ביום
חמישי בערב כשהלכתי לטייל עם הכלב ראיתי ליד האקדמיה למדעים שני קרטונים מלאים
ספרים, ולקחתי מתוכם שניים: את ספרו של נתן שפיגל "מלים מספרות", שמספר
על גלגולי המשמעות של מלים יווניות ולטיניות, כמו למשל המלה הומור שמשמעותה
בלטינית נוזל, ועל פי תורתו של היפוקראטס יש בגופנו ארבעה נוזלים שקובעים את
מזגנו, ולכן הפכה המלה הומור שם נרדף לאופיו של אדם, אם עצוב או שמח, ובעוד שהעצב
נקשר במרה השחורה, המלאנכוליה, קיבלה המלה הומור בעת החדשה דוקא משמעות של אופי הנוטה
לצחוק, ומכאן התגלגלה המלה לסמל את כל הדברים שמעוררים בנו צחוק. את הספר הקדישה
אסתר ליום הולדתה של מימי ב-8 לאוגוסט 1992, וגם לאסי ומולי – אולי ילדיה של מימי,
"שתחכימו ותוסיפו דעת מספר נפלא זה", ומשום מה נדמה לי שאסתר שחתומה על
ההקדשה הזו היא הבלשנית אסתר גולדנברג חדת הלשון שלא מכבר הלכה לעולמה, וספר זה
שניתן במתנה לפני שלושים שנה מצא כעת את דרכו אלי, והספר השני שימח אותי אפילו
יותר מהראשון: זהו אוסף שיריו של המשורר אהרן אלמוג שגם הוא הלך לעולמו אחרי מחלה
ארוכה, כפי שלמדתי מיומניה של רעייתו, הסופרת האהובה רות אלמוג, שמתפרסמים מעת לעת
במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ואני תמיד מחכה בשקיקה
לקרוא בהם. בפתח הספר השיר ששם הספר כשמו, "אם תראו סוכה עפה", ויפה
שנמצא לי בין יום הכיפורים לסוכות:
אִם תִּרְאוּ
סֻכָּה עָפָה תֵּדְעוּ
הִיא שֶׁל
אָבִי.
50 שָׁנָה
עָמְדָה. נִמְאַס לָה עָזְבָה
כְּמוֹ
סוֹף כֻּלָּנוּ לַעֲזֹֹב.
רָאוּ
הַשְּׁכֵנִים אֶת הַסֻּכָּה עָפָה הֶרְאוּ עָלֶיהָ בָּאֶצְבַּע לַיְּלָדִים
זֶה שֶׁל
בֶּן צִיּוֹן, אָמְרוּ, זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן
סָבִי
קָרָא לִבְנוֹ בֶּן צִיּוֹן
כְּשֶׁגִּלָּה
לוֹ חִבָּה קָרָא לוֹ: צִיּוֹן
הִבִּיט
אָבִי בַּסֻּכָּה וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו
50 שָׁנָה
אָמַר לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּיְרוּשָׁלַיִם
לִבְסוֹף
עָלְתָה הַסֻּכָּה בִּלְעָדָיו...
בכל
שיר של אהרן אלמוג, ואפילו בכל קטע משיר – סיפור, ובלב הסיפור – זיכרון, או צרור
זכרונות, והזכרונות מלאים טעמים וצבעים, וגם בת צחוק יש בהם, מה שנקרא בלעז הומור,
שכפי שלמדנו נתן שפיגל הוא גם זורם וגם צוחק. ואני מעתיקה כאן שיר אחד שנגע ללבי
במיוחד ומקדישה אותו לכל האמהות שאורזות לילדיהן תיק אוכל עם המון רחמי אם:
אֲנִי
מִתְגַּעֲגֵּעַ לַסֶּנְדְּוִיץ' שֶׁלָקַחְתִּי אִתִּי לְבֵית סִפְרִי
8 שָׁנִים
עִם הֲמוֹן רַחֲמֵי אֵם. תִּיק אֹכֶל לָבָן
מַפִּית
מַעֲשֶׂה רִקְמָה. אֵיךְ אָהֲבוּ אוֹתִי הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ
לְמֶרְכַּז
ווֹלוֹבֶלְסְקִי. אַחַר כָּךְ
קֻפְסַת
פַּח מְגֻשֶּׁמֶת עִם חַלְבָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק
בֹּקֶר
בֹּקֶר לַעֲבוֹדַת יוֹמִי
הָיוּ
עֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת: מַסְגֵּרוּת בִּנְיָן פְּקִידוּת נֶהָגוּת
בְּ-1951
רָאִיתִי מוֹדָעָה בַּעִתּוֹן
דָּרוּשׁ
נֶהָג עִם רִשָּׁיוֹן עַל גִ'יפּ
לָבַשְׁתִּי
חֻלְצָה לְבָנָה וְהָלַכְתִּי.
אֲנָשִׁים
חִכּוּ בַּתּוֹר. אֶחָד כָּסַס צִפָּרְנַיִם הַשֵּׁנִי קָרָא סֵפֶר
בַּעַל
הָעֵסֶק סִיטוֹנַאי מִן הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי יָצָא מֵחַדְּרוֹ וְשָׁאַל:
מַה תַּעֲשׂוּ
יְלָדַי אִם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ תִּרְאוּ שֶׁאֵין שֶׁמֶן בַּמָּנוֹעַ?
אֶת הַעֲבוֹֹדָה
קִבֵּל זֶה שֶׁאָמַר
אֶצְלִי
אֵין דָּבָר כָּזֶה.
כאילו
קיבלתי מתנה בספר הזה, שבכל פינת שיר אני מוצאת בו את עצמי. הנה מתוך השיר
"סע ברכבת ישראל" שאף הוא נכתב בבת צחוק, ומי יודע כמה עצב מאחורי
הצחוק:
זֶה שִׁיר
שֶׁנִּכְתַּב בַּעֲמִידָה
בֵּין
דְחִיפָה לִדְחִיפָה
בַּדֶּרֶךְ
לְעוֹרֵךְ דִּין זִיכְלִינְסְקִי
בְּחֵיפָה
לְשֵׁם
מַה נוֹסְעִים בַּקַּיִץ בַּרַכֶּבֶת
אִם לֹא
כְּדֵי לְהָבִיא מִסְמָכִים
מֵחֵיפָה.
קַיִץ
נִשְׁלָף בַּשָּׂדוֹת, פַּסֵּי רַכֶּבֶת
זִכְרוֹנוֹת
אֶרֶץ יִשְָרָאֵל.
בַּגֵּרוּשׁ
הָלַךְ סָבִי מִיָּפוֹ לִצְפַת
רָאָה
בַּדֶּרֶךְ פֶּגֶר סוּס
הִפְשִׁיל
שַׁרְווּלָיו פָּשַׁט עוֹרוֹ מֵעָלָיו
וּמְכָרוֹ
בְּעַכּוֹ. בַּכֶּסֶף
קָנָה
לֶחֶם לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.
עַכְשָׁיו
אֲנִי נֶכְדּוֹ רוֹכֵב בּוֹדֵד בִּשְׂדוֹת הַמֶּלַח
קוֹצִים
סְבִיבִי
שֶׁמֶשׁ
נִגֶּרֶת עָלַי
עֲיֵפָה
כַּרְכּוּר,
זִכְרוֹן, בִּנְיָמִינָה,
מֵרוֹץ
שְׁלִיחִים. אֵיפֹה חֵיפָה.
עכשיו
אנחנו נוסעות לחיפה רק לבית המשפט. לפני שנים גם נסעתי עם בתי הצעירה להביא משם מסמכים
מתיק עזבונו של אבי, ופגשנו פנים אל פנים את הפקיד שניסה בזמנו להקשות עלינו בשם
הקרובים. הוא ביקש שלא נתלונן עליו. לא התלוננו. התיק, כמו השיר, גילה טפח והסתיר
טפחיים. נלחמנו אז על הירושה שהוריש אבי לבנותי, חלקו בנכסי הוריו בבנימינה, מגרש
בפינת רחוב הכרמל ורחוב הזית שבו עמד בית סבי ולידו מבנה המאפיה שלו שהפעיל עד
שזקן מדי. אבי כתב שהוא מוריש לבנותי את הנכס כי אני אם חד-הורית. רוב בני המשפחה
חשבו שזאת דוקא סיבה טובה לנשל אותי ואותן, וחברו יחד לגזול מבנותי את ירושת אבי לטובת
עצמם - זו היתה רק ההקדמה לגזל הגדול שיתגלה אחרי מות אמי - ובמאמציהם לחמוס את
ירושתנו גם רימו והונו איש את רעהו בכל כוחם, שבכך, חייבים להודות, יש לא מעט
הומור. בכל פעם שמת עוד קרוב משפחה נחשפת עוד קנוניה נגדנו ועוד מזימת גזל, גזל
מאיתנו וגזל של אחד הגזלנים מגזלנים אחרים, שהרי הגונב מגנב פטור. מרגע שמת אבי
התגייסו כולם לחמוס את רכושה של אמי ואת ירושתנו. אבל אחי מת ארבע שנים לפני אמי,
ולא זכה ליהנות מן החמס והגזל. מדי פעם מתקשרים שוחרי נדל"ן שאין לי מושג
כיצד הם מגיעים אליי, ורוצים לקנות ממני את דירותיה של אמי בחיפה, שאפילו להיכנס
אליהן לאסוף את חפצי האישיים שם לא הניחו לי. אין לך דירות בחיפה? הם שואלים
בתדהמה, לא, אני אומרת להם, אין לי שום דירות בחיפה, אחרים ירשו אותן, או חמסו
אותן, זה כבר לא באמת משנה. חיפה כבר הפכה לחור שחור בחיינו. אבל אני חושבת הרבה
על ספרייתו הגדולה של אבי שאסף באהבה כל חייו. האם נזרקו לרחוב כל הספרים האלה? האם
אסף אותם מישהו, או שהתגלגלו למזבלה? בצוואות שהציגו אחייני לבית המשפט כצוואות
אמי לא הוזכרו כלל ספרים. השופטים לא הבינו כמה מרשיעה ההשמטה הזו, אבל הם לא ידעו
לא את אמי וגם לא את אבי. כעת המקומות האלה לאורך מסילת הרכבת – חדרה, בנימינה,
חיפה, שפעם הציפו אותי בזכרונות ילדות, כאילו שקעו כולם בזוהמת המפרץ, איבדו את חן
נעוריהם, כבר איננו נוסעים אליהם אלא כשאנו נקראים לבית המשפט, לפעמים במכונית, לפעמים
ברכבת. כשהיינו ילדים וגרנו בחדרה, בטרם עברנו לחיפה, היינו נוסעים להורי אבי
בבנימינה ברכבת. היינו נהנים, אחי ואני, לעמוד במעברים, היכן שהרצפה היטלטלה
ומילאה אותנו עונג ופחד. אחי לא זכר לי חסד נעורים, ועכשיו, כשכל אחורי הקלעים של
חייו התגלו לי, כבר אינני יכולה לחשוב עליו טובות, אפילו לרחם כבר קשה מדי. כמה
מעט חושבים אנשים על מה שיישאר אחריהם, עד שמאוחר מדי, ואי אפשר לתקן דבר.
הודעה
לקוראים ולעוקבים:
הבלוג
נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני
כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני
מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג
ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.
