חברת ילדותי דליה הראל ז"ל

על מותה של חברתי מילדות דליה הראל לבית אלמגור נודע לי באיחור של חודשיים וחצי מפי חברתנו המשותפת מלכי גרוסמן. מלכי גם היתה זו שמצאה אותי וחידשה עמי את הקשר לפני שבע שנים ואז קישרה ביני לבין דליה, שכלל לא ידעתי שכבר שנים רבות היא חיה עם בעלה זאב בארצות הברית ברוד איילנד, אם ליפעת ואסף שהלכו בעקבות אביהם והיו לרופאים, ולמעין היפה שהיתה לחזנית, וסבתא לשבעה נכדים. תמיד ידעתי שדליה, שגדלה כבת יחידה, רצתה משפחה גדולה, ותמיד חשבתי, שדליה היתה מאד עדינה ורגישה ונעדרת כליל את החוצפה והגסות של הישראלים, ושלכן יכלה למצוא את מקומה יותר בקלות בקהילה יהודית אמריקנית מאשר בישראל, שבה עור פיל ותוקפנות הם תנאי הישרדותי. היא עלתה מרומניה ישר לכתה א', ודיברה עברית מושלמת ללא שמץ מבטא, ובכל זאת קל היה לחוש עד כמה היא שונה מאיתנו. כשהיינו בני שש-עשרה ירד מעט שלג בחצר בית הספר ודליה היתה אחוזת התרגשות: "עשר שנים לא ראיתי שלג" היא אמרה ורקדה בזרועות פשוטות אל הפתיתים הנופלים. "שש עשרה שנים לא ראיתי שלג" לעג לה בן הכיתה שלימים יהיה עורך-דין מוביל ונעדר סנטימנטים. בעיניה של דליה ראיתי אז מרחבים של שלג, ודליה גולשת במדרונות עטופה בגדי צמר בגוני ורוד וסגול. תמיד היה לדליה הכוח הזה במלותיה, לקחת אותי רחוק למקומות שלעולם לא אראה בעיניי.

דליה עצמה קצת נעלבה כשאמרתי לה שיותר טבעי לי לראות אותה בארצות הברית מאשר בישראל. היא חשבה שהיא דווקא מאד ישראלית, ובין היהודים האמריקנים ראתה את עצמה כישראלית. מצאתי בארון מכתב ישן ששלחה לי כשהייתי בצבא. הוריה החרדים מאד לשלומה של בתם היחידה, העדיפו לקחת אותה באותן שנים לארצות הברית בניגוד לרצונה. היא מאד רצתה לשרת בצבא כחלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, ולפעמים אני תוהה לאיזו אשה היתה הופכת להיות לו שירתה בצבא, ואיך בכלל היתה מרגישה במבצר הישראלי הזה שאינו נוטה חסד לנשים בעלות שאר רוח. כבר בתקופה הזו של שהותה בארצות הברית התחברה לדתיות היהודית-אמריקנית היותר סובלנית והרבה יותר מכילה נשים, ואני חשבתי שכבר בחיבור הזה עם הקהילה היהודית המקומית, באותה תקופה שבה בילתה בארצות הברית עם הוריה, נזרע הזרע לחייה בארצות הברית כאדם בוגר. היא כמהה ליהדות סובלנית יותר, פתוחה יותר, ליברלית יותר, שיש בה מקום גם לרבניות וחזניות ושאיננה מסתגרת ומדירה, והיא התקשתה למצוא אותה בישראל ומצאה אותה בארצות הברית, והקהילתיות האוהבת הזו ניחמה אותה על המרחק מחבריה בישראל, שעמם השתדלה לשמור על קשר כל השנים. אבל כששלחתי אליה העתק מהמכתב, שמאד התרגשתי למצוא ולקרוא, הרגשתי שהוא ציער ולא שימח אותה. זו היתה תקופה שהיא העדיפה לשכוח, כאילו מעולם לא היתה.

הרבה שנים לאחר שאיבדתי קשר עם דליה חשבתי היכן היא נמצאת ודימיינתי אותנו נפגשות לאחר שנים. בפעם האחרונה נפגשנו כששני ילדיה הראשונים היו קטנטנים ובנותי שהיו מעט גדולות יותר השתוללו ומאד התביישתי, למרות שדליה לא זכרה את הפגישה הזו לרעה. בעצם זו היתה פגישתנו האחרונה לתמיד. אני מיעטתי לבוא לחיפה, ואחר כך נסעתי בין ירושלים לבין וינה ובודפשט, ופגשתי אנשים ואיבדתי איתם קשר והתרגלתי להיות נוסעת במקום ובזמן, ודליה נסעה אחרי בעלה הרופא לקנדה ואחר כך השתקעה בארצות הברית ואיבדנו קשר ולא ידעתי איך למצוא אותה ועם השנים החולפות הפסקתי לחפש אנשים, גם כאלה שאהבתי ותהיתי מה קורה איתם.

אחר כך, כשחידשנו את הקשר, דיברנו הרבה על פגישה בישראל, אבל הכליה היחידה של דליה קרסה והיא הפכה לחולת דיאליזה. בנותיה הלכו להיבדק ללא ידיעתה, ונמצא שבתה הבכורה יפעת מתאימה לתרום לה כליה, אבל דליה בשום אופן לא רצתה להסכים שיפעת תתרום לה כליה. היא חששה לבריאותה של יפעת שהיא אם לארבע בנות, ואמרה שיפעת איננה יודעת לנוח. אמרתי לה שהדבר הכי קשה לבני משפחה של חולה זה חוסר האונים לסייע לו, ושאם היא תסרב לקבל את הכליה מיפעת ותהיה בסכנת חיים יפעת תרגיש הרבה יותר גרוע ודליה אמרה שזה בדיוק מה שיפעת אמרה לה. יפעת אפילו איימה לתרום כליה למישהו אחר. בסופו של דבר דליה עברה השתלת כליה אבל אינני יודעת מי תרם לה כליה בסופו של דבר והאם היא הסכימה לקבל כליה מבתה או שנמצא לה תורם אחר, בהכרח פחות מתאים. רציתי מאד לדעת, אבל דליה לא אמרה על כך דבר ואני הרגשתי שעדיף שלא אשאל.

קיוויתי שבהשתלת הכליה בא קץ ליסוריה ויהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא מה שקרה. דליה אושפזה שוב ושוב עם בעיות בריאות רבות. היא היתה חלשה מאד והתקשתה ללכת ואפילו לעמוד. נחמתה היחידה היתה שמגפת הקורונה חלפה והיא יכלה שוב לבלות על ילדיה ונכדיה, שבתקופת הקורונה היו באים ויושבים בדשא שלפני ביתה והיא נאלצה לצפות בהם מהחלון מבלי יכולת לחבקם ולאמצם ללבה. בבילוי עם הנכדים מצאה את האושר הגדול ביותר. רק דבר אחד הדאיג אותה: שבתה הצעירה מעין עדיין איננה נשואה ואמרתי לה תמיד שלא תדאג ושזה יקרה. ואכן מעין פגשה את ברדלי ולפני כחצי שנה הם החליטו להינשא. דליה היתה מאושרת אבל טענה שהזמן קצר מדי לארגן חתונה כפי שרצתה. אמרתי לה שזה ממש שטויות איך עורכים את החתונה, שבתי הצעירה התחתנה בעשר דקות בעירייה בקפריסין, ומאז היא ובעלה חיים באושר כבר ארבע עשרה שנה, ודליה כתבה לי: אני יודעת שזה שטויות, אבל אני נהנית מזה. עכשיו אני מתביישת שאמרתי לה שלא כל כך חשוב להשקיע מאמצים בטכס החתונה, כי דליה חלמה כל כך הרבה שנים ללוות את מעין לחופה, והיא לא זכתה ללוות את מעין לחופה, כי מעין וברדלי נישאו בסוף אוגוסט, ודליה מתה ביוני. אני לא יודעת אם המוות היה פתאומי או שהמצב הידרדר בהדרגה, ובינתיים אין לי את מי לשאול על ימיה האחרונים של דליה. אמרתי לעצמי שאולי ידעו שדליה הולכת למות ואולי הקדימו בשבילה את החתונה, אבל אני לא יודעת אם זה היה אפשרי, והמחשבה שדליה לא זכתה לעמוד לצד מעין בחופה ושמעין צעדה לחופה בלעדי אמה האוהבת מעציבה אותי עד בלי די.

לפני מספר שבועות שלחתי לדליה מייל לשאול מה שלומה, וחששתי שהיא לא עונה כי היא בבית חולים, אבל בשום אופן לא רציתי לחשוב שכבר איננה בחיים. היא כתבה לי הרבה על כך שהיא חלשה וכמעט איננה יוצאת מהבית, אבל קיוויתי שמצבה ישתפר. בכל זאת לא הופתעתי כשמלכי אמרה לי שדליה איננה. כבר הבנתי שהשתלת כליה איננה נס של אליהו הנביא ואחר כך הכל נפלא. דליה השתדלה תמיד לדבר מה שפחות על הכאבים והסבל, אבל ברור לי שהיא מאד מאד סבלה וזה מצער אותי מאד. אף פעם בחייה דליה לא הכאיבה לשום אדם ולא הגיע לה לסבול כל כך הרבה.

דליה אמרה לי שהיא אוהבת במיוחד לקרוא ספרי מתח כי הם מסיחים את דעתה. כשהיינו צעירות חשבתי שהיא תהיה סופרת, גם בגלל שבעצמי רציתי לכתוב וגם בגלל שבבית הספר היא כתבה בקלילות ובהומור. אבל בבגרותה היא לא כתבה סיפורים ובכלל לא אהבה לכתוב אפילו מיילים, והעדיפה לדבר בטלפון, ואני התקשיתי לדבר הרבה בטלפון, ובעיקר כתבתי לה מיילים ושלחנו זו לזו תמונות של הילדים והנכדים והמשפחה. היא התלוננה תמיד שהיא נראית רע ואני חשבתי דווקא שבתמונות היא יפה ומטופחת ואמרתי לה שבטח רק היא חושבת שהיא נראית רע כי זה מה שנשים תמיד חושבות על עצמן שבתמונות הן נראות רע, גם אם זה בכלל לא נכון. עכשיו אני חושבת שדליה יכלה לראות בתמונות כמה היא חולה, ואני לא יכולתי וגם לא רציתי להבין כמה היא חולה וכמה היא קרובה למותה. היא היתה חברתי מילדות, היתה בינינו קרבת נפש גדולה, אבל לפעמים שאלתי את עצמי אם באמת הכרתי אותה, כי אנשים מאד משתנים ואני בוודאי מאד השתניתי, ואולי גם היא השתנתה. היא סיפרה שעסקה במחקר אבל לא אהבה את זה ושמחה לצאת לגימלאות, וזה ציער אותי שהיא לא אהבה את עבודתה וגם לא כל כך הבנתי למה היא לא עשתה דברים שאהבה, ומה היא בעצם אהבה. אולי היא אהבה בעיקר להיות אמא וסבתא, וכמו נשים רבות הקדישה את חייה קודם כל למשפחתה. אולי כזה הוא הדור שלנו, נשים שיש להן מקצוע אבל הן קודם כל אמהות וסבתות, ועצוב לי שהנכדים היותר קטנים כבר לא יכירו אותה ולא ידעו איזו סבתא מדהימה היתה להם, והיא לא תזכה להכיר את הילדים של מעין, ואפילו לא זכתה להוביל אותה לחופה. אבל היא תהיה בלב של כל מי שהכיר אותה, כי יותר מהכל היה לדליה מאור פנים שהאיר את כל סביבתה, וכפי שהאירה לנו בחייה, כך תיזכר במותה.    

   

 

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.   

דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

דינה קטן בן-ציון ז"ל

 

היום מתפרסם במהדורת הדפוס של "הארץ" הספד יפהפה של משה גלעד על המשוררת, המתרגמת והחוקרת דינה קטן בן-ציון, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (ההספד התפרסם קודם לכן במהדורה המקוונת). משה גלעד מכיר תודה בראש וראשונה למפעל חייה של דינה – תרגומי מופת לעברית של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית מעטם של גדולי סופריה: איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילובן פאביץ', דוד אלבחרי ועוד ועוד, מפעל כמעט בלתי נתפס בהיקפו של אשה יחידה, קטנה ושברירית למראה, מצניעת לכת, שהעשיר כל כך את קוראי העברית ואת התרבות העברית. משה גלעד מספר כיצד נסע לראות את הגשר על הדרינה, כשם ספרו של איוו אנדריץ' שדינה תרגמה לעברית מן המקור (הספר תורגם קודם לכן לעברית מן התרגום הגרמני), גשר מחבר בין גדות ותרבויות כמו עבודת התרגום והמחקר של דינה, שבדיוק כפי שכותב גלעד, ראתה במלאכת הגישור והתיווך בין העמים ובין התרבויות באמצעות תרגומה שליחות.

כל הדברים הללו הם אמת, אבל מה שמעטים יודעים הוא שדינה גם מימנה בעצמה חלק ניכר מהמפעל הזה, ודבר זה לא נבע רק מאישיותה ומתודעת השליחות העמוקה שלה, אלא מייחסי הכוח בין הוצאות הספרים לבין המשוררים והמתרגמים, אנשים פרטיים חסרי אונים, שאפילו להתארגן ולקבוע תעריפי מינימום נמנע מהם בהוראת בית המשפט, שפסיקתו זו היא בושה וחרפה וגזילת פת לחם מפיהם.

דינה תרגמה פעמים רבות ביוזמתה ואז הציעה את תרגומה להוצאות ספרים. לא תמיד מצאה בקלות מו"ל, ולרוב הסתפקה בשכר רעב, כשהיא נשענת על יוז'י בעלה, אף הוא יוצא יוגוסלביה, תמיד תומך ומעודד ומבין את חשיבות עמלה. כאשר מנכ"ל הוצאה גדולה ועשירה סירב לשלם לה אפילו את השכר הסמלי שהבטיח על תרגום מונומנטלי שטרחה עליו שנים, סיפרה לי: "אמרתי לו: אתה אדם רע". היא היתה משוכנעת שאמרה דבר שיזעזע את נפשו. כמה התקשתה לראות את עומק האטימות, גסות הרוח והניצול חסר הבושה של המו"לים הישראלים. היא ספגה את ההשפלות והעושק והמשיכה בעבודתה ומצאה את נחמתה בשיח החרישי שניהלה עם גדולי הספרות בד' אמותיה, ובמעטים שאהבו והוקירו את תרגומיה ושירתה.

היא היתה מאושרת לספר לי שהגיעה להסכם עם מו"ל נכבד: היא תמסור לו ללא תשלום תרגום של יצירת מופת שתרגמה מסרבו-קרואטית, והוא בתמורה יפרסם על חשבונו ספר שירה שלה. אבל כך את נותנת לו שני ספרים בחינם, התקוממתי. אבל דינה שמחה כל כך לפרסם את תרגומיה ואת שירתה וראתה בהסכם הזה הצלחה גדולה, וכך יצאו לאור בעברית כמה יצירות מופלאות שקוראיהן המשתאים לא ידעו שהתרגום היפהפה ניתן בחינם. על שירתה שהרבתה לבטא בה את מה שלאה גולדברג כינתה יפה "הכאב של שתי המולדות" כלל לא ציפתה לקבל שכר, אבל לפחות זכתה בכמה פרסים, ובשנים האחרונות בפרס עקביהו על אוסף שיריה "פָּנים וכוכב" שקיבץ ממיטב שירתה.

משה גלעד כותב שדינה היתה שייכת לדור הולך ונעלם של מתרגמים שעסקו בתרגום כשליחות, כדי להקים גשר בין התרבות שנולדו בה לבין התרבות העברית, ולא רק כפרנסה, אבל האמת היא שכל מתרגמי השירה והספרות, אלה שנולדו בארצות אחרות וגם אלה שנולדו בארץ הקודש, רואים בעבודתם שליחות, ולו עקב כך שפרנסה קשה לקושש מהעיסוק בתרגום, כפי שמוכיח למרבה הצער סיפור חייה של דינה, שהיתה מבכירי המתרגמים בארצנו. תרגום הוא אמנות, בוודאי תרגום ספרות ושירה, והוא מוכר כיצירה, אך מעטים בארצנו מוקירים את האמנות שבמעשה התרגום, ומעטים עוד יותר מוכנים לשלם עליה שכר ראוי. למרבה הבושה אני נתקלת בשנים האחרונות בתרגומי ספרות מתרגומים אחרים במקום מהמקור: מתרגמים למשל רומן יפני מן התרגום הספרדי, כדי לא לשלם את שכרו הגבוה יותר של מתרגם מיפנית. אבל תרגום איננו מלאכה טכנית, ועל אחת כמה וכמה תרגום ספרות. המתרגם צריך להכיר היטב את תרבות המקור, כדי שיידע להעביר אותה נכונה לשפתו, ולהוסיף במקרה הצורך הערות או הסברים לקורא העברי, שיתרמו להבנת היצירה והרקע לכתיבתה.

כמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, היחס בישראל למתרגמים ולעבודתם, שתרומתה איננה חומרית אלא תרבותית ורוחנית, הוא מביש, והסיבה היחידה שהתרבות העברית בכל זאת נהנית פה ושם מתרגומי מופת, היא אהבת הספרות והשירה של אנשים פרטיים כדינה קטן בן-ציון, שאכן רואים בעבודתם שליחות, ומוכנים לעבוד בשכר זעום או ללא שכר כלל כדי להביא לקורא העברי את מיטב היצירה העולמית. אבל זה לא צריך להיות כך. מתרגמים ומשוררים אינם צריכים לרעוב ללחם, ואינם צריכים לעבוד בחינם. הוצאות ספרים גדולות ועשירות צריכות לשלם שכר ראוי שאפשר להתקיים ממנו, והמדינה צריכה לתמוך תמיכה ראויה יותר בתרגומי מופת ובמפעלים ספרותיים של מי שאהבת הספרות שלהם איננה תלויה בדבר.    

מות המלכה אליזבת

 

מותה של המלכה אליזבת ממלא אותי בצער אמיתי. שבעים שנה היתה לבריטניה מלכה, ומעכשיו דורות רבים יהיה לבריטניה מלך. לרוב לא חושבים על אשה מלכה כעל הישג פמיניסטי, אבל נשים מלכות הן בהחלט הישג פמיניסטי, גם אם הושג בזכות ירושה. לא תמיד ולא בכל מקום היתה הירושה הזו אפשרית. גם אליזבת הראשונה לא היתה אמורה לשבת על כס המלוכה, אבל מותו בנעוריו של אחיה אדוארד הששי, היורש הזכר היחיד של הנרי השמיני שנותר בחיים אחרי מות אביו, ומותה המוקדם של אחותה מרי שמלכה לפניה, הביא אותה לשלטון בגיל 25, ופתח את התקופה האליזבתנית המפוארת (1603-1558). אליזבת דחתה את הצעת הנישואין של בעלה של אחותה, יורש העצר הספרדי פליפה – היא היתה פרוטסטנטית, בתה של אן בולין שהוצאה להורג על לא עוול בכפה, ופעלה לביסוס מורשתו האנטי-אפיפיורית של אביה, והעדיפה להישאר רווקה כדי ששום מלך לא יאפיל על שלטונה ועל עצמאותה המדינית והדתית של בריטניה. אליזבת הראשונה פעלה כל חייה בעולם גברי, חייה היו תמיד מאוימים על ידי מתנקשים קתולים, במיוחד לאחר שהוציאה להורג את מרי סטיוארט מלכת סקוטלנד, שהקתולים ביקשו להמליך על אנגליה במקומה. היא הצליחה להכניע את ספרד והניחה את היסודות לאימפריה הבריטית. אליזבת השנייה נולדה בתקופה קשה לא פחות לאנגליה והתבגרה במלחמת העולם השנייה, אז התנדבה לשרת כנהגת ומכונאית בצבא הבריטי הנלחם בנאצים, וזו היתה בהחלט מהפכה פמיניסטית, נסיכה שנוהגת ברכב צבאי וגם מתקנת רכבים בעת הצורך. לעלייתן לשלטון של שתי המלכות אליזבת היתה משמעות מדינית ראשונה במעלה: אצל אליזבת הראשונה השמירה על פרידתה של בריטניה מהקתוליות ומן העולם הקתולי. אצל אליזבת השנייה, עלייתו הלא מתוכננת לשלטון של ענף המלוכה הבריטי שהתנגד לנאצים, והזזתו של אדוארד השמיני האוהד לנאצים. זה היה הישג פמיניסטי וגם ביצורו של קו מדיני בריטי שהציב את בריטניה בראש העולם החופשי והדמוקרטי. אפשר לראות מגמה זהה בעלייתן לשלטון של שתי הנשים יוצאות הדופן האלה, שהפכו לסמל של עצמאות בריטניה וחירות העם הבריטי, גם אם האחת הניחה בסיס לאימפריה הבריטית, והשנייה חוותה וגם איפשרה את התפרקות האימפריה ואת עצמאותן של מדינות שנשלטו מאות שנים על ידי בריטניה. הפופולריות של שתי המלכות האלה נבעה בראש וראשונה מכך ששלטונן עלה בקנה אחד עם כמיהותיו של העם הבריטי, שלמרות שהיו בתוכו לא מעטים שביקשו להישאר שייכים לעולם הקתולי, והיו גם מי שחפצו בברית עם היטלר, אבל מרבית העם הבריטי תמך בחירות ובדמוקרטיה, ושתי הנשים המלכות קידמו וגם גילמו, למזלו של העולם כולו, את החתירה הזו לחירות מכוחות דכאניים, ולא במקרה היתה אנגליה גם מעוז של התנועה הסופרז'יסטית, ומן הראשונות להעניק זכות בחירה לנשים, כמובן לא בלי מאבק נחוש ונואש של חברות התנועה.  

לרוב כשמדברים על מעמדן של נשים מדברים על "שבירת תקרת הזכוכית", וחושבים על טיפוס עיקש מלמטה במעלה הסולם החברתי, אבל דוקא הורשת השלטון לנשים מלכות איפשרה לנשים לעקוף את המכשולים בדרך להנהגה, ולהגיע לשלטון בתקופות שבהן היו הנשים נתונות לשלטונם של אביהן או בעליהן. אליזבת הראשונה וגם השנייה, המלכה ויקטוריה, הקיסרית מריה-תרזה, כולן הגיעו לשלטון בזכות ירושה, אבל הירושה הזו הצריכה לא פעם חקיקה מיוחדת, ולא נחשבה לדרך המלך של הורשת הכתר, מיורש זכר ליורש זכר. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשות ממשלת בריטניה, והיתה האשה הראשונה בתפקיד, מאז מאי 1979, עשרים ושבע שנים לאחר שאליזבת הוכתרה למלכה. יומיים לפני מותה מינתה אליזבת את ראשת הממשלה השלישית של בריטניה. בארצות הברית הרפובליקנית מעולם לא כיהנה אשה כנשיאה, וקשה לנבא מתי זה יקרה. קשה לומר האם העובדה שהיתה לבריטניה מלכה סייעה לנשים להגיע למשרה השלטונית הרמה ביותר, לפחות ברמה התודעתית, אבל זה בהחלט חומר למחשבה. מרגרט תאצ'ר פעלה עדיין בעולם מאד גברי והיתה לרוב האשה היחידה בהתכנסויות של מנהיגים בינלאומיים. המצב לא השתנה הרבה כשאנגלה מרקל נבחרה לקנצלרית גרמניה בשנת 2005 וגם לא במשך כהונתה הארוכה: חליפתה הצבעונית בלטה תמיד בין חליפותיהם הכהות של עמיתיה הגברים. גם אינדירה גנדי בקולוניה הבריטית העצמאית הגדולה ביותר, הודו, עלתה לשלטון בזכות היותה בתו של ראש הממשלה הראשון והאהוב של הודו העצמאית נהרו, וגם בזכות המסורת הקולוניאליסטית הבריטית שניצלה את הודו לא מעט, אבל חילצה את הנשים בהודו מתרבות מזעזעת של דיכוי נשים וחיסלה את שריפת האלמנות ונידוין. לקולוניאליזם הבריטי היתה בהחלט תרומה לקידומן של נשים בעולם.

בניגוד לאליזבת הראשונה יכלה אליזבת השנייה להינשא לבחיר לבה ללא חשש מהתערבויות זרות בממלכה הבריטית, מאחר שבכל זאת חלה התקדמות ניכרת במעמד הנשים בעולם, ושלטונה של אשה לא נתפס עוד כעדות לחולשה. מריה-תרזה נאלצה לכבוש את שלטונה במלחמה אכזרית שהכריזו עליה, מיד עם עלייתה לשלטון, פרוסיה, בוואריה וצרפת, שניסו לקרוע את ממלכתה לגזרים ולהשתלט עליה, ללא הצלחה. רק נצחונה במלחמה הזו, ואישיותה התקיפה, הפכו אותה למלכה חזקה מאד ולימים לקיסרית הזכורה ביותר של אוסטרו-הונגריה. אליזבת השנייה יכלה וגם התבקשה להפגין דוקא רוך ונעימות, אבל גם נחישות שהפכה לתכונה המזוהה ביתר עם עמידתה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. היא חיה בתקופה שבה איבדה העיתונות את היראה בפני בית המלוכה, והתמודדותה הקשה ביותר היתה עם התקשורת שחדרה לפרטיותם של בני המלוכה ללא רחמים. הזדקנותה ושבריריותה בשנות חייה האחרונות, לצד הצלילות והאיפוק ששמרה, הוסיפו לה אהדה. למול בוריס ג'ונסון הפרוע ונטול הכבוד למסורת הדמוקרטית, שניסה לפגוע במעמד הפרלמנט הבריטי, התחזק שוב מעמדה של אליזבת כמי שמייצגת את כבודו וחירותו של העם הבריטי, ותמונתה יושבת בדד וממתינה להיפרד מבעלה בשל תקנות הקורונה, הוצגה למול המסיבות הפרועות שערך ג'ונסון, שלמרות שנבחר בבחירות דמוקרטיות שכח שהוא שליח ציבור, מה שאליזבת השנייה לא שכחה מעולם. בשיאה של מגפת הקורונה שהיכתה בבריטניה ללא רחמים, לא מעט בשל מחדליו של ג'ונסון, ואולי גם בשל האדישות הבריטית המפורסמת, שלא פעלה במקרה זה לטובת הממלכה, הבטיחה אליזבת בנאום מרגש לעם הבריטי, במלותיה של ורה לין, שאנחנו עוד ניפגש, והדגימה במלים ספורות מה כוחו של אתוס לאומי שהתגבש בימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, להעניק לעם עוצמה בשעות קשות אחרות. הליכתה לעולמה אתמול בימים שבהם מחפש העם הבריטי את דרכו ומבקש הנהגה טובה יותר מבטאת בעוצמה רבה את העובדה שבריטניה הגדולה כבר איננה מה שהיתה, ומכיוון שהנאצים לא נעלמו מאירופה כליל, והעולם עוד זקוק לעוצמתה המוסרית של שאיפת החירות הבריטית כדי להילחם בכוחות האופל של הלאומנות והגזענות, הפרידה ממלכותה של אליזבת היא פרידה מצערת מאד, לעולם כולו.  

 

   הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

מורתי ללטינית ליזה אולמן

לפעמים צריך אדם למות כדי שנוכל לספוד לו

מורתי ללטינית ליזה אולמן

מעולם לא נכנעה לצלצולים

כל כך רצתה להרביץ בנו לטינית.

כעת צלצל לה הפעמון האחרון.

את לימדת אותנו את דברי סולון

שעל שום אדם שעדיין חי

אין לומר שבר-מזל הוא.

התלמידים סירבו להבין

שסולון ביכה את תהפוכות החיים

ולא הילל את המוות.

כעת את נוסעת על נהר המתים

אל ארץ השאול שאליה,

כך לימדת אותנו, כדברי דיוגנס,

נגיע כולנו בבוא היום

ולא משנה מאין נבוא.

את נוסעת לשם ברצון

לפגוש את בתך שהקדימה אותך.

כעת תדעו שתיכן מנוח.

לא אהבת את תרגומי

אמרת שאין חשים בהם את הלטינית,

וברבות הימים נשכחתי מלבך

אך מעולם לא נשכחת מלבי.

תמיד המשכתי לדקלם לעצמי

את דברי החייל הספרטני הצולע:

Io pugnare, non fugere venio

אני באתי להילחם, לא לברוח

ועדיין אני צולעת ועדיין אני נלחמת, לא בורחת

וכעת, כשאת נוסעת אל ארץ המתים

אני מודה לך שהיית לי מורה לחיים

ומברכת אותך בברכת שלום

בלכתך אל המקום

שכדברי המשורר האהוב עלייך קאטולוס,

Unde negant redire quemquam

שמשם אין שבים

או כפי שהעדפת מלה במלה:

שמשם מסרבים לשוב.

חיים טוקצ'ינסקי, חיים צעירים שנגדעו

כבר אתמול בבוקר, כשנודע לי שבחור בן שלושים נדרס למות בצומת האיומה שבין טרה סנטה למלון המלכים, שאמורה להיקרא כיכר צרפת, כי ממשלת צרפת תרמה את המזרקה שבמרכזה, אבל הירושלמים מכנים אותה כיכר פריז, בדומה לכיכר הותיקה בעיר התחתית בחיפה שבה מסתיים – או מתחיל - מסלול הכרמלית, והמכוניות נוסעות בה בכל הכיוונים, גם כאשר הרמזורים להולכי הרגל ירוקים, כבר אתמול בבוקר לבי ניבא לי רעות. כמעט בכל יום אני עוברת בצומת הזאת עם הכלב בדרכנו לגן העצמאות, ואני מפחדת פחד מות מן המכוניות שחולפות בה רוב הזמן, כאשר האור הירוק ברמזורים קצר כל כך, שרק מיטיבי לכת מצליחים לצלוח את הכביש בטרם יתחלף האור לאדום. כמעט ואי אפשר לעבור שם מבלי לסכן את חייך, והלוואי שהיו שם שוטרים, אבל לרוב ממש אין. האנשים שעומדים על אי התנועה שבאמצע הכביש המפריד בין שני הנתיבים מחייכים זה לזה, כי אולי זה החיוך האחרון שהם יראו בחייהם. ובלילה המצב גרוע אפילו יותר.

בערב הגיעה בשורת האיוב – כפי שיגור לבי היכרתי את ההרוג, את חיים טוקצ'ינסקי המתוק, הצנוע, העדין, הפסנתרן והמוסיקאי המחונן, שתמיד ניאות לנגן בהתנדבות במועדון הקשישים ברחביה, וכך ליוו צלילי הפסנתר הענוגים של חיים את החגיגות הצנועות במועדון ואת ימי ההולדת של בני השמונים, התשעים ואפילו המאה, ואיש לא פילל שימיו שלו יהיו כה קצרים, ושכה מהר ילקח המלאך הטוב הזה מאיתנו. ואי אפשר להשלים עם אי הצדק הזה, עם העוול הנורא הזה, שהחיים הצעירים האלה, שהוקדשו למוסיקה ולמעשים טובים, נגדעו בכזאת אכזריות. והאשמים הם רבים: כמובן הנהג שנהג בשיכרות ובפראות ופגע וברח והפקיר את הנפגע, ועורכי דינו מספרים סיפורים שאינם מתקבלים על הדעת, ומי שאיפשרו לו לשוב לישראל לאחר שגורש מכאן בגלל אלימות, ואיפשרו לו לשדר מכאן בשם בדוי לתחנת טלויזיה איראנית, עניין כמעט בלתי נתפס, וגם עיריית ירושלים, שמניחה לתושביה לסכן את חייהם יומיום בצומת כביכול מרומזרת ומוסדרת ובעצם פרועה לגמרי, כי זרם המכוניות העולות מרחוב אגרון אל רחוב רמב"ן איננו עוצר כשהרמזור להולכי הרגל מן המזרקה למלון המלכים מראה ירוק, וכך נאלצים צעירים וזקנים ומשפחות עם ילדים רכים ועגלות תינוק וזקנים עם מקל ונכים לפלס לעצמם דרך בין המכוניות הנוסעות כאשר הם מנסים לחצות את הכביש  - באור ירוק! והמצב במעברי החציה המרומזרים האחרים איננו טוב בהרבה, ומכוניות ואוטובוסים שועטים מרחוב קרן היסוד לרחוב קינג ג'ורג' במהירות כה גדולה, כאשר אנשים מצפים על אי התנועה לעבור, וכמעט דורסים אותם. האם אי אפשר לשפר את המצב? אולי להוסיף פסי הרעדה, להסדיר את הרמזורים שיעצרו את המכוניות כשהולכי הרגל עוברים במעבר החציה, להאריך את משך האור הירוק, לעשות משהו שיגן על העוברים ושבים באחד הצמתים ההומים והסואנים בירושלים. את חיים טוקצ'ינסקי וצלילי הפסנתר שלו שום דבר כבר לא יחזיר.  

פרופ' נחום גרוס ז"ל

 הפרופ' לכלכלה נחום גרוס נפטר בשבוע שעבר ולא הלכתי להלויה שלו, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי ההלויה ורק אז נודע לי שהוא נפטר. הוא לא היה ממש מורה שלי, כי לא שמעתי אצלו שיעורים, רק אחרי שהחלטתי לכתוב על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, אחרי שאוסטריה כבשה אותה מהתורכים, אמרו לי ללכת לדבר איתו, ובאמת דיברתי איתו והוא שמח שמישהו רוצה לעסוק בהסטוריה כלכלית ולחקור את יהודי קיסרות הבסבורג, ונתן לי הרבה עצות. לא כל מה שהוא הסביר לי אני זוכרת, אבל אני זוכרת ששאלתי אותו פעם על מושג שהופיע הרבה במסמכים שאספתי, Wechselbrief, כלומר מכתב חליפין, שזה היה מכתב התחייבות לשלם סכום מסוים, למשל אלף או אלפיים פלורינים, שכתב בדרך כלל אחד האצילים, והיו משתמשים בזה לתשלום כמו בהמחאה בנקאית, כי אז בכלל לא היו במזרח אירופה בנקים. שאלתי את הפרופ' גרוס איך יודעים אם המסמך הזה תקף, והוא ענה לי, תמיד הוא דיבר כאילו הוא קצת כועס, שאם הבן אדם שחתום על המכתב ידוע בתור מישהו שמשלם ולא עושה בעיות, זה תקף, ואם הוא אחד שלא אוהב לשלם וצריך לגרור אותו לבית משפט בשביל לראות את הכסף, זה לא תקף. נחום גרוס, יותר מכל מורה אחר שהיה לי, גרם לי להבין שכלכלה איננה עוסקת במשוואות מתמטיות, אלא בהתנהגות של בני אדם. 

נחום גרוס בעצמו היה יליד וינה ולמד בבית הספר של יהודי וינה על שם צבי פרץ חיות – לפני כמה עשורים יהודי וינה חידשו את בית הספר, אבל נחום גרוס למד בו עוד לפני המלחמה. הוא לא סיפר לי הרבה על ילדותו, רק שהיה צריך לדבר גרמנית טובה ולא יידיש. הוא גם לא סיפר איך עזב את אוסטריה והגיע לארץ, ורק פעם אחת כשחוקר צעיר הרצה על הנאציזם בוינה ואמר שרק מעט אנשים היו מנויים על דר שטירמר, שכאילו לא היתה לזה הרבה השפעה, אז נחום גרוס התרגז ואמר שדר שטירמר היה תלוי לראוה על כל קיוסק בוינה, ולא היה צריך להיות מנוי עליו בשביל להיות מושפע ממנו, כי אנשים ראו אותו תלוי על הקיוסקים וקראו אותו ברחוב. מזה הבנתי שהוא עדיין היה בוינה אחרי האנשלוס, אבל אינני יודעת מתי עזב ואיך עלה לישראל. אני ידעתי שהנאצים קיבצו את היהודים בוינה בבניין של צבי פרץ חיות לפני ששלחו אותם לטרזינשטאדט ולאושוויץ, אבל את זה אמרו לי בוינה כשגרתי שם והבנות שלי למדו שם בבית הספר תקופה קצרה. היה לי די קל לדמיין את דר שטירמר תלוי לראוה על כל הקיוסקים בוינה. לא היה לי קל לדמיין את נחום גרוס מסתובב שם בתור נער וקורא את דר שטירמר על הקיוסקים.

בכל זאת, למרות שידעתי כל הזמן שנחום גרוס היה וינאי, הוא היה מאד שונה מכל הוינאים האחרים שהיכרתי בארץ, כי הוא היה הרבה יותר ישראלי. הוא דיבר עברית בלי שום מבטא גרמני, ואף פעם הוא לא אמר משהו נוסטלגי על וינה, בניגוד למשל לשאול באומן שנפטר לא מזמן ותמיד סיפר לי על בתי הקפה בוינה ועל האופרות של וגנר שהוא הלך לשמוע עם אמא שלו שנרצחה אחר כך בשואה. באומן היה ונשאר וינאי עד עמקי נפשו, ולמרות שהיה ציוני נלהב התגעגע כל ימיו לילדות הוינאית שלו. נחום גרוס לא התגעגע לוינה. הוא מאד אהב את ישראל ולא התגעגע לשום דבר באוסטריה. כשסיפרתי לו על היהודים בוינה שכל הזמן תקועים זה עם זה ודוחפים את האף אחד לעסקי השני, כאילו הם חיים בעיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, ולא בכרך של שני מיליון אנשים, נחום גרוס אמר לי שככה זה בכל מקום, גם בארצות הברית. הוא התכוון בכל מקום בגולה. הוא לא אהב את האווירה של קהילות יהודיות בגולה, והעדיף את מדינת ישראל, לטוב ולרע.

פעם הוא סיפר לי בדיחה שהוא שמע מוינאים כשהוא חזר לבקר שם: מה ההבדל בין יהודים לפשפשים? שפשפשים שהודברו לא חוזרים. הוא סיפר לי את זה כמעט בלחש, למרות שישבנו בחדר עבודתו בדירתו בירושלים ורק אשתו היתה שם ולא היו שם שום אוסטרים.

בכל זאת נחום גרוס היה אדם אופטימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי גרמניה. אפילו בימים הקשים של האינתיפאדה, כשכולם בישראל היו הכי מיואשים, הוא חשב שיהיה טוב, והוא חשב שהצעירים בגרמניה נהדרים. אני חשבתי שבישראל לא יהיה כל כך טוב, ושהצעירים בגרמניה הם בחלקם הגדול נאצים. במשך הזמן היה לי יותר ויותר קשה לדבר איתו על כל הדברים, כי אני עסקתי יותר ויותר באנטישמיות ופחות ופחות בכלכלה, וזה מאד הרגיז ואכזב אותו. יותר ויותר עסקתי באנטישמיות, כי אלפי המסמכים שאספתי על כלכלת היהודים בהונגריה, עסקו בעיקר באנטישמיות, למשל בזה שאסרו על היהודים להיכנס לערי המכרות של זהב וכסף, כי יהודים הם גם חמדנים וגם גנבים, ופחדו שהם יגנבו כסף וזהב, או שאיימו להוציא להורג יהודי שבא ליריד בעיר טירנא, שאסור היה ליהודים להיכנס אליה, בגלל שאנשי טירנא טענו שהיהודים רצחו ילד נוצרי ושתו את דמו, או שהפכו ליהודי שהוביל צמר למכירה את העגלה ופיזרו את כל הסחורה וגנבו והרביצו לו מכות, ובאינדקסים הגדולים בארכיון של לשכת החצר החומר היה מחולק לפי נושאים, למשל אדמיניסטרציה, מסים, צבא, והיתה גם קטגוריה "יהודים ומחלות", ואחר כך הקטגוריה התרחבה ל"יהודים, מחלות ומגפות". עם הזמן התעסקתי לא רק באנטישמיות של פעם אלא גם באנטישמיות של עכשיו, שחוויתי אותה בוינה כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לי את לא נראית יהודיה וחקרו אם אני יהודיה אמיתית וכאלה דברים, והשוערת תמיד חיבקה אותי ואמרה לי שלכל בן-אדם מותר לחיות, וזה היה ממש יפה מצדה. סיפרתי על כל זה לנחום גרוס והוא סיפר לי על יהודי שנמלט בזמן המלחמה לסין ובליל כל נדרי נפשו יצאה לשמוע תפילה ומרוב המצוקה והגעגועים הוא שוטט ברחובות והגיע לרובע לא מוכר לו, ושם הוא שמע לפתע קול תפילה עולה מבניין. הוא נכנס וראה אנשים מלוכסני-עינים עטופים בטליתות ומתפללים, וגם הוא לקח טלית וסידור והתחיל להתפלל, והמתפללים שאלו אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר להם שגם הוא יהודי, והם אמרו לו: אתה לא נראה ככה. צחקנו, אבל אני לא חושבת שנחום גרוס באמת הבין כמה המפגש עם האנטישמיות האוסטרית השפיע עלי, אולי מפני שהוא גדל בוינה ואז עלה לישראל, אז אנטישמיות היתה בשבילו משהו רגיל, ואני גדלתי בישראל ובאתי לוינה, ולא יכולתי להכיל את מה שראיתי ושמעתי. יותר ויותר רציתי לדעת על אנטישמיות ופחות ופחות על כלכלה, ופרופ' גרוס מאד התאכזב מזה ודי עקץ אותי וזה עצבן אותי, אז דיברתי איתו פחות ופחות. וגם קרו דברים אחרים. היה באוניברסיטה העברית פיגוע והחליטו באוניברסיטה שהקמפוס בהר הצופים הוא שטח סגור ומותר להיכנס רק לסטודנטים ועובדים, או כמו שאמר הדיקן מנחם מגידור, מי שלא סטודנט ולא עובד אין לו מה לחפש פה. חשבתי על זה קצת והבנתי שהוא צודק. לא איבדתי כלום באוניברסיטה העברית ואין לי שום דבר לחפש שם ויותר כף רגלי לא דרכה שם. את פרופ' גרוס זה מאד ציער, והוא ניסה לסדר לי תעודה של חוקרת כדי שאוכל להיכנס לשם, ואני אמרתי לו שאני בחיים לא אלך יותר לאוניברסיטה העברית, לכן אין צורך לסדר לי שום תעודה. אבל כן נגע ללבי שהוא היה הפרופסור היחיד מכל אלה שלמדתי אצלם, ושעבדתי איתם, ושהכירו אותי, שחשב עלי וטרח לנסות לסדר לי תעודת חוקרת, למרות שכבר אכזבתי אותו בזה שיותר התעניינתי באנטישמיות מאשר בכלכלה. לפעמים הוא גם שאל אם נותנים לי כסף למחקר, ואמרתי לו שהמשפחה שלי נותנת לי כסף, והוא אמר אוי, ואמרתי לו שהמשפחה זה הכי טוב, כי בניגוד לאחרים שנותנים כסף לחוקרים, למשפחה שלי ממש לא אכפת שאני כותבת כמה הגרמנים נאצים, מה גם שרוב המשפחה שלי חוותה את זה מבשרה ולא כל כך צריכה בשביל זה מחקרים. זה היה כבר אחרי שאבי נהרג, ופרופ' גרוס התקשר לנחם אותי, ואמרתי לו תודה שהוא התקשר, והוא אמר שזה מובן מאליו. הוא הכיר את אבי  בצעירותו, כי הם למדו יחד באוניברסיטה העברית בתקופת מלחמת השחרור, ואבא שלי היה אז מאד פעיל ב"קומוניסטים העבריים", בהנהגתו של מי שיהיה לימים הפרופ' שמואל אטינגר, שדוקא היה מורה שלי הרבה זמן, אבל אז לא ידעתי על הקשר בינו לבין אבי, וכשנודע לי הוא כבר לא היה בחיים. נחום גרוס סיפר לי שאבא שלי ניסה לגייס אותו מטעם אטינגר לקומוניסטים העבריים, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא אמר שאז כל בחור טוב היה בקומוניסטים, וזה היה מצחיק שהוא אמר את זה, כי הוא בעצמו לא התלהב מהקומוניזם. בניגוד לאבי שנולד בחיפה וגדל בזיכרון ובבנימינה, ורק אחרי קום המדינה נסע לחו"ל לטיול קצר, נחום גרוס הכיר כבר בוינה גם קומוניסטים וגם נאצים והיה הרבה יותר מפוכח מאבי, שלא האמין באלהים אבל האמין בסטלין הרבה שנים. נדמה לי שפרופ' גרוס היה הראשון שסיפר לי שאבי היה בקומוניסטים העבריים עם שמואל אטינגר. אבי אף פעם לא דיבר על זה אתי, כי זה היה סוד כמוס. זאת היתה הרגשה מוזרה לדבר עם מישהו שהכיר את אבא שלי וידע עליו מלפני שנולדתי הרבה דברים שאני לא ידעתי. אבל הוא לא היה ממש חבר של אבי, כי הם היו יותר מדי שונים זה מזה.

נחום גרוס מאד התאכזב שהתרחקתי מהעיסוק בהסטוריה כלכלית, גם בגלל שמעט אנשים רוצים לעסוק בזה בכלל. פעם רציתי ספר נדיר בגרמנית על כלכלת יהודי פולין ושאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לרכוש את הספר הזה לספריה הלאומית, והוא אמר לי שאיש מלבדי לא יקרא אותו שם, ואמרתי לו שזה ספר חשוב, והוא אמר שהוא יכול לתת לי מכתב שזה ספר מאד חשוב וגם שאף אחד לא יקרא אותו שם. בסוף השגתי צילום של הספר הזה והוא אצלי, אבל אני כבר לא עוסקת בהסטוריה כלכלית. מבחינתו של נחום גרוס הייתי ממש החמצה, אבל מבחינתי לא ממש. הייתי צריכה להתעניין בהסטוריה כלכלית בכדי להבין שהסטוריה של יהודים תמיד עוסקת באנטישמיות, וקודם כל באנטישמיות, גם אם החוקרים אינם אוהבים להודות בכך, לא אלה שטעמו את טעם האנטישמיות בגולה, ולא אלה שלא ממש יודעים מה זה. אני יודעת, בעיקר בגלל שחייתי בוינה. זה היה הדבר העיקרי שלמדתי שם ושחזרתי איתו משם, למרות שנחום גרוס קיוה שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית וגם אני חשבתי שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית, מה שלא קרה. אבל בגלל שחשבתי לכתוב דוקטורט על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, פגשתי את נחום גרוס. אחרת כנראה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואני מאד שמחה שהיכרתי אותו.     

מורי ברוך אליחי ז"ל

הבוקר ראיתי מודעת אבל למורי לציור מבית הספר הריאלי ברוך אליחי, ואחד האנשים שהכי אהבתי בעולם, ובכל זאת מאז שעזבתי את בית הספר לא חזרתי לפגוש אותו מעולם, וגם היום אינני נוסעת ללווייה שלו, אינני מסוגלת לחזור לחיפה ולפגוש אנשים מהעבר. אפילו לקבר אבי כבר אינני עולה שנים רבות, רק לקבר אחי שקבור בעין כרמל אני עולה פעמיים בשנה, ביום הולדתו וביום מותו, וזה גם בגלל המרחק מירושלים, אבל יותר בגלל הפצעים בנפש, שלכל זה נקשר מורי ברוך אליחי שאהבתי בכל לבי ולא אמרתי לו. הרגשתי מבוכה ואפילו בושה לבקר אותו ולומר לו את אשר על לבי.

ברוך אליחי היה מורה שלי בחוג לציור ופעם גם הדריך אותנו בקייטנה, בקיץ אחד שבו הלכתי עם אחי לקייטנת בית הספר. הוא היה מורה חם ואוהב שלימד אותנו באהבה ובלי משמעת נוקשה, אבל נדמה לי שהיינו מאד שקטים אצלו ושגם הילדים היותר בעייתיים לא עשו אצלו בעיות, כי היתה לו גישה כזאת מרגיעה לילדים, ותמיד הוא דיבר אלינו בחביבות ובהבנה ואף פעם לא ראיתי אותו מתרגז או מרים על מישהו קול.

הוא ניסה לפתח את הטעם האמנותי שלנו וללמד אותנו לצייר בסגנונות מודרניים, ואני שהייתי ילדה שמרנית לפעמים התקשיתי עם זה ורציתי רק לצייר ציורים ריאליסטים – אז עוד יכולתי לשבת שעות ולצייר מהתבוננות, להעתיק את המציאות כמיטב יכולתי – והוא היה מאד סבלני לשמרנות שלי, למרות שניסה לשכנע אותי בעדינות לעשות גם דברים קצת שונים. עכשיו אני חושבת שגם הכתיבה שלי לא מצטיינת בדימיון אלא בהתבוננות. תמיד יש לי צורך להישאר נאמנה למציאות. כשברוך אליחי צייר, הדברים המציאותיים קיבלו משמעות קצת סמלית ולפעמים הנוף התפרק לצורות גיאומטריות והתחבר מחדש. אני לא ידעתי וגם לא רציתי לעשות כאלה דברים. ידעתי שלא אהיה ציירת, אבל אהבתי לצייר להנאתי. כשהשנים חלפו ודלקת הפרקים התעצמה חדלתי לגמרי מציור.  

עכשיו אני חושבת אם ברוך אליחי ידע שאני כותבת. גם בבית הספר כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. אבל אני זוכרת שדיברתי איתו רק על ציור וגם הוא דיבר איתי רק על ציור עד שהוא קרא לי יום אחד ודיבר על נעמי.

נעמי היתה אז ילדה בת עשר בערך. היא היתה הבת הבכורה שלו והיא היתה מאומצת. אחרי שאימצו את נעמי נולדו לברוך ורעייתו שני ילדים משלהם. נעמי היתה ילדה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות והיא התקשתה בלימודים, וברוך ביקש שאתן לה שיעורים פרטיים ואעזור לה להשתפר בלימודים, ואני מאד רציתי ללמד אותה והספקתי לתת לה שיעור או שניים, אבל אז אמי התערבה.

אמי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד סחבה אותי לבתי חולים ולרופאים והכריחה אותי לעשות בדיקות איומות ולקחת כל מיני תרופות. כשהייתי ילדה לא הבנתי הרבה, רק הבנתי מהדברים שאמי אמרה לי כל הזמן שאני הולכת למות. קודם היינו נוסעים לאנדוקרינולוג בתל-אביב, ואחר כך אמי לקחה אותי לנוירולוג פרופסור אפרים בנטל ששלח אותי לכל מיני בדיקות ונתן לי כדורים נגד אפילפסיה. הורי אמרו שאני חולה באפילפסיה ושאני צריכה לקחת כדורים, אבל אמי הוסיפה ואמרה תמיד שאני חיה על כדורים ואסרה עלי לעשות כל מיני דברים ונתנה לי להבין שאני הולכת למות.

לפני שנישאתי אבי אמר לבעלי לעתיד שאני חולה באפילפסיה ובעלי היה קצת בהלם מהצורה שאבי דיבר על זה, למרות שאני כבר סיפרתי לו שקיבלתי טיפול לאפילפסיה, אבל מעולם לא היה לי התקף אפילפטי, לא מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק כשהייתי מורה חיילת וטיפלתי בילדים חולי אפילפסיה וראיתי כמה ההתקפים נפוצים אצלם, חשבתי שזה קצת מוזר שקיבלתי שנים כדורים נגד אפילפסיה למרות שאיש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפטי. כשהייתי בת שש עשרה או שבע עשרה דרשתי פעם מפרופ' בנטל שיסביר לי מה יש לי ולמה אני מקבלת כדורים בכלל, ובתגובה הוא פשוט אמר שאני כבר לא צריכה יותר לקחת כדורים, וזה היה אפילו עוד יותר מוזר, כי עד אז אמי כל הזמן הסבירה לי שאם לא אקח את הכדורים אמות, פשוט כך, כי אני לדבריה חיה על כדורים. כשפרופסור בנטל אמר לי שאני לא צריכה לקחת יותר כדורים פרצתי בבכי של התרגשות, כי הבנתי שאני לא הולכת למות כפי שאמי גרמה לי לחשוב כל הזמן.

אבל כל זה קרה אחר כך. אז, כשאמי שמעה שנתתי שיעור פרטי לנעמי אליחי היא השתוללה בצעקות שזה אסור לי כי אני חיה על כדורים ואסור לי לעבוד. זה היה קצת מוזר כי בבית תמיד ציפו ממני לנקות ולשטוף כלים ולעשות הרבה עבודות, וגם אמי לא מנעה ממני מעולם לעבוד בהתנדבות ללא שכר בטיפול בילדה חירשת ובסיוע במעון לילדים עם שיתוק מוחין, שהעבודות שעשיתי שם היו הרבה יותר קשות מאשר לתת לנעמי אליחי שיעורים פרטיים. אבל אמי כל כך השתוללה וכמעט מנעה ממני לצאת מהבית, וגם פעם כשסתם הלכתי למרכז הכרמל, כשחזרתי הביתה היא שוב התפרצה בצעקות איומות שבטח הלכתי לתת שיעור פרטי לנעמי אליחי, כאילו זה היה איזה פשע חמור. הסברתי את המצב לברוך אליחי והוא כדרכו ניחם אותי והשתדל שאני לא ארגיש רע, אבל אני הרגשתי נורא ואפילו עכשיו, שעברו כבר בערך ארבעים וחמש שנים מאז, אני מרגישה כל כך הרבה זעם וצער שאני בקושי יכולה להכיל.

כמה שנים אחר כך קראתי בעיתון "הארץ" את המכתב הכי נורא שקראתי בחיים, וזה היה מכתב שכתב ברוך אליחי. במכתב הזה הוא כתב שהיתה בעיתון תמונה מהפיגוע המחריד באוטובוס הדמים בכביש החוף שנרצחו בו עשרות אנשים. הפיגוע היה במרץ 1978, כשכבר הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אני כבר לא זוכרת מתי התפרסם המכתב, אם זה היה סמוך לפיגוע או יותר מאוחר, וברוך אליחי כתב במכתב שבתמונה מהפיגוע הופיעה גם גופתה של נעמי שנרצחה בפיגוע, ורק מהמכתב נודע לי שנעמי נרצחה בפיגוע. ברוך אליחי כתב שהוא ורעייתו רוצים לזכור את בתם נעמי שלמה ויפה כפי שהיתה בחייה, ושהם לא צריכים לראות בעיתון תמונה של גופתה אחרי שנרצחה. גם אני רציתי לזכור את נעמי לנצח כמו שראיתי אותה לזמן כה קצר, ילדה שקטה ויפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומבט ביישני, שחושבת הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ילדה  שממבט ראשון חיבבתי אותה.

אלה דברים שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל הזעזוע מהמות הנורא של נעמי שהיתה כל כך צעירה התחבר עם הזעם שחשתי כלפי אמי, שבאותו זמן כבר התרחקתי ממנה ומיעטתי לבוא לחיפה לבית הורי והלכתי ורחקתי מהם ככל שיכולתי. אבל כשבעלי עזב את הבית וניסה לכפות עלי גט בכוח בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים שמעולם לא היו לי, נאלצתי לעבור שוב בדיקת גלי מוח ולחזור לפרופסור בנטל. הורי לקחו אותי אליו במכוניתם ואמי רעדה כל הדרך בצורה שמעולם לא ראיתי אותה רועדת לא קודם לכן ולא אחר כך. במות אבי וגם במות אחי היא היתה הרבה יותר מאוששת מאשר באותו אחר צהרים כשנסענו את הדרך הקצרה למדי מבית הורי למרפאתו של הפרופסור בנטל. הורי רק הורידו אותי אצל פרופסור בנטל ונסעו משם, וגם זה היה קצת מוזר.

הפרופסור בנטל אמר שאין אצלי שום סימן לאפילפסיה. הוא היה נרגש ונרגז מאד על כך שבעלי מנסה להשתמש במחלה שהיתה לי כביכול כדי להתגרש בתנאים טובים יותר, ואמר בכעס שהוא מכיר את זה, שגברים רוצים להתגרש ואז מנסים לטעון שהאשה אפילפטית. ואז הוא סיפר לי שבכלל לא הוא איבחן אותי כאפילפטית, שאמי הביאה אותי אליו לטענתה להמשך טיפול, בטענה שאובחנתי כאפילפטית על ידי דוקטור אלפנדרי, שכבר לא היה בחיים כשהגעתי לפרופסור בנטל, והוא גם לא קיבל שום תיק רפואי או מסמכים רפואיים מוקדמים יותר, שרק פעם אחת היה בבדיקה מימצא שיכול להתפרש כסימן לאפילפסיה, אבל הוא הסביר לי שלא מאבחנים חולה כאפילפטי אם אין לו בפועל התקפים, ובכל השנים היה לי רק התקף אחד ויחיד שאמי דיווחה עליו בגיל שנתיים, ולדברי הפרופסור בנטל רק בגלל הדיווח של אמי על ההתקף שקיבלתי כביכול, הוא איבחן אותי כאפילפטית ורשם לי כדורים נגד אפילפסיה.

זה היה לי מאד משונה מכל הבחינות. כבר ידעתי מניסיוני כמורה בחינוך המיוחד שחולי אפילפסיה מקבלים הרבה התקפים בחיים, גם אלה שמטופלים בכדורים נוגדי התקפים, וגם זכרתי שהתחלתי לקבל כדורים נגד אפילפסיה רק מאז שהייתי מטופלת אצל פרופסור בנטל או לפחות בסמוך לכך, ואז כבר הייתי ילדה בבית הספר היסודי. לפני זה מעולם לא קיבלתי תרופות ובכל זאת לא היו לי שום התקפים אפילפטיים.

כפי שכבר הזכרתי, לפני שאמי לקחה אותי לפרופסור בנטל היא סחבה אותי במשך כמה שנים לאנדוקרינולוג בתל אביב שהורה לעשות לי כל מיני בדיקות איומות שאמי מאד נלהבה לעשות לי, למרות שלא היתה לי שום מחלה שידועה לי. בשלב מסוים אבי כנראה התחיל לחשוד שמשהו עקום ובא איתנו לתל אביב, ולאחר שאותו אנדוקרינולוג ביקש להוסיף לבדיקות האיומות שכבר ערכו לי גם צילום של אמת ידי, והורי שאלו אם דרוש צילום רנטגן והוא אמר לא, רק צילום רגיל, למרות שהייתי רק בת תשע או עשר אמרתי שהוא פשוט עושה עלי ניסויים, כי בשביל מה לו צילום – הוא יכול להתבונן באמת ידי כרצונו, אלא אם כן הוא צריך צילום לפרסם מחקר - הפסיקו לקחת אותי לאנדוקרינולוג, ורק אז אמי לקחה אותי לפרופסור בנטל עם סיפור האפילפסיה. בעצם גם כשהלכנו לאנדוקרינולוג באחד מבתי החולים באיזור תל-אביב עשו לי שם בדיקות גלי מוח. אני לא כל כך מבינה למה אנדוקרינולוג שלח אותי לבדיקות האלה, האם כבר אז אמי סיפרה שאני אפילפטית, או שרק אחר כך בא לה הרעיון ואז היא לקחה אותי לפרופסור בנטל ולי היא תמיד אמרה שפרופסור בנטל הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית, על סמך הבדיקות, ורק כשהתגרשתי הבנתי שכל הסיפור שלה היה שקרי, ושכנראה בגלל זה היא כל כך רעדה בדרך אליו במכונית. היא לא דאגה לי אלא פחדה שאבי יגלה עכשיו שהיא תמיד שיקרה לגבי המחלה שהיא ייחסה לי.

באמת בהזדמנות דיברתי עם אבי ביחידות ושאלתי אותו למה הם טוענים שאני אפילפטית, ואבי אמר בשיכנוע עמוק שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם הוא היה שם וראה את זה, והוא אמר שלא, שהוא היה אז במילואים, ואמי היתה איתי לבד. שאלתי אותו אם עוד מישהו מלבד אמי ראה אותי אז או במקרה אחר מקבלת התקף אפילפטי והוא הודה שלא. שאלתי אותו איך הוא מאמין לה, שהרי הוא יודע שהעדויות שלה בעייתיות ואבי שתק.

אז כבר ידעתי מה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שזאת צורה של אמהות עם בעיות נפשיות להתעלל בילדים שלהן על ידי המצאת מחלות וכפיית טיפולים על הילד, תוך הצגתו לעצמו ולסביבה כילד מאד חולה. אני משוכנעת שאמי סבלה מהתסמונת הזאת מבלי שאי פעם אובחנה, וגם אם אנשים אחרים שמו לב שיש אצלה בעיה, ואני יודעת שהיו כמה ששמו לב, בכל זאת שיתפו איתה פעולה.

לפני כמה חודשים ראיתי עם בתי שרון את סרטה המזעזע של ארין לי-קאר "אמא יקרה ומתה", על נערה שאמה טענה שהיא חולת סרטן ומשותקת, מנעה ממנה ללכת לבית הספר והכריחה אותה לשבת בכסא גלגלים ויזמה ניתוח שבו החדירו לבטנה צינור הזנה וגילחה את ראשה כדי שתיראה כחולת סרטן שמקבלת טיפולים כימותרפיים. גם במקרה המזעזע הזה היו רופאים שהבינו שהאמא סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, אבל לא נקטו שום צעדים להפסיק את ההתעללות בילדה ורוב הרופאים בעצם שיתפו עם האם פעולה. כשהבת הגיעה לבגרות היא מצאה חבר דרך האינטרנט וביקשה ממנו לרצוח את אמה, והוא באמת רצח את אמה. דנו אותה כשותפה לרצח לעשר שנות מאסר.

היה לי מאד קשה לראות את הסרט הזה, כי במידה מסוימת הוא הזכיר לי את החיים שלי. המקרה שלי כמובן איננו מקרה כל כך מזעזע. אני הלכתי לבית הספר והצטיינתי בלימודים – למורת רוחה הגלויה של אמי שנהגה ללעוג לי על שקדנותי וקראה לי "דגש חזק", ואני למדתי בעיקר כדי להימלט ממנה ביום מן הימים וגם הצלחתי בכך: ביקשתי בצבא לשרת כמורה חיילת הכי רחוק שאפשר מהבית, וצבא הגנה לישראל, שלעולם אהיה חייבת לו את גאולתי, נענה ככל האפשר לבקשתי הצנועה. שירתתי בספסופה ובקרית שמונה ובבית שאן ושמעתי הרבה קטיושות שורקות ליד אוזני והייתי מאושרת שכבר אינני בחיפה. מיעטתי לבקר בבית הורי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד בירושלים ובאותה שנה כבר נישאתי ולא שבתי הביתה.

ואז נודע לי כפי שסיפרתי שנעמי אליחי נהרגה, ולא הייתי מסוגלת לבקר את מורי ברוך אליחי שכל כך אהבתי. ולא ראיתי אותו יותר מעולם, רק מדי פעם קראתי משהו על תערוכות ציורים שלו. עם השנים הבנתי שאמי לא יכלה לסבול את המחשבה שארוויח כסף, ואפילו מעט, ושיהיה לי כסף משלי. היא תמיד ראתה בכסף אמצעי שליטה. ומאז שאבי נהרג בתאונה היא עסוקה בניסיונות בלתי פוסקים לנשל אותי ואת בנותי מירושת אבי, ולפעמים אני חושבת אם זה קשור לאותה שיחה עם אבי שבה אמרתי לו שלדעתי לא היתה לי מעולם אפילפסיה, וכל סיפורי המחלות שלי הם לגמרי המצאה של אמי. מה גם שהיא תמיד נתנה לי להבין שאני עומדת למות, מה שלא היה נכון בשום מקרה, גם לו הייתי באמת חולה באפילפסיה.

עכשיו קראתי קצת על מורי הטוב ברוך אליחי וראיתי גם שהוא עלה לארץ בשנת 1948 ולמד ציור בבצלאל ואחר כך לימד במוסד נעורים בכפר ויתקין ובקיבוץ סעד, לפני שהוא בא בשנת 1960 ללמד בבית הספר הריאלי ששם נפגשנו.

גם אמי היתה איזו תקופה בקיבוץ סעד, ואולי הוא הכיר אותה משם? בכלל נדמה לי שאמי הכירה אותו, ודוקא בגלל זה היתה לי מוזרה השערוריה שהיא הקימה כשהוא ביקש ממני ללמד את נעמי.

אולי אמי פחדה שהוא יספר לי עליה דברים שידע? מה שהוא לא היה עושה בשום מקרה.

ואולי הוא ידע שאמי מתעללת בי ורצה שאלמד את נעמי גם בשבילי, כדי שאהיה קצת אצלם בבית וארגיש קצת כמו בן אדם ולא כמו בבית הורי ששם רמסו אותי והתעללו בי כל הזמן, למרות שכבר לא הייתי שם הרבה, בתיכון כבר בעיקר התגוררתי למזלי אצל סבתא, וזה מה שהציל אותי במידה רבה.

עכשיו מורי הטוב ברוך אליחי נפטר בשיבה טובה מבלי שפגשתי אותו אפילו פעם אחרי לימודי בתיכון, ואני אפילו לא נוסעת ללוויה שלו, כי אין לי אומץ לפגוש אף אחד שיזכיר לי דברים שיותר מדי כואבים. אני יושבת וכותבת.

  

רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.

כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]

כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.

גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.

היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.

לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   

     

אמנון נבות ז"ל

רציתי לקבור את הסיפור הזה לנצח. בזמן אמיתי הוא הביך אותי נוראות, אפילו השפיל אותי, ולא ידעתי מה לחשוב על האיש הזה, שכתב לי שאיננו אדם אנונימי, אלא אדם מוכר בתחומי הספרות, ועבר זמן עד שקלטתי במי מדובר. מעולם לא הבנתי וכנראה לעולם כבר לא אבין מדוע התייחס כפי שהתייחס והגיב כפי שהגיב לטקסט שפירסמתי, שלא היה פוסט תינוי צרות ובקשת עזרה בפייסבוק עם חשבון בנק למטה, אלא קודם כל טקסט ספרותי, שאמנם תיאר בלי כחל ושרק את מציאות חיי באותה עת, שבה נאלצתי להתמודד בה בעת עם שתי תביעות משפטיות זדוניות, האחת תביעת דיבה של אזרחי גרמניה שנועדה לסתום את פי, והאחרת תביעת הפחדה של קרובי משפחה שניסו לגרום לי ולבנותי לוותר על ירושה שהוריש להן אבי המנוח, שעל כך כתבתי כאן לא מזמן. זו היתה תקופה מאד קשה עבורי ועבור בנותי, לא רק בגלל הקושי הכלכלי לממן עורכי-דין בשתי תביעות בו זמנית, אלא בגלל שנאלצתי להבין שקרובי משפחתי שמעולם לא עשיתי להם רע, מוכנים לעשות הכל כדי לפגוע בי ובבנותי, והכל למען בצע כסף ונכסים, שאינם סובלים ממחסור בהם. הם לא הצליחו במזימתם, ולאחר מאבק משפחתי זכו בנותי בירושה המגיעה להן, וגם הזוממים והפועלים להשתיק את קולי לא ממש הצליחו במזימתם, והתוצאה העיקרית של תביעתם היתה החלטתי להתנדב לסייע לספריה הלאומית במשפט עיזבון מכס ברוד, כדי למנוע מגרמניה לגזול ממדינת ישראל את כתבי היד של פרנץ קפקא שנכללו בעיזבון, שלשמחתי ולצערם גם המזימה הגרמנית הזו נכשלה, ומדינת ישראל זכתה בכתבי היד שמלכתחילה יועדו עבורה ולא עבור רוצחי עמנו ימ"ש.  

בכל אופן פירסמתי אז את הרשימה שלהלן בבלוג שניהלתי אז ולימים הסרתי מן הרשת, בגלל שלא הצלחתי להגן עליו מפריצות זדוניות ובגלל שקצת נמאס לי באותה עת מכל מה שפגשתי באינטרנט, שכמובן לא היה שונה בהרבה ממה שפגשתי בעולם האמיתי, רק הכפיל אותו כמו מראה. חשבתי שאגרום לאנשים לחייך יותר מאשר להזיל דמעות. מה גם שבמרכז הטקסט עומד, או ליתר דיוק שוכב כלבי המנוח קאיקאי שהיה חולה באפילפסיה קשה ומת בשנת 2010, ובזמן כתיבת הטקסט עוד היה במצב סביר וחמוד להפליא:

אין לנו תקציב לחורף קר. פשוט אין כסף. חורף קר זה נורא יקר. צריך חימום, ומעיל גדול, ומגפיים. אין לנו תקציב בשביל זה. וגם לחמם מים לאמבטיה צריך, ומחיר החשמל עלה. וגם הכפכפים נקרעו, אלה מלפני שנתיים. כפכפים חדשים אפשר אולי להשיג בזול, אם קוראים להם נעלי בית. בתור נעלי בית אפשר לשלם מאה שקל פחות, אבל אם קוראים להם כפכפים זה כבר מוסיף עוד מאה שקל, ואם יש ציור או אבזם אז בכלל. וחצאית שחורה חדשה, כי בישנה כבר יש חור. חור שחור. בינתיים אצטרך ללבוש את החצאית הסגולה, אבל סגול אינני אוהבת. למה בכלל קניתי אותה. לרגע נתקפתי בצבעוניות, בין כל החצאיות בחנות, אבל כשיצאתי מן החנות הצבעוניות כולה פגה. קיפלתי את החצאית הסגולה בארון וחזרתי ללבוש שחורים, כמו שאני רגילה. יש לי המון בגדים שחורים ואני תמיד יכולה להחליף שחור בשחור. על שחור פחות בולט אם יש כתם, אז לא מוכרחים לכבס מיד, אפשר להמשיך ללבוש את החצאית גם אם הכלב קפץ על קערת המרק ושפך עליי קצת. נו, ככה הוא הכלב. אתמול הוא העיף את התרופה על הרצפה ולא ראיתי, אז הוא היה קצת מטורלל. קפץ עליי כל הזמן וחפר לי בכתפיים עם הצפורניים. מעצבן לאכול ככה, כמו חיה רדופה, אבל אני כבר רגילה, בגלל הכלב. בחורף הוא שוכב רק על המיטות. במיוחד הוא אוהב על המיטה שלי, מעל השמיכה. ככה הוא רגיל, על שמיכה של מוך, ואני צריכה להתחנן: בבקשה כלב, תרשה לי לשכב, אני עייפה, כי הוא לא רוצה לזוז. מאד נוח לו מעל השמיכה. כמו הנסיכה על העדשה. אולי אני אשים לו עדשה מתחת למזרון. נראה אם הוא ירגיש. הוא כלב עדין. אני בעצמי יכולה דוקא לשכב על כל דבר בלי להרגיש. כשאני עייפה לא אכפת לי מכלום, רק שיתנו לי לישון ולא יפריעו. והכי טוב אם לא מנקר שום דבר בראש, אם אין רעיונות ומחשבות. ככה לשקוע לתוך קהות חושים גדולה, לשקוע לתוך הכר, ולהתכסות בשמיכה, אם הכלב יסכים קצת לזוז, בבקשה כלב, תזוז. אני עייפה מאד, היה לי יום קשה, כלב. אבל הכלב מתעקש רק באמצע השמיכה שבאמצע המיטה. אני לחוצה בצד, הרגליים שלי קרות. בבקשה כלב, קר לי, אתה הדבר החם היחיד בבית הזה, אין לי הסקה וגם לא כסף לקנות. בקושי הרשיתי לעצמי גרביים. גרביים מוכרחים בשביל לא להלך יחפים בחורף. אני צריכה לשמור על עצמי, כי להיות חולה הכי אין לי כסף. להיות חולה זה מה זה יקר. ושרון אמרה שמחירי הדלק ירדו. כמה טוב שמחירי הדלק ירדו. אולי ירד גם מחיר הסוכר.  

אני זוכרת שמישהו מהמגיבים החמיא לי שהטקסט כתוב בצבעוניות שאיננה פגה, ובהכירי את המגיב מעט, אינני בטוחה שהתכוון לכך, אבל זה לא משנה. עוד כמה אנשים הביעו אהדה, אבל אז הגיעה לדואר הפרטי שלי ההודעה הבאה שתחילה עוררה בי אימה ובהלה:

מאת: א.נ.

דואר אלקטרוני:

תוכן המסר: צהריים טובים ענת פרי. קרראת [כך במקור, ע.פ.] ואני מדוכדך, כי אני מכיר והכרתי מקרוב, את הזבל של הסבל שאת מתארת. ולשלוח עידודים פומביים ריקים מתוכן לא נראה לי. כמובן, איני פוסל שום איש בדרכיו. שאלתי, וזו שאלה ישרה שאין אחריה שום כוונות אחרות, האם ניתן לשלוח לך המחאה בת כמה מאות שקלים בודדים? אם נכון בעינייך, נכון, אני מדגיש, כתבי בפומבי לא.נ. -  כן ונמשיך. כמובן,שום פנים אל פנים - בדואר ישלח הכל .אם תאשרי אתן לך את שמי וכתובתי או המייל שלי וכך אוודע לכתובת. אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות, לטוב ולמוטב. והכל יהיה, כמובן, חסוי לחלוטין

ברגע הראשון חשבתי שמדובר במישהו שמנסה לטמון לי פח או ללעוג לי. אינני זוכרת כמה זמן עבר עד שהתובנה היכתה בי, והיא היכתה בי כברק: הכותב הוא אמנון נבות, אדם שידעתי מיהו אך לא היכרתי אישית, ועם זאת היכרתי את סגנון כתיבתו ואפילו את החתימה הזאת בראשי תיבות שהופיעה לעתים על תגובות שהגיב לידידו הטוב שהלך לעולמו כמה שנים לפניו, המשורר והמתרגם המחונן גיורא לשם, שהיה האדם היחיד שנבות נהג בו כבוד. מבלי להכיר את אמנון נבות אישית לא חיבבתי אותו. חשבתי שהוא מתנשא לאין קץ, נפוח ונטול חוש הומור, שכולנו בעיניו כעפרא דארעא. הדו-שיח שהתנהל בינו לבין גיורא לשם בבלוג של גיורא, שבו הלינו ללא הרף וללא מעצורים על סצינת הספרות הישראלית, תוך שהם מתעלמים בעקשנות מכל המשוררים שפלי הרוח הטורחים סביבם, נדמה בעיני לא פעם כשיח הזקנים הנרגנים במופע החבובות. גם כשהבנתי שנבות הוא הכותב ואין לי מה לפחד ממתנכל מרושע כלשהו, הרגשתי מבוכה נוראה והשפלה. האם היה הטקסט שלי כל כך מעורר רחמים בעיניו? "הזבל של הסבל"? בחייך, אמנון נבות, אפילו אני מכירה יותר סבל מזה שתיארתי וגם חוויתי באותם ימים שבהם ניהלתי במקביל שני משפטים ומסביב לשעון גם חיפשתי מסמכים שיוכיחו כי עזבונו של מכס ברוד נועד לספריה הלאומית ולא לרוצחים הנאצים של שלוש אחיותיו של קפקא ורוב קרוביו, מה שבנותי כינו בקריצה "המשפט השלישי של אמא". זה היה קשה ודי מלחיץ, אבל "הזבל של הסבל" זה לא היה. את הביטוי הזה אני שומרת לחסרי בית שישנים בחורף מתחת לקמרון המנהרה בעמק המצלבה. לי יש בית. מאד קר בחורף ומאד חם בקיץ, ובגובה ששים מדרגות, אבל עדיין יופי של בית.

ודוקא זה שכתב שאין לו כוונות זרות החשיד אותו בעיני עוד יותר. כלומר הבין שמכתבו עלול להתפרש כהצעה מגונה של גבר לאשה שאיננה צעירה ממנו בהרבה, או גרוע מכך, אם טעה לחשוב שאני צעירה ממנו בהרבה, ובכל זאת כתב מה שכתב. ומה עלי לחשוב על כך? מה מצא דוקא בי להציע לי כסף? הרי כותבים ויוצרים ואמנים רעבים ללחם אינם חסרים בארצנו, מהם גדולים ומפורסמים בהרבה ממני, שמתו בדד ובחוסר-כל. מה ידע עלי בכלל, ומה קרא מכל כתיבתי לבד מן הרשימה הקטנה הזו? הרי על הכל ועל כולם שפך אש וגפרית, ומי אני שאזכה לחסדו? או לחמלתו, שמעולם לא ניכרה בכתיבתו על אחרים? לכתיבתי שלי לא התייחס מעולם וכמובן גם לא ציפיתי שיתייחס. לא הייתי בקטיגוריה של מבוקריו, גם לא של אלה ששפך עליהם אש וגפרית.

כמובן שלא עניתי לו ונשבעתי שלא יהיה לי איתו שיג ושיח לעולם.

כאמור, לעולם כבר לא אדע מה חשב עלי ומה הניע אותו להציע לי כסף. גם  כששמעתי על מותו לא חשתי בתחילה כל צער. רק כאשר קראתי את הספדיהם היפים והכנים של רן יגיל ובועז יזרעאלי במוסף תרבות וספרות של "הארץ", ובפרט תיאורו מכמיר-הלב של בועז יזרעאלי את לווייתו של נבות, שאנשי הספרות ברובם הדירו את רגליהם ממנה, ונזכרתי במלים האלו "אני לא אדם אנונימי, אני אדם מוכר בתחומי הספרות", שהפכו לפתע אירוניות כל כך, היכו בי צער ועצב שבעצמי הופתעתי מהם. גם אותה תחושת השפלה שחשתי אז חזרה ועלתה, אבל גם רחמים על האיש הזה, שכעת אני מבינה שהיה בעיקר נטול כישורים חברתיים, רצה להתיידד והצליח רק להרחיק ולהבריח ממנו את מי שיכלו להיות ידידיו. עכשיו אני חושבת שבוודאי הציע בדרכו המגושמת עזרה גם לאנשים נוספים, ושבוודאי לא היו לו כוונות רעות, ושהיה יותר גולם איש מאדם רע, ואני די מצטערת שלא הבנתי את זה קודם לכן. כמובן שקל יותר לסלוח לאנשים שכבר אינם, וככל הנראה לא הייתי מסוגלת לסלוח לו בחייו, ועכשיו שמת זה כבר לא ישנה דבר, ובכל זאת חשתי צורך להוסיף את הזיכרון המביך הזה, שהוא כנראה עדות לכוונות הכי טובות שהשתבשו, כאבן קטנה על קברו.