גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

הרג נפשע של בני ערובה

 

כשכתבתי כאן ב-19 בנובמבר על סיפורה של יסמין פורת כפי ששמעתי אותו כמה ימים קודם לכן בתכנית הבוקר של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד, איש לא דיבר עדיין על הטנק שירה והרג את המחבלים ו-13 בני ערובה כאחד – רק בת ערובה אחת, הדס דגן, נותרה בחיים. ברשימה שלי טעיתי במקום האירוע – הירי התרחש בביתה של פסי כהן בבארי שלשם הועברו בני הערובה, ולא בבית הזוג דגן, שאליו נמלטו קודם לכן יסמין ובן זוגה מהמסיבה ברעים. גם לא ידעתי בפירוש אם מדובר בטנק או בתותח, כי הטנק לא הוזכר בתכנית וכפי שכתבתי אז איש לא הצביע על כך שבני הערובה נהרגו מירי של צה"ל.

מאז הקדיש אסף ליברמן כתבה נוספת לסיפורה של יסמין וחזר איתה לבארי, שם היא דיברה בבירור על הטנק שהגעתו לזירה הפתיעה אותה, ולדבריה תמהה מדוע מביאים טנק כשיש בני ערובה, ונאמר לה שהטנק הובא רק לצורך הפלת קירות. בכתבה נוספת בערוץ 12 התראיינה הדס דגן ואמרה שאיננה מאשימה את היורים והיא מודה לכל מי שנלחם להציל אותם. לדעתי קשה לומר שמדובר בהצלה של בני הערובה, כאשר 13 מתוך 14 מהם נהרגו מירי הפגזים של טנק צה"ל.

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה ב"ניו יורק טיימס", ובה תוארה מחלוקת בין תא"ל ברק חירם מפקד אוגדה 99 שהגיע לבארי ותפס פיקוד על כמה יחידות שלחמו שם בנפרד זו מזו, לבין מפקד הימ"מ שפעל שם וניהל עם המחבלים משא ומתן שבמסגרתו הסגיר את עצמו מחבל מבוגר ולקח עמו כמגן אנושי את יסמין פורת שכך הגיעה לידי השוטרים וניצלה. לדברי העיתון מפקד הימ"מ רצה להמשיך במשא ומתן עם המחבלים, בתקוה לכניעת מחבלים נוספים ולהצלת בני הערובה, ואילו חירם רצה להפסיק את המו"מ ולהשתלט בכוח, גם אם ייפגעו בני הערובה. לאחר שהמחבלים ירו טיל RPG, הודיע חירם למפקד הימ"מ שהמו"מ עם המחבלים הסתיים ונתן הוראה לטנק לירות. שני הפגזים שירה הטנק הרגו 13 בני ערובה ורק הדס דגן ניצלה. כל המחבלים נהרגו.

לא ברור מתוקף מה נטל חירם את הפיקוד על אירוע בני הערובה שעד אז ניהל מפקד הימ"מ במקום, ולא ברור מה היתה סמכותו להורות למפקד הימ"מ, שמנוסה הרבה יותר במו"מ לשחרור בני ערובה, להפסיק את המו"מ. בעיני הוראתו של תא"ל חירם לטנק לירות על הבית שבו נמצאו 14 בני ערובה וביניהם שני תאומים בני 12, ליאל וינאי חצרוני, שרובם נהרגו כתוצאה מירי הפגזים, והתאומים בכלל זה, היא הוראה נפשעת, שמייצגת את התפיסה המתנחלית שחשוב יותר להרוג מחבלים מאשר להציל בני ערובה, ואכן בצלאל סמוטריץ', נפתלי בנט, ואחרים המייצגים תפיסה מתנחלית, התגייסו להגן על ירי הפגזים על בני הערובה בהוראת חירם. התגייסות דומה מאותו צד פוליטי מגוננת על רוצחי שלושת החטופים ששיחררו את עצמם ונורו בידי חיילי צה"ל במפגן של ביריונות נפשעת, הפרת נוהלי פתיחה באש ואי ציות לפקודה לחדול אש.

לא לחינם אמרו חז"ל שמי שהורג לגוי, סופו שהורג לישראל. התפיסה הפשיסטית שבני ערובה מפריעים להרג מחבלים והתרת דמם מביאה שוב ושוב לרצח של יהודים חפים מפשע. יתרה מכך: לא רק שזו השקפה רצחנית ובלתי מוסרית, זו השקפה שבניגוד לדעת תומכיה לא זו בלבד שאיננה מחזקת את הכלל, את האומה, אלא קורעת ומחלישה אותה. גם מו"מ של יומיים או שלושה שהיה מביא להצלת בני הערובה או לפחות חלקם, היה מחזק את אנשי בארי ומפחית מהשבר שפקד אותם ואת המדינה כולה. ושערו בנפשכם ששלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה, היו מגיעים בבטחה למשפחותיהם. כמה היה הדבר מחזק את עמדת ישראל מול החמאס שחטופים השתחררו מבלי לשלם לחמאס שום מחיר. ואילו הרצח של שלושת החטופים לא רק שהוסיף שבר על שבר לאומה הישראלית שבורת הלב, אלא יצר מצב שבו מלבד אורי מגידיש לא הצליח צה"ל לשחרר שום חטוף בחיים, ואילץ את ישראל להתחנן לחמאס להסכים לעסקת שחרור חטופים נוספת, שאין לחמאס שום עניין בה. מי שמתיר את דמם של בני ערובה איננו גיבור והאסון שהוא ממיט עלינו גדול וכבד מנשוא.

 

נתניהו והביקורת על פרשת המרמרה

 

בשלוש עשרה השנים ויותר שחלפו מאז פרשת הספינה מאווי מרמרה, הגדולה ביותר במשט התורכי בן שש הספינות לעזה, נשכחו הרבה מההתרחשויות הקשורות בו. המשט שאורגן בתורכיה בהשתתפות תורכים ובני עמים אחרים, כהתרסה נגד הסגר הישראלי שהוטל על עזה בעקבות עליית החמאס לשלטון ברצועה, יצא מתורכיה ב-22 ביוני ,2010 ובלילה שבין ה-30 ל-31 ביוני חיילי שייטת 13 ויחידות נוספות השתלטו עליו. בחמש מהספינות לא נתקלו החיילים בהתנגדות, אך על המאווי מרמרה התארגנו נוסעים להתנגדות אלימה לחיילי צה"ל והתפתח קרב שבו נהרגו עשרה מהנוסעים וכשלושים נפצעו, וכן נפצעו עשרה מהחיילים, שניים מהם קשה. בעקבות התוצאה הקשה של ההשתלטות על המשט הופנו לישראל גינויים רבים ותורכיה החזירה את שגרירה מישראל.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 2012, הגיש מבקר המדינה דאז, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, דו"ח על הפרשה, שבו מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשה. לדברי המבקר ראש הממשלה ידע שעלול להתפתח עימות אלים עם נוסעי המשט, אך לא טיפל בהתרעות כראוי. הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הזהיר מפני התנגדות של משתתפי המשט במקרה של השתלטות החיילים על הספינות. כתב "הארץ" ברק רביד מספר בכתבתו על דו"ח המבקר מה-14 ביוני 2012, כי בחודש שלפני המשט התריעו שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וקצינים נוספים מפני תגובה אלימה של משתתפי המשט. "המבקר מציין כי בנוסף למכתב ששלח לנתניהו, נפגש הרמטכ"ל עם ראש הממשלה ארבע פעמים, והעלה בפניו את הדברים." בדיון שהתקיים חמישה ימים לפני המשט בהשתתפות נתניהו וכמה מהשרים אמר הרמטכ"ל אשכנזי: "אין לי ספק שיופעל שם כוח. שזה יהיה ברור: האנשים יתעמתו איתנו. זו אשליה לחשוב שאם עכשיו עשרים איש יצנחו על אוניה שבה יש כ-400 איש ימחאו להם כפיים. הם ייאבקו איתם."

לדברי רביד, למרות הדברים המתועדים, קו ההגנה של נתניהו היה שהרמטכ"ל כלל לא העלה לפניו את החשש מפני אלימות, ובסיכום הדיון אצל שר הביטחון אהוד ברק, האפשרות לירי על החיילים נאמרה כזניחה. לינדנשטראוס מתח ביקורת גם על ברק שלא בדק את מוכנות הצבא להתמודד עם דרכי פעולה מסוכנות מצד הנוסעים, למרות שהוא עצמו התריע על כך, וגם על הצבא שלא חידד די הצורך לנתניהו את משמעות ההתמודדות עם תגובה אלימה, אבל דחה את הכחשות נתניהו שהאפשרות לתגובה אלימה לא הועלתה בפניו. כמו כן קבע המבקר שנתניהו וברק טיפלו בהיערכות להשתלטות מבלי לקיים דיון מסודר עם השרים הנוגעים בדבר, והקבינט, שהוא הגוף החוקי היחיד לקבלת החלטות מדיניות-ביטחוניות, לא כונס אפילו פעם אחת.

בנוסף לכך מתאר הדו"ח כיצד בגיבויו ועידודו של נתניהו כרסם המזכיר הצבאי של נתניהו יוחנן לוקר בסמכויותיו של היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, שעימו הסתכסך נתניהו, בצורה שהפרה את חוק המל"ל. הדו"ח מגלה כי מי שריכז את הטיפול המדיני והביטחוני במשט מטעמו של נתניהו היה דווקא האלוף לוקר, ולא היועץ לביטחון לאומי ארד. במסגרת זו עסק לוקר בסוגיות ונושאים שאין לו בהם כל ניסיון. כך שוגר לוקר על ידי נתניהו להעביר למנכ"ל משרד החוץ הנחיות לפעילות מדינית מול שגריר תורכיה בוושינגטון וראש המודיעין המצרי, וכן התעסק בנושאי הסברה ותקשורת. לינדנשטראוס קבע שבאירוע המשט בפרט, אך גם כדבר שבשגרה בשלוש השנים הקודמות נתניהו רוקן מתוכן את המל"ל תוך הפרה של החוק.

ועוד כותב רביד: יועצי נתניהו התקשו להסביר את הפער בין האזהרות שהושמעו בדבר עימות אלים, לבין טענותיו של נתניהו על כך שמידע כזה לא הובא לידיעתו. "אף אחד לא ציפה למה שהיה במרמרה", אמר בכיר בלשכה. הבנו אז שהם רצו פרובוקציה, אבל התסריטים שעלו היו אחרים. אף אחד לא חשב שזה ייגמר בהרוגים."

עוזי ארד הודח מכהונתו בראשות המל"ל בפברואר 2011 לאחר שנחשד בהדלפות. הוא הכחיש את ההאשמות וטען שבמשרד ראש הממשלה בישלו את ההאשמות כלפיו.

רק ביוני 2016, שש שנים לאחר המשט, הסתיים הסכסוך בין ישראל לתורכיה, לאחר שישראל התחייבה לשלם פיצויים של 20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה שנפגעו.  

כל דימיון בין התנהלות נתניהו בעניין המשט ובעניין דו"ח המבקר אודותיו לבין התנהלותו בשבועות האחרונים הוא באחריות הקוראים. ראוי להזכיר שבשנת 2012 היה נתניהו בשיא כוחו, ללא חקירה וללא משפט, ללא רפורמה משפטית, וגם המחאה החברתית כבר מזמן שככה.

גם מחבלים אסור להרוג בלי סיבה

 

כולם היו מאד זהירים ואמרו כמה הרצח של שלושת החטופים שזעקו לחיילי צה"ל שיצילו אותם הוא טרגדיה לחיילים וכמה הלב איתם. טרגדיה זה כשקורה אסון בלתי נמנע, לא כשיורים באנשים לא חמושים שמניפים דגל לבן ומבקשים רחמים. זו לא טרגדיה, זה רצח, ואני מרחמת על הנרצחים שבמקום להינצל מהחמאס קיפחו את חייהם, לא על היורים. אני לא יודעת מי החיילים אבל ההתנהגות שלהם מאד מזכירה את ההתנהגות של אביעד פריג'ה, נער הגבעות שהפך לחייל וירה ביובל דורון קסטלמן שהרג את שני המחבלים בכניסה לירושלים ונורה למוות למרות שהרים ידיים ופתח את חולצתו וצעק שהוא יהודי. גם שלושת החטופים יצאו בלי חולצה עם דגל לבן ואחד מהם צעק הצילו, אבל ירו בהם למוות, וכדי להתגונן אמרו בחדשות שירו בהם מאד מרחוק, שזה טיעון מרשיע, כי אם הם היו מאד רחוקים מהיורים הם לא היוו בשום מקרה סכנה ולא היתה שום הצדקה לירות בהם, ובוודאי שלא היתה הצדקה להרוג אותם. גם הרמטכ"ל הודה בכך שהחיילים פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש. אבל במקום להעניש אותם בחומרה מרחמים עליהם, כמו שריחמו על אלאור אזריה ןנתנו לו עונש של שנה וחצי על רצח בדם קר ואמרו שהוא הילד של כולנו, למרות שהוא בעיקר רוצח. וזה יפה שהרמטכ"ל אמר שזה בניגוד להוראות הפתיחה באש, אבל מה שמתוה את התנהגות החיילים איננו ההוראות שעל הנייר, אלא האווירה שיורדת אליהם מלמעלה, והאווירה שיורדת אליהם היא אמירות כמו שאסור שמחבל ייצא חי מאירוע שנאמרות על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא, ושצריך להשמיד את חמאס ולמחוק את עזה ושמחבלים צריכים למות, ושלא נורא אם הם רוצחים אנשים שאולי הם מחבלים ואולי לא, וככה החיילים מתנהגים: יורים כמו אוטומטים מבלי להפעיל את המוח, כי המסר שהם מקבלים הוא שהכי חשוב להרוג מחבלים, גם אם הם לא מהווים סכנה, ושזה בסדר ואפילו רצוי להרוג מחבלים או סתם עזתים חפים מפשע שבמקרה נמצאים במקום, ושאף אחד לא יבקש את דמם מידיהם, אלא אם כן מישהו צילם. המשטרה ניסתה גם לטייח את הרצח של יובל דורון קסטלמן, אבל מישהו צילם את ההוצאה להורג הזו וכבר אי אפשר להשתיק אותה. רצח של חפים מפשע בעזה קל יותר להסתיר, ואם החיילים ירו באטימות כזו ובאכזריות כזו בחטופים, לא קשה להבין שהם יורים בלי רחמים בעזתים בלי שום סיבה ואף אחד לא מונע בעדם. אפילו דובר צה"ל מציין כהישג הרג של אלפי מחבלים, כאילו שאחת ממטרות המלחמה היא להרוג מחבלים, ואולי זה מה שהוצג לחיילים כמטרת מלחמה וככה הם מתנהגים. אבל להרוג מחבלים זו איננה מטרה. להפסיק את הירי של הרקטות על ערי ישראל זו מטרה, להשיב את החטופים זו מטרה. להרוג את המחבלים מותר רק כשנשקפת מהם סכנה. אם לא נשקפת מהם סכנה אסור להרוג אותם גם אם הם מחבלים. מותר לכלוא אותם, מותר לחקור אותם, אסור להרוג אותם. אבל מאז פרשת אלאור אזריה המוסר בצה"ל הידרדר לתהומות. חיילים ראו מתנחלים מבצעים פרעות בתושבים ערבים בגדה, שורפים מכוניות ומציתים בתים על יושביהם ולא עשו דבר לעצור את הפרעות, ואף שמענו את בצלאל סמוטריץ' אומר שצריך למחוק את חווארה. וכמובן איתמר בן-גביר ומפלגתו דרשו עונש מוות למחבלים, גם כשמשפחות החטופים התחננו בדמעות שיפסיקו לדבר על כך. זה מה שהחיילים שומעים וסופגים וזה מה שמנחה אותם, ולא הוראות הפתיחה באש.

מי שהערך העליון שלו הוא להתעלל בערבים ולהרוג אותם, מאבד את הרגישות לחיי אדם, גם לחייהם של יהודים. לכן לא פלא שחיילים שמאמינים שמחבלים צריכים למות, הורגים בקלות רבה יהודים, גם כשאלה זועקים לעזרה. חייל שחושב שהמטרה העליונה היא להרוג מה שיותר ערבים, יפעל בסופו של דבר כמו רובוט, יהרוג ערבים בלי הבחנה, ובסופו של דבר יהרוג גם יהודים. החטופים האומללים שנרצחו בדם קר עשו את טעות חייהם כשרצו לעבר חיילי צה"ל והתחננו שיצילו אותם. במקום לב פתוח הם מצאו מולם מכונות ירייה. ככה מתנהגים חיילים ששומעים השכם והערב שאסור שהמחבלים ייצאו בחיים. מי שלומד שדם מחבלים מותר גם כשאינם מהווים סכנה, סופו שיהרוג את מי שהוא אמור להציל.                                                                                              

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

אחרי רצח יובל דורון קסטלמן

 

טוב שנתניהו פירסם סרטון שמשבח את גבורתו של יובל דורון קסטלמן ומדבר על הטרגדיה של מותו, למרות שהמלה טרגדיה יותר מתאימה לאסון שקורה, ופחות מתאימה לרצח בדם קר, שזה מה שהיה, וכולנו ראינו את הרצח הזה, כמו שראינו לנגד עינינו את רצח רבין, שכבר עברו מאז כמעט שלושים שנה, ועדיין אותם שני אנשים, בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר, שהתירו את דמו של רבין וטיפסו למעלה על גופתו, עדיין מתירים את דמם של אנשים, ועדיין אין בנו כוח לסלק מחיינו אותם ואת הרעל הקטלני שהם מפזרים סביבם. טוב שנתניהו פירסם את הסרטון והתנצל לפני אביו של הנרצח שהוא לא ידע את העובדות כשנשא את נאומו הנורא והקל ראש ברצח. אבל לצערי אינני מאמינה לנתניהו שהוא באמת מצטער על הנרצח, או על כל הנרצחים והמתים ב-7 באוקטובר ומאז. לנתניהו לא אכפת מהאזרחים, לא מחייהם ולא ממותם. הוא מרוכז בעצמו ובמשפחתו ושאר תושבי המדינה הם כקליפת השום בעיניו, וזאת הסיבה האמיתית לאסון השביעי באוקטובר, שלראש הממשלה לא אכפת מהאזרחים. עכשיו הוא מנסה לזרוק את כל האשמה על המודיעין, כאילו צריך מודיעין בשביל להבין שגבול עזה מסוכן, ושצריך להציב שם כוחות צבא מספיקים להגן על התושבים שחיים שם. כשמדובר בביטחון האישי של נתניהו, או במה שהוא חושב לביטחונו האישי, הוא לא לוקח סיכונים. בכל פעם שיש הפגנה בירושלים, גם אם היא בכנסת או במקום אחר מרוחק מרחוב עזה, מקפידים לחסום את התנועה ברחוב עזה ולמלא את כל רחביה בכוחות משטרה ומשמר הגבול. לפני כל הפגנה ממלאים את רחוב עזה והרחובות הסמוכים ביותר לוחמים ונשק מכפי שהיו בכל עוטף עזה בשביעי באוקטובר. כי נתניהו דואג לעצמו ומפקיר את האזרחים. השביעי באוקטובר איננו תוצאה של כישלון מודיעיני. הוא תוצאה של חוסר אכפתיות, של אדישות טוטאלית לחיי האנשים בעוטף עזה או בכל מקום אחר בישראל. לא צריך לדעת בדיוק מה האויב זומם. צריך שיהיה אכפת שיהיו מספיק כוחות להגן על אזרחי ישראל מפני פלישה של אויבים, ואם היו פורשים לאורך הגבול עם עזה סוללות תותחים ושריון, כפי שהיו צריכים לעשות, כפי שחייבים לעשות בכל גבול חם, וגבול עזה היה גבול חם מאד בשבועות שקדמו לשביעי באוקטובר, אולי ההתקפה לא היתה קורית בכלל, ובוודאי שהיה אפשר לעמוד מולה בצורה טובה בהרבה, ולפחות להקטין את מספר האבידות.

אתמול רועי שרון סיפר שאכן העבירו מגבול עזה מאה ועשרים חיילי קומנדו ליהודה ושומרון יומיים לפני הטבח. התווכחו בטלויזיה אם זה היה משנה. כאילו שכחו כמה קטנות היו כיתות הכוננות שהגנו על הישובים, ובכמה ישובים הצליחו להדוף את המחבלים לבדן. זה היה בהחלט משנה לו היו בעוטף עזה עוד מאה ועשרים חיילי קומנדו מאומנים. ההעברה של חיילי הקומנדו מעוטף עזה לאיו"ש, מזכירה את האופן שבו מעבירים כספים להתנחלויות ולחרדים. הכל נעשה מתחת לרדאר באמונה שדבר לא יתגלה, וגם כשמי שידעו דיברו על כך, העברת הלוחמים מעוטף עזה לאיו"ש הוכחשה הרבה זמן, עד שהדברים נחשפו. זו כמובן לא היתה ההפקרות היחידה, כפי שהעיד קצין צנחנים ראשי תא"ל יאיר נתנז, לא הוצבה בעוטף עזה אף סוללת תותחים. כולן הועברו ליהודה ושומרון והתותחנים שהוכשרו במשך חודשים ארוכים לירי בתותחים הועסקו בשמירת הביטחון השוטף ביהודה ושומרון. גם במקרה כזה אין צורך במודיעין כדי להבין, שחייבים להציב מול גבול עזה תותחים. רק העדפה פוליטית יכלה להביא להפקרה כזו של עוטף עזה כדי להגביר את תחושת הביטחון בהתנחלויות.

אין כל חדש בכך ששירותי מודיעין מתיישרים על פי הקונספציה שיורדת מלמעלה למטה ומשתיקה את כל הקולות האחרים. מודיעין איננו יכול לומר יותר ממה שהממשלה מוכנה לשמוע. מי שאזניו אטומות, מי שעדיין, אחרי כל מה שקרה, עסוק אך ורק בהכפשת הרשות הפלשתינית ובמניעת כניסתה לעזה, כשברור וידוע שהאלטרנטיבה היחידה היא חמאס, וזו עדיין האלטרנטיבה המועדפת על נתניהו – שלטון חמאס ברצועה, העיקר להחליש את הרשות הפלשתינית. מי שמצפה לטלטלה ושינוי מפני שהוא עצמו הזדעזע מטבח השביעי באוקטובר, שלא יפתח ציפיות. נתניהו אדיש מדי למות אזרחי המדינה מכדי לחוות את הטלטלה שחווים כולנו, ומלבד השפעת טבח השביעי באוקטובר על מעמדו הפוליטי, לא מעניין אותו דבר.

רוברט פרוסט / עוצר ביערות בלילה מושלג

 

          התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

של מי היערות נדמה לי שזכרתי

ביתו נמצא בכפר למעשה -  

הוא לא יראה שכאן עצרתי

לראות את יערו בשלג מתכסה.

 

סוסי הקטן הוגה מחשבה:

מוזר לעצור בלי חוה בסביבה

בין היערות לאגם שקפא

בערב הכי אפל בשנה.

 

את פעמוני הרתמה הוא מטלטל

לשאול אם מישהו כאן התבלבל

מלבד זאת הצליל היחיד שנשמע

אוושת רוח קלה ופתיתים עם פלומה.

 

יפים היערות באפלוליתם

אך עלי לקיים הבטחות ממזמן

ומיילים לגמוא בטרם אשן

ומיילים לגמוא בטרם אשן.

מיתממים

 

לרגע אני לא מאמינה שהחמאס איננו יודע היכן נמצאים כל החטופים ושהוא צריך כביכול לחפש ולאסוף אותם. המקרה של רעיה רותם שהחמאס טען שאיננו יודע היכן היא ולכן לא השיב אותה לישראל יחד עם בתה, ואילו בתה סיפרה שאמה שהתה עמה כל העת והופרדה ממנה יומיים לפני השחרור, מוכיח שהחמאס משקר לגבי רעיה רותם, ולדעתי הוא משקר בכלל. אני משוכנעת שגם אם חמאס לא ידע בבוקר השביעי באוקטובר היכן כל החטופים, הוא בירר מאז היכן הם ועוקב אחר מצבם. אני די משוכנעת שהחמאס גם נעזר ברופאים שעובדים עבורו כדי לדעת מה מצבם הבריאותי של החטופים, ושלמשל אלמה אברהם בת ה-84, ששוחררה במצב קשה מאד, על סף מוות, שוחררה לאחר שרופא שעובד בשירות חמאס אמר להם שאם לא יחזירו אותה מיד היא תמות, והם לא יוכלו לספור אותה כאחת מחמישים המשוחררים. לדעתי הטענה שהחמאס לא יודע היכן חלק מהחטופים היא חלק מההתעללות של חמאס במשפחות ובישראלים בכלל. לתדהמתי בכירים לשעבר במערכות הביטחון ופרשנים בכירים מציגים את דברי החמאס כאמת, כאילו חמאס באמת איננו יודע היכן כל החטופים, ובכך הם בעצם משתפים פעולה עם השקרים של חמאס ומציגים תמונה שגויה של חוסר שליטה כביכול של חמאס ברצועה, כאשר כל הסימנים מראים שהחמאס שולט היטב בעזה למרות הכניסה הקרקעית של צה"ל ולמרות ההפצצות הקשות של ישראל וההרס הרב.

קיוויתי שהתינוק כפיר והפעוט אריאל, ילדיה של שירי ביבס, ישוחררו יחד עם אמם כבר בפעימה הראשונה, אבל בינתיים בכלל לא משחררים אותם ולדעתי זה בכוונה, כי חמאס מתכוון להשתמש בהם כדי לסחוט את ישראל, וסומך על כך שהסחיטה תצליח בגלל שהציבור הישראלי נשבה בקסמם ואיננו יכול לשאת את המחשבה שתינוק בן פחות משנה ופעוט בן ארבע מוחזקים בשבי החמאס. ברגע המתאים חמאס יודיע ש"מצא אותם", וינסה לסחוט מישראל ןויתורים בתמורה לשחרורם. אני לא מתנגדת לוויתורים תמורת החזרת החטופים, אבל אני רוצה שנהיה כנים עם עצמנו לגבי העובדה שחמאס מתעלל בנו וסוחט אותנו, והוא יכול לבצע את ההתעללות הזאת והסחיטה הזו בגלל ההפקרות של ממשלת ישראל שהותירה את ישובי עוטף עזה ותושביהם ללא הגנה, ודם הנרצחים וסבל החטופים ומשפחותיהם הוא על ידיה של ממשלת הזדון הזו, שכל יום נוסף שלה בשלטון הוא אסון למדינה.

בשבת מישהו אמר לי שהשמאל לא מבין את מה שהימין הבין מזמן, שחייבים לדכא את החמאס באכזריות, אחרת הם יפגעו בנו, ואני חשבתי לעצמי, אם הימין הבין כל כך טוב את חמאס, למה ממשלת הימין על מלא העבירה את גדודי הצבא והשריון וסוללות התותחים ליהודה שומרון, והותירה את עוטף עזה לגמרי חשוף למתקפת המחבלים. האיש ששיבח את ההבנה של הימין אמר שסמכו על המכשול ועל הטכנולוגיה, ואני חשבתי שאם הימין על מלא סמך כל כך על המכשול ועל הטכנולוגיה והעביר את כל הכוחות והכלים ליהודה ושומרון, סימן שהימין לא כל כך מבין את החמאס, וכידוע אלה אנשי הימין שטענו שחמאס מורתע ושחייבים להעביר לו כסף וכו'. מדהים אותי גם שהימין כל כך מרוצה מעצמו, דוקא כשהטיפשות וקוצר הראייה שלו נחשפים בשיאם. היה נחמד אם לפחות הימנים היו מגלים יותר ענווה ופחות מרוצים מזה שהשמאלנים ופעילי השלום נרצחו בהמוניהם, אבל כנראה שכמו החמאס, גם הימין בישראל הוא חסר תקנה.

יון פוסה / בוקר וערב

 

זהו ספר קטן ומעט מוזר. הוא מתחיל בסיפור לידתו של יוהנס המסופר מנקודת מבטו של אביו, אוּלַי הדייג, שמרתה אשתו יולדת לו בן שנים אחרי לידת בתם הבכורה מגדה, כשכבר נואשו מלקוות לילדים נוספים. אולי קורא לבנו על שם אביו ויודע שגם הוא יהיה דייג, כי העולם שמתאר הספר הוא עולם שיש בו מעט אפשרויות בחירה, ולכן גורלו של אדם הוא במידה רבה ידוע מראש.

מכיוון שמסופר על לידתו של יוהנס, עשוי הקורא לצפות שלאחר מכן ישמע על ילדותו של יוהנס, כיצד גדל בבית הוריו ומה עבר עליו עד שהגיע לבגרות, אבל יון פוסה איננו מספר דבר על ילדותו ונעוריו של יוהנס. את הוריו לא נפגוש עוד. בפרק השני, שהוא חלקו הגדול יותר של הספר, נפגוש את יוהנס כאלמן קשיש שמתגעגע לאשתו המתה ארנה, שמאז מותה ביתו קר ועצוב. הוא מנסה להתנחם בשבעת ילדיהם שגדלו להיות אנשים הגונים, בפרט בבתו סיגנֶה שגרה בקרבתו ומרבה לבקרו, ובנכדיו השובבים, אבל האלמן יוהנס הוא איש עצוב ובודד שמתגעגע מאד לאשתו ולחבריו שהלכו לעולמם. הוא חי מקצבת זיקנה וכבר איננו יוצא לדוג, אבל מטייל בכל יום לשפת הים. היום הזה שבו פוגש הקורא את יוהנס שונה משאר הימים. יוהנס פוגש בו את חברו המת פטר, את אהובת נעוריו המתה, וגם את אשתו שאליה הוא מתגעגע, ולבסוף את בתו סיגנה שממהרת לבית אביה.

מה אנחנו למדים על יוהנס הדייג? שהוא איש גדול וחזק, שבצעירותו התאהב במשרתת יפה וכתב לה מכתב חיזור שלא זכה למענה, מאחר שכבר היה לה מאהב אחר, ואז פגש את מי שתהיה לאשתו ואם שבעת ילדיו, שנישואיו עימה היו מאושרים, שיחסיו עם אביו לא היו טובים ולכן עזב את האי הולמן שבו חיו הוריו ועבר למקום אחר, ובמקומו החדש זכה לחברים טובים שעזרו לו בעת צרה, ושיש לו כאמור שבעה ילדים בוגרים שהם אנשים הגונים שחייהם טובים. הספר רומז, רק רומז, שבניגוד ליוהנס הדייג שחי חיים דומים לאלו של אביו, כאילו נדון לגורל זה מרחם אמו, לילדיו יש מקצועות מודרניים יותר, שחייהם טובים יותר ומצבם הכלכלי טוב משלו: לבתו סיגנה יש בית יפה ובעלה נוהג במכונית, וכשהוא מטייל ליד ביתה יוהנס חושב לעצמו שהסתדרה טוב בחיים.

בדיעבד מבין הקורא ש"בוקר וערב" הן מטאפורות  ללידה ולזיקנה ומוות. פוסה מתבונן בראשית חייו של יוהנס ובסופם, כשמסתיים מסעו בעולם, והוא נזכר בכמה אירועי מפתח בחייו, שבעיקרם היו צפויים מראש ודומים לחיי אבותיו. מעט בחירות היו ליוהנס בחייו: לעזוב את האי הולמן, להינשא לארנה ולשכוח את המשרתת היפה שכבשה את לבו קודם לכן אבל כבר הרתה לאחר. האם מרצון או מכורח אימץ יוהנס את מקצועו של אביו שפירנס אותו בדוחק רב? על כך לא נאמר לנו דבר.

הספר הקטן, המלאנכולי, המהורהר הזה, מעלה על נס את חיי הפשטות של ימים עברו, כשכבר אינם כאלה, חיים שבהם אדם נולד לחיות כאביו, ואפשר היה לחזות את מהלך חייו מרגע לידתו. אלה חיים כפריים בקהילה שבה כולם מכירים את כולם ואין סודות, ויש חברות ועזרה הדדית והסתפקות במועט, והעוני הוא גזירת גורל שאין ממנה מוצא אבל גם אין בה חרפה או פחיתות כבוד. אם היו ליוהנס שאיפות או חלומות אחרים איננו שומעים על כך. הוא חושב שהיו לו חיים טובים, חיים של אדם הגון שגם שבעת ילדיו הם אנשים הגונים, שנישואיו היו טובים ואין בו צער על אהבתו הראשונה שלא התממשה, רק מעט מבוכה על כך שניסה לחזר אחרי המשרתת שכבר הרתה לאחר, שרק פעם אחת השתכר והתחרט על כך. אין בסיפור חייו של יוהנס רוע או טרגדיות גדולות, רק עצב על הבדידות והצער שמביאה עימה הזיקנה והפרידה מן האהובים והיקירים. קשה שלא לחבב את הדמויות בספרו של פוסה שיש בהן תום ואין בהן שמץ של ציניות, והן שייכות לזמנים שלא הכרנו, ובכל זאת אנו חשים אליהם געגועים.

 יון פוסה, בוקר וערב, ספריית פועלים, 2021, תרגמה מנורווגית דנה כספי                                             

הסיפור הנורא של יסמין פורת

 

בבוקר יום רביעי שמעתי בתכניתם של קלמן וליברמן את סיפורה המצמרר של יסמין פורת, שנמלטה עם בעלה מהמסיבה ברעים לקיבוץ בארי, ומצאה מחסה בביתם של הדס ועדי דגן, שני חברי קיבוץ ותיקים. לרגע קל הם חשבו שנמלטו מהתופת, ואז הגיעו המחבלים והצליחו להיכנס לדירה והם מצאו את עצמם בני ערובה של מחבלי החמאס. אחר כך הביאו המחבלים לדירה את התאומים בני השתים-עשרה ינאי וליאל חצרוני יחד עם סבם ודודתם שגידלו אותם. רק היום הודיעו שזוהו שרידי גופתה של ליאל ומותה נקבע בוודאות. עד כה היא נחשבה כנעדרת. כותרת המשדר היתה: השעות האחרונות של ליאל חצרוני, כי באותו יום נורא המשפחה החליטה להתייחס אליה כאל מתה ולא כנעדרת, והם קברו חפצים שלה, כדי שיוכלו לשים לה מצבה.

יסמין סיפרה שהם היו חמישה עשר בני ערובה, ואז הגיעה המשטרה והחל קרב יריות בינה לבין המחבלים. בשלב מסוים החליט אחד המחבלים, שהיה מבוגר יותר מן האחרים, להיכנע ולמסור את עצמו לידי השוטרים, ולקח עמו את יסמין כמגן אנושי, וכך היא ניצלה ועברה לידי השוטרים יחד עם המחבל. ארבעה עשר בני ערובה נותרו במרפסת ובחצר של עדי והדס דגן. במשך שעות התנהל מעל ראשיהם קרב יריות בין השוטרים למחבלים, אבל לדברי יסמין הם נותרו בחיים, וכפי שסיפרה לה הדס דגן, היחידה מבין בני הערובה שנשארה בחיים, ליאל צעקה כל הזמן וכך ידעה הדס שליאל עוד חיה – הם לא העזו להרים את הראש ולהסתכל סביבם מפחד היריות. אבל בשלב כלשהו נורו לבית שני פגזים וליאל לא צעקה עוד. כל בני הערובה נמצאו מתים. גם כל המחבלים נהרגו. הדס דגן לבדה נותרה בחיים.

יסמין לא אמרה מי ירה שני פגזים שהרגו ככל הנראה את כולם, המחבלים ובני הערובה גם יחד. היא גם לא אמרה אם אלה היו פגזים של תותח או טנק. אבל לחמאס אין תותחים או טנקים שיכולים לירות פגזים. זה היה חייב להיות צה"ל שירה את שני הפגזים האלה, שהרגו את המחבלים ואת בני הערובה כאחד. אחר כך ליבסקינד שאל אותה על כך שבעצם המחבלים יכלו לחטוף את כל בני הערובה לעזה כי היו מעט שוטרים והם הגיעו מאוחר. יסמין אמרה כן, הם יכלו לקחת את כולנו כמה פעמים. המחבלים חשבו שיש יותר כוחות ממה שהיו באמת. היה לי מוזר שליבסקינד וליברמן לא שאלו דבר ולא אמרו דבר על כך שכנראה פגזים של צה"ל הרגו את בני הערובה. גם יסמין פורת לא אמרה על כך דבר, למרות היא חזרה יותר מפעם אחת על כך שאלה שני הפגזים שכנראה הרגו את המחבלים וגם את בני הערובה, ביניהם בעלה של יסמין, ועדי דגן, בעלה של הדס, והתאומים ליאל וינאי חצרוני עם סבם ודודתם, כי הדס דגן, הניצולה היחידה משם, סיפרה לה שאחרי הפגזים ליאל לא צעקה עוד, וקודם היא כל הזמן צעקה. אף אחד לא העלה את השאלה למה צה"ל ירה שני פגזים על בית שהיו בו ארבעה עשר בני ערובה, ביניהם ילדים. אולי הם לא רצו למתוח ביקורת על צה"ל שנלחם עכשיו ברצועת עזה וכל יום נהרגים שם חיילים שמקריבים את חייהם כדי להציל את מדינת ישראל מהחמאס. וגם לי היה קשה לכתוב על כך. אבל מאז יום רביעי בבוקר הסיפור הזה לא עוזב אותי. כל הזמן מדברים על ההפקרה וההזנחה שהיו בעוטף עזה, אבל אולי לבני הערובה בחצרם של עד והדס דגן דוקא זה שהמשטרה הגיעה וצה"ל הגיע, אולי דוקא הקרב בין צה"ל למחבלים שלא התחשב בכך שיש שם ארבעה עשר בני ערובה הביא למותם, כמובן יכול להיות שהמחבלים היו הורגים אותם בכל מקרה, ויכול להיות שהיו חוטפים אותם לעזה. אבל במקרה השני אולי הם היו נשארים בחיים. יכול להיות גם ששני הפגזים האלה נורו בטעות, אבל לא נראה לי שזה המצב, כי שניהם פגעו בבית בקיבוץ שבתוכו היו לדברי יסמין פורת עשרות מחבלים שלא רצו להיכנע. ובכל זאת, בהתחשב בבני הערובה שהיו בבית, היו צריכים לעניות דעתי לפעול אחרת, ולא להרוג את המחבלים יחד עם בני הערובה.

כמובן יכול להיות שבכלל לא הבנתי נכון, למרות שישבתי והקשבתי בריכוז רב, כי הרגשתי שהסיפור הזה הוא סיפור שאני חייבת לשמוע היטב, ומאז הוא איננו נותן לי מנוח. בתוך הסיפור הגדול של אסון ה-7 באוקטובר יש המון סיפורים קטנים שכולם נוראים, אבל הסיפור הזה מציק לי יותר מאחרים, ולכן אני מדברת עליו כאן. אני חושבת שגם על השאלות הקשות מנשוא צריך לדבר.

 

אין פתרון בלי הרשות הפלשתינית

 

בנאומו במוצאי שבת בחר נתניהו לתקוף ולנאץ את הרשות הפלשתינית כדי להצדיק את סירובו להעביר את רצועת עזה לשליטתה, כפי שישראל התחייבה לעשות בהסכמי אוסלו. הוא התלונן  שהרשות משלמת למשפחות מחבלים ושמחמוד עבאס לא גינה את הטבח של החמאס. בכך הוא ממשיך באותה המדיניות שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: להחליש את הרשות הפלשתינית ולחזק את חמאס. יש רק שלוש אפשרויות ריאליות לשליטה בעזה: שליטה ישראלית ישירה שכל העולם מתנגד לה, כולל ידידינו, שליטה של חמאס שכבר נוכחנו במשמעותה, ושליטה של הרשות הפלשתינית, שכל העולם יתמוך בה. אין שום אפשרות אחרת, שתתאים לדברי נתניהו ש"צריך משהו אחר" מהרשות הפלשתינית. עד 1967 עזה היתה אמנם בשלטון מצריים, אבל מאז השתנו דברים רבים וכיום אין היתכנות להשבת רצועת עזה לשלטון מצרי. יש רק חמאס ורשות פלשתינית, אלה שתי האפשרויות הריאליות, ולכן צריך לבחור בגרועה פחות, שזה שלטון הרשות הפלשתינית, שיחליף את שלטון החמאס. לומר שהרשות איננה ראויה לשלוט בעזה, פירושו לחזק את החמאס, שיש לקוות שצה"ל יצליח להכניע, אבל הכנעת החמאס היא עדיין משאלת לב ולא מציאות. מי שלא ירצה את הרשות הפלשתינית בעזה, יקבל משהו גרוע יותר, לא משהו טוב יותר, כי פשוט אין כזה.

מה שמפחיד במיוחד היא התחושה שנתניהו פשוט מסרב לוותר על החמאס כשותף להחלשת הרשות הפלשתינית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי כנות רצונו למוטט את חמאס, ולגבי רצונו בכלל. כיצד הוא בכלל רואה את עזה אחרי המלחמה? מה הוא מצפה שיקרה שם? הרי ישנם שם למעלה משני מיליון אנשים שרבים מתוכם הפכו לחסרי בית ופליטים. מה יהיה עליהם? אם לא יימצא להם פתרון מוסכם, לא יהיה שקט לא להם ולא לישראל. בניגוד למעצמות הגדולות שמנהלות מלחמות הרחק מביתן, ישראל ועזה צמודות זו לזו, ואם לא יימצא פתרון ראוי לרצועת עזה, גם אזרחי ישראל לא יוכלו לחיות בשלום, כפי שנוכחנו לצערנו, באופן כה נורא.

לא רק הקונספציה שחיזוק חמאס ישרת את מדינת ישראל בכך שימנע את הקמתה של מדינה פלשתינית קרסה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה הגדולה יותר של בנימין נתניהו, שהוא "הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", כלומר שישראל תוכל לחיות היטב וגם לקשור קשרים טובים עם מדינות ערב האחרות, בעודה מתעלמת כליל משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים וממצבם, קרסה כליל. אם ישראל לא תסכים להשיב את עזה לרשות הפלשתינית ואת הרשות הפלשתינית לעזה, ולא תאפשר לרשות הפלשתינית להפוך למדינה, לא יהיה שום פתרון בר קיימא לעזה. גם שליטה ישראלית ישירה לא תמנע מעשי טרור פלשתינים נגד הכוחות הישראלים, שתגרורנה מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ואי שקט מתמיד, שלא יאפשר את שיקום ישובי עוטף עזה, שהוא צורך חיוני של מדינת ישראל. החלומות על סיפוח עזה לישראל והקמת התנחלויות בשטחה יביאו רק לעוד ועוד שפיכות דמים, כפי שהם גורמים לשפיכות דמים ומתיחות תמידית ביהודה ושומרון. הציונות חלמה לפתור את בעיותיו של העם היהודי על ידי ריכוזו במדינה שיש בה רוב יהודי, לא על ידי פיזורו בקרב אוכלוסיה עוינת במצב מלחמה נצחי בינינו לבין הערבים, שבסופו של דבר ימוטט גם את היחסים שנתניהו כה מתגאה בהם עם האמירויות במפרץ הפרסי, וגם את הסכמי השלום שנכרתו ברוב עמל עם הירדנים ועם המצרים.                                                                                                                              

המוטיבציה של חמאס

 

כל ראיון, כל סיפור, כל פרט נוסף, חושף את ממדי ההפקרה של ישובי עוטף עזה. קצין תותחנים ראשי, תא"ל יאיר נתנס, סיפר בראיון ל-ynet שבעוטף עזה לא הוצבו סוללות תותחים, כאלה שלו היו פרושות שם למול הגדר, יכלו לעצור את המחבלים שפרצו אותה. לדברי נתנס הועברו כל סוללות התותחים לצפון ולאיו"ש, והוזעקו לעוטף עזה רק כשהיתה אתרעה למלחמה. לתמיהה מה לסוללות תותחים ביהודה ושומרון, השיב נתנס שהתותחנים שירתו שם ללא התותחים במשימות ביטחון שוטף. זוהי עובדה מקוממת מכל בחינה שהיא. מצד אחד סוללות התותחים יכלו לעזור מאד למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, גם ובמיוחד במקרה של פריצת הגדר, ומצד שני הכשרתו של תותחן היא אחת הארוכות בצה"ל, והעסקת תותחנים במשימות ביטחון שוטף היא בזבוז משווע של כוח אדם מקצועי. לכך יכלה להיות רק סיבה אחת: הלחץ מצד המתנחלים, שיש להם נציגים אוהדים בממשלה. כזכור אמר איתמר בן-גביר שזכותו להסתובב בכל מקום בביטחון קודמת לחופש התנועה של הפלשתינים. מתברר כי זכותו להגנה קודמת לחייהם של תושבי עוטף עזה, ולכן הועברו מרבית כוחות הצבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון וישובי העוטף נותרו מופקרים לחלוטין לידי החמאס.

גם ליאור פרי, בנו של החטוף חיים פרי, סיפר שליד הגלריה לאמנות שייסד אביו בבית נטוש בניר עוז, חנו תמיד טנקים, ואביו היה רב איתם על האבק שפגע ביצירות האמנות בגלריה שלו. אבל בשבת של ה-7 באוקטובר לא היו שם טנקים להגן על ניר עוז. כנראה גם הם הועברו ליהודה ושומרון כדי לשמור על המתנחלים, שמתעקשים לחיות בלב אוכלוסיה עוינת ולדכא אותה. ההפקרה של עוטף עזה בשמחת תורה היתה מוחלטת, ולא היה לה לובי בממשלה, שידאג לאנשים שמחזיקים את גבולה המערבי של ישראל וסובלים כבר שנים רבות מירי טילים ופצמ"רים וחדירות מחבלים שעד ה-7 באוקטובר היו למרבה המזל קטנות, והיתה תקוות שוא שהמכשול יחסום אותם.

נתניהו אמר שצריך לבדוק כיצד השפיעה מה שהוא מכנה סרבנות, ובפועל היה הפסקת התנדבות למילואים של יחידות מובחרות, עקב ניסיונו העיקש של נתניהו להשתלט על מערכת המשפט ולפגוע בעצמאותה. אין צורך לבדוק כי זה בדיוק מה ששר הביטחון יואב גלנט הזהיר מפניו, ותגובתו של נתניהו היתה לפטר את גלנט, פיטורים שחזר בו מהם לאחר יציאתם של המוני מוחים לרחובות. גם הרמטכ"ל הזהיר מפני הפגיעה בלכידות הצבא עקב ניסיון ההפיכה המשטרית של נתניהו, ותגובתו של נתניהו היתה להתחמק מפגישה עם הרמטכ"ל, וכנ"ל לגבי ראשי השב"כ והמוסד. כולם הזהירו שפגיעה בעצמאות מערכת המשפט עלולה למוטט את חומת ההגנה המשפטית על טייסי צה"ל ולוחמים אחרים, ושהקרע שיוצר נתניהו בעם הורס את הלכידות החברתית בצבא. נתניהו סירב להקשיב וסירב לעצור את החקיקה וההסתה נגד מערכת המשפט. האחריות לקרע בעם ולתוצאותיו רובצת גם היא על כתפי נתניהו, שכראש ממשלה היה מחובתו לאחד וללכד את העם ולא לשסע אותו ולשסות את בניו איש ברעהו.

ייתכן שהקרע בציבור הישראלי השפיע על המוטיבציה של חמאס וייתכן שדברים אחרים השפיעו, כמו התעקשותו של נתניהו שהוא הוריד מעל השולחן את הבעיה הפלשתינית ושאין צורך להתייחס אליה יותר - כך לפחות טוען חמאס, שמטרת ההתקפה היתה להשיב את העניין הפלשתיני לדיון. בכל מקרה אין בקרע בעם כדי להסביר מדוע דווקא בחג הסוכות, מדוע דווקא בשבת  ה-7 באוקטובר, בחר החמאס לבצע את התקפתו הנוראה, ועל כך אין נתניהו טורח לדבר. הרי החמאס צופה כל העת במה שקורה מעבר לגדר הגבול, ויכול היה להבחין בקלות שהטנקים נעלמו מעוטף עזה, שתותחים אין, שבכלל אין מעבר לגדר שום קו הגנה שני, שום איום על מי שפורץ את המכשול. בניגוד להתפעלות של רבים מפעולת החמאס, שהחליפה את הזלזול שקדם לה, מחבלי חמאס היו גיבורים בעיקר כנגד אמהות, פעוטות וקשישים. כאשר נתקלו בהתנגדות נחושה של כיתות הכוננות הצנועות כמו במושבים מגן ופרי-גן, נמלטו מבלי לפגוע בתושבים. פריסה ראויה של כוחות שריון ותותחנים לאורך הגדר היתה מונעת את האסון של ה-7 באוקטובר, אבל הם לא היו שם, וחמאס יכול היה לראות בעיניו שישובי עוטף עזה הופקרו ללא מגן. גם מבלי לבדוק ברור שמראה ישובי עוטף עזה נטולי המגן יצר אצל החמאס מוטיבציה עזה לתקוף אותם דוקא בסוכות, לאחר שנוכחו שרוב כוחות הצבא באיזור נעלמו משם. אנשי חמאס סיפרו דבר מעניין: הם קיבלו את הוראות הפעולה ברגע האחרון. הם טענו שהדבר נעשה כדי לשמור על סודיות הפעולה. יכול להיות. אבל יכול להיות גם שחמאס החליט על הפעולה ברגע האחרון, כשהתברר למפקדיו שעוטף עזה מופקר וחשוף, מאחר שממשלת המתנחלים דאגה לשמח בסוכות את בוחריה על חשבון אזרחים אחרים שהופקרו כליל. יותר משאפשר להאשים את המחאה בעידוד חמאס לבצע את ההתקפה, אין ספק שלהפקרת ביטחון ישובי עוטף עזה מצד ממשלת נתניהו היה תפקיד מכריע בעידוד ההתקפה ובקביעת עיתויה בשמחת תורה. לכל זאת אחראי נתניהו, לפני ומעל כל אחראי אחר.

 

ריח בואש ופרי באושים

 

הבוקר עוד עמד בצומת הרחובות עזה-האר"י-בנימין מטודלה ריח הסירחון של הבואש שהמשטרה הפעילה אתמול בערב כנגד המפגינים. איחרתי לרדת להפגנה, וכשירדתי כבר היה הסירחון ברחוב כבד מנשוא והניס אותי מיד הביתה בתחושת בחילה. כתבת ערוץ 12 ענבל טוויזר סיפרה שהמפגינים קראו לעבר השוטרים: "איפה היו השוטרים בעוטף עזה?", והשוטרים מאד נעלבו, כי דווקא השוטרים נלחמו בישובי עוטף עזה, מעטים מדי מהם היו שם ורבים מהם נהרגו במסיבת המוות ברעים, בקיבוצים בעוטף ובתחנת המשטרה בשדרות. זה הצבא שלא היה שם שעות ארוכות, ארוכות מדי, אבל גם לוחמי מג"ב לא היו שם בסדר הכוחות הנדרש, והמעטים שבאו, כפי שהעידה הרבש"צית האמיצה של נירעם, בהחלט הצילו את המצב במקומות שאליהם הגיעו, ולו במספר קטן. אבל קשה להאשים את הציבור שמתקשה להתגבר על תחושת ההזנחה וההפקרה של ישובי עוטף עזה, לעומת ההגזמה הפראית בשמירה על נתניהו ונכסיו. כשירדתי ללוות את בתי ונכדי ששבו בצאת השבת לביתם, נבעתתי ממראה עשרות רבות של שוטרים, חמושים כולם ברובים ארוכי-קנה, אם אינני טועה M16, בגינת המשחקים השכונתית, שאיתרע מזלה להיות ממוקמת מול ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, כאילו עמדו להילחם בכנופיות חמושות של אנשי חמאס. שאלתי אחד מהם מדוע הם נושאים רובים בלב ירושלים, בין הורים וילדים בגינת משחקים, והוא ענה: "למקרה הצורך", ולא יכולתי שלא לחשוב מדוע לא חשב איש שבעוטף עזה צריכים להיות גדודי חי"ר ושריון למקרה הצורך של חדירת מחבלים, כי שום אדם שפוי איננו יכול לראות את הביצורים סביב בית נתניהו ברחוב עזה, את הרכבים האימתניים שמסתובבים שם יומם וליל גם בימים האלה, כשהוא ומשפחתו שוהים, כפי שפורסם בתקשורת, בבית ידידו המיליונר פאליק בשכונת ארנונה, והמאבטחים כבר אינם יושבים בסוכות השמירה אלא רק מסיירים מדי פעם מסביב לבית ובגינת המשחקים, מבלי לתהות בצער מדוע לא שמרו ככה על תושבי עוטף עזה, שלו עמדו לרשותם מעט מהכוחות האלה, שמוקדשים, כפי שאמר לי איש מג"ב, למשימה שמוגדרת "אבטחת הבית", ואיננה תלויה בנוכחותו של ראש הממשלה בעצמו במקום, אולי יכלו להציל לפחות מעט חיי אדם. כלומר, המפגינים נעצרו והבואש הופעל כדי למנוע מהמפגינים גישה לבית ראש הממשלה, שראש הממשלה איננו נמצא בו, מחשש שמה? הם לא היו יכולים לפרוץ לבית המבוצר המוקף חומה וגדרות. לכל היותר יכלו להצטלם שם עם דגל ושלט, צילום שראש הממשלה נחוש כנראה למנוע בכל מחיר, אולי גם במחיר הרג של מפגינים, במקרה הצורך. כי שוטרים אינם נושאים רובה סער להגנה עצמית מפני מפגינים בלתי חמושים, לכך די באקדח. רובה ארוך נועד להרוג. מכיתות הכוננות בעוטף עזה  לקחו חלק מהרובים האלו. גם אחרי ה-7 באוקטובר ניסו לקחת מהם את הרובים, וחדלו מכך רק כשהם התקוממו והדבר התפרסם בתקשורת. צריך לראות מה קורה ברחוב עזה כדי להבין כמה עיוות נתניהו את הפרופורציות, עד כמה מיד לאחר שנבחר שכח את אזרחי המדינה ודאג לחוקק קודם כל את חוק הנבצרות שיקשה עד ימנע את סילוקו מכהונתו, את חוק מימון בתיו הפרטיים ברחוב עזה ובקיסריה כמעונות רשמיים, ואת הכפלת תקציב הביגוד והאיפור שלו ושל רעייתו. את מרבית הגדודים שנותרו בעוטף עזה העבירו לרגל חג הסוכות לתגבור אבטחת אירועי החג באיו"ש. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שההוראות להפקיר את גזרת עזה לטובת איו"ש ירדו מלמעלה, ודי לשמוע את סיפורו של חבר כיתת הכוננות בבארי, שבתיווך בן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה, דיבר עם נתניהו בצהרי השבת הנוראה, סיפר לו על מצבם, והתחנן שיורה לצבא להיכנס לישוב. אבל על מסוק הקרב שהגיע נאסר לירות על המחבלים שהתבצרו בגן הילדים של בארי, ועל החיילים שעמדו בשער הקיבוץ נאסר להיכנס אליו במשך שעה ארוכה, שבה טבחו המחבלים בחברי הקיבוץ. מדוע? רק ראש הממשלה יכול היה לאסור על המסוק לירות ועל הצבא להיכנס לבארי, מן הסתם מהמניעים שהניעו אותו תמיד להימנע ממכת מחץ לחמאס: החשש ממלחמה כוללת ברצועת עזה, והאמונה ששלטון חמאס ברצועה מחליש את הרשות הפלשתינית ומונע הקמת מדינה פלשתינית, או כפי שנתניהו עצמו ניסח זאת, הוא "הוריד את השאלה הפלשתינית מהשולחן". בעבר היה לפעמים הצדק עימו. הפעם הוא טעה טעות גורלית ובלתי נסבלת שעלתה בחייהם של למעלה מאלף אזרחים, שוטרים וחיילים. המחשבה שהוא נאחז בכל כוחו בכסא, ומנסה בכל מאודו להטיל את האשמה על אחרים, מחרידה ומערערת כל תחושת ביטחון אפשרית.

בינתיים האנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לסילוקו של נתניהו וממשלתו מופנות לכל הכיוונים הלא נכונים: התנכלות לאזרחי ישראל הערבים, ודוקא לאלה שלא עשו כל רע ומשרתים בנאמנות את הציבור, כמו נהגי אוטובוסים ורופאים ערבים שנתונים להסתה ורדיפה וגם לאלימות ממש, כשהמסיתים והרודפים הם מי שתמיד הסיתו ורדפו ערבים חפים מפשע, ופשעי החמאס רק מספקים להם, לתפיסתם, תירוץ מתאים, סותמי הפיות וצרי העין למיניהם, שקפצו על ההזדמנות להתנכל לערבים על התבטאויות שאינן לרוחם, או על קריירה שמעוררת את קנאתם. מאוסים כמעט כמותם כל ה"מתפכחים", שנותנים כעת דרור לגזענות שתמיד פיעמה בהם. האם אכזריות החמאס היא באמת הפתעה כה גדולה? האם לא ידענו מזמן שהחמאס מבצע פיגועים רצחניים דוקא כשיש ניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים ולהשיג שלום? האם רק עכשיו גילינו שחמאס מאמין בסילוק היהודים מכל הארץ שהוא רואה כווקף, כהקדש מוסלמי? האם לא ידענו שחמאס רוצח פלשתינים רבים בטענה שהם משתפי פעולה עם ישראל ואינו חס כלל על בני עמו? והאם האנטישמיות של העמים האירופים שרצחו ששה מיליון יהודים ומאז להוטים לתייג את היהודים כנאצים היא תופעה חדשה? האם השימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח האירופי כדי להתכחש ליהודים כקורבנות ולתאר אותם כמקביליהם של הנאצים היא עניין חדש? אכן כעת אנו עצובים ומזועזעים יותר מתמיד מהמספר הבלתי נתפס של הקורבנות האזרחיים, תינוקות וילדים ואמהות וקשישים ונכים, ומצפים שמי שתמיד שנא אותנו יהפוך את עורו ויגלה כלפינו חמלה. זה לא יקרה, אפילו אם כל אזרחי העולם יצפו בסרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל. סביר יותר שנצפה בקרוב בכתבות תעמולה שבהן יוצגו פשעי חמאס המחרידים כפשעים של חיילי צה"ל, במסגרת מזימה ישראלית כביכול להשמדת העם הפלשתיני, תעמולה שתאומץ בהתלהבות במדינות שרצחו ששה מיליון יהודים ומעולם לא הפסיקו לחלום על היעלמות היהודים מהעולם. במקום להתכחש למציאות ולדבר דברי הבל, ואז "להתפכח" התפכחויות מתוקשרות ולאמץ קלישאות הבל חדשות, עדיף היה לו כל ה"מתפכחים" היו מאמצים מעט ענווה, שיכלה להציל אותם גם מטעויות העבר וגם מטעויותיהם החדשות: החל מההתלהבות הילדותית מהחיים בחו"ל וההטפות הדוחות ל"רילוקיישן", המשך בעצות אחיתופל לא להצביע למר"ץ שחיזקו כל כך את ממשלת האסון, וכלה בגילויים המרעישים שיש ערבים אכזריים ואירופים אנטישמיים שלעולם לא יגלו כלפינו חמלה. תמיד עדיף להפעיל יותר את המוח ופחות את הפה, מה שחוסך את הצורך "להתפכח" מאוחר מדי.  

זעקתה של דניאל אלוני

 

לרגע לא האמנתי לטענה שדבריה של דניאל אלוני בסרטון ששיחרר החמאס לא שודרו מהנימוק שהושמע, שזה טרור פסיכולוגי של החמאס ורשתות הטלויזיה אינן רוצות לשתף איתו פעולה. אני משוכנעת שהסרטון לא שודר רק מפני שהחטופה דניאל אלוני, שנחטפה יחד עם בתה בת החמש, ועם אחותה וגיסה ושתי התאומות שלהם בנות השלוש, תוקפת בסרטון במלים קשות מאד את בנימין נתניהו ואומרת שהוא הפקיר אותם, שלא היה צבא להגן עליהם, ושעכשיו הוא מפקיר באותה צורה את החטופים, שהם בעצם בני אותן משפחות מעוטף עזה שחלקן נרצחו וחלקן נחטפו בגלל שהופקרו על ידי ממשלת נתניהו, ואני משוכנעת שהסרטון לא שודר כי נתניהו הפעיל לחצים ואולי גם איומים על רשתות הטלויזיה שלא ישדרו אותו. הסרטון לא שודר בגלל צנזורה פוליטית, ומפני שלמרבה הזוועה בנימין נתניהו, שהנחית מלמעלה את הקונספציה שצריך לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן היה לו אינטרס להחריש את קולות הסכנה הנשקפת מהחמאס, לא רוצה שהציבור ישמע את הביקורת הקשה שמותחת עליו החטופה, מפני ששום דבר בקולה ובדבריה לא נשמע כמו מסר מוכתב באמצעות טרור – בניגוד למשל לדברים שגלעד שליט הקריא מן הכתב בעודו בשבי החמאס – דניאל אלוני לא נשמעת אחרת למשל משיראל חוגג או מאזרחים רבים אחרים בישראל שזעקו את זעמם של אזרחי ישראל על ההפקרות הבלתי נתפסת ששררה בעוטף עזה, על העברת גדודי צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, על דלדול כיתות הכוננות שקוצצו וחלק מנשקן נלקח מהן – ניסיון נוסף לקחת מהן את הנשק נעשה למרבה הזוועה גם אחרי ה-7 באוקטובר - על העדר קו הגנה שני ושלישי והסתמכות מוחלטת על המכשול שנפרץ בקלות רבה ושום צבא לא עמד מאחוריו כדי להגן על ישובי העוטף במקרה כזה, שהיו חייבים לצפות מראש. דניאל אלוני בסך הכל זעקה את הזעקה שאזרחים חופשיים בישראל זועקים מאז ה-7 באוקטובר, שנתניהו הפקיר אותם ולא במקרה, אלא במסגרת מדיניות שהוא הגה והוריד למטה והכריח את כולם להתיישר איתה באמצעות הכוח העצום שיש לו כראש ממשלה, ושמאפשר לו כעת להכתיב לרשתות הטלויזיה שלא לשדר את זעקתה של דניאל אלוני, ובכך דניאל אלוני איננה שונה מיוכבד ליפשיץ שניסו להשתיק ומאז שדיברה אין חדלים להכפיש אותה, וגם שיבחו את ההחלטה להציב קצינה ליד המשוחררת אורי מגידיש כדי שתשתוק. קודם חשבתי שאולי זה צעד נכון, כי אורי מגידיש שוחררה בפעולה צבאית שהמידע עליה מסווג והיא עדיין חיילת בשירות חובה וכפופה למרות הצבא, אבל עכשיו, אחרי שצפיתי בדבריה של דניאל אלוני שבעצם נאסר על רשתות הטלויזיה לשדר, גם אם האיסור הונחת בדרכים עקמומיות ולא ישירות, אני חוששת שגם אורי מגידיש מושתקת לא בגלל חשש לדליפת מידע מסווג אלא כדי שלא תספר דברים דומים לאלה שסיפרו התצפיתניות המעטות שלא נהרגו ולא נחטפו, שהן הבחינו בהכנות של אנשי חמאס לפשיטה, שהן ראו אנשים עומדים ליד הגדר עם מפות ומצביעים על אתרים בישראל, שהן צפו באימוני חמאס לפשיטה, ודיווחו ודיווחו והתריעו והתריעו וענו להן שהכל בסדר. נתניהו פשוט משתמש בכוחו כראש ממשלה כדי לכפות צנזורה פוליטית ולמנוע שידור דברים שאינם נוחים לו וביקורתיים כלפיו, והמידע על שחרורה של אורי מגידיש שוחרר לפירסום גם כן באופן מניפולטיבי, כדי שהשמחה המתפרצת – בצדק רב – בקרית-גת הליכודניקית, תחריש את קול זעקתה של החטופה אלוני שנחטפה עם בני משפחה נוספים מניר עוז, אחד הקיבוצים שנפגע באופן הקשה ביותר בפשיטת חמאס. כן, בליכוד אוהבים את ההנגדה הזאת בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצניקים. מנחם בגין החל בכך והליכוד נבנה מההנגדה הזו ומההסתה המתבססת עליה נגד הקיבוצים, השמאל, האשכנזים, כל אלה שצריך לשמוח שהיטלר הרג אותם וחבל שהשאיר את חלקם בחיים. כן כן, איציק זרקא לא המציא דבר, רק הידהד סנטימנט שהליכוד מטפח שנים, ולא פלא שכשהאווירה שמהדהדים המעריצים המושבעים היא של גאווה בהשמדת היהודים של היטלר, מופקרים קיבוצי עוטף עזה לטבח של החמאס. הבעיה היחידה שהצליח להם יותר מדי, והאסון שממשלת נתניהו האחרונה יצרה את כל התנאים לנחיתתו על תושבי העוטף, אכן גרם לרבים לחוש כיהודים בשואה, נטולי מגן לחלוטין, חשופים לחלוטין לאויב המפלצתי באכזריותו, ללא צבא וללא מדינה שיעניקו להם הגנה. (וגם היו צריכים לשמוע מפי היסטוריונית הבית של נתניהו, זו שהעניקה גיבוי לחתימתו על הצהרה שמגבה את הכחשת השואה הפולנית, שזה לא כמו השואה. מה את אומרת, פרופסור דינה פורת. לא היינו מעלים בדעתנו).

בכלל הביטוי הזה "טרור פסיכולוגי של החמאס" שמודבק לכל סרטון וכל מידע על החטופים והשבויים עולה לי על העצבים. הביטוי הזה בעצמו הוא טרור פסיכולוגי כלפי אזרחי ישראל שרוצים לקבל כל בדל מידע אפשרי על החטופים ומצפים מצד הממשלה שעשתה הכל כדי לאפשר לחמאס את הטבח והחטיפה, שלפחות תציל את החטופים, שרובם שייכים לאותן משפחות שנטבחו בקיבוצי עוטף עזה וכמובן גם בעיירות הפיתוח בעוטף, כי אולי הממשלה מבחינה בין דם לדם, בין אשכנזים למזרחיים ובין מצביעי ליכוד למצביעי שמאל, אבל הציבור מבין היטב שכולם בסירה אחת, שמי שהפקיר את ניר עוז וכפר עזה ובארי הפקיר גם את שדרות, אופקים ונתיבות, כי החמאס לא הבחין בין דם לדם, וטבח וחטף באותה התלהבות יהודים מכל האמונות והמוצאים, וגם ערבים ובדואים ותאילנדים שעבדו בקיבוצים וכל מי שנפל לידיו הרצחניות ומצא את עצמו חסר מגן באותה מידה, ועכשיו גם מושתק על ידי אותה ממשלת זדון שעלתה לשלטון ומחזיקה בו אך ורק כדי לדאוג לבנימין נתניהו, למלט אותו ממשפטו, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה לנצח, לספק לו ארמונות ומשרתים וכל טוב על חשבון אזרחיו המופקרים שלו זכו לאלפית מההגנה שהוא דואג לספק לעצמו, לא היינו היום במקום הנורא הזה, שבו נאסר עלינו אפילו לשמוע ולהשמיע קול זעקה.

כדאי להקשיב ליוכבד ליפשיץ

 

ההתקפות המכוערות על דבריה של יוכבד ליפשיץ עם שחרורה משבי החמאס הן חוצפה תהומית, וגם צירוף של כל המאפיינים שגרמו לאסון של השביעי באוקטובר: רשעות, נקמנות, התנשאות, שחצנות, וגם טיפשות. יוכבד ליפשיץ הביאה עמה מידע רב-ערך: זהותם של עשרים וחמישה אנשים שפגשה בשבי, שחמישה מתוכם הועברו אחר כך למקום אחר, וביניהם אנשים שעד כה לא היתה ידיעה ודאית לגבי הימצאם בשבי החמאס. בנוסף לכך היא תיארה בצורה מדויקת כיצד נחטפה ובאילו תנאים מוחזקים השבויים, ומסרה לא מעט פרטים חשובים. היא גם אמרה את מה שכולנו יודעים וגם אומרים: שתושבי עוטף עזה הופקרו לגורלם ועברו תופת. היא גם תיארה את הפער בין החוטפים שלא הסתפקו בחטיפת אשה בת 85 מושלכת על גבי חמור, אלא גם היכו אותה באכזריות כל הדרך, לבין הצוותים ששמרו על השבויים וטיפלו בהם היטב, כולל שמירה קפדנית על היגיינה וטיפול רפואי, דבר שתואם את ההבנה בישראל שהחטופים והשבויים הם הנכס היקר ביותר של חמאס ולכן ינסו לשמור עליו היטב.   

האנשים שטענו ביהירות שדבריה של יוכבד ליפשיץ משפרים את תדמית החמאס ומפריעים לשחרור החטופים והשבויים מעוררים בי גיחוך. אני מתקשה לראות את התורים ליפול בשבי החמאס בעקבות דבריה. עם כל הכבוד לפיתות עם גבינה לבנה ומלפפון, שירותים נקיים וטיפול רפואי, העובדה שהמוחזקים בידי החמאס נמצאים בסכנת חיים לא השתנתה כהוא זה, הדחיפות לשחרר אותם לא פחתה, והפשע של חטיפת אזרחים לא חמושים, אמהות עם ילדים ותינוקות וקשישים שחלקם חולים ונכים לא איבד מחומרתו. כל השיח המגוחך על כך שהטיפול הרפואי בשבויים מייפה את החמאס הזכיר לי כיצד התבקש זיגמונד פרויד, לאחר שנעצר על ידי הגסטאפו ובעקבות מחאה בינלאומית שוחרר והורשה לצאת מווינה ללונדון, לאשר לגסטאפו שנהגו בו יפה. "אני ממליץ בלבביות על הגסטאפו" כתב פרויד. למרבה הפלא דבריו לא שיפרו את תדמית הגסטאפו.

אבל בעלה של יוכבד ליפשיץ שעדיין מוחזק בשבי החמאס, העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ, לא הסתיר את דעתו על בנימין נתניהו, וכבר לפני שנים כתב שנתניהו הוא כישלון דווקא בתחום הביטחוני שהוא כה מתגאה בו. כמה עצוב לחשוב על כך כעת. נתניהו כידוע איננו סולח למי שמותח עליו ביקורת, וכל חשיבה דמוקרטית על ביקורת כחלק בלתי נפרד מההוויה הדמוקרטית זר לו בתכלית. מי שמותח ביקורת על נתניהו הופך מיד מושא לרדיפה בלתי פוסקת מצד הדיקטטור ובני משפחתו ונקמנותם איננה יודעת גבול. לכן לשכת ראש הממשלה פעלה להשתיק את יוכבד ליפשיץ, ומשלא הצליחה בכך, התאמצה להכפיש אותה ולערער את אמינותה. ממקורותי שלי אני יודעת שגם למשפחות החטופים הועבר מסר שאין לייחס חשיבות למידע היקר מפז שהביאה עמה יוכבד, כי היא חולה ואיננה רואה טוב. כמה רשעות והתנשאות גילנית יש בדברים חסרי השחר האלה על האשה החדה והמדויקת הזו, התנשאות שמזכירה לי את הדברים המזעזעים ששמעתי הערב בתכנית "זמן אמת" בערוץ כאן מפי שתי התצפיתניות היחידות מנחל עוז שנותרו בחיים ולא נפלו בשבי החמאס, כיצד חזרו ודיווחו שוב ושוב לפני פשיטת החמאס על ההתנהגות החריגה של אנשי החמאס ליד הגדר, על אנשים עם מפות שעמדו ליד הגדר והצביעו לעבר אתרים בישראל, וכיצד אמרו להן מפקדיהן שאין לכך שום משמעות, ואיך יצרו אנשי חמאס פרצה בגדר באמצעות מטען כשבועיים לפני הפשיטה, ועד הפשיטה לא טרח איש לתקן את הפרצה, למרות שקיומה היה ידוע לפיקוד. כמה פעמים בחיי נתקלתי ביחס המזלזל הזה למי שמתריע על סכנה, ובפרט כשהמתריעה היא אשה, כי גברים תמיד יודעים יותר טוב ממנה. היוהרה השחצנית הזו מתגלה תמיד בסופו של דבר כטיפשות לשמה. המידע היקר מוגש על מגש של כסף, אבל במקום להתייחס אליו ברצינות הודפים אותו ובמקום להוקיר את תבונתם וחדות ראייתם של המתריעים בשער, מזלזלים בהם ולעתים גם מכפישים אותם.

בשנת 1977, תחת שלטון החונטה הצבאית בארגנטינה נעצר העיתונאי היהודי-ארגנטינאי יעקב טימרמן. מנחם בגין, שבאותה שנה עלה לשלטון, פעל רבות לשחרורו של טימרמן מהכלא ולעלייתו לישראל. טימרמן אכן הגיע לישראל בשנת 1979 וזמן קצר אחר כך החל למתוח ביוקרת חריפה על בגין. כשבגין נשאל על כך ענה שדבריו של טימרמן נכנסים מאוזנו האחת ויוצאים מהשנייה. נתניהו לעומת זאת דואג אך ורק לתדמיתו ולשרידותו הפוליטית, ולולא הלחץ הציבורי והתקשורתי היה מפקיר את החטופים. העובדה שכך התכוון לעשות עלתה גם מדבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וגם מהאופן שבו ניסה נתניהו להשתמש באיש הארגון "חוננו" המסייע לרוצחי ערבים כדי לדחות את הפעילות להשבת החטופים עד לאחר המלחמה, כשהזמין אותו כמשקל נגד לנציגי משפחות החטופים. למרבה הצער גם רונן צור שהתנדב לסייע למשפחות החטופים תקף את יוכבד ליפשיץ בטענה חסרת השחר שדבריה מבטלים כביכול את הצורך בשחרור מהיר של החטופים. רונן צור שכח שיפה להתנדב לעזור, אבל אין בכך היתר להשתלט על פדויי השבי ולשלול את זכותם לספר את סיפורם ולבטא את תחושותיהם, ובפרט כשמדובר בדברים שניכר בהם שהם דברי אמת. נקוה שמלבד כל המומחים מטעם עצמם שתהו מדוע לא השתלטו על יוכבד ליפשיץ ולא הכתיבו לה מה לומר, יש במערכת לפחות כמה אנשים הגונים וחכמים, שיקשיבו ליוכבד ויעשו בדבריה שימוש מיטבי להצלת כל החטופים.

 

 

 

 

 

 

רק שאלה אחת

 

יש רק שאלה אחת לשאול על הזוועה של השביעי באוקטובר: מדוע לא היו בעוטף עזה מספיק כוחות צבא כדי למנוע את חדירת המחבלים או לעצור אותם בקו הגנה שני שחייב להיות מול אויב: אף פעם לא סומכים על קו הגנה אחד, לא על מכשול, לא על חומה, לא על חפיר, לא על נהר או תעלה. בשום תקופה, בשום תנאי לא סמכו אסטרטגים על מכשול יחיד. הזדעזעתי הבוקר לקרוא את כתבתו של יניב קובוביץ' ב"הארץ", שמספרת כיצד נלקח הנשק מכיתות הכוננות של ישובי עוטף עזה, בטענה שאין עוד איום מעזה, שאין עוד סכנה של חדירת מחבלים. כמו רוב הטעויות הגורליות, גם הטעות הזו נבעה מהקונספציה שהנחית נתניהו: שיש לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. כדי להצדיק את הקונספציה המטורפת הזו, שדומה למי שמכניס לביתו נמר כדי להשתלט על נחלת שכניו, ומשכנע את עצמו שמדובר בחתול גדול, שכנע נתניהו את עצמו ואת סביבתו שהחמאס אינו מהווה סיכון, וגם לאחר מערכות של ירי טילים מסיבי מעזה, העדיף לגמול לחמאס בכסף חלף מתקפתו על ישראל, ולהמשיך לדכא את הרשות הפלשתינית. כמובן שגם כיום אין דרך להיפטר משלטון החמאס אלא להשיב את עזה לשליטת הרשות הפלשתינית, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו. זו הדרך המציאותית היחידה לסלק את שלטון החמאס.

ממשלת המחדל עדיין מנסה להטיל את אשמתה על אחרים: גל הירש, שנתניהו מינה לטפל בשבויים ובנעדרים, בגסות רוח שלא תיאמן, נזף בשגרירים על תמיכת מדינותיהם בהסכמי אוסלו, יואב קיש טען שצריך לחקור את ההתנתקות וכו', מיקי זוהר ביקש לחקור את כל ראשי הממשלה שסירבו לכבוש את עזה. מגישי החדשות גיחכו בצדק למשמע נסיונות עלובים אלה להתנער מאשמתה של הממשלה הנוכחית. אם ההתנתקות היתה לדעתם כה מסוכנת, מדוע לא הציבו בעוטף עזה כוחות צבא בהתאם לגודל האיום? אם חשבו שבגלל ההתנתקות לפני כמעט שני עשורים מצב הביטחון בעוטף עזה גרוע, מדוע השאירו את תושביה ללא נשק וללא מגן? הסכמי אוסלו, ההתנתקות או כל אירוע עבר אחר היו נתונים, וחובת הממשלה היתה להציב בעוטף עזה סדר כוחות מתאים להגן על הישובים. מי שטען לפני אסון השביעי באוקטובר שאין שום איום מעזה, איננו יכול לבוא כעת ולהסביר שבגלל ההתנתקות ישובי עזה היו חשופים וחסרי מגן. אם כך הדבר, מדוע הממשלה לא הגבירה את ההגנה עליהם? מדוע לא נערכו כוחות שריון מול הגדר בטרם נפרצו בה פרצות, כדי למנוע חדירת מחבלים, ורק לאחר הטבח בתושבי העוטף ובחוגגים במסיבה ברעים שלחו כוחות שריון ורגלים לחסום חדירה נוספת דרך הפרצות? מדוע לא חיזקו וחימשו ביתר שאת את כיתות הכוננות של הישובים, אלא לקחו מהם את הנשק המועט שהיה להם? אם הסיכון היה גדול, מדוע התירו את קיום המסיבה ברעים שהפכה למלכודת מוות? מדוע אישרו התקהלות כה גדולה קרוב כל כך לגבול, כאשר התקריות והמתיחות בגבול עזה רק התגברו ועלו?

כל הניסיונות העלובים של ממשלת האסון להדוף את הביקורת רק מגבירים את ההבנה כמה נורא היה המחדל, וכמה כרוכים בו לא רק טעות אסטרטגית, אלא גם שיקולים פוליטיים פסולים ואוויליים ורשעות לשמה. ברור שהעדפת המאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון מילאה תפקיד אומלל ומחריד ביחס המחפיר לעוטף עזה. ברור שמי שאפילו בוחריו משעממים אותו, כאשר הם מתנים את מחסורם וצרתם, אין לו אזניים לשמוע את זעקתם של אזרחים אחרים, שאינם מאנשי שלומו. כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה שעודנו בשלטון, הם סכנה ואסון לכל תושבי ישראל.

 

השימוש התעמולתי בעסקת שליט

 

 

הימין הלאומני מעולם לא ייחס חשיבות יתרה לחיי אדם. כהמשך להפקרת חייהם של תושבי עוטף עזה, שרבים חושדים שהיה לה מרכיב פוליטי של זלזול בערך חייהם של תושבי הקיבוצים שמשתייכים ברובם לשמאל, מנסה הימין להקל בערך חייהם של חטופי ושבויי החמאס שנמצאים בסכנת חיים מתמדת, שלא לדבר על סבלם הגופני ומצוקתם הנפשית. מי שלא נקפו אצבע להציל את תושבי עוטף עזה, מנסים עכשיו לקדם את הפקרת החטופים והשבויים בשלל תירוצים. אחד מהם הוא האיזכור המתמיד לעובדה שרבים ממנהיגי החמאס כיום, כולל יחיא סינוואר, שוחררו בעסקת שליט, וזו כביכול הוכחה שאסור לשחרר מחבלים, דבר שהוא תנאי לשחרור החטופים והשבויים. למותר לדבר על הניסיון העלוב של נתניהו להציג מתנחלים קיצוניים כנציגי משפחות החטופים, כדי שיקדמו את השקפתו שחשוב יותר להפציץ את עזה ולכבוש אותה מאשר להציל את חיי החטופים, למרות שתוצאת המלחמה בעזה איננה מובטחת – אין שום ביטחון שהמלחמה אכן תביא לתוצאה הרצויה של הפלת שלטון החמאס בעזה, ויש סיכוי גדול שלחץ בינלאומי יאלץ את ישראל להפסיק את הלחימה הרבה לפני שהחמאס יוכרע סופית. לעומת זאת השבת החטופים והשבויים תציל את חייהם של מאות אנשים, ביניהם אמהות רבות וילדים קטנים, זקנים, חולים ונכים, תרפא את משפחותיהם הפצועות ותביא מעט נחמה לרובו הגדול של הציבור הישראלי, שחיי החטופים חשובים לו הרבה יותר מהמשך הלחימה בחמאס, שספק אם תצליח לשנות את המציאות הקשה באזורנו, גם אם ישראל תאבד לשם כך חיי אדם רבים, בנוסף לחיים הרבים שכבר איבדנו. בעיני זו גם חובתה המוסרית העליונה של מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה לאחר ההפקרה הנוראה של תושבי עוטף עזה במשך שנים רבות שברובן היה נתניהו ראש הממשלה ובפרט העברת גדודים מאוגדת עזה ליהודה ושומרון רק לאחרונה, למרות המתיחות הרבה והתקריות הרבות ליד הגדר.

אבל אנשי ימין מעוניינים לסכל כל עסקה כזו. יאיר שרקי אמר במפורש שאסור לשחרר מחבלים כי רוב מנהיגי החמאס כיום הם משוחררי עסקת שליט. רבים אחרים משמיעים הערות דומות, שמאחוריהן ההנחה כי אילולי עסקת שליט לא היה החמאס מבצע את הפשיטה. הנחה זו מתייחסת לחמאס כאל ארגון קטן בעל מספר חברים מוגבל, שאם ישראל רק תהרוג את חלקם ותאסור את חלקם החמאס יפסיק לפעול. הדבר רחוק מאד מהאמת. החמאס הוא ארגון שיש לו מאות אלפי תומכים ואלפי לוחמים פעילים, ולכל הרוג קם במהרה מחליף שלא פעם הוא גרוע מקודמו. בימי האינתיפאדה השנייה חוסלו בזה אחר זה מנהיג החמאס השייך אחמד יאסין, ומחליפו עבד-אל-עזיז רנטיסי. לאחר חודשים ספורים מילאו אחרים את מקומם והחמאס הפך אכזרי ומסוכן עוד יותר מקודם. גם לו החזיקה ישראל את יחיא סינוואר בבית הסוהר עד היום ולו הצליחה באחד מניסיונותיה הרבים להרוג את מוחמד דף, היו קמים להם מחליפים. החמאס הוא ארגון של רבים, שבנוסך לאכזריות ולפנאטיות שאיפיינה אותו תמיד, הוא מושפע מאד מפעולות הראווה של אל-קאעידה ודאע"ש, מבלי לחשוב על כך שארגונים אלה כמעט חוסלו לגמרי בעקבות פעולות הטרור הראוותניות שלהם. והדבר העצוב ביותר – להצלחת הפשיטה של החמאס תרמה יותר מכל ההפקרות בשמירת הביטחון של ישובי עוטף עזה, שלה אחראית בראש וראשונה הממשלה שדואגת אך ורק למתנחלים ביהודה ושומרון, ומפקירה את כל תושבי ישראל האחרים. יצירת הקשר בין עסקת שליט לפשיטה בעזה איננו עובדה אלא מניפולציה, ובכל מקרה, אם הימין חשב שעסקת שליט חושפת את תושבי עוטף עזה לפגיעה קשה מצד החמאס, מדוע לא דאגו למגן ולחמש את האזור ולהציב בו סדר כוחות מתאים להתגבר על התקפות מצד החמאס? מדוע חזרו ואמרו שהחמאס מורתע ואין סכנה מעזה, אם חשבו שעסקת שליט יצרה איום כה גדול? מדוע איפשרו קיום מסיבה של אלפי אנשים קרוב כל כך לגבול? האם ההפקרה הנפשעת של תושבי העוטף מקטינה את הצורך בהצלת חיי החטופים, או ההיפך מכך, הממשלה שהפקירה את תושבי עוטף עזה ורבים אחרים לתוקפנות החמאס, חייבת להציל את חייהם של מי שעוד אפשר להציל? האם אין די במוות הנורא שחווינו? האם אנו זקוקים למוות נוסף, או להצלת הנפשות ושיקום החיים?

 

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽך

דברים ל', י"ט