אהבה ונועם

 

אתמול, לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי התרוממות רוח, גם בגלל שנועם בתן המקסים זכה במקום השני באירוויזיון בצדק גמור, וגם בגלל שבמקום הראשון זכתה דארה מבולגריה שתמכה בנועם, ובכלל אני אוהבת שמדינות ממזרח אירופה זוכות, בכל זאת המשפחה שלי משם, וכמו שאורי לוי התרגש כשאמרו לו שבולגריה אולי תזכה והוא מיד רצה להצביע עבורה, אני רציתי להצביע לאוקראינה, והצטערתי שהיא לא קיבלה יותר קולות, כי השיר שלה היה יפה מאד ואהבתי את כל ההופעה שלה, אבל גם בולגריה זה טוב, והשיר של דארה היה מדליק וגם דארה בעצמה. שמחתי שישראל קיבלה לא מעט נקודות מהשופטים – למרות שחשבו שהם יהיו נגדנו, ועוד יותר נקודות מאזרחי אירופה, וזה בטוח לא רק יהודים, כי השיר שישראל שלחה היה פשוט אחד השירים הכי יפים בתחרות, ונועם בתן זמר נהדר, וזה היה פשוט צודק, ולפעמים קורה מה שפשוט צודק. אני חושבת שהרבה אנשים באירופה הרגישו שהיחס לישראל לא צודק, וזה לא אומר שישראל מתנהגת בסדר. הפרעות שהמתנחלים פורעים בפלשתינים בגיבוי הממשלה הן מזעזעות ובלתי נסלחות, ומזכירות את ההתנהגות של החמאס, ומי שמתנהג ככה בסוף נענש, אבל המדינות שרוצות לסלק אותנו מהאירוויזיון הן לאו דוקא מדינות טובות ומוסריות. ספרד גירשה את היהודים שלה, וזה היה לפני חמש מאות שנה, אבל אי אפשר לשכוח את זה, מה גם שספרד היתה בת ברית של היטלר, גם אם בסופו של דבר לא הצטרפה איתו למלחמה, והזמינה את הנאצים להפציץ את הבסקים בגרניקה ובעוד עיירות, ותמיד מכריזה שעם אחד לא יכול לשלוט בעם אחר, אבל בעצמה שולטת יפה מאד בקטלונים ובבסקים ומסרבת בתוקף לתת להם עצמאות, ובהולנד פעלה מפלגה נאצית שסייעה לנאצים ללכוד את יהודי הולנד, כי היהודים בהולנד די התבוללו, אבל הנאצים ההולנדים עזרו לנאצים הגרמנים לזהות ולשלוח אותם אל מותם, ויותר ממאה אלף יהודים מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, וההולנדים מעמידים פנים שכולם היו כמו המצילים של אנה פרנק, אבל היו הרבה יותר משתפי פעולה ממצילים, ועוד לא הגיע הזמן שהם יוכלו להחרים את ישראל במצפון נקי. גם אירלנד היתה באופן רשמי נייטרלית, אבל רוב האירים תמכו בנאצים, בגלל שהם סבלו מהבריטים, אבל זה לא תירוץ, וכך גם איסלנד שהיתה רשמית נייטרלית אבל הנאצים הסתובבו שם חופשי, מה שגרם לבריטים לכבוש אותה כבר במאי 1940, לפני שהנאצים יתבססו שם. וסלובניה, שאני מודה שהפרישה שלה מהתחרות בגלל השתתפות ישראל הכי הפתיעה אותי, היא מדינה חדשה שהיתה עד 1989 חלק מהפדרציה היוגוסלבית, ואז פרשה בתמיכת קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, שגם קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי וגם נשיא צ'כיה וצלב האוול הזהירו אותו שהתפרקות יוגוסלביה תגרום לאסון נורא, אבל הוא לא שעה להם, ואכן פרצה ביוגוסלביה מלחמת אזרחים מחרידה, שהמערב האשים בה את הסרבים, אבל המערב הוא זה שהרס את יוגוסלביה והביא עליה את האסון. גם לנו יש ראש ממשלה שלא מקשיב לאזהרות ומביא עלינו אסון אחר אסון ואחר כך טוען שהוא מציל אותנו, למרות שאנחנו ממש לא מרגישים שהצילו אותנו, אנחנו בעיקר מרגישים שהביאו עלינו אסון אחר אסון, ואחרי אסון השביעי באוקטובר ושנתיים של מלחמה שהסתיימה רק באוקטובר האחרון כשכולנו עם הלשון בחוץ, הביאו עלינו עוד מלחמה, כשרק התחלנו להשתקם ממה שעבר עלינו, מלחמה לא חוקית עם מטרות לגמרי לא ריאליות, והצפון שהיו לו כמה חודשי שקט עכשיו שוב בוער ותושביו נאנקים תחת טילים ורחפנים קטלניים, וכל העולם סובל מסגירת מיצר הורמוז, ואיש איננו יודע איך לצאת מהבוץ שטראמפ ונתניהו השקיעו אותנו בתוכו, וכל מה שהם יודעים זה לנסות לגרור אותנו לעוד מלחמה, שרק תביא עלינו עוד מוות וסבל. אתמול נהרג סרן מעוז ישראל רקנטי, רק בן 24, שהיה אמור להתחתן בעוד חודש, והוא החייל העשרים שנהרג במלחמת השחצנות הזאת, שחוץ מעוד מוות וסבל לא הביאה איתה שום הישג אלא ההיפך מכך, ואם לא היו מבעירים לשוא את המלחמה הזו, סרן מעוז ישראל היה רוקד בחתונתו ומקים בית בישראל, ולרב ביטון מבית שמש היתה משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים, ששלושת הגדולים ביניהם נהרגו במלחמה מטיל, כאילו לא היה די בשנתיים של מלחמה איומה, ועדיין ממשלת ישראל, שיושבת בה חבורת משתמטים ועבריינים, משתוקקת לעוד מלחמה, שילדים של אחרים ימותו בה, וממשלת הדמים חושבת שכך הם יישארו בשלטון. אבל כמו באירוויזיון שגם האיומים וגם ההימורים לא צלחו, ובסופו של דבר נעשה צדק, יכול להיעשות צדק גם בבחירות, וכמו ששיח השנאה לישראל לא הצליח, ואפילו קומם אנשים, והרבה ספרדים והולנדים ואחרים כעסו על הממשלות שלהם שלקחו מהציבור שלהם הזדמנות לאהוב ולשמוח בעולם מלא שנאה ורוע, גם שיח השנאה לערבים של ממשלת ישראל פשוט לא יצליח, וכוונות הרשע שלהם לסגור את תאגיד השידור ולסגור את גלי צה"ל שכל כך הרבה אנשים אוהבים, ומביאים לכל כך הרבה אנשים הנאה ונחמה, תסוכלנה, כי אמנם באירוויזיון מיוצגות מדינות, שלחלק מהן יש ממשלות איומות ונוראות, אבל השירים והשמחה הם של האנשים הפשוטים, שלא רוצים לשלוט בתאגיד ולא רוצים להחרים אף אחד, אלא להשתתף ולשמוח, ואתמול הם ניצחו, האנשים שרוצים לשמוח ושאף אחד לא ימות סתם במלחמות מיותרות, ונקוה שהם ינצחו שוב, בספטמבר או באוקטובר, או מתי שזה לא יקרה, וזה יהיה פשוט צדק, שזה מה שצריך לקרות – שמי שמביא שנאה ומוות וסבל יסולק, ומי שרוצה רק לעשות טוב ולשמח ינצח, כי לא רק לרוע, גם לאהבה ולשמחה ולרצון הטוב יש כוחות, שיכולים לגבור על הרוע, וצריך לחזק אותם ולהאמין בהם.

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

חבל על האירוויזיון

 

בדרך כלל לא מאד אכפת לי מהאירוויזיון, אבל אני כן רוצה שישראל תשתתף בו, גם מפני שהוא משמח הרבה אנשים, גם מפני שהוא במה נהדרת לזמרים ישראלים מעולים שרוצים לפרוץ לעולם, גם מפני שחשוב להיכנס למועדונים שלא כל כך רוצים לקבל אותך, ואותנו מאד רוצים לסלק עכשיו מהאירוויזיון, אז לא נראה לי חכם לתת למארגנים סיבה טובה. חבל מאד שבחרו בשיר הזה. השם שלו "גשם אוקטובר" נשמע כמו פרפראזה על "מבול אל-אקצה", וההתחלה שלו, לפחות לפי הגרסה שמצאתי ב"שירונט", "כותבי ההיסטוריה עִמדו לצדי", גם לא קשורה בכלל להמשך השיר, וגם מחברת את השיר, שלא בטובתו, לאקטואליה ולרצון הישראלי לקבל תמיכה בינלאומית, ובכך כמובן מזמינה בעיטה בינלאומית. וכמובן האזכור לאוקטובר, והדיבור על "שבעה באוקטובר", כדי שיישמע כמו האחד עשר בספטמבר, שהיה סתם יום חסר משמעות לפני מתקפת אל-קאעידה, בזמן שבמקרה שלנו מדובר בטבח שהתרחש במכוון בשמחת תורה, חג חשוב שקשור ללב הווייתנו, ובכך גם דומה למלחמת יום הכיפורים, שפרצה ביום הקדוש לנו ביותר, ואז עוד לא היינו כל כך משועבדים לאמריקניזמים, ורק הערבים קראו למלחמת יום-הכיפורים מלחמת אוקטובר. אנחנו קראנו לה תמיד מלחמת יום הכיפורים ולא היה צריך מחשב או וועדה שיבחרו לה שם. למה אנחנו בוחרים לטשטש את העובדה שלא רק שהתקיפו אותנו באכזריות בלתי נתפסת כלפי אזרחים בלתי חמושים כולל תינוקות וילדים וקשישים, אלא שעשו את זה בחג דתי שלנו שמוקדש לתורה שהיא תמצית הווייתנו הלאומית והדתית גם יחד וזה לא חסר משמעות, דוקא מפני שהחמאס הוא תנועה מאד דתית, ותנועות דתיות אמורות לכבד דתות של עמים אחרים. בכל אופן מרוב שהדגשנו דווקא את אוקטובר, מספיק שהמלה אוקטובר תופיע בשם של שיר או בתמליל שלו כדי שכולם יקפצו עלינו, ובמקרה הזה לגמרי הבאנו את זה על עצמנו, ולא בחכמה. אפשר היה לשלוח שיר אהבה או כמה פסוקים מולחנים משיר השירים שזה תמיד עובד ואז היינו מסתפקים במחאות של הסקנדינבים בתלבושת ויקינגים או כיו"ב ואולי מוצאים גם כמה אוהדים.

נכון שגם השיר חי של עפרה חזה היה קצת פוליטי וגם השיר של כוורת, אבל הם שרו בעברית ואף אחד לא הבין את המלים ולא היו בשירים מלים לא עבריות שכל אחד בעולם מזהה. השיר "גשם אוקטובר" אמנם נכתב על ידי יוצרים אהובים בישראל, אבל הוא נראה כאילו ניסה להתאים את עצמו לממשלה שאוהבת לעשות לכל העולם דווקא ומי שחוטף את המכה אחר כך הם אזרחי ישראל. אנחנו מצליחים באירוויזיון כשאנחנו מניחים לתחושת הקורבן שלנו ושולחים שירים משמחים כמו ששרו דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי, שאולי פחות משמחים את מיקי זוהר ומפלגתו, אבל מציגים צד אופטימי של ישראל שאנשים מתחברים אליו רגשית גם בניגוד לעמדתם הפוליטית. בשביל לגייס אהדה צריך שכל, ומי שנורא רוצה שיקשיבו לו צריך לדעת מתי להגיד מה ומתי לא להגיד מה שלא צריך. חבל שמראש אימצו עמדה לעומתית ועכשיו מעדיפים לא להשתתף מאשר להחליף את השיר שנשמע כמו אוסף ציטוטים מלהיטי עבר בסרטים הוליוודים בשיר יותר חביב ופחות יומרני, ובלי אזכורים ישירים או עקיפים למבול אל-אקצא, שאם החמאס רוצים שהם יחברו עליו שיר וישירו אותו במנהרות.

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.

   

ניצחון באירוויזיון

מאד שמחתי והתרגשתי מנצחונה של נטע ברזילי באירוויזיון, והתקשיתי להירדם באותו לילה. רק בחצי הגמר ראיתי אותה לראשונה מופיעה, ונוכחתי כמה ההופעה שלה סוחפת ומלהיבה, וגם אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא מאד שונה מכל הזמרות האחרות שהופיעו, וגם מן הזמרים. אולי היה עדיף אם היו מסתפקים בשמחה הספונטנית שפרצה באותו לילה, ולא מתעקשים לארגן עוד מסיבת ניצחון בעיתוי מאד לא מוצלח, אבל השמחה של רוב הישראלים על הניצחון באירוויזיון, וגם על העברת שגרירות ארצות-הברית לירושלים, היא שמחה לגמרי מובנת ולגמרי מוצדקת. ולא, הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון איננו מוכיח שאין באירופה אנטישמיות, כפי שהניצחון של ברק אובמה בארצות-הברית לא הוכיח שאין בארצות-הברית גזענות כלפי שחורי-עור, כולל שחורי-עור למחצה. ההוראה, שחור על גבי לבן, למנחות האירוויזיון, שלא לפנות לישראל, כפי שפנו לכל המדינות, באיזכור שם הבירה, שלא לומר "ערב טוב, ירושלים" אלא "ערב טוב, ישראל", בקטנוניות האופיינית כל כך לאירופים, היא לגמרי אנטישמית, לגמרי נוצרית, לגמרי מתעקשת להשפיל את היהודים ולא להתייחס אליהם כמו לכל העמים, שהרי ברוצחי האלהים מדובר, ואלה אינם רשאים לשלוט בירושלים, עיר שהנצרות מייעדת לשלטון הכנסיה הנוצרית והאיסלם לשלטון המוסלמים, לא מפני שלאלה או לאלה היתה אי פעם זיקה טבעית כלשהי לירושלים, כשם שיש לעם היהודי, אלא מפני שאלה וגם אלה פעלו תמיד לגזול את ירושלים מהיהודים ולנכס אותה לעצמם, ולכן אינם יכולים לשאת בשום אופן את הריבונות היהודית בירושלים וכל ביטוי להכרה בריבונות הזו. זעמם של האירופים על העברת השגרירות האמריקאית, והכינוי "מהומות השגרירות" למהומות שהחמאס החל לחולל שבועות קודם לכן בהקשר של שבעים שנה להקמת מדינת ישראל ולאו דוקא בהקשר להעברת השגרירות, כמו גם ההתקפות על ישראל בהקשר של הרג הפלשתינים בעזה, שהכריזו מראש כי כוונתם לפרוץ את הגדר ולעלות על ירושלים, הכרזה שהיא הכרזת מלחמה על ישראל לכל דבר, כולם קשורים בכך שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל, כמובן בחלקה המערבי של העיר, ששימש כבירת ישראל מאז 1948, נטלה מן האירופים את הכלי העיקרי שבאמצעותו מנעו מישראל מעמד של מדינה ככל המדינות. לא רק אבו מאזן טוען שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד. רבים מהאירופים מחזיקים בטענה נוצרית מסורתית זו, וטוענים שהיהודים קיבלו מדינה כפיצוי על השואה, טענה שלמרבה הצער גם הנשיא אובמה חזר עליה, ובניגוד למה שחושבים יהודים רבים, זו טענה שנועדה לשלול את זכות היהודים להגדרה עצמית ככל העמים, ולהציג את מדינת ישראל כחסד שנעשה ליהודים ולא כמימוש של זכות שעומדת לכל העמים, ולכן כמדינה שזכות קיומה מותנית בחסדם של העמים האחרים.

אם לברק אובמה ולתומכיו היו שמונה שנות חסד בטרם היכתה הגזענות את מכת הנגד שלה והעלתה לשלטון את דונלד טראמפ, לישראל בקושי היה לילה אחד של חסד: מיד החלו מאמצים למנוע את קיום האירוויזיון בירושלים או בכלל בישראל, ואינני מאמינה שהרג הפלשתינים בגבול עזה הוא הסיבה לכך. לכל היותר זה התירוץ, לניצחון ישראלי שאירופה ניסתה למנוע ללא הצלחה. כי אינני מאמינה שרק המנחות קיבלו הוראה שלא לומר ערב טוב ירושלים. אני מאמינה שגם השופטים במדינות מסוימות הונחו שלא להצביע לישראל. זו ההצבעה הפתוחה של הצופים שטרפה לצערם את הקלפים, ומי שהורה שלא לומר ירושלים, ימשיך לנסות למנוע את עריכת האירוויזיון בירושלים, או בכלל בישראל.

דוקא ההקשר הזה שמקורו בצירוף מקרים גמור, קיום תחרות האירוויזיון ונצחונה של נציגת ישראל באירוויזיון יומיים לפני העברת שגרירות ישראל לירושלים ולפני מלאת שבעים שנה להקמת מדינת ישראל, דוקא המאמץ האירופי לקשור בין תחרות מוסיקה פופולארית שמתיימרת להיות טהורה מפוליטיקה והוגנת לכל משתתפיה, לבין אירועים פוליטיים, ולהשתמש בתחרות כדי לנסות ולמנוע באמצעותה את ההכרה בירושלים כבירה שהעניק הנשיא טראמפ לישראל – דוקא הנשיא שנבחר כדי לאפשר לגזענות, וגם לאנטישמיות, להרים ראש בארצות-הברית, הוא זה שפעל לבטל מציאות דיפלומטית שמקורה באנטישמיות, כי מעשי אדם הם מלאים סתירות ואינם הגיוניים – דוקא ההקשר הזה שלמדינת ישראל לא היתה השפעה עליו, שהעברת השגרירות תחול בתאריך הלועזי להקמת המדינה ולא בתאריך העברי שבו אנו חוגגים את יום העצמאות, למרות שלרוב ארצות-הברית, בשונה מאירופה, מכבדת את המועדים היהודיים, ובתאריך זה שהערבים מכנים בביטוי שפירושו בערבית "יום השואה", החליט החמאס להתמקד בתקוה לפרוץ את גדר הגבול ולא רק כדי להפגין, ויומיים לפני כן, דוקא לא במקרה, אלא בזכות כישרון סוחף ובתמיכת ההמונים שגברו על הטיות פוליטיות ותככים, ניצחה ישראל באירוויזיון, דוקא הניסיון האירופי, כדי לפגוע בישראל, לקשור יחדיו דברים שאינם צריכים להיות קשורים, הופך את שמחת הישראלים למובנת עוד יותר ומוצדקת עוד יותר, ואני מאד מקוה שבסופו של דבר היא תנצח את האנטישמיות, ואת שונאי הנשים למיניהם, ואת הרשעות לשמה, כי מגיע לה לנצח, כמו שהגיע לנטע ברזילי לנצח, ושלרשעים, בישראל פנימה ומחוצה לה, יישאר רק לחרוק שיניים ולהחמיץ פנים.