מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

ג'ון קיטס / על הים

 

המשורר הבריטי אנדרו מושן כתב ביוגרפיה של המשורר ג'ון קיטס שעל פיה ביימה ג'יין קמפיון את סרטה "כוכב בהיר", על שנותיו האחרונות של קיטס, שמת ממחלת השחפת בהיותו בן 25 בלבד. בספר השירים של אנדרו מושן Salt Water שקיבלתי מבתי ניצן ליום הולדתי, ותרגמתי כאן שיר מתוכו, מוקדש החלק השני בספר לשחזור מסעו של ג'ון קיטס לאיטליה בחודשי חייו האחרונים. קיטס יצא למסע בספטמבר 1820 מלונדון לנמל נפולי, משם נסע לרומא ובה התגורר עד מותו ב-23 בפברואר 1821. ליוה אותו במסעו וטיפל בו עד מותו חברו הצייר ג'וזף סיוורן Severn)).

קיטס נסע לאיטליה בעצת רופאיו ובתמיכת חבריו, שקיוו ששם יחלים ממחלת השחפת, אבל תיאור מסעו שובר לב: העובדה שבחודשי חייו האחרונים היטלטל בתא מחניק בספינה קטנה כשהוא חולה מאד וחש ברע, ומת אמנם כשחברו לצדו, אך רחוק מארצו ומיקיריו, נראית כמו תוספת נוראה ומיותרת של סבל למשורר יוצא הדופן שחייו נגדעו באבם. ב-24 באוקטובר 1820 הוא כתב לאמה של פאני אהובתו: "לו הייתי בריא די הצורך, די בנמל נפולי הזה למלא יריעת עמודים – אך זה נראה כמו חלום – כל אדם שמסוגל לחתור בסירתו וללכת ולדבר נראה כמו בריה שונה ממני – אני לא חש בעולם... איזה תיאור יכולתי לתת לך של מפרץ נפולי, לו יכולתי לחוש את עצמי עוד פעם כאזרח העולם הזה."   

 

בחרתי לתרגם כאן שניים משיריו של קיטס שכנראה קדמו למסע המוות הזה, אבל נקשרו בו במחשבתי.

 

כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֵד שֶׁאֶחְדַּל לִחְיוֹת

בְּטֶרֶם מוֹחִי הַגָּדוּש נֶאֱסָף בְּעֵטִי

בְּטֶרֶם עֲרֵמַת סְפָרִים בְּאוֹתִיּוֹת

תָּכִיל כְּמוֹ אָסָם עָשִׁיר אֶת מְלֹא תְּבוּאָתִי.

 

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּפָנָיו הַמְּכוּכָבִים שֶׁל הַלֵּיל

אוֹתוֹת עֲנָק מְעֻנָּנִים שֶׁל אַהֲבָה תַּמָּה

וְחוֹשֵׁב שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶחְיֶה לְהַלֵּךְ

אַחַר צִלְלֵיהֶם, עִם יַד הַמִּקְרֶה הַקְּסוּמָה.

 

וּכְשֶׁאֲנִי חָשׁ, יְצוּר נָאֶה לְשָׁעָה קַלָּה,

שֶׁלְעוֹלָם עוֹד מַבָּט בָּךְ לֹא אֶחְטֹף,

שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶתְעַנֵּג עַל כּוֹחָה הַמֻּפְלָא

שֶׁל אַהֲבַת חוּשִׁים – אָז עַל הַחוֹף

 

אֲנִי עוֹמֵד בָּדָד לְצַד עוֹלָם רָחָב, חוֹשֵׁב עֲדַיִן

עַד אַהֲבָה וּתְהִלָּה שׁוֹקְעוֹת לְאַיִּן.  

 

When I have fears that I may cease to be

Before my pen has gleaned my teeming brain

Before high-piled books, in charactery,

Hold like rich garners the full ripened grain.

 

When I behold' upon the night's starred face,

Huge cloudy symbols of a high romance,

And think that I may never live to trace

Their shadows, with the magic hand of chance;

 

And when I feel, fair creature of an hour,

That I shall never looke more,

Never have relish the fairy power

Of unreflecting love; - then on the shore

 

Of the wide world I stand alone, and think

Till love and fame to nothingness do sink.

 

 

עַל הַיָּם

הוּא מְשַׁמֵּר לְחָשִׁים נִצְחִיִּים מִסָּבִיב

לְחוֹפִים נְטוּשִׁים, וְעִם גֵּאוּתוֹ הָעֲצוּמָה

שׁוֹפֵעַ פַּעֲמַיִם רִבְבַת מְעָרוֹת, עַד שֶׁלַּחַשׁ קִסְמָה

שֶׁל הֶקָאטֶה, אֶת צְלִילָן הָעַתִּיק הֶעָמוּם מֵשִׁיב.

תְּכוּפוֹת רוּחוֹ כֹּה עֲדִינָה

שֶׁבְּמֶשֶךְ יָמִים הֹקָּטָן בַּצְּדָפִים

בְּקֹשִׁי יָזוּז מִמְּקוֹם נָפְלוֹ בַּחוֹפִים,

כַּאֲשֶׁר רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם הוּתְרוּ לַָאַחֲרוֹנָה.

הוֹ אַתָּה! שֶׁיָּדְעוּ גַּלְגַּלֵּי עֵינֶיךָ עֲיֵפוּת וְטִרְדָּה,

עַל מֶרְחֲבֵי הַיָּם הַתְקֵן לָהֶם סְעוּדָה,

הוֹ אַתָּה! שֶׁאָזְנָיו מְצַלְצְלוֹת מִשְּׁאָגָה רָמָה

אוֹ הֻלְעָטוּ יָתֵר עַל הַמִּדָּה בְּמֶתֶק נְעִימָה

שֵׁב לְךָ לְיַד פִּי מְעָרָה עַתִּיקָה וְהַרְהֵר מֵהַתְחָלָה,

כְּאִלּוּ הַנִּמְפוֹת זִמְּרוּ בְּמַקְהֵלָה.

 

הֶקָאטֶה Hecate היא אלת הכישוף במיתולוגיה היוונית

 

On the Sea

It keeps eternal whisperings around

Desolate shores, and with its mighty swell

Gluts twice ten thousand caverns, till the spell

Of Hecate leaves them their old shadowy sound.

0ften 'tis in such gentle temper found,

That scarcely will the very smallest shell

Be moved for days whence it sometime fell,

When last the winds of heaven were unbound.

Oh ye! Who have your eye-balls vexed and tired,

Feast them upon the wideness of the sea;

Oh ye! Whose ears are dinned with uproar rude,

Or fed too much with cloying melody, -

Sit ye near some old cavern's mouth, and brood

Until ye start, as if the sea-nymphs quired!

 

 

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

למה מצפים בכירי מר"ץ

 

אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד ריאיינו בתכנית הבוקר שלהם את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג על הפרישה שלה ממר"ץ, אבל לא שמו לב לדבר הכי מעניין שהיא אמרה, ושמסביר כנראה את הפרישה שלה וגם של עיסאווי פרייג': כששאלו אותה אם  היא, כפי שאמרה, חשה שהיא עושה עבודה טובה במשרד להגנת הסביבה, מדוע איננה רוצה להמשיך, היא אמרה שבוודאי לא תוכל להמשיך בתפקיד הזה אחרי הבחירות. לצערי הם לא שאלו אותה מדוע, ומה היא חושבת שיקרה אחרי הבחירות, שזה דוקא מה שהייתי רוצה לדעת, מה חושבים בכירי מר"ץ על מה שיקרה אחרי הבחירות, כי הם לא אומרים במפורש ובבירור למה הם מצפים ומה הם מתכננים. נכון שייתכן שנתניהו ינצח בבחירות ויצליח להרכיב ממשלה ימנית על מלא ולדרוס את כל יריביו כפי שדודי אמסלם הבטיח שיעשו לנו, ואז כמובן שמר"ץ לא תהיה בממשלה, אבל יכול גם להיות, והסקרים בהחלט מציעים אפשרות כזו, שנתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים להרכבת ממשלה, ואז יכולים לקרות כל מיני דברים ויכולים לצוץ כל מיני הרכבים, ויכול להיות גם שיאיר לפיד יצליח להרכיב ממשלה עם בני גנץ וגדעון סער ואביגדור ליברמן ומירב מיכאלי ורע"ם ואולי גם יהדות התורה תצטרף ואז גם מר"ץ תוכל להיות חלק מהממשלה הזאת. אבל נראה שהבכירים במר"ץ חושבים שהממשלה הזאת של לפיד ובנט שמר"ץ היתה חלק ממנה, היתה ממשלה חד פעמית שלא תחזור. יכול להיות שהם חושבים שמה שלא יקרה בבחירות, בכל מקרה הממשלה שתקום תהיה ממשלה ימנית, אולי איזו ממשלת אחדות שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה שאולי גם גנץ מייחל לכך, כי הוא הכי רוצה להיות ראש ממשלה ושלפיד לא יהיה, כפי שלפיד הכי רצה שהוא יהיה ראש ממשלה ושגנץ לא יהיה, כי למרות ששני האישים האלה מדברים מאד יפה הם מונעים במידה רבה מנקמנות, וזאת היתה הסיבה העיקרית שלפיד רצה לסלק את  נתניהו, לא רק כדי להציל את ישראל מדיקטטורה, אלא כדי להתנקם בנתניהו שפירק בזמנו את הממשלה שלפיד היה בה שר האוצר כדי להיפטר מלפיד ומציפי לבני ולהקים ממשלה כלבבו עם החרדים, וגם כדי להתנקם בבני גנץ שפירק את האיחוד עם לפיד כדי להקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, שנתניהו פירק כדי להיפטר מבני גנץ וככה נפטרנו מנתניהו, לפחות זמנית.

זה בעצם מה שטוענים שהחרדים מתכננים: לשכנע את בני גנץ להקים ממשלה עם נתניהו שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה, והאיחוד של גנץ עם גדעון סער יכול להתפרש כהליכה לכיוון הזה, של ממשלת רוטציה עם נתניהו, אם כי הוא יכול להתפרש באותה מידה כמאמץ למנוע אובדן קולות מהגוש המתנגד לנתניהו. אולי בכירי מר"ץ חושבים שהאפשרות הזו ריאלית ושכמובן לא יהיה להם מקום בממשלה כזאת. אבל ממשלת הרוטציה הזאת של נתניהו וגנץ שגנץ בה ראשון ברוטציה היא בינתיים רק ספקולציה, בכלל לא בטוח שהיא מעשית, אז למה בכירי מר"ץ צריכים להניח שכל כך בטוח שלא תהיה יותר סיטואציה, לפחות לא אחרי הבחירות הקרובות, שבה מר"ץ תהיה בקואליציה ובממשלה? אולי לגוש השינוי דוקא כן יהיו 61 מנדטים? אולי השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שהוא מקבל בסקרים? לפחות בבחירות הקודמות זה מה שקרה, אז אולי זה יקרה שוב? אולי כמו שמנסור עבאס אמר, הבחירות הבאות רק יחזירו אותנו לאותה נקודה, לממשלת שינוי דומה עם יותר לגיטימציה? ואפילו אם הסיכוי לכך קטן, למה השרים של מר"ץ כל כך מיואשים מהאפשרות של שותפות בממשלה? הרי אף אחד לא יודע באמת מה יקרה בבחירות. גם בבחירות הקודמות לא ידעו, והעמדה של נפתלי בנט היתה מאד מעורפלת, אבל בסוף קרתה ממשלת השינוי והדיחה את נתניהו, ואם הולכים לבחירות מוכרחים לחשוב חיובי ולהאמין שזה יכול לקרות שוב ואולי דוקא טוב יותר, בלי ימינה שצפוי שלא תעבור את אחוז החסימה, שעל זה קשה להצטער. אפילו הבחירה בזהבה גלאון שמצד אחד היא מבורכת ורצויה, מצד שני מנבאת ציפיה ללכת לאופוזיציה, כי זהבה גלאון היא קודם כל אופוזיציונרית, ובדיוק בגלל זה חלקו עליה הורוביץ וזנדברג, שחשבו שלא צריך להחרים מפלגות כמו ישראל ביתנו וצריך להצטרף לקואליציה ושהצטרפות כזאת תועיל לשמאל, אז למה עכשיו הם כל כך מיואשים? הייתי רוצה שהבכירים של מר"ץ יפסיקו לדבר ברמזים ולא להגיד כלום ויגידו מה הם באמת חושבים ולמה הם באמת מצפים ולמה הם פועלים כפי שהם פועלים, כי עכשיו הם נראים קצת מגוחכים עם כל הדיבורים המנומסים והריקים שלהם. ציבור שרואה ראש מפלגה פורש מתפקידו ושני שרים שפורשים מהפוליטיקה מחכה לשמוע אמירות משמעותיות יותר והרבה יותר כנות ואמיתיות.                                            

מישהו אחר

 

מישהו אחר היה עושה משהו משמעותי

בחיים האלה. תופר שמלות או מלמד ילדים.

אני רק מטיילת עם הכלב, אוכלת ארוחת בוקר,

קוראת עיתון. ואז נגמר לי הכוח.

אפילו לישון כמו שצריך אני לא מסוגלת.

מתעוררת בלילה לפחות כל שעתיים.

מקשיבה איך הכלב נושם. לפעמים בשלוה,

לפעמים נשימת כלב בהולה שמעלה בי פחד.

מה אעשה אם הכלב יחוש ברע?

 אפילו להרים אותו איני מסוגלת. הוא גדול וכבד מדי.

שנינו כלואים במגדל הזה עם ששים המדרגות שלו.

היינו אמורים להימלט מכאן כל עוד אנחנו יכולים

לעלות ולרדת. אבל אנחנו כלואים

במגדל או בתוך עצמנו.

אני תוהה האם איבריו כואבים כשלי

כשהוא מותח את רגליו וטומן את ראשו

מתחת לשולחן הקפה העמוס עיתונים.

ממילא אינני שותה קפה. ובעיתונים אני מעלעלת בזהירות

או לפעמים מפילה אותם לרצפה בהיסח הדעת.

אתמול יצאתי לשעתיים. כשחזרתי הכלב בכה.

בגלל שהלכתי. לפחות הכלב

איננו יכול בלעדי. אולי יכתבו על מצבתי

שאהבתי מאד כלבים.

 

דפנה ליאל: כשאדם נטמע בסביבתו

דפנה ליאל אומרת בראיון לרווית הכט במוסף "גלריה" של "הארץ" (8.7.22) שהיא מצליחה לראות את שני הצדדים שעל המפה הפוליטית. בחלק גדול מהראיון היא מתארת את עצמה כאמינה ואובייקטיבית, וזה מה שכל כך עצוב. כי שום דבר מהדברים שהיא אומרת על המפה הפוליטית איננו אמין ואיננו אובייקטיבי, וזה שדפנה ליאל מתנגדת גם לחוק הצרפתי שיעניק לראש הממשלה חסינות מחקירות והעמדה לדין, שנתניהו וחסידיו מנסים להעביר, וגם לחוק שאוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה שחלק ממתנגדי נתניהו מעוניינים להעביר, עדיין איננו הופך אותה לאובייקטיבית.

דפנה ליאל קוראת בראיון למפלגות "יש עתיד" ו"כחול לבן" "שמאל" וטוענת שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו. אבל שתי המפלגות האלה אינן מפלגות שמאל משום בחינה ומעולם לא הגדירו את עצמן כמפלגות שמאל אלא כמפלגות מרכז וימינה מהמרכז. השמאל בישראל הוא קטן מאד כיום וכולל אך ורק את מפלגת העבודה, מר"ץ ומפלגת חד"ש שרצה במסגרת הרשימה המשותפת. אלה שלוש המפלגות היחידות בישראל שיש להן השקפת עולם שמאלית סוציאליסטית, ויש להן בהחלט דגלים: בראש וראשונה הכרה במדינה פלשתינית, שותפות בין יהודים וערבים בשלטון וחתירה לשוויון בין יהודים וערבים בתחומי מדינת ישראל. אלה גם מפלגות קטנות מאד, שהדגלים שלהן אינם מתממשים כי אין להן מספיק כוח פוליטי, לא מפני שאין להן דגלים.

מדוע דפנה ליאל מכנה את שתי מפלגות המרכז-ימין מתון "כחול לבן" ויש עתיד" "שמאל" למרות שאינן כאלה ומעולם לא הגדירו את עצמן ככאלה? מפני שכך מגדיר אותן בנימין נתניהו. נתניהו הוא זה שכל מי שמתנגד לו מוגדר אצלו כ"שמאל", מלה שבשפתו של נתניהו היא סוג של קללה. בעצם הכינוי "שמאל" לשתי המפלגות האלה, ולא פחות בטענה שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו, חושפת דפנה ליאל את עצמה כמי שאימצה והטמיעה בתודעתה את עולמו הרוחני של נתניהו, גם אם מעולם לא הצביעה לו.

גם התיחסותה של ליאל לעצם ההתנגדות לנתניהו כאל דבר ריק מתוכן היא אימוץ של תעמולת נתניהו. ההתנגדות לנתניהו נובעת משלוש סיבות מהותיות ביותר, שהשחיתות שהוא נגוע בה איננה הראשונה שבהן. ההתנגדות לנתניהו נובעת קודם כל מכך שכל חייו הפוליטיים מבוססים על הסתה נגד ערבים ונגד יריבים פוליטיים. קל ללעוג למסר של אחדות ושיתוף פעולה, אבל כשמבינים שהמסר הזה ניצב מול הסתה גזענית בלתי פוסקת, בכל עת שאיש ליכוד פוצה את פיו, נגד הערבים והיריבים הפוליטיים, ויתרה מכך: כאשר עומדים על כך, שהמסר המרכזי של הליכוד הוא מסר של גזענות ושנאת ערבים, שרעלן החומצי נשפך לזירה הציבורית בישראל בכמויות בלתי נתפסות, מבינים כמה חשוב ומהותי הדגל הזה של התנגדות לגזענות, ומכיוון שנתניהו הוא מר גזענות והסתה שאין בלתו, אי אפשר להתנגד לגזענות ולהסתה מבלי להתנגד לנתניהו. הסיבה השלישית להתנגדות לנתניהו היא המתקפה שהוא וחסידיו מובילים נגד רשויות החוק ונסיונם להרוס את מערכת המשפט בישראל. אי אפשר לקחת מכחול לבן את מחויבותה להגן על מערכת המשפט, ואולי דפנה ליאל עיוורת לדגל הזה, החשוב והמהותי לקיום הדמוקרטיה בישראל, אבל עיוורונה איננו הופך אותו לבלתי קיים או בלתי חשוב. את עיוורונה לגזענות הרעילה של נתניהו ומקורביו חושפת דפנה ליאל בטענתה שהשאלה המגונה שנשאלה ב"סקר מדעי" של ערוץ 12: "האם אתה חושב שהממשלה נשענת על תומכי טרור"? היא שאלה לגיטימית. כמובן שהכינוי "תומכי טרור" לחברי מפלגת רע"ם ובעצם לפוליטיקאים ערבים בכלל הוא המצאה של בנימין נתניהו שנשמעת רבות גם מפי עמיתה של ליאל עמית סגל, בנו של איש המחתרת היהודית שהורשע בשלושה נסיונות רצח וחבלה חמורה.

ההפגנות בבלפור הוציאו את נתניהו מכליו מכיוון שהימין שייחס – כפי שעושה גם ליאל – את הנחישות והמחויבות לדרך לעצמו בלבד, נוכח לצערו כמה עיקשים מתנגדי נתניהו, וכמה המיאוס ממשטרו האוטוקרטי המושחת, מנהנתנותו החזירית ומגזענותו האינסופית הוא עוצמתי ובוער בלב מתנגדיו הנחושים. ניסיונות לארגן הפגנות נגד של תומכי נתניהו לא עלו יפה. דפנה ליאל לא היתה שם, בהפגנות האלה, אפילו לא ככתבת. היא שרויה וכלואה נפשית ורוחנית בבצה הדלוחה של הערוץ שבו היא עובדת, וחוץ מלחזור כתוכי על דברי עמיתיה הימניים והשקפת העולם המוטה שלהם, אין לה שום דבר מקורי או מעניין להגיד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

לנשום אוויר נקי

 

פרישתו של עיסאווי פרייג' מהפוליטיקה העציבה אותי מאד, כי הוא אחד האנשים שלמענם הצבעתי למר"ץ, ונראה שמר"ץ עומדת כעת על פרשת דרכים. יאיר גולן רוצה להתמודד על ההנהגה, אבל יש בו משהו מאד תוקפני שמאד מפריע לי, ואני מעדיפה כבר את ניצן הורוביץ עליו, למרות שאני מסכימה עם עיסאווי פרייג' שחסרה להורוביץ מנהיגות. תמיד חשבתי שתמר זנדברג קרבה מאד למר"ץ את הציבור הערבי, ושההתקפה עליה בגלל שהתייעצה עם משה קלוגהפט, שהוא יועץ פוליטי להשכיר,  היתה מטומטמת ומרושעת וילדותית, ובמיוחד הרגיזו אותי אנשים שאמרו שבגללה הם לא יצביעו למר"ץ ואני ידעתי שהם מעולם לא הצביעו למר"ץ ובכלל לא בדעות של מר"ץ. ניצן הורוביץ הצליח להביא למר"ץ ששה מנדטים וזה לזכותו, אבל מספר הערבים שהצביעו למר"ץ מאד ירד וזה מאד מצער, כי מר"ץ מחויבת לפעול למען שותפות יהודית-ערבית ולשמירה על זכויות האדם של הערבים שתמיד מדוכאות בשם הביטחון והלאומיות באמצעות חוקים שפלים ונבזיים כמו חוק הלאום וחוק האזרחות שפוגעים קשות בזכויות האדם של אזרחים ערבים, ומר"ץ לא נלחמה בהם מספיק כפי שהיתה צריכה לעשות, למרות המציאות הפוליטית הקשה, ולמרות שקשה לעמוד בראש מפלגה קטנה שהדעות שלה מאד לא מקובלות, אבל דוקא בגלל זה אין לה תחליף, ואני מאד מתפללת שמר"ץ תתעשת, כי אחרת לא יהיה לי למי להצביע.

ולמרות שאני בקצה השני של המפה הפוליטית גם פרישתו של יובל שטייניץ העציבה אותי, כי למרות שהוא דיבר בנימוס, ולמרות שכל הפרשנים הפוליטים הסבירו את פרישתו בכך שלא היה לו סיכוי להיבחר במקום גבוה בבחירות הפנימיות בליכוד, שגם זה סימפטום למה שקרה בליכוד, אני חשבתי שכשאדם מנומס ומאופק כמו שטייניץ אומר ש"מגיע לי וגם למשפחתי לנשום אוויר נקי", הוא מותח בדרכו המעודנת ביקורת מאד קשה על ההזדהמות וההתבהמות של חברי הכנסת מהליכוד, שהפכו בשנים האחרונות לארגון הפשע של בנימין נתניהו, וזה רק הולך ומידרדר. שטייניץ נשוי לשופטת גילה כנפי-שטייניץ שלפני מספר חודשים מונתה לכהן בבית המשפט העליון. זה לא היה אמור להיות מכשול בפני כהונה של יובל שטייניץ בכנסת, אבל במפלגת הליכוד כיום זה מכשול כבד, כי נתניהו שעומד לדין בשלושה אישומים פליליים של שוחד ומרמה והפרת אמונים הוא לפני כל דבר אחר אויבה של המערכת המשפטית בטענה המגוחכת שתפרו לו תיקים, כאשר כל מי שמקשיב כעת לעדותה המזעזעת של הדס קליין, העוזרת של ארנון מילצ'ן, שמגובה בהרבה הקלטות ומסמכים, וגם תואמת לגמרי עדויות רבות שכבר נשמעו על התנהגותם של בני הזוג נתניהו מאנשים אחרים, מבין שלא רק שלא תפרו לנתניהו תיקים, אלא שהקלו איתו מאד ועשו איתו חסד גדול, כי בהתנהגות שלו עם מילצ'ן הוא לא רק הפר אמונים אלא קיבל שוחד, אם אפשר לקרוא לזה קיבל, כי בעצם בני הזוג נתניהו לא קיבלו שוחד אלא דרשו וסחטו שוחד בצעקות ואיומים, כפי שנהגו לסחוט את כל סביבתם בצעקות ואיומים, וכפי שנתניהו נוהג גם בפוליטיקה כלפי יריבים פוליטיים. הדרישה של שרה נתניהו מהדס קליין שתקנה לה תכשיטים מסוימים מחנות מסוימת שהיא חשקה בהם מאד מזכירה את הסיפור של רוני מאנה שהיה בעבר ידיד אישי של בני הזוג נתניהו, שהוא ועוד חברים קנו לשרה נתניהו ליום הולדתה שובר מתנה לחנות תכשיטים, והיא הלכה לחנות ולקחה פריט נוסף והורתה לחנות לחייב את רוני מאנה ושאר החברים בתשלום על הפריט הנוסף, כי שרה נתניהו חושבת שכולם משרתים שלה וכולם צריכים לקנות לה מתנות, וגם על הדס קליין היא צעקה כאילו היתה עובדת שלה שחייבת לה משהו, וגם כשהדס קליין שלחה לה אגרטל עם פרחים שנסדק והשולחן נרטב היא צעקה עליה. לבנימין נתניהו יש חוצפה לטעון שהוא קיבל מתנות מחברים, אבל חברים קונים לך מה שהם בוחרים לקנות ואתה לא אומר להם מה להביא לך ובוודאי ובוודאי שלא מבקשים מחברים שקונים לך שרשרת לקנות לך תכשיט נוסף על חשבונם ולא צועקים עליהם אם משהו במתנה שבור. קשה להכיל את החוצפה של הזוג נתניהו שמתגלה בעדות הזאת, איך נתניהו ביקש מהדס קליין שיקנו לו בנוסף לסיגרים הקובנים היקרים גם ליקר קואנטרו, כי הוא אוהב לטבול את הסיגרים בליקר הזה, שיש לו ניחוח תפוזים ואני קיבלתי פעם בקבוק במתנה, והליקר הזה לבדו הוא מתנה מאד יפה לתת למישהו ובן אדם נורמלי שמח לקבל אותו במתנה בשביל לשתות מפעם לפעם כוסית קטנה ולהנות ממנה ולא בשביל לטבול בו סיגרים. יש משהו כל כך מושחת וחסר גבולות בבני הזוג נתניהו, שאמרו להדס קליין שכל עוד קונים להם מוצרים מתכלים, גם כשהיה מדובר במאות אלפי שקלים, זה מותר, ורק אסור לתת להם משהו כמו דירה, למרות שעדיין יש מקומות בישראל שאפשר לקנות בהם דירה בסכום שארנון מילצ'ן קנה להם שמפניות וסיגרים ובגדים ותכשיטים, ומה שמטורף עוד יותר שמתברר שגם שותפו של מילצ'ן ג'ימס פאקר קנה כאילו לעצמו אבל בעצם למענם את הווילה הסמוכה לשלהם בקיסריה, והם השתמשו בביתו כבשלהם ושרה נתניהו אפילו דרשה מסוכנת הבית שלו לבשל ארוחות גם בשבילם. בני הזוג נתניהו התנהגו כאילו הם אדונים פיאודלים בימי הביניים שכל תושבי נחלתם הם משרתים שלהם שצריכים לחלות את פניהם במתנות וטובות הנאה ואין להם בכלל גבולות חוקיים. וזה המסר שבנימין נתניהו מעביר לציבור גם בחייו הפוליטיים, שהוא איננו כפוף לחוק והוא מעל החוק והוא אפילו לא צריך להיבחר לראשות הממשלה, כי הזכות שלו למשול בנו היא זכות שמוקנית לו בלעדית ואם מישהו אחר מכהן כראש ממשלה הוא גוזל מנתניהו את הזכות המוקנית לו בלבד לכהן כראש ממשלה בישראל, ושנפתלי בנט שזכה באמון הכנסת גזל ממנו כביכול את זכותו הטבעית לכהן כראש ממשלה ולכן מותר היה לו לשחד את חברי מפלגתו של בנט לערוק לנתניהו תמורת שריון בליכוד ולהפיל את ממשלתו של בנט. אין אצל נתניהו שום הבדל בין ההתנהלות בחייו הפרטיים והציבוריים: בשני המקרים הוא חושב שהוא מעל החוק, שהחוק איננו חל עליו, שכולם צריכים לשרת אותו אישית ושהוא איננו כפוף לשום מגבלות של חוק ומוסר. וזה בדיוק האוויר המזוהם במפלגת הליכוד של נתניהו שיובל שטייניץ דיבר עליו בדרכו המנומסת. ומכיוון ששלטון החוק מגביל את ההשתוללות של בני הזוג נתניהו ושם להם גבולות ומעמיד אותם לדין על התנהלותם באמצעות מתן וקבלת שוחד, כי גם לשאול אלוביץ' שהיה בעלים של "בזק" העניק נתניהו טובות הנאה עצומות על חשבון הציבור תמורת סיקור מחמיא של בני הזוג נתניהו באתר וואלה של אלוביץ', בנימין נתניהו הפך לאויבו של שלטון החוק. כבר שנים שנתניהו פועל להרס ולהשחתה של המערכת המשפטית, כמובן בעזרת אנשים כמו היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה שהתגלה כעבריין, והשרה איילת שקד שפעלה למינוי שופטים שבמקום לעמוד כנגד השחיתות הפוליטית ולרסן אותה, נכנעים לפוליטיקאים המושחתים ומשרתים אותם. כיום סדר היום של הליכוד בהנהגת נתניהו מוקדש כולו להרס המערכת המשפטית ולהפיכתה לנחלתם של הפוליטיקאים המושחתים, ובין השאר הם מאיימים על היועצת המשפטית לממשלה שתפקידה הוא להנחות את הממשלה לנהוג על פי החוק והם מתכננים לסלק אותה מתפקידה אם יחזרו לשלטון כדי לבטל את משפטו של נתניהו, ולהעביר חקיקה שהשופטים ימונו על ידי הפוליטיקאים בלבד, כדי שמערכת המשפט תשרת ותאפשר את ההתנהלות המושחתת של נתניהו וחבריו, תעניש את אנשי החוק ותרומם את הפושעים. אי אפשר לתאר כמה מסוכנות ומעוררות חלחלה תכניותיהם של נתניהו ומרעיו למקרה שיצליחו לחזור לשלטון, ואין לי ספק שלזוהמה הזו שהשתלטה על מפלגת הליכוד בהנהגת נתניהו כיוון שטייניץ כשאמר שמגיע לו וגם למשפחתו לנשום אוויר נקי. בליכוד בהנהגת נתניהו האוויר מזוהם משחיתות פרטית וציבורית, ושום אדם הגון איננו יכול לנשום בליכוד בהנהגת נתניהו. במקום הפילוסוף הפורש שטייניץ שאיננו יכול עוד לנשום בליכוד מגיע להתמודד בבחירות הפנימיות השופטת המודחת אתי כרייף, שהודתה כי התמנתה לתפקידה בזכות "קשר מיני חברי" עם היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה, ואין מטפורה טובה משטייניץ הפורש וכרייף הנכנסת כדי לתאר את הדרדרותה לתהום של מפלגת הליכוד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

מיומנו של פרנץ קפקא / הישיבה באוסטרו

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. לפני שנה תרגמתי כאן מתוך יומנו את סיפור אהבתו לשחקנית התיאטרון היהודי הגברת צ'יסיק, אשה נשואה ואם לשניים ומבוגרת ממנו בשנים. הקטע הבא, אף הוא מיומנו של קפקא, מתחיל בגברת צ'יסיק, אך רובו מוקדש לתיאור סיפור מפי ידידו, השחקן באותו תיאטרון יהודי, יצחק לוי, על בריחתו בנעוריו לישיבה בפולין, סיפור שעורר את סקרנותו של קפקא, שהוא עצמו התחנך בבתי ספר גרמניים ממלכתיים בפראג האוסטרו-הונגרית ובאוניברסיטה שלה, ולא הכיר מבשרו את הוויית הישיבות במזרח אירופה.

 

7 בינואר [1912]

לגברת צ'יסיק למרבה הצער יש תמיד תפקידים, שמראים רק את תמצית הווייתה. היא משחקת תמיד נשים ונערות שאומללו, הושפלו, התבזו, נפגעו, אבל לא ניתן להן זמן לפתח את אישיותן באופן טבעי. בכוח הטבעי המתפרץ, שבו היא משחקת תפקידים אלה, שרק בשיאי המשחק אפשר להיווכח מה היא מסוגלת לבצע – לעומת זאת במחזות הכתובים, עקב העושר שהם דורשים, יש רק רמזים. אחת מתנועותיה החשובות נובעת כמו מטר מן המתניים המיטלטלות מעט בנוקשות. נראה שלבתה הקטנה יש מתניים לגמרי נוקשות. כאשר השחקנים מחבקים איש את רעהו, הם אוחזים איש ברעהו בכוח כנגד הפאות.

כשעליתי לאחרונה עם לוי לחדרו, שם רצה להקריא לי את המכתב שכתב לסופר הוורשאי נומברג, פגשנו במדרגות את הזוג צ'יסיק. הם נשאו למעלה לחדרם את התלבושות שלהם ל"כל נדרי", שהיו ארוזות כמו מצות בנייר משי. נשארנו לעמוד זמן מה. יכולתי לתמוך את ידיי על המעקה ועל משפטים מודגשים. פיה הגדול נע כה קרוב אליי בצורות מפתיעות אבל טבעיות. באשמתי איימה השיחה להפוך לחסרת ניחומים, כי עקב שאיפתי לדכא במהירות כל אהבה ומסירות, הגעתי לקביעה שעסקי הלהקה עלובים, שהרפרטואר שלהם מוצה, שלכן אינם יכולים להישאר עוד זמן רב ושאיבוד העניין של יהודי פראג בהם בלתי נתפס. ביום שני הייתי צריך – כך היא ביקשה ממני – לבוא ל"ליל הסדר", למרות שכבר הכרתי את זה. אז אשמע אותם שרים את אותו השיר (בורא ישראל) שאני אוהב במיוחד, כפי שהם זכרו מהערה ישנה שלי.

"ישיבות" הן בתי ספר גבוהים לתלמוד, שהרבה קהילות בפולין וברוסיה מקיימות. ההוצאות אינן מאד גדולות, כי בתי ספר אלה מתנהלים לרוב בבניינים ישנים שאין בהם צורך, שבהם נמצאת, מלבד חדרי הלימוד וחדרי השינה של התלמידים, דירתו של ראש הישיבה, שדואג גם לשירותים נוספים לקהילה ועומד לשירותה. התלמידים אינם משלמים שכר לימוד ומקבלים את ארוחותיהם לסירוגין מחברי הקהילה. למרות שבתי ספר אלה מבוססים על האמונה המחמירה ביותר, דוקא הם הינם נקודות המוצא להתקדמות המרדנית ביותר. כי כאן נפגשים צעירים מרחוק ודוקא העניים, האנרגטיים ביותר, אלה שרוצים להתקדם מהבית, כי הפיקוח פה איננו כה מחמיר והצעירים פה תלויים זה בזה וחלקו העיקרי של הלימוד הוא משותף ויש הסברים מנוגדים למקומות קשים, כי הדתיות במולדות השונות של הסטודנטים היא שוה בחומרתה, ואיננה מעודדת במיוחד תקשורת, בעוד שהקידמה המדוכאת, בכל מקום על פי נסיבות המקום, עולה או נופלת באופנים מגוונים, כך שתמיד יש פה הרבה מה לספר – כי מעבר לצעדי הקידמה האסורים, תמיד אחד או שניים נמצאים בידי אדם יחיד – בעוד שבישיבה הם מגיעים מכל הכיוונים ויכולים להשפיע כאן באופן מיוחד, כאשר כל בעל דיעה איננו מעביר רק את הטקסט, אלא גם את האש הבוערת בו – מכל הסיבות האלה והתוצאות הנלוות אליהן יוצאים מבתי הספר האלה לאחרונה כל המשוררים, הפוליטיקאים, העיתונאים והמלומדים המתקדמים. לכן מצד אחד המוניטין של בתי הספר האלה בקרב המאמינים המחמירים מאד הורע, מצד שני זורמים אליהם יותר מקודם צעירים שואפי קידמה.

ישיבה מפורסמת היא זו של אוסטרו, מקום קטן במרחק שמונה שעות נסיעה מוורשה. כל אוסטרו היא בעצם רק קצה של חתיכה קצרה של רחוב ראשי. לוי טוען שאורכה כאורך מקל ההליכה שלו. כאשר חנה פעם באוסטרו גראף עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, שני הסוסים הראשונים וחלקה האחורי של המרכבה עמדו מחוץ לאוסטרו.

בגיל ארבע-עשרה לערך החליט לוי, כאשר כורח החיים בבית נראה לו בלתי נסבל, לנסוע לאוסטרו. בדיוק אביו, כאשר לקראת הערב עזב את בית המדרש, דפק על כתפו ואמר כלאחר יד, שהוא רוצה לבוא אליו מאוחר יותר, שהוא צריך לדבר איתו. מכיוון שברור היה שאין לו למה לצפות כאן מלבד נזיפות, הלך לוי ישר מבית המדרש, ללא מטען, לבוש בקפטן היותר טוב שלו, כי זה היה במוצאי שבת, ועם כל כספו, שתמיד נשא איתו, לתחנת הרכבת, ונסע ברכבת של השעה עשר לאוסטרו, שאליה הגיע בשעה שבע בבוקר. הוא הלך ישר לישיבה, שם הוא לא התבלט במראהו, כי כל אחד יכול להיכנס לישיבה ואין שום תנאי קבלה מיוחדים. יוצא דופן היה רק שהוא רצה להיכנס דוקא בזמן הזה, בקיץ, מה שאיננו נהוג, ושהיה לו קפטן טוב. אבל גם זה הסתדר במהרה, כי יהודים כאלה צעירים, שיהדותם קושרת אותם זה לזה בעוצמה בלתי מוכרת לנו, מתוודעים זה לזה בנקל. בלימודים הוא ציין לעצמו, שהוא כבר הביא עמו מהבית הרבה ידע. השיחה עם הצעירים הזרים מצאה חן בעיניו, במיוחד מכיוון שכולם, כשהם שמעו על כספו, הקיפו אותו בהצעות מכירה: אחד מהם, שרצה למכור לו "ימים", הדהים אותו במיוחד. "ימים" היו בעצם כינוי לארוחות חינם. "ימים" עמדו למכירה, משום שחברי הקהילה, שבדאגה לארוחות חינם מבלי להכיר את האדם רצו לעשות מעשה חסד, היו שווי-נפש מי יישב באותו שולחן. אם סטודנט מסוים היה מוכשר במיוחד, הוא יכול היה להצליח לקבל פעמיים ארוחות חינם באותו יום. הוא יכול היה להסתדר עם הארוחות הכפולות האלה, כי הן לא היו מאד עשירות, ואפשר היה לאכול אחרי האחת עדיין בהנאה גדולה גם את השנייה, ומפני שקרה גם, שאמנם ביום אחד היו ארוחות כפולות, אך ימים אחרים עמדו בריקנותם. למרות זאת היה כמובן כל אחד שמח כאשר נקרתה לו ההזדמנות, למכור ברווח ארוחות חינם עודפות כאלה. כאשר מישהו, כמו לוי, הגיע בקיץ, כלומר בעונה שארוחות החינם כבר חולקו מזמן, אפשר היה לקבל אותן רק באמצעות קנייה, כי ארוחות החינם העודפות מלכתחילה נקנו כולן בידי ספסרים.

הלילה בישיבה היה בלתי נסבל. אמנם כל החלונות היו פתוחים, כי הלילה היה חמים, אבל הסירחון והחום לא זזו מהחדרים, כי הסטודנטים, שלא היו להם מיטות משלהם, במקום שבו ישבו לאחרונה, מבלי להתפשט, שכבו לישון בבגדיהם המיוזעים, הכל היה מלא פרעושים. בבוקר הרטיב כל אחד בחטף את ידיו ופניו במים ומיד החל שוב ללמוד. לרוב למדו יחד, בדרך כלל שניים מספר אחד. לעתים קרובות חיברו הדיונים רבים יותר לחוג אחד. ראש הישיבה הסביר רק פה ושם את המקומות הקשים ביותר. למרות זאת לוי – הוא נשאר באוסטרו עשרה ימים, אבל ישן ואכל בפונדק – מצא שם שני חברים כלבבו (לא קל למצוא חברים, כי צריך קודם לבחון בזהירות מה טעמו של החבר ואם הוא ראוי לאמון), שב מאוחר יותר בשמחה רבה הביתה, כי היה רגיל לחיים מסודרים, ולא יכול היה לגבור על געגועיו הביתה.     

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ ה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.