הם גוזלים גם מקיבוצים

 

בזמנו סקרה התוכנית "זמן אמת" בערוץ כאן את תוכניות ההתיישבות בעזה של דניאלה וייס ותנועת "נחלה" שהיא עומדת בראשה. אי אפשר היה להתעלם מהיהירות, העליצות ושביעות הרצון העצמית שבהן סיפרה וייס ללא חשש, כמי שמעמדה בלתי מעורער, על תוכניותיה ליישב את רצועת עזה מצפונה ועד דרומה בהתנחלויות. ובכן התוכניות האלה, שווייס היתה כה משוכנעת בהתממשותן, סוכלו על ידי ממשל טראמפ, והותירו אותה עם כספים ואנרגיות שמחפשות יעדים חדשים.

האלימות והפרעות בפלשתינים ביהודה ושומרון הן מוצא אחד של האנרגיות של מה שניתן לכנות התיישבות עבריינית, אבל כנראה שלימין הלאומני אין די בכך. בימים האחרונים ניסו נערי גבעות לפלוש לסוריה ולהקים שם מאחז, וצה"ל נאלץ להשיב אותם לישראל בכוח.

מיזם מתוחכם יותר של דניאלה וייס ותנועת נחלה הוא מה שהם מכנים "חידוש ההתיישבות היהודית בגליל", ובו הם מנסים להיתלות בישוב שהקמתו אושרה במקור כבר בשנת 2002 בגליל התחתון ותוכנן להיקרא "רמת ארבל" ומאוחר יותר שונה השם המתוכנן ל"משמר הגליל", אולי כדי לרמוז שהמטרה היא למנוע את האדמות מישובים ערבים, אך מסיבות כאלו ואחרות הקמתו לא יצאה לפועל. במקור דווקא אנשי מפלגת העבודה ניסו לקדם הקמת ישוב במקום, אולי כהתרסה נגד הקמת התנחלויות בגדה המערבית, בעוד הישוב היהודי בגליל דליל יחסית. אבל ממשלת הליכוד שחזרה לשלטון לא התעניינה בהקמת יישוב של תנועת העבודה.

לפני כמה שנים החלה תנועת נחלה להתעניין בניצול התוכנית המאושרת להקמת ישוב חדש בשם רמת ארבל או משמר הגליל, לצורך הקמת ישוב של אנשיה, כלומר ישוב דתי-לאומני, וכדרכה לא חיכתה להסכמת הרשויות וישובי האזור, והקימה בשם רמת-ארבל מאחז בלתי חוקי, שהמדינה הרסה שוב ושוב והמתנחלים ניסו להקים מחדש במקומות סמוכים. לאחר הפעם האחרונה שבה נהרס המאחז הלא חוקי, הקימו המתנחלים ביולי האחרון מאחז חדש על אדמות קיבוץ מורן, ותחת הכותרת באתר פייסבוק "חומה ומגדל 2025, מובילים התיישבות בגליל", ביקשו לגייס משפחות נוספות למיזם. הקיבוץ ביקש לפנות את המאחז מאדמותיו, ולכך נוספו בקשות של המועצות האזוריות הסמוכות וגופים נוספים, כמו החברה להגנת הטבע. שראו את המאחז הבלתי חוקי כפוגע במטרותיהן, כמו הקמת תשתיות לאומיות באזור. בעקבות הפניות הוצאו למאחז הבלתי חוקי על אדמות קיבוץ מורן צווי פינוי.

אבל המשטרה נמנעה עד כה מפינוי המאחז, ויש מי שמייחס את הדבר לתמיכה במאחז מצד איתמר בן-גביר, שביקר במאחז לאחר הקמתו ביולי האחרון, והודיע שיעשה הכל לעזור למאחז. דניאלה וייס עצמה אישרה לעיתון "הארץ" שלא רק בן-גביר תומך בהם, אלא גם גולדקנופף, מי שכזכור רקד אף הוא ב"כנס ההתיישבות בעזה", והודיע שיבנה בעזה שיכונים. מה טיב הקשר בין מנהיג יהדות התורה לתנועת נחלה קשה לדעת, אבל נראה שקשריו של גולדקנופף למיזמי התיישבות עברייניים נשמרים מסיבה כזו או אחרת.  אולי הוא מתכוון ליישב במקום גם חרדים. מתברר שהן בן-גביר והן גולדקנופף, כמו מקורבתם דניאלה וייס, אינם מסתפקים בגזילת אדמות מערבים. הם גוזלים אדמות גם מקיבוצניקים. אולי זה לא מאד מפתיע אחרי ההפקרה המחרידה של קיבוצי עוטף עזה וההעברה המסיבית של כוחות צבא ואמצעי לחימה מעוטף עזה ליהודה ושומרון שאפשרו את אסון ה-7 באוקטובר. בינתיים לא ידוע על ניסיון של נחלה להתיישב בעוטף עזה או לסייע באופן כלשהו בשיקום החבל, ואולי עדיף שהקניבליזם המתנחלי יפסח לפחות על נטבחי העוטף. 

כתבת חדשות של רובי המרשלג בכאן 13.7.25

ג'וש בריינר, "הארץ" 24.11.25

"מניפים את דגל ההתיישבות בגליל" 

 https://www.facebook.com/RamatArbel/?locale=he_IL 

ארבע שעות ביום

 כשקראתי את הספרון הקטן של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", שמאגד ראיונות עם אמהות שילדיהן גדלו בקיבוצים בחינוך המשותף, לא יכולתי להפסיק לבכות, וזה לא היה רק בגלל המחשבה הבלתי אפשרית על תינוקות רכים ועוללים שכלואים במבנה נפרד מבית הוריהם, לרוב ללא השגחה צמודה של מבוגר, רק שומרת לילה שמשגיחה מרחוק ומגיעה מדי פעם לבדוק שהכל כשורה. קשה היה לקרוא על חייהן של הנשים הללו, שמגיעות מרקע שונה ושייכות לדורות שונים, אבל רובן לא בחרו את דרך חייהן, אלא זו נכפתה עליהן, והחינוך המשותף של ילדיהן הוא רק חלק ממכלול של אורחות חיים שנכפו עליהן ושהן השלימו איתן יותר משהסכימו להן, ולעתים גם להן עצמן לא ברור מדוע לא נלחמו יותר על החיים שרצו באמת ושוויתרו עליהם יותר מדי בקלות. וכאשר מבינים מדוע ויתרו כל כך, זה עצוב עוד יותר, כי ישנן בין הנשים האלה מי שאיבדו את משפחתן בשואה, מי שהן ניצולות שואה בעצמן, ומי שהוריהן היו ניצולי שואה, או עולים שנעקרו ממולדתם ומחייהם הקודמים, וכך משתלב הגורל היהודי המר בגורל הנשי, והחינוך המשותף נכפה על האם כמו על ילדיה כעוד גזירת גורל. סיפורה של הראשונה והמבוגרת ביניהן, תרצה מיכאלי מקיבוץ להבות הבשן, כמו מכיל בתוכו את צערן של כל האמהות. היא נולדה בשנת 1921 בגרמניה ועלתה לארץ כנערה עם עליית הנוער לקיבוץ מזרע, ששם היה לה טוב והיא חפצה להישאר שם, אבל מגיל צעיר כבר היתה בת זוגו של בן עירה שהיה לימים לבעלה והלכה אחריו. הוא לדבריה היה מאוהב בתנועה וברעיון ורצה להצטרף לקיבוץ חדש. היא תמיד התנגדה לחיי הקיבוץ, אבל הלכה אחרי בעלה. כמעט בכל אחד מסיפורי הנשים חוזר דפוס דומה: הנשים הולכות אחרי בעליהן, גם כאשר כל הווייתן מתקוממת כנגד חיי הקיבוץ ואורחותיו שנכפו עליהן, והחינוך המשותף בכלל זה.

תרצה לא זכתה לראות שוב את הוריה שנספו בשואה. כשנפרדה מהם העניקו לה הוריה שעון יד, אבל כשהגיעה עם בעלה לגרעין הקיבוץ החדש שהיה עדיין בהכשרה נדרשה לתת את השעון שלה, החפץ היחיד שנותר לה מהוריה, ומעולם לא ראתה אותו שוב. כשנמלטה מן הקיבוץ לאחיה הבכור, החזיר בעלה את הבורחת, שננזפה קשות. כשילדה את בנה הבכור שמעה את בכיו מבית התינוקות שהיה מול חדרה, אך לא הורשתה להניקו אלא פעם בארבע שעות. היא עבדה כמטפלת בבית ילדים של ילדים אחרים, אך כמעט לא ראתה את בנה. בנה השני סבל מאסטמה, והיא שלחה את בעלה בגניבה להציץ עליו בבית הילדים. בעלה הלך יחד עם חברו – האחד שמר ששומרת הלילה איננה מתקרבת, והאחר נכנס וכיסה את ילדו, כל כך פחדו כולם מהמטפלת. בנה השלישי של תרצה היה ילד עם צרכים מיוחדים והועבר לבית ילדים בקיבוץ מרוחק במרכז הארץ, כך שלא תמיד יכלה לבקרו. תרצה נשארה עם בעלה בקיבוץ וגם שלושת ילדיה נשארו בקיבוץ. בנה האמצעי הוא היחיד שבא אליה בטענות על כך שהותירה אותו, ילד חולה אסטמה, לבדו בבית הילדים, כשחייו תמיד בסכנה. אבל תרצה עצמה מכה על חטא שהסכיתה עם הכללים שנכפו עליה ולא נלחמה למען ילדיה. "אם יש עוד מים בירדן זה מהדמעות שלי", היא אומרת. אבל היא בכתה בסתר והתווכחה רק עם בעלה, כלפי חוץ לא התקוממה.

שושנה עברון נולדה בשנת 1936 בפירנצה והוסתרה בימי השואה במנזר כילדה נוצריה. לאחר המלחמה הועלתה עם אחיה ארצה. אביה נספה בשואה ואמה ניצלה ועלתה לארץ, אך שושנה לא זכתה לבלות לצדה שנים רבות, כי האם שעבדה כלבורנטית נרצחה בשיירה להדסה, ושושנה נותרה ללא הוריה וגדלה עם סבה וסבתה. לאחר התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל והגיעה לקיבוץ סעד, שם הכירה את בעלה ונישאה לו לאחר שנה. "אף פעם לא התאהבתי באורח החיים הזה, התגלגלתי אליו", היא אומרת. היא התעמתה עם המטפלות בבית הילדים על כך שיקראו לה להניק את בנה כאשר הוא בוכה ולא יאכילו אותו בעצמן במי סוכר. אבל לא היה לה העוז להילחם על כך שיניחו לה להלין את ילדיה בביתה. בלילות ברקים ורעמים התרוצצה בין בתי הילדים של ששת ילדיה ונחשבה ל"אמא משוגעת", אבל לא העזה להתנגד לחינוך המשותף עצמו. "התעקשתי בתוך השיטה של החינוך המשותף, אבל לא הייתי מספיק אמיצה ללכת נגד הזרם. רציתי להתקבל בחברה הקיבוצית ולכן לא יכולתי להילחם בחוקים."

גם עדה חפץ, ילידת 1946, שנולדה בקבוצת יבנה, היתה "אמא משוגעת". כילדה היתה קופצת מחלון בית הילדים ובורחת להוריה, שתחילה החזירו אותה לבית הילדים, ולבסוף הניחו לה לישון אצלם. כשנולד בנה הבכור מאד לא רצתה להשאיר אותו בבית הילדים, אבל רק לאחר שיצאה עם בעלה לשליחות, וזכתה להלין את שלושת ילדיה בביתה העזה להתקומם נגד הלינה המשותפת והתעקשה להלין את ילדיה בחדרם הקטן. אחד מילדיה נשאר בקיבוץ ושלושת האחרים עזבו אותו. נראה שהיא מצרה על כך, ובכלל מצרה על כך שלא חיה את חייה אחרת.  "את הרכבת איחרתי, נשארתי כל חיי באותה התחנה", היא אומרת. היא אומרת שנשארה בקיבוץ כדי לא לאכזב את אביה. אבל אולי נשארה מפני שהצליחה "לנצח את השיטה" ולהעניק לילדיה חיי משפחה דומים יותר לאלה שרצתה.

פאני מור, ילידת 1950, עלתה לארץ מטורונטו ונישאה לבן קיבוץ שריד. היא לא רצתה להשאיר את בתה בבית התינוקות, אך המטפלת המבוגרת אמרה לה להשאיר את בתה ולבוא להניק אותה רק פעם בארבע שעות. "ולי לא היתה שפה להתווכח על כך או לנסות למחות. לא עמדתי על שלי". גיסתה שנישאה לאחי בעלה לא הסכינה עם בית הילדים ועברה עם בעלה לקיבוץ שבו כבר ישנו הילדים עם הוריהם. פאני לא נלחמה. בתה בכתה הרבה בלילות והיא התביישה בכך ששומרת הלילה כתבה על כך שבתה בכתה בלילה וכל האמהות קראו על כך. בעלה של פאני חשב שהלינה המשותפת היא סידור מצוין. הוא עצמו גדל כך. הוא גם דרש מפאני לדבר עם הילדים עברית, שפה שהיא התקשתה בה, ולא בשפת אמה האנגלית. שלושת ילדיה של פאני בחרו להגר עם בני זוגם וילדיהם לטורונטו ולגור קרוב לאחיה של פאני. פאני אומרת שאיננה יכולה לכעוס או להתאכזב, כי כך עשתה גם היא. חתנה אמר לה שהם בכלל לא גידלו את ילדיהם וזה הכאיב לה. היא לא רוצה להיזכר בימים שילדיה היו בחינוך המשותף. פאני נשארת עם בעלה בקיבוץ.

מיכל שני, ילידת 1944, שגדלה בקיבוץ בית אלפא ונישאה לבן קיבוץ עין השופט, התקשתה להשאיר את ילדיה לבדם בבית הילדים ובילתה עמם לילות שלמים בבית הילדים. עם כל ילד נוסף שנולד לה הפכה נחושה יותר לגדלו בחדרה. את בתה הרביעית השאירה בחדרה שמונה חודשים, ואת בתה החמישית החליטה לגדל בחדרה. היא מספרת: "בקיבוץ כעסו, היו דברי ביקורת. נקראנו לשיחות ובירורים...זימנו אותנו לסדנת הורים, הביאו פסיכולוג, היתה שיחה עם המזכיר. אמרתי שאני מוכנה לעזוב בשביל זה. פעם מישהו אמר לי: "קחו את הדברים ותלכו מכאן". במעשה שעשינו ערערנו על איזה סדר בסיסי מאד. החברים פחדו משינוי. היה להם נוח ואולי חששו מהאחריות שהורות בבית מביאה. צריך לזכור שרבים גדלו כך בעצמם ואולי משהו בכישורי ההורות שלהם היה חסר ביטחון. האינסטינקט ההורי דוכא, ואנחנו הצבנו להם מראה מבהילה." ילדיה שואלים אותה למה לא עזבו את הקיבוץ. אבל מיכל לא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות את השיטה, מה שלבסוף קרה.

לא כל האמהות ביקורתיות כלפי החינוך המשותף. ישנן כאלה שהחינוך המשותף הקל עליהן ונתן להן ביטחון כשהיו אמהות צעירות מאד. עם השנים גם החינוך המשותף השתנה, הפך פחות נוקשה מכפי שהיה בתחילה. אומרת נורית ברנד, ילידת 1957, שגדלה בחיפה והצטרפה לקיבוץ באמצע שנות השמונים: "חשבתי שזו פריוילגיה לגדל ככה ילדים. להיות עטופה ולגדל אותם בסביבה בטוחה, עם הרבה טבע וטיולים. חשוב לזכור שבתקופה שבה הגעתי לקיבוץ, היתה פתיחות גדולה יותר..." שני בניה עזבו את הארץ לחו"ל ובתה נשארה בקיבוץ ומגדלת בו את נכדיה לצד אמה. נורית אוהבת את הקיבוץ ואיננה מתחרטת על שגידלה בו את ילדיה.

נורית רפופורט, ילידת 1944, גדלה ברעננה והגיעה לקיבוץ משגב עם עם גרעין נח"ל. בגיל 21 נישאה לבן הקיבוץ. את בנה הבכור ילדה בשנת 1968 והביאה מבית החולים לבית התינוקות. משפט שחוזר אצל כמה אמהות הוא: "ישר מבית החולים הגענו לבית התינוקות, בלי לעבור אפילו בבית." היה ברור כל כך שמקומם של ילדים בבית התינוקות ולא בבית הוריהם: "היתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור." גם בתה הצעירה עדי גדלה בבית הילדים. "הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה", אומרת נורית. בלילה שבין ה-7 ל=8 באפריל 1980 חדרו לבית הילדים של עדי מחבלים והרגו את מזכיר המשק. אחד התינוקות נהרג בפריצה למקום. עדי נפצעה בכתפה ונותחה בבית החולים רמב"ם. נורית אמרה לבעלה שוב ושוב "עדי נולדה לנו מחדש". בדיון שנערך בנושא אמרה נורית שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, שזה המקום הטבעי שלהם. שלושה חודשים אחרי הפיגוע התמנתה למזכירת הקיבוץ. "אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו." נורית לא היתה "אמא משוגעת". היא לא ערערה על יסודות השיטה ולא העלתה שאלות קשות. אבל שנתיים מאוחר יותר עבר משגב עם ללינה משפחתית. נורית נשארה בקיבוץ ורואה בו את ביתה. שלושת ילדיה עזבו את הקיבוץ. היא אומרת שהיא שמחה שבחרו בעצמם, כמו שהיא בחרה.

כשקראתי את הדברים חשבתי שהייתי רוצה לשמוע מה הרגישה וחשבה אמו של התינוק שנהרג, האם גם היא היתה מאופקת, האם גם היא נשארה במשק, האם באמת כולם התלהבו כל כך להחזיר את תינוקם לבית הילדים, ואם כן, מדוע עברו אחרי שנתיים ללינה משפחתית? כמה רודנות, שלא לומר טרור, הופעל על כל מי שסטה מן הדרך, כדי להשיג את הצייתנות הזאת? איזו מערכת של לחץ חברתי ושכר ועונש כדי שהכבשים תלכנה בתלם ולא תסטינה לצדדים. מבין הסיפורים עולה הדיכוי הקיבוצי בכל גווניו: שלילת הפרטיות, האיסור לצאת ללמוד מקצוע על חשבון הקיבוץ, או לבקר הורים בחו"ל. עבור מערכת כה דכאנית, שכולה מבוססת על שכר ועונש גלויים או סמויים על כל הליכה בתלם או סטייה ממנו, הרגש האמהי במלוא עוצמתו הוא ללא ספק סכנה שיש למנוע ולדכא בכל הכוח, שמא תעלה זעקת האמהות השמיימה.

אני אסירת תודה לאוריין צ'פלין על סיפורי האמהות המרתקים ושוברי הלב שהביאה. היא מספרת במבוא שאת ילדיה היא רוצה תמיד לידה, ושהחליטה לראיין אמהות אחרות ולא לפתוח את סיפור ילדותה בלינה המשותפת עם אמה וסבתה. היא הניחה לאמהות לדבר ולספר את סיפורן מבלי לשפוט ואולי כדי לא לשפוט, גם מבלי להצליב את סיפוריהן עם זכרונם של אחרים. אני הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של הילדים, לשמוע איך ראו את הדברים מצדם ומה הם חושבים. דעתי מוטה, כמובן. הורי שהיו להם חברים רבים שהתגוררו בקיבוצים הזדעזעו תמיד מהלינה המשותפת. כשצפינו יחד בסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" על פי ספרו האוטוביוגרפי של אמנון שמוש, כאשר מגיע האב לקיבוץ ובנו מסביר לו שהילדים גדלים במשותף ולא עם הוריהם ומסתובבים חופשי, ומישל מעיר: "כמו תרנגולות" צחקו הורי בהזדהות. אני התוודעתי ללינה המשותפת בשירות הצבאי שלי, כשהתיידדתי עם מורה קיבוצניקית מבוגרת והתארחתי בקיבוצה, שם הכרתי את ילדיה ובני זוגם, וכלתה אמרה לי פעם לתדהמתי שכשהילדים נולדים הם בבית תינוקות עד שהם נגמלים מחיתולים ואז מביאים אותם הביתה, לא ידעתי את נפשי. הייתי רק בת תשע-עשרה ולא נצרתי את לשוני ושאלתי מדוע לא מלינים את התינוקות הרכים עם הוריהם והיא ענתה לי: "אני לא יודעת... יש חברי קיבוץ שעזבו שאומרים שזה טוב, ויש כאלה שאומרים שלא". בכל העולם ילדים ישנים עם הוריהם, והיא מחכה לשמוע מה יגידו עוזבי הקיבוץ, כאילו רק קיבוצים יש בעולם, אמרתי לאשה מבוגרת יותר, שהסבירה לי שכלתה של המורה רק רצתה לשמוע ממי שיכול לעשות את ההשוואה לחינוך המשותף, ואני לא הבנתי ולא רציתי להבין מדוע לשמוע דווקא לאלה שמעולם לא זכו לגדול כמו שגדלים ילדים בכל העולם. תמיד אחשוב שהלינה המשותפת היתה ניסוי אכזרי, ושהאופן שבו קיבוצים רבים דבקו בה במשך עשורים רבים, היתה דוגמה לפנאטיות שמשמר הלחץ החברתי, שבקיבוצים הוא אכזרי במיוחד. קשה לי מאד עם אלה שרואים בצורת החיים הזו דגם מופתי וייצוג מושלם של אורח חיים ישראלי.

אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, סדרת אדוםדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019

קיבוץ רשפים כמשל

אתמול קראתי במוסף "הארץ" במדור טיסות נכנסות טיסות יוצאות שאני מאד אוהבת על הזוג משה בן חור וחיותה עזגד שחיו עשרות שנים בקיבוץ רשפים, והוא ביים שם הצגות והיא אירגנה את הריקודים, אבל אף פעם לא שילמו להם, ולעת זיקנה הם עזבו את הקיבוץ למושבים ואין להם גימלה ולא כלום, למרות שעבדו כל החיים. חיותה סיפרה גם שרשמו לה רק שליש מהשעות שעבדה בפועל ושמישהי עם ותק בקיבוץ נרשמה כמנהלת, למרות שהיא ניהלה בפועל. הם לא אמרו שזרקו אותם מהקיבוץ לעת זיקנה, רק שהם עזבו ושבעצם הם מרוצים, ונדמה לי שזאת איננה כל האמת, כי בדיוק השבוע, בצירוף מקרים מדהים או אולי לא, ראיתי בתכנית "המקור" כתבה מזעזעת של גלי גינת על ההפרטה בקיבוץ רשפים. במרכז התכנית עמד סיפורו של איתי קריגר הקשיש שירה במנהל ההפרטה איתן בלינקוב. הקשיש סירב לשלם על שירותים בקיבוץ ולכן מנעו ממנו שירותים כולל טיפולים רפואיים, ובסופו של דבר ניתקו לו את החשמל, ואז הוא לקח אקדח וירה במנהל ההפרטה שנפצע ברגלו ובידו, ועכשיו הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר ארוך.

מנהל ההפרטה בלינקוב הסכיר שאם מישהו לא משלם, התשלום נופל על כל החברים האחרים וזה לא צודק, וזאת אמירה צבועה ושקרית, כי לאנשים בגימלאות, בלי קשר היכן הם גרים, יש הנחות. אני למשל משלמת באוטובוס רק שלושה שקלים לנסיעה במקום חמישה שקל ותשעים אגורות ששילמתי לפני שהפכתי לאזרחית ותיקה, ומגיעות לי עוד הנחות בתשלומי מסים וארנונה, כי ההנחה היא שאזרח ותיק כבר תרם למדינה הרבה, וכעת לעת זיקנה, הוא זקוק ליותר עזרה ויש לו יותר הוצאות, למשל על טיפולים רפואיים ותרופות שלמזלי אינני זקוקה להם, אבל רבים מהקשישים כן זקוקים, ואולי גם אני אזדקק בעתיד. האמת היא שגם אני מוותרת לפעמים על טיפולי שיניים יקרים או על קניית רהיטים חדשים, כדי שיהיה לי למשל כסף לנסוע לבקר את הבת והנכד שלי באנגליה, ואפשר לומר שאני בוחרת בין מותרות, ומצד שני אפשר להתווכח אם טיפולי שיניים ומיטה טובה הם מותרות, ולדעתי גם אפשר להתווכח אם להיפגש פעם בכמה חודשים עם הבת והנכד אלה מותרות, כי בשבילי זה יותר סם חיים ממותרות. אבל אני כמובן במצב טוב בהרבה יחסית להרבה גימלאים אחרים, בוודאי יחסית לגימלאים בקיבוץ רשפים, שהפסיקו להם טיפולי שיניים ואפילו אספקת חשמל, ובעצם מתברר שהיה לפחות עוד אדם אחד שרצה לירות במנהל ההפרטה ואפילו כבר לקח אקדח ויצא לכיוון משרדו, אבל למרבה המזל חזר בו, ומאז הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ. אשתו עובדת עם ילדים במושב הסמוך למקום מגוריהם החדש, ובקיבוץ מנהל ההפרטה מנע ממנה לעבוד עם ילדים בטענה שיש לה בעיות נפשיות. הזוג הזה איננו זוג הקשישים היחיד שעזב את הקיבוץ. היו עוד כמה קשישים מותיקי הקיבוץ שעזבו אחרי חמישים וששים שנות עבודה בקיבוץ שלו נתנו את כל חייהם. איתן בלינקוב אומר לזכות עצמו שהקיבוץ היה בפשיטת רגל ולא היו בו כמעט צעירים וילדים, ועכשיו הקיבוץ משגשג ופותחים גני ילדים חדשים, וזה נשמע לי הגיוני שהקיבוץ משגשג אחרי שהוא זרק לכלבים את חבריו הקשישים, שעבדו למען הקיבוץ כל החיים, אבל לעת זיקנה הם עובדים פחות וזקוקים ליותר עזרה, אבל אני למשל לא הייתי רוצה לגור ולעבוד במקום שאולי יזרקו אותי לכלבים כשאהיה זקנה וחולה, ועוד במקום כמו קיבוץ, שאנשים וויתרו בו על כל כך הרבה חירויות, כדי לגור בקהילה שהתיימרה לתמוך בחלשים ולתת לכולם בלי אפליה. אבל בעצם היומרות הקיבוציות תמיד היו סוג של שקר, תמיד היתה בקיבוצים כוחנות ואפליה. אני זוכרת כשעוד הייתי ילדה שאשה שהורי הכירו דרשה מהקיבוץ שגרו בו לתת לה ולבעלה את דירתה של אלמנה שהיתה גדולה משלהם, כי אחרי שבעלה נפטר היא גרה בה לבד והם היו זוג. אני לא זוכרת אם הם קיבלו את הדירה הגדולה יותר, אבל בסוף הבעל של האשה שדרשה את דירת האלמנה התאבד, וגם היא נהייתה אלמנה, ואולי גם את הדירה שלה לקחו. אולי דוקא במקומות שהיומרות המוסריות מרחיקות לכת, הרשעות האנושית מתפרצת דוקא ביתר שאת. אני זוכרת גם שחברים של הורי מקיבוץ גדול ועשיר למדי אמרו להורי שזה טוב שיש לך בקיבוץ משפחה גדולה, כדי שתהיה לך תמיכה בקיבוץ אם תרצה לשלוח ילד ללימודים, כי בסופו של דבר בהצבעות בקיבוץ מי שיש לו יותר כוח מקבל דברים, ולאו דוקא מי שמגיע לו יותר מסיבה עניינית. גם אחד מזוגות הקשישים מרשפים שעזבו את הקיבוץ סיפרו שדרשו מהם לוותר על חלק מדירתם לטובת מישהו אחר, והאשה בקושי הצליחה לדבר על זה והרגישו שהם מפחדים לומר את זה, אבל בכל זאת היא אמרה בחשש גדול שמי שלטובתו נדרשו לוותר על חלק מדירתם היה קרוב של חבר הנהלת הקיבוץ, והם, שילדיהם עזבו את הקיבוץ, אין להם כבר מהלכים בקיבוץ, למרות שהם חיו בו ועבדו למענו כמעט ששים שנה. גם האיש שירה במנהל ההפרטה הוא איש שארבעת ילדיו עזבו את הקיבוץ ואשתו נפטרה, וכבר לא היה לו איש בקיבוץ שיתמוך בו וייאבק למענו, לכן דרשו ממנו לשלם על שירותים שאדם בגילו כבר שילם עליהם בעשרות שנות עבודה בקיבוץ, ובגילו הקיבוץ כבר היה צריך לספק לו את השירותים בחינם או במחיר סמלי, ולא להטיף לו מוסר שהוא נופל לעול על כתפי החברים האחרים. כל זקן נופל במידה כזו או אחרת לעול על משפחתו, וחברה אנושית צריכה לטפל בזקנים שלה באנושיות ולתמוך בהם, ולא להשליך אותם לעת זקנה בגלל שהם כבר לא ריווחיים. הרי כולם יהיו בסוף זקנים, לפחות אלה שהתמזל מזלם לא למות צעירים מדי, וכל מי שמגדל ילדים מקוה שהם יטפלו בו לעת זיקנה ולא יעזבו אותו לאנחות, כי למען האמת זאת אחת הסיבות שאנשים מגדלים ומטפחים ילדים, כדי לא להיות בודדים ועזובים לעת זיקנה, אלא לשמוח בילדים ובנכדים, ולהרגיש שחייהם עוד נמשכים ויימשכו אפילו אחרי מותם בילדיהם ונכדיהם וניניהם וכל הדורות הבאים. וזה גם מה שרציתי להגיד על למה התאבדות זה דבר רע, כי יש אנשים שחושבים שאם מישהו רע לו זכותו להתאבד. כמובן שאי אפשר לשפוט אנשים שמתאבדים בגלל חולי נפשי קשה שמשבש להם את המחשבה, אבל החברה כחברה צריכה להתנגד בכל תוקף להתאבדויות, מפני שהתאבדות לא רק הורגת את המתאבד, אלא פוצעת קשה את כל המשפחה, ולפעמים גורמת לבני המשפחה הקרובים למאוס בחייהם ולהתאבד גם כן, מרוב צער או רגשי אשמה, וכמו שאמר המשורר האנגלי הגדול ג'ון דאן שום אדם איננו אי, כולנו קשורים ותלויים זה בזה, ואסור לנו להתנכר איש לרעהו בעת צרה כי כולנו נהיה שם פעם אם לא כבר היינו שם בעבר. במובן הזה קיבוץ רשפים הוא גם משל על החברה הישראלית כולה בעידן נתניהו, שקיצץ בקצבאות הרווחה והפך את המורות והאחיות והעובדות הסוציאליות – אני כותבת בלשון נקבה כי בפועל רוב העוסקים במקצועות אלה הן נשים, לעובדות קבלן מנוצלות, מושפלות ועשוקות שנזרקות לכלבים כשגומרים לנצל אותן, וכל החברה שלנו נהייתה חברה שאיש את רעהו חיים בלעו ובמקום אחוה משגשגים בה הפיצול והשנאה, ונתניהו אוהב להגיד שהוא מגן ישראל ועכשיו הוא בכלל התאהב בתפקיד שר הביטחון ולא רוצה להיפרד מתפקיד שר הביטחון, אבל ביטחון זה לא רק מטוסים וצוללות ונשק, ביטחון זה קודם כל סולידריות חברתית, אנשים שמוכנים אפילו למות כדי להגן על הכלל, ומי שמפורר את הסולידריות החברתית כדי לנצל יותר ולשלם פחות ולהרוויח מגזל של הזולת, מפורר את הביטחון הלאומי יותר מכל אלה שהוא אוהב להוקיע כבוגדים. כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.  

שוכבת רק עם שמאלנים

קראתי את ספרה של יעל נאמן "כתובת אש" וקשה לי להחליט מה אני חושבת עליו. המרכיבים שלו כל כך שונים זה מזה, שזה אולי מובן בספר של סיפורים, אבל לרוב סופרים משתדלים שיהיה איזה קו מחבר בין הסיפורים, וקשה לי לומר מה הקו המחבר בספר הזה, כי יש בו סיפורים כמו Silence או "אורחים" שקל ונחמד לקרוא אותם, והם בעצם יותר פיליטונים מסיפורים, הם לועגים לאיזה מצב אנושי בדרך ההגזמה, וכמו כל לעג לזולת הם חושפים יותר את המספרת מאשר את המסופרים, ויש בו סיפורים שוברי לב כמו "עיר" והסיפור הראשון "עקרות" שבהתחלה נורא הזדהיתי איתו, במיוחד עם הרגע שבו היא פורשת משורת הנשים ללא תחתונים שממתינות לבדיקה. יש סרט נפלא של הבמאי התורכי המנוח אילמאז גונאיי שנקרא "הָעֵדֶר", ויש בו אשה חולה מאד, כנראה במחלת כליות, שמסרבת להתפשט לפני הרופא ובסוף מתה ממחלתה ללא טיפול. הבעל שלה אומר כל הזמן בסרט "בריוואן אסטה דיר" שזה, כך אמר לי בעלי שדיבר תורכית, "בריוואן חולה", והמלים האלה מהדהדות בסרט כמו לחן רקע. בריוואן שהיא גם אילמת אמורה לסמל אשה פשוטה מאד ולא מודרנית. נשים מודרניות אמורות להיות רגילות לכך שרופאים שרובם גברים מחטטים באברי המין שלהן כאילו זה מובן מאליו, ושלאף אחד לא אכפת מאי הנעימות שנגרמת להן, וגם אני כשהייתי צעירה השלמתי עם זה, כשילדתי את בתי הבכורה בלידת עכוז באו המון אנשים להסתכל כאילו אני תיאטרון ואף אחד לא חשב שצריך לשאול אותי אם אני מסכימה, ורק כששאלתי מה זה כל האנשים האלה התחילו קצת לשאול מה כולם עושים שם והתברר שהיו שם אנשים שביקשו רשות מהמיילדת או מהרופאה, אף אחד לא חשב שצריך לבקש רשות ממני כי הייתי בשבילם כמו פרה שממליטה שאולי גם היא לא רוצה שיסתכלו ויגעו בה אבל אין לה ממש ברירה, ורק כשכבר הייתי די מבוגרת פתאם נמאס לי והרגשתי שאני לא מוכנה לכך יותר ולא אכפת לי אם אמות כמו בריוואן מאיזו מחלה נוראה שלא גילו בזמן ולא טיפלו בה. גישה כזו נחשבת בעולם שלנו לגישה לא הגיונית ולא ראויה, והייתי צריכה להגיע לגיל די מבוגר בשביל להגיד שנמאס לי ולא אכפת לי ושהרופאים יצאו לי מהרחם ויניחו לי לנפשי. למזלי הריתי את הבנות שלי בקלות ולא הייתי צריכה טיפולי הפרייה, ואני לא מקנאה בנשים שעוברות את זה במשך שנים. אבל כשבסיפור הם מתחילים לשבור תמונות של תינוקות על קיר המרפאה כבר לא בא לי לקרוא יותר, כי זה נראה לי מאד טפשי. נכון שבסיפור אפשר לעשות כל מיני דברים שלא עושים בחיים, כי בחיים רוב הזמן רוב האנשים פשוט סובלים בשקט ובאופן עקרוני אני מעדיפה סיפורים על אנשים שסובלים בשקט שזה הרבה יותר אמיתי מאשר על אנשים שנוקמים, ועוד בצורה כל כך מטופשת. בכלל חשבתי שיש בספר הזה המון שנאה לילדים ואני אוהבת ילדים, פעם רציתי שיהיו לי המון ילדים, ולמרות שתמיד אומרים שבישראל כולם אוהבים ורוצים ילדים וזה כאילו מצדיק את זה שמותר לשנוא ילדים כי זה כאילו מרדני ונגד הזרם, אני לא סובלת אנשים ששונאים ילדים, ואני דוקא חושבת שיש בחברה שלנו הרבה יותר שנאה לילדים והרבה יותר ביטויים של שנאה ומיאוס כלפיי ילדים מאשר ביטויים של אהבה פשוטה לילדים, ולי באופן אישי זה יותר מפריע מאשר ביטויים של שנאה כלפי ערבים, שבתור ירושלמית שנוסעת באוטובוסים גם בתקופות שהאוטובוסים מתפוצצים אני יכולה להבין אותם, מה שהופך אותי מן הסתם למישהי שיעל נאמן לא תחבב, למרות שאינני נוהגת להשמיע ביטויי שנאה כלפיי ערבים בעצמי, אני רק מבינה את זה שהרבה ירושלמים שונאים אותם, וזה ששמאלנים מהסוג של יעל נאמן נורא שונאים ירושלמים לא נובע בעיניי מזה שהירושלמים שונאים ערבים אלא מזה שהירושלמים לרוב שייכים למגזר חברתי אחר ונראים אחרת ומתלבשים אחרת ובקיצור שונים מהם, ושמאלנים  שלא יכולים לסבול ביטויי שנאה לערבים הם הרבה פעמים אנשים שמשמיעים הרבה ביטויי שנאה כלפי הרבה אנשים ששונים מהם בתנאי שהם לא ערבים, מה שהופך את הרגישות שלהם לביטויי שנאה לערבים למשהו די צבוע. בזמן האינתיפאדה הבנתי שאני בתור נוסעת אוטובוסים שייכת הרבה יותר לציבור הירושלמי ששונא ערבים, גם אם אני לא שייכת אליו באופן אידיאולוגי, אני שייכת אליו באופן סוציולוגי, אני שייכת לנוסעי האוטובוסים שהם אחוז מאד מסוים מהציבור הישראלי ששייך למעמד סוציו-אקונומי מאד מסוים, שלכאורה יוצאי קיבוץ כמו יעל נאמן יכולים תיאורטית להשתייך אליו גם, אבל איכשהו הם לא. בסיפורים של יעל נאמן יודעים שאנשים רעים אם הם מדברים נגד הפלשתינים ומאשימים אותם במצב המלחמה ולא את היהודים. יש אמנם גם את אבא של מיכה, שהוא ימני אבל מתנהג להיפך לפי יעל נאמן, כי הוא מעסיק נכים. למה להעסיק נכים זה ההיפך משמאלנות לא ממש הבנתי. לא נראה לי שלהעסיק נכים זה משהו שקשור לאיזה אמונה פוליטית. חשבתי שזה סתם להיות בן-אדם עם רחמים, שזה לא ממש שייך לאמונה פוליטית, כי לא מאד קשה לפגוש שמאלנים מושבעים שהם ממש לא בני אדם. אבל שמאלנים צריכים להתנצל אם הם מחבבים ימני ולא מחרימים אותו, ובעניין הזה השמאל הוא בהחלט ייחודי, כי ימניים לא מתנצלים אם יש להם חבר שמאלני או אפילו ערבי, התפיסה שלהם היא כזאת שמחייבת אותם פחות להתנצל על כך שיש להם חברים שלא מתאימים לקו האידיאולוגי של המפלגה. יעל נאמן היא שמאלנית והיא שוכבת רק עם שמאלנים, שזה טוב לדעת למי שעלול לטעות ולהתבלבל. נכון שזו רק המספרת או הדמות בסיפורים, שכמו שציינו אחרים כתובים לרוב בלשון רבים, וזה דומה לצורה שהרבה פעמים שמאלנים מדברים גם בראיונות כשהם אומרים כולנו רוצים מלחמה, כולנו אוהבים מלחמה וזה מרגיע אותנו, כמו שאמר למשל דוד גורביץ' בראיון למוסף "הארץ" (ערה"ש, 4.9.13), והיה ברור שכולנו זה כולם חוץ ממני שאני יותר חכם. גורביץ' בטח יודע מה הוא אומר, למרות שאני באופן אישי לא מכירה אף אחד שרוצה מלחמה חוץ מרוני דניאל שאני בעצם לא באמת מכירה אותו, רק רואה אותו בטלויזיה ומעבירה ערוץ. ופעם ראיתי אותו נשען על הגדר בבית השכן וצופה על ביתו הפרטי של בנימין נתניהו שנמצא מעבר לכביש, וראיתי שהוא איש מאד גבוה וגדול ונראה מפחיד גם בחיים. להגיד כולנו זה מין רישיון להגיד דברים מגעילים על הציבור בישראל שדי סובל, ולא באמת מחליט אם האמריקאים שרוצים להראות לפוטין מי יותר גבר-גבר יעשו מלחמה, שברור מיום ליום יותר ויותר שכמו המלחמה על יוגוסלביה אין לה שום קשר למצב בסוריה אלא לעימות הבין-מעצמתי בין ארצות-הברית לרוסיה וסין, שכאילו מזמן נגמר ובעצם בכלל לא נגמר אלא נמצא בשיאו ומפיל הרבה חללים. בכל אופן השמאלנים אוהבים להאשים במלחמות את ישראל כי זה מה שהאנטישמים אוהבים לעשות, ושמאלנים אוהבים להתיישר עם האנטישמים בשנאה ליהודים ואז נורא מתפלאים: למה היהודים לא מצביעים לנו? למה האנשים שנוסעים באוטובוסים מעדיפים את הימין? הוא לא נגד האינטרס שלהם? גם דוד גורביץ' מתפלא על זה. אבל אולי אנשים לא מצביעים לפי אינטרסים, אולי הם יותר מצביעים לפי מי הם מרגישים שאוהב אותם ומכבד אותם, והם לא מרגישים שזהבה גלאון שנסעה באמצע האוטובוסים המתפוצצים להתנשק בעזה עם עראפת אוהבת ומכבדת אותם. זה עצוב בשביל מי שמעדיף ממשלת שמאל, אבל לא ברור אם השמאלנים המוצהרים באמת רוצים ממשלת שמאל או רוצים להישאר מיעוט, לשנוא את שאר היהודים ולהתפעל מעצמם שהם לא כמו כל היהודים, אלה שהם מדברים עליהם בלשון "כולנו" אבל לא באמת מתכוונים. היו כאלה שכתבו שיעל נאמן לא עושה חשבון בכתיבה ונאמנה לעצמה, כלומר היא אומרת רק דברים שמקובל להגיד אצל שמאלנים וששמאלנים אוהבים לשמוע, כאילו הם הקוראים היחידים שהיא מכוונת אליהם, ואחרים פשוט צריכים לא לקרוא, כי כמו שהיא שוכבת רק עם שמאלנים היא כותבת רק לשמאלנים, ולא סתם שמאלנים אלא שמאלנים עם עקרונות מוצקים, כאלה שלא שוכבים עם ליכודניקים, ולא נותנים לחיים לסבך אותם עם רגשות מורכבים. הרבה פעמים הרגשתי ששמאלנים מעדיפים שיהיו פחות אנשים שיחשבו כמוהם ויצביעו להם, העיקר שהם יוכלו להרים את האף ולהרגיש מיוחדים ויותר טובים מאחרים. ימניים לעומת זאת דוקא מנסים לשכנע את כולם שהם בעצם בדיעות שלהם גם אם הם לא, כי הם נורא רוצים שכולם יתמכו בהם ויצביעו להם, ולכן לא צריך להתפלא שבאמת הרוב מצביעים להם. הדבר שאנשים הכי שונאים זה שמרימים להם את האף, והשמאל הרבה יותר חזק מהימין בלהרים את האף לאנשים, ולכן הוא בינתיים באופוזיציה.

בעצם כל מה שכתבתי זה לא מה שרציתי לומר, כי אם זה כל מה שהיה לי לומר לא הייתי כותבת בכלל על הספר הזה, ובכל זאת רציתי לכתוב עליו בגלל מה שמופיע כסיפור האחרון, ובעצם הוא סיפור חייה האמיתי של אמה של יעל נאמן, שבנעוריה חלתה בשחפת ועברה את השואה בהונגריה בסנטוריום לחולי שחפת בזהות בדויה של נוצרייה וכך ניצלו חייה. רוב הטקסט בסיפור הזה הוא תמלול הקלטות שהקליט בעלה של יעל נאמן את אמה מספרת על חייה, עם קצת השלמות של יעל נאמן עצמה וקרובי משפחה של אמה. זה סיפור מהסוג שבדרך כלל יוצא בהוצאת "יד ושם", וכאן צירפו אותו לסיפורים של יעל נאמן, למרות שקשה למצוא קשר בין הסיפור של האם לשאר הסיפורים, שאין בהם הורים, רק חברים מקבוצת הגיל. יעל נאמן גם מזכירה בסיפורים כמה פעמים כמה התפלאה להכיר משפחות שבהן חיים ההורים והילדים יחד כמשפחה. אני לא קראתי את הספר הראשון של יעל נאמן על ילדותה בקיבוץ ואינני יודעת מה היא אומרת שם על הלינה המשותפת, אבל מהסיפורים שלה עולה משהו נורא, שאולי כבר חשתי מסיפוריהם של בני קיבוצים אחרים, אבל איכשהו אצלה, דוקא מתוך העדר הגעגועים להורים, דוקא ההישענות המוחלטת שלה על בני גילה וחבריה שהם מין משפחה אלטרנטיבית, מציירת כתב אשמה נורא כנגד החינוך המשותף, שקרע את הילדים מהוריהם ומנע מהם ליצור יחסי קירבה ואמון עם ההורים לכל ימי חייהם. במות האב מנסה האם להתאבד, כי למרות שיש לה ארבעה ילדים ונכדים, בעצם איננה קרובה לאיש מהם, הרי כבר בינקותם קרעו אותם מזרועותיה אל בית הילדים, ונמנע ממנה לאמץ אותם אל לבה בבכיים כמו שנמנע הדבר מהם. סיפור חייה של האם הוא סיפור כל כך חזק ומטלטל, שהסיפורים האחרים נראים לעומתו כמו קיטורי סלון בורגניים, אולי רק הסיפור "עיר" בכנות הכובשת שלו יכול להתמודד עם סיפורה של האם. כמו במחזהו של פיראנדלו "שש נפשות מחפשות מחבר" זועק סיפורה של האם זעקה אמיתית ונוראה שהיא זעקתם של חיים קרועים, זעקה ששום משחק תיאטרוני איננו יכול לחקות, בוודאי לא מרבית הסיפורים בספר, שאפילו בכאבם יש בהם משהו כל כך בורגני, מין סיפורים של זוג בורגני עם צרות מאד בורגניות וכאבי נפש מאד בורגניים, והעבר הקיבוצי לא באמת חוצץ בינם לבין בורגנים תל-אביבים אחרים, ורישומו היחיד של העבר הקיבוצי הוא בהעדר המשפחה והעדר ההורים והעדר זיכרונות של חיים עם הורים והעדר קשרים עם הורים ואחים, שהם חלק כל כך אינטגרלי מחייהם של רוב הישראלים ושל רוב האנשים. ואי אפשר שלא לחשוב על הטראגיות הזו של האם שההורים סילקו מן הבית בהיותה נערה והיא חיה כיתומה ולא במקרה נדבקה בשחפת ונותרה כל חייה אשה חולה ומעורערת, וגם כשהצליחה להקים לעצמה משפחה בקיבוץ, הילדים נקרעו ממנה וגדלו במנותק ממנה והיא מיעטה לספר להם על עצמה ועל עברה וגם מיעטה לנחם אותם ולמצוא בהם נחמה. מבלי שיש בקובץ הזה אמירה מפורשת כנגד הקיבוץ, הקיבוץ מצטייר ממנו כמקום בלתי אנושי ונורא שבו נלקחת מן האנשים הנחמה והתמיכה וההגנה הבסיסיות ביותר, הקיומיות ביותר, של החיים במסגרת משפחה, בחיק הורים, בקשר אמיץ בין הורים לילדיהם, בחיבוק פשוט של אמא לילד שלא קיים בספר הזה. האמירה הנועזת ביותר של סיפוריה של יעל נאמן היא בעיניי האמירה הזו על אנשים שגדלים וחיים באין משפחה, לא מפני שאין להם משפחה, אלא מפני שקיר חוצץ בינם לבין משפחתם, ואין מי שיכול להפיל את הקיר הזה.

יעל נאמן, כתובת אש, הוצאת כתר, 2013

ספר תרגומי קפקא שלי

נתן שחם בין קירות דקים

מה היה ספרו הראשון של נתן שחם שקראתי? אולי עד המלך היה הראשון. אבל הראשון שנחרת בי היה סיפור לא ארוך, "קירות עץ דקים", שקראנו כאילו נכתב עלינו.

גרנו אז באסבסטונים על הר הצופים. מין צריפונים דמויי בתי קיבוץ ישנים. שני חדרונים ועוד מחצית החדרון. שתי דירות צמודות בכל מבנה. מצדו השני של הקיר, יותר מחיצה מקיר, גרו זוג ארגנטינאים עם ילד. האשה היתה שמחה ונעימת הליכות. הגבר היה מנומס, אבל נראה מוזר. סיפרו שעונה במרתפי שלטון הגנרלים. חיים סיפר לנו שפעם הגיע הארגנטינאי לשמירת הלילה שיכור כלוט, והוא שלח אותו לישון.

בלילה הוא נחר נוראות. "מה זה, פרה?" שאלתי את בעלי ולא הבנתי מדוע הוא פורץ בצחוק. חשבתי שטעיתי בזיהוי החיה.

"אה", אמרתי, "זה חמור".

מיטתם היתה מצדו של הקיר. כאילו היינו ארבעתנו במיטה אחת. הם בילו הרבה במיטה, ככל הנראה, כי שמענו אותם היטב מצדו השני של הקיר.

לעת ערב היו פוצחים בשירה. תמיד אותם שירים. האינטרנאציונל הקומוניסטי, ו"אוונטי פופולו" שאני קראתי לו "בנדיארה רוסה טריאומוירה". זו השורה שזיהיתי כששרו, הדגל האדום ינצח. את השיר הזה כבר היכרתי מהבית.

"הו", אמר בעלי שניסה להתרכז בלימודיו, "הגיעה שעת שירי הרבולוציה".

באותם ימים בלענו את ספרו של נתן שחם "קירות עץ דקים" כאילו נכתב עלינו. גם אנו היינו עדים מבעד לקיר הדק להרבה דברים שלא רצינו להיות עדים להם, וכל מיפגש עם השכנים הפך למביך משהו. אלה היו האנשים שהיו איתנו במיטה מעבר לקיר, וסודותיהם נפרשו בפנינו, כמו סודותינו בפניהם.

זה היה סיפור על הקיבוץ בימים עברו, אבל זה היה גם סיפור על הרבה מקומות אחרים בישראל, ארץ שמושג הפרטיות זר לה. האנשים בסיפור ההוא היו אז צעירים. וגם אנחנו.

נתן שחם שנולד בתל-אביב, אזרח הארץ במלוא מובן המלה, היטיב תמיד לספר את סיפורם של הגולים שהגיעו לכאן. את סיפורם של מי שהגיעו הנה כעולים, אבל היו גולים מארצם ומתרבותם, וגם בארצם החדשה שרצו לקרוא לה מולדת נשארו זרים. כמו ב"רביעיית רוזנדורף" הנפלא שלו, גם ב"לוח חלק" הגיבורים אינם בני הארץ. הם באו לכאן ממקומות אחרים, ומשהו בהם נותר תמיד זר ונכרי. כל חייהם ניסו לבנות להם בית בקיבוץ, וכעת בזקנתם הם מאבדים את ביתם.

מיוחדת היא כתיבתו של נתן שחם במאמציו, דוקא כיליד הארץ, לספר את סיפורם של העולים-הגולים האלה, ובמיוחד של בני גרמניה, שהטרגדיה של אובדן מולדתם, שפתם, תרבותם, היתה המרה ביותר מבני כל הגלויות. גם במרכז ספרו האחרון "לוח חלק" עומדים בני יהדות גרמניה שבחרו או נאנסו לבחור בציונות.

"לוח חלק" מתרחש בקיבוץ של היום, והוא סיפור על קיבוץ בעידן הקפיטליזם וההפרטה ועל חבריו הזקנים שצריכים להתמודד עם הזמנים המשתנים. "לוח חלק" הוא גם סיפור על שברו של הקיבוץ שדור הבנים עוזב אותו, והוא גם סיפור על שברה של הציונות. על אנשים שעלו לישראל לפני שנים רבות ומעולם לא הגיעו.

תאונת דרכים. לכאורה דבר שיכול לקרות בכל מקום בעולם. אבל בלנקה-בהירה שנפגעה קשה איננה יכולה לשוב עוד לביתה, מכאן מתחילה גסיסתה הארוכה, שבמהלכה אין היא רוצה דבר אלא לשוב הביתה. את הדרך הביתה היא מחפשת, ואת הקיבוץ כפי שהיה פעם וכבר איננו עוד. אבל להשיב את הגלגל אחורה אי אפשר. בניסיונה הנואש לשוב הביתה היא מביאה עליה אסון נוסף.

במחלתה חוזרת בהירה-בלנקה יותר ויותר לשפת נעוריה, לימי נעוריה הקומוניסטים בבולגריה מולדתה, לחברת נעוריה שעמה היא מדברת בולגרית. שנות חייה הארוכות בקיבוץ כאילו מתקפלות, נגללות כשטיח, והיא מתרחקת מבעלה וחוזרת יותר ויותר להיות מי שהיתה במקורה.   

תוך כדי כך נגול גם סיפורה של אשתו הראשונה של הגיבור, חנן הצייר, האשה שהביא איתו ארצה ולא הסתגלה לא לקיבוץ ולא לארץ. את שתי הנשים הוא מנסה לעצב מחדש כישראליות, קורא להן שם עברי, כפי שעיצב מחדש את זהותו שלו כישראלי, הפך מהנס לחנן, אבל סיפורה של האשה הראשונה הוא סיפור של כישלון. ואם בתחילה נדמה כי סיפורה של האשה השנייה, בהירה, שיהסתגלה לחיי הקיבוץ, והפכה מזמרת אופרה למורה למוסיקה, וילדה ילדים וגידלה אותם, הוא סיפור הצלחה, הרי זקנתה ומותה מותירים טעם לא ברור של ספק כישלון. האם הגיעה בהירה אי פעם למדינת ישראל, או חיה את חייה באיזשהו שטח הפקר, ומה לגבי כל בני דמותה. האם זה מיבנה הקיבוץ המתפורר, או זיקנתם של המייסדים, שהציבו את הפרוייקט הכי ציוני בסימן שאלה? ומה מחוץ לקיבוץ? האם הפכנו לחברה אחת של ישראלים, או נותרנו בעצם אוסף של זרים לארץ וזה לזה? האם למפעל הציוני שביקש לקבץ נדחי גלויות יש בכלל סיכוי שלא להתפורר בעידן ההפרטה?

ומצד שני – המות וההתפוררות הם מות והתפוררות בתוך קיום שמשתנה, אבל קיומו הוא כבר ממשות חזקה, ולכן הטרגדיה היא אישית ולאו דוקא כללית. בהוויה שכבר קיימת אין מקום לקנאות וגם לא ליאוש. הטרגדיה היא טרגדיה, אבל איננה טרגדיה שאין לה מרפא. הצער איננו רב. היגון איננו קודר. מה שפעם היה להיות או לא להיות, היום כבר איננו שאלה קיומית. כבר לא להיות או לא להיות אלא להיות כך או אחרת, כלומר אין מנוס מלהיות אחרת. הטרגדיה היא דרך העולם, ולפיכך איננה טרגדיה כה גדולה.

נתן שחם, לוח חלק, זמורה-ביתן, 2010

נתן שחם, רביעיית רוזנדורף, עם עובד, 1987

נתן שחם, קירות עץ דקים, עם עובד, 1977

נתן שחם, עֵד המלך, עם עובד, 1975