מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

על גופתו

מה שכל כך יפה בבחירות זה שהן גורמות לדברים לקרות, דברים שלא היית מאמין. למשל הגופה של זכריה באומל שנפל בקרב סולטן יעקוב, ששלושים ושבע שנים לא מצאו אותה. פתאם, בדיוק ששה ימים לפני הבחירות מצאו אותה והביאו אותה לארץ. לא ששים יום לפני הבחירות או ששה ימים אחרי הבחירות, אלא בדיוק ששה ימים לפני הבחירות, בעיתוי כל כך מושלם. כמו ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על רמת-הגולן, שהגיעה בדיוק שבועיים לפני הבחירות, וטראמפ אפילו לא ידע שיש בחירות בישראל, הוא בעצמו אמר שלא היה לו מושג על זה, ולגמרי במקרה הוא הודיע שבועיים לפני הבחירות שהוא מכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. וכל זה בזכות מי? למי תודה, למי ברכה? לבנימין נתניהו הקוסם, שבדיוק לפני הבחירות צצים לו כל השפנים מהכובע, וכולנו אמורים לכרוע ברך ולנשק את כפות רגליו בהערצה, ומי שלא יסכים יוציאו אותו להורג. טוב, בישראל עוד לא רוצחים את מתנגדי המשטר כמו אצל החבר פוטין, שעזר להחזיר את גופתו של זכריה באומל, כי הוא ונתניהו ודונלד טראמפ באותה קבוצת פייסבוק, והם דואגים זה לזה ומביאים מתנות איש לרעהו. וזאת רק אני שיש לי פתאם כל מיני מחשבות לא לעניין. למשל אני חושבת שאם לפני שבוע, כמו שקראתי, נתנו פקודה להביא את הגופה, יכלו לעשות את זה גם קודם, למשל לפני חודש, או לפני מספר חודשים, ושאולי כל מה שצריך בשביל שדברים יקרו זה שנתניהו ירגיש שמאיימים על שלטונו, שיותר ויותר לובש אופי מפחיד ונכלולי. מזל שראיתי בערוץ כאן את הכתבה על העולים מרוסיה שחזרו אליה, וכמה מהם שמתנגדים לפוטין בסכנת חיים, אחד נרצח ואחד נמלט לישראל לפני שירצחו אותו גם, ובאמת לעומת רוסיה של פוטין ישראל נראתה פתאם מדינה למופת, מדינה שממש שוה לחיות בה. אבל אולי אחרי הבחירות, כשנתניהו יעביר את החוק שאסור להדיח ראש ממשלה מושחת, אולי אז נהיה אפילו יותר דומים לרוסיה מאשר עכשיו, ואולי גם אני אצטרך לברוח לאנשהו, לפני שימצאו אותי תלויה על חבל או מתה בצורה אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי: באמת מישהו יכול להאמין לתרגילים כל כך שקופים, כל כך שקופים שילד בן שלוש יכול להבין שמדובר בתרגיל, ושאם חושבים על זה, זה די מזעזע, שהחזירו לארץ את הגופה של זכריה באומל, לא ברור מתי, אבל הודיעו להורים ששה ימים לפני הבחירות, כדי למקסם את היתרון הפוליטי של האיש במעיל היוניקלו. וכל זה כל כך מבחיל, וכל כך דוחה, שאי אפשר להאמין שזה עובד, אבל לאנשים פשוט לא נעים. מאד לא נעים ממשפחת באומל שסובלים כבר שלושים ושבע שנים ושמחים בשבילם שיהיה להם לפחות קבר לבכות עליו, שזה מה שהמשפחות של אורון שאול והדר גולדין חולמות עליו, שיהיה להם קבר לבכות עליו, ובינתיים זה לא נסתייע, אבל אולי בעוד שלושים שנה, כשנתניהו יחוש באיום כלשהו על שלטונו, אולי יביאו לארץ את הגופות שלהם. וכולם שותקים כי לא נעים, אבל בא לצעוק שברו את הכלים ולא משחקים, לא משחקים עוד בגלל כאב ראש ובחילה עמוקה, למרות שבמשחק הזה, אפילו הקהל משתתף בעל כורחו, וגם משלם את החשבונות.   

בחירות בצרפת

הרבה דברים הטרידו אותי השבוע, אבל הערב אני חושבת רק על הבחירות מחר בצרפת. למרות שבניגוד לבחירות בארצות-הברית, שהיה לי פחד מאד גדול שטראמפ ינצח, מה שבאמת קרה, הפעם אני מאמינה שחביבתם של טראמפ ופוטין, מארין לה-פן, תובס, ושעמנואל מקרון, שהשיח שלו הוא שיח של סובלנות וכבוד לבני אדם ינצח, ועדיין יש לי תחושה של פחד. כבר הרבה שנים אני מפחדת מאד שהנאצים יחזרו לשלוט באירופה, ואני מקוה כל הזמן שזה לא יקרה, אבל אני רואה כל הזמן איך הם מתחזקים ורוכשים עוד ועוד עמדות כוח, ואני לא מאמינה ביכולת שלהם להתמתן, אני פשוט מפוחדת מההתחזקות שלהם וממה שהיא יכולה לגרום. אנשים תמיד רוצים לחשוב שהעולם שלהם בטוח, אבל הוא אף פעם לא בטוח. דוקא ההתרחשויות הפוליטיות הקיצוניות ביותר, קורות פתאום כמו צונאמי, וכשהן כבר קורות, קשה מאד לעצור אותן. עכשיו עוד אפשר לעצור אותן וצריך להתפלל שזה מה שיקרה. כבר הרבה שנים אני מנסה לעקוב אחרי מפלגות אוהדות לנאצים, אבל הרבה דברים אני לא מצליחה להבין. למשל את הקשר עם רוסיה. מדוע פוטין תומך במפלגות ותנועות שנוסטלגיות למשטר הנאצי? זה מזכיר לי את הברית בין סטאלין להיטלר, שאולי בלעדיה לא היתה פורצת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר רוסיה שילמה עליה מחיר כבד מנשוא, כשהיטלר פנה נגדה ועשרים מיליון מתושבי ברית-המועצות או אולי יותר מכך, נהרגו ונרצחו במלחמה הזאת. מה מניע את פוטין לתמוך בגורמים פוליטיים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא יחס סלחני או אפילו אוהד להיטלר? איזה עניין יש לו בכך כמנהיג רוסיה? האם כמו שהיו אנשים שחשבו שכדאי לתמוך בהיטלר נגד הקומוניסטים, גם פוטין חושב שכדאי לתמוך באוהדים של היטלר נגד האמריקאים, ושהוא רק ירוויח מההצלחה שלהם? זה נראה כמו מדיניות של התאבדות מצד רוסיה, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה שמתרחש בעולם מזכיר מצד אחד התרחשויות מהתקופה שבין מלחמות העולם, כמו משברים כלכליים תכופים ואבטלה וטרור, שרק המחשבה על כך מעוררת חלחלה, ומצד שני העולם נהיה יותר ויותר בלתי מובן וקשה לפיענוח, ותמיד אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל אף אחד לא יודע באמת איך לומדים מההיסטוריה, כי המציאות והגורמים שפועלים בה כל הזמן משתנים, והדבר היחיד שקבוע הוא אי הוודאות שלנו לגבי העתיד, וחוסר היכולת לחזות אותו אפילו בקירוב.   

אני מקוה שלפחות היהודים שיש להם אזרחות צרפתית יצביעו כולם לעמנואל מקרון כדי לעצור את מארין לה-פן, למרות שהקול שלהם לא מכריע, מאד חשוב לי שהיהודים יצביעו נגדה, ושהיא תגיד, אם היא רוצה, שהיהודים הצביעו בעד הבנקאי. לדעתי למרות שהיא מדברת קודם כל נגד המוסלמים, אם היא תנצח היהודים יהיו הראשונים שיסבלו, כי למרות הדיבור התוקפני של מארין לה-פן נגד המוסלמים, היא תחשוש להסתבך עם כל העולם המוסלמי, שצרפת תלויה בנפט שלו וסוחרת איתו, וכל הרעה ביחסים עם העולם הערבי עלולה לגרום לעוד אבטלה בצרפת, והקלף הכי חזק שלה זה שהיא תשפר את מצב התעסוקה הגרוע בצרפת, למשל על ידי הורדת גיל הפנסיה שתפתח מקומות עבודה לצעירים, שמקרון רוצה לעשות את ההיפך, להעלות את גיל הפנסיה, ובעניין הספציפי הזה אני לא יודעת מי מהם צודק. בכל אופן לא נראה לי שמארין לה-פן תגזים בצעדים נגד מוסלמים, כי זה יסבך אותה עם יותר מדי מדינות עשירות שצרפת צריכה איתן יחסים טובים. לכן אם היא בכלל תנקוט צעדים נגד מוסלמים, היא תקפיד להתעלל עוד יותר ביהודים בתור אליבי, וגם אם היא תמעט בצעדים אנטי-מוסלמיים, האנטישמיות שלה ושל המפלגה שלה תתפרץ נגד היהודים, כי כפי שקרה עם החזית הלאומית עד כה, גם כשזה לא מועיל להם, הם לא מסוגלים לרסן את הדיבורים של הכחשת השואה, שלא רק מסלפים את העבר אלא גם יוצרים אווירה עוינת נגד היהודים. בכלל אני מתפללת שכל התחזיות איזו מין נשיאת צרפת תהיה מארין לה-פן תישארנה תיאורטיות, כי יותר מדי מפחיד אותי לחשוב אחרת, ואני גם מקוה שהתככים של פוטין וטראמפ לא יועילו להם הפעם, שהצרפתים יתייצבו נגדם ויביעו כלפיהם שאט-נפש, כי מאז שטראמפ נבחר פוטין יותר מדי התנפח, וכדאי מאד שהיוהרה האינסופית שלו תספוג איזו מכה, לטובת עתיד העולם. אני מאד מאד מקוה שכך יקרה, ושהאיום הזה יוסר, ושיתחזקו באירופה הגורמים שרוצים שיתוף פעולה ולא רק לאומנות, וזה למיטב אמונתי ישפיע לטובה לא רק על היהודים שחיים באירופה, אלא גם על מדינת ישראל, שהיא מדינה מאד קטנה ומאד מושפעת ממה שקורה במקומות אחרים.

מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם

הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.

ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.

נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  

למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.

לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.