניהו שיתמכו בלפיד, ואם לא פתוחה להם הדרך להצטרף לנתניהו, שלגמרי צודק כשהוא רואה בהם חלק מגוש הימין, ובפרט יועז הנדל וצבי האוזר, שכבר הכשילו לפני שנה ממשלה של בני גנץ בתמיכת הערבים והם הכי אחראים לזה שנתניהו עדיין בשלטון. וגם על שותפות של המפלגות הערביות צריך להתעקש, כמובן אם הן תרצינה בכך, כי אם רע"ם רוצה דוקא להצטרף לנתניהו זו כמובן זכותה, אבל צריך להזמין אותה להצטרף לגוש מתנגדי נתניהו לפני שמתחננים לנפתלי בנט שהוציא מכרז לכל המרבה במחיר שזה דבר מגעיל, כי בניגוד למנסור עבאס שמבקש דברים לטובת הציבור שלו שזה תפקידם של חברי כנסת, נפתלי בנט מבקש לרומם את מעמדו ומעמד חבריו מעבר לכל מה שסביר והגיוני למפלגה עם ששה מנדטים. צריך להגיד לגדעון סער ונפתלי בנט שתמיכתם רצויה, אבל שלפני שהם מטיפים לאחרים לוותר על האגו, כדאי שהם עצמם יתאימו את הדרישות שלהם למספר המנדטים שלהם, ויבינו שהשמאל איננו עובד אצלם והם יכולים להצטרף ולקבל חלק ראוי לגודלם, אבל הם לא יכולים לפקד ולהכתיב ובוודאי שהם לא יכולים לפגוע בערכים הכי בסיסיים של שוויון אזרחי שלהם שותפות גם יש עתיד וכחול לבן, שביחד עם העבודה ומר"ץ והרשימה המשותפת מדובר בגוש גדול של מצביעים שלא עובדים ולא צריכים לעבוד אצל ששת המנדטים של גדעון סער או שבעת המנדטים של נפתלי בנט. ואם יאמרו לי שבלי להתרפס ולהירמס בפני בנט אי אפשר להדיח את נתניהו, אז לפחות נשמור על כבודנו ועל ערכינו, ולא נמליך עלינו במו ידינו את הימין הלאומני, שרק ינצל אותנו כדי לקדם את כל מה שמנוגד לערכינו הכי בסיסיים.

המסר מפיטסבורג והמסר מירושלים

אתמול מוקדם בבוקר הלכנו להצביע לעופר ברקוביץ', ולמרות שיש סיכוי טוב שבסיבוב השני יזכה משה ליאון, שהוא המועמד מטעמם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, שזה מאד מפחיד ששני אנשים כאלה ישלטו בעיריית ירושלים, בכל זאת אני מרוצה מתוצאות הסיבוב הראשון בירושלים ואני מקוה שבסיבוב השני אנשים שרוצים שינוי יצאו מהבית ולא יגידו דברים טיפשיים כמו ששמעתי מכמה אנשים, שממילא הכל נשאר אותו דבר  אז אין טעם להצביע. מי שרוצה לשנות חייב להצביע ולקוות לשינוי, כי שינויים לא קורים מעצמם אם לא מתגייסים בכל הלב להביא אותם, והבחירות המקומיות אתמול דוקא הראו שיש סיכויים טובים לשינוי, גם ברשויות גדולות כמו חיפה, וגם בעיר קטנה כמו קריית שמונה, שנורא משעממת את ראש הממשלה עם כל הבעיות המשעממות שלהם לגור בגבול מול החיזבאללה הכי רחוק שאפשר ממרכז הארץ ולנסוע שעות כדי לקבל טיפולים לסרטן, ועכשיו יש בכל הארץ, מקריית שמונה עד ירוחם, אנשים צעירים שמוכנים לתת את הנשמה בשביל לקדם את הישובים שלהם ולהעניק לתושבים שלהם חיים טובים יותר, ואני מאמינה שהם כן ישנו וכן יצליחו. בתוך כל הדברים המייאשים יש גם דברים טובים שקורים, ויש הרבה צעירים משכילים, גם יהודים וגם ערבים, שלומדים באוניברסיטה ולא מוכנים להשלים עם שחיתות והזנחה, ורוצים איכות חיים, ואני מאמינה בהם שהם יביאו לנו עתיד טוב יותר. מאד קל לשקוע ביאוש כי העולם כל כך רע, והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג זיעזע אותי כמו הפיגועים בקפה מומנט שכבר לא קיים ובאוטובוס 19, שאלה פיגועים שקרו ליד הבית שלי, ואפילו שכבר עברו שנים כל הגוף שלי רועד כשאני נזכרת בהם, וכששמעתי על הטבח בפיטסבורג שמעולם לא הייתי בה ואינני מכירה בה איש, הרגשתי בדיוק אותו הדבר, כאילו זה קרה ליד הבית שלי וגם אני ומשפחתי הקטנה יכולנו להיפגע. אחר כך גם התברר לי שכל האנשים שנורו היו אנשים קשישים ושני אחים שנרצחו היו גם מבוגרים וגם אנשים פגועים, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הרוצח הנאצי יורה בהם למוות ואי אפשר לברוח מהמחשבות והזיכרונות שהטבח הזה מעורר, ואני מתפללת שבעוד ימים ספורים, כשארצות הברית תלך לבחירות האמצע, שדונלד טראמפ ומפלגתו ייענשו על הרשעות שלהם, ועל דברי הבלע שלו בעוד הגוויות מוטלות לפנינו, שאילו היו אנשים חמושים הטבח היה נמנע, כי אפילו לרגע הוא לא מפסיק להיות השתדלן המסור ביותר של איגוד הרובאים הלאומי שרק רוצה למכור ולקנות עוד ועוד נשק שהורג אנשים. אני מאד פחדתי שטראמפ ייבחר לנשיא והבנתי שזה מאד עלול לקרות וזה באמת קרה, ואנשים מנוולים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט חשבו שאם דונלד טראמפ נבחר אז הם יכולים להשתולל בגזענות וברשעות שלהם ותמיד יהיה להם גב בבית הלבן, אבל צריך להתפלל ולקוות שגם הכוח של טראמפ שמפיץ גזענות ורשעות בארצות הברית ובכל העולם ייחלש וייבלם, צריך לקוות ולהיאבק על זה גם אם צריך לכך זמן, ואסור להתייאש מהסיכוי לשנות, ואנשים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט צריכים לדעת שהמסר מפיטסבורג הוא גם כלפיהם, שמתפלשים בגזענות ובשנאת זרים, ורוצים להתעלל בזרים, למנוע מהם טיפול רפואי ולגרש אותם, גם את אלה מביניהם שאין להם לאן לחזור ושעברו דברים קשים, ושבסופו של דבר כשמסיתים נגד זרים כמו שהם עושים וכמו שעושה כל הזמן ידידם הטוב דונלד טראמפ, הנאצים מרימים ראש והיהודים תמיד יהיו בין הראשונים שסובלים. כשאנחנו מדברים על העבר אנחנו מדברים גם על העתיד, והנאצים והפשיסטים מתחזקים היום גם באירופה וגם באמריקה, ויהודים צריכים להילחם בהם ולא להתחבק איתם כמו שנתניהו עושה ומחקה אותם בהסתה נגד אנשים כמו ג'ורג' שורוש שהוא בעל הון יהודי ועבור האנטישמים הוא ממלא את אותו תפקיד שרוטשילד מילא בעבר: עשיר יהודי שמשמש בשיח האנטישמי כגלגול של יהודה איש-קריות וכמושא לשנאה והתנכלות מצד אנטישמים, ונתניהו הוא גם מכחיש שואה וגם אנטישמי, ולמרות שהוא אוהב לספר כמה הוא אוהב היסטוריה ומתעניין בה, כל מה שהוא עושה ואומר זו אנטי-היסטוריה, כי אין לו שום עניין ושום הבנה באנטישמיות ובנאציזם, והוא לא יודע שום דבר על האידיאולוגיה הנאצית ואיך היא התפתחה והובילה לרעיון השמדת היהודים ולהוצאתו לפועל, שהוא ניסה להאשים בזה את הערבים, ובאופן כללי אין לו שום עניין באמת בכלל, והוא מוכן להמציא כל שקר מופרך ולקדם אותו כאמת כדי לשרת מבחינתו אינטרסים לגמרי אישיים. אבל האמת היא עקשנית ובסוף היא תנצח, גם בלבבות וגם בקלפיות, ואנשים אינם צריכים להתייאש אלא להיאבק ולהמשיך להיאבק, עד שיבואו ימים אחרים.   

לא יהיה כלום כי אין כלום

כל חג הפסח הזה לא היה לי ראש לחשוב על החג עצמו, כי כל הזמן חשבתי רק על מה שקורה בגבול עם עזה ואם חס וחלילה תהיה עוד פעם מלחמה בעזה, ומה יהיה עם האפריקאים, מה יקרה להם עכשיו, ומה יקרה ביום העצמאות, אם יהיה חג יפה או שכולם ימשיכו לריב עם כולם. ראיתי שעשו תשדיר שאנחנו צריכים להיות שמחים וגאים על שבעים שנות המדינה, שזה היה צריך להיות מובן מאליו, אבל כנראה שזה לא. כל האנשים שאני מכירה לא שמחים אלא מאד מודאגים מהמצב, וגם אני מאד מודאגת ואפילו מדוכאת. אני לא רוצה שום חגיגות שממילא רק רבים בגללן, אלא רק שלא תהיה מלחמה, לא עכשיו ולא בקיץ ולא בכלל. ואני רוצה שהמנהיגים שלנו לא יהיו כל כך רשעים, והם רשעים. אני תמיד ידעתי שלנפתלי בנט יש דעות גזעניות, ושתמיד הוא אומר על הפלשתינים דברים מגעילים, ובכל זאת הזדעזעתי מהרשעות שיצאה ממנו כלפי האפריקאים, שגם מי שחושב שלא מגיע להם להישאר בישראל, צריך להודות שהם בכל מקרה אנשים די מסכנים, ואפשר לפחות לגלות כלפיהם אנושיות, ולא כמו שפי פז שכל הזמן מזמינים אותה לדבר בטלויזיה, ובטלויזיה היא יותר מאופקת, אבל ראיתי בזמנו בכתבה של מיה איידן בערוץ 10, איך היא התנפלה על עמותת אליפלט שמטפלת בילדים של אפריקאים, כדי שלא ימותו במחסני ילדים שזה קורה כל הזמן, וחשבתי שהיא אשה מרושעת בלי גבול, והיא ממש מתחברת יפה עם הממשלה המרושעת הזאת, שהיא גם ממשלה שלא מסוגלת לעשות שום דבר ורק מקלקלת כל מה שאפשר, ועכשיו אומרים שנפתלי בנט ואיילת שקד רוצים לנצל את המצב עכשיו שראש הממשלה חזר בו מההסכם עם נציבות האו"ם לפליטים, כדי להעביר חוק שמבטל את פסיקות בג"ץ בעניינם, שזה חוק מסוכן מאד, שיכול לפגוע בכל מי שנזקק להגנה משפטית על זכויותיו הכי בסיסיות. בנט ושקד וכל המפלגה שלהם הם ביריונים, וצריך להחליף להם את השם למפלגת די-ניין שזה מתאר אותם הרבה יותר טוב מהשם האמיתי. קשה להבין איך אנשים שאומרים שלשלוט על מיליוני פלשתינים זה בכלל לא בעיה, מקימים מהומה על תכנית לקלוט ששה עשר אלף אפריקאים,שזה מעט מאד לעומת העובדים הזרים שמביאים בכל שנה, שלזה אין מתנגדים, כי קבלני כוח האדם מצביעים לליכוד. וגם גדעון סער שרוצה עכשיו להחליף את נתניהו, גם הוא נטפל לאפריקאים בתור הנושא שעליו הוא מתחיל את הקמפיין שלו לראשות הממשלה, כדי להבטיח לנו שהוא יתעלה בגזענותו אפילו על נתניהו, כדי שלא נתגעגע חלילה לנתניהו יותר מדי. והגברת סער בינתיים מדווחת על המהומות שבעלה מקים, ולי לפחות זה מרגיש קצת משונה, אפילו בארץ חסרת הבושה שלנו. עכשיו כמו שנתניהו אוהב להגיד, לא יהיה כלום כי אין כלום: לא יהיה הסדר, כי ביטלו אותו, ולא יתנו לשום אפריקאים זכויות שיקלו עליהם את החיים וגם ישפרו את המצב בסביבה, ורק ימשיך להיות רע, שזה גם מה שראש ועד שכונת התקוה אמר בטלויזיה, שהוא לא רוצה שישקמו, הוא רוצה שהשכונה תדרדר כדי שהאפריקאים יעזבו, והוא לא חושב שאם השכונה תדרדר כולם רק יסבלו, כי לאפריקאים אין כל כך לאן ללכת, ואם יהיה רע והממשלה לא תעזור, התוצאה היחידה תהיה שיהיה יותר ויותר גרוע לכל התושבים. אבל אם ראש ועד שכונת התקוה דוקא רוצה שהמצב ידרדר, מי אני שאעמוד בדרכו, וגם נתניהו בטח מאד שמח שעכשיו הוא לא צריך לעשות כלום: לא לתת זכויות ולא לשקם שכונות וגם לא לגרש, שזה המצב שהוא הכי אוהב, שלא יהיה כלום כי אין כלום ובכלל הוא בעד שהממשלה תעשה מה שפחות, וזה כמובן מה שהכי קל, לא לעשות כלום, ואולי זה לטובה שהממשלה הזאת פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. אולי זה הביטחון והתקוה היחידים שלנו שלא תפרוץ מחר מלחמה.

נפתלי בנט רוצה דם

נפתלי בנט לא מרוצה מדובר צה"ל. הדובר אמר שצה"ל לא התכוון להרוג את בכירי אירגון הג'יהאד האיסלמי ששהו במנהרה בעת הפיצוץ, ושצה"ל בכלל לא ידע שהם נמצאים שם בזמן הפיצוץ. כל מה שצה"ל רצה, אמר הדובר, זה לפוצץ את המנהרה שחדרה לשטח ישראל, כדי למנוע אפשרות שהמנהרה תשמש חלילה לפיגוע טרור נגד ישראל. נפתלי בנט כועס. ההודעה של דובר צה"ל לא מספיק צמאת דם לדעתו. אפשר להבין ממנה שישראל מעוניינת יותר למנוע פיגועים מאשר להרוג מחבלים, וזה מאד לא לטעמו של נפתלי בנט. נפתלי בנט רוצה שצבא הגנה לישראל יהיה צבא הריגה לישראל, כמו שהדגים אלאור אזריה. הוא רוצה שמה שיהיה חשוב לצה"ל זה לא למנוע פיגועים ולהציל חיים של אנשים, אלא להרוג מחבלים, אם צריך או לא צריך. אצל נפתלי בנט להרוג מחבלים זו לא נגזרת של הגנה עצמית, אלא זו מטרה בפני עצמה. הוא אומר "הקם להורגך השכם להורגו". הביטוי הזה מופיע במדרשים, אבל נפתלי בנט מבטא אותו כאילו הוא כתוב בתנ"ך. בכלל הדתיות החדשה מעדיפה ביטויים מהמדרשים, כמו "קול באשה ערווה", על דברים שכתובים בתנ"ך, למשל "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה" או "ותשר דבורה וברק". במדרשים הרבה יותר קל למצוא דברים שמתאימים למי שרוצה להרוג ערבי או להשפיל אשה, ויש שם גם תמיד סיפורים שאפשר לפרש כך או אחרת, בעוד שהתנ"ך מעדיף את התמציתיות, למשל: "לא תרצח", שלא משאיר הרבה מקום לפרשנות שמתירה את דמם של ערבים, ובשביל נפתלי בנט זאת בעיה.

וגם לנו יש בעיה, כי נפתלי בנט הוא לא רק השר לעידוד רצח ערבים, אלא גם שר החינוך, ושני התפקידים לא ממש מתיישבים יחד, ואם הם מתיישבים יחד, זה מעורר חלחלה. כמובן נפתלי בנט יאמר שהוא רק בעד רצח מחבלים שמבקשים את נפשנו, ולא בעד רצח ערבים תמימים, אבל אותי זה לא כל כך משכנע, כי שמתי לב שאנשים שרוצים לפגוע בערבים קוראים להם מחבלים גם כאשר הם לא מחבלים, למשל החרדים שהיכו נהג אוטובוס ערבי קראו לו מחבל, וככה הם הצדיקו את המכות שהם נתנו לו, ואפילו במגרשי הכדורגל צועקים לשחקנים הערבים מחבלים, וכל מי שרוצה להתיר את דמם של ערבים אומר שהוא בעד מוות למחבלים וזה כאילו מותר, אבל "מות למחבלים" זה מזמן שם צופן ל"מוות לערבים", וזאת לדעתי הסיבה שנפתלי בנט התנפל על דובר צה"ל, כי אצל נפתלי בנט להרוג ערבים זה ערך חינוכי, ומי שרק רוצה למנוע פיגועים ולא להרוג ערבים אם זה לא כורח להצלת חיי אדם, פוגע בערך שעליו נפתלי בנט רוצה לחנך את העם בישראל, שזה לשאוף להרוג ערבים כמטרה לעצמה. אחרת הוא לא היה מקים את כל המהומה.

לפני כמה ימים שמעתי את נפתלי בנט מתראיין אצל נדב אייל שהחליף את ירון לונדון ב"לונדון וקירשנבאום". כשנדב אייל שאל את נפתלי בנט על בנות השירות הלאומי שמלמדות יהדות, נפתלי בנט התחיל לצעוק ולצעוק בלי הפסקה ולא נתן לנדב אייל להשחיל מלה, ובסוף כשנדב אייל הצליח בכל זאת לשאול משהו, הוא שאל אותו שאלה מאד ישראלית: אתה לא מבין את ההורים החילוניים שילדיהם מתגייסים לצבא וכועסים שבנות שירות לאומי שלא הלכו לצבא מלמדות אותם? כאילו זאת השאלה. ועל זה נפתלי בנט ענה לו די בצדק שאין הבדל בין שירות לאומי לצבא. אבל השאלה איננה זאת. השאלה היא מדוע נפתלי בנט בתור שר חינוך שרוצה לעודד לימודי יהדות, שזאת מטרה טובה לדעתי, לא מתקצב תקנים של מורים מוסמכים ללימודי יהדות. הוראה זה מקצוע קשה ואחראי מאד, וצריכים לעסוק בו אנשים שהוכשרו והוסמכו לכך. אני למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה הרבה מאד תנ"ך ותלמוד ומדרשים, אבל האנשים שלימדו אותי היו מורים מוסמכים בעלי תארים מתקדמים, חלקם היו אפילו דוקטורים במקצוע הלימוד, ואני זוכרת עד היום הרבה מהשיעורים שלהם. מי ששולח בנות של שירות לאומי ללמד יהדות, איננו אדם שמכבד את מקצוע היהדות ורוצה להנחיל אותו לתלמידים. מצד שני מורים מוסמכים עם תארים אקדמיים מתקדמים הם אנשים עם הרבה ידע, ויש להם תמונת עולם רחבה, וזה לא הולך טוב עם מסרים כמו "הקם להורגך השכם להורגו" ו"לא מתנצלים על הריגת מחבלים" שנפתלי בנט מקדם. מסרים כאלה יותר טוב להעביר באמצעות בנות שירות לאומי שמדקלמות דפי מסרים מאשר באמצעות מורים מקצועיים שמתחנכים לחשוב על המשמעות שיש לדבריהם עבור התלמידים, ועל האופן שבו הדברים עלולים להשפיע על התלמידים ועל התנהגותם. בנוסף לכך, מורים בעלי ידע עלולים ללמד את התלמידים גם דברים שכן כתובים בתנ"ך כמו "בנפול אויבך אל תשמח ובכושלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו". אולי כדאי שגם נפתלי בנט ישנן את הפסוק הזה, שסותר כנראה את כל השקפת עולמו.

פגישת נתניהו וטראמפ

הערב אני לא מסכימה עם כמה מפרשנינו המלומדים שבדרך כלל אני חיה מפיהם, אבל הערב אני מעדיפה לשפוט ממה שראיתי ושמעתי במו עיני ואוזני, ומה שראיתי ושמעתי הוא שדונלד טראמפ התכונן היטב לפגישה עם נתניהו, והיה בהיר, מתוכנן ומדויק, והפנייה שלו לנתניהו באמירה ששני הצדדים צריכים להתפשר, ואתה יודע את זה, כן? היתה מופת של תיאטרון דיפלומטי. ואילו נתניהו לעומת זאת היה לחוץ, מבוהל כמעט כמו בנאום הערבים נעים בכמויות לקלפיות שלו, וגם הדברים שיצאו מפיו היו באותה רוח: הוא התלונן ללא הרף על הפלשתינים, וזה לא נשמע טוב, זה נשמע כמו ילד שאומר אבל הם התחילו והם מרביצים לי ומקללים אותי, בקיצור זה נשמע כמו תירוץ, וגם התנאים המוקדמים שהוא הציג למו"מ עם הפלשתינים, התנאי הראשון שהפשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית - פעולה שלא קיימת בעולם הדיפלומטיה: יש הכרה במדינה כמדינה, אין הכרה במדינה יהודית או ערבית או סינית, וגם אם מישהו אומר דבר כזה, אין לכך שום משמעות – והתנאי השני, שהפלשתינים יסכימו לשליטה צבאית ישראלית במרחב שבין הירדן לים, כלומר שיוותרו על מדינה ריבונית ויסכימו לאוטונומיה, שני התנאים המוקדמים האלה פירושם שנתניהו מחפש תירוץ למנוע הסדר עם הפלשתינים, ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה שנתניהו אפילו לא נשמע כמו מישהו שמנסה להכשיל הסדר עם הפלשתינים כי נורא חשוב לו לשלוט בכל ארץ-ישראל, אלא כמו מישהו שמפחד מנפתלי בנט ומהמתנחלים ומחבורת הכסילים המתלהמים במפלגה שלו, ולא מסוגל להוציא מעצמו איזו הבטחה ולו הבטחה מעורפלת לפעול לפיתרון הסיכסוך, שברור לי שדונלד טראמפ ציפה לשמוע ממנו, איזו הבטחה שהיתה גורמת לו להישמע יותר טוב ופחות מתנצל ולחוץ, מבלי לחייב אותו לאיזשהו ויתור ספציפי, אבל הוא יותר מדי מפחד ממי שאמורים להיות התומכים שלו מכדי להשמיע אותה, ולכן הוא נשמע לחוץ והוא נשמע עלוב, והוא נשמע מאכזב, ולמרות פרצי עליצות רגעיים שלא ממש שיכנעו אותי כי הם התחלפו כל כך מהר במטר האשמות כנגד הפלשתינים שנשמעו כמו התנצלות למה הוא לא יעשה שום ויתורים. נדמה לי שהנאום שלו בקונגרס נגד ההסכם האיראני שכל כך הרגיז את אובמה ואת הדמוקרטים, היה הרבה יותר טוב מצרור התירוצים שהוא שפך הערב לפני טראמפ, שנדמה לי שציפה מנתניהו, בתמורה לקבלת הפנים החמה, לאיזו אמירה מעודדת יותר, איזו הבטחה לעשות מצדו הכל כדי להגיע לשלום, וקיבל תירוצים של ילד בכיין, תירוצים שמסתירים בעיקר פחד גדול, ולא שום אני אוביל ואני אנווט שנתניהו גנב מיצחק רבין, מנהיג שהיו לו שני דברים שנתניהו חסר אותם לחלוטין: יושרה גמורה ואומץ-לב אדיר.

וכמובן שנפתלי בנט ואורי אריאל וחבריהם מיד הכריזו שפיתרון המדינה הפלשתינית ירד מהפרק, אבל כפי שכבר כתבתי הם שומעים רק את עצמם, ואין להם שום יכולת לשמוע מה אומר מישהו אחר, מישהו שאומר שלא אכפת לו שתי מדינות או אחת, העיקר שגם הישראלים וגם הפלשתינים יסכימו לפיתרון, שזה מה שטראמפ אמר. הוא לא אמר שנפתלי בנט יכול להכתיב לפלשתינים חד-צדדית את הפיתרון שנראה לו, אלא שהוא עצמו לא יכתיב את דמות הפיתרון, כל עוד הצדדים עצמם יגיעו להסכם, ושלצורך ההסכם הזה צריך לרסן את בניית ההתנחלויות ולעשות ויתורים, מה שמראה שבכל זאת יש לו איזושהי תמונה של תנאי ההסדר שלא מתיישבת עם התכניות של נפתלי בנט. זה שהימין צוהל זה לא מפני שטראמפ תומך בהם אלא מפני שהימין סתום, וזה שהשמאל עצוב זה מפני שהשמאל היסטרי. זאת אומרת, לא שאין סיבה להיות עצובים. עצוב מאד שנתניהו מנהיג עלוב ונכנע לראש מפלגה של שמונה מנדטים שהשחצנות שלו הרבה יותר גדולה מהמפלגה שלו, ועצוב מאד שנתניהו מנהיג יותר מדי עלוב בשביל לעשות ויתורים אמיצים שיאפשרו להגיע להסכם עם הפלשתינים. אבל לפחות במקרה הזה הבעיה היא נתניהו ולא דונלד טראמפ, שלמרות כל הדיבורים והמחוות ממשיך את המדיניות האמריקנית המסורתית במזרח התיכון, שחוששת ממדינה פלשתינית אבל מקפידה להשאיר לה אפשרות קיום ובשום אופן לא מורידה אותה מהפרק, כי היא תומכת בישראל אבל לא דורכת על היבלות של סעודיה ומדינות המיפרץ שהן בנות ברית של ארצות-הברית לא פחות מישראל, וגם מייצאות נפט, וגם לדונלד טראמפ אישית יש אצלן הרבה אינטרסים אישיים, בנוסף לאינטרסים הכלל-אמריקאים. האם דונלד טראמפ יצליח להביא את נתניהו והפלשתינים לשולחן המשא ומתן ולגרום לנתניהו לעשות ויתורים בפועל, שלצורך זה נתניהו יצטרך לגדל עמוד שידרה ולהתעמת עם חברי מפלגתו והקואליציה שלו, אני באמת לא יודעת. כל זה עדיין נעלם גדול. אבל הערב אין סיבה מיוחדת לא לשמחה ולא לעצב, כי מה שיקרה בפועל עדיין לא ידוע: האם טראמפ באמת יפעל להביא להסדר, ויפעיל לחצים על נתניהו וגם על הפלשתינים לעשות ויתורים הדדיים כדי להגיע להסכם כזה, או שהוא יסתפק בדיבורים, ומה באמת יקרה באיזור בתקופת נשיאותו של טראמפ, כל זה עדיין חידה גמורה. מחר ומחרתיים העיתונים יהיו מלאים בניתוחים ופרשנויות של כל מלה ומלה בנאומו של טראמפ עם מדרשים ופירושי רש"י, אבל מה שיקרה באמת עדיין לגמרי לא ידוע, והימין עדיין לא ניצח, ואפילו הימין, למרות נטייתו להתעלם מהמציאות, קצת מודע לזה: אם אנשי ארץ ישראל השלמה היו באמת כל כך בטוחים בעצמם שארצות-הברית תומכת בהם בלב שלם כפי שהם טוענים, הם לא היו כל כך תוקפניים ולא היו מאיימים על נתניהו ברעידת אדמה אם הוא ידבר על מדינה פלשתינית. מה שצריך עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה באמת. אולי יש סיבה לפחד ממה שיעשה דונלד טראמפ, אבל ממש אין סיבה לפחד מהאיומים של נפתלי בנט.