השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.  

 

החלטת הפצ"ר משקפת ערכי משטר גזעניים ופשיסטים

 

החלטת הפצ"ר לבטל את כתבי האישום נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני עד כדי כך שנזקק לניתוח מציל חיים, ולעומת זאת להמשיך בהליכים המשפטיים נגד קודמתו בתפקיד, שחקרה את פשעיהם האכזריים, היא ההחלטה שעבורה מונה לתפקיד, מאחר שהיא משקפת את ערכיה הפשיסטיים והגזעניים של ממשלת נתניהו, ששרים מכהנים בה נמנו על המתפרצים לשדה-תימן כדי למנוע את מעצרם וחקירתם של החשודים בהתעללות. כמו חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, שכינתה את שורף משפחת דוואבשה בשנתם "צדיק", והגנה על אלישע ירד שירה בערבים למוות, אך מעולם לא נתן את הדין על מעשיו, כמו היורים בשלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהפרו פקודת "חדל אש!" ורצחו את יותם חיים אחרי שרצחו את שני חבריו, ובמקום להיעצר ולעמוד לדין על רצח, הובאו ההורים השכולים האומללים לחבק אותם, כמו הפורעים בשיטתיות בכפרים פלשתינים, שורפים ורוצחים, שאינם נעצרים ואינם נענשים בתואנות שונות ומשונות, וכמו החיילים שירו למוות במשפחה תמימה של הורים וארבעה ילדים שרצחו את ההורים ושניים מילדיהם ועד כה טרם נקראו לחקירה, וכמו בצלאל סמוטריץ' שקרא לשרוף את חווארה ומעולם לא נקרא לסדר, ממשלת ישראל מכתיבה את ערכיה הגזעניים והפשיסטים, באמצעות עושי דברה, שהפצ"ר הוא אחד מהם: זכויות אדם יש רק ליהודים, במיוחד לאלה שתומכים בממשלת הדמים, ערבים מותר לרצוח חופשי (ואם חושבים במקרה שחטופים יהודים הם ערבים מותר גם אותם לרצוח ואין נענשים על כך), מותר כמובן להתעלל בערבים בין אם הם אסירים, עצירים, או אזרחים חפים מפשע, מי שרוצח ערבים זוכה להגנה מלאה מהרשויות ואפילו לדברי הלל ושבח מפי שרים וחברי כנסת, ומי שמעמיד לדין רוצחי ערבים ומתעללים בערבים, דינו מאסר, אם לא לינץ'. לדעת ממשלת ישראל הנוכחית מדינת ישראל נועדה לאפשר ליהודים לרצוח ערבים, לפגוע בהם ולגרש אותם, ואסור באיסור חמור להעניש יהודים שנוהגים כך, אלא יש להעניש את מי שמעזים לאכוף עליהם את החוק ולהעמיד אותם לדין. במשטר פשיסטי המדינה משרתת אך ורק אינטרסים של אומת הרוב, והמיעוטים הלאומיים הם לא רק נטולי זכויות אזרח, אלא גם נטולי זכויות אדם. זה המשטר שממשלת נתניהו פועלת לכונן בישראל, ולא רק באמצעות ההפיכה המשטרית, אלא באמצעות סירוס מערכת המשפט והפיכת שלטון החוק על ראשו: הפושעים מועלים על נס ואילו אנשי החוק מותקפים ונענשים על ניסיונם לאכוף את החוק. ומאחר שמשטרו הפשיסטי של נתניהו מציג את עצמו כמייצג העם היהודי, דמם של הערבים מותר בשיטתיות, מאחר שאינם משרתים את שלטון הנצח שנתניהו חפץ בו. וצה"ל, שנכשל קשות בהגנה על יהודים, מתמחה ברצח ערבים ובסיוע לרוצחיהם, ובמקום למלא את תפקידו בשטחים הכבושים ככוח אוכף חוק, הוא מצטרף לא פעם למתנחלים הפורעים בערבים, או מפגין אוזלת יד באכיפת החוק עליהם, ותחת ממשלת הדמים כבר איננו חותר לא להגנה על אזרחי ותושבי ישראל הזקוקים להגנה ולא לאכיפת חוק וסדר, וכל תפארתו על מה שמכונה "חיסולים", גם בניגוד לחוק הבינלאומי. כנראה קל יותר להרוג ערבים ואיראנים ולהתרברב בכך, מאשר להציל מהחמאס את תושבי עוטף עזה שממשלת הדמים הפקירה ועדיין מתנערת מאחריותה לכך, ודורשת שנתפעל מחיסול בכירי חיזבאללה ואיראן, בעודנו מופגזים כל העת בטילים, שהחיסולים רק מעודדים את שיגורם לעברנו.  

הטיעונים של הפצ"ר לביטול כתבי האישום מגוחכים, במיוחד הטענה שהעציר שוחרר לעזה ואי אפשר לגבות ממנו עדות. יש מספיק עדים להתעללות ותוצאותיה גם ללא נוכחות העציר: הרופאים שטיפלו בו וניתחו אותו, שגם עליהם כמובן הופעלו לחצים לשקר, ובכל זאת כמה מהם סיפרו את האמת. וכמובן ישנו הסרטון ממצלמות האבטחה, שלדברי הפצ"ר איננו מראה בבירור מה התרחש. אם אין רואים בסרטון בבירור את ההתעללות בעציר, זה משום שהמתעללים בעציר ניסו להסתיר את מעשיהם מהמצלמות בעזרת מגינים, ועדיין לא קשה לראות ולהבין מה קורה מאחורי המגינים, אלא אם כן עוצמים את העיניים מאד חזק, כפי שהממשלה ושופריה דרשו מהפרקליט הצבאי החדש, שתואר, אם בצדק ואם שלא בצדק, כמקורב לשר סמוטריץ'. קשה לדעת אם הוא חולק עם ממשלת נתניהו את ערכיה המעוותים, הגזעניים והנפשעים, או שרק נכנע ללחצים מצד הממשלה. התוצאה גרועה באותה מידה.

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

לא אתן לכם חנינה

 

בתכנית הבוקר של נסלי ברדה ויואב לימור בערוץ 12 הבוקר, סיפר הכתב הצבאי שי לוי, תושב קיבוץ נירים בעוטף עזה, על חייל שתקף אותו במלים קשות בשל היותו איש תקשורת, ואמר שהוא חושש בתור תושב העוטף, שבגלל ההתקפות על התקשורת צה"ל לא יגן עליו בעת צרה. נניח כרגע לשאלה עד כמה נובעים דבריו מהחוויה האישית המאד קשה שלו, כמי שבילה שעות בשביעי באוקטובר בממ"ד עם אשתו ושלושת ילדיו, כאשר מחבלים מסתובבים בתוך ביתו ולמרבה המזל לא יורים על הממ"ד, וכך הוא ומשפחתו ניצלים. למשמע דבריו חשה נסלי ברדה צורך להגן על הלוחמים, ואמרה שהחיילים שהיו בעוטף עזה הסתערו ולחמו והצילו אנשים, והזכירה את האחים קלמנזון המתנחלים, שהגיעו ביוזמתם בשביעי באוקטובר מההתנחלות עתניאל לקיבוץ בארי והצילו שם כמאה איש.

גבורתם של המעטים שלחמו בקיבוץ בארי במהלך הטבח אכן ראויה לשבח, אבל דווקא בקיבוץ בארי עמדו חיילים בכניסה ולא נכנסו לקיבוץ ולא הסתערו עד שעות אחר הצהריים. כל מי שהיה עד לחיילים שעמדו בכניסה לבארי, מישהו מהעדים כינה אותם "מדוגמים", כלומר עומדים נכונים על מדיהם ונשקם, ולא נכנסים לבארי ולא מסתערים על המחבלים - היה המום מהמראה. אפשר היה לחשוב אולי שמדובר במפקד במקום, אבל אחד מאנשי בארי סיפר שבשעה 12 בצהריים הוא התקשר לבן דודו שעובד בלשכת נתניהו, ביקש לדבר עם נתניהו ואמר לו שהקיבוץ שורץ מחבלים, ונתניהו אכן הקשיב לו ואמר "שמעתי" או משהו מעין זה, לא יותר מכך, והרי נתניהו ותומכיו טוענים "לו רק העירו אותו", ובכן בשתים-עשרה בצהריים הוא היה ער לחלוטין ושמע היטב מה קורה בבארי, ועדיין הצבא עמד מחוץ לבארי ולא נכנס ולא הסתער על המחבלים, ולו רצה נתניהו שהחיילים יכנסו לבארי, היה צריך רק "להורות ולהנחות", כפי שהוא אוהב לומר במקרים מוצלחים יותר.

אינני יודעת כמובן אם נתניהו הורה לצבא שלא להיכנס לבארי, אבל הוא בוודאי לא הורה לחיילים להסתער. המעטים שהגיעו לשם ביוזמתם וכן נכנסו וכן הסתערו וכן הצילו, היו אכן מעטים ועשו זאת על דעתם.  

נסלי ברדה התכוונה לטובה, היא רצתה לומר שלמרות המחלוקות יש ערבות הדדית ומסירות ונכונות להקרבה, אבל עד שעות הצהריים לא היה צבא, לא בבארי, לא בניר עוז, לא בכפר עזה, לא בנירים, לא בנחל עוז. לא תושבי העוטף ולא שאר האזרחים מבינים מה בדיוק קרה ומדוע ולמה. רוב תושבי ישראל מייחלים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדל ותסיק מסקנות למען העתיד. מי שהכי מתנגד לכך כידוע הוא בנימין נתניהו, שטוען שהוא רוצה ועדה בהסכמה. ברור לכולם שהכוונה לוועדה בהסכמת נתניהו, כזו שתאשים את כולם מלבדו.

כפי שמדגימים דבריה של נסלי, העדר ועדת חקירה, העדר חקירה מקצועית ומדוקדקת בכל מה שאירע בשביעי באוקטובר, מאפשר לעובדות הקשות להיטשטש, לזיכרונות הקשים להתעמעם, וכך מקווים האשמים שתיטשטש ותתעמעם גם אשמתם ואחריותם לאסון שהמיטו עלינו.

דווקא מפני שהקמת וועדת חקירה ממלכתית חשובה ונחוצה כל כך, אסור שהיא תקום כמנחת ניחומים על ביטול משפט נתניהו. זה רעיון מקומם, ואפילו משפיל, וגרועות עוד יותר ההצעות לבטל את משפט נתניהו בתמורה להפסקת החקיקה הפוגענית נגד מערכת המשפט ונגד התקשורת, שרק מגבירות את המוטיבציה של נתניהו ואנשיו להגביר את החקיקה הפוגענית שמגבירה יותר ויותר את אופיו הסמכותני של משטר נתניהו, שהולך ומאבד כל סממן דמוקרטי. נתניהו איננו צריך לקבל פרס על פגיעתו בדמוקרטיה, על ההסתה המכוערת שלו נגד מערכת המשפט, ועל ניסיונו להפוך את התקשורת למלחכת פנכה כדוגמת ערוץ 14, וכל ההצעות המקוממות האלה רק מחזקות את התחושה שהרצוג, מסיבות שקשה להבין, מעוניין לבטל את משפטו של נתניהו ללא כל עמידה בתנאים המקובלים למי שמבקש חנינה: הודאה באשמה, הבעת חרטה, ופרישה מתפקידו לצמיתות. במקרה של נתניהו יש לדרוש גם התנצלות על ההסתה הבלתי פוסקת שלו נגד מערכת המשפט והאשמת השווא בתפירת תיקים, שגם לאחר בקשת החנינה נתניהו איננו חדל ממנה לרגע.

כפי שציינו רבים, בקשת החנינה של נתניהו היא מחוצפת, כוחנית וסחטנית, אבל היא גם מוזרה. נדמה כאילו היא מיועדת לאזרחי ארצות-הברית ולא לאזרחי ישראל. מדוע מוזכרת בה החנינה שהעניק ג'רלד פורד לריצ'רד ניקסון, לאחר שניקסון פרש ופורד התמנה לנשיא? מה הקשר בין הענקת חנינה לנשיא אמריקני, מדינה ששיטת המשפט וגם שיטת החנינות שלה שונה לחלוטין מבישראל, לבין בקשת חנינה בישראל? כמובן שגם הפנייה של נתניהו לנשיא טראמפ להתערב למענו אצל נשיא ישראל, כאילו מדינת ישראל היא מושבה אמריקנית, מביכה ומשפילה מאד.

גם בסרטונים שהוא מנפיק, פונה נתניהו באנגלית לקהל אמריקני ולא ישראלי, ומסביר שהעמידו אותו לדין על בובת באגס באני, שכנראה קרובה ללבם של האמריקנים יותר משהיא קרובה ללבם של אזרחי ישראל. את מי הוא מנסה לשכנע?

יש הסוברים שהפנייה באנגלית מיועדת לטראמפ, אבל עם טראמפ נתניהו מדבר ישירות ואיננו נזקק לפנות אליו באמצעות סרטונים, שזה דבר פסול בפני עצמו, הערבוב בין הפרטי והציבורי שיוצר נתניהו בשיחותיו עם טראמפ כראש ממשלת ישראל, שאמורות לעסוק אך ורק בענייני המדינה, ולא בענייניו הפרטיים של נתניהו. בקשתו מטראמפ לדרוש חנינה בעבורו מנשיא ישראל, היא ניצול לרעה של מעמדו והפרת אמונים כלפי הציבור הישראלי, שהפקיד אותו על ענייני הציבור ולא כדי שיעשה שימוש במעמדו לצרכים פרטיים. חמורים מכך האיומים שהשמיעה עידית סילמן, שטראמפ יטיל סנקציות על בכירים במערכת המשפט בישראל, אם הרצוג לא יבטל את משפט נתניהו. האם נתניהו פונה ליהודי ארצות הברית כדי לשכנע אותם לתמוך בצעדים של טראמפ נגד מערכת המשפט בישראל? אם כך יש להעמידו לדין לא רק על שיבוש הליכי משפט, אלא על הפרת אמונים ואולי גרוע מכך.

אם נתניהו איננו מוכן להודות באשמה, להביע חרטה ולהפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט, להרכין ראש ולפרוש מכס ראש הממשלה, שיואיל להמשיך ולנהל את משפטו ככל האדם, וכדברי מרדכי היהודי, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

 

 

הצגה לצורך בריחה מאשמה

 

מה פשר ההצגה המכוערת שערך היום הרמטכ"ל, שכולה ניסיון להשפיל את מפקדי צה"ל שכבר קיבלו על עצמם אחריות ופרשו מצה"ל – בניגוד גמור לדרג המדיני המתועב - ולשם מה להדיח אותם משירות מילואים שממילא לא היו נקראים אליו? קשה להפריד בין האירוע המביש הזה, שאיננו לכבודו של הרמטכ"ל, לבין ההצגה המכוערת עוד יותר של ממשלת האסון, שהטילה על השרים המרושעים ביותר, שכל חייהם מוקדשים להרס מדינת ישראל ומוסדותיה הדמוקרטיים, שכל מעייניהם להפוך את ישראל למדינה ברברית ונפשעת, שמצד אחד מגרשת ומוציאה להורג ערבים, ומצד שני מונעת אכיפת חוק על פושעים ורוצחים יהודים שפוגעים בערבים, להגדיר יעדי חקירה לוועדת בובות שתטייח את אשמת ראש הממשלה ושריו באסון ה-7 באוקטובר שהמיטו על ישראל. "האלוף חליווה ראש אמ"ן עמד במרכז אסון ה-7 באוקטובר" הודיעה בחגיגיות יונית לוי, כשהיא מעווה את פניה לסמן חשיבות וחומרה. אבל זהו השקר שמפיץ בנימין נתניהו, כאילו הבעיה המרכזית היתה העדר התרעה מודיעינית. התרעות מודיעיניות לא חסרו, אך נתניהו סירב להקשיב להן. הגורם המרכזי לאסון ה-7 באוקטובר איננו העדר מודיעין, אלא המדיניות המטורפת של נתניהו לחזק ולממן את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והנחתה מלמעלה של הקונספציה ש"החמאס מורתע" שאפשרה את דילול הכוחות הנפשע בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון. לא רק חטיבות וגדודים הועברו מעוטף עזה ליהודה ושומרון ולגבול הצפון, אלא כל סוללות התותחים ורוב כוחות השריון – רק טנקים בודדים, חלקם לא תקינים, הושארו בעוטף עזה. אילו היו פרושים בגבולות העוטף כוחות בכמות הנדרשת להגן עליהם מפלישת חמאס, היו הכוחות הודפים את מחבלי החמאס, ואם לא מונעים את האסון לגמרי, לפחות מצמצמים אותו במידה ניכרת. הניסיון להעמיד במרכז האסון את מחדלי המודיעין, הוא חלק מטענת "לא העירו אותי" של האחראי הראשי לאסון, בנימין נתניהו, שמנסה להסיט את תשומת הלב מקשריו המפוקפקים עם קטאר, וממדיניות חיזוק החמאס שלו שנמשכה גם אחרי ה-7 באוקטובר: דאגתו העיקרית של נתניהו מתחילת המלחמה היתה למנוע את הכנסת הרשות הפלשתינית לרצועה, וכצפוי חמאס נשאר בשלטון, בהעדר יריב משמעותי לשלטונו.

ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות נשלח האלוף חליווה לכנסת לדבר על לבו של נתניהו להפסיק את ההפיכה המשטרית, וגם הרמטכ"ל הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו, אבל נתניהו חמק ממנו, ואת יואב גלנט הוא ניסה לפטר, מכיוון שהזהיר מפני סכנה מוחשית שאורבת לישראל אם נתניהו ולוין לא יחדלו ממסעם נגד שלטון החוק, ובסופו של דבר פיטר אותו, בגלל נקמנות וקנאה, וכדי להחליפו בשר שלעולם לא יאפיל עליו. כדי לקבל התרעות מודיעין אמיתיות צריכה להיות אווירה של הקשבה מצד הדרג המדיני, גם אם דבריהם של אנשי המודיעין ושל מפקדי הצבא בכלל אינם נוחים לראש הממשלה ואינם תואמים את האינטרסים הפוליטיים שלו. אווירה כזו מעולם לא היתה בשלטון נתניהו, שמוכן להקשיב רק למה שנעים ורצוי לו לשמוע, ומפטר את מי שאיננו מחניף לו ושמוסר תחזיות שאינן נוחות לשלטון. שליטים מסוגו של נתניהו לעולם אינם שומעים דברי אמת, משום שאינם מוכנים להקשיב להם, ומשום שהם מענישים בחומרה אמירת אמת, ומעליבים ומשפילים את כל מי שאיננו מוכן לדקלם כתוכי את מסריהם, מופרכים ככל שיהיו. אסון ה-7 באוקטובר קרה בראש וראשונה בגלל האסון המהלך שנקרא בנימין נתניהו, ושום תעלול של ביזוי בכירי צה"ל שכבר קיבלו אחריות למחדליהם ופרשו לא יחפה על כך.

 

פרעות המתנחלים הן תגובה למעצר הפרקליטים

 

בתקשורת מדווחים על פרעות המתנחלים בפלשתינים שעוברות כל גבול ומכוונות גם נגד צה"ל, כאילו אין לכך שום קשר למעצר הפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות בשדה תימן, בד בבד עם מסמוס חקירת ההתעללות בשדה תימן, גירוש קורבן ההתעללות לעזה, אי מעצר הפורעים שהתפרצו לשדה תימן בראשות חברי כנסת ושרים ממפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית ואי העמדתם לדין, לכך מצטרפת הכרזת ראש הממשלה שהדלפת הסרטון, שהוא מכנה מבושל ומזויף, למרות שהוא אמיתי לגמרי, היא הפיגוע ההסברתי הקשה בתולדות המדינה – שהרי פרעות המתנחלים בגדה, הכפרים הפלשתינים העולים באש והפלשתינים הפצועים תורמים כנראה לדעת נתניהו להסברה הישראלית ולתדמיתה של מדינת ישראל. התבטאויות דומות השמיע כמובן גם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הרי הממשלה עצמה קיבלה את דרישת המתפרעים בשדה תימן והמתעללים בפלשתינים, לכלוא את הפצ"רית ואת כל מי שביקש להעמיד לדין את המתעללים בעציר הפלשתיני, והמתנחלים הבינו נכון, שהפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות נמצאים במעצר לא בגלל שהדליפו סרטון של צילומי מצלמות האבטחה בשדה תימן, ולא בגלל ששיקרו לבג"ץ, שממשלת נתניהו עושה הכל כדי לערער ולקעקע את מעמדו, אלא כדי להתיר את דמם של הפלשתינים, ולרמוס את כל מי שמנסה לשמור על זכויות האדם שלהם. אם כך, אם הממשלה התירה את דמם של הפלשתינים ומתירה להתעלל בהם, לשרוף את בתיהם, לגנוב ולהרוס את רכושם ואפילו לרצוח אותם ללא עונש, ובמקום זאת מענישה את אנשי החוק שביקשו להעניש פשעים אלימים נגד פלשתינים, מדוע שהמתנחלים לא יסיקו את המסקנה המתבקשת: שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר דמם של הפלשתינים מותר, ויפעלו בהתאם? כל מי שדרש להעניש את הפצ"רית והכפופים לה, היה צריך להבין שזאת תהיה התוצאה, ושהמתנחלים יבינו נכון שתחת הממשלה הנוכחית הם יכולים לפרוע בפלשתינים , כי נציגיהם יושבים בממשלה ודואגים לתת להם יד חופשית לפרוע בפלשתינים מבלי לחשוש משלטון החוק. יתרה מכך: כל מי שיעז לעצור את פרעות המתנחלים ולרסן את אנשיהם בכנסת ובממשלה, ימצא את עצמו בכלא. הרי גם את היועצת המשפטית לממשלה מנסה הממשלה להכפיש ולהרשיע על לא עוול בכפה, מלבד ניסיונה ההרואי לשמור משהו משלטון החוק במדינה שבממשלתה יושבים פושעים, מי שהסיתו בהצלחה לרצח רבין ומעולם לא חדלו להרוס את שלטון החוק והמוסר ולרמוס את זכויות האדם של כל מי שאיננו מתיישר עם שלטון האימים שלהם. כמובן שהפרעות רק ילכו ויחמירו, כפי שכבר קורה, גם פרעות נגד פלשתינים וגם פרעות נגד צבא הגנה לישראל, והאש שהבעירה ממשלת הדמים תשוב אליה עד שתתקשה לעמוד בכך. בסופו של דבר יקרה בעניין הפרעות בפלשתינים מה שקרה עקב המלחמה הבלתי נגמרת בעזה והרג עשרות אלפי עזתים: תהיה התערבות אמריקאית ובינלאומית וממשלת ישראל תיאלץ לפעול מתוך כפייה של מדינות זרות, ולא על פי רצונה. אם חושבים בממשלה שהשתוללות המתנחלים תמנע מדינה פלשתינית, כנראה שההיפך הוא הנכון. כפי שממשל טראמפ עצר את המלחמה בעזה ומניח כעת את רגלו על צווארה של ישראל בכל מה שקורה בעזה, כך יקרה בסופו של דבר גם בגדה המערבית, וממשלת ישראל בהתנהגותה המחפירה, שמתירה את דמם של הפלשתינים ומעניקה חופש פעולה לאספסוף אלים וחסר מעצורים, ואף מצטרפת בעצמה למתפרעים כפי ששריה נהגו בשדה תימן, תביא על עצמה כפייה של מדינות זרות ובכללן גם מדינות עוינות, כפי שתורכיה מתערבת כעת בנעשה בעזה ודורשת לשלוח לשם חיילים שלה. אם נתניהו לא יתעשת ויעצור את חיות הטרף שהוא שחרר מהכלוב, כדי לזכות במחיאות כפיים מהאספסוף, שלא יתפלא אם ישובו לטרוף גם אותו.

 

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.   

 

אני מצביעה ליאיר גולן

 

ההתנפלות על יאיר גולן כל כך שקופה וכל כך מהונדסת בסגנון הביביסטי-פשיסטי שלמדנו להכיר בימים שלפני רצח רבין, כשבנימין נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, צעד ליד ארון מתים שעליו נכתב "רבין לקבר" ועמוד תלייה עם חבל משתלשל ממנו – וכדרכו התנער מאחריות כשרבין נרצח והוא עלה לשלטון על גופתו, ומאז הורס ומחריב את מדינת ישראל, את הדמוקרטיה וכל מוסד וערך ציוני. כעת תפס יאיר גולן את מקומו של רבין, כמנהיג היחיד שנתניהו איננו יכול לנגב איתו את הרצפה, כפי שהוא עושה עם גנץ, איזנקוט ולפיד, ולכן מוקד למופע הביביסטי החוזר ונשנה של התנערות מאחריות לפשעי הממשלה ומחדליה האינסופיים והטלתם על יריביה הפוליטיים, כפי שהממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה לטבח – הטבח המחריד שיאיר גולן האמיץ כאדם פרטי סיכן את חייו והצליח להציל במהלכו כמה נפשות ממוות בטוח, שזה יותר ממה שעשתה כל ממשלת נתניהו, שהפקירה את עוטף עזה, טיפחה וחיזקה את החמאס, הצהירה עליו כ"נכס" למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ונמנעה מלפגוע במנהיגיו, ומאז הטבח כופה עלינו מלחמה בלתי נגמרת, שבה נהרגו כבר למעלה מחמישים אלף פלשתינים, מתוכם כחמישה-עשר עד שמונה-עשר אלף ילדים ועוד חפים מפשע רבים, למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו, והותירו מאות אלמנות ויתומים, ולמעלה מארבעים חטופים שנשבו בחיים מתו או נרצחו בשבי, או נהרגו מהפצצות צה"ל, כמו יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, או נרצחו עקב התקרבות צה"ל, כמו ששת החטופים במנהרה, או נרצחו בידי חיילי צה"ל תוך הפרה מפורשת של פקודת חדל אש, כמו אלון שמריז, יותם חיים וסמאר טלאלקה. על דבר מכל אלה לא קיבלה עליה ממשלת האסון של נתניהו אחריות, והיא מסרבת לאפשר חקירה של הטבח, ולא בכדי. גם עיתוי המתקפה על יאיר גולן קשור יותר להידרדרות הקשה במעמדה המדיני של ישראל, שהידיד טראמפ לא טרח לבקר בה במסעו במזרח התיכון וחתם על כמה וכמה הסכמים, עם החות'ים, עם הסעודים והאמירויות, וכנראה בקרוב גם עם איראן המתגרענת, תוך התעלמות מישראל, והמעצמות בריטניה, צרפת וקנדה הטילו עליה סנקציות ומאיימות לבטל הסכמי סחר איתה אם לא תפסיק את המלחמה, ומן הסתם קשורה המתקפה על גולן גם לפסק הדין של בג"ץ שקבע את המובן מאליו וגלוי לעין – שפיטוריו של רונן בר מראשות השב"כ נעשו שלא כדין ובניגוד עניינים ברור, עקב חקירת ההדלפה ל"בילד" והמעורבות הקטארית בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו טוען שלא ידע עליה דבר, אבל מתנהג כמי שעל ראשו בוער הכובע. את כל פשעיה ומחדליה האלה במשך שנה ושמונה חודשים מנסה הממשלה להטיל על יאיר גולן, כולל העלייה באנטישמיות והרצח בוושינגטון, כאילו הרוצח פעל בעקבות דבריו של יאיר גולן ולא כפי שברור לכל – בעקבות שנה ושמונה חודשים שבהם הרגה ישראל למעלה מחמישים אלף עזתים, ובתוכם מספר עצום של חפים מפשע, מה שלא רק שלא הביא אפילו לדיון אחד בממשלה – או לחילופין בתקשורת – האם לא הגזמנו, האם טבח החמאס המחריד באכזריותו מצדיק את כל מעשינו, או אולי הידרדרנו לאכזריות ורצחנות בדומה לאויבינו, וקטילת חייהם הפכה כאין וכאפס בעינינו? אולי גם אנו איבדנו את האנושיות והפכנו למכונת הרג מיומנת בדומה לאויבינו? והרי כולנו ראינו סרטונים של חיילים שמבצעים פשעי מלחמה בעודם צוחקים ומשתעשעים, וכולנו שמענו סיפורי רהב והתפארות על שריפת בתי פלשתינים בעזה לשם נקמה בלבד, וכמו במקרה של שלושת החטופים שנרצחו בעודם נושאים דגל לבן, כולנו יודעים שחיילי צה"ל יורים והורגים לא רק כשיש סיבה מוצדקת לכך, ולא רק במי שמאיים עליהם, ואפילו כשניתנת להם הפקודה לחדול מאש. וזה אפילו לא מיוחד למלחמה האחרונה. ידיד שפגשתי אתמול בבוקר אמר לי: "נלחמתי בשש מלחמות וראיתי הרבה דברים, ואני יכול לאשר כל מלה שאמר יאיר גולן. יש לנו חיילים שהורגים תינוקות כתחביב". אולי במקום להתבצר בהתקרבנות והתמסכנות, אולי הגיע הזמן שנערוך חשבון נפש אמיתי על מעשינו, ונפסיק להתחבא מאחורי קלישאות שקריות כמו אלה שהשמיע אתמול מתן כהנא, שאנחנו הורגים תינוקות רק מפני שלוחמי החמאס משתמשים בהם כמגן אנושי, במקום לשאול את עצמנו, אם אכן הימצאות של אנשי חמאס בקרב אזרחים מצדיקה כל הרג של אזרחים, והאם אפשר להמשיך להעלות טענה כזו אחרי שנה ושמונה חודשים שבהם מפציצה ישראל את עזה והורסת בשיטתיות בתי מגורים, בתי חולים ובתי-ספר, בטענה שמסתתרים בהם אנשי חמאס? רק לאחרונה נהרגה בהפצצה ישראלית, יחד עם כל משפחתה, הצלמת העזתית פאטמה חסונה, בדיוק לפני שבפסטיבל קאן הוצג סרטה של הבמאית האירנית הגולה ספידה פארסי, שתיעדה את חייה ועבודתה של חסונה במהלך המלחמה, והסרט, שהפך בן-לילה לסרט הנצחה של חסונה, ולסמל של האכזריות הישראלית כלפי אזרחים עזתים, הוקרן בפסטיבל קאן לפני אולמות מפוצצים, כפי שדיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ", כשהיא מציינת שאין סיכוי שהסרט יוקרן בישראל. אבל אולי דווקא הישראלים כדאי שייצפו בו, כדי שיבינו את הזעם כלפיהם גם במדינות ידידותיות לישראל? וכן, פאטמה חסונה תמכה בטבח החמאס והתגאתה בו. האם זה מצדיק את הריגתה והריגת משפחתה בבית מגוריהם? האם מישהו בישראל חושב שמותר להרוג את צבי סוכות שהצהיר שלאף אחד לא אכפת שייהרגו כל יום בעזה מאה עזתים? או את עמיחי אליהו, האיש שאמר שהשלכת פצצת אטום על עזה היא אפשרות, ודבריו היו בין הנימוקים להאשמת ישראל בהאג ברצח עם, לצד דבריו של נסים ואטורי. שניהם מנסים כעת לייחס את רצח הזוג בוושינגטון לדברי יאיר גולן. לולא היה זה כה עצוב ושפל זה היה מצחיק. מפלגת הציונות הדתית, שחבריה ישבו ודנו ברצינות כמה עזתים יגרשו מעזה בכל יום, ואפילו בשבת – מן הסתם תוך הסתמכות על התובנה הנ"ל של צבי סוכות – העלו בראשי רק אסוציאציה אחת – את אייכמן והיידריך וחבריהם, דנים על אגם ואנזה בהשמדת יהודי אירופה. כן, תמיד הזהרתי מהשוואות בין ישראל לנאצים, אבל היה זה מעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא שהצהיר שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים אשכנזים, וביניהם כמובן רבים מבני משפחתי. האם אני צריכה להגן מהשוואות על מי שבעצמו מצהיר שהוא גאה בהיטלר? והאם עמיחי שיקלי ששוחד להפיל את ממשלת בנט תמורת משרת שר, שעיקר פועלו כשר הוא לתמוך בפשיסטים ומכחישי שואה אירופים, ולנסות לסייע להם להגיע לשלטון, האם צריך להתעלם מהחברה שבה בחר להסתופף, ממארין לה-פן בצרפת ועד ג'ורג'סקו ברומניה? והאם קריאתו של סמוטריץ' לשרוף את חווארה ופרעות המתנחלים בתושבי יהודה ושומרון, האם כל זה טוב יותר מפרעות ליל הבדולח, האם רוצחי הפלשתינים ושורפי בתיהם טובים מן הנאצים הגרמנים שששו לרצוח ולבזוז את שכניהם היהודים ושכחו להיות בני אדם? האם דברי האמת הנכוחים של יאיר גולן הם הבעיה, או ממשלת נתניהו שמתירה את דמם של הפלשתינים, כפי שהיא, במפגן פשיסטי של בוז לחיי אדם, מתירה את דמם של החטופים שהיא מפקירה ליסורים ולמוות, ומסיתה את האספסוף הביביסטי נגד משפחותיהם האומללות? האם המראה שמציגים דברי גולן אשמה, או מה שמשתקף בה, פרצופם המכוער להחריד של ממשלת נתניהו ותומכיה, שמוות של חמישים אלף עזתים שלפחות מחציתם חפים מפשע איננו גורם להם אפילו לרגע של רתיעה והיסוס, אלא מתיז מפיהם מיד קלישאות של צדקנות צבועה ודוחה והצהרות על המשך המלחמה עד אין קץ, תוך התעלמות גמורה מסבלם של העזתים ושל הישראלים גם יחד. הרי במסיבת העיתונאים שלו אתמול הציב נתניהו את גירוש תושבי עזה, מה שממשלת הטבח מכנה "תכנית טראמפ", כתנאי לסיום המלחמה. והרי אין לטראמפ שום תכנית לגירוש תושבי עזה, הוא רק קשקש כדרכו קשקושים חסרי אחריות וכיסוי, לחדוות לבה של ממשלת נתניהו, שרבים מחבריה מוכנים להקריב לא רק את העזתים, אלא גם את חיילי צה"ל ואת החטופים, כדי לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, וכמובן כדי לשרוד בשלטון, למרות שרוב העם מייחל להסתלקותם מחיינו. עד מתי אפשר להתבצר בקלישאה המאוסה וחסרת השחר שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? צבא יכול להיחשב למוסרי אך ורק כאשר הוא נלחם להגנה עצמית ולהסרת איומים קיומיים. צבא שנלחם כדי לגרום לגירוש המוני של תושבי עזה, שלבו גס בהרג של למעלה מחמישים אלף איש שמרביתם אזרחים ובכלל זה ילדים ותינוקות, נשים וקשישים, כדי לתפוס את ארצם ולהקים בה התנחלויות, צבא כזה איננו צבא מוסרי, שלא לדבר על צבא שנלחם כדי לשמר בשלטון ממשלה של פושעים ועבריינים, שהיא אסון לעמה כשם שהיא אסון לשכניו. כן, אני אצביע ליאיר גולן, שלא מנסה להתנחמד ולהתחנחן, שאומר דברי תוכחה קשים ונכוחים לממשלה שירדה מהפסים לחלוטין, ואני מקווה מאד ששב"כ יגן עליו כראוי מפני ממשלת נתניהו, תומכיה ומוסתיה, שלא די להם באסונות שהביאו על עמנו וארצנו, שהמוסר מעולם לא עניין אותם, ולתאוות ההרג שלהם אין גבול.       

די למלחמת השקר

 

ביום הזיכרון הנורא הזה, כשטרם יבש דמם של נופלינו האחרונים, והדאגה לשלום החיילים והחטופים קורעת את לִבֵּנוּּ, עלינו לזעוק בכל כוחנו זעקה גדולה ומרה: הפסיקו את המלחמה! די להרוג את חיילינו וחטופינו, די גם להרוג באויבינו, כי כבר מלאה הסאה. לא את מיטוט החמאס מבקשת ממשלת הדמים, שכן לו רצתה במיטוט החמאס היתה מתנהלת באופן לגמרי אחר. כבר בשלהי שנת 2023 הציע ממשל ביידן לנתניהו להכניס חלף חמאס לעזה את הרשות הפלשתינית, בגיבוי כוחות ממדינות ערב המתונות, אבל נתניהו דחה זאת על הסף, ומיד החל להסית נגד הרשות הפלשתינית, כאילו אין הבדל בינה לבין החמאס. מדיניות נתניהו לא השתנתה בעקבות הטבח שהביא עלינו, בטפחו ובחזקו את החמאס בטענה המטורפת שכך ימנע הקמת מדינה פלשתינית: עדיין הוא מניח לחמאס להחליש את הרשות הפלשתינית, ועדיין הוא מניח לחמאס להרוג בנו, כי בראש מעייניו שימור ממשלת הדמים שלו, שפניה לכיבוש רצועת עזה והקמת התנחלויות בשטחה, וזאת במחיר מותם של מאות חיילים ועשרות חטופים, שחייהם כקליפת השום בעיניו. למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו במערכה, למעלה מתשע מאות אזרחים, ועוד צועד לו מצעד המוות ואוכל בנו בכל פה, ורון דרמר, השר להפקרת החטופים, הכריז כי המלחמה תימשך עוד שנה – אמירה שתואמת את דברי נתניהו כבר לפני כשנה שהמלחמה תימשך שנתיים, לא משום שיש צורך צבאי בכך, אלא כי מלחמה בלתי נגמרת היא תכניתו של נתניהו להמשך שלטונו. בימי מלחמה קל יותר לדכא מחאות והתנגדות, קל יותר לפגוע בזכויות דמוקרטיות של האזרחים ולהגביל אותן, קל יותר לכפות שלטון בלתי רצוי בכוח הזרוע, וקל יותר לסחוט מהשופטים דחיות והקלות במשפטו, שנתניהו מנסה למרוח ככל האפשר, כדי להרחיק את החקירה הנגדית שממנה הוא חושש, לאחר שבמשך חודשים הפכו הוא ועורך-דינו את משפטו לקרקס, עם בקשות אינסופיות לביטול ודחיית דיונים, ושעות של נאומי סרק שלא לעניין שנועדו להתיש את השופטים. לא מן הנמנע, שגם השאיפה להרחיב ולהעצים את הלחימה כעת, איננה מנותקת מהתקרבותה של החקירה הנגדית, שנתניהו ניסה להרחיק ולמנוע ככל יכולתו, מבלי לבחול בשום תעלול. אבל כעת היא ממשמשת ובאה,  והפארסה שהציגו לפנינו נתניהו ועמית חדד במשך חודשים, תפנה בהכרח את מקומה להליכים קשוחים יותר, ולא תינתן עוד לנתניהו האפשרות הנוחה כל כך לשאת נאומי התפארות ולחמוק משאלות בלתי נוחות. אלו שתי מטרותיה האמיתיות של ממשלת הדמים: שימור השלטון ושיבוש עשיית הדין, בכל מחיר של דם ודמים, ובינתיים היא משיגה את שתי המטרות.

רק מחאה ציבורית גדולה ועצומה, רק יציאה לרחובות בזעקה גדולה, יכולה לעצור את ממשלת הדמים מלהמשיך בהקזת דמנו. רק הפסקת המלחמה והשבת כל החטופים, תאפשר לעמנו הפצוע להתחיל תהליך של ריפוי. כל עוד שאחינו מתענים במנהרות חמאס, ואחרים מקיזים את דמם למען המשך שלטונה של ממשלת הדמים, לא נוכל לנוח, ולא נוכל להירפא. כל חייל נוסף שנפצע ונהרג מגדיל את פצענו הנורא, הופך אותו קשה יותר לריפוי, מעמיק את הכאב. אסור לנו לנוח לרגע. עלינו לצאת לרחובות ככל יכולתנו, לא לנוח ולא לשקוט עד שנצליח לפרוץ את חומת האדישות של ממשלת הדמים. ובעיקר אסור לנו להתייאש מהמאבק הארוך והמתסכל. אנו בוחרים בחיים ונלחמים למען החיים, ומהמטרה הקדושה הזו של קידוש החיים והמאבק להצלתם אנו שואבים את כוחנו.

יהודית הנדל / כרטיסים לסמי דייויס

 

כשקראתי על הנובלה הגנוזה של יהודית הנדל שהוציאו עכשיו לאור חשבתי מיד שהסיפור נשמע כמו הסרט של שמעון דותן "צלילה חוזרת", שראיתי לפני שנים רבות עם בעלי, כשרק יצא לאקרנים. לא כל כך אהבתי את הסרט, במיוחד לא את הבילוי הלילי של הצוללנים במועדון אחרי שהם חוזרים מהלוויה של יוחי, כשהם לגמרי משתכרים ומבלים עם נשים שפגשו במועדון שהן כנראה זונות, למרות שזה לא ממש ברור. זה היה די מגעיל, וגם בנובלה של יהודית הנדל זה די מגעיל, אבל עכשיו אני מבינה שזה מגעיל כי ככה זה התכוון להיות, מגעיל. בויקיפדיה כתוב ששמעון דותן כתב את התסריט ולא כתובה אף מלה על יהודית הנדל וזה מוזר, כי ברור שהסרט מבוסס על הנובלה, למרות שאולי הנובלה נכתבה על פי החוויות ששמעון דותן סיפר ליהודית הנדל, שהוא היה נשוי לבתה, כי הוא בעצמו שירת בחיל הים כצוללן. הייתי רוצה לדעת מה בסיפור בדוי ומה קרה באמת, למרות שזה לא צריך לשנות. הסרט הרבה יותר הרואי מהנובלה, יוחי נהרג בפעולת לחימה, בעוד שבנובלה נראה שהוא נהרג בצלילה שגרתית ביום חורף, והוא שוקע בבוץ, אולי בבוץ של נחל הקישון המזוהם שנהגו לצלול בו צלילות אימון, והבוץ הזה שיוחי שקע ומת בו מטריף את אלמנתו מירה, שכל הזמן חושבת על הבוץ ומריחה את הבוץ, למרות שלא הביאו לה את המדים של יוחי כדי שלא תראה את הבוץ שהם מזוהמים בו. בסרט בכלל לא מדברים על בוץ, למיטב זכרוני. כנראה הלכנו לצפות בו כי בעלי בעצמו היה צוללן חובב ועניין אותו לראות סרט על צוללנים, ולפני שהתחתנו הייתי נוסעת איתו ומסתכלת איך הם נכנסים למים ונעלמים בתוכם לדי הרבה זמן, למרות שהצלילות עצמן הן קצרות. זה היה מפחיד. בדיוק לפני שנה בעלי, שכבר לפני הרבה שנים התגרשתי ממנו, נהרג בתאונת צלילה. הוא המשיך לצלול כל השנים למרות שכבר היה כנראה זקן מדי, ובתי הבכורה אמרה שגם אם היו אומרים לו לא לצלול הוא לא היה מפסיק לצלול, וזה הפך את המוות שלו לבלתי נמנע. בגלל שהייתי נשואה לצוללן אני יודעת שאף פעם לא צוללים לבד, תמיד צוללים בזוגות, ואני מבינה מקריאת הנובלה שיוחי והגיבור לא היו סתם באותה יחידה, אלא היו זוג שצלל ביחד, וכשצוללים ביחד ואחד נפגע או לא מרגיש טוב השני אמור לעזור לו לעלות ולהציל אותו, לכן גיבור הסיפור מרגיש אחריות אישית למותו של יוחי, למרות שהוא לא אשם במוות הזה. הוא כל הזמן נוסע לבקר את האלמנה של יוחי מירה, ובסוף מתאהב בה ומתחתן איתה, אבל הדברים האלה רק מוזכרים בנובלה, לא מתוארים בה. מה שמתואר בה אלה המחשבות של מירה והמחשבות של הגיבור והשיחות ביניהם כשהוא בא לבקר אותה, ומביא לה הקלטה של יוחי שר, כי יוחי שר יפה והוא חושב שמירה תשמח בהקלטה, והוא לא יודע שבצד השני של סרט ההקלטה, כפי שמירה תגלה במהרה, יוחי מספר לחבריו הצוללנים על הבגידות שלו במירה ולועג לה. ואז מירה מתחילה לשמוע את הקלטת של יוחי בלי הפסקה. הגיבור הוא לא יוחי אבל הוא כמו בבואה של יוחי. גם הוא צוללן וגם הוא מתאהב במירה ומתחתן איתה ובוגד בה כמו יוחי. אולי מירה היא עקרה ואולי גם לזה יש משמעות בסיפור, למרות שזה לא נאמר, רק מסופר שהמאהבת של יוחי באה לחפש אותו בבסיס אחרי שמת והיא היתה בהריון, אז אי אפשר לא לחשוב על זה שלמירה ויוחי אין ילדים, שלמירה היה רק את יוחי ובלעדיו היא משתגעת, למרות שיוחי היה בסך הכל מנוול שבגד בה ולעג לה. אני לא חושבת שהסיפור על המאהבת ההרה היה בסרט. בסרט גם לא היתה ההופעה של סמי דייויס מסיבות מובנות, ולכן אי אפשר היה לקרוא לו בשם של הנובלה. אי אפשר לדעת אם יהודית הנדל התכוונה להמשיך את הנובלה ולספר מה קרה עם מירה ומה קרה עם המאהבת. האם אי פעם הן נפגשו, ומירה ראתה שהילד נורא דומה ליוחי. זה כבר בדמיון שלי. בנובלה הזאת, המדכאת להחריד, מירה רק חושבת על המוות של יוחי וגם על החיים של שניהם, איך היא חיכתה לו כל הזמן ופחדה לצאת מהבית כי אולי הוא יבוא והיא לא תהיה ותחמיץ אותו. יהודית הנדל טובה בלתאר נישואים שהם בעיקר החמצה ואובדן. בכל הסיפורים בספר יש בדידות ואובדן ובאף אחד מהם אין שמחה. חלק מהם קצת בוסריים ויש בהם משהו מלאכותי, אבל אהבתי את הסיפור "מיני סדקית" על אלמנה זקנה ניצולת שואה שמשוטטת בבתי קפה בתל-אביב ומוכרת מיני סדקית לפרנסתה, מאחר שבמלחמה איבדה את הכל.

זה ספר עצוב ומעציב ולמרבה הצער נורא רלוונטי. יש בו הרבה נשים שבני זוגן יוצאים למלחמה ולא תמיד חוזרים ממנה, והנשים נשארות שבורות ובודדות. הגבורה לא מעניינת את יהודית הנדל. היא כמעט מרגיזה אותה. היא סופרת של צער וגעגועים שמספרת על מה שאבד, לה ולאחרים, והספר שלה כתוב בשפה קצת מיושנת, אבל מה שקורה בו לגמרי מתאים לימים העצובים האלה, למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, נדמה שכלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. יש כל הזמן מלחמה כזו או אחרת, הגברים יוצאים למלחמה, הנשים מחכות ומפחדות להחמיץ אותם מבלי לדעת שהן מחמיצות אותם ממילא, שהזוגיות איננה מנצחת את הבדידות, שרגעי החסד הם מעטים וחולפים, והחיים הם עצובים, וגם קצרים מדי.

 

יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייויס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גיא ארליך ערך והוסיף אחרית דבר.

מהן מטרות המלחמה

 

לאחרונה מתרבות התלונות על כך שישראל לא הגשימה את מטרות המלחמה בעזה, והשאלה המתבקשת היא: מטרות המלחמה של מי? לנתניהו היו שתי מטרות מלחמה: לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון. את שתי המטרות האלה הוא השיג. כמובן שאלה אינן מטרות המלחמה המוצהרות, שהוגדרו כ"מיטוט החמאס" והשבת החטופים, שלנתניהו לא היתה שום כוונה לממש. לא במקרה הוגדרה המטרה הראשונה "מיטוט החמאס" לא על ידי יעד ממשי, כמו "כיבוש רצועת עזה והחלפת השלטון בה", אלא על ידי המליצה הריקה "מיטוט החמאס" שאין לה משמעות מעשית ברורה. ברגע שהוצעה הצעה מעשית להחלפת שלטון החמאס, כבר בשבועות הראשונים למלחמה, להכניס לעזה את הרשות הפלשתינית בגיבוי מצריים ומדינות המפרץ, מיהר נתניהו לדחות את ההצעה ולהכפיש את הרשות הפלשתינית, שמקיימת כבר שנים תיאום בטחוני עם ישראל, כאילו אין הבדל בינה לבין החמאס, שבניגוד לרשות הפלשתינית ששואפת למדינה פלשתינית בשטחי יהודה ושומרון ועזה, מעוניין להשמיד כליל את מדינת ישראל, ולא מבחין בין השטחים הפלשתינים לבין ישראל של הקו הירוק, ואף מאמץ ומחקה את המעשים המפלצתיים של ארגון דאע"ש שמשמש לו דגם ומקור השראה. לו שאף נתניהו למוטט את חמאס, היה פולש לרצועת עזה בכמה צירים, משלים את כיבושה בזמן קצר ומקבל את ההצעה לשלטון של הרשות הפלשתינית בגיבוי מדינות ערב המתונות, שלרובן כבר יש הסכמי שלום עם ישראל. ברגע שנתניהו דחה הצעה לפתרון כזה, הוא הסכים למעשה להישארות חמאס בשלטון בעזה, מפני שאין אפשרויות מעשיות אחרות. ישראל יכולה כמובן מבחינה צבאית לכבוש את עזה ולהכפיפה למימשל צבאי ישראלי או לספחה לישראל, אבל לפתרונות אלה אין היתכנות מדינית, כי שום מדינה, כולל ידידותינו הנאמנות וספקיות הנשק שלנו, לא תסכמנה לכך, שלא לדבר על מדינות ערב, ולו גם המתונות מביניהן שמקיימות איתנו הסכמי שלום. ההשתעשעות של טראמפ ומעריציו המתנחלים ברעיון העברתם של מיליון עזתים לארצות ערב או למדינות אחרות איננו יותר מהזיה, כמו שאיפתם של המתנחלים להתיישב ברצועת עזה. ככל שטראמפ חוזר על כך ביתר תקיפות, כך ברור שהוא מנותק מהמציאות כמו המתנחלים שהופתעו מרצונו לסיים את המלחמה בעזה, למרות שחזר והצהיר על כך במשך חודשים רבים. כמובן ששלטון ישראלי בעזה הנשען על כידוני הצבא, יהפוך את צה"ל למטרה לטרור אינסופי מצד ארגוני הטרור הפלשתינים, שיתמקדו בהרג חיילים שיאבטחו את שלטון ישראל ברצועה.

המטרה האמיתית של נתניהו היתה קיום מצב מלחמה מתמיד, כאמצעי לקיום שתי מטרותיו האמיתיות היחידות: דיכוי המחאה והישארות בשלטון, והעמדת פנים של חתירה להשמדת החמאס, שמחייבת את השארת צה"ל בעזה. הישארות צה"ל בעזה, כפי שהודתה המתנחלת דניאלה וייס, שפועלת במרץ להקמת התנחלויות בכל רצועת עזה, הוא תנאי יסוד להקמת התנחלויות בעזה. למתנחלים ברור שאין קיום לשאיפתם להקים בעזה התנחלויות ללא מטריה צבאית, שכן החמאס לא יבחל ברצח יהודים שינסו להתנחל בעזה, כפי שלא בחל ברצח משפחות שלמות בעוטף עזה והרס ההתישבות בעוטף. כמובן שהעול של מימשל צבאי ישראלי בעזה, שיתבסס בהכרח על גיוס נרחב ואינסופי של לוחמי מילואים, כי הצבא הסדיר קטן מדי מכדי לשאת במשימה זו, ייצור מצוקה כלכלית ותסיסה חברתית שבעצמן עלולות להפיל את שלטון נתניהו, ואנו רואים כיצד מתקשה נתניהו לממש את חקיקת הפטור משירות צבאי לחרדים.

כעת מנסה נתניהו, באמצעות הדלפות על הפרות הסכם צפויות כביכול מצד חמאס, לפוצץ את העסקה להשבת החטופים, או לפחות ליצור אצל שותפיו מהימין הקיצוני תחושה שהוא עומד לשוב ללחימה, מבלי להגדיר כמובן שום יעד מעשי להמשך הלחימה לבד מהמליצות הריקות על "מיטוט החמאס" ו"הכרעה". כך כמובן עשה כבר מספר פעמים בשנה האחרונה, בתוצאה הנוראה של מות עשרות חטופים ומאות חיילים במשימות שימור מצב המלחמה: פיצוץ בתים ומנהרות. אלה משימות מסוכנות וקטלניות שאין להן קץ, כי אין שום אפשרות מעשית לפוצץ את כל המנהרות שנחפרו בעזה ולהרוס את כל הבתים שבהם פועלים אנשי חמאס. העבודה הסיזיפית והקטלנית שחיילי צה"ל מבצעים בעזה כבר יותר משנה תוך הקרבת חייהם ושלומם איננה יכולה להסתיים סופית, כי מספר המנהרות עצום, ולכן משימה סיזיפית זו מאד מתאימה לנתניהו, שמעוניין להעסיק את צה"ל במשימות בלתי נגמרות בעזה, אבל מבלי לכונן ברצועה שלטון אלטרנטיבי, ומבלי לסיים את המלחמה.

כמובן שלצורך שימור מצב המלחמה וההיאחזות בשלטון נתניהו סירב להצעות קודמות לעסקה להשבת החטופים בטענה שהוא חותר עדיין לניצחון המוחלט, שגם הוא מליצה ריקה ולכן שימושית למי שאיננו רוצה לסיים את המלחמה ולא לחסל את שלטון חמאס. את האשמה להמשך שלטון החמאס ברצועה הטילה הממשלה כמובן על הרמטכ"ל וצמרת צה"ל, למרות שהאשמה בכך היא הממשלה עצמה, כפי שהיא אשמה בטבח החמאס, מפני שנתניהו, ולא צה"ל, טיפח ומימן את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן גם טען שהחמאס מורתע, ועודד את ריכוז הכוח הלוחם ביהודה ושומרון ולא בגבול עזה, כדי לרצות את תומכיו המתנחלים. במלים אחרות: מטרות המלחמה המוצהרות הפוכות למעשה ממטרות המלחמה האמיתיות של נתניהו, אלה שאליהן חתר ואותן השיג: הפקרת החטופים וחיילי צה"ל למוות, הסתה כנגד משפחות החטופים כאילו הן ולא הוא עצמו אחראיות לאי השבתם, והשארת החמאס בשלטון כדי למנוע את חיזוק הרשות הפלשתינית. המתנחלים עדיין מדברים על כך שצה"ל יביא להכרעת החמאס, מה שזה לא אומר. מטרתם האמיתית היא כמובן להשאיר את צה"ל בעזה לזמן בלתי מוגבל כדי להקים בחסותו התנחלויות, ולכן עדיף להם בהחלט שהחמאס יישאר בשלטון, ויספק להם סיבה מתמדת להישארות צה"ל ברצועה. את הקרבת חיי החטופים הם מעלים על נס וחיילי צה"ל הם לדידם בשר תותחים להגשמת מטרותיהם. כל המטרות האלה של נתניהו וממשלתו ותומכיו המתנחלים מנוגדות כמובן בתכלית לרצונו של רוב הציבור הישראלי, מה שגורם כמובן לנתניהו וממשלתו לשווק אותם בתור "מימוש רצון העם", בתקוה לכך שאפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן.

לא יעזור לך, ישראל כץ

לא יעזור לך, ישראל כץ. ההצהרה היומרנית על "הגבורה" שבה חולצו עוד גופות של חטופים שעד לפני כמה חודשים עוד היו בחיים, והיו צריכים לשוב לביתם בחיים, לא תעזור לך. גם לא ההתגוללות על הרמטכ"ל ודובר צה"ל. הדם על ידיך ועל ידי נתניהו, ומדמם השפוך של החטופים שהפקרתם ביום הטבח ומאז ואילך לא תינקו. איש בממשלת הדמים שלכם לא יינקה מהדם ששפכתם, אם בהפקרת עוטף עזה לידי החמאס, ואם בהפקרת החטופים והשבויים מאז ואילך, כאשר אתם מכשילים כל עסקה אפשרית כדי להמשיך במלחמה ללא מטרה מלבד הישארות בשלטון.

גלנט חשב שפוטר כדי להעביר את חוק ההשתמטות עבור החרדים, ועבור הישארותכם בשלטון על חשבון הציבור המשרת בצבא שהעול עליו כבד מנשוא. אבל הוא פוטר בראש וראשונה מפני שתמך בעקשנות בסיום המלחמה ובשחרור החטופים, ואתה החלפת אותו כדי לסייע לנתניהו למנוע את סיום המלחמה ולשפוך את דם החיילים והחטופים כדי להישאר בשלטון. אם חשבת שהאחריות על המשך המלחמה תביא לך תהילה, אתה טועה טעות מרה. כל חייל וכל חטוף שיוקרב למען הישארותכם בשלטון – דמו על ידיכם, ולא תינקו ממנו. לא יעזרו לנתניהו דברי תנחומים ריקים והצהרות ש"נעשה הכל למען שחרור החטופים". השקר צף מעלה מעלה. הדרישות הנוספות שמעלה נתניהו בכל עת שיש סיכוי לעסקה של סיום המלחמה ושחרור החטופים גלויות לעין. תמיד יש משהו חשוב יותר משחרור החטופים. פעם זה ציר פילדלפי, פעם זה מיטוט החמאס, שאתם טיפחתם וחיזקתם כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ומעולם לא התכוונתם לחסל.

כדי להרשים את בוחריך, הצטלמת ליד תותחים, התותחים שהועברו מעוטף עזה ללבנון וליהודה.ושומרון, והותירו את ישובי העוטף חשופים לחמאס. "כַּוֶּנֶּת תֶּרמִית" נכתב על התותחים המשוכללים, אבל ראוי היה לקרוא "כַּוָּנַת תַּרְמִית". כל כהונתך כשר ביטחון היא תרמית, ניסיון לחמוק מאשמה שצרובה בדם על פניכם ועל ידיכם של כל שרי ממשלת הדמים, ומתוקף תפקידך שלך במיוחד, ולהחזיק בשלטון במחיר דמים בלתי נסבל. ששת החיילים הצעירים שנהרגו השבוע לשוא, וכל חטוף נוסף ששב בארון במקום על רגליו, דמם על ידיך. רצת לדווח לתקשורת על מות חטוף שטרם אושר רפואית. מה בדיוק חשבת לעצמך? שנתפעל מחילוץ גופות של אנשים ששרדו בשבי זמן רב, עד שנהרגו ככל הנראה בידי צה"ל, בגלל ההתעקשות להמשיך את המלחמה עד אין קץ ולפעול במקומות בהם הוחזקו חטופים, במקום להכריז על סיום המלחמה ולחתום על הסכם לשחרור החטופים והשבויים כולם, שלא יצריך שום סיכון של חיילים והפקרתם למוות יחד עם החטופים. כמה דם עוד תשפכו לשוא? מתי תשימו קץ למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, שביחס הפוך לכך הישגיה הם הדלים ביותר, והם ילכו וידלדלו, כי המשך המלחמה והקזת הדם מערער ומחליש אותנו, והפקרת החטופים למוות שוברת את האמונה בערבות הדדית ובאנושיות הבסיסית ביותר. מיטוט החמאס הוא מליצה ריקה על לשונכם, לשון של שקר ורשעות. המשך קיומו של החמאס הוא חלק בלתי נפרד מתכניתכם להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כדי לדכא את המחאה נגדכם, כדי להישאר בשלטון. אבל לא יעזור לכם. אתם תיזכרו לדיראון עולם כמפקירי האזרחים והחיילים, השבויים והחטופים, לטבח ולמוות, והאשמה תידבק בכם לנצח, כל עוד יהיה באדם זיכרון.   

החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.

נאום נתניהו בטכס הזיכרון לטבח

 

לא צפיתי אתמול בטכס הזיכרון לטבח שמחת-תורה שאירגנה מירי רגב. אחרי הצפייה בטכס היפהפה שאירגנו ניצולי הטבח ומשפחות הקרבנות, העדפתי לכבות את הטלויזיה. ובכל זאת הצליח נאומו של בנימין נתניהו בטכס, שלא שמעתי, רק קראתי את תוכנו בעיתון, לקומם אותי. שני דברים שאמר נתניהו קוממו אותי במיוחד, שתיהן אמירות שיש בהן הונאה וגניבת דעת.

האמירה האחת: "כל עוד חטופינו בעזה, נוסיף להילחם. לא נוותר על אף אחד ואחת מהם. אני לא אוותר."

התנאי לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה בעזה. לומר שכל עוד החטופים בעזה נמשיך להילחם, פירושו שכל עוד יש חטופים חיים בעזה, ימשיך נתניהו לסכל כל עסקה לשחרורם על ידי סירוב לחדול מלחימה, ובכך יביא על החטופים מוות, כפי שכבר הביא על עשרות מתוכם. המשך האמירה הוא הונאה וגניבת דעת. אם לא נפסיק להילחם כל עוד חטופינו בעזה, אנו גוזרים עליהם מוות. נתניהו לא רק מוותר עליהם, לא רק ויתר עליהם מזמן וסיכל ככל יכולתו כל עסקה לשחרורם, אלא בנוסף לכך מסית את אספסוף תומכיו נגדם ונגד משפחותיהם, ואלה מקללים ומכים אותם, וגם את מי שתומך בהם וקורא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים בעסקה, ללא סיכון חייהם וחיי החיילים המחלצים אותם.

האמירה השנייה: "7 באוקטובר יסמל לדורות את מחיר תקומתנו." טבח שבעה באוקטובר איננו מחיר תקומתנו, אלא מחיר חורבננו, מחיר המחדל, ההפקרה והכישלון, מחיר היוהרה והטירוף של טיפוח  החמאס והתעלמות מסכנתו ומכוונותיו הזדוניות. האמירה הזו היא ניסיון עלוב של נתניהו לחמוק מאחריותו לטבח בכל היבט אפשרי: טיפוח החמאס, הפקרת הישובים בעוטף עזה, הפקרת החיילים בעוטף, הפקרת החטופים והשבויים למותם, השארת החמאס על כנו עקב הסירוב להכניס כוחות של הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות תומכים של מדינות ידידותיות, כך שהחמאס ממשיך לשלוט ברצועה, וצה"ל חוזר ונכנס שוב ושוב למקומות שכבר היה בהם ועזב, בתואנה שהחמאס משתקם בהם, וחייליו נהרגים לחינם במלחמה הסיבובית הזו שאין שום אופק ושום אסטרטגיה לסיומה. באמירה השקרית הזו שהטבח הוא מחיר תקומתנו מנסה נתניהו להציג את קרבנות המחדל וההפקרה שלו ושל ממשלתו, כקרבנות למען תקומת ישראל, כאילו נהרגו במלחמת השחרור, כאילו לא נטבחו במלחמת המחדל וההפקרה, בעוד הצבא כולו מגויס לשירות המתנחלים, והתותחנים שהיה עליהם להתפרס בגבול עזה ולהגן על תושבי העוטף מהחמאס, הועברו ליהודה ושומרון והועסקו שם בביטחון שוטף כדי לרצות את המתנחלים, וזו רק דוגמה אחת למחדל ולהפקרה של תושבי העוטף לטובת תומכי נתניהו.  

הטכס שאירגנה מירי רגב, ונאום נתניהו בטכס, נועדו אך ורק לגנוב את דעת הבריות בניסיון לעוות את האמת על הסיבות והנסיבות לטבח, ובפרט על אחריות ממשלת נתניהו ואחריותו האישית של נתניהו לטבח הנורא, להפקרת תושבי העוטף תחילה בשביעי באוקטובר, שאפשרה את הטבח והחטיפות לעזה, ובהמשך במריחת המלחמה עד אין-קץ ללא שחרור החטופים, שגורמת למות החטופים והשבויים בשבי האכזרי להחריד. אבל ניסיון העיוות והטשטוש לא יצלח. נתניהו אחראי אישית לטבח, וככזה ייזכר לדורות.

בשירות נתניהו

 

שני אבות צעירים נהרגו אתמול במסוק שהתרסק והותירו אחריהם שתי אלמנות וחמישה יתומים קטנים. אמרו שזו היתה טעות אנוש. טעויות קורות לאנשים עייפים ושחוקים ממאמץ יתר ממושך. זה כנראה המצב של רוב היחידות הלוחמות, לא רק של יחידה 669. המלחמה היתה צריכה להסתיים זה מכבר, השבויים והחטופים היו אמורים להשתחרר זה מכבר, וכך היו ניצלים עשרות מהם שמתו ונרצחו. אבל נתניהו מאריך את המלחמה כדי לדכא את ההתנגדות ולהישאר בשלטון. אפשר לראות מאופן תכנון המלחמה שהיא נועדה בעיקר למשוך זמן, לדברי נתניהו להימשך שנתיים, עד סמוך למועד הבחירות, ולא קודם לכן. נתניהו התכוון רק למשוך את המלחמה. מעולם לא התכוון למוטט את שלטון החמאס. הרי אין לו פיתרון אחר: הוא איננו מוכן להכניס לעזה את הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות של מדינות ערב המתונות כולל סעודיה שתנרמל את יחסיה עם ישראל. הצעת זהב כזאת הציע לו הנשיא ביידן בראשית המלחמה. אבל נתניהו רצה מצב מלחמה נמשך בישראל, לא פתרון לרצועת עזה. זה לא השתנה באחד עשר החודשים שעברו מאז. נתניהו איננו מעוניין בפיתרון אלא בהמשך מצב המלחמה. לו רצה למוטט את חמאס היה צריך לתקוף את עזה בכמה צירים, לפחות מצפון ומדרום בו זמנית. אבל כך היתה המלחמה מסתיימת מהר מדי למי שנאחז בכוח בשלטון ברוכבו על סוס המלחמה.

לישראל אין משאבים למלחמות ארוכות. לא משאבים כספיים, לא משאבי כוח אדם, ולא די אמצעי לחימה. התלות בארצות הברית במהלך לחימה ממושכת הופכת לקריטית. הנכונות האמריקנית לתמוך בישראל היא כמעט נס. לפני מלחמת ששת הימים ישראל קנתה נשק, מטוסים וספינות מצרפת. כשפרצה המלחמה הטיל עלינו נשיא צרפת שרל דה-גול אמברגו נשק. ישראל לא יכלה לסמוך עוד על אמצעי לחימה מצרפת. העובדה שארצות הברית החלה לצייד אותנו בנשק ועושה זאת בנאמנות עד עצם היום הזה נראית כיום כמובנת מאליה והיא לא. העובדה שהנשיא ביידן הגיע לישראל לאחר טבח החמאס ושלח לכאן נושאות מטוסים ונשק היתה אמורה לזכות אותו בהוקרה אין קץ. אבל בביקורו אצל משפחתו של החטוף שנרצח אורי דנינו מצא נתניהו לנכון לטעון שהוא עמד לבד נגד נשיא ארצות הברית. לא נגד איראן, לא נגד חיזבאללה וחמאס, נגד נשיא ארצות הברית! נשיא שלא היה לישראל תומך נלהב ממנו. עד כמה אפשר לנשוך את היד המאכילה אותך? ובאיזו זכות הורס נתניהו בהתמדה את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. תמיד הקפידה מדינת ישראל להיות מקובלת על שתי המפלגות בארצות הברית, לא להיות נתונה במחלוקת מפלגתית. אבל נתניהו עושה הכל לפגוע בנשיא הדמוקרטי, וכך הוא חושב מן הסתם להתחנף לדונלד טראמפ שהוא משוכנע שינצח בבחירות בארצות הברית. נתניהו משוכנע שדונלד טראמפ ינצח לא מפני שזה בטוח. הוא משוכנע שטראמפ ינצח מאותה סיבה שהיה משוכנע שהחמאס מורתע – מפני שזה התסריט שלדעתו ייטיב עמו. נתניהו תמיד בוחר במדיניות שמבוססת על משאלת לב. הוא תמך בחמאס במחשבה המטורפת שיסייע לו להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שהוא מזין את הנמר שיטרוף אותנו. לא מפני שהסכנה מהחמאס לא היתה ידועה לו, אלא מפני שלא התאימה לתסריט שהיה מעוניין בו – החלשת הרשות הפלשתינית בכל מחיר ומניעת הקמתה של מדינה פלשתינית. הוא עדיין תומך בחמאס, גם אם הוא  אומר את ההיפך.

לנתניהו יש תמיד מזימה אחת ואין לו תכנית חלופית. חיזוק החמאס להחלשת הרשות הפלשתינית מבלי לחשוב על הסכנה הנוראה, השתלטות על בית המשפט העליון וריסוקו מבלי לתת את הדעת על ריסוק החברה הישראלית כתוצאה מכך. כעת הוא דבק בתכניתו להאריך את המלחמה . תכנית חלופית אין. החטופים מתים, הלוחמים מתים, נתניהו ממשיך את המלחמה. אם המדינה נהרסת חבל, אבל נתניהו איננו סוטה מהתכנית. גם את המהפכה המשטרית לא זנח ואיננו זונח, גם כשראה את התוצאות.

ויש לו בני ברית שאפשר לגייס לכל מטרה. מאז הטבח המטרה היא להילחם במשפחות החטופים ובתומכיהן, מאחר שהם מעוניינים בהפסקת המלחמה ובהשבת החטופים. אתמול כשהייתי במאהל החטופים נעמד מצדו השני של הכביש יהודי חרדי עם שלט: "מחלל שבת חייב מיתה". לשמור שבת, הוא קרא למול מאהל החטופים, וכל השבויים יחזרו. יש לנתניהו רבנים שמסיתים את הציבור החרדי נגד השבויים. אמרו להם שאלה מחללי שבת ולכן טוב שימותו. החרדי הגיע למאהל להעביר את המסר, לכאורה באופן ספונטני, למעשה בשליחות נתניהו. התעצמות המחאה מאז רצח ששת החטופים הצעירים מחייבת תגובה הולמת. מה מועיל יותר מלהסית את החרדים, חסידים שוטים מאין כמותם, נגד החטופים?

שאלתי אותו אם הוא שמח שהבן של הרב דנינו נרצח. הוא לא ענה, ואחרי זמן מה הלך. שאלתי את עצמי אם הוא בכלל יודע על הירצחו של אורי דנינו ז"ל, בנו של רב מקובל מאד בתנועת ש"ס. כדי לתמוך בנתניהו עדיף לדעת מה שפחות, לחשוב מה שפחות, ולהקשיב רק לרבנים מטעם. כאלה הם תומכיו של נתניהו: אנשים בורים, שמופעלים בשירותו כמריונטות. מכוונים אותם למטרה כפי שמכוונים כלב ציד, שמנפנפים מול אפו סמרטוט, וכבר הם מוכנים לקרוא למותם של אנשים ולהתיר את דמם. רק אל תגידו שהם לא מתגייסים. לשירות מכונת הרעל הם מגויסים תמיד.

 

ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.

להחצין את החיילים השבויים

 

ענת אנגרסט, אמו של החייל השבוי בעזה מתן אנגרסט, סיפרה משהו שאיננו נותן לי מנוח: שאחרי הטבח אמרו להם לא להחצין את עניין החיילים השבויים בעזה. והם באמת שתקו הרבה זמן, עד שהבינו שהשתיקה איננה עוזרת. לכאורה זה נשמע כמו איזה תדריך בטחוני, לא להבליט את החיילים השבויים. אבל החמאס ידע מיהם החיילים, שהרי הוא לקח אותם מהבסיסים שנכבשו, ואת מתן אנגרסט מהטנק שנלחם בו עם חבריו שנהרגו. מתן היה חייל, והוא נשבה בעת לחימה נואשת במחבלים שבה נהרגו שלושת חבריו לטנק והוא ניצל בנס ונפל בשבי חמאס. וזה מציק לי מפני שמאז הטבח נתניהו מסית את חסידיו נגד החטופים ומשפחותיהם ומציב את החטופים כנגד החיילים. התירוץ שלו למנוע עסקה הוא שאסור להפסיק את המלחמה עד הנצחון המוחלט על החמאס, כי אם יפסיקו את המלחמה כדי להחזיר את החטופים – וגם מפני שאין שום מטרה מוגדרת למלחמה חוץ מלהציל את שלטון נתניהו, שאת זה הוא לא יאמר כמובן – אם יפסיקו את המלחמה זה אומר לדברי נתניהו ש"חיילינו הגיבורים נפלו לשווא". ומה שמציק לי זה שאולי נתניהו רצה להדחיק את העובדה שהרבה מהחטופים, בעצם השבויים שלנו בעזה, הם חיילים וחיילות שנשבו בעת לחימה או עמידה על משמרתם כמו התצפיתניות שאפילו לא היה להן נשק להגן על עצמן, אבל הן המשיכו לדווח על הפשיטה ולא ברחו כדי להציל את נפשן. לא רק החיילים שנלחמים בעזה מאז שמחת תורה הם חיילינו הגיבורים. גם החיילים שנלחמו – מעטים נגד רבים – בשמחת תורה ונאבקו בגופם במחבלי החמאס הרבים שפשטו עליהם, גם הם חיילינו הגיבורים, ואין כאן שני מחנות שנלחמים זה בזה, החיילים מול החטופים כפי שנתניהו תמיד מעמת אותם אלה מול אלה. אלא כולם הם חיילים וחיילות גיבורים שנלחמו על הגנת המדינה, ואלה שנמצאים כעת בשבי חמאס וחייהם בסכנה הם בדיוק כמו כל החיילים האחרים שנלחמים בעזה, הם לא משהו אחר, ואם נתניהו דואג לחיילים הגיבורים הוא צריך לדאוג בראש וראשונה לחיילים הגיבורים שנמצאים בשבי החמאס, ולא להסית נגדם ונגד משפחותיהם כדי להצדיק את מלחמת השמירה על שלטונו. כשהוא מדבר נגד עסקה לשחרור חטופים הוא תמיד אומר: "חיילינו הגיבורים לא נפלו לשווא", וחיילינו הם אמנם גיבורים, אלה שבשבי החמאס ואלה שנלחמו ואלה שעדיין נלחמים, אבל כל אלה שנהרגו למרבה הצער נהרגו לשווא, בגלל המחדלים של שלטון נתניהו וממשלת המשתמטים שלו, שיש להם חוצפה לשלוח אחרים למות ולסרב לשחרורם בעסקה בזמן שלא הם ולא ילדיהם משרתים בצבא. קשה לי לזכור בהיסטוריה תופעה כזו של ממשלת משתמטים ששולחת אחרים למלחמה שמשרתת אותה בלבד. השלטון תמיד היה בידי אלה שנלחמו, אף פעם לא היה דבר כזה שהמשתמטים שולחים את הלוחמים לקרב, ולדעתי גם אצלנו זה לא יחזיק הרבה זמן. למה בכלל מדברים על חטופים ולא על שבויים כאשר מדברים על החיילים שבשבי חמאס, ולמה המטה נקרא מטה משפחות החטופים והנעדרים, ולא מטה משפחות החטופים, השבויים והנעדרים, כי רק האזרחים הם חטופים ובני ערובה וחטיפתם היא פשע מלחמה. החיילים והחיילות הם שבויי מלחמה, וחמאס חייב היה לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. כמובן שחמאס איננו מכבד את חוקי המלחמה והוא בסך הכל כנופייה של רוצחים. ומצד שני ממשלת ישראל היא ממשלה פשיסטית והיחס שלה לחטופים ולשבויים הוא יחס פשיסטי. לפשיסטים לא חשוב חיי אדם, רק הכבוד הלאומי חשוב להם, והם תמיד מעדיפים ששבויים ימותו, כי שבי נראה להם כסוג של כניעה לאויב, הם תמיד מעדיפים שחיילים ילחמו עד מוות או יתאבדו, כי אין מבחינתם שום ערך לחיי אדם. לכן חשוב מאד שהציבור הישראלי יראה לממשלה כמה חשובים לו החטופים והשבויים וכמה חייהם חשובים ויקרים ואסור לסכן אותם, ובוודאי שאסור לסכן חיים בשביל לעזור לממשלת נתניהו להישאר בשלטון, שזאת מבחינת נתניהו הסיבה היחידה להמשיך את המלחמה. צריך להבהיר לנתניהו שהציבור הישראלי לא יסלח לו על הפקרת אחינו המוחזקים בידי חמאס, בין אם הם אזרחים שנחטפו מחדר השינה שלהם, גברים ונשים וילדים וזקנים, ובין אם הם חיילים וחיילות שנפלו בידי חמאס בעת לחימה או על משמרתם. בהחלט צריך להחצין את הימצאות חיילים בשבי חמאס, ולא להניח לנתניהו וחסידיו להפוך אותם לאויבי החיילים הנלחמים, כי כולם חיילים שיצאו לקרב ולחמו בגבורה, וכולם ניסו להציל את המדינה מהאסון שהביא עליה נתניהו, שיודע רק לקרוע תמיד את הציבור לשני מחנות ולשסות אותם זה בזה כי בכך מומחיותו, בהפרד ומשול, פלג וסכסך, ועם זה אסור להשלים ועל כך אסור למחול.