בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.
שיר 105
לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת
אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!
כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים
וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.
לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר
כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר
וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים
גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים.
Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.
Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.
שיר 110
לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר
מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?
מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,
עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?
לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,
אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,
הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה
שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?
אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?
הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,
כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ
שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.
וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ
וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,
אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ
לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.
וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,
לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,
שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!
כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.
לָכֵן
לִדְּחוֹת אֵין טַעַם
כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם
וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה
כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.
כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם
אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב
עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב
נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם
כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם
יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים
גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם
שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.
Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!
שיר 112
לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא
לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה
בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים
יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים
מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.
לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ
שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!
לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת
לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת
עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!
לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים
שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים
מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל
וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל
וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.
Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.
Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!
Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.
שיר 114
מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית
צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?
שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא
יֶלֶד הָחוּצָה.
הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית
אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר
שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר
פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.
מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ
עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?
הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב
לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.
וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ
שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ
בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב
שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.
was soll das Glockenläuten
in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.
Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.
Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.
Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.
יום הזיכרון תשפ"ו
