ג'ורג'ו בסאני / בין החומות

 

פתאם ככה המשפט הזה, רק משפט אחד בכל הסיפור, על האחות הרווקה של האם, שלאחר מות האם בטרם עת באה לחיות עם בעלה הרופא היהודי ובנו, הילד שהרתה לו האחות הגויה ובגללו התחתן איתה, ולכן נשאר בפרארה הקטנה ולא נדד לאחת הערים הגדולות ובתי החולים המפורסמים שלהן, שכך חשבו הכל שצריך היה לקרות, שהיתה כאן איזו החמצה, למרות שנראה שהיו לו בפרארה חיים טובים בהחלט, ושאשתו המסורה לא מנעה ממנו דבר. היא מתה בטרם עת, בנם השני מת עוד בילדותו ונקבר בבית הקברות היהודי, למרות שאמו לא היתה יהודיה, ושני הבנים היו נימולים, אביהם סבר שזה מנהג היגייני בתכלית, ורק בדיעבד המשפט הזה כמו מכת אגרוף, שפתאם הופך את ברית המילה הזו, שהיתה קודם פרט שולי למדי בחייו של רופא יהודי נשוי לאשה לא יהודיה בעיר עתיקה וקטנה, שתושבי הערים הגדולות נדים לנידחותה, שחי בעיר הזו שנים רבות חיים שלווים לגמרי, ואת מקומה של אשתו העמלנית שהלכה לעולמה בטרם עת תפסה אחותה הרווקה כסוכנת ביתו של הרופא היהודי, מנוכרת לו משהו, ולבסוף היא נשארה שם לבדה, בבית הגדול מדי, לאחר שהרופא היהודי ובנו הלא יהודי בעצם אבל הנימול גורשו לגרמניה, כי כך כותב ג'ורג'ו בסאני כל הזמן, גורשו לגרמניה, למרות שבעצם גורשו לפולין, לאושוויץ, על מחנות הריכוז הוא מדבר כעל "גרמניה", וזו גרמניה שאיננה גיאוגרפית אלא היא ישות חובקת-כל שבולעת יהודים שלעולם אינם חוזרים, ומישהו אחר עתיד לאכלס את בתיהם הגדולים, אלה שראו בהם חיים לדורותיהם, הולידו בהם בנים ומלו אותם מבלי לחשוש שבכך הם גוזרים את גורלם, וכעת הם נוכחים רק בזיכרון, שאף הוא יילך וידהה. אחד מביניהם, מהמעטים שחזרו, דוקא מבקש חדר אחד למגוריו באותו בית ישן שהיה בית הוריו, ואז הפך למפקדה פשיסטית, ואז נפל לידי הפרטיזנים, שלכאורה הוא צריך לחוש עמם בנוח, אבל גם בין מתנגדי הפאשיזם בולט היהודי כנטע זר, כמי שנעקר ממקומו ומתקשה לשוב ולהכות שורש אפילו בבית שגדל בו. נוכחותו איננה נוחה להם, לא לפאשיסטים שמצניעים את עברם ולרוב אין מזכירים להם אותו, גם אם הם עצמם נהנים לעתים להתפאר בעלילות נעוריהם שיפה להן השתיקה. כמה נוח כשהם נעלמים שוב, היהודים האלה, האודים המוצלים מאש, ומהגרים לישראל או לארצות הברית, ואין צורך יותר לראות את עיניהם המאשימות, ואין צורך להתכחש לכך שזה היה דרוש, הגיטאות, הגירוש, ההשמדה. כי מי שחשב כך ופעל לשם כך איננו משתנה וגם איננו נעלם. הוא שם, שותה לו בנחת בבית הקפה שמול הקיר שאליו נורו קרבנותיו שדאג לשלוף מבתיהם או ממקומות מחבואם, אנטי פאשיסטים, סוציאליסטים, יהודים. הוא עישן בנחת ממול כשנורו למוות והוא עדיין יושב שם ממול, כי במשפטו, כמו רוב הרוצחים הוא יצא זכאי, והוא אוהב לספר עלילות גבורה מהימים ההם, כשהיה עוד צעיר.

והיא, האחות שהרופא נשא לאשה כשהרתה לו והיתה לו אשת חיל ומתה בטרם עת, והוא עשה בוודאי את הדבר הנכון, אבל היא, שקבורה לבדה בבית הקברות הנוצרי, גם ממנה לא נותר זכר, מלבד בלב אחותה, כי בנה הצעיר מת בילדותו והבכור, הנוצרי אבל הנימול, נרצח באותה ארץ מחנות שג'ורג'ו בסאני קורא לה גרמניה, למרות שהתקיימה הרבה מחוץ לגבולותיה הארציים, יחד עם אביו היהודי המלא, משני הצדדים, כך נהגו לשאול אותי כשחייתי שם: את יהודיה אמיתית, משני הצדדים? ואמרתי כן, אני יהודיה אמיתית, ואמרו שאני בכלל לא נראית. זאת היתה אמורה להיות מחמאה.

פתאם הסיפור הזה, על הרופא היהודי והאחות הלא יהודיה שבילו ליל אהבים בבית החולים ובגלל שציפו לבן נישאו והקימו להם בית, ואחרי שנים עברו לבית גדול ויפה, בית שמשדר הצלחה בחיים, ובסך הכל, למרות קצת עיקומי אף דוקא מהצד היהודי שלא התפעל מהמשפחה שעמה נקשר בקשר נישואין, פתאם הוא הפך לסיפור האובדן, סיפור החורבן והמוות. פתאם הכל עמד בסימן הסוף. והמחשבה שאולי אפשר היה להפוך את הכל. אולי לו נותרה האם בחיים, היתה מצליחה להציל לפחות את בנה היחיד שנותר לה? האם ניסו בכלל להציל את עצמם, או צייתו והצטרפו לשיירה? והלא היו להם קשרים עם כמה רמי מעלה ובעלי ממון בעיר הקטנה. קשה לעכל את חוסר היכולת לתקן, להציל משהו, להציל מישהו. לעמוד מול חוסר האונים של מי שהיה שם, וגם של מי שמתבונן בדיעבד, בריק הגדול שנפער.

לא הרבה נותר, הקהילה נשמדה, ומי שחזר מצא את עצמו מוקף בפאשיסטים שכשחשו מאוימים התחסדו ושיקרו, כשסר מהם האיום חזרו לספר בחדוה על עלילות נעוריהם. צדק לא נעשה, וגם האמת עצמה את עיניה והסיטה את ראשה. גם מי שראה העדיף להעמיד פנים שמעולם לא ראה. להכחיש, לבנות סביבך חומת הכחשה, זו אסטרטגיה שמיטיבה עם מי שעצם את עיניו כל העת, גם אם ראה, ומתעקש לא לזכור. כי ההיזכרות קשה מנשוא. גם לרוצח, גם לקרבן. והרוצח, הוא כבר ידאג שלא יטרידו אותו באי הנעימות של הזיכרון.

והספר נושא אותנו לשם, לימים שהיו ולימים שאחר כך, לימי הזיכרון ולימי ההכחשה. כמו מסע בזמן לעבר ושוב להווה שבו הכל כאילו נשכח, אבל בעיני האנשים שהיו שם מתקיים כל העת לנגד עיניהם, כאילו הזמן עצר מלכת, או בעצם חוזר וקורה כל העת מחדש.

 

ג'ורג'ו בסאני, בין החומות, סיפורי פרארה, הוצאת שוקן, 2019, תרגם מאיטלקית והעיר אריה אוּריאל.

יום שחרור אושוויץ, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

וולפראם פון אשנבאך / פרציפל הנער

 

אני מתרגמת כאן קטע מתוך הספר השלישי של האפוס "פרציפל" Parzival, שחיבר המשורר הבווארי וולפראם פון אשנבאך Wolfram von Eschenbach בראשית המאה ה-13, על פי האפוס הצרפתי Percevaus li Galois, שחיבר Chretien de Troyes בהשפעת סיפורי המלך ארתור במחצית השנייה של המאה ה-12. הקטע שלהלן מספר על פרציפל או פרסיפל הנער, בנו של המלך Gahmuret שנפל בקרב בשירותו של כליף בגדד, ואמו Herzeloide, שפירוש שמה "שברון-לב", גידלה אותו לבדה. בקטע שלהלן יוצא פרציפל לרעות את הצאן ופוגש לראשונה בחייו אבירים. בהמשך ינטוש פרציפל את אמו המיוסרת ויהפוך לאחד מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור. הוא עתיד להגיע לממלכה פלאית ולחזות בגביע הקדוש, הגראל, שאותו יחפש מאז ולימים יהפוך לשומרו. התרגום מוקדש לעדה ורדי ולדוד פרציפל שלה.

 

באַחַד הַיָּמִים הוּא יָצָא לִרְעוֹת

לְאֹרֶךְ מִדְרוֹן רָחָב מְאֹד.

כְּדֵי לִשְּׁרֹק הוּא קָטַַף עָלֶה,

בְּקִרְבַת מָקוֹם בּוֹ הַשְּׁבִיל עוֹלֶה.

שָׁם הוּא שָׁמַע רְקִיעַת פְּרָסוֹת

וְאֶת חֲנִיתוֹ הוּא הֵחֵל לְנַסּוֹת,

וְאָמַר: "מַה זֹאת שָׁמְעוּ אָזְנַי?

הַשָׂטָן הָרַע קָרֵב אֵלַי

מָלֵא זַעַַם וְשָׁפֵל?

מִיָּד אוֹתוֹ אֲחַסֵּל!

אִמִּי לֹא אָמְרָה עָלָיו טוֹבוֹת

כַּנִּרְאֶה הִיא פָּחֲדָה מְאֹד!"

שָׁם הוּא נִצָּב נָכוֹן לַקְּרָב,

כִּי הַדְּהָרָה קָרְבָה אֵלָיו:

כַּמָּה נִפְלָא! אַבִּירִים שְׁלֹשָׁה

חֲמוּשִׁים מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשָׁם.

הַנַּעַר חָשַׁב בְּלִי לְהָתֵל

שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֵם הוּא אֵל.

הוּא כְּבָר לֹא עָמַד זָקוּף בַּדֶּרֶךְ:

עַל הַשְבִיל כָּרַע הוּא בֶּרֶךְ,

וְקָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי, אֵל! אֵל כָּל-יָכוֹל!"

הָרִאשׁוֹן בֵּינֵיהֶם הָיָה נִרְגָּז

כִּי הַיֶּלֶד מִן הַשְּׁבִיל לֹא זָז:

"וֶלְשִׁי טִפֵּשׁ עוֹצֵר בַּגּוּף

אֶת מַסָּעֵנוּ הַדָּחוִף! "

(אֶת הַשֶׁבַח שֶׁבּוֹ הַבַּוָּארִים מִשְׁתְַבְּחִים

גַּם לַוֶלְשִׁים לְיַחֵס מֻכְרָחִים

כְּמִנְהַג הַבַּוָּארִי גַּם הַוֶּלְשִׁי מְטֻמְטָם

אַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיֹאמְרוּ לְהַגַּנָּתָם,

שֶׁבְּוֶולְס כְּמוֹ בְּבַּוָּארִיָּה הָאֲנָשִׁים

מִתְּבוּנָה פָּשׁוּט לֹא מִתְרַגְּשִָׁים.)

 

עִם רִתְמָה תְּלוּיָה

יָרַד מִן הַגִּבְעָה

אָדוֹן גֵּאֶה, נִשְׁקוֹ נָכוֹן,

רוֹדֵף זוֹעֵם וּבְחִפָּזוֹן –

הֵם כְּבָר הִרְחִיקוּ מֵאִתּוֹ –ּ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁלְְבָשְׁתּוֹ

חָטְפוּ נַעֲרָה מִנַחְלָתוֹ -

הָאַבִּיר חָשַׁב זֹאת לְחֶרְפָּתוֹ.

עֶלְבּוֹן הַנַּעֲרָה גַּם בּוֹ עָלַב

כְּשֶׁהֻכְרְחָה מֵעִמּוֹ לִרְכַּב.

אוֹתָם שְׁלֹשָׁה הָיוּ מֵאֲנָשָׁיו.

עַל סוּס מִקַּסְטִילְיָה הוּא רָכַב,

מָגִּנּוֹ כִּמְעַט נֻפַּץ,

וּשְׁמוֹ הָיָה קַרְנָק-קַרְנַנְטְס,

הָרוֹזֵן מֵאוּנְטֶר-לֶק,

הוּא שָׁאַל: "מִי זֶה שֶׁלֹא מִסְתַּלֵק?"

אָז אֶל הַנַּעַר הוּא רָכַב

וְהַנַּעַר אוֹתוֹ לְאֵל חָשַׁב,

כִּי זֹהַר כָּזֶה לֹא רָאָה בִּכְלָל:

כַּנְפֵי מְעִילוֹ נִגְרְרוּ בַּטַּל

עִם פַּעֲמוֹנֵי זָהָב קְטַנִּים

שֶׁלִּפְנֵי הָרַגְלַיִם מְדַנְּדֵנִים.

צִלְצְלוּ רְצוּעוֹת דָּרְבְּנוֹתָיו

שֶׁיָרְדוּ מַטָּה אֶל רַגְלָיו.

פַּעֲמוֹנִים צִלְצְלוּ עַל זְרוֹעוֹ הַיְּמָנִית

כַּאֲשֶׁר הֵנִיעַ אוֹתָה אוֹ הוֹשִׁיט

לָכֵן כֹּה הִרְעִישׁ כְּשֶׁהָפַךְ אֶת הַחֶרֶב

הַגִּבּוֹר הִתְרַגֵּל לִשְׁבָחִים בְּלִי הֶרֶף.

כָּךְ עֲטֶרֶת הֶחָצֵר רָכַב

בְּתִפְאֶרֶת בְּגָדָיו.

זֵר פְּרָחִים לְכָל יֹפִי גַּבְרִי נַעֲרָץ.

שָׁאַלֹ אוֹתוֹ קַרְנָק-קַרְנַנְטְס:

"שָׁמַעְתָּ, רָאִיתָ בְּעֵינֵיךָ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁבִּקְשׁוּ לְנֶגְדְּךָ

אֶת כְּבוֹד הָאַבִּירוּת לִרְמֹס?

כַּוָּנָתָם הִיא לֶאֱנֹס.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה יְהֵא עָנְשָׁם

נַעֲרָה בְּתוּלָה הֵם חָטְפוּ מִשָּׁם."

לַנַּעַר נִרְאָה הָאִישׁ הַזָּר

כְּמוֹ אֱלֹהִים, כִּי הוּא זָכַר

מַה אִמּוֹ לִמְדָּה אוֹתוֹ תְּחִִלָּה

כְּשֶׁהִסְבִּירָה לוֹ מַהִי הִלָּה.

לָכֵן קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי אֵל, אֵל כָּל-יָכוֹל!"

עַל בִּרְכָּיו לְהִתְפַּלֵּל נָפַל

בֵּן הַמֶּלֶךְ גַּמּוּרֶט, הוּא פַּרְצִיפַל.

"אֵינֶנִּי אֵל", הַנָּסִיךְ אָמַר,

"אַךְ לְמִצְוָתוֹ בְּרָצוֹן אֲנִי סָר.

אַרְבָּעָה אַבִּירִים כָּאן תִּרְאֶה לְנֶגְדֵּךָ.

הֲתַחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחַר מַרְאֶה עֵינֵיךָ?"

הוֹסִיף הַנַּעַר וְשָׁאַל:

"אָמַרְתָּ אַבִּיר? מַה זֶה בִּכְלָל?

אִם בְּכֹח אֵל אֵינְךְ מַחֲזִיק,

אֱמֹר לִי: מִי אַבִּירוּת מַעֲנִיק?"

"הַמֶּלֶךְ אַרְתּוּר שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ,

נוֹתֵן לְךָ אֶת בִּרְכָּתוֹ,

אוֹתְךָ מַעֲלֶה לְדַרְגַּת אַבִּיר

וְלִתְּהִלָּה אוֹתְךָ מַכְשִׁיר,

כִּי דַּמְךָ דַּם אַבִּירִים, מְאֹד סָבִיר."

כָּךְ חָשְׁבוּ הָאַבִּירִים עַל הַצָּעִיר,

שֶׁעָמַד שָׁם כְּמוֹ יְצִיר כַּפֵּי הָאֵל

כָּךְ הַסִּפּוּר אוֹתוֹ מְהַלֵּל,

שֶׁעַל פִּי הָאֱמֶת לִי הֻגַּד –

גִּבּוֹר נָאֶה מִמֶּנּוּ לֹא נוֹלַד

מֵאָז הָאֵל אֶת אָדָם הָרִאשָוֹן הִנְשִׁים -

כָּךְ נוֹדַע שִׁמְעוֹ בֵּין הַנָּשִׁים.

אַךְ הַנַּעַר הוֹסִיף לִשְּׁאֹל,

וְעַל פְּנֵיהֶם הֶעֱֱלָה חִיּוּךְ גָּדול:

"הֵי אַבִּיר, אֱלֹהִים, מַה שֶׁתִּרְצֶה לִהְיוֹת,

יֵשׁ לְךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טַבָּעוֹת,

שֶׁגּוּפְךָ סָבִיב סָבִיב עָטָה

פֹּה לְמַעְלָה וְשָׁם לְמַטָּה."

וּבְיָדוֹ הוּא הֶרְאָה בְּהַתְרָסָה

עַל הַבַּרְזֶל שֶׁהֶאַבִּיר נָשָׂא.

עַל צַוָּארוֹן הַבְַרְזֶל הוּא חָפַץ לְהַרְאוֹת:

"לְנַעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי טַבָּעוֹת

שֶׁבְּחוּטִים עַל צַוָּארָן קְשׁוּרוֹת

אַךְ אֵינָן יַחְדָיו מְחֻבָּרוֹת."

הַנַּעַר בְּאֹמֶץ רַב שָׁאַל:

"לְמָה זֶה טוֹב בִּכְלָל?

כָּל כָּךְ יָפֶה בְּזֶה לְהַבִּיט

אֵינִי יָכוֹל אֶת עֵינַי לְהָסִיט".

 

הַנָּסִיךְ אָז אֶת חַרְבּוֹ חָשַׂף:

"אִם יוֹצֵא אַבִּיר מוּלִי לַקְּרָב,

בְּמַכּוֹת חַרְבִּי עַל עַצְמִי אָגֵן,

וּמִמַּכּוֹת יְרִיבִי אֶתְגּוֹנֵן.

מִפְּנֵי יְרִיָּה וּדְקִירָה אֶתְחַשֵּׁל

בְּעֶזְרַת שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל".

אָז אָמַר הַנַּעַר הַנִּרְגָּשׁ:

"לִצְּבָאִים וַאַיָּלוֹת יֵשׁ פַּרְוָה כָּזוֹ מַמָּשׁ.

אַנִּיחַ לַחֲנִית וּבָכֶם לֹא אֶפְגַּע

אֲנָשִׁים רַבִּים הִיא כְּבָר הָרְגָה."

הָעִכּוּב גָּרַם לָאַבִּירִים צַעַר –

הוּא הָיָה כֹּה יַלְדוּתִי הַנַּעַר.

אָז אָמַר הַנָּסִיךְ: "הָאֵל יִשְׁמָרְךָ!

לוּ רַק הָיִיתִי יָפֶה כְּמוֹתְךָ!

אֱלֹהִים נָתַן לְךָ מַתָּנָה

שֶׁבַּחַיִים תִרְכֹּשׁ בִּינָה.

יִשְׁמָרְךָ הָאֵל מִכָּל צָרָה!"

הָאַבִּירִים יָצְאוּ בִּדְּהָרָה

וּבְעִקְבוֹת אֲדוֹנָם הִגִּיעוּ מִיָּד

לְשָׂדֶה בְּיַעַר-עַד.

הַגִּבּוֹר בְּלִי חֲשָׁשׁוֹת

פָּגַשׁ שָׁם אִכָּרִים וּמַחֲרֵשׁוֹֹת.

הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים נִרְעֲשׁוּ

שֶׁשָּׁם בַּחֲרִיצוּת חָרְשׁוּ.

חֶלְקָם זָרְעוּ וְאָז שִׂדְְּדוּ,

בְּעֶזְרַת הַשּׁוֹט בַּשְּׁוָרִים רָדוּ.

הַנָּסִיךְ עָצַר וְאוֹתָם בֵּרֵךְ

וְשָׁאַל: "אוּלַי רָאִיתֶם אֵיךְ

הִרְכִּיבוּ כָּאן נַעֲרָה בִּמְּצֻקָּה?"

הֵם עָנוּ לוֹ  דְּבָרִים עַל דִּיּוּקָם

וְסִפְּרוּ לוֹ בִּקְּצָרָה:

"שְׁנֵי רוֹכְבִים עִם צְעִירָה

עָבְרוּ פֹּה הַיּוֹם בִּרְכִיבָה.

הָאִשָּׁה נִרְאֲתָה כֹּה עֲצוּבָה.

בְּדָרְבָּנוֹת אֶת סוּסֵיהֶם הֵם דָּחֲפוּ.

הֵם אֵלֶה שֶׁאֶת הַבְּתוּלָה חָטְפוּ."

הָיָה זֶה מַלִּיגַּנְס

אוֹתוֹ שָׁלַח קַרְנָק-קַרְנַנְטְס.

הוּא שִׁחְרֵר אֶת הָאִשָּׁה בִּלְּחִימָה.

הִיא הָיְתָה עוֹד מִצַּעַר הֲמוּמָה.

שְׁמָה הָיָה אִימָנֶה

הִִיא הָָיְְתָָה מִבֶּל פוֹנְטַנֶּה.

 

 

 

 

הביתה

 

אתמול נסעתי לבית החולים הוטרינרי להביא לאושר תרופות, ובהתחלה הרגשתי כמו בטיול. ירד גשם וכל השפלה בסביבות רמלה שבקיץ היתה צהובה ויבשה היתה כעת מאד ירוקה ומכוסה בדשא עם פרחי חמציצים וסביונים והעצים נשטפו בגשם והעלים שלהם הבריקו והגגות האדומים של בתי המושבים הציצו מתוך החורשות שמקיפות אותם והכל נראה מאד יפה. חוץ ממני היו באוטובוס כמעט רק חיילים, כי רק מעט אזרחים נוסעים עכשיו בסגר. חשבתי שבטח אגיע הביתה מהר, אבל כשהגעתי לירושלים חיכיתי וחיכיתי לקו 32, שלפי השלט המהבהב היה מעבר לפינה אבל בכלל לא הגיע, ובסוף קפצתי על קו 15 וירדתי בעמק המצלבה. ואז כשעברתי במעבר שמתחת לכביש לצדו השני של העמק, היכה בי ריח כל כך חזק של עצים ואדמה לחים מגשם, ואמרתי לעצמי הגעת הביתה, כמו הקרפד "ברוח בערבי הנחל" שחוזר הביתה מנדודיו הקרפדיים ומריח את ריח הבית וכולו נרגש. תמיד החזרה הביתה נוטעת בי ביטחון, ואני חושבת אם אעבור לעיר אחרת, אם אתרגל אליה או שאתגעגע כל הזמן לעמק המצלבה, לזיתים ולאלונים ולרקפות שהתחילו לפרוח עכשיו מבין עלי הלב שלהן והן מאד מאד ורודות, ועכשיו הן מחליפות את הסתווניות שלא מזמן פרחו בהמוניהן, ועוד מעט יצטרפו אליהן הנרקיסים והכלניות האדומות מעל לחומת המנזר. לפעמים אני יחושבת שאולי לזקנה כמוני כדאי לגור במושב מוקפת בטבע, אבל אז לא יהיה לי היכן לקנות ספרים ועיתונים שגם בלעדיהם קשה לי לחיות. יש משהו כל כך נעים בלגור במקום שאתה מכיר הכל וגם כולם מכירים אותך, המוכרות בפטיסרי שכבר החלימו מהקורונה וחזרו לעבוד ושואלות אותי: "היום רק בגט?" ולפעמים אני מפתיעה אותן וקונה גם עוגה, כשבא לי לפנק את עצמי בקרם פטיסייר עם שקדים או פירות יער. גם אליהן אני אתגעגע אם אעבור מכאן, ולנעמה ששומרת לי עיתון כל בוקר, ולחנויות הספרים המשומשים שכמה מהן נסגרו לצערי, חלקן עוד לפני הקורונה, אבל אחרות עוד מחזיקות מעמד ואני מוצאת בהן ספרים ישנים אהובים וגם חדשים. בחורף הבית יקר ללב במיוחד, כי יש חשק להתכנס ולהתכרבל במיטה בשמיכת הנוצות הישנה שאמי תפרה לנו לפני שנים. האם שמיכת נוצות יכולה לשרוד יותר מבן-אדם? האם אפשר להעביר אותה בירושה? כשסבי וסבתי עלו מסטניסלבוב לחיפה הם ארזו קודם כל את השמיכות הממולאות נוצות אווזים, כי צריך לדאוג קודם כל שיהיה חם בלילות החורף, והם לא יכלו לדמיין לעצמם את החום בארץ ישראל, ואת ימות הקיץ הלוהטים. ואני כשנסעתי לסלובקיה לארכיון הגדול בברטיסלבה לא יכולתי לדמיין לעצמי את ההליכה בשלג במינוס חמש עשרה מעלות ואת תנוכי אוזני וכפות ידי שקפאו מקור עד שמנהלת הארכיון נבהלה למראי והושיבה אותי ליד האח ועטפה אותי בשמיכה והביאה לי תה. שלושים שנה חלפו מאז והכל נראה לי כאילו קרה מחוץ לזמן. ובוינה השלג קפא לקרח וכמעט לא הצלחתי ללכת מבלי להחליק כל הזמן, וצפיתי בקנאה בנשים הזקנות שהלכו בקלות על הקרח נושאות סלי קניות עמוסים, בעיקר בבקבוקי בירה, ויונית אמרה לי מה את מתפלאת, הן הולכות על זה כל החיים. ואני אפילו בירושלים מתקשה ללכת בחורף, מפחדת כל הזמן להחליק ולשבור חלילה רגל כמו שקרה לי לפני עשרים שנה בחורף של שנת 2001. הכי קשה לעכל את הזמן שחלף, את כל השנים שחלפו, וכשאני מביטה בחלון בעצים שנדים ברוח גם השנים חולפות לפני עם כל הדברים שקרו, והזיכרונות שעולים בי אינם דוקא זיכרונות חשובים, לפעמים הם דוקא רגעים קטנים, מהכלבים שמתו לפני שנים ואני עדיין חולמת עליהם לפעמים. לפעמים אני נזכרת בעץ שנעקר בסערה, והשאיר בור באדמה כמו פצע פעור. היום ראיתי אם צעירה עם חמישה ילדים קטנים, אחד בעגלה, והיא התעקשה למשוך מתוך ערימת גזם עצים ענף גדול וכבד למדי. הייתי סקרנית מאד לדעת מה תעשה בו, אבל התביישתי לשאול. היה נדמה לי שכל האמהות והילדים שעברו היום על פני לבושים קל מדי, שמעיליהם הפתוחים מעל שמלות או בגדים קלים אינם חמים מספיק, שהרוחות העזות תכנה בהם ותקפאנה אותם, אבל הילדים היו שמחים וחלפו על פני מבלי לפחד מהרוח או מהכלב, רק כשחזרתי אתמול מבית החולים הוטרינרי והלכתי ברגל מעמק המצלבה הביתה ילדה קטנה פרצה בבכי בגלל כלב שעבר, וחשבתי שלו הייתי שם עם אושר היא היתה בוכה פי כמה, כי אושר גדול בהרבה מהכלב שבגללו היא בכתה. אבל אושר חיכה לי בבית והניף את חוטמו בתנועה שאמרה למה עזבת אותי לשעות רבות ובואי נצא עכשיו לטיול ארוך מאד בעמק המצלבה, ששם הוא רב עם כל הכלבים והייתי צריכה לברוח מהם רוב הזמן ורק כלבה אחת שפגשנו היתה חברה שלו והוא שמח לקראתה. בערב כאבו לי כל כך הרגליים ובלילה הוצאתי את אושר בכפכפים כי בגשם היתה הפוגה, וממילא כולם מכירים אותי אז אני יכולה להתלבש איך שאני רוצה. לאף אחד לא אכפת. כולם מכירים אותי ואני מכירה את כולם כבר המון שנים כי זה הבית שלי.  

מחנק

 

איש בן 47 נחנק למות בבית החולים איכילוב, כשצינור החמצן שלו התנתק ואיש מהצוות לא שם לב לכך. הוא נחנק בבית החולים ולא הצילו אותו. לא ראו אותו. כבר שנים שלא רואים את החולים, שחולים שוכבים שעות מבלי שאיש ניגש אליהם, אבל בזמנים רגילים קרובי המשפחה מטפלים בחולים. הצוות הרפואי מתייחס לקרובי המשפחה של החולה כאילו הם חלק מהצוות: נותנים להם הוראות, מטילים עליהם מטלות, נוזפים בהם אם הם הולכים הביתה ומשאירים את החולה לבדו במחלקה, כי אין מי שיטפל בחולים אם המשפחה לא נמצאת. אבל עכשיו יש קורונה ומגבילים ביקורי משפחות, ובפרט במחלקות הקורונה, אז הצוותים הרפואיים צריכים לטפל לבדם, ובוודאי שזה קשה, וכבר שנים שאין כוח אדם מתאים לכך. איך יכול להיות שחולה נחנק בתוך בית החולים ואיש לא שם לב? האם המכונה לא מצפצפת במקרה כזה, האם הכל היה פשוט שקט והאיש נחנק למות? או שהיה צפצוף ואיש לא שם לב כי היו הרבה צפצופים אחרים. קשה לדעת מה קרה באמת. לרוב רופאים אינם אומרים את האמת על הטעויות שלהם, אז קשה מאד לדעת מהי האמת. למשל אם מישהו מת מחיסון נגד קורונה אומרים שזה לא קשור לחיסון. בנורווגיה בדקו מקרים של מות אחרי החיסון והמליצו לא לחסן קשישים במצב גופני ירוד. בישראל כשמישהו מת מהחיסון אומרים שזה לא קשור לחיסון. אין בישראל תרבות של לומר אמת. אנשים משקרים מאד בקלות, ורופאים משקרים במיוחד. אולי הם אפילו חושבים שהם עושים בכך משהו טוב, שהם מעודדים אנשים לא לפחות מהחיסון, ולא לפחד מהנשמה. אבל לפעמים עדיף לפחד. פחד הוא מנגנון הגנה. הוא מגן עלינו מסכנות. אני מפחדת מאד להיחנק. לפעמים אני נחנקת רק מהמחשבה על כך. קראתי על האיש שנחנק למות כי צינור החמצן שלו התנתק והרגשתי שאני נחנקת בעצמי. איש כל כך יותר צעיר ממני. זה כל כך לא הוגן וכל כך מפחיד. המחלה מפחידה, אבל גם לשכב חסר אונים ובודד בבית חולים מפחיד, והכי מפחיד לשכב בבית חולים בלי המשפחה. וגם למשפחה זה מפחיד שהם לא יכולים לבקר את החולה, או שמרשים להם רק לפרקי זמן מאד קצרים. אולי בגלל הקורונה יגדילו את הצוותים בבתי החולים כדי שיהיו מספיק מטפלים. איכשהו קשה לי להאמין שזה יקרה. תמיד אני אזכור את האחות שצעקה עלי למה הלכתי הביתה והשארתי את בתי בבית החולים. היתה לה דלקת תוספתן אבל התלבטו זמן מה לפני שניתחו אותה, ואני הלכתי בינתיים להביא לה דברים מהבית, כי כשבאנו בבוקר לא ידענו שאנחנו באות לאשפוז. האחות צעקה עלי שוב ביום האחרון שעוד לא הסדרתי התחייבות מקופת החולים. בפעם השנייה שהיא צעקה עלי כבר כמעט בכיתי. אמרתי לה לא ראית שאני פה שבוע? אתם מתחלפים ואני נשארת. היו משפחות גדולות שהתחלפו ביניהם, אבל אני הייתי לבדי ולא היה לי מחליף, גם לא מישהו שיבוא ויביא לנו דברים. תמיד אני זאת שמטפלת באחרים ואם אני אחלה לא יהיה לי תחליף. הבדיחות על זה שלכל אדם יש תחליף לא תמיד נכונות. יש משפחות קטנות ויש הרבה אנשים שהם לגמרי לבד ואין להם אף אחד. בבית החולים אתה תמיד מאד בודד, לא רק בזמן קורונה. במיטת בית חולים בן אדם מרגיש לבד בעולם, ושלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו, ולפעמים זה גם נכון, זה מה שקרה לאיש שנחנק כשהצינור שלו התנתק. אני מקוה שהוא היה מורדם ולפחות הוא לא סבל, אבל אולי אם הוא לא היה מורדם הוא היה מצליח להזעיק עזרה. אני לא יודעת. הוא היה כל כך יותר צעיר ממני ועכשיו הוא מת, ואף אחד לא ראה אותו ולא הציל אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לתקן את מה שהשתבש.

גזענים ונאצים וגם יהודים

 

כשטראמפ נבחר לנשיאות ואני ממש פחדתי ממנו, מהצורה שהוא עודד את התומכים שלו לצעוק שהילארי קלינטון פושעת וצריך לכלוא אותה, מיחסו המזעזע לנשים, והכי פחדתי מהגזענות הבוטה שלו גם כלפי שחורים וגם כלפי יהודים, ומהקשרים שלו עם חוגים של מכחישי שואה כמו סטיב באנון ונאצים מוצהרים כמו ריצ'רד ספנסר, שקיבל את בחירתו של טראמפ בהצדעה במועל יד ובשלוש קריאות: הייל טראמפ, הייל טראמפ, הייל טראמפ! שעוררו בי חלחלה אבל כנראה לא הדאיגו כלל את רוב היהודים, אמר לי ידיד שמאד מתנגד לטראמפ שהוא דוקא חושש יותר ממייק פנס, כי הוא אוונגליסט ומחזיק בעמדות פונדמנטליסטיות, ואני דוקא הרגשתי כל הזמן שפנס הוא האדם השפוי בממשל הזה, האדם שאפשר יותר לסמוך עליו, כי הוא שמרן הגון ויציב שהיה מושל אינדיאנה ונחשב למושל טוב, ואני תמיד מעדיפה אנשים הגונים ממוסדים ושומרי חוק, גם אם דיעותיהם רחוקות משלי, על פני אנשים שאין להם שום ערכים וגם אין להם אלהים. עכשיו נזכרתי בשיחה הזו, כי פנס היה האדם שהתמודד עם המתקפה של אוהדי טראמפ על הקפיטול, מתקפה אלימה של אנשים שחלקם הגיעו חמושים בכלי נשק, ואיימו לתלות את פנס על כך שלא מנע את אישור בחירתו של ביידן כמצוות טראמפ, וטראמפ סירב לקרוא למשמר הלאומי לסייע למשטרת הקפיטול שקרסה מול המתקפה, ופנס הוא זה שהורה להם לבוא ולסייע בסיכול המתקפה ואחר כך חידש את הדיון בקונגרס בבחירתו של ביידן, שהוא דיון פורמלי אבל הוא חלק מההליכים שהחוק מחייב לבחירת נשיא חדש. אני זוכרת שגם נחמיה שטרסלר כתב במאמר ב"הארץ" שהוא מעדיף את טראמפ על הילארי קלינטון, כי היא ממוסדת וצפויה וטראמפ לא צפוי, והוא ראה בזה יתרון גדול וכתב שטראמפ בגלל שהוא לא צפוי יביא להסכם שלום בין ישראל לפלשתינים. מאד כעסתי על המאמר הזה כי חשבתי שטראמפ רק יגרום נזק ליחסים בין ישראל לפלשתינים שזה מה שבאמת קרה, ואני לא מתפעלת מהסכמי השלום בין ישראל לדובאי ובחריין ומשדרוג היחסים עם מרוקו, שכולם נראים לי כמו עסקאות נשק משודרגות של ארצות-הברית עם מדינות שעלולות גם לפנות נגד ישראל ולהפנות נגדה את הנשק האמריקאי המתקדם שהן תקבלנה במסגרת ההסכמים. ואפילו אם זוקפים לזכותו של טראמפ את הסכמי השלום ואת ההכרה בירושלים כבירת ישראל שחבל מאד שממשלים אמריקאים קודמים התנגדו להכיר לפחות בירושלים המערבית כבירת ישראל, כפי שעשתה דוקא רוסיה, שיחסינו איתה ידעו לא מעט עליות ומורדות, עדיין אני חושבת שהנזקים שהוא גרם והאכזריות שלו כלפי המהגרים ממקסיקו וממקומות אחרים, בין אם חוקיים ובין אם לא חוקיים, ובפרט חטיפת הילדיהם מההורים, שגם נתנה לגיטימציה בישראל לחלאות אדם כמו אמיר אוחנה, מאי גולן ושפי פז להתעלל בערבים ובאפריקנים ואפילו בילדיהם הקטנים, הנזקים האלה חמורים מכל מתנותיו לישראל, מה גם שמטרתו העיקרית בתמיכה המפוקפקת הזו בישראל, כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, רק שיקפה את המגמה של חוגים נאצים בעשורים האחרונים להפגין תמיכה בישראל ובאופן כזה לזכות בלגיטימציה למדיניות שפוגעת בקהילות היהודיות בארצותיהם וביהודים שמתנגדים בתוקף למנהיגים אוהדים לנאצים ומכחישי שואה. נתניהו תמיד הצטיין במתן לגיטימציה למנהיגים מהסוג הזה, כמו ויקטור אורבן מהונגריה, ז'איר בולסונרו מברזיל וכמובן דונלד טראמפ, שיחסו ליהודים תמיד היה בעייתי ולא במקרה גברו בתקופת שלטונו במידה רבה ההתקפות האנטישמיות על יהודים. בשרלוטסוויל צעדו אוהדי טראמפ כשהם צועקים Jews will not replace us, ובפיטסבורג נכנס נאצי לבית כנסת יהודי בשבת בבוקר ורצח אחד-עשר יהודים, והיו מקרי רצח אנטישמים נוספים בסן-דיאגו ובניו-ג'רסי. זאת לצד אירועים אנטישמים רבים כמו כתובות נאצה וחילול מצבות בבתי קברות יהודים.

האנשים שנענו לקריאתו של טראמפ ועלו על הקפיטול היו מאותם חוגים שמטילים אימה על יהודים ושחורים: רבים מהם נשאו את דגלי הקונפדרציה של מדינות הדרום שנלחמו בביטול העבדות, דגלים שיש להם רק משמעות אחת בזירה האמריקנית: התנגדות לזכויות האזרחים השחורים, הן לזכויות האזרח שלהם והן לזכויות האדם שלהם, ובוודאי התנגדות לכך שיכהנו במשרות ציבוריות בכירות ובתפקידי הנהגה, שלא לדבר על הנשיאות. אוהבים לומר שזו תגובת נגד לכהונתו של ברק אובמה כנשיא, אבל תגובת הנגד הזו לא הופיעה במרחב הציבורי בזמן כהונתו של אובמה. הגורמים האלה קיבלו עידוד ולגיטימציה לכבוש את המרחב הציבורי כפי שעשו באורח קטלני בשרלוטסוויל רק לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות, בחירה שהם ראו בה מתן לגיטימציה לקידום סדר היום הנאצי והגזעני שלהם.

טראמפ החל להתבלט בפעילותו הציבורית בשנת 1989, כאשר ניהל קמפיין נרחב באמצעות מודעות בעיתונות לחידוש עונש המות בניו יורק ולהוצאתם להורג של חמישה נערים שחורים ולטינים שהואשמו והורשעו באונס אשה לבנה בסנטראל פארק, מבלי שהיו ראיות לאשמתם. את מסעו לנשיאות החל בטענה שברק אובמה איננו יליד ארצות-הברית ולכן נשיאותו איננה לגיטימית, וכדרכו המשיך להתעקש על טענה שקרית זו גם לאחר שאובמה הציג לתקשורת את תעודת הלידה שלו. טראמפ רץ לנשיאות ונבחר בתמיכתם הנלהבת של אנשי העליונות הלבנה, ולאורך כל כהונתו סירב לגנות אותם.

לצד הגזענים היו בין הפורעים בקפיטול נאצים מוצהרים שלבשו חולצות עם כיתובים כמו "קייטנת אושוויץ" ו"ששה מיליון זה לא מספיק", והזכירו לאותם יהודים ששכחו למרבה הצער שגזענים נגד שחורים הם גם אנטישמים ובחלקם נאצים פעילים. מעטים זכרו שבמדינות הדרומיות לא רק שחורים נרצחו במעשי לינץ' אלא גם יהודים. לא במקרה תמכו יהודים כה רבים בשוויון לאזרחיה השחורים של אמריקה.

אבל למתקפה על הקפיטול הצטרפו גם כמה יהודים בעלי אזרחות אמריקנית וישראלית. אחד מהם ניסה להסביר לתקשורת הישראלית שלמתקפה אחראים אנשי "אנטיפה", קיצור של אנטי-פאשיזם, תנועת שמאל רדיקלית, שטראמפ האשים גם במהומות לאחר רצח ג'ורג' פלויד, האיש השחור ששוטרים חנקו למות. ובכן אנשי אנטיפה אינם לובשים פרוות ואינם נושאים את דגלי הקונפדרציה וחולצות של "קייטנת אושוויץ". אבל מי שתומך בטראמפ מכור כנראה לתרבות השקרים וההסתה, וניחן כנראה ביכולת מופלאה לעיוורון סלקטיבי כלפי נאצים וגזענים. ישראלי-אמריקני נוסף שהתראיין בטלויזיה טען בתוקף שנצחונו של ביידן הושג באמצעות זיופים ושהוא ראה עדויות לכך והשתכנע. גם יו"ר המפלגה הרפובליקנית בישראל הסביר לתקשורת שטראמפ צודק ושגנבו ממנו את הנצחון ושכל הרפובליקנים וגם שליש מהדמוקרטים מסכימים שכך הדבר. כזכור גם בארץ היו אנשי תקשורת כאברי גלעד שסירבו להכיר בהפסדו של טראמפ.

למרבה הצער יש יהודים שאופי מסוכן, גזענות מוכחת ואפילו בני ברית נאצים, שלא לדבר על שקרים וסילופים מרחיקי לכת, אינם מרתיעים אותם, ואולי אפילו ההיפך מכך. 

ראו גם רשימתי לאהוב את ישראל כדי לשנוא את היהודים ועוד רשימות תחת התגית דונלד טראמפ.

 

 

פסק דין לרעתנו

 

היום קיבלנו פסק דין לרעתנו במשפט על ירושת אמי. השופטת כתבה שאמנם לאחיינים שלי ואמם היתה מעורבות גדולה בכתיבת הצוואה שהם מייחסים לאמי, ואנחנו משוכנעות שאמי לא ראתה אותה מעולם, ושבנסיבות אחרות המעורבות שלהם היתה צריכה להוביל לביטול הצוואה, אבל בגלל שהם לקחו את אמי לעורך-דין שלהם שהחתים אותה בפניו על טיוטת הצוואה שהיא הביאה איתה לעורך הדין, שהאחיינית שלי הודתה שהיא בעצמה הדפיסה אותה על תשתית של צוואות קודמות והיא גם הנהנית העיקרית בה, אבל לדברי השופטת העובדה שעורך-הדין שהאחיינית מצאה לדבריה בפייסבוק ומעולם לא ייצג את אמי קודם לכן – והיו לה לא מעט עורכי-דין משלה – העובדה הזאת מבטלת את מעורבות האחיינים ואמם בצוואה ומכשירה אותה. ומה שיש לי להגיד זה שהצוואה הזו היא בדיוק כמו הבשר שהושרה בסיר הלילה – גם אם היא כשרה, היא מאד מאד מסריחה. בתי הבכורה שהיא עורכת דין בעצמה אמרה שצריך בכל מקרה לערער על פסק-הדין הזה גם אם אין לנו כמעט סיכוי להפוך אותו, כי הוא כמו מדריך להשפעה בלתי הוגנת: תכתוב בעצמך את הצוואה של סבתא שלך ותסדר לעצמך להיות הנהנה העיקרי בה, ואז תמצא עורך-דין שמוכן לשתף איתך פעולה ותיקח אליו את הסבתא בת התשעים החולה והנכה שימיה ספורים שעורך-הדין שלך יחתים אותה על הצוואה ויחתום בתור עד, ואז הצוואה תהיה לגמרי כשרה, אמנם מסריחה לשמיים, אבל זה לא יפריע לך. לא הייתי בטוחה אם ארצה לערער, אבל אחרי שקראתי את פסק-הדין החלטתי שכן. מראש ידענו שאין לנו הרבה סיכוי למרות שאין לנו שמץ ספק שאמי בחיים לא ראתה את הצוואה הזו, כי מאד מאד קל לזייף צוואה אם מדפיסים אותה ורק מזייפים את החתימה, ותמיד יהיה לזייפן יתרון על אלה שלא זייפו, כי נטל ההוכחה הוא תמיד על מי שמתנגד לצוואה המזויפת ולא על הזייפנים, שלא צריכים להוכיח שום דבר, אפילו לא תום לב, כי ברור שמי שכותב בשם הסבתא צוואה לטובתו ומסדר עם עורך-דין שיחתים את הסבתא עליה, אין בו שום תום-לב, ובשביל לרשת מיליונים שלא מגיעים לך לא צריך תום לב, צריך רק שפלות וחוצפה. בכל מקרה אני מאד שמחה שהתנגדנו לצוואה, כי ככה נחשפנו להתכתבויות של האחיינים שלי ואמם, וראינו איך כל השנים הם הוציאו מאמי כספים ודירות שבעיקר גיסתי נהנית מהן, והתברר לנו שיש סכסוך קשה ומר בין גיסתי לאחת הבנות שלה שגרם לקרע מוחלט ביניהן, ובהוכחות גיסתי והאחיינים שנגד אחותם אמרו על האחות הזאת דברים נוראים וטענו שדעתה השתבשה עליה, כי היא סיפרה עליהם דברים מאד לא מחמיאים, ואחרי שההליכים נגמרו הם חתמו איתה על הסכם פשרה איך הם יחלקו ביניהם את כל הכסף שהם הוציאו מאמא שלי, תמורת זה שהיא לא גילתה לנו כל מה שהיא יודעת על מעשיהם, אבל מה שהיא כבר גילתה די הבהיר לנו את התמונה. תמיד יפה לראות איך אנשים שגוזלים מאחרים בסוף מסתכסכים בינם לבין עצמם במאבק ביניהם על הגזל, ומרוב כסף ונכסים שהם ירשו על חשבון אחרים, הם נוחלים ריב ומדון ושנאה שהם רבים אפילו יותר מהכסף והדירות שהם ירשו, ואני חייבת להודות שיש בזה לא מעט נחמה.

אלזה לסקר-שילר / מעוף אהבה

 

היום יום הולדתו ה-61 של אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית, שנפטר ביולי 2014. אני מקדישה לזכרו את התרגום.

 

מְעוֹף אַהֲבָה

 

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ שָׁלוֹשׁ סְעָרוֹֹת יוֹֹתֵר מִשֶּׁאָהַב אוֹתִי,

שְׂפָתָיו זָעֲקוּ הַלְוַאי

כְּמוֹ פִּי הָאֲדָמָה הַפָּעוּר!

וְגַנִּים הִשְׁתַּכְּרוּ מִגֶּשֶׁם מַאי.

 

וְנֶאֱחַזְנוּ בְּיָדֵינוּ בְּחָזְקָה

שֶׁנִּכְרְכוּ כְּמוֹ טַבָּעוֹת

וְהוּא קָפַץ עִמִּי עַל רוּחוֹת דוֹאוֹת

עַד הָאֵל, עַד שֶׁהַנְּשִׁימָה נֶעֶתְקָה.

 

אָז הִגִּיעַ יוֹם קַיִץ מוּאָר,

כְּמוֹ אֵם מְבֹרֶכֶת.

וְהַנְּעָרוֹת הִבִּיטוּ חוֹלְמוֹת בְּהָקִיץ,

רַק נִשְׁמָתִי שָׁכְבָה יְגֵעָה וּמְדֻכְדֶּכֶת.

 

Liebesflug

Drei Stuerme liebt ich ihn eh'r wie er mich,

Jaeh schrien seine Lippen,

Wie der geoeffnete Erdmund!

Und Garten berauschten an Mairegen sich.

 

Und wir griffen unsere Haende,

Die verloeteten wie Ringe sich,

Und er sprang mit mir auf die Luefte

Gotthin, bis der Atem verstrich.

 

Dann kame in leuchtender Sommertag

Wie eine glueckselige Mutter.

Und die Maedchen blickten schwaermerisch;

Nur meine Seele lag mued und zag.

 

אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי

 

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ?

מֵעוֹלָם לֹא הָלַךְ אִישׁ בְּדַרְכִּי.

 

אֲבַל פָּנֶיךָ מְחַמְּמִים אֶת עוֹלָמִי

מִמְּךָ הַכֹּל פּוֹרֵחַ.

 

כְּשֶׁאַתָּה מִסְתַּכֵּל בִּי

לִבִּי הוֹפֵךְ מָתוֹק.

 

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת תַּחַת חִיּוּכֶיךָ

וְלוֹמֶדֶת לְהָכִין אֶת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה.

 

לְהַקְסִים אוֹתְךָ וְלָתֵת לְךָ לָלֶכֶת

תָּמִיד אֲנִי מְשַׂחֶקֶת אוֹתוֹ מִשְׂחָק.

 

Siehst Du Mich

 

Zwischen Erde und Himmel?

Nie ging einer ueber meinen Pfad.

 

Aber dein antlitz waermt meine Welt,

Von dir geht alles bluehen aus.

 

Wenn du mich ansiehst,

Wird mein Herz sues.

 

Ich liege unter deinem Laecheln

Und lerne Tag und Nacht bereiten.

 

Dich hinzaubern und vergehen lassen

Immer spiele ich das eine Spiel.