מכירה פומבית בהמבורג של כתב היד של פרנץ קפקא "ריכרד וסמואל"

רק באיחור נודע לי שאתמול, בשבת 26 במאי, הועמד למכירה פומבית בבית המכירות "כריסטיאן הסה" בהמבורג כתב יד בן 6 עמודים של פרנץ קפקא משנת 1911, "סקיצה לפתיחה לריכרד וסמואל". בפורטל Boersenblatt נכתב שמדובר בפתיחה לרומן שפרנץ קפקא ומכס ברוד תיכננו לכתוב במשותף, אך זנחו לאחר כתיבת פרק הפתיחה, שהם מסרו לחברם וילי האז בכתב העת שלו "דפי הרדר", שם הוא נדפס בקיץ 1912. מקורו של כתב היד לדברי הפורטל באוסף שויצרי פרטי שבו הוא נמצא שלושים וחמש שנה, כלומר מראשית שנות השמונים. "כנראה שכתב היד נשאר במערכת והגיע מאוחר יותר לאוסף השויצרי", נאמר שם.

יש לי סיבות טובות לחשוד שהתיאור החביב הזה איננו אמת. הסיבה העיקרית לחשדותי היא פתק שהוצג לבית המשפט בישראל הן על ידי אהובת ברוד אסתר הופה בשנות השבעים, כהוכחה לכך שמכס ברוד העניק לה את כתבי קפקא במתנה, והן על ידי בנותיה לערכאות השונות שדנו בגורל עזבונו של מכס ברוד לאחר מותה של אסתר הופה בשנת 2007. להלן תרגום הפתק:

לגב' אסתר הופה , תל-אביב

אסתר יקרה,

בזאת אני מעניק לך 4 תיקים מזכרונות קפקא שלי, שמכילים את הדברים הבאים:

I.                   רישומים

יומנים משותפים (יומנים מקבילים שלי ויומן ויימאר של קפקא בעטיפה אחת)

תמונות של קפקא

רשימת כתבי עת – עיזבון * %

II.                 מכתבים ממני לקפקא

III.              רשימה על ארבעה מבקרי קפקא "הנלהבים ביותר".

IV.             שלוש מחברות יומני קפקא מפריז.

אפוריזמים 1 ו-2,

טיוטת נאום,

הצהרת מס? של קפקא,

טיוטה לרוברט וסמואל

נאום של קפקא (לוי Loewy)

Rekurs Kafka (טרם פורסם)

3 אפוריזמים, דפים שהעתקתי

"הכנות לחתונה" ו"חלום"

2 מחברות של קפקא

פרגמנט של נובלה

הגנת החצר

4 דפים בודדים

תל-אביב, 12 במרס 1947

מכס ברוד

בתחתית המכתב נכתב:

Ich nehme diese Schenkung an

Ilse Ester Hoffe

Maerz 1947

ותרגומו:

אני מקבלת מענק זה

אילזה אסתר הופה

מרס 1947

בדקתי הערב שוב את צילום הפתק  שברשותי – את המקור מעולם לא ראיתי, וראיתי שאכן כתוב "טיוטה לרוברט וסמואל" כפי שתרגמתי. בזמנו לא נתתי על כך את הדעת, שאין בכתבי קפקא שום "רוברט וסמואל" אלא רק "ריכרד וסמואל", ושאין ספק שזה כתב היד שאליו מתייחס הפתק. מאז אתמול מטרידה אותי גם השאלה כיצד יכול היה מכס ברוד לטעות טעות כזאת, לכתוב רוברט במקום ריכרד. עיינתי בצילום הפתק שוב ושוב ואני מסוגלת לראות רק רוברט ולא ריכרד. אולי בכלל הפתק הזה מזויף ולא נכתב בידי מכס ברוד אלא בידי מי מהחומדות את ירושתו, שהגישו לבתי המשפט כמה מסמכים החשודים כמזויפים, וגם עמוד ראשון ורביעי של מסמך חשוב בן ארבעה עמודים בטענה שזה המסמך המלא, תוך העלמת שני העמודים האמצעיים שלו מבית המשפט. למרבה המזל איתר פרקליטה של הספריה הלאומית צילום של המסמך המלא, וחשף בפני בית המשפט את מעשה ההונאה.

מכל מקום, הטיוטה הזו בכתב ידו של קפקא היתה בעזבון מכס ברוד בתל-אביב, ולא במערכת "דפי הרדר" שפעלה בפראג במשך שנתיים בלבד, בשנים 1911-1912. גם אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של האחות ואלריה פולאק שנרצחה עם האחות גבריאלה הרמן ושני בעליהן וחלק מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, הכינה עבור הספריה הלאומית רשימה של כתבי קפקא שלא נכללו בין הכתבים שהועברו לבקשת האחיינית מכספת של זלמן שוקן בציריך להפקדה בספריה הבודליאנית באוקספורד במרס 1961. ברשימה זו, ששלחה מריאנה שטיינר ב-4.12.1973 לראובן קלינגסברג, איש הספריה הלאומית וידיד אישי של מכס ברוד, ונמצאת הן בספריה הלאומית והן בגנזך המדינה, היא מציינת כפריט 15 "טיוטה נוספת לנובלה ריכרד וסמואל", ובסוגריים מציינת שתוכנה זהה לטיוטה שנספחה לכתב היד של "הכנות לחתונה בכפר", שנשאר אף הוא בעזבון מכס ברוד בשלוש גרסאות, אבל הטיוטה הנוספת הזו היתה עצמאית ולא נספחת לכתב יד אחר, ולכן אין לי ספק שבה מדובר כעת, כלומר בכתב יד שהוברח מעזבון מכס ברוד בתל-אביב לשוויץ. מכיוון שממכתבה של מריאנה שטיינר עולה שכל כתבי היד של "ריכרד וסמואל" היו אצל מכס ברוד בתל-אביב ולא בשום מקום אחר, ומכיוון שאין שום פרטים על "האוסף הפרטי בשוויץ" שבו הוחזק כתב היד, אני חושדת שאין מדובר ב"אוסף פרטי" אלמוני אלא בכספות של אסתר הופה, שנפתחו בציריך בשנת 1985, מועד שתואם את הפרט שנמסר שכתב היד היה 35 שנים באוסף פרטי. לפי החלטת שלוש ערכאות של בתי המשפט בישראל, וכמובן לפי צוואתו של מכס ברוד, כל כתבי היד מעזבון ברוד השמורים בכספות ובכל מקום בארץ ובחו"ל צריכים לעבור למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. קראתי שבנק UBS השויצרי שבו נמצאות הכספות מסרב בינתיים להעביר לספריה הלאומית בירושלים את תוכנן של ארבע הכספות של אסתר הופה שהספריה הלאומית יודעת עליהן. ברור לי מסקירת האינוונטר של הכספות שאותרו שיש כתבי יד נוספים בכספות נוספות שעד כה מוסתרות מן הספריה הלאומית, וכפי שמעידות המכירות הפומביות הנמשכות, השוד של כתבי קפקא מן הספריה הלאומית בירושלים, שמכס ברוד הוריש לה את הכתבים וידוע לי שגם יורשיו של פרנץ קפקא הסכימו לירושה הזו והיו מברכים עליה לו היתה מתממשת במלואה, השוד הזה של העם היהודי שממשיך את האריזציה הנאצית באותן שיטות של מירמה, הונאה, טרור, תעמולה אנטישמית והיתממות והתחסדות אינסופיות, כל זה נמשך כמקודם. אני גם מרשה לעצמי לחשוד שהקונה הוא שוב ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, שמאז שנות השבעים מעורב בהברחת כתבי יד של קפקא וברוד מישראל ובקנייתם המתואמת מראש בירידים פומביים, כדי שיוכלו לטעון בעתיד שלא ידעו שהם קונים סחורה גנובה שהוברחה מישראל בניגוד לחוק, ושבית המשפט בישראל הורה להם להשיב לספריה הלאומית, דבר שספק רב אם יקרה אי פעם. מאז איחוד גרמניה מרגישים הגרמנים כה חזקים, שהם כבר אינם חשים שום צורך אפילו להעמיד פנים שהם מתביישים בעברם הנאצי ומתנהגים כלפי היהודים טוב יותר. ככל הנראה יש לעם הגרמני צורך עמוק להמשיך ולשדוד נכסי תרבות יהודיים ולנכס אותם לעצמם. הם מאמינים ככל הנראה ששוד כתבי קפקא והצגתו כסופר גרמני ששייך לעם הגרמני, תמחק את העובדה שקפקא היה בין הסופרים הראשונים שהמשטר הנאצי הכניס לרשימת הסופרים האסורים ושרף את כתביו, ובהמשך, כנבואתו הנוראה של היינה, שרף את שלוש אחיותיו של קפקא ואת רוב בני משפחתו. השוד הנמשך של כתבי היד של קפקא בגרמניה, מלווה בהפצת שקרים ותעמולה אנטישמית – ארכיון מרבאך מקפיד להפיץ בגרמניה טענה שקרית שישראל הלאימה את כתבי קפקא, בעוד שהאמת היא שבית המשפט קבע שיש לקיים את צוואתו של ברוד, וזו מציינת את הספריה בירושלים כמקום שאליו יועברו הכתבים. הוראה לקיים צוואה כלשונה איננה הלאמה, וסיפור ההלאמה נועד גם לטהר את ארכיון מרבאך מהניסיון לשדוד נכסים לא לו, וגם לעורר בתודעה הגרמנית את הזיהוי הנאצי המסורתי של יהודים עם קומוניסטים שמלאימים נכסים, היודובולשביקים, כפי שכינו אותם הנאצים. שקרים והשמצות על ישראל מופצים על ידי הנהלת ארכיון מרבאך ומקורביה חדשות לבקרים וממלאים את התקשורת האירופית, החל מטענה שקרית שאין בישראל שום רחוב על שם קפקא שהעלה  ההיסטוריון המקורב למרבאך ריינר שטאך, המשך בשקר אנטישמי נוסף שלו שלא מכס ברוד הבריח את כתבי היד לישראל מאימת הנאצים, אלא ישראל בכלל גנבה אותם מצ'כיה אחרי המלחמה (שקר שנועד להצדיק את שוד הפריטים מישראל בידי ארכיון מרבאך), וכלה בניסיון להציג את קפקא כסופר גרמני מובהק, לטשטש את יהדותו ואת המוטיבים היהודיים בכתיבתו, ולהמציא קשר כביכול בין קפקא לגרמניה, מכיוון שקפקא הגיע בשלהי חייו לגרמניה כדי לבקר את אחותו גבריאלה שנפשה שם עם ילדיה, הכיר שם את אהובתו דורה והתגורר עמה בגרמניה מספר חודשים בטרם הידרדרה מחלתו והוא שב לפראג. אפילו איטליה שג'ויס התגורר בה שנים ולא רק חודשים ספורים, איננה מעלה בדעתה לתבוע חזקה על ירושתו של הסופר הדבלינאי, אבל הגרמנים, בהיותם רוצחי אחיותיו של קפקא ורוב בני משפחתו, משוכנעים כנראה שהרצח מקנה להם זכויות בעלות מיוחדות על נכסי הנרצחים, ושכל מי שמערער על חוצפתו וחמדנותו של עם הרוצחים הזה, ראוי לגנאי.

איך שדדו מכס ברוד ואסתר הופה את האחייניות של קפקא

העילה לכתיבת רשימה זו היא ראיון שהעניקה חוה הופה, בתה הקשישה של אסתר הופה אהובת מכס ברוד, והטוענת לבעלות על עזבונו, לכתב "הארץ" הילו גלזר, במוסף "הארץ" מיום ו' האחרון (17 בפברואר 2017), ובמיוחד הכותרת שהעניק העורך (לא הכתב) לראיון זה במהדורת האינטרנט "היורשת של כתבי קפקא". חוה הופה מעולם לא היתה היורשת של כתבי קפקא, וטענתה לירושה זו איננה רק שקר, אלא המשך לגזל שגזלו מכס ברוד ואמה אסתר הופה את ארבע האחייניות של פרנץ קפקא שהצליחו לשרוד את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו של קפקא ושאר בני משפחתו נרצחו בידי הגרמנים. ארבע האחייניות של קפקא וצאצאיהן, שהם יורשיו האמיתיים של פרנץ קפקא, לא הוזכרו כלל בכתבה, וגם לא בתגובתו לראיון של עופר אדרת, שהלין בצדק על כך שחברתו לחיים של קפקא, דורה דימנט, לא זכתה מעולם להינות מההכנסות העצומות שגרפה אסתר הופה ללא כל הצדקה, אך גם הוא לא ראה לנכון לציין שלפרנץ קפקא יש יורשים חוקיים, צאצאי שלוש אחיותיו גבריאלה, ולריה ואוטיליה, שכולן נרצחו בשואה: שתי האחיות הגדולות עם בעליהן וחלק מילדיהן במחנה ההשמדה חלמנו, והאחות הצעירה אוטיליה, שהתנדבה ללוות קבוצת ילדים יתומים לאושוויץ, כמו יאנוש קורצ'ק לפניה, הלכה עמהם לתאי הגזים. ארבע אחייניות של קפקא שרדו: גרטי קאופמן בת גבריאלה ומריאנה שטיינר בת ולריה שנמלטו לאנגליה, ושתי בנותיה של אוטיליה ורה והלנה, שעברו את המלחמה עם אביהן הצ'כי בפראג. האחייניות כבר אינן בחיים, אך לכולן ילדים ונכדים ואולי גם נינים. אלה הם יורשי קפקא ואין בלתם.

מכס ברוד עצמו הכיר בכך, ולהלן תרגום מכתבו לידידו הסופר פרידריך תורברג, ששאל אותו על אדם בשם הנס קפקא שהציג את עצמו כיורשו של קפקא:

ד"ר מכס ברוד

רחוב הירדן 16

תל אביב

תל אביב, 17 במאי 1957

פריץ היקר,

את הקטע על האחיות קיבלתי. אין זו אמת שאחת האחיות מחתה נגד פירסום כתבי היד. זה פשוט מצוץ מהאצבע.

הנס קפקא למיטב ידיעתי איננו קרוב משפחה של קפקא. לפחות אני מעולם לא שמעתי מהמשפחה רמז כלשהו בכיוון הזה. בשום אופן אין הוא היורש. היורשות הן (לאחר מות הורי קפקא) שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו בידי הנאצים, שמהן שרדו 4 בנות (כלומר 4 יורשות).

מכס שלך.

(המכתב המקורי נמצא בעזבונו של פרידריך תורברג השמור בארכיון העיר והמחוז וינה וקיבלתי את רשות מנהל העיזבון לפרסמו.)

במשך שנים רבות נאבקה אחיינית קפקא מריאנה שטיינר במכס ברוד, כדי לקבל חזרה לידיה את כתבי קפקא. היא היתה מעוניינת להפקידם בספריה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד, ולאפשר הכנת מהדורה ביקורתית של כתבי קפקא, בראשותו של חוקר קפקא וידידם של מריאנה ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, הפרופסור לספרות מלקולם פייזלי, אך מאבקה התנהל בחשאי. היא חששה לצאת פומבית נגד הסופר הנערץ, רב הקשרים והעוצמה, שבניגוד לאופן שבו מתארת אותו חוה הופה בכתבה, היה הכל חוץ ממסכן ואומלל. האומללות היא נחלתה של חוה הופה, ובשל כך היא אכן ראויה לרחמים, אך אומללותה איננה פוטרת אותה מאחריות למעשי ההונאה והגזל שהיא היתה שותפה להם ועדיין שותפה להם, שכן ברשותה של חוה הופה עדיין מצויים מסמכים מעזבונו של מכס ברוד, ועשר הכספות של פריטי העיזבון שאותרו הן רק חלק מן הכספות הקיימות בפועל, שחוה הופה עדיין מסתירה את קיומן ממדינת ישראל.

כל עוד התאפשר לו הדבר, החזיק מכס ברוד בעזבונו של קפקא ובמסמכים נוספים של משפחת קפקא שהופקדו בידיו כדי למלטם מהנאצים, כאילו היה זה רכושו. ממכתב של תומס מאן שניסה לסייע לו, ידוע לנו שברוד הציע את עזבונו של קפקא כנדוניה לאוניברסיטה באמריקה תמורת קתדרה באוניברסיטה עבורו. הדבר לא נסתייע, וערב כניסת הנאצים לפראג ברוד נמלט עם העיזבון לארץ ישראל, בהסכמת אחיותיו של קפקא שחששו לגורל הכתבים תחת כיבוש נאצי, ולא ידעו שהן עצמן בסכנת מות. משנודע לברוד אחרי המלחמה ששלוש אחיותיו של קפקא נרצחו, נהג תחילה כאילו הוא בעלי העיזבון, ורק לאחר מותו של זלמן שוקן בשנת 1959, הושגה הסכמה בין מכס ברוד, משפחת שוקן וצאצאי אחיותיו של קפקא, שבעקבותיה הועברו בשנת 1961 לספרייה הבודליאנית מרבית כתבי היד של קפקא, לבד משלושה כתבי יד חשובים ביותר שמכס ברוד טען לבעלות עליהם: "תיאור של מאבק", ה"מכתב לאבא", וגולת הכותרת: כתב היד של "המשפט".

וכך כתב מכס ברוד לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר בשנת 1952:

                                             2 באפריל 1952

גברת שטיינר היקרה,

אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.

כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.

1   יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).

כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.

בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.

מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.

שלך, מכס ברוד

      

העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים

1.    יומנים בקווארטו, 13 פריטים

2.    מכתב לאבא

3.    אמריקה

4.    המשפט

5.    הטירה

6.    יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר

7.    שומר הקבר (מערכה אחת)

8.    בלומנפלד (סיפור)

9.    הבנין

תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)

10.           ראשית סיפור הכלב

11.           אפוריזמים "הוא"

12.           תרגילים בעברית

13.           זכרונותי הפרטיים מקפקא

14.           מכתבי קפקא לברוד

15.           אפוריזמים

יוזפינה, סיפור

הגברת הקטנה, סיפור

אותו הדבר בצילום

16.           פרגמנטים (מסודרים)

17.           פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)

18.           פרגמנטים משנת 1920

19.           שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן רעב" ו"מחקריו של כלב")

20.           פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה

21.           מחברת כחולה עם רשימות

22.           -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.

28. 8 מחברות אוקטבו כחולות

ד"ר מכס ברוד

במכתבו זה אין מכס ברוד מספק כל בסיס לטענת הבעלות שלו על שלושה כתבי יד מרכזיים של פרנץ קפקא, ואילו במה שמכונה "מכתב המתנה" שכתב באותו יום לאהובתו אסתר הופה הוא כותב:

העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר.

וכך כתב מכס ברוד באותו אפילוג:

האמנתי שאיבדתי את הנובלה "תיאור של מאבק", כי ידעתי, שזמן ארוך למדי החזקתי בה למשמרת אצלי, אבל אז השבתיה לידידי חלף כתב היד של הרומן "המשפט". חילוף זה לבדו מנע באותה עת את השמדת כתב-היד של "המשפט" שקפקא התכוון [לבצע], וכך יכולתי לאחר מותו של קפקא לפרסם את "המשפט" כדוגמה ראשונה מעזבונו הכה עשיר. הצטערתי על הסיפור "תיאור של מאבק" כעל סיפור אבוד, אבל כעת התגלה הדבר כתעתוע זיכרון.

ובכן אין כאן שום הוכחה ללא ספק, או הוכחה בכלל, לבעלותו הנטענת של מכס ברוד על כתבי היד האמורים. יש כאן רק סיפור מבולבל על כך שברוד השיב לקפקא את "תיאור של מאבק" וקיבל בתמורה את "המשפט", תיאור שאין לו שום אסמכתא חיצונית לבד מטענתו של ברוד הנוגע בדבר, שבסופו מופיע כתב היד של "תיאור של מאבק" שכביכול הוחזר באורח פלא באחד מארונותיו של מכס ברוד. כדי לחזק את הטענה המפוקפקת חוזר ברוד על הסיפור שבאמצעותו קנה את עולמו: שקפקא רצה כביכול להשמיד את כתב-היד של "המשפט", והוא הציל אותו מהשמדה, ובסיפור מובלע זה מוצנעת טענה אחרת שלו לבעלות ולזכויות בכתבי קפקא ובפירסומם, משום שקפקא רצה להשמידם והוא כביכול הצילם מהשמדה. טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של קפקא עצמו, שפירסם בחייו כמה מסיפוריו החשובים, "הגלגול" ו"מושבת העונשין", ובימיו האחרונים הגיה לדפוס את הקובץ "אמן רעב", סיפורים שבניגוד לדברי הילו גלזר בכתבה, עשו הרבה מאד רושם וקנו לקפקא אוהדים מושבעים כתומס והיינריך מאן, קלאוס מאן, מרטין בובר, ולטר בנימין וגרשום שלום. מרטין בובר עצמו פירסם בכתב העת שלו "דר יודה" את סיפוריו של קפקא "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", שמאוחר יותר פירסם אותם קפקא בקובץ "רופא כפרי". נכון שאת כתב היד של המשפט סירב קפקא לפרסם, וברוד כתב על חיבור זה עוד בחייו של קפקא, שקפקא טוען שחיבור זה איננו גמור ולא ניתן להשלימו. כפי שכתבתי ברשימתי על תביעת הבעלות של מכס ברוד לכמה מכתבי היד של קפקא, כל הטיעון של מכס ברוד באפילוג משנת 1936 הוא אנכרוניסטי: בחייו של קפקא לא נודע ערך כספי לכתבי היד שלו, וגם אם קפקא מסר אותם לברוד לקריאה, קשה לראות בכך העברת בעלות רשמית שעל פיה יש לחרוץ את גורל כתבי היד יקרי הערך לאחר מותו של קפקא.

יתרה מכך: כפי שתיארתי באותה רשימה, הסיפור באפילוג משנת 1936 הוא רק אחד משלוש גירסאות שונות שמסר מכס ברוד לגבי האופן שבו הגיע כתב-היד של "המשפט" לידיו. באפילוג למהדורה הראשונה של "המשפט" כתב מכס ברוד שבשנים 1920 ו-1923 לקח אליו את כתבי היד של "המשפט" ושל "הטירה". "לקח אליו", ולא "קיבל מקפקא במתנה", או "החליף בתמורה לכתב-יד אחר". והרי הוא מעולם לא טען לבעלות על כתב היד של "הטירה". ואילו באפילוג לחיבורו משנת 1959 "יאוש וגאולה ביצירת קפקא" (שלא תורגם לעברית), כותב ברוד: "בסידור הפרקים [של המשפט] התבססתי בראש וראשונה על הסדר שבו נמצאו הדפים בעיזבון", כלומר שבכלל לא קיבל את כתב-היד מקפקא בחייו, אלא מצאו בעיזבונו של קפקא המת, וזאת לדעתי האמת. הדבר תואם גם את הדברים שכתב ברוד באפילוג למהדורה הראשונה של המשפט, שסידר את פרקי הספר לפי האופן שבו זכר שקפקא הקריא לו אותם, והרי אילו היה החיבור בבעלותו עוד בחייו של קפקא, יכול היה לשאול אותו מה סדר הפרקים, ולא היה צריך להסתמך על הזיכרון. כמובן שנטילת כתב-יד מעזבונו של הסופר, ולו גם ברשות משפחתו, איננה מקנה בעלות וזכות הורשה בלתי מוגבלת.

קפקא גם לא השאיר שום צוואה, למרות שברוד כינה שני פתקים שבהם ביקש ממנו קפקא לאסוף את כתביו ולשורפם "צוואתו של קפקא". לו היתה זו צוואה בעלת תוקף, היה מכס ברוד פונה לבית המשפט ומבקש להכיר בה ככזו, אבל אלה פתקים שנכתבו, כפי שקפקא מעיד באחד מהם, כשסבל מהתקפים קשים של מחלת השחפת וחשש שחייו עומדים להסתיים, ובשום אופן אין בהם כדי להעניק בעלות על כתבי יד יקרי ערך, ששייכים על פי חוק הירושה לבני משפחתו הקרובים של פרנץ קפקא, שהם, לאחר מות הוריו ורצח שלוש אחיותיו, ארבע האחייניות ששרדו את השואה.

הסיבה האמיתית לדעתי לטענת הבעלות של מכס ברוד לגבי כתבי יד מסוימים של קפקא, ובפרט לגבי כתב-היד של "המשפט", היא הפולמוס שהתנהל בשנות החמישים על האופן שבו ערך ברוד את הסיפור, כמו גם על עריכתו של ברוד את כתבי קפקא בכלל, ופירסום הצעות חילופיות לעריכת הטקסט, והדרישה לעריכת מהדורה ביקורתית של כתבי היד של קפקא על פי עקרונות מדעיים ולא אינטואיטיביים ובלתי מנומקים כפי שערך אותם מכס ברוד, שבכך דנתי בהרחבה ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים". מכס ברוד ראה בעריכת מהדורה מדעית איום על מפעל חייו, והיה נחוש למנוע עריכה מדעית של "המשפט" בטענה שכתב-היד שייך לו אישית. באותו יום שבו כתב לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר, כתב לאהובתו אסתר הופה את "מכתב המתנה", שבו טען שכתבי קפקא "שנמצאים בבעלותו", כלולים בעזבונו, ויעברו אחרי מותו לידיה של אסתר הופה. דרך אגב, טענתה של חוה הופה שמכתב זה העניק לה את הזכות לרשת את כתבי קפקא נסתרת מתוכן המכתב עצמו, שבו מציין מכס ברוד בפירוש שכתבי קפקא שבבעלותו כלולים בעזבונו ודינם כדין עזבונו. בדיוק מסיבה זו קבעו השופטים שגם כתבי קפקא הכלולים בעיזבון יעברו לספריה הלאומית, למרות שאינם מוזכרים במפורש בצוואה האחרונה של ברוד משנת 1961. הדבר נכון גם לגבי פסק דינו של השופט יצחק שילה בשנת 1973, שאסתר הופה רשאית בחייה לעשות בעיזבון כבתוך שלה, שאותו אוהבת חוה הופה לצטט בהשמטה קטנה: עורך דינה של אסתר הופה באותו משפט, עו"ד עקיבא הופמן, ציין בפירוש בפני השופט שאחרי מותה של אסתר הופה ייכנס העיזבון לגנזך, והדבר מופיע במפורש בפרוטוקול המשפט, ומהוה למעשה התחייבות של אסתר הופה למלא את צוואת ברוד, ולדאוג שלאחר מותה יעבור העיזבון למשמרת בספריה הלאומית או במוסד דומה, ולא להורישו לבנותיה, דבר שלא היתה רשאית לעשותו, ושברוד אף אסר עליה במפורש, במכתב שכתב לה בתאריך ה-20 בינואר 1957, שם הוא קובע: "לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי". כמובן שמכס ברוד לא חלם שאסתר הופה תמכור את כתב היד של "המשפט" במכירה פומבית תמורת מיליון לירות שטרלינג. הוא רק רצה שאסתר הופה תשמור אצלה את כתב-היד עד שמריאנה שטיינר תמות.

מריאנה שטיינר לא חלקה על טענתו של ברוד לבעלות על כתבי יד מסוימים. היא סיפרה שקיוותה שאחרי מותו תוכל להסתדר עם אסתר הופה, ולא ידעה שבאותו יום עצמו שבו הכיר מכס ברוד בבעלות האחייניות על מרבית כתבי קפקא, העניק לאסתר הופה את הזכות לשלוט בכתבי היד שטען לבעלותו עליהם. זו גם התשובה לתהייתה של הפרופ' טליה איינהורן במאמרה התומך בחוה הופה, מדוע לא העניק מכס ברוד את עזבונו ישירות לספריה הלאומית: כדי שאחרי מותו תמשיך אהובתו אסתר הופה להתעלל ביורשי קפקא, ותמנע מן האחייניות לקבל את כתב-היד של "המשפט" לצורך עריכת מהדורה ביקורתית שלו, כפי שאסתר הופה היטיבה לעשות במשך שנים רבות אחרי מותו של מכס ברוד. על צערה של אחיינית קפקא העיד ידיד נעוריו של קפקא רוברט וולטש במכתבו לפרופ' קורט וורמן מיום ה-20 בינואר 1972, שלהלן תרגומי לקטע ממנו:

"גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת."

ובמכתב נוסף לאחותו ליזה קצנלסון, אף היא ידידת נעורים של פרנץ קפקא, מספר לה רוברט וולטש:

"...שב23 בנובמבר 1971 נמכר בהמבורג כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים.

(המכתב מתאריך 12.11.71)

למרות שלאורך השנים מכרה אסתר הופה ללא הפסקה פריטים חשובים מעזבון מכס ברוד, אין חוה הופה מתביישת לטעון שהן לא התכוונו למכור את עזבונו. לאחר שהיא ואמה ניכסו לעצמן את כתבי היד יקרי הערך של קפקא, ומכרו אותם במכירות פומביות לטובת כיסן הפרטי, היא מנסה לתבוע לעצמה את עזבונו של מכס ברוד, כנראה כדי למכור לגרמנים את יומני ברוד משנות יצירתו של קפקא שהיא עדיין מסתירה, בטענה שהספריה הלאומית היתה מלכתחילה מעוניינת רק בכתבי היד של קפקא, אבל מסמכי הארכיון חושפים גם את שקריה אלה. במשך שנים רבות ניהלה אסתר הופה, כדי להסוות את הברחת כתבי היד ומכירתם לגרמנים, משא ומתן שקרי עם הספרייה הלאומית, שבו התחייבה כביכול למסור לספריה את עזבונו של מכס ברוד, אבל היא הבהירה מראש ששום כתב יד של קפקא או שנוגע אליו לא יימסר לספריה. וכך כתבה אסתר הופה במכתב מיום 4 במאי 1982 למנהל מחלקת הארכיונים בספריה הד"ר מרדכי נדב:

Ich bin bereit, die in Max Brod Archiv befindlichen Manuskripte und Notizen, sowie Briefe von und an Max Brod, der Jewish National and University Library zu schenken, zur Gaenze und nicht nur einen Teil wie urspruenglich besprochen, und dies gemaess folgenden Bedingungen:

a.   Die Schenkung bezieht sich nur auf Manuskripte und Notizen und Briefen, die sich in Max Brod Archiv und anderwaerts befinden.

b.   Alle Manuskripte, Notizen, Briefe, Fotokopien, Tagebuecher u.s.w., die an Kafka gerichtet sind, oder von Kafka stammen, oder ueber Kafka handeln, sind von der Schenkung ausgenommen.

   תרגום הדברים:

"אני מוכנה לתרום לספריה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית את כתבי היד, הרשימות, כמו גם המכתבים ממכס ברוד ואליו, שנמצאים בארכיון מכס ברוד, במלואם ולא רק בחלקם כפי שדובר תחילה, וזאת בתנאים הבאים:

התרומה כוללת אך ורק כתבי יד, רשימות ומכתבים, שנמצאים בארכיון מכס ברוד ובמקומות אחרים.

כל כתבי היד, הרשימות, המכתבים, התצלומים, היומנים וכן הלאה, שממוענים לקפקא, או שקפקא הוא המקור להם, או שעוסקים בקפקא, אינם כלולים בתרומה."

למרות שאסתר הופה סירבה למסור לספריה כל כתב-יד של קפקא ואפילו מכתבים אליו או כאלה שמזכירים אותו, בכל זאת שמחה הספריה לקבל את עזבונו של מכס ברוד והתחייבה לערוך לכבודו סימפוזיון ולמלא עוד דרישות מדרישות שונות שהעלתה אסתר הופה, שהעדיפה לבסוף להותיר את עזבונו של ברוד בכספות לעוד עשרות שנים, וכעת יש לבתה חוצפה להעליל על הספריה הלאומית שהיתה מעוניינת רק בכתבי קפקא, אבל מי שניכס ועדיין מנכס לעצמו את כתבי קפקא, וגזל את יורשיו האמיתיים, צאצאי אחיותיו שנרצחו, אלה מכס ברוד ומשפחת הופה: מכס ברוד שלקח לעצמו ללא כל זכות כתבי יד של קפקא, בתירוץ מפוקפק שקפקא נתן לו אותם במתנה, והוריש לאסתר הופה את הזכות להמשיך ולגזול את משפחת קפקא, והיא מצדה חפצה שבנותיה ימשיכו את הגזל. גם אם פסקי הדין של בתי המשפט בישראל, ששיטת המשפט בה היא אדוורסרית, לא יכלו להשיב את הגזל לצאצאי אחיותיו של קפקא, שסירבו ומסרבים עדיין מסיבותיהם לתבוע את זכותם, טוב שלפחות מנעו את המשך הגזל בדורות הבאים של משפחת הופה, והורו להוציא את הכתבים מן הכספות ולהעבירם לספריה הלאומית, כדי שיהיו נגישים סופסוף לציבור הקוראים והחוקרים.   

בית המשפט העליון על עזבון מכס ברוד

"אף שככלל, שאלת פרשנותה של צוואה ספציפית אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הוחלט ליתן רשות ערעור בעניינו נוכח העניין הציבורי הכרוך במעמדם הציבורי של כתבי קפקא וברוד. לא נמצא מקום להיעתר לערעור, שכן העיון העלה כי צדקו בתי המשפט הקודמים בתוצאה אליה הגיעו.", כך נכתב בפתח תקציר פסק-הדין של בית המשפט העליון ברשות הערעור הנוספת שהעניק לפנים משורת הדין לבתה ונכדותיה של מזכירתו ואהובתו של מכס ברוד אסתר אילזֶה הוֹפֶה  Ester Ilse Hoffe, בתביעתן לקבל לרשותן את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של פרנץ קפקא שעדיין כלולים בו, לאחר שמרביתם נמכרו תמורת מיליונים רבים בידי האם והסבתא אסתר אילזה הופה, במכירות פומביות למראית עין, אבל בהסכם ובתכנון מראש, שהוסתרו מידיעת הציבור, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך. ראש הרכב השופטים, כב' המישנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק-הדין שאליו הצטרפו כב' השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל, הדגיש את העניין הציבורי כגורם לדיון הנוסף החריג בתביעת בנות משפחת הופֶה, שכבר נדחתה בשתי ערכאות, והורה, כמו שתי הערכאות הקודמות, להעביר את עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו למשמורת בספריה הלאומית בירושלים, וכן הורה לספריה לעשות צדק עם מכס ברוד ולדאוג להוצאת כתביו לאור בתרגום עברי, כפי שהיתה משאת נפשו בחייו, שעל כך אני יכולה להעיד לא רק מן החומרים שהועמדו לרשות בית המשפט (שחלקם נמצאו על ידי בעבודתי בהתנדבות לטובת הספריה הלאומית) אלא גם מחומרים נוספים שהגיעו לידיעתי או שמצאתי במחקר מתמשך של גורל עזבונו של מכס ברוד – את כולם הבאתי לידיעת בא-כוח הספריה שבחר כרצונו באלה מהם לעשות שימוש משפטי ואלה מהם להותיר לשימוש המחקר.  

אני רואה את החלטתו של בית המשפט העליון ליתן רשות ערעור לתובעות ופסק-דין משלו שדוחה את הערעור, ולא להסתפק בדחייה פורמלית של בקשת רשות הערעור החריגה, כהתייצבות מוסרית של בית המשפט העליון רב-היוקרה של מדינת ישראל לימין מערכת המשפט הישראלית, שעשתה משפט צדק משיקולים משפטיים טהורים, אבל מותקפת בזדון ובהעדר יושרה על ידי אנשי ארכיון הספרות הגרמני במרבאך, שהוא זרוע של ממשלת גרמניה, ועל ידי דוברים מטעמו.

במשך עשרות שנים פעלה ממשלת גרמניה באמצעות ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לשוד כתבי קפקא ממדינת ישראל, וזאת בדרכי מירמה והונאה ושוחד, למרות שאנשי הארכיון ידעו היטב שהם פועלים בניגוד לצוואתו ולרצונו האחרון של מכס ברוד. הוכחה נחרצת לכך מובאת למשל במכתבו של קניין כתבי קפקא מטעם מרבאך, הפרופסור הנס-גרד קוך, מיום ה-7 באפריל 1997, לעובדת הספריה הלאומית הגב' מרגוט כהן המנוחה, שנמצא בארכיון הספריה הלאומית, וכבר הבאתי את תרגומו ברשימות קודמות אך אביא אותו כאן שוב:

"גברת כהן היקרה,

שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.

בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך."

אנשי ארכיון מרבאך ידעו איפוא היטב שברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית, ופעלו בזדון למנוע את העברתו לספריה ולהבריחו לגרמניה. ראוי לציין שגם טענתו של הפרופסור קוך שלא נפגש עם הגב' הופה היא שקר: מיפגשם אפילו תועד בצילום שנמצא בידי הספריה הלאומית, ובמיפגש זה הם סיכמו שלאחר מותה של הגב' הופה תמכורנה בנותיה של הופה את עזבונו של מכס ברוד, בניגוד גמור לצוואתו, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, תמורת מליונים רבים.  

בסעיף 11 לצוואתו הורה מכס ברוד כדלהלן:

(התרגום מן המקור הגרמני שבו השתמש בית המשפט שונה משלי, אך איננו נבדל בעיקרי הדברים):

"בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד."

כפי שניתן לראות מן הצוואה היתה הגב' הופה בחייה רשאית למסור את העזבון כיחידה אחת למשמרתו של ארכיון מרבאך ולקבוע את התנאים לכך – למסור למשמרת ולא למכור את העזבון. היא, מסיבותיה שלה, שאיננו יכולים אלא לשער, נמנעה בחייה המאד ארוכים (היא נפטרה בהיותה בת למעלה ממאה שנה, ארבעים שנה אחרי פטירתו של מכס ברוד), מלהורות על מסירת העזבון בכללו, בחייה או לאחר מותה, למשמרתו של ארכיון מרבאך, וביקשה, בניגוד לצוואת ברוד, להוריש את העזבון לבנותיה יחד עם זכות ההחלטה לגבי עתידו, דבר שלא היתה רשאית לעשות, שכן הצוואה חייבה אותה, ואותה בלבד, לדאוג למסירת העזבון למשמרת למוסד שתבחר ולקבוע את התנאים לכך. מכיוון שלא קיימה את המוטל עליה בצוואה, עוברת האחריות למינוי מנהל עזבון שיוציא לפועל את הצוואה כלשונה לבית המשפט, וכך אכן נהגו בתי המשפט בישראל, שעל סמך העובדה שהמוסד הראשון שציין מכס ברוד בצוואתו הוא "ספריית האוניברסיטה בירושלים", כיום הספרייה הלאומית, החליטו להורות על העברת העזבון למשמרת הספריה הלאומית, וגם זה על פי לשון החוק, שמורה לכבד את העדפותיו של המצווה ובכלל לעשות ככל שניתן כדי לקיים את רצונו האחרון של המצווה באופן המדויק ביותר.

לאומד כוונותיו של מכס ברוד בצוואתו סייעה גם צוואה קודמת משנת 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, שבה מופיע סעיף מאד דומה לסעיף 11 בצוואתה המאוחרת:

"רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת."

בצוואה זו ברור עוד יותר רצונו של מכס ברוד שעזבונו הספרותי יועבר במלואו "לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה". בצוואתו המאוחרת של ברוד מיוני 1961, צוואה שהוכנה לאחר שמרבית כתבי היד של קפקא שהיו ברשותו של מכס ברוד הוחזרו ליורשיו של קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, והופקדו למשמרת בספריה הבודליאנית באוקספורד, הוסיף ברוד אפשרות של הפקדה בספריה או ארכיון בחו"ל, במחשבה על הפקדת כתבים נוספים בספריה הבודליאנית כבקשת אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, ששאפו לאחד את כל כתבי היד במקום אחד, ובשום אופן לא במחשבה להעביר את כתבי קפקא לגרמניה, ועל אחת כמה וכמה שברוד היה מסרב בכל תוקף להעבירם לידי ארכיון מרבאך שאנשיו תקפו את ברוד קשות  

בשנות החמישים וגם בנימה אנטישמית, על דרך עריכת קפקא שלו, כפי שתיארתי ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים".

מאז החל המשפט הפיץ ארכיון מרבאך בתקשורת הגרמנית תעמולה אנטישמית נגד ישראל ואנשיו חזרו וטענו שישראל "מלאימה את כתבי קפקא" דבר שלא היה ולא נברא. כל מה שעשו בתי המשפט בישראל הוא להורות על קיום צוואתו של מכס ברוד כלשונה, אבל טענת ההלאמה יוצרת מיד בתודעה הגרמנית, הספוגה בחשיבה נאצית, את האסוציאציה בין מדינת ישראל ל"יודובולשביקים", כפי שכינו הנאצים את הסובייטים. רק מי שמכיר את האנטישמיות הנאצית יכול לעמוד על עוצמת האנטישמיות הטמונה בטיעון הזה.

גם כעת אין אנשי מרבאך זונחים את התעמולה עמוסת השקרים שלהם. אתמול, למחרת מתן פסק-הדין, שיגרו לתכניתו של ירון לונדון את הפרופסור דן מירון, כביכול כדי לדבר על ספרו המרתק, המנתח ניתוח מעמיק ורב-פנים את סיפורו הקצר של קפקא "חיית בית הכנסת". ירון לונדון אכן ניסה לדבר על הספר, אבל הפרופסור מירון התעקש מאד להעביר את דף המסרים שקיבל ממרבאך, ולולא היה זה כה עצוב, זה יכול היה להיות מצחיק, למי שיודע את האמת.

לגב' הופֶה, Hoffe בסגול, כמו הפועל "אני מקוה" בגרמנית, שפה שהפרופסור מירון שולט בה כמובן, הוא קרא גב' הופָה בקמץ, וגם את שמה הפרטי שיבש מעט, משום שמעולם לא ראה ולו מסמך אחד מהמסמכים הנוגעים להשתלשלות פרשת עזבון ברוד וכתבי היד של קפקא, שכולם כתובים בכתב ידו הנאה של מכס ברוד, אותיות עגולות בנטייה ברורה לימין בגרמנית אוסטרו-הונגרית, שבמערכת החינוך שלה, שבה למדו גם סבי וסבתי, הושם דגש מיוחד על קליגרפיה. בהקשיבי למירון דימיתי לשמוע את מנהל ארכיון מרבאך הד"ר אולריך ראולף מדבר מגרונו. הפרופ' מירון עלב בבית המשפט הישראלי, שלטענתו פסק שכתבי היד של קפקא יופקדו בספריה הלאומית משום שקפקא היה יהודי. הפרופ' מירון הכריז בתוקף     שהמקום הראוי לכתבי היד של קפקא הוא ארכיון מרבאך, ששדד אותם מישראל שלא כדין, ושם, כך טען הפרופ' מירון, מוציאים את המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא. כאמור הועברו רוב כתבי היד של קפקא לספריה הבודליאנית באוקספורד ומרכז קפקא באוספורד הוא שמוציא את המהדורה המדעית. ארכיון מרבאך שותף בפרוייקט, אך גם הספריה הלאומית בירושלים שותפה בו. ארכיון מרבאך פתוח רשמית לכל החוקרים, אך מי שאיננו תומך בגרמנים בלהט בדומה לפרופ' מירון יתקשה מאד לעבוד עם ארכיון מרבאך ועם כל ארכיון אחר שלארכיון מרבאך יש מהלכים בו, ואינני חושבת שחוקרים ישראלים, גם אם הם מתנדבים לכך מרצונם החופשי, צריכים להיות נתונים לסחטנות של ארכיון ממשלתי גרמני שמנסה לשדוד את מדינת ישראל, ולבחור בין לפעול לטובת הגרמנים כנגד עמם ומדינתם, כפי שנוהג הפרופ' מירון ולא מעטים מעמיתיו, לבין נאמנות לעמם ולמדינתם, ובמקרה זה גם לצדק וליושר, שבהכרח תגרור פגיעה במחקרם מצד הגרמנים. החלטת כל ערכאות המשפט בישראל שעזבונו של מכס ברוד נועד על ידו להימסר למשמרת ולא להימכר, מתיר לספריה הלאומית במפורש לתבוע מארכיון מרבאך להשיב את הגזל, וארכיון מרבאך לוחץ כעת על פרופסורים ישראלים לסייע לו להשאיר את הגזל אצלו. 

כי מטרת הגרמנים, על ידי השתלטות בדרכי מירמה ושוחד על כמה מכתבי היד החשובים של קפקא – מרבית הכתבים הועברו כאמור כבר בשנת 1961 לספריה הבודליאנית – איננה לכבד את פרנץ קפקא, אלא למחוק את זכר העובדה שכתבי היד של קפקא הוברחו מצ'כוסלובקיה שנכבשה בידי הנאצים לארץ ישראל, כדי להצילם משריפה בידי הגרמנים, שהכניסו את קפקא וברוד כבר בשנת 1935 לרשימת "הסופרים המזיקים והלא רצויים לגרמניה" של לשכת הכתבים של הרייך. כמה שנים אחר כך נרצחו שלוש אחיותיו של קפקא  וחלק מאחייניו במחנות הריכוז הגרמניים, בחלמנו ובאושוויץ. קשה למצוא המחשה טובה יותר ל"הרצחת וגם ירשת" מדרישת הגרמנים לקבל לידיהם את כתבי קפקא, שלמעשה הינם נכסי נספים בשואה, שנגזלו בידי הגרמנים בשיטות שממשיכות את הגזל הנאצי של נכסי התרבות היהודים, וכדי להצדיק את השוד טוענים הגרמנים שקפקא הוא בכלל סופר גרמני, וראיה לדבר שכתב בשפה הגרמנית, טענה שהולמת היטב את מורשתו של אדולף היטלר, שראה את פראג כחלק מהרייך הגרמני, שהרי תחת השלטון האוסטרי דיברו וכתבו בה בגרמנית. למדינת ישראל, טוענים הגרמנים, אין שום קשר והבנה לכתבי הסופר הגרמני קפקא, שמקומם הטבעי לדעתם הוא בארכיון מרבאך, לצדם של מרטין היידגר וארנסט יינגר. אבל הקפקא הזה של מרבאך הוא קפקא שרוצים לראות צאצאי הנאצים, לא קפקא כפי שהיה באמת, יהודי מפראג בן למשפחה פשוטה מעיירות בדרום-בוהמיה.

כשהגיעו לונדון ומירון לדבר סופסוף על הספר, הזכיר לונדון את לעגו של מירון לאהבתו של קפקא לתיאטרון היידיש. די לעיין בנאומו של קפקא על היידיש כדי להבין משהו מאד מהותי לגבי קפקא: הוא לא אהב את היהודים שמתביישים להודות בכך שהם מבינים יידיש. אהבתו לתיאטרון יידיש הושפעה מאד מהשקפותיו של מרטין בובר על התרבות העממית היהודית. בכלל הושפע קפקא מאד ממרטין בובר וממחקריו את החסידות של יהודי גליציה, ובכתב העת של מרטין בובר "דר יודה" פירסם קפקא כמה מסיפוריו הקצרים, "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה". ברוד ובובר התכתבו ארוכות על קפקא. מכתביו של ברוד לבובר נמצאים בארכיון בובר בספריה הלאומית. מכתבי בובר לברוד נמצאים בכספות של בנות משפחת הופה וממתינים להיחשף. לא אדבר בשם המתים, אבל אולי כדאי שקפקא ימצא את מקומו במקום שמעריכים בו את תיאטרון היידיש ואת שפת היידיש ואת שירת היידיש. נדמה לי ששם המקום הראוי לקפקא, ולא לצדם של הוגי המשטר הנאצי. זה בדיוק מה שהורה מכס ברוד בצוואתו, אבל גם מבחינת המוסר והצדק, זה בדיוק מה שנכון.