עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

יותר מדי צפרדעים לבלוע

מאד הייתי רוצה שנתניהו יסולק מכס ראש הממשלה. מאד הייתי רוצה שהקואליציה העתידית שלו עם הבית היהודי והמפלגות החרדיות, שלמענה הוא פירק את ממשלתו הנוכחית, לא תצא אל הפועל. אבל כעת יש יותר מדי צפרדעים לבלוע, ומרגע לרגע אני נאחזת בחילה הולכת וגוברת ממה שאמור להיות אלטרנטיבה ושמחת הרגע שלי הולכת ומתפוגגת. זה לא שהיו לי ציפיות מופרזות. מאד קיויתי שציפי לבני תחבור ליאיר לפיד ותחסוך לי את הדילמה, ואני כדרכי אלך בשירת "אמרו לו" להצביע למפלגת העבודה, אחזור הביתה כדי לשמוע שהמפלגה קיבלה שני מנדטים פחות מהצפי הכי גרוע שלי ולהיווכח שמי שבחרתי בעצם עולה לי על העצבים, ואמשיך לשיר לעצמי "אך הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער" למרות שאני דוקא כן מצטערת כל הזמן, אבל השיר הזה גדול, אולי אבקש שיחרתו לי אותו על הקבר. אבל אתמול באמת הרגשתי שכל זה יותר מדי בשבילי. לא רק להצביע לרשימה שציפי לבני ועמיר פרץ משוריינים בה במקומות שהייתי רוצה לראות בהם את שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי, אלא גם לשמוע שהגברת שהתמחתה בהרס מפלגות ואיננה מביאה איתה אפילו את חברי מפלגתה הקטנה – חלקם מעדיפים לחבור ליאיר לפיד או למשה כחלון, תובעת לכהן ברוטציה כראש ממשלה! ראש ממשלה עם ארבעה מנדטים בדוחק. ובכל פעם ששמעתי את ההכרזות על כך שצריך לוותר על האגו הרגשתי איך עולה בי הכעס. מי בכלל ויתר כאן על האגו? מנהיג מפלגה שיש לו כעת חמשה-עשר מנדטים ובבחירות ניבאו לו שלושה עשר מנדטים וכנראה היו מעיפים אותו אחרי הבחירות ומנהיגת מפלגה שכעת יש לה ששה מנדטים ובבחירות ניבאו לה ארבעה מנדטים וסוף לקריירה, עומדים על קצות האצבעות ורצים לראשות הממשלה. האם אפשר ללקות באגו-טריפ גרוע יותר? וכן, ביחד מנבאים להם לעבור במנדט או בשניים את הליכוד, וגם זה שמא ואולי. ואיך הם יקימו קואליציה? עם מי? נניח שלפיד יצטרף אליהם עם עשרה או אפילו שנים עשר מנדטים, ומרץ והסיעות הערביות יתמכו בהם מבחוץ, מה שאומר במקרה הטוב במיוחד גוש חוסם של חמישים מנדטים, שזה לא ממש גוש חוסם. מי עוד יצטרף? החרדים? החרדים מעדיפים את נתניהו, ואם הם עוד היו מוכנים ללכת עם הרצוג בתנאים מסוימים, עם ציפי לבני הם לא ילכו בחיים, ובכל מקרה נתניהו לא היה מפרק את ממשלתו ומפזר את הכנסת לולא ידע שגם נפתלי בנט וגם החרדים יצטרפו בוודאות לקואליציה שלו. ומי עוד? כחלון שמכריז שהוא הליכוד האמיתי ופונה למאוכזבי נתניהו יעדיף להצטרף לקואליציה של השמאל? לא נראה לי. כחלון רוצה להצטרף לנתניהו מעמדת כוח, לא להעלות לשלטון את השמאל, אפילו אם זה לא כל כך שמאל. גם ליברמן לא נראה לי כמועמד לקואליציה שנסמכת על קולות מר"ץ והערבים, אפילו לו היו אלה מוכנים לתמוך בקואליציה שהוא חבר בה. וליברמן וכחלון כבר חתומים על הסכם עודפים ומשתפים פעולה, והם כנראה יהיו האחים של קואליציית נתניהו הבאה, שיכופפו את ידיו בצוותא ואולי יגרמו לו להתגעגע ללפיד. בקיצור, הכל חלומות באספמיה או במקרה זה חלומות באמריקה. הרצוג ולבני יכולים לחלום באותו מחיר שהם ראשי ממשלת ישראל או נשיאי אמריקה. כן, זה נורא מייאש ולא יפה לייאש דוקא את המחנה שלי לפני הבחירות, אבל לפעמים יאוש הוא לא דבר רע. לפעמים דוקא כשאין לך סיכוי להצליח במה שהיית רוצה, אתה יכול לנסות לעשות משהו יפה במקום משהו מועיל. אתה יכול למשל, במקום לרדד ולמחוק את האידיאולוגיה שלך, דוקא לחדד ולהדגיש אותה, אבל לשם כך צריכה להיות לך מחויבות אידיאולוגית ברורה למשהו, ולהרצוג וגם ללבני אין כזאת. הם אנשים שחוץ מאגו מנופח אין להם כלום, וכל מה שמדריך אותם הוא ניפוח האגו, שמספקים להם הסקרים המנבאים להם שיעברו את נתניהו במספר המנדטים. לבני כבר עברה פעם את נתניהו במספר המנדטים, וכולנו ראינו מה יצא מזה. זה לא גרם לה להבין שהדרישה שלה להיות ראש ממשלה היא לא רק אגו-טריפ, היא גם חוצפה ממדרגה ראשונה, חוצפה שהולכת וגדלה ביחס הפוך למספר מצביעיה. ההישג היחיד של מפלגת הרציפי הוא הענקת שיריון ללבני ולעמיר פרץ, שספק אם היה נבחר למקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, וגם שיריון ליצחק הרצוג, מפני העפתו המהירה מתפקיד ראש המפלגה אחרי הכישלון בבחירות, כי הברית עם ציפי לבני ועמיר פרץ אמורה גם לשמר את מקומו בראשות המפלגה ולדחוק את רגליהם של שלי יחימוביץ' ואנשיה. לכן מראה הרצוג כתף קרה לבן הברית המתבקש יותר יאיר לפיד, בשל היותו של לפיד ידיד אישי של שלי יחימוביץ', שסירבה במערכת הבחירות הקודמות להיכנע לדרישותיה המופרכות של ציפי לבני, שכדי להתנקם ביחימוביץ' פעלה לפירוק מפלגת העבודה וצירפה לרשימתה את עמרם מצנע ועמיר פרץ, לאחר שהאחרון כבר נבחר למקום שלישי ברשימת העבודה. כאלה הם הרצוג ולבני ולא מהם תבואנה התקוה והישועה למחנה השמאל, גם אם הם יעברו את נתניהו בשלושה מנדטים, מה שספק אם יקרה, כי עצם האיום משמאל יחזק את נתניהו בתוך מחנהו, כפי שכבר היה אפשר לראות מן ההצבעה במרכז הליכוד אתמול להקדמת הבחירות הפנימיות. תומכי הליכוד לא ירשו לעצמם להישאר בבית או להצביע ליריבי נתניהו ולהניח ללבני והרצוג לנצח, ואפילו אם כן אני בכל מקרה אינני מסוגלת להתגבר על הגועל שמעוררים בי ציפי לבני ועמיר פרץ, שגם בלי יומרות לרוטציה היה לי מאד קשה לבלוע את שיריונם ברשימה שהיא למעשה רשימת מפלגת העבודה שמתפרקת מדגליה כדי לנפח שני פוליטיקאים קטנטנים הלוקים בשגעון גדלות. פוליטיקאים זקוקים אולי למידה של צביעות, אבל אני, שהיאוש הוא מצבי הקיומי, פטורה ממנה, ואם מוכרחים לוותר על האגו ולהתגבר על רגש הדחייה, אז במקום להצביע לדחיק-סליק הרציפי שיש לו שני ראשים ואין לו כמעט גוף, אני מעדיפה כבר להצביע למפלגת חד"ש, השריד האחרון כיום לסוציאליזם בכנסת, ואולי לתרום בכך את תרומתי הצנועה לאחוות יהודים-ערבים ולחיזוק מעמד העובדים. כך לפחות אוכל להישאר עם אותו השיר:

אמרו לו שהחולצה האדומה

היא לא מציאה

אמרו לו שהוא נכנס כאן לצרה

ואין יציאה

אמרו לו שיהיה כבר מעשי

רמזו לו שיתבגר,

אך הוא לא למד שום לקח

ואין לו שכל גם להצטער.

ושיצביעו למפלגת הרציפי כל המעשיים.

https://www.youtube.com/watch?v=ykkSqpoJPKI

אופיה של מפלגת חד"ש

לניתוח של נועם יורן במאמרו הבוקר ב"הארץ" על האימה שזורעת ביריונות ימנית על אנשי השמאל אני מסכימה בהחלט. גם אני כתבתי כאן (אינכם אוהבים אדום?) על הקושי שלי עם טענתה של שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה שמאל - אני מאד מקוה שהיא דוקא כן שמאל, ונדמה לי שרובם המכריע של המועמדים ברשימה, שהרכבה משמח אותי מאד, בהחלט מזהים את עצמם כאנשי שמאל. אבל טענתו של יורן שמי שרואה את עצמו כשמאלני חייב להצביע למפלגת חד"ש מקוממת בעיניי, ובמיוחד מקוממת הצגתו את חד"ש כמפלגה שהמאפיין היחיד והעיקרי שלה הוא היותה מפלגה משותפת ליהודים וערבים. ממי שדורש בהירות אידיאולוגית, דרישה שאני מזדהה עימה, אני מצפה שלא להעלים את העובדה שחד"ש היא ביסודה מפלגה קומוניסטית, גלגולה של מפלגת רק"ח, רשימה קומוניסטית חדשה, שאכן פתחה את שעריה בפני תנועות נוספות המזדהות עם מצעה, אבל היא עדיין מפלגה קומוניסטית בעיקרה. חברת הכנסת המוערכת לשעבר תמר גוז'נסקי תמיד הדגישה שהיא מאמינה בקומוניזם. את עוולות הקומוניזם ופשעיו היא ייחסה לאנשים שעיוותו לדעתה את הקומוניזם ולא לקומוניזם עצמו, שבו המשיכה להאמין. זו עמדה שאני מכבדת מאד גם אם אינני מסכימה איתה כלל – לדעתי עוולות הקומוניזם ופשעיו מקורם באידיאולוגיה הלא-דמוקרטית והאלימה שלו, אבל אנשים זכאים להמשיך ולהאמין בקומוניזם ובדרישה שלו לשיוויון ולכיבוד זכויותיהם של האנשים העובדים, ובלבד שיהיו כנים לגבי השקפותיהם כאשר הם מבקשים את תמיכת הציבור. מצעה של חד"ש הוא מצע יפה ומכובד מאד, ואני יכולה לחתום על חלקים גדולים ממנו, אבל עידוד הצבעה לחד"ש מבלי להזכיר את זהותה הקומוניסטית איננו שונה מהסתרת זהותה השמאלנית של מפלגת העבודה. יתרה מכך, בעוד שמפלגת העבודה מסתירה עבר שמאלני מפואר רק מפחד התעמולה הימנית, הסתרת או טישטוש זהותה הקומוניסטית של חד"ש נועדו גם להסתיר עבר מוכתם בתמיכה נלהבת בדיקטטורה הסובייטית ופשעיה, שהגיעה לשפל המדרגה בהתגייסותם של אנשי רק"ח לתמוך בפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968, כדי לחנוק את האביב של פראג בשרשראות הטנקים של מדינות ברית-ורשה. זה קרה מזמן, אבל אנשים כמוני שעדיין זוכרים בבהירות רבה את הבוקר ההוא, ואת קולו של איש רק"ח שמסביר ברדיו שהטנקים באו רק כדי לעזור לצ'כוסלובקיה, מתקשים לשכוח ולסלוח. להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה, חזר ואמר אבי בתדהמה, להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה. באותם ימים לא שכחו עדיין. לא שכחו את פשעי הנאצים ולא שרו שירי תהילה לברלין, ואיש לא חלם שילדיו ירדו לגרמניה לחיות בקרב עם הרוצחים, ולא בילבלו בין הרוצחים לבין הקורבנות, ולא שכחו שצ'כוסלובקיה היא אחות ובת-ברית, וגרמניה היא ארצם של הרוצחים, ולא שכחו את פשעיהם של סטלין ושל ברז'נייב, ועד היום לא שוכחים. לא שוכחים גם את יחסה של חד"ש לארצות-הברית, בלשונה "האימפריאליזם האמריקני", בעוד מושא ההערצה שלה ברית-המועצות מטילה את חיתיתה על מדינות ברית-ורשה, יחס שהגיע עד אבסורד בהתנגדותה של חד"ש להסכם השלום עם מצרים, מכיוון שנעשה בתמיכתה ובתיווכה של ארצות-הברית. אכן יש הבדלים עמוקים בין חד"ש לבין מפלגת העבודה, שאכן מייצגת קודם כל את הציבור היהודי, למשל את נטיית הלב של הציבור היהודי ברובו המכריע לארצות-הברית ולא לרוסיה, למשל את הסירוב לראות בגילה ונוה-יעקב התנחלויות שיש לפנות, למשל את הצורך לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל ולטפח את הלשון העברית והתרבות היהודית, כמובן תוך הכרה וכבוד כלפי שפתו ותרבותו של הלאום הערבי-פלשתיני החי במדינת ישראל, אבל גם תוך הכרה בכך שאי אפשר לצפות לזהות מוחלטת בהשקפות ובמטרות בין יהודים וערבים, וששום צד איננו צריך לוותר על עצמו ועל זהותו הייחודית, וכמובן תוך הכרה בכך שלעמים שונים יש זהויות לאומיות שונות שיש להן השלכות מרחיקות לכת, ולכן אינטרסים מעמדיים משותפים קיימים, אבל אינם חזות הכל, כפי שגרסו הקומוניסטים ועדיין גורסים. למפלגות יש עבר, והעבר הזה חשוב, כי העבר תמיד ממשיך ללוות אותנו, לטוב ולרע. כמובן שמותר לאנשים צעירים לראות דברים באור אחר מכפי שהמבוגרים רואים אותם וזה טבע העולם, שדורות חדשים רואים אחרת דברים, אבל התעלמות גמורה מהעבר היא סוג של שקר עצמי, שהופך עם הזמן גם לשקר כלפי אחרים.