הקושי שלי עם זיכויו החלקי של אולמרט

אבי המנוח, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שהיה שופט ארבעים שנה, בתפקידו האחרון נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הסביר לי לא פעם את הקשיים העומדים בפני שופטים להרשיע נאשם, עקב דיני הראיות המחמירים, לעתים דינים פרוצדורליים, שמונעים מהשופט להעלות טענות שלא הועלו בידי הצדדים. אבל, סיכם ואמר: אם פסק-הדין מתנגד לתחושת הצדק הטבעית זה עצוב מאד. כך אני חושבת על זיכויו היום של אהוד אולמרט מעבירת קבלת שוחד, בטענה שלא ידע על כך שעד המדינה שמואל דכנר, ששיחד שורת אנשי ציבור למען קידום פרוייקט הולילנד, שילם לאחיו יוסי אולמרט, שהיה מצוי בקשיים כספיים, סכומי כסף גדולים, לדברי דכנר חצי מיליון ₪, ותחושתי הקשה רק הלכה והתגברה בעת שקראתי את תקציר פסק-הדין המחזיק 50 עמודים.

התחושה קשה במיוחד משתי סיבות: דפוס התנהגות מאד דומה של דכנר התגלה בעניינו של מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שהרשעתו היא החמורה ביותר בתיק הולילנד, ערעורו נדחה והוא נשלח לרצות עונש חמור של שבע שנים בכלא, על שורת עבירות שוחד שבהן הורשע לצורך קידום פרוייקט הולילנד ואישור חריגות הבנייה שלו.

עבירת השוחד הראשונה שבה הורשע אורי שטרית, היא תשלום שלוש המחאות  בסך כולל של 130,000 ₪, שמסר עד המדינה שמואל דכנר לאחיו של אורי שטרית יורם שטרית. אורי שטרית ביקש בערעורו לבית המשפט העליון לבטל את ההרשעה בעבירה זו, כי היא מסתמכת רק על עדותו של שמואל דכנר, שעקב שקרים וסתירות בעדותו הוענק לה משקל מופחת. אבל השופטים דחו את ערעורו בעניין זה בטענה שיש די ראיות התומכות בדברי דכנר, ואלו הן, על פי השופט פוגלמן, שארבעת השופטים הנוספים בהרכב הצטרפו אליו:

"דכנר מסר ליורם שלושה שיקים בסך 130,000 ₪, עד המדינה ויורם לא הכירו זה את זה קודם למתן הכספים, ושניהם היו מקורבים לאדם אחד – אורי שטרית. יורם ואורי היו קרובים זה לזה: חודשים ספורים לפני הפגישה בין דכנר לבין יורם –הפגישה שבה העביר לו את השיקים – הציע דכנר לסייע לשטרית במצוקתו הכלכלית: ושטרית קיבל מדכנר שוחד במקרים נוספים. נקבע כי צירופן יחד של כל הראיות אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי, והמסקנה המתבקשת היא כי שטרית היה החוט המקשר בין דכנר לבין אחיו יורם."

ובכן, הרשעתו החמורה של אורי שטרית בעבירה זו מתבססת על ההגיון. איש איננו מטיל ספק בכך שאורי שטרית ידע על הכספים שהועברו לאחיו יורם. אבל במקרהו של אהוד אולמרט, מופיע לפתע הגיון אחר, לפחות בדעת הרוב שכתב השופט ניל הנדל:

"לדעת השופט נ' הנדל, גם התסריט לפיו דכנר לא סיפר ל[אהוד] אולמרט על העברת הכספים הוא סביר, הגיוני ונתמך בראיות. אמנם, על רקע אופיו ואישיותו של דכנר, אין להיתמם ולחשוב כי נתן ליוסי את הכספים משום שמצבו נגע ללבו... דכנר נתן את הכספים ליוסי בבחינת "שלח לחמך", כפי שהוכח שנהג במקרים אחרים. זאת מתוך מחשבה כי הדבר ישתלם לו במערכת יחסיו מול אולמרט בעתיד..."

אבל דכנר רצה לקדם את פרוייקט הולילנד בהווה. איזה הגיון יש בכך שמסר ללא כל תמורה כספים ליוסי אולמרט, שלא היה לו שום עניין איתו קודם לכן, מלבד הרצון לשחד בדרך זו את אהוד אולמרט? מדוע מה שהגיוני ומובן מאליו לגבי אורי ויורם שטרית – שהמתן ליורם נועד להשפיע על מהנדס עיריית ירושלים אורי שטרית לקדם את פרוייקט הולילנד, הופך פתאם לגמרי לא ברור  ולגמרי לא מובן מאליו כשמדובר בראש עיריית ירושלים באותם ימים ולימים ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחיו יוסי אולמרט?

ואכן בדעת המיעוט של השופט ג'ובראן ההגיון זהה לזה שהופעל בעניינו של אורי שטרית. וכך מסכם התקציר את דעת השופט ג'ובראן:

"התרחיש הרביעי והאחרון עוסק באפשרות ש[אהוד] אולמרט הוא שפנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו יוסי. השופט ס' ג'ובראן קבע כי תרחיש זה מעוגן היטב בחומר הראיות, ואולמרט לא הצליח להעלות ספק סביר שמא הוא איננו נכון. קביעה זו התבססה בין היתר על היחסים האינטרסנטיים בין אולמרט לעד המדינה, על עדותו של מוריס טלנסקי המלמדת כי אולמרט פעל להסדרת חובותיו של יוסי באמצעות בעלי ממון, ועל עדותה של שולה זקן במשטרה, ביחס לאפשרות כי אולמרט הוא זה שביקש מעד המדינה להעביר את הכסף ליוסי."

בינתיים למד הציבור מעדותה המאוחרת של שולה זקן, שלא נכללה בחומר הראיות, שאהוד אולמרט ידע גם ידע על העברת הכסף מדכנר לאחיו יוסי, ואף הודה לו על כך באותה עת, אבל גם בהתעלם מעדות מכרעת זו, אני חשה תמיהה גדולה למקרא הטענה שאולמרט לא ידע על העברת הכספים לאחיו, ויתרה מכך, אני חשה תחושה קשה של איפה ואיפה לנוכח הפער הצורם בין יחס השופטים לתשלום של שמואל דכנר ליורם שטרית, לבין יחסם לתשלום של אותו שמואל דכנר ליוסי אולמרט. מה גם שעדות טלנסקי על כך שאהוד אולמרט ביקש ממנו בשנת 2004 לסייע ליוסי, מצביעה על דפוס זהה לזה שתיאר שמואל דכנר. על כך אומר השופט הנדל, שייתכן שאהוד אולמרט כלל לא ידע על חומרת מצבו של אחיו יוסי עד שנת 2004, שאז ביקש מטלנסקי לסייע ליוסי, ולכן הוא רואה כאפשרי גם תרחיש שהעברת הכסף מדכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002, שנתיים קודם לכן, נעשתה ביוזמת דכנר וללא ידיעת אולמרט, כ"שלח לחמך", והיא שונה מהמקרה של בקשת אולמרט מטלנסקי לסייע לאחיו יוסי.

אני לא השתכנעתי, לא בשוני בין הכספים שהעביר דכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002 לבין הכספים שהעביר מוריס טלנסקי ליוסי אולמרט לבקשת אולמרט בשנת 2004, ואני גם מתקשה לראות את השוני בין ההיגיון שהוחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של מהנדס העיר אורי שטרית לבין ההיגיון שחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של ראש העיר אהוד אולמרט. בשני המקרים מדובר בתשלום נדיב מאדם שבמרכז חייו עמד פרוייקט הולילנד לאחיהם של עובדי ציבור בכירים שיכלו לסייע בקידום הפרוייקט. הפרשות השונות שבהן כבר הורשע אולמרט, כולל הרשעתו שהושארה על כנה בקבלת שוחד מדכנר בסך 60 אלף ₪, מראות על אדם שמקבל באופן שיטתי כספים מבעלי עניין לצורך קידום ענייניהם. למרבה הצער פסק הדין שנתן היום בית המשפט העליון, שתקפותו התערערה מאד עוד לפני שניתן, בעקבות עדויותיה וקלטותיה של שולה זקן לאחר הסדר הטיעון שלא נכללו בחומר הראיות ולא עמדו לפני שופטי בית המשפט העליון בעת כתיבת פסק-דינם, איננו לכבודו של בית המשפט העליון, והמסר שהוא מעביר לגבי השיוויון בפני החוק והמלחמה בשחיתות, כפי שכבר התפרש, תוך שקרים וסילופים, על ידי עורכי-הדין של המורשעים, הוא מסר מטריד, בלשון המעטה.    

גוי של שבת

בלילה שבין ששי לשבת קרוב לחצות עמד בקרן הרחובות בן-מימון ואלפסי אדם לבוש שחורים וחובש כיפה ומלמל לעברי משהו לא ברור. הבטתי בו ואז הוא חזר ואמר בקול ברור ורם יותר: שבת שלום. שבת שלום, עניתי, לא שמעתי מה אתה אומר, ואז הוא שאל אם אני גרה כאן, ואמרתי לו שקרוב לכאן, והוא התחיל לספר שהדליק בטעות את התנור על חום ארבע, ואם זה יהיה בסדר. אמרתי לו שזה קצת חם, זה חום שאופים בו עוגות, ולפלטת שבת צריך להדליק את התנור על הספרה אחת, החום הנמוך ביותר, ואמרתי שאני מקוה שזה יהיה בסדר ולא יאונה כל רע, והוא שאל אותי אם יש בשכונה אנשים שאינם יהודים, ולא הבנתי את השאלה המוזרה הזאת, מעולם לא חשבתי עליה, בוודאי יש, אבל אינני יודעת היכן בדיוק הם גרים, רוב הדיירים בשכונה יהודים, אמרתי לו, זו שכונה מעורבת, יש בה חרדים ודתיים לאומיים וחילונים, יש אנשים מכל הזרמים, והוא נראה מוטרד, וחשבתי שהוא איש מוזר, או אולי הוא פשוט רגיל לגור באמריקה, ששם גרים בכל מקום אנשים שאינם יהודים, אפילו בשכונות של יהודים כמו ברוקלין, ושאלתי אם הוא פעם ראשונה בישראל, והוא אמר שהוא כבר מתגורר בשכונה כמה שבועות, ואז באו מהשדרה יואב הגדול והחבר שלו שאינני יודעת את שמו, והזר הניח לי ופנה אליהם, ושאל אותם אם הם יהודים, ואני התאפקתי לא לצחוק, והחבר של יואב ענה לא בכל מצב, ואז הזר סיפר גם להם על התנור שהוא הדליק בטעות על חום ארבע ועכשיו הוא חושש. עשיתי טעות, הוא חזר ואמר, כאילו פשע פשע גדול. אה, אמר יואב, אתה מחפש גוי של שבת, ורק אז הבנתי מדוע שאל אם כולם בשכונה יהודים, ויואב והחבר שלו ניסו לשכנע אותו שזה פיקוח נפש וצריך לכבות את התנור אפילו בשבת, אבל הזר לא השתכנע. נדמה לי שהם רק הפחידו אותו עוד יותר. הוא לא רצה לכבות את התנור בעצמו, והוא לא רצה להניח להם לכבות לו את התנור כי הוא חיפש מישהו שאיננו יהודי, כי יהודי, ואפילו מחלל שבת ואוכל טרפות ונבלות, איננו יכול להיות גוי של שבת, ואני חשבתי שבכל מקרה הוא בבעיה, כי גם אם ימצא מישהו שאיננו יהודי, גם ממי שאיננו יהודי אסור לבקש לכבות תנור בשבת, ורק מותר להחזיק משרת או משרתת גויים שעושים את כל העבודות בקביעות בלי שאומרים להם במיוחד, כי גם להגיד לגוי שיעשה משהו שאסור בשבת זה אסור, שהרי כתוב והגר אשר בשעריך שגם הוא צריך לשמור שבת. אולי היה מוטב כבר שיכבה את התנור בעצמו כדי שלא יאונה לו רע, ואני התפללתי שלא יאונה לו רע בכל מקרה, כבר הייתי צריכה ללכת משם, אבל האיש המשיך לעמוד בשדרת בן-מימון ולשאול את העוברים ושבים אם הם יהודים ולחפש לו גוי של שבת.  

האם הגרמנים קראו את מיין קאמפף?

ברשימתי הקודמת "מיין קאמפף" התייחסתי לפירסומה הצפוי בגרמניה בינואר הקרוב של מהדורה ביקורתית של הספר והבאתי מתוך מאמרו של ההיסטוריון פולקר אולריך. כאן אני מביאה תרגום נוסף בנושא מתוך מאמרו של ההיסטוריון אותמר פלצקינגר, שהוא מעורכי המהדורה הביקורתית של מיין קאמפף העומדת לצאת לאור.

די צייט, גיליון 49, 3 בדצמבר 2015

רב מכר בלתי נקרא?

ישנה אמונה עיקשת, שהגרמנים החזיקו ב"מיין קאמפף" רק מתוך כורח ולעתים קרובות בכלל לא פתחו את הספר. הרבה מצביע על ההיפך

מאת Othmar Ploeckinger 

בפעם האחרונה מילא "מיין קאמפף" תפקיד פוליטי ומשפטי חשוב במשפטי נירנברג בשנים 1945/6. קטעים נבחרים הוקראו כהוכחות: היתה לנאשמים "ידיעה מוקדמת מספקת על מטרותיה הבלתי-חוקיות של ההנהגה הנאצית", טען עוזר התובע הבריטי אלווין ג'ונס ב-8 בינואר 1946. אבל אפילו נאצים נלהבים כמו יוליוס שטרייכר, מו"ל "דר שטירמר", טענו שקראו את הספר רק בחלקו. הדבר היה תקף גם לגבי אלברט שׁפֵּר, שאף השיב בעקיצה, כאשר עוזר התובע הרוסי מ. י. רַג'ינסקי טען בפניו, שתכניות ההתקפה של היטלר "שורטטו בבהירות [במיין קאמפף], במיוחד לגבי ברית-המועצות". הוא ענה: "בסופו של דבר גם הדיפלומטים שלכם קראו את מיין קאמפף, ואף על פי כן הם חתמו על הסכם אי-ההתקפה [הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין משטרי היטלר וסטלין], שעל כך ענה רג'ינסקי: " לא נחקור כעת מי קרא את הספר ומי לא."

שאלה זו בדיוק היתה לאחר 1945 שאלת יסוד לגבי היחס לנאציזם. האם רק מעטים קראו את הספר? מי שטען זאת ניסה בה בעת ליצור את הרושם, שהדברים היו שונים, לו רק קראו רבים במידה מספקת, שבוודאי היתה מתפתחת עקב כך דחייה, או אפילו התקוממות...

אבל יש עדויות לקבלה נרחבת של הספר עד שנת 1945. בשנת 1925, כשיצא הכרך הראשון, הופיעו יותר מ-50 ביקורות בעיתונות. הנימה נעה בין התלהבות נרגשת לבוז לעגני. במפלגה הנאצית שימש הספר במהרה להדרכה ולתעמולה. ראש מחוז תירינגן הכריז לאחר תוצאת בחירות חלשה של המפלגה בראשית 1927 על דיון נוקב והתכנסות, שנושאם "בראש וראשונה הכרך השני של יצירת המופת של מנהיגנו אדולף היטלר, מיין קאמפף". משנת 1928 ואילך נהגו סניפי המפלגה לארגן באורח סדיר ערבי קריאה כאלה.

גם המתנגדים העמידו את הספר במרכז התנגדותם לנאצים: בשנת 1932 חיבר משרד הפנים הפרוסי, שהיה בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית, מחקר של למעלה מ-300 עמודים, שהזהיר בתוקף מפני הנאצים. במקביל לכך התפתח בראשית שנות השלושים דיון ציבורי נרחב אודות התנועה הנאצית. מאמרים וכתבי פולמוס רבים עסקו בפירוש ב"מיין קאמפף". דנו בתכניות של היטלר למדיניות החוץ, גם הגזענות הקיצונית שלו משכה תשומת לב. האנטישמיות התוקפנית שלו, לעומת זאת, נדונה רק בשוליים.

כבר אז הסתמנה הבעיה ביחס למיין קאמפף שעליה הצביע מאוחר יותר אלברט שפר בנירנברג: עד כמה צריך היה לקחת את הספר ברצינות? ... שגם פרשנים קפדנים יכלו לטעות טעות דרמטית, מראה מאמר מאת לודויג קמפפר בדפי הביטאון של האגודה להגנה מאנטישמיות בסתיו 1925 שמסתיים במלים: " את ספרו של היטלר מניחים הצדה בתחושה של סיפוק: כל עוד התנועה העממית איננה יודעת להציב בראשה מנהיג אחר, עוד זמן רב יזרמו מים לים, עד שתוכל לנצח בארצם של המשוררים וההוגים."

טעויות שיפוט כאלה הקלו אחרי 1945 על ההתעלמות מגודל הצלחתו של הספר: לרגל העניין הגובר פירסמה הוצאת אֶהֶר, שהמפלגה הנאצית רכשה כבר בשנת 1920, "מהדורה עממית" בכרך אחד ובמחיר מוזל. משלהי 1929 והרבה לפני ההצלחה הגדולה של המפלגה הנאצית בבחירות בספטמבר 1930 היא יצאה לשוק והיתה כה מבוקשת, שלאחר מספר שבועות נאלצה ההוצאה להתנצל על קשיים באספקה.   

מיין קאמפף לא הפך איפוא לרב-מכר רק בהשפעת ההצלחה הגדולה בבחירות, אלא הקדים את ההתפתחות הפוליטית. "המהדורה העממית" הגדירה את הספר מחדש: עם מפתחות האישים והעניינים שנוספו אלה לא היו רק קורות חייו של היטלר וקורות המפלגה הנאצית, אלא גם ספר עיון.

בשנים 1932 ו-1933 עלו המכירות עלייה חדה – הציבור רכש מיליון עותקים ללא כפייה ומבלי הענקות רשמיות של הספר. גם נתוני ההשאלה הגבוהים בספריות הציבוריות באותה עת מצביעים על עניין רב. הוצאת אֶהֶר ניצלה זאת ופתחה למחרת עלייתו לשלטון של היטלר במבצע פירסום: "הספר לעת הזאת: מיין קאמפף מאת אדולף היטלר. מה יעשה אדולף היטלר? שואלים כיום מיליוני גרמנים בתקוה! – על שאלה זו יכול לענות כל מי שקרא את עבודתו, ולפיכך מכיר את רצונו ומטרתו. אין מי, ידיד או אויב, שיכול להתעלם כעת מיצירתו של היטלר."

מרבים לציין את מאמציה של ההוצאה משנת 1935 ואילך להפיץ את הספר גם כמתנת חתונה במשרדי הנישואין. בהשוואה למכירות החופשיות ששוב עלו בשנים 1938 ו-1939, היה לכך תפקיד משני. גם בספריות שוב הופיעה התעניינות משמעותית בספר. במאי 1939 ציינה המפלגה הסוציאליסטית הגולה באחד מדו"חותיה, ש"מדברים בגרמניה בענייניות מחרידה על מטרותיו של היטלר. . לרבים יש תמונה, שיכולה להיראות דימיונית, שעליה הם מדברים למרות זאת בפיכחון ראוי לציון... על מטרותיו לכשעצמן אפשר לשמוע מחוגי מתנגדיו של היטלר כמו מנאצים מושבעים. אומרים שמיין קאמפף מדבר על מטרות אלה בצורה די מפורשת. כך שאין צורך להעלות על כך השערות."

למעשה נמצא מיין קאמפף מאז 1933 בכל מקום (וזיכה את היטלר בהכנסות של מיליונים). בספריות בתי הספר הוא ניצב לצד יצירותיהם של שילר וגיתה. הוא נכלל בחומר ההדרכה של האס-אס, וצוטט בעיתונים ובאינספור פירסומים מדעיים פחות או יותר. הנהגת האס-אס התלוננה מצד אחד על סילופים ועיוותים של דברי המנהיג, מה שהוביל לפיקוח הדוק יותר ולאיסור על פרשנויות של הטקסט, ומצד שני הקריאה נדרשה בתוקף.

אבל לאחר 1945 שוכתבו הדברים: הפילוסוף מרטין היידגר נתן את הדוגמה. בסוף שנת 1931 הוא עדיין המליץ על מיין קאמפף [לאחיו] בתור ספרו של מדינאי בעל" אינסטינקט פוליטי יוצא דופן ובטוח". כעת [לאחר המלחמה] הוא טען, שקרא את הספר רק בעל כורחו ובמקוטע. בכך הוא לא רק יישר קו עם אסטרטגיות ההתגוננות של בכירי המשטר הנאצי במשפטי נירנברג. גם חלקים ניכרים מהציבור הגרמני התבטאו כך. בשלהי שנות הארבעים ביקש המינהל הצבאי האמריקני לברר את הדברים לאשורם והעריך על בסיס סקרי אוכלוסין שכשנים-עשר מיליון גרמנים – כחמישית מהאוכלוסיה – לא רק הציב את הספר בכוננית הספרים, אלא גם קרא בו. סביר שהיו רבים עוד יותר.

המחבר הוא היסטוריון ומעורכי המהדורה הביקורתית של "מיין קאמפף" של המכון להיסטוריה בת-זמננו במינכן. בימים אלה מופיע גם הקובץ בעריכתו "מקורות ומסמכים לתולדות מיין קאמפף, 1945-1924" בהוצאת פרנץ שטיינר.

Othmar Ploeckinger, Quellen und Dokumente zur Geschichte von Mein Kampf, Franz Steiner Verlag

וראו גם רשימתי "מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף".         

כריך חביתה

הבוקר אושר הוציא מתוך השיחים ליד השביל שמוביל לבתי הספר פולה בן-גוריון ואוולינה דה-רוטשילד כריך עם חביתה ואכל אותו בהנאה. זה היה כריך מלחמניה רכה שנחתכה בשני הצדדים ובפנים היתה חביתה מטוגנת יפה, זהובה כולה עם פס חרוך בשוליים. גם לבנות שלי כשהיו קטנות הייתי מכינה כריכים כאלה לבית הספר, עם חביתה שטוגנה מהר ממש לפני שיצאו מהבית, כדי שהכל יהיה טרי ומפתה, וריחה עוד עמד זמן רב בחלל הבית, אחרי שהילדות כבר הלכו. קשה לפתות ילדים לאכול אוכל אמיתי שאמא הכינה, במקום לקנות במכולת הסמוכה ביצי עין מג'לי מתוק, או קופסת סוכריות. מאד קיויתי שבנותי אכלו את כריך החביתה, אבל אולי גם הן השליכו אותו לפעמים לשיחים. כל כך הרבה פעמים אושר מוצא בשיחים כריכים שהוכנו בתשומת-לב ואהבה, ממולאים בפסטרמה או חביתה או גבינה צהובה, לפעמים הם עדיין ארוזים בשקית ניילון, ואושר מנער את השקית ומפיל אותם על האדמה ואז הוא זולל אותם וגם קצת מלקק את השקית. לפעמים לפני שהוכנסו לשקית הניילון נעטפו בנייר שקוף או כסוף, מה שדורש מעט יותר מאמץ להסיר את העטיפה. ואני רואה לנגד עיני את האמהות שחתכו והכינו וארזו, אני רואה לנגד עיני את הפנים שלהן ואת הידיים האוהבות שלהן, כשהוסיפו לצד הפסטרמה או הגבינה פלח עגבניה או מלפפון חתוכים יפה, או עלה חסה, או זיתים שנחתכו בזהירות מסביב לגרעין, פעם אפילו ראיתי בגינה ליד הבית כריך מעוצב בדמות פרצוף, גבות ופה מפלפל אדום, עיניים מזיתים, אף מגֶּזֶר, כמה טרחה האמא הזאת בתקוה שהילד יאכל, אבל הכריך נזרק לגינה, שכב מבויש באדמה עד שבלע אותו הכלב. כלבים לעולם אינם מזלזלים באוכל, אפילו כשאינם רעבים. זיכרון גנטי של רעב אינסופי בוער בעצמותיהם. כל שארית מזון הם מוקירים, אפילו מקולקלת. מדוע האנשים אינם כאלה? מדוע הילדים משליכים את מזונם לשיחים, לא לאשפה, אלא מנסים להטמינם בשיחים, נסתרים מעין אדם, כאילו ידעו שלא רק מזון הם משליכים אלא את מתת האהבה של אמותיהם הדואגות, כאילו בושו במעשיהם, ובכל זאת הם משליכים. כל כך מלאים השיחים שליד בתי הספר במיני מזונות, כריכים וגם עוגות שרק מקצתן נאכל, ירקות ופירות שנחתכו וקולפו ביד אוהבת ונארזו בשקית או בקופסת פלסטיק קטנה, אפילו חטיפים וממתקים, שהיו למאכל כלבים ועוף השמיים: העורבים יורדים עליהם בנפנוף כנפיים ובצרחות, הכלבים זוללים אותם, ובכל פעם שהכלב עט עליהם בשמחה ובולעם בתאוה, מכה בי הצער על האם שלא ידעתי, ועל עצב גידול בנים.